מורשת יהדות מרוקו

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

בפסק דין שכתב לא נשא פנים לאיש גם כשמדובר היה באילי הארץ, ראשי העדה ונגידיה. הוא העמידם באור שלילי וכינה אותם " מוסרים ", ומתקבל הרושם שכלפיהם החמיר יותר, בהניחו שהם מנצלים את מעמדם וסמכותם כדי לנשל את הזולת.

הוא לא היה מוכן לקבל, לאחר מותם, את הטענה שמא פרעו בינתיים את חובם : " אומר אני לכל הטוען על המוסר שמא פרע הוא עצמו חייב במי שפרע ", מדובר בנגיד רבי משה בן עטר, שנתבע על ידי האחים רבי אליהו ורבי שמעון בן סואן, שמסרם למלך וגרם להם הפסד ממון רב ששילמו כשוחד לשרים. הנגיד טען להגנתו, כי מאחר שהם היכו גוי אחד והדבר נודע לאחיו של הנגיד.

        כשראיתי שבן כה הדבר יגיע לאוזני המלך הקדמתי אני והגדתי לו, ועוד הלא אני ממונה מהמלכות על קהילת קודש סאלי יע"א ( יבנה עירו אמן ) ורשאי אני לעשות כרצוני דאם לא כן מעולם מנהיגי קהילת קודש יש"ץ ( ישמרם צורם ) לתיקון העולם לא ייסרו ולא יענישו שום אדם ונמצא העולם חרב ואיש את רעיהו חיים בלעו.

עוג טען להגנתו שהסכם שהפסידו קטן בהרבה מהסכום שהם דורשים. פסק דינו של היעב"ץ היה שאכן יש סמכות לנגיד להעניש, אבל זאת רק על פי ראיה ברורה וכל זה בעונשים פנימיים בתוך הקהילה, ולא למסור יהודי לשלטונות.

ומחומרת האשמה של מוסר חייב אותו לשלם את כל הסכום שהם דורשים, גם מה שלא נתברר על פי עדים, רק על סמך שבועתם. כלפי הנגיד רבי מימון בן אפרים הטיח :

        ידוע ומפורסם שלכל שהוא גרוע מאנס גוי וכל אשר ימרה את פיהו אוי לו אוי לנפשו כי בנפשו הדבר…ומעשים בכל יום ראינו בעינינו פעל ועשה והזיק לכמה בני אדם על לא חמס עשו…וכבר ידוע ומפורסם שהבל פיו שורף כארסו של נחש או אפעה ואיש כזה שהוחזק כבר בזה הרי הוא כחיות הדורסות ומזיקות ובראייתו בלבד יש סכנה ואונס.

ועל הרב דינר טולידאנו הוא כותב :

הנה לדעתי אנשים כאלה כגון הרב דינר נ"ע וכגון אותו שהיינו דנים עליו זה כמה שנים ( רבי משה בן עטר ) לא מוסרים לבד יקראו שהרי ראינו שהם עצמם היו לפעמים גוזרים ומקיימים אף בלי רשות מלך ושרים ואין הפרש בין הרב דינר נ"ע ובין שאר כלמת"ן ( שמו של שר ), שעליו היה נשען…

ואינם נחשבים אלא כמלך ושרים הפורצים ועושים להם דרך כרצונם בחמסנותא דמלכות והדבר ברור שגם אם יעמדו לדין צריך הדיין לעשות קצת מהעלמת עין דאי לאו הרי ממטו ליה ולחמירא לשחוור ובדידן הוא עובדא לולא ה' צבאות שהיה לנו.

גם הנגיד רבי אברהם מאימראן נתבע לדין לפני היעב"ץ באשמת ניצול סמכותו ונישול הזולת, ואילו הנגיד דוד בן שמעון הואשם שנגידותו ושררתו על הקהל נרכשו באמצעות שוחד לנשי המלך.

כנראה בשל תקיפותו הגדולה, רכש לו שונאים ונאלץ, מרצונו, להפסיק לדון במשך תקופה מסוימת. נראה שזו הסיבה, שהביאה אותו לעזוב אץ העיר פאס בסוף שנת התע"ז ולעבור למכנאס. 

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

במכנאס התקבל בכבוד, הצטרף לבית הדים עם הרבנים משה בירדוגו ומשה אדהאן, וחתם ראשן על פסקי דין. במכנאס היה ליעב"ץ בית כנסת ששלושה רבעים מהכנסותיו היו שלו. כשעזב את מכנאס השאיר במקומו בבית הכנסת את בנו, רבי רפאל עובד. במכנאס שהה עד שלנת הת"ץ – 1730.

בשנה זו חזר לפאס והמשיך לכהן בדיינות. בתקופה זו נתגלע סכסוך בינו ובין רבי יעקב מלכא. חיכוך זה החריף עם פטירתו של רהאב"ד רבי יהודה בן עטר בשנת התצ"ג.

