יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
עלייתם של יהודי מרוקו לארץ ישראל בשלהי המאה ה- 19.
בין כתבי היד שברשותי, שבאו לי מאבי מורי הרב ידידיה טולידאנו זצ"ל, נמצא ספר קטן בכתיבת ידו של דודי רבי יצחק נסים טולידאנו זצ"ל. מידותיו 16/10 ס"מ וכולל, פירושי פסוקים ומאמרי חז"ל, פסקי דין והלכות שונות שהעתיק מספרים שונים, כמה פתגמים בערבית יהודית עם מקבילותיהם מספרות חז"ל, רשימות אישיות ומשפחתיות, זמני פטירתם של אישים ורבנים בני דורו, ובין היתר, יומן מסע מביקורו בארץ ישראל בשנת תרס"ב – 1902.
ברשימה אחרת קצרה יותר מספר הכותב על ניסיון ראשון של הוריו לעלות לארץ ישראל בשנת תרל"ד – 1874. שתי תעודות חשובות אלו שנדון בהן להלן, מוסיפות על ידיעותינו המעטות בנושאי עלייתם של יהודים ממרוקו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19.
רקע משפחתי.
יצחק נסים בן רבי אברהם טולידאנו כותב היומן, הוא נצר למשפחת טולידאנו ששושלת היוחסין שלה מגיעה עד לדניאל טולידאנו בן יוסף 1570 – 1640, המכונה "ראש גולת קסטיליה" וגם "ראש גולת אריאל". רבי אליעזר טולידאנו סבו של כותב היומן, נשוי היה לבתו של הדיין רבי ברוך טולידאנו הידוע בקיצור כמהרי"ט. בני רבי אליעזר היו, רבי אברהם – אביו של כותב היומן, רבי חביב מחברם של הספרים "הגדת פה ישרים" ו "תרומת הקדש" , ובת אחת זהרה, שרבי יצחק נסים מזכירה ביומנו. אמו של כותב היומן הייתה מרים זריהן, בתו של הגביר יהודה זריהן, מטובי העיר מכנאס, הנזכר ברשימתו הקצרה של רבי יצחק נסים בעל היומן ובמקורות אחרים. שני אחיו של רבי נסים היו, רבי דוד ורבי ידידיה ושתי אחיותיהם, עוואלי, אשת החכם רבי שלמה טובי מחכמיה הרשומים של העיר הנ"ל, ומירא, אשת רבי יעקב טולידאנו. על תולדות חייו של רבי יצחק נסים לא ידוע לנו הרבה. הוא נולד להוריו במכנאס בו' באדר א' תרכ"ב – 1862, שם נתגדל וחונך. הוא למד תורה, כנראה מפי אביו. אחרי שחזר מסיורו בארץ ישראל עקר דירתו לעיר טאנג'יר, שם נפטר בשנת תרע"ה ולא השאיר זרע.
רבי יצחק נסים היה תלמיד חכם מובהק, ובקיאותו וידיעותיו בתלמוד ומדרשים היו רחבות ומקיפות. מרשימותיו האישיות אנו למדים שעמד בקשר ידידות עם הרבנים ומנהיגים בני זמנו, במרוקו ובארץ ישראל, מעדויות על פה למדתי שבהיותו בטאנג'יר עסק רבי יצחק נסים גם במסחר ספרים רבים, ביניהם כמה כתבי יד שעברו אחר כך בירושה למורי אבי רבי ידידיה, שייבם את אשתו, ביניהם חיבורו "ויזרע יצחק" פירוש על התורה.
היומן והסיור בארץ ישראל.
את מטרות ביקורו בארץ ישראל אפשר לדעת מתוך היומן והרשימה הנספחת :
1 – הוא מספר שהרב הראשי לעדת המערבים, הרב נחמן בטיטו ז"ל, יעץ לו לחזור למרוקו ולא להתיישב בארץ, כי החיים בארץ ישראל ומצב הפרנסה בה היו אז קשים מאוד. מכאן שבדעתו היה להשתקע בארץ ועלייתו לא הייתה לשם השתטחות על קברות הצדיקים בלבד, אלא גם כדי לברר אפשרות של היאחזות בה.
