אוקטובר | 2026 | מורשת יהדות מרוקו

ארכיון חודשי: אוקטובר 2026

חג שמחת תורה – חותם את חגי ישראל.הרב משה אסולין שמיר

תאריך 2 באוקטובר 2026

חג שמחת תורה – מהווה שיא חגי תשרי,

חד שמחת תורה – לימוד תורה מתוך שמחה.

גדולתו של משה רבנו –

לאור ברכתו הלבבית לעם ישראל לפני מותו,

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

"וזאת הברכה" – מסיימת את ספר דברים, וחותמת את ספר תורת אלוקים אמת – חיים עד עולם.

"וזאת הברכה" – קצרה במניין מילותיה ואותיותיה. היא מכילה מ"א פס', ואין בה מצוות.

"וזאת הברכה" – נקראת בחג 'שמחת תורה', בניגוד לשאר הפרשות הנקראות בשבתות.

"וזאת הברכה" – "כברכת יעקב. 'איש האלהים'. להודיע כי בנבואה ברכם" (רבנו-אברהם-אבן-עזרא)

"וזאת הברכה" – "אחר תוכחת 'האזינו', חזר וברכם… לפני מותו. 'זאת השירה – זאת הברכה" (רשב"ם)

"וזאת הברכה" – "ברך אותם בעין טובה – ברכה מעולה שאין למעלה הימנה, ממקור הברכות". "אביר יעקב"

"וזאת הברכה" – משה חיזק את ברכתו: א. "איש אלהים, צדיק גוזר וה' מקיים". ב. לפני מותו ("בבא מאיר")

"וזאת הברכה" – הפרשה מתמקדת בשני נושאים: א. ברכת משה רבנו לעמ"י לפני מותו. ב. קבורתו ע"י ה'.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

רבנו-אור-החיים-הק':"ואומרו 'ה-ברכה' בה"א {הידיעה},

מעידה התורה – שהיא הברכה המעולה והמשובחת – יותר מכולן".

"איש האלוקים" – "כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב,

אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים… ויוכל לעמוד בדין".

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה,

אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דב' ל"ד, י).

רבנו-אור-החיים-הק':

"ולא קם – עד עתה. ואומרו 'עוד'– ולא יקום עוד כמוהו".

ואומרו בישראל – רמז שכל השגת נבואתו, הייתה באמצעות ישראל".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את ברכת משה רבנו לעם ישראל, ברכה שנאמרה ברוח הקודש ומתוך אהבה, ברכה שבגינה זכה לתואר "איש האלהים" בטרם עלייתו בסערה השמימה, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "שלא זכה משה שיקרא 'איש אלהים' – עד שברך את ישראל.

והוא מה שאמר 'וזאת'. פירוש: מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה}.כשהוסיף 'זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל' – בזה נקרא 'איש אלהים".

רבנו-אור-החיים-הק' מאיר ברוח קדשו, שתי הארות לפס':

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים – את בני ישראל לפני מותו":

א. "צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת העניין.

ב. עוד צריך לדעת, לאיזה עניין נאמר כל הכתוב וכו'".

כלומר, מדוע פרשתנו מתחילה עם וא"ו החיבור? שנית, כל הפס' הראשון כביכול מיותר, היות וכבר בסוף פרשת 'וילך' נאמר שמשה רבנו עומד לפני מיתתו: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום…". (דב' ל"א, ב')

כמו כן, גם בסוף פרשתנו נאמר: "וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב, על פי יהוה" (דב' ל"ד, ה').

וכלשון קדשו: צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת ענין. עוד צריך לדעת, לאיזה ענין נאמר כל הכתוב? אם להודיע המברך והמתברך, הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה. אם היה מתחיל מפסוק 'ויאמר יהוה, מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו, מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו, שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן".

רבנו-אור-החיים-הק'

עונה תשובות מפורטות ומעמיקות,

לשתי השאלות הנ"ל:

התשובות מתייחסות לפס' הראשון הפותח את הפרשה:

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את הגדולה לה זכה משה רבנו המכונה "איש האלהים", בגלל מידותיו התרומיות עליהן עבד בימי חייו. רבנו מדגיש שמשה רבנו לא נולד עניו, אלא הוא עבד על מידה זו. וכדברי קדשו: "והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד – האלהים היה ירא, והוא אומרו: "איש האלהים".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: משה רבנו ברך את עמ"י מתוך אהבה, למרות שהם גרמו לו בפרשת 'מי מריבה' שלא יכנס לארץ, וכדברי קדשו: "לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו, זאת הברכה". רבנו גם מדגיש, שבגלל זה זכה להיקרא "איש האלהים". וכדברי קדשו: "עוד ירמוז באומרו "וזאת", על דרך אומרם ז"ל: שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת".

רבנו-אור-החיים-הק' מציין ד' סיבות שגרמו לברכת משה רבנו להתקיים בעם ישראל:

א. הברכה באה מאיש צדיק כמשה רבנו.

ב. היותו "איש אלהים" – הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים.

ג. בברכה, הוא צירף את השכינה. וכדברי קדשו: "אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל", דבר אותו לומד רבנו מהמילה"את" בני ישראל.

ד. "לפני מותו" – זמן של עת רצון.

רבנו מסכם את הסיבות: "ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

רבנו-אור-החיים-הק': "איש האלהים" – "איש המיוחד לאלהים, שלא קם ולא יקום כמותו" כדברי קדשו.

רבנו-אור-החיים-הק' גם לומד מהסמיכות של: "איש האלהים" לביטוי "את בני ישראל" – להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש: באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם" כדברי קדשו.