הרקע להחרפת היחסים בין השניים היה, כנראה, שאלת מילוי מקומו של רבי יהודה בן עטר בתפקיד אב בית הדין, כדבריהם של חכמי פאס בכתב הפולמוס נגד רבי יעקב בן מלכא :

       ואחר עבור כמשלוש חודשים ( מפטירת רבי יהודה ) קבע דרשה בבית הכנסת שלו….ושלח לקרוא לכל גדולי הקהל לשמוע דרשתיו…ברמז שהוא הראש בית הדין ישמרם צורם, הם הזנב ואין לראש ללכת אחרי הזנב.

יש לציין שחכמי פאס עמדו לצידו של היעב"ץ בסכסוך זה. כתוצאה מהחרפת היחסים הוציא היעב"ץ צו מאת השלטונות, האוסר על רבי יעקב בן מלכא לכהן בדיינות בפאס. רבי יעקב בן מלכא נאלץ לעזוב את פאס ולנדוד לתיטואן, שבה התקבל כדיין וכאב בית הדין עד יום מותו.

ברעב של שנת התצ"ח נדד היעב"ץ עד לתיטואן, גם בה ישב בבית דין, יחד עם חכמי העיר, וביניהם רבי יעקב בן מלכא בר פלוגתיה, ואף שם חתם ראשון על פסקי דין. נראה כי היחסים ביניהם השתפרו ברגע שהרקע לסכסוך חוסל.

הודות לכבוש שרחשו ליעב"ץ, נענו לבקשתו והתירו לו לפתוח בית כנסת חדש במקום למרות שהדבר נאסר בתקנות הקהילה. לאחר כשנתיים חזר לפאס, שם המשיך בכהונתו עד יום מותו.

מכל האמור לעיל מצטיירת דמותו של היעב"ץ כאישיות תקיפה הקשה כארז. אולם מתוך עיון בקובץ איגרותיו – הכולל מכתבים רבים לבקשת אחרים, מכתבי בקשה והמלצה לעזרה עבור עניים, יתומים ואלמנות, נשים שבעליהן הרחיקו לנדוד, עזרה לעולים לארץ ישראל, עמידה לימינם של שד"רים וגבאי מוסדות וקהילות, טיפולו האישי בכספי יתומים, מכתבי ניחומים וברכות ועוד – מצטיירת דמותו של מנהיג רחמן רך כקנה, הכואב את כאב שני עמו ואשר ביתו פתוח לרווחה לפני כל קשיי יום.

היעב"ץ עצמו היה מודע לגוונים אלה באישיותו, עמד כמה פעמים על דמותו רבת האנפין ובאחת מאיגרותיו כתב על כך באריכות :

              כתבתי לאיש נגע בכבודי הוא ובניו שחייבתיו בדין ועלה על דעתו שנטרתי איבתו ושלח לשאול מחילה מן הצד. אחרי דרישת שלומו וכו….הנני מגלה דעתי גלוי גמור שאין בלבי שום טנה עליך ולא על בניך…

המשך….

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

ותיתי לי דאבי סדייא רישאי לא מזיגנא עד דמחילנא לכל מאן דמתעיר יתנא בין צערא דגופא דממונא ומתילנא ובעינא קמיה דרחמנא, דיהי לכון שלמא רבא וחסדא וחנא ולא ייתי עליהון עונשא בשום גוונה.

תרגום – ותאמין לי שאיני שם ראשי על הכרית לישון, עד שאני מוחל לכל מי שגרם לי צער בין צער הגוף ובין צער של ממון ואני מתפלל ומבקש רחמים מהקדוש ברוך הוא שלא יענשו בשום צורה…

אבל אין הדברים הללו אמורים אלא לעניין מצות אהבת חברים. אכן לעניין דינא לא אמרתי דבר ונרתעתי לאחורי. כי אשר הראה אותי אליהם כתבתי וחתמתי. ועיקר גדול מסור בידינו שהתורה הנפלאה לא תשונה מפני אהבה ושנאה, גם לא מפני הכבוד ולא מפני היראה והדין דין אמת לאמתו כי לעולמים לא יחליף האל ולא ימיר דתו.

הייתה קיימת אצלו הפרדה מוחלטת בין מה שנוגע לכבודו האישי לבין מה שנוגע לתפקידו כדיין. ולמרותל שלא נטר איבה לאיש גם לא למי שפגעו בו, הרי לא היה בכל כדי להפחית מתקיפותו בישבו על כיסא דין ובחתירתו להוצאת משפט צדק לאמיתו.

היעב"ץ ישב דין וחתם עם גדולי הרבנים בדורו : רבי יהודה בן עטר, רבי אברהם אבן דנאן, רבי שמואל הצרפתי, רבי שלום אדרעי, רבי אברהם בן עלאל, רבי יעקב בן מלכא, רבי שמואל בן אלבאז, רבי משה בירדוגו, רבי משה אדהאן, רבי חנניה בן זכרי, רבי אברהם אבודרהם, רבי יוסף גבאי, רבי שמואל שאול אבן דנאן, רבי אפרים מונסונייגו, רבי רפאל עובד אבן צור, רבי אליהו הצרפתי ורבי מתתיה סירירו.