2 – מן הרשימה הנספחת שהזכרנו למעלה אנו למדים, שבשנת תרל"ד – 1874, מכרו אביו וזקנו את כל רכושם וחיסלו את כל עסקיהם כדי לעלות להשתקע בארץ ישראל, והגיעו עד גיברלטר עם כל המשפחה. ייתכן מאוד שרבי יצחק נסים ראה בעלייתו זו מעין קיום רצון אביו וזקנו. מה גם שממקורות אחרים אנו למדים, שעלייתו של כותב היומן לא הייתה אלא חוליה בשרשרת ארוכה של עליית יהודים ממרוקו לארץ ישראל, שנמשכה במשך כל המאה ה-19.
3 – במשך סיורו בארץ הרבה רבי יצחק נסים להשתטח ולהתפלל כמעט בכל המקומות הקדושים בארץ. אין ספק שאחת המטרות שלו בביקורו זה הייתה השתטחות על קברי הקדושים ותפילה שיפקדהו ה' בבנים. באחת מרשימותיו האישיות שנכתבה בשנת תרע"א – 1911, אחרי הסיור בארץ, הוא מתלונן : למה עדיין לא זכיתי להוליד זרע של קיימא, ולא הנחתי שום קבורת צדיק בארץ ובחו"ל שלא נשתטחתי וכמה רפואות עשיתי ולא נעניתי ולא הועלתי….
4 – בימנו זה הוא מספר על ביקורו אצל קרובי משפחה וידידים אישיים, ביקורים אלה היו אחת ממטרות הנסיעה, ולוּ מטרה משנית.
סגנון היומן כסגנון רשימותיו האחרות, הוא סגנון רבני מובהק. אין בו הקפדה על ניסוח מדויק לפי הדקדוק, רבים בו ראשי תיבות, ביטויים מליצים, ביטויי נימוס ותוארי כבוד טיפוסיים לסגנון רבני ספרדי. אי אפשר לקבוע בדיוק את זמן כתיבת היומן, אבל מתוך פרטים אחדים ביומן מתברר, שלא העלה את רשמי מסעו בארץ ישראל בכתב אלא שנים אחדות אחרי הביקור, ובכל אופן לא לפני סוף שנת תרס"ה – 1905. שהרי כשהוא מספר על ביקורו אצל רבי חזקיהו מדיני הוא מזכירו בברכת המתים, והלא נפטר בכ"ב בכסלו תרס"ה – 1905, בערך שלוש שנים אחר ביקורו של רבי יצחק נסים אצלו. פרט חשוב זה מסביר את העובדה, שכמה שמות ותאריכים ביומן אינם מדויקים. אפשר אפוא להניח, שכתב את רשמי סיורו בארץ ישראל על פי מה שנשאר בזכרונו בלבד.
היומן הוא סיפור מסע בארץ ישראל מראשית המאה העשרים, ומצטרף אפוא לספרות העשירה של ספרי המסעות שנתחברו בתקופות שונות. גם ביומן זה תופסים קברי הקדושים מקום חשוב, הגם שרובם ידועים מספרי מסעות אחרים. המקומות הקדושים והקברות הקדושים מילאו תפקיד חשוב בחיי העם היהודי. הם עוררו געגועים בלב היהודים שבכל מקום, שאיפת רבים הייתה לעלות לארץ ולחיות בקרבת המקומות האלה, או לפחות לבקר בה כדי להשתטח על קברי הצדיקים.
חשיבות נוספת ליומן זה כמקור לידיעות על עליית יהודי מרוקו והיאחזותם בארץ במאה ה-19. הכותב ביקר אצל קרובי משפחה וידידים רבים. כמעט כל האנשים שכותב היומן נפגש אתם או התארח אצלם היו מיוצאי מרוקו שעלו הם או אבותיהם לארץ ישראל במאה ה-19.יש שמשפחתם עלתה במאה ה-18. רובם היו דור שני או דור שלישי בארץ. כלומר, יהודי צפון אפריקה היו חלק ניכר מהיישוב הישן, ועוד לפני העליות החדשות, בסוף המאה ה-19, חיו יהודי צפון אפריקה כעדות מאורגנות ומבוססות בערי הארץ.
