מורשת יהדות מרוקו

קבר הצדיק רבי דוד בוסידאן זצ״ל

זכורני עוד מילדותי שהיו מתאספים הרבה מתושבי העיר מקנס בל״ג בעומר בבית הקברות הישן, שבו היה קבור הצדיק רבי דוד בוסידאן זצוק״ל. ומדליקים שם מדורות ונרות לכבוד הצדיקים, הקבורים שם. הבאים לציון היו מביאים עימם בקבוקים קטנים מלאים שמן ומים, ומניחים על קבר הצדיק, והיא היתה סגולה טובה לכל פגע ומחלה, ומי שהתרפא מסגולה זו היה מביא לקבר הצדיק סעודה קלה ומיני מתיקה, ומברכים עליהם על יד הקבר.

ועוד מנהג היה, מי שלקה במחלת השיתוק או במחלה אחרת ל״ע, היו מביאים אותו לקבר הצדיק ומעמידים על יד קברו אוהל והיה מתגורר החולה זמן מה עד שמתרפא בס׳׳ד. ובכל לילה אחר חצות נגשים לקברו ומשתטחים ובוכים ומתפללים להשי״ת שירפא את החולה בזכות הצדיק.

סבי ר׳ משה טולידאנו ז״ל חלה בשיתוק ברגליו, ואבא ר׳ דוד הביאו כנהוג לקבר הצדיק והקים עבורו אוהל, ושם התגורר כמה ימים, ובכל לילה בחצות לקח אותו אבא ע״ה להשתטח על קבר הצדיק, לילה אחד לפתע החלה רוח סערה, ואחריה גשמים עזים, והפכו את האוהל על פניו, אבא מרי נשא את אביו על כתפיו ורץ עימו למצוא לו מסתור אצל אחד השכנים הקרובים עד יעבור זעם. והנה בבוקר השכם, הגיע אבא ע״ה לבתינו ובשורה בפיו סבא עומד על רגליו והחל מהלך, ובשבת הקרובה עשה מסיבת הודיה לכבוד הצדיק.

בית אבא ע״ה

אבא מרי ר׳ דוד ע״ה, היה איש צדיק וישר — ירא אלקים וסר מרע, רחים ומוקיר רבנן עד מאוד, רגיל היה בבל יום להתפלל בנץ החמה במניין יחד עם רבינו רבי ברון רפאל טולידאנו זצ״ל, ולא פסק ממנהגו זה גם בארץ הקודש עד יומו האחרון.

לפרנסתו — היתה לו חנות בגדים ושותפו היה אחיו ר׳ חיים ז״ל. וקיימו מאמר רז״ל חציו לכם, וחציו לה׳. וגם בשעות העבודה בין קונה לקונה היה לומד או אומר פרקי תהילים. אחר הצהרים סגר חנותו, וקבע עתים לתורה, כאשר עלינו ארצה וקבע משכנו בעיה״ק בני ברק, עירית ב״ב הציעה לו מקום עבודה במשך שמונה שעות ביום, להפתעתם סירב אבא ע״ה לקבל את ההצעה ואמר די לי בארבע שעות, כי ברצוני לקבוע עתים ללימוד התורה אחר הצהרים כדרכי מימים ימימה. מהכנסותיו חילק בקביעות מעשר כספים, גם כאשר קיבל קצבת זקנה.

אחז במידת השתיקה, ובשבת קודש נזהר מאד מלדבר דברי חול בשבת, נמנה עם קבוצת אנשים במקנס וביניהם אחיו ר׳ יוסף שליט״א, חתנו של רבינו, שהשתדלו בכל מאודם לשמור פיהם מדיבור חול בשבת.

בכדי להרבות בשמיעת דברי תורה, היה אבא ע״ה הולך לשמוע דרשה בבית כנסת אחד ואימי מורתי ע״ה לבית כנסת אחה ושמעו דברי תורה מהדרשן, וכשחזרו בשבת על הדרשות, אחד אמר לשני את אשר שמע, וכל ימי חייהם היו בחברותא.

יהודי אחד מתושבי העיר מקנס עסק לפרנסתו — בנשיאת משאות על חמורו, והנה בערב אחד מת החמור, ומטה לחמו נשבר. זעקות שבר ובכיות נשמעו מביתו. דודי ר׳ חיים ע״ה היה שכנו, כאשר שמע את הבכיות והזעקות נכנם לביתו לדעת על מה ולמה, ושכנו סיפר לו על שיברונו ויגונו, שאין ביכולתו מרוב עוני לקנות חמור אחר, ואין לו במה לפרנס את בני ביתו, שמע דודי ויצא מביתו והלן לבית מורי אבי ע״ה וסיפר לו, והם קיבלו על עצמם לקנות לאיש חמור חזק וטוב, וכך עשו וקיימו בעצמם: וכי ימוך אחיך והחזקת בו וחי אחיך עימך. מעשה חסד זה לא נודע כלל וכלל, רק בעלותי לארץ סיפר לי בנו של האיש, את הסיפור.

1 – חוזי התחייבות חוקיים לעלייה.

במקורות מסופר על כמה  מקרים שבהם התחייבו יהודים התחייבות הדדית, בשטר וקנין כדת וכדין בין איש לחברו, בין בעל לאשתו, ואפילו בין ארוס לארוסתו לעלות לארץ ישראל. הסכם כזה עשה רבי יהודה זריהן, אבי אמו של כותב היומן, שנתקשר בקנין וקנס עם שני חתניו לוקחי בנותיו הלא הם, כהה"ר אברהם טולידאנו, אביו של כותב יומן זה, והרב שלמה זריהן בר יוסף לעלות לארץ ישראל.