חמשת הרבנים האחרונים הם הנקראים " בית דין של חמש ", הרב יעקב משה טולידאנו כותב על כך : בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות וימי ירדה עירו פאס פלאים בחר לו חמישה אנשים מתלמידיו, ויסמוך אותם לדיינים, והם נודעו אז בשם בית דין של חמש. נוסף לזה ניהל משא ומתן של הלכה עם שורה של חכמים או כתב לאשר ולחזק את פסק דינם.

פניות ושאלות בענייני הלכה הגיעו ליעב"ץ מכל קצווי מרוקו, מקהילות גדולות וקטנות : צפרו, מכנאס, סאלי, תיטואן, מראכש, אגאדיר, דבדו, תאזה, שישוואן, תאפילאלת וקהילות אחרות ראו בו סמכות עליונה בענייני דת ודין לאחר פטירת רבי יהודה בן עטר.

למרות שבתקופה זו לא נהגו להפריז בחלוקת תארים, הפניות אליו היו מלוות בדברי הערכה והערצה. אחת מפניות חכמי מכנאס מתחילה במלים אלה :

       האשל הגדול מעוז ומגדל, ידוע בשערים ראש הגיבורים, סיני ועוקר הרים, יושב בשבת תחכמוני הוא נעדינו העצני לוחם במלחמתה של תורה ועל שכמו המשרה, ריש מתא וריש מתיבתא גלי עמיקתא ומסתרתא דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ממנו יתד ממנו פנה, הרב הכולל בר אוריין ובר אבהן כמוהר"ר יעב"ץ.

גם גדול הדור, רבי יהודה בן עטר, לא היסס לפנות אליו בענייני הלכה. בפסקיו מזדקרת גדולתו וחוכמתו, בהם נוחת הוא לעומקא דדינא בלי לסטות לנושאים שאינם קשורים ישירות לנדון ואשר נועדו לפלפולא דאורייתא.

הם מצטיינים בבהירותם, בצחות לשונם ובקיצורם. מלבד חשיבותם ההלכתית והמשפטית לחקר המשפט העברי, יש להם חשיבות מיוחדת לחקר תולדות ישראל במרוקו בתקופה זו, שכן היעב"ץ השתדל לציין גם את הפרטים העובדתיים שבכל מקרה, תאריכי כתיבת התשובה, המקום שבו נתכתבה והמקום שאליו נכתבה.

לפי מספר תשובותיו שבידנו, נראה כי היעב"ץ היה גדול המשיבים בימיו; הוא השיב לשואליו עד לשנת חייו האחרונה. עם כל גדולתו לא התבייש להודות שטעות ולחזור בו. עם זמן פטירתו יש לראות כתחילת תקופת ירידתה של העיר פאס כמרכז רוחני ליהדות מרוקו.

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

יחסו לארץ ישראל.

כמיהתו של היעב"ץ לציון באה לידי ביטוי, בין השאר, בקובץ שירתו " עת לכל חפץ ". בחלק גדול משיריו קונן על גלות ישראל, שממות הארץ וחורבן הבית, וכמעט שאין שיר בשירתו ללא הזכרת תקוותו ותפילתו לשיבת ציון ולגאולת ישראל וארצו.

כפי שציינו באשר לשירתו, כך הוא גם באשר לשירי ציו שלו. שירים המביעים כמיהה לציון הייתה מעשה מקובל אצל רבנים במרוקו; אולם המספר הרב של הישרים, שייחד להביע רגשות גלות ותקוות גאולה, ודרך הבעתו את רגשותיו מעידים על המקום המיוחד שהיה לארץ ישראל בעולמו הרוחני של היעב"ץ.

בשנת התע"א – 1711, כשעלה ממכנאס לירושלים ידידו וחברו רבי ברוך טולידאנו, חיבר היעב"ץ קינה מיוחדת שהיא כעין חיקוי לקינתו של רבי יהודה הלוי " ציון הלא תשאלי|" ולמסופר עליו, במטרה לשלוח אותה אל רבי ברוך.

כדבריו : " אשר יסדתי לשלוח להחכם השלם הותיק כבו הרב ברוך טולידאנו ז"ל לקונן אותה בעיר הקודש ירושלים תובב"א. מדבריו אלה נראה, שלא הספיק לשלוח אותה עד שהגיעה השמועה מירושלים על פטירתו של רבי ברוך.

אהבתו לציון התבטאה ביחסו החם לשלוחי ארץ ישראל ולמתכוננים לעלות אליה. הוא קירב ועודד את השד"רים שהגיעו למרוקו ועמד לימינם, ציידם במכתב המלצה לקהילות מרוקו הרחוקות ואף לקהילות שמחוץ למרוקו.

פניית השד"רים אליו לקבלת המלצה מובנת גם מצד היותו מנהיג ליהודי מרוקו, והמלצה בחתימתו תסייע להצלחת שליחותם בקהילות. כמה מהעתקי מכתבים אלו נשתמרו בקובץ איגרותיו, " לשון לימודים ". שד"רים אחדים נודעו לנו רק בזכות איגרותיו אלה.

היעב"ץ תרם מכספו לשד"רים וקיבל עליו להיות גבאי כוללות צפת כל ימי חייו. השד"ר רבי משה ישראל פונה אליו ף " יושב בזדר עליון דמטמרן ליה גליין החכם השלם הדיין המצויין גברינו כמהר"ר יעקב בן צור, ומבקש לעשות הכנות לקראת בואו לעריכת מגבית במכנאס.