יהדות צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט הצטיינה תמיד באהבה עזה לארץ ישראל. מימים ראשונים עמדו יהודי ארצות אלו בקשרים הדוקים ומתמידים עם היישוב היהודי בארץ ישראל. ארצות צפון אפריקה היו אחד מארבעת אזורי השליחות החשובים ביותר. קהילות צפון אפריקה נתבעו וחזרו ונתבעו, ונתנו ביד רחבה לכל ערי הארץ. על השליחות לארצות צפון אפריקה וחשיבותה כתב אברהם יערי : יהודי צפון אפריקה הצטיינו תמיד במדה מרובה של אהבת ארץ ישראל והצלחת השליחות בארצות אלו לא הייתה תלויה ברצון היהודים היושבים בהן, שהיו תמיד מקורבים ביותר לענייני ארץ ישראל אלא במצב המדיני והכלכלי. ההכנסות ליישוב משליחות לצפון אפריקה היו חשובות מאוד, ולכן, עד שנת תרכ"ב – 1862, לא הורשו החכמים המערביים בירושלים לשלוח שליח מיוחד לארצותיהם, כי על ההכנסות הגדולות משליחות המערב לא יכלו בני ירושלים לותר בשום אופן. יחס הכבוד וההערצה שרחשו יהודי מרוקו לשליחי ארץ ישראל התבטא גם בשירים שחיברו חכמי מרוקו לכבודם ובקינות על מותם.
אולם אהבת יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל התבטאה לא רק בתמיכה כספית, אלא גם בעלייה שלא פסקה בכל הדורות. יהודי צפון אפריקה היו תמיד חלק חשוב וניכר מהיישוב בארץ. הם חיזקו את היישוב ועזרו להתבססותו, ובמקרים רבים נמנו עם מנהיגיו. העדה המערבית כפי קראו יהודי צפון אפריקה לעדתם, הייתה השניה בערכה ובחשיבותה ביישוב, אחרי עדת הספרדים דוברי ספרדית, למן המאה ה-16 ועד לסוף המאה ה-19 בגליל ובירושלים. נעמוד בקצרה על מאפיינים אחדים לעלייתם של יהודי מרוקו לארץ ישראל במאה ה-19.
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
עמוד 145
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
1 – חוזי התחייבות חוקיים לעלייה.
במקורות מסופר על כמה מקרים שבהם התחייבו יהודים התחייבות הדדית, בשטר וקנין כדת וכדין בין איש לחברו, בין בעל לאשתו, ואפילו בין ארוס לארוסתו לעלות לארץ ישראל. הסכם כזה עשה רבי יהודה זריהן, אבי אמו של כותב היומן, שנתקשר בקנין וקנס עם שני חתניו לוקחי בנותיו הלא הם, כהה"ר אברהם טולידאנו, אביו של כותב יומן זה, והרב שלמה זריהן בר יוסף לעלות לארץ ישראל.
אחת הסיבות המכריעות לעריכת הסכמים וחוזים קיבוציים אלה, הייתה הרצון להבטיח את הצלחת עלייתם וקליטתם של העולים בארץ, להסדיר את בעיות הבטחון הכרוכות בנסיעה ולהבטיח את שלמות המשפחה. היה נעים יותר ובטוח יותר לנסוע בחברתם של ידידים ורעים.ברור היה להם כי כאשר יוכלו לחיות יחד בארץ, בקרבת קרוביהם וידידיהם, קליטתם תקל עליהם ולא ימצאו עצמם בודדים ומנותקים מכל קשריהם המשפחתיים והחברתיים בארץ החדשה – גורמים העלולים להניעם לחזור לארץ מוצאם.
צוואות – עלייה כחובה דתית.