רבנו-אור-החיים-הק' – משה רבנו יכול לעמוד לדין מכוח מידת הדין, בניגוד לאחרים הזקוקים לרחמים. וכדברי

קדשו: "והוא אומרו: "איש האלהים".ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

רבנו-אור-החיים-הק' –

"ברכתו – תוספת על ברכות הראשונים {האבות}. והוא מה שרמז במאמר "וזאת" כדברי קודשו.

לאחר הסבר תשובות רבנו-אור-החיים-הק' בלשוננו,

מובאים לפניכם דברי קדשו במלואם, וכלשונם הטהור.

כדי להקל על הלומד את לשונו הטהור,

הארנו, עימדנו והדגשנו קטעים נבחרים מהפירוש.

וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח 'איש האלהים', מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה אמר הכתוב: החלט הגזירה על משה למות, כאומרו: "עלה אל הר העברים וגו', ומת וגו'. ואם כן יאמר האומר: כי זה משה האיש, טינה תהיה בלבו על מיתתו, אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחוץ לארץ, ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת על כל פנים. לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו זאת הברכה וגו'
ולזה אמר וזאת בתוספת וא"ו, להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך, והבן.

וגמר אומר "לפני מותו", פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא, אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו, במה שכתב וא"ו בתחילת תיבה {ו-זאת}, להעיר על מה רב גודלה.

עוד ירצה באומרו "וזאת" וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים: אברהם בירך את יצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו. וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל, דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך מה שפירשו ז"ל (ספרי זוטא. במ' י ל"ו) בפסוק: "יהוה אלהי אבותיכם – יוסף עליכם ויברך אתכם וגו' (דב' א, י"א), הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן, כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים. והוא מה שרמז במאמר "וזאת".

ואומרו ה-ברכה בה"א {הידיעה},

מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן,

וגמר הכתוב לומר הדברים, שבהם תתעלה על כל ברכה:

א. "אשר ברך משה" – וידוע הוא מעלתו וכו'.

ב. "איש האלהים" – וצא ולמד מה עצמו רז"ל לדרוש בתיבה זו (אבות דרבי נתן נוס"א לד. עשרה שמות נקרא נביא: ציר, נאמן, עבד, שליח, חוזה, צופה, רואה, חולם, נביא, איש האלהים), עד שהגיעו לומר שהוא על דרך 'איש נעמי' (רות א, ג). והכוונה שמשה היה גוזר, וה' מקיים, והבן…

ג. "את בני ישראל" – שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותה, אלא על בני ישראל. כי התקבצו כוחות הקדושה, שהם במספר ס' ריבוא.

ואומרו "את בני ישראל", ולא הספיק לומר 'בני' {בלי המילה 'את'}, אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל, אפילו בצרה כתיב: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א ט"ו). וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה – שהוא השושבין לברכה עמהם.

ד. "לפני מותו" – כי הגם שגדול ערך משה, תוסף רוחו וכוחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו.

ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

עוד ירמוז באומרו "וזאת" על דרך אומרם ז"ל: שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת". פירוש, מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה}, כשהוסיף "זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל" – בזה נקרא "איש האלהים".

"איש האלהים". יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל וזה לשונם: אם יבוא הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם, יצחק ויעקב, אינם יכולים לעמוד בפניו. עד כאן. (ערכין יז ע"א). הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה, אינו אלא לזכות מכוח הרחמים, אבל בדין לא, וכמאמר דוד:

"ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי" (תהלים קמג ב). פירוש: כל צדיק שיקרא חי. וכאן הודיע הכתוב, כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב, אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים.

והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו, כי כל התעצמותו במידות הטובות הידועות לו, לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו, לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז"ל (יומא כב ע"ב): שאול באחת ועלתה לו, ודוד כו', כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות. ולזה באחת ששגג, יצתה ממנו המלוכה. לפי טבעו משערים בני עליון. שאם היה כטבעו של דוד אדמוני, היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו "איש האלהים "

עוד ירמוז על זה הדרך {"איש האלהים"} – איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמות

ונתכוון הכתוב בסמיכות "את בני ישראל" למאמר "איש האלהים" – להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש: באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם.

והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם – השיג מדרגה זו: ליקרא "איש האלהים".

"זמן שמחתנו" –

"זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן,

ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

"זמן שמחתנו" – עלינו לזמן את השמחה ע"י שירהוכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעמ"י, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

להתבשם באור החיים –

לשמחת תורה.

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו –

הרה"ג רפאל ברוך טולדנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו,

בדומה למסר האמוני של מצות סוכה.

מו"ר הרב ברוך רפאל טולדנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

רבנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולדנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ בכיר של מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. את שם משפחתו הוא שינה לטולדנו, שמשמעותו: טולדו – נו = לא.

רבנו ברוך טולדנו היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו,

ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש.

רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.

רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד.
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגודת ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי:

"איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?"

היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" ע"פ פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "

יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לישיבה של מעלה, והוא בן 81 שנים.

"אשורר שירה – לכבוד התורה"

מאת רבנו ברוך רפאל טולידנו ע"ה.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

"שישו ושמחו – בשמחת תורה"

הרב משה אסולין שמיר.

"חזק חזק ונתחזק".

בברכה הנ"ל נחתום בעזהי"ת את ספר דברים – משנה תורה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד,

שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצוה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו –

ויהוה יעשה הטוב בעיניו" (שמ"ב י, טו).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק:

א. בעד עם ה' – עם ישראל. ב. בעד ערי אלהינו… – ארץ ישראל.

כי תשועת יהוה צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנוה המחשבתית {לשם ה'}.

גם אצל יהושע בן נון נאמר:

"רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי…

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה…

הלא צויתיך חזק ואמץ…" (א, ז – ט).

חג שמחת תורה – חותם את חגי ישראל.