ייתכן שקבלת היעב"ץ גברות של כוללות הרשב"י בצפת על עצמו קשורה במסורת הנפוצה בין יהודי מרוקו עד ימינו, שמי שבניו מתים ייכנס להיות חבר בחברת הרשב"י, ויכניס אפיו את בניו בעודם קטנים כחברים, כסגולה בדוקה שבניו יאריכו ימים.

הודות לקרבתו לשד"רים עיין היעב"ץ בספרים שהביאו למרוקו, העתיק מהם וכן רשם חידושי תורה ששמע מפיהם או ראה בכתבי ידם. על כל חידוש הקפיד לציין את שם אומרו ומקורו. השד"ר בי יעקב חיים שאל אותו שאלות בהלכה; השד"ר רבי יום טוב קרישפו, בדרכו חזרה לארץ, שלח לו ספר כאות תודה ןהוקרה על עזרתו בהצלחת שליחותו.

גם לאחר שוב השד"רים לארץ התכתב אתם. כן עודד בהמלצותיו את אלה שרצו לעלות לארץ ישראל.

היעב"ץ חיבר יצירות רבות ומגוונות בהלכה, פרשנות ומדרש, שירה וקבלה. הוא הכיר בס פרות יפה, פתגמים, בדיחות וחידות. קשה לתאר את כל יצירתו, משום שרובה הגיעה לידנו פירורים פירורים וחלק חשוב ממנה אבד בתלאות הזמן, נזכיר מיצירותיו את החיבורים הבאים :

" שאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב " – שני כרכים ובהם חמש מאות חמישים וארבע תשובות.  הספר זכה לדפוס רק לפני כשמונים שנה, בהשתדלות הרב רפאל אהרן בן שמעון, בנא-אמון שבמצרים.

יש בספר גם שתשובות מחכמי התקופה. הספר הועתק לדפוס מכמה קובצי כתבי יד, וכנראה רוּבו לא הועתק מכתב יד המחבר אלא מהעתקות מאוחרות ; זו הסיבה שאנו מוצאים כמה תשובות הדנות בעניין אחד מפוזרות במקומות שונים בספר, ולפעמים התשובה המאוחרת בתאריך מופיעה ראשונה.

הרבה מתשובות היעב"ץ נדפסו בחיבוריהם של חכמי מרוקו, או שעודם פזורים בקבצים שונים בכתבי יד.

" עת לכל חפץ " – קובץ משירתו של היעב"ץ. שירים, בקשות וקינות בנויים לפי שירי הודאה ( שירתו הפרטים על נסים שנעשו לו ), מחזור השנה ( תפילה וחגים ) ומחזור החיים ( מילה, פדיון הבן, בר מצווה, חתונה ואבל ).

חלק משיריו בנוי לפי הלחן של השירה הערבית והספרדית, שהייתה ידועה במרוקו ברותם הימים. במעשה זה ראה הוצאת אותם ניגונים מהקליפה לקדושה. את שיריו כתב עברית וכמה מהם ארמית או ספרדית.

גם ספר זה נדפס בהשתדלות הרב רפאל אהרן בן שמעון באלכסנדריה. הרבה משירתו של היעב"ץ עודה בכתובים, ופזורה בקבצים שונים.

הפרשנות והדרוש – הגיעו לידנו כמה קבצים שבהם חלק ניכר מחידושי היעב"ץ ודרושיו, קובץ הנמצא בפסריית מודינה באסטנזה, וקובץ הנמצא במוסקבה. כמה מחידושיו פזורים בקבצים שונים. גם בשנתו הגה בחלומו בתורה וחידש בה חידושים, תופעה שהייתה שכיחה בקרב רבני מרוקו.

עוד בחייו זכו דרושיו לאהדה רבה, והרב אליעזר בהלול העתיק בשנת התע"ב בספרו " מראה עיניים " בכתב יד כמה מדרושי היעב"ץ.

הקבלה – לבד מגדולתו בתורה היה ליעב"ץ גם יד ושם בחוכמת הקבלה. מצויים כמה קבצים בחוכמת הקבלה מהעתקותיו עם הגהותיו והערותיו. הספר " ירח יקר ", פירוש הזוהר לרבי אברהם גאלאנטי – כתב יד שהובא למרוקו על ידי השד"ר רבי אלישע אשכנזי – הועתק על ידי היעב"ץ, ועוד רבנים אחרים.

כמו כן, כתב יד הנמצא באוסף להמן, " הגהות ספר הכוונות של האר"י זלה"ה כפי סדר הדפים של הספר המצוי אצלי מכתב יד, החכם הרב יוסף גאביזון זלה"ה ולא רציתי לשלוח יד לכתוב בגיליון הספר…נאום הקטן יעב"ץ.

הרבה מהגהותיו והערותיו לספר " אוצרות החיים " לרבי חיים ויטאל הועתקו משמו בספר " סובר הרזים " לרבי יעקב בן סמחון ( נדפס כנספח לספרו " בת רבים " ג'רבה, התשי"ד ). גם בתשובותיו ובשירתו מתגלה בקיאותו בחוכמה זו.