קו מאפיין אחר של העלייה הזו הוא שהכלילוה בצוואות האבות לבניהם, והפכו אותה על ידי כך לחובה המוטלת על זרעם מכוח החובה הדתית לקיים דברי המת. מצוואות אלה ניתן ללמוד, כי אהבת ארץ ישראל נחשבת העיני המצווים עקרון דתי. ייתכן שאף כותב היומן, רבי יצחק נסים טולידאנו, בעלותו לארץ בשנת תרס"ב – 1902, ביצע במידה מסוימת את שאיפת אביו לעלות לארץ ישראל, שכאמור עמד לעלות עם חמיו רבי יהודה זריהן ויתר בני המשפחה בשנת תרל"ד – 1874.
3 – עלייה רצופה והמונית.
מאפיין שלישי וחשוב של עלייה זו הוא העקביות. המרץ והעקשנות, שנקטו יהודי מרוקו בהגשמת חזון עלייתם. מיד אחרי שנצנץ במוחו של מישהו רעיון העלייה, או אחרי שאנשים מספר התקשרו והתחייבו בשטר לעלות לארץ ישראל, ניגשו להגשמת ההחלטה, מכרו את רכושם, חיסלו את עסקיהם, הכינו מזוודות, חבילות וצידה לדרך, קמו ועזבו את עיר מולדתם והתחילו במסעם לארץ ישראל.
פעמים רבות רק אחרי שהגיעו לטאנג'יר, לגיברלטר או לאוראן שבאלג'יריה נוכחו שלא איכשרא שעתא, וחזרו כלעומת שבאו.היוצאים שבו לבתיהם רק כאשר נחסמה דרכם מסיבות שלא היו תלויות בהם, כגון, מלחמות שבטים במרוקו, ליסטים בים וביבשה, או שמועות שונות על מלחמה בארץ ישראל ובשכנותיה.
גם כאשר חזרו לבתיהם וניסו להיכנס מחדש למסלול החיים, לא התייאשו מן העלייה, אלא חיכו לתנאים בטוחים ונוחים יותר, ובהזדמנות הראשונה שנראתה להם כשרה ניסו שוב לנסוע.
הערת המחבר: בנוסף על כל הגורמים הללו, היו מקרים שהמושל המרוקאני המקומי התערב בהם באופן ישיר ומנע את עלייתם של יהודים לארץ ישראל מטעמים שונים. כך מספר הרב משאש, שבשנת ת"ר – 1840, נתעוררה שוב תנועת העליה, ושיירה גדולה התכוננה לעלות. ונודע הדבר לשר העיר ועכבם בחזקה כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר כי הערבים לא היו יודעים המלאכות הללו כלל ". ברור שבמקרה זה מנע המושל את עליית היהודים מטעמים כלכליים, במקרה אחר, מסופר על כמה יהודים שהיו עליהם חובות מהגויים ומהיהודים ולא השיגה ידם לשלם וקבלו עליהם נושיהם לפני שר העיר ועכב על ידם מלצאת את העיר, עד שישלמו את חובם, ואשר לא היו עליהם חובות התכוננו לעלות בסוף אייר. יהודים אלה לא יכלו לעזוב בגלל שלא יכלו לפרוע את חובותיהם. (ע"כ)
עלייה זו לא הייתה עלייתם של יחידים אלא של רבים. במקרים רבים יצאו שיירות גדולות שמספר נוסעיהן היה שמונים נפש. כן למשל מסופר בכתב יד של הרב דוד משאש ז"ל, שבשנת תע"ג – 1713, כל הקהל נתעוררו לצאת מן המצר לשכון כבוד בארצנו.
4 – הגיוון המקצועי והחברתי של העולים.
מאפיין אחר של העלייה הזו הוא הרכב הקבוצות שעלו ממרוקו, ומעמדם האישי, המשפחתי והכלכלי של העולים. עלו משפחות שלמות, אנשים נשים וטף, בבחינת " בנערינו ובזקנינו….בבינו ובבנותינו……"
לא רק זקנים עלו כדי לבלות בארץ ישראל את שנות חייהם האחרונות, ולא רק תלמידי חכמים ומלומדים עלו ללמוד תורה ולחיות מן החלוקה. בעלייה זו הגיעו גם בעלי אומנויות שונות, עובדי אדמה ואנשי מסחר, שרצו להשתקע בארץ ולחיות מעמלם.