אחת הסיבות המכריעות לעריכת הסכמים וחוזים קיבוציים אלה, הייתה הרצון להבטיח את הצלחת עלייתם וקליטתם של העולים בארץ, להסדיר את בעיות הבטחון הכרוכות בנסיעה ולהבטיח את שלמות המשפחה. היה נעים יותר ובטוח יותר לנסוע בחברתם של ידידים ורעים.ברור היה להם כי כאשר יוכלו לחיות יחד בארץ, בקרבת קרוביהם וידידיהם, קליטתם תקל עליהם ולא ימצאו עצמם בודדים ומנותקים מכל קשריהם המשפחתיים והחברתיים בארץ החדשה – גורמים העלולים להניעם לחזור לארץ מוצאם.

צוואות – עלייה כחובה דתית.

קו מאפיין אחר של העלייה הזו הוא שהכלילוה בצוואות האבות לבניהם, והפכו אותה על ידי כך לחובה המוטלת על זרעם מכוח החובה הדתית לקיים דברי המת. מצוואות אלה ניתן ללמוד, כי אהבת ארץ ישראל נחשבת העיני המצווים עקרון דתי. ייתכן שאף כותב היומן, רבי יצחק נסים טולידאנו, בעלותו לארץ בשנת תרס"ב – 1902, ביצע במידה מסוימת את שאיפת אביו לעלות לארץ ישראל, שכאמור עמד לעלות עם חמיו רבי יהודה זריהן ויתר בני המשפחה בשנת תרל"ד – 1874.

3 – עלייה רצופה והמונית.

מאפיין שלישי וחשוב של עלייה זו הוא העקביות. המרץ והעקשנות, שנקטו יהודי מרוקו בהגשמת חזון עלייתם. מיד אחרי שנצנץ במוחו של מישהו רעיון העלייה, או אחרי שאנשים מספר התקשרו והתחייבו בשטר לעלות לארץ ישראל, ניגשו להגשמת ההחלטה, מכרו את רכושם, חיסלו את עסקיהם, הכינו מזוודות, חבילות וצידה לדרך, קמו ועזבו את עיר מולדתם והתחילו במסעם לארץ ישראל.

פעמים רבות רק אחרי שהגיעו לטאנג'יר, לגיברלטר או לאוראן שבאלג'יריה נוכחו שלא איכשרא שעתא, וחזרו כלעומת שבאו.היוצאים שבו לבתיהם רק כאשר נחסמה דרכם מסיבות שלא היו תלויות בהם, כגון, מלחמות שבטים במרוקו, ליסטים בים וביבשה, או שמועות שונות על מלחמה בארץ ישראל ובשכנותיה.

גם כאשר חזרו לבתיהם וניסו להיכנס מחדש למסלול החיים, לא התייאשו מן העלייה, אלא חיכו לתנאים בטוחים ונוחים יותר, ובהזדמנות הראשונה שנראתה להם כשרה ניסו שוב לנסוע.

הערת המחבר: בנוסף על כל הגורמים הללו, היו מקרים שהמושל המרוקאני המקומי התערב בהם באופן ישיר ומנע את עלייתם של יהודים לארץ ישראל מטעמים שונים. כך מספר הרב משאש, שבשנת ת"ר – 1840, נתעוררה שוב תנועת העליה, ושיירה גדולה התכוננה לעלות. ונודע הדבר לשר העיר ועכבם בחזקה כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר כי הערבים לא היו יודעים המלאכות הללו כלל ".  ברור שבמקרה זה מנע המושל את עליית היהודים מטעמים כלכליים, במקרה אחר, מסופר על כמה יהודים שהיו עליהם חובות מהגויים ומהיהודים ולא השיגה ידם לשלם וקבלו עליהם נושיהם לפני שר העיר ועכב על ידם מלצאת את העיר, עד שישלמו את חובם, ואשר לא היו עליהם חובות התכוננו לעלות בסוף אייר. יהודים אלה לא יכלו לעזוב בגלל שלא יכלו לפרוע את חובותיהם. (ע"כ)

עלייה זו לא הייתה עלייתם של יחידים אלא של רבים. במקרים רבים יצאו שיירות גדולות שמספר נוסעיהן היה שמונים נפש. כן למשל מסופר בכתב יד של הרב דוד משאש ז"ל, שבשנת תע"ג – 1713, כל הקהל נתעוררו לצאת מן המצר לשכון כבוד בארצנו.

4 – הגיוון המקצועי והחברתי של העולים.

מאפיין אחר של העלייה הזו הוא הרכב הקבוצות שעלו ממרוקו, ומעמדם האישי, המשפחתי והכלכלי של העולים. עלו משפחות שלמות, אנשים נשים וטף, בבחינת " בנערינו ובזקנינו….בבינו ובבנותינו……"

לא רק זקנים עלו כדי לבלות בארץ ישראל את שנות חייהם האחרונות, ולא רק תלמידי חכמים ומלומדים עלו ללמוד תורה ולחיות מן החלוקה. בעלייה זו הגיעו גם בעלי אומנויות שונות, עובדי אדמה ואנשי מסחר, שרצו להשתקע בארץ ולחיות מעמלם.

עולים אלה התיישבו ביפו, בשפרעם וברמלה. מן המקורות המגוונים המתארים את התיישבותם אנו למדים, שבין העולים ממרוקו היו לא רק בעלי תורה ומלומדים, אלא גם סוחרים ובעלי מלאכה שונים\ ואפילו איכרים פשוטים.

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו.ממזרח וממערב כרך ג'

עמוד 147