הייתה לו יד גם בקבלה מעשית, הוא העתיק סגולות וקמיעות מכתבי יד שהביאו אתם השד"רים למרוקו. מצויים ממנו בכתב יד סגולות וקמיעות, ובתשובה בכתב יד בעניין קהל שרצה להדיח את שליח הציבור, ואחת הטענות היא שהשליח מתעסק בגורלות, הוא כותב :

…." גם מה שרצה לפוסלו מחמת שהוא מתעסק במלאכת הגורלות והמזלות….לא יפסל העושה בהם מלהיות שליח ציבור שהרי חז"ל אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.

" עט סופר " – חיבור בנוסח שטרות ודיניהם.

ממזרח וממערב כרך ג'

קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן – תשמ"א

" לשון למודים " – קובץ איגרות והמלצות, הכולל המלצות שכתב לעזור לעניים, לאלמנות, להכנסת כלה, לשד"רים ולפדיון שבויים, מכתבי נחמה, מכתבים אישיים והקדמותיו לספרים. ויש מלשון למודים הרבה העתקות בכתבי יד הנמצאים בספריות ברחבי תבל ובידי אנשים פרטיים.

ההעתקה הטובה והמושלמת מכל ההעתקות שבדקתי היא זו הנמצאת בבית המדרש לרבנים בניו יורק. " לשון למודים " נדפס לאחרונה, אולם יש להיזהר בעת השימוש במהדורה זו. המהדיר השתמש בכתבי ידי אחרים לרבות כתב ידו של ביעב"ץ.

הוא שינה את סדר האיגרות מכפי שהוא בכל כתבי היד, שבכולם נכתבו האיגרות לפי סדר גרונולוגי. המהדיר ערך את האיגרות לפי סדר ענייני, ולא שמר על סדר כרונולוגי בתוך הסדר הענייני, וגם זה לא באופן עקיב.

יתירה מזאת, איגרות שכתבו נכדי היעב"ץ מופיעות בין האיגרות, בלי שהמהדיר ירגיש שאלה אינן מהיעב"ץ; וכן איגרות תנחומים שנשלחו למשפחת היעב"ץ מופיעות לפני איגרות תנחומים ששלח היעב"ץ. גם לא טרח המהדיר לציין על כל איגרת לפי איזה כתב יד, ולפעמים לא העתיק האיגרות בשלמותן. דומה שיש מקום לערוף הקובץ מחדש תוך ליקוט ואיסוף כל איגרות היעב"ץ עם הערות והארות.

מפתח לספר " מדרש שמואל " – ביאורים על מסכת אבות לרבי שמואל די אוזידה. על פי מהדורת ונציה של"ה- נראה שהמפתח כלל מראי מקום למאמרי חז"ל. את המפתח הכין היעב"ץ עבור דודו.

" דברי חכמים כדרבנות " – לקט מאמרי מוסר על פילוסופיה מימי הביניים וסיפורים. את הלקט העתיק היעב"ץ, והוסיף הארות והערות משלו.

סיכום המאמר.

ניסינו לתאר במקצת דמותו של היעב"ץ ויצירתו. מלכתחילה לא חשבנו שניתן במסגרת זו לתאר את אישיותו רבת האנפין, וגם לא להביא את כל הידיעות ההיסטוריות שניתן היה לדלות מכל הספרות הרבנית שבדפוס ובכתבי יד, שהסתייענו בה במאמרנו.

מהמעט שהבאנו כאן ניתן ללמוד על אישיותו ועל הסמכות הגדולה שהייתה ליעב"ץ בקרב יהודי מרוקו. מתיאור קורותיו של היעב"ץ ותחומי יצירתו, עולים דמותו הרוחנית וכוחו הציבורי; פעילותו העיונית השפיעה על פעילותו כמנהיג והושפעה ממנה.

היקף היצירה הרוחנית חובק תחומים רבים " חכמות והאיכות הן המייחדות את היעב"ץ לעומת כותבים ויוצרים אחרים ביהדות מרוקו בתקופתו, ומעידות על כישרון יוצרן וחפץ היצירה העז, שהביאו להשקיע מעייניו בילדי רוחו' אהבת הספר ובקיאות בהלכה בולטת בשפע היצירה, ובכל התחומים האחרים.

מפעילותו הציבורית עולה דמות של מנהיג תקיף הנשען על ידע, ייחוס אינטלקטואלי, מעורבות בבעיות פרט וציבור, מקורות הסמכות שלו. ואכן, אלה הקנו לסמכותו היקף שחורג ממנהיגות חייטו אף גרמו שיכהן כדיין ביותר מקהילה אחת.

ציור דמותו בעיני הציבור וקבלתו כמנהיג, מעידים על הערכים שהחברה במרוקו הושתתה עליהם באותה תקופה. חרף הלחץ הפוליטי ובעיות הכלכלה – המטילים צלם על התקופה – תכנים רוחניים, מידות מוסריות, בקיאות במקורות והיקף יצירה הם היסודות הנאותיים הנהגה נכונה בעיני הציבור, גם כאשר עומדים במתח עם ערכי הנהגה חלופיים כעושר, קרבת שלטון וייחוס משפחה.