עולים אלה התיישבו ביפו, בשפרעם וברמלה. מן המקורות המגוונים המתארים את התיישבותם אנו למדים, שבין העולים ממרוקו היו לא רק בעלי תורה ומלומדים, אלא גם סוחרים ובעלי מלאכה שונים\ ואפילו איכרים פשוטים.
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
עמוד 147
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
5 – מניעים דתיים לאומי
מספרו של הרב משאש וממקורות אחרים אנחנו לומדים על מניעים נוספים לעלייה עקיבה ומתמידה זו, עלייה שנמשכה והתחדשה כמעט בכל דור ודור. אמנם, אין ספק שהרקע לעליית יהודי מרוקו לארץ במאה ה-19, כמו בתקופות אחרות, היה חוסר בטחון והעדר יציבות פוליטית, ששררו אז במרוקו.
סבל הגלות, הצרות והפורענויות בפקדו את יהודי מרוקו מפעם לפעם, במיוחד בימי שלטונם של מושלים עריצים כמו מולאי אלייזיד (המזיד ימח שמו) שמשל בסוף המאה ה-18, דחפו את יהודי מרוקו לנסות לשים קץ לסבלם על ידי עלייה לארץ האבות. אולם, המניעים המכריעים לעלייתם היו דתיים, משיחיים לאומיים. שכן אף התנאים הפוליטיים והמצב הכלכלי בארץ ישראל הימים ההם לא היו מזהירים יותר מאשר במרוקו. אדרבא, מקורות הפרנסה בארץ ישראל היו מוגבלים ביותר. הדחף לעלייה היה האהבה העזה לארץ ערגתם המשיחית לאומית, רצונם העז לחיות בסמוך למקומות הקדושים והשאיפה ללמוד תורה. רגשות אלו נתלבו בזכות הקשר החזק והמתמיד, משך כל הדורות, של יהדות מרוקו ליישוב היהודי בארץ ישראל, השד"רים שיצאו מכל ערי ארץ ישראל למרוקו לעתים תכופות, חיזקו קשר זה בדרשותיהם הנלהבות, בהשפעת אישיותם התורנים ובהטפתם לעלייה לארץ ישראל.
לדוגמא : רבי עמרם בן דיוואן שהיה בשליחות חברון במרוקו בשנת תקל"ג – 1733, דרש בשבת שלח לך בבית הכנסת של האדמו"ר רפאל בירדוגו זצ"ל דרוש ארוך ונלהב לעורר את הציבור לעלות לארץ ישראל והייתה התעוררות גדולה לזה. אחד הביטויים לרגשות אלו היו פיוטים של יהודי מרוקו, פיוטים אלה רוויים אהבה עזה לארץ ישראל, נושאים ערגה דתית לגאולה, לביאת המשיח ולקיבוץ גלויות מחד גיסא, וקינות על סבל הגלות וחורבן בית המקדש מאידך גיסא. פיוטים אלה השגורים בפי המון העם ומושרים בפיו בכל הזדמנות דתית או משפחתית, עזרו הרבה להגביר ולחזק את הזיקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל במשך כל הדורות.
יומן.
יצאתי מאלכסנדריה. נסענו אני וידי נפשי הדיין המצוין, רבי אליהו ילוז השם ישמרהו ויחיהו, שנת תרס"ג, סדר ויקהל, אדר א' והלכנו לבירות ועשינו האלקוורינטינה ו' ימים.
המונח הצרפתי Quarantaine מראה, שהיסטוריית תקופת הבידוד נמשכה ארבעים יום אבל אחרי כן ארכה רק ימים מספר, הכל לפי ארץ המוצא והנסיבות.
מדובר כאן על תקופת ימי בידוד וחיסון, שכל עולה היה צריך להיות מבודד בהסגר, שבו עשו לו חיטוי מחשש מגיפות ומחלות מידבקות, שכנראה פרצו אז בארץ, במיוחד בטבריה, ובארצות אחרות.