סוף הפרק " קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר. 

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

דבר ברור הוא שגירוש ספרד מהווה נקודת מפנה בתולדות היישוב היהודי במרוקו. זרם המגורשים שמצא מקלט בארץ זו הלך וגדל, ועד מהרה היוו המגורשים רוב מניינן ובניינן של קהלות חשובות בעריה השונות של המדינה.

על רבניהם ומנהיגיהם המשימה לעצב פניהן של הקהלות, לקבוע אורחות חיים ודפוסי מחשבה והתנהגות לא רק לדורם זה, אלא אף לדורות הבאים אחריהם. ואכן מכוחה ומכוח כוחה של אותה תשתית חינוכית דתית חברתית שהניחו , נמצאו מתפרנסים כל הדורות שהעמיד יישוב יהודי זה, מאז ועד ימינו.

 משום כך, ככל שניטיב להכיר את השקפת עולמם, מחשבותיהם ורעיונותיהם, כך ניטיב להכיר את יסודות הווייתה של גולה זו, מהם מורכבת דמותה הרוחנית המיוחדת.

אלא, דא עקא, שלא נשארה לנו כמעט כל יצירה של חכמי מרוקו שמדורות הגירוש, ולכן קשה לנו לעמוד על השקפת עולמם והגותם. עם הבודדים מחכמי מרוקו שיצירתם נשתמרה בכתב יד ובדפוס כמעט בשלמותה נמנה החכם רבי וידאל הצרפתי מרבניה הבולטים של פאס במאות 16 – 17, שעם היותו דור שלישי לגירוש, הספיק לצקת מים על יד חכמי המגורשים ותלמידיהם, וחזקה שכל שיש בו בא לו מהם ומתרומתם.

מאמר זה יוחד לעיון ראשוני בפירושיו למקרא, מהם נעמוד על הגיגיו, רעיונותיו ועיקרי משנתו במישורים שונים, וודאי שתורת רבי וידאל לא ללמד על מחברה בלבד יצאה, אלא ללמד עלך כלל חכמי מרוקו בדורות ההם יצאה, ונמצינו למדים לפי דרכנו מה היו הרעיונות והמחשבות שריחפו בחלל עולמם. 

החיד"א כותב על רבי וידאל :

אחד מגאוני המערב הקדמונים והרב קרבן אהרן היה מבית דינו, חיבר השגות ער הרא"ם ונדפסו בספר נימוקי שמואל להרב נכדו. ועוד חיבר ספר צוף דבש וכו…..והיה אב בית דין קהלת קודש פאס יע"א, ושמעתי שחיבר ספר אמרי יושר באור על מדרש רבה, ודבריו בקיצור מופלג וצריכים עיון עמוק רקב ואחר כך יטעום המעיין בחכמתו כי רבה.

והספר הנזכר הוא בכתב יד, ועוד שמעתי שחיבר הרב פירוש על ספרא, וחיבר קצת פירוש על התורה כתב יד ואני הדל ליקטתי קצת מפירושיו וכתביו בקונטרס סבר יוסף בס"ד.

רבי יסף בן נאיים מבליט את העובדה  " שספריו נמלטו ויצאו חוץ למערב וראו אור הדפוס ולא הלכו לאיבוד " ורואה בה סימן כמה גדלה ורמה זכות הגאון רבי וידאל הצרפתי, ואן הוא בין חכמי המערב הבודדים שספריהם זכו לראות אור במאה ה – 17.

מתולדות רבי וידאל הצרפתי ידוע רק מעט. אביו, רבי יצחק, היה דיין וחתום על תקנה משנת שכ"ח, וחיבר פירוש לספרים מן המקרא, שמצטט ממנו בנו רבי וידאל הרבה. סבו רבי וידאל הראשון, היה דיין, ממגורשי קסטיליה ויש ממנו פסקי דין. רבי וידאל השני נולד ונתגדל בפאס של ימי המגורשים הראשונים.

משפחת צרפתי, מסורת בידם שהם מבני בניו של רבנו תם, ורבי וידאל שלנו משובץ בדור הי"ב לרבנו תם. רבי וידאל נשוי היה, כנראה בנישואין שניים, עם בתו של הרב יעקב אבן עטר, שילדה לו את הבנים יצחק ואברהם ורבקה אחותם.

כשמת בניו היו קטנים. יצחק הגדול היה בן שבע שנים, והבת עדיין בבטן אמה. רבי וידאל לא היה עשיר ולא השאיר אחריו רכוש. אשתו טרחה קשות והייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה, כדי לפרנס את בניה ולגדתם לתורה.

רבי וידאל סיים את פירושו למגילת אסתר בשנת שכ"ו, והיא המגילה שפירש לראשונה, ואחיה כנראה מיד, פירש את רות ואיכה. בהקדמת אסתר כותב " אני הנער הנצב " לאמור – צעיר היה. אך כבר הספיק אז לגמור את פירושו " אוצר נחמד " לתהילים, אותו הוא מזכיר כמה פעמים בפירוש אסתר, ויש להניח שהיה בשנות העשרים הראשונות.

ואל נטעה אם נאמר שהוא נולד סביב לשנת ש"ו, ונפטר בשנת שע"ט בהיותו קרוב לשבעים שנה. מדברים שכתב עליו רבי שאול סירירו אנו שומעים, שרבי וידאל היה זקן בשנת שע"ד נראה שהוא דרשן מעולה שריתק קהל גדול. דבריו יצאו מן הלב ונכנסו ללבות השומעים והשאירו בהם רושם חזק.

משום כך, במעמדים מיוחדים, כגון בתפילות לעצירת גשמים כשכל תושביה של העיר נתאספו לעצרות מיוחדות, נבחר רבי וידאל הצרפתי להתפלל ולדרוש. רבי שאול סירירו אף העלה בכתב חלק מדרשתו, שכנרה השאירה עליו רושם חזק, וכך הוא מספר :

שאמר בדרוש הנזכר שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בנו עד היותם כבן שש כבן שבע, ואחר כך אם יש לו…בית דין מחייבים אותו לפרנס…מפאת הצדקה, ואם אינו רוצה ראוי להכריז עליו שהוא כעורב אכזרי….

והנה הקב"ה אבינו ויש לו במה לפרנס…ואם אינו רוצה הנה הוא יודע את הדין. והטיח חס ושלום דברים כלפי מעלה בחסידות שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו וכשעמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה….

הטחת דברים כלפי מעלה מוצדקת כאן בעובדה שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו, וכמו שאמרו חכמים לחוני " אלמלא חוני וכו…. וכנראה רצה רבי וידאל לזעזע את העם משאננותו, ובדיאלוג החריף עם אלוהים והטחת דברים כלפיו, קשורה אחר כך בשמו של האדמו"ר החסידי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהייתה לו לשיטה.

המעמד הנ"ל היה כה נשגב עד שרבי שאול אומר עליו : " מיום שנתגרשו היהודים מקאשטילייא לא היה שם יום תשובה ובכייה והכנעה כיום הזה ". אף שהייתה " תורתו אומנותו " אנו יודעים שרבי וידאל היה בעל השכלה כללית רחבה ביותר.

הוא היה רופא, בקי בספרות הרפואה, בספרות הטבע ובספרות הכללית של זמנו. הוא מצטט בספריו מאפלאטון, אריסטו, אקלידס, סנקה, אבו חמד, אבן זינה ועוד. ואין צורך לומר שהיה בקיא בתורותיהם ודעותיהם של הרמב"ם, יהודה הלוי, א"י אלבו, אברהם ביבאג'ו, רבי יוסף בן שם טוב, רבי אברהם סבע, אברבנאל ורלב"ג ( רבי לוי בן גרשום ), שמספריהם הוא מצטט ארוכות וקצרות.

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

ספרייתו של רבי וידאל עשירה ומגוונת ביותר. היו בה יצירות כלליות ויצירות של מחברים יהודים ביהדות ובמדעים אחרים. נמצאו בה כתבי יד, וביניהם כנראה מדרש רות הנעלם. ממנו מצטט פעמים רבות, והיה בידו כנראה בכתב יד מדרש רבה.

הוא מביא המאמר באסתר רבה ד, ז : " כי יצא דבר המלכה אמר שמואל בלא דדין הוות צריכה " ואמר : " יגעתי ומצאתי בספר ישן נושן נוסחא אחרת והיא אשר הוכיחה האמת, וזו היא : " אמרו שמא בלאדרין היא צריכה…ואמר ממוכן, הדבר מעצמו יצא, לפי ששמא שלוחין צריך לשיכריז זה הדבר;

הוא מעצמו יצא…ובמקום שמא כתבו שמואל ותחת בלדארין כתבו בלא דדין והטעיות רבו כמו העונות " ומוסיף : " והנה על דעת בן עזרא פרשת תרומה כי שבוש נפל בדברי הימים בהזכירו תחת הקערות מזרקים ותחת הכפות כפורים רחמנא לישיזבן מהאי דעתא "

והרי רשימת ספרים חלקית של ספרים שהוא מצטט מהם ובחלקם מצוים היו בידו בוודאי רק בכתב יד: ספר אותות עליונות לאריסטו, מנחה חדשה על התורה, כבת בן כספי בספר השרשים, םירוש איוב לרבי יצחק הכהן, דרשות רבי יוסף בן שם טוב, שורש יש"י לרבי שלמה אלקבץ, אגרת תחית המתים לרמב"ם.

ספר ארון העדות, שלחן ערוך על התורה, ספר מבקש ה' פירוש אבות לרבי שמטוב בן שמטוב, צפנת פענח פירוש ההגדה לרבי יוסף ג'יקאטלייא, מגן אבות ח"ד להרב דוראן, ספר המשקל לרבי משה די ליאון, שער השמים מילי דאבות לרבי יוסף חיון, תולדות אדם, שמוש של תהלים.

משימושו הרב בספרי פילוסופים מצד אחד ובספרי קבלה וחסידים מצד אחר, עולה קו אחד בדרכו של רבי וידאל, והוא : שאינו פוסל שום ספר יהיה מחברו אשר יהיה, פילוסוף או רב, גוי או יהודי. את דברי כולם הוא מעריך ומקבלם אם דברים של טעם הם, בבחינת וקובל האמת ממי שאמרו.