הערת המחבר – הרב אליהו ילוז נולד בעיר מיזגידה, הסמוכה לתאפילאלת בדרום מרוקו, בשנת תר"ך – 1860 ונפטר בטבריה בשנת תרפ"ט – 1929. היה שד"ר במרוקו פעם ראשונה בשנים 1891 – 1893 ופעם שנייה 1899 – 1902. קרוב לוודאי בזמן ביקורו בשנת תרס"ב, או אפילו בתרנ"א – תרנ"ג, 1891 – 1893, הכיר ר' אליהו את רבי יצחק כותב היומן והתיידד אתו. לפי הרב יוסף חיים ילוז, בנו של רבי אליהו הנ"ל, שליווה את אביו בביקורו השני במרוקו, הם חזרו לטבריה דרך מלטה ואלכסנדריה בחודש אדר א,, בדיוק באותה דרך ובאותו זמן שמדובר עליהם ביומן זה בשנת תרס"ג – 1903.
אך כיוון ששנת תרס"ב הייתה שנה מעוברת וגם כותב היומן מוסר שהגיע לארץ ישראל באדר א', אין ספק שזו הייתה שנת תרס"ב – 1902 ונתחלפה לכותב היומן שנת תרס"ב בשנת תרס"ג. סוף הערת המחבר.
אחרי כן הלכנו לחיפה תובב"א ונתארחתי אצל יוסף לובאטון ששה ימים. ובחיפה נשטתחתי על קבורת רבי דימי דמן חיפה הנזכר בתלמוד. ( הכוונה לרבי אבדמי דמן חיפה, המצבה נמצאת סמוך לציון קברים של רבנים ספרדיים, שחיו בחיפה בראשית המאה ה-19.)
ושם קבור עמו חכם אשכנזי בתוך בית אחד. והלכתי להר הכרמל, למערת אליהו הנביא ויצאתי יום ג' ולנתי בשפרעם ושם קבור רבי יאודה בן בבה עליו השלום. ומשם הלכתי לעיר הקודש טבריה, ובעל הבית הוא החכם רבי יאודה טולידאנו. ונשטתחתי על קבר רבי מאיר בעל הנס זיע"א כמה פעמים.
ההילולא של רבי מאיר בעל הנס בי"ד באייר היה נפוץ מאוד במרוקו. כמו כל מאורע חגיגי דתי הונצחה חגיגה זו בפיוטים שחיברו חכמי מרוקו לרגל המאורע. והנה שני קטעים מפיוט אחד להילולת רבי מאיר בפי יהודי מרוקו :
אשירא נא, שבח האי תנא, סתם משנה, דרבי מאיר
נגיל בביתו, ובמכון שבתוף על מצבתו, דרבי מאיר
יום פסח שני, אהלל אני, באשכבתיה, דרבי מאיר
והסוחרים, כל נדיב ירים, סלעים דינרים, לרבי מאיר
אותותיו רבים, הם ככוכבים, הכל קרובים, לרבי מאיר
בשעת לידה, אשה חרידה, פשטה ידה, לרבי מאיר
פיוט זה משקף את המקום החשוב שתפסה אישיותו של רבי מאיר בעל הנס בחיים ובפולקלור הדתי של יהודי מרוקו. הפיוט הזה נדפס בספר "ישמח ישראל" – אנתולוגיה של פיוטים מחכמי מרוקו ואחרים, שיצא לאור במכנאס בשנת תרצ"ט – 1939, על ידי "חברת יחזקאל הנביא".
בגלל קברו של רבי מאיר בעל הנס, משכה טבריה מאוד את יהודי מרוקו, וגם שלוחיה נתחבבו מאוד על יהודי צפון אפריקה.
רבי יאודה ( יהודה ) המחבר מקפיד לא לכתוב "יהודה " שלא לכתוב שלוש אותיות רצופות משם הוי"ה. רבי יהודה טולידאנו הוא אביו של הרב יעקב משה טולידאנו, מחבר ספר "נר המערב" אולי בין הספרים הראשונים המקיפים ביותר אודות היסטוריית יהדות מרוקו וגם שר הדתות בשנים 1958 – 1960. רבי יהודה נולדת לאביו רבי יעקב במכנאס שבמרוקו בשנת תר"ב – 1842, ונפטר בטבריה בשנת תרפ"ד – 1924, בן 82 שנה. בהיותו בן עשרים שנה עלה לארץ ישראל והתיישב בטבריה.
וגם כן נכנסתי למרחץ הסמוך לו והוא מים חמין מאליהם והם חמי טבריה. וסמוך לטבריה קברי הרמב"ם ז"ל ושל"ה – שני לוחות הברית ז"ל, ורבן יוחנן בן זכאי ז"ל, ורבי ורבי אסי ז"ל, וקבר רב כהנא ותלמידיהם. ואחר כך על ראש ההר רבי עקיבא ז"ל וכ"ד אלף תלמידיו עליהם השלום.
ואלה חמי טבריה יש אומרים ממי גיהנום באין. ויש אומרים ממי המבול. ויש אומרים מסדום שיש בהם ריח גפרית ומלח. ושבת קדש סדר פקודי עשה לי ידי נפשי הרב אליהו ילוז ארוחה וסעדתי בביתו ג' בעודות של אותו שבת שכרו כפול מן השמים.
ויום ב' סדר ויקרא יצאתי מעיר הקודש טבריה לחיפה ולנתי בדרך בעיר אלנסארה והיא עיר הנוצרת, ושם קבור ישוע הנוצרי יש"ו, ואין דרים שם ישראלים כלל.
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'
עמוד 151
מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'
מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר
המקורב ליצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו, לספרות הלכה ולפסיקת הרבנים שלהם, יודע כי הם גילו רגישות מיוחדת לאישה ולכבודה, ודאגו לבסס את מעמדה ולחזק מעל ומעבר למה שנקבע כהלכה. לשם כך הם ניצלו את הסכמות אשר התורה האצילה של חכמים, בבואם לפתור בעיות שהזמן גרמן.
בתחומים אחדים הגדילו חכמי מרוקו לעשות. לתקנותיהם אין אח ורע בכל קהילות ישראל. די אם נזכיר את התקנות, הידועות כבר מתקופת גירוש ספרד, כגון תקנות בענייני קידושין. תקנות ירושה, ובכלל אלה הם הנוהג האוסר לשאת שתי נשים.
דאגתם של חכמי מרוקו לגורל האישה ולמעמדה בולטת במיוחד במאה העשרים, והיא מדהימה בתעוזתה. עם חדירת התרבות הצרפתית למרוקו וההתמערבות שנתלוו לשלטון הפרוטקטורט, נשתנו דפוסי החיים המסורתיים. החינוך הפורמלי לבנות נעשה בהדרגה רווח מאוד. נערות ונשים עזבו את מקומן המסורתי בבית, ונכנסו למעגל העבודה – בחינוך, במסחר, בפקידות ובבתי חרושת. יותר ויותר שהיו בחברה מעורבת של אנשים ונשים. בקשרים שבין שני המינים נמזגה עתה חירות הליכות, שערערה במידה רבה את מעמדן הנכבד שמקודם של נערות ונשים, וגרמה להתרשלות ולזלזול במחויבות של בני המין השני כלפיהן. מאידך גיסא הביאה המודרניזציה גם לשינויים בתפיסת עולמה של האישה ולמרי כנגד מעמדה, כפי שזה נתפרש מתוך מסורות קדומות אחדות. רבני מרוקו היו עתה קשובים לתביעתן ונשיאתן בעול כגברים. אך בד ובד עמדו הרבנים על המשמר וביקשו להגן על זכויותיהן וכבודן של הנשים, לבל יירמסו ברגלי המתירנות שהלכה ופשטה.
ההתמודדות עם הפסיקה בעידן חדש זה לא הייתה קלה. לחלק מן הבעיות בנושאי אישות, דת וחברה קשה היא למצוא פתרון הולם במסגרת ההלכה. מאידך גיסא הניבו המאמצים לפסוק הלכה פתרונות נשתנו ממקום למקום ומדיין לדיין, ובמקרים רבים נותרו בגדר מחלוקת. יתרה מכך, בסוגיות אחדות הייתה מסורת הפסיקה במרוקו שונה במחוזות השונים. כל עוד הקשרים בין המחוזות לא היו שכיחים, לא בלטו השינויים ולא הפריעו, אך הדברים נשתנו בתכלית במאה העשרים. נסללו כבישים והנחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום והתהדקו הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. דבר שהבליט את ההבדלים בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם.
את אחד הפתרונות המעשיים ביותר בעולם ההלכה היהודית הגה הרב שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו, אשר תיכן כינוסים של חכמים מכל רחבי המדינה כדי להיוועד, להיוועץ ולהכריע בנושאים ההלכתיים שעל הפרק הנוגעים לסוגיות של חברה, אישות והלכה דתית. במשך השנים תש"ז-תשט"ו (1955-1944) נערכו שישה כינוסים. מן הראוי לציין, כי כינוסים כאלה והתקנות שנתקנו בהם הם תופעה יחידה במינה בעולם ההלכה היהודי בדורות האחרונים.
וכך הגדיר הרב שאול אבן דנאן את מטרות הכינוסים:
א-טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים, אשר אינה שווה בערי מרוקו;
ב-תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.
המטרה הראשונה הייתה איפוא לאחד את המנהגים הקיימים בכל ערי מרוקו, בין בדיני אישות ובין בענייני איסור והיתר; והמטרה השנייה לתקן תקנות חדשות שיפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, בעיקר בסוגיות הקשורות בממון, או קבלתה של דעה מסוימת בהלכה והפיכתה לתקנה המקובלת על הכול, אשר תחייב את הדיינים לפסוק לפיה. וכפי שהבהיר בפתיחה לאחת מהצעותיו לדיון:
איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האספה, לגמור את הדין הצריך תקון, לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור והכל שריר ובריר וקיים על פי תורתינו הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם.
בדבריו הקצרים והתמציתיים הדגיש ר׳ שאול אבן דנאן שתי נקודות חשובות: אחת, כי על פי צורך השעה יש לוותר על ההכרעה המושגת בדרך של הבאת הוכחות וראיות מתוך המקורות התלמודיים ובדרך של משא ומתן עיוני, כי ״לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין״, ויש לגשת להכרעה בצורה טכנית, כלומר הכרעה בדרך של הצבעת הרוב בין הרבנים המשתתפים. גישה זו מעידה על שיטה קונסטרוקטיבית וחדשנית בפסיקה בדורות האחרונים.
נקודה שנייה היא הטענה הנוקבת, שהסמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות שרירה וקיימת גם בדורנו, ומוטל עלינו להשתמש בה כדרך שהשתמשו בה הראשונים, דור אחר דור, ללא בריחה מאחריות ובלא ניסיון להתחמק מהכרעה, בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה ודורשת את פתרונם. כלומר, בעניין ההכרעה אין תוקף לטענה, שידיעותיהם של חכמי הדורות האחרונים וחכמתם בתורה קטנה מזו של החכמים בדורות הראשונים ולכן אין סמכותנו כסמכותם בתיקון תקנות, במיוחד כשמדובר בתקנות שיש בהן הפקעת ממון מכוח הפקר בית־דין הפקר.
ואמנם תולדותיה של הפסיקה במרוקו מוכיחות, כי חכמי מרוקו במשך כל הדורות, עד אמצע המאה הנוכחית, תיקנו תקנות בכוח תקנות חכמים, בלא מורא ובלא הסתייגות שמחמת צניעות יתרה, ואף לא הזדקקו לסמכותם של ראשי הציבור ומנהיגיו לתת לתקנותיהם תוקף מכוח תקנות הקהל.
הכינוסים הניבו תקנות רבות שבהן תופסת סוגיית מעמדה של האישה מקום מרכזי. התקנות בתחום זה נועדו לתת לאישה סעד משפטי ולבצר את מעמדה במסגרת המשפחד. תוכנן של התקנות מעיד על ההיענות לצורכי הזמן ועל התפיסה הרעננה וכוח היצירה העצום שבפסיקה הרבנית במרוקו. אביא כאן דוגמאות אחדות מן התקנות הנוגעות לתחום זה:
מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'