יצירתו. ידועים לנו מרבי וידאל החיבורים הבאים :

1 – פירוש למדרש רבה. מבחר ממנו הודפס במדרש רבה, דפוס ואשה 1874.

2 – דרך הקדש. פירוש לספרא. נדפס בהוסיאטין, תרס"ח.

3 – צוף דבש – פירוש לתורה. נדפס באמסטרדם תע"ח.

4 – אוצר נחמד – פירוש לתהילים, נדפס עם צוף דבש

5 – פירוש למשלי – הזכירו בפירושו למגילת אסתר

6 – פירו למגילת אסתר ולמגילת רות, נדפס עם צוף דבש

7 – פירוש למגילת איכה.

מרשימת החיבורים רואים אנו, שכולם קשורים למקרא ולמדרשים. ודאי שאין בכך כל סימן שרבנו היה איש הגדה בלבד, ולא איש ההלכה, שהרי דיין היה. בקיאותו וחריפותו בהלכה עולה גם מתוך פירושו לספרא. אין זה אלא תופעה שכיחה בדור הגירוש ובדור שלאחריו.

ממזרח וממערב כרך ג'

קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן – תשמ"א

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

מצינו שחכמים גדולים ונכבדים בדורות ההם, גם בתפוצות אחרות, יצרו בעיקר בתחום המקרא ובמדרשים, אף כי היו גדולי הלכה. החכם הידוע רבי יוסף טאיטאצאק, עיקר יצירתו שתחום המקרא והמדרש היא, אף כי כל גדולי הדור שתו בצמא את דבריו בהלכה. רבי יעקב בן חביב חיבר ופירש את " עין יעקב ".

וכן רבי יוסף יעבץ החסיד, רבי שלמה אלקבץ, ועוד. ובמרוקו : רבי יהודה עוזיאל הראשון בעל " בית העוזיאלי ", שהעמיד חבורה של תלמידים גדולים. רבי אברהם עוזיאל רבו של רבי וידאל, רבי שאול סירירו בן דורו הצעיר של רבי וידאל, כולם גדולי הלכה היו, ואף על פי כן יצירתם עיקרה במקרא ומדרשים.

אין זה אלא מפני שראו בחיבורים על המקרא והמדרשים צורך צו השעה. מעורים היו בחברתם, וידעו היטב מה נחוץ היה לעם באותה שעה. בדור הגירוש הוצבו סימני שאלה רבים באשר לאמונה היהודית. האינקווזיציה, הגלות והעקירה שבאונס מארץ שאהבו מאוד, ההרקה מכלי את כלי על כל קשיי הטלטול הכרוכים בה, חידדו את השאלה, " מדוע דרך רשעים צלחה ".

הוויכוחים עם הנצרות, היהודים המומרים והאנוסים, כל זה גרם זעזועים ופרצות בחומת היהדות הנאמנה. על החכמים המנהיגים הוטל להדריך את העם ולחזק את ידיו בעת מצוקה כזו, כדי שימשיך באמונת אבותיו ולא תרפינה ידיו.

והם מצאו במקרא ומדרשי האגדה מקורות נאמנים לעידוד העם ולחיזוקו בתורת אבותיו. וכמו שאמרו חז"ל : " רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם – למד אגדה ". האכזבה שהייתה להם מהתורות הרציונאליות הניעה אותם לחפש יסודות אחרים לאמונתם.

השקפת עולמם של חכמים אלה הייתה מזיגה של עולם האמונה, הקבלה ומדת החסידות עם העולם ההגות הראציונליות של הרמב"ם ותלמידיו, שבהם היו בקיאים עד לאחת. הגות חז"ל שבמדרשים תאמה את השקפת עולמם.ואכן, רבי וידאל קשור בטבורו אל המדרשים.

הוא מגלה בקיאות רבה בספרות זו, שיצירות רבו ממנה היו בידיו, בצד ידיעה עמוקה בספרי הרמב"ם, רלב"ג, יוסף אלבו, יצחק עראמה, שם טוב בן שם טוב, יוסץ יעבץ, אברבנאל, יוסף חיון, אברהם ביבאג'ו ואחרים. ועם שמחברנו עומד איתן בעולם ההלכה, המחשבה והקבלה, אל משך ידו מספרי הפילוסופים והחוקרים. 

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

דרכו בפרשנות המקרא.

קו בולט בפירושיו , הוא, שהוא נעזר במדרשים כדי לפרש את המקרא לפי פשוטו, ונעזר בפשט כדי לפרש את המדרש. וכך אומר נכדו רבי אהרן בהקדמה ל " צוף דבש " : " כי הרב המחבר….לא הלך בגדולות ובגדולות ובדרשות כאשר דרשני התורה, כי אם כוונת חיבורו לפשט הפסוק וליישב שום קושי ודוחק שישי בכתוב "

בספריו, פסוקים רבים מוצאים את פירושם הנכון בעזרת מאמרי חז"ל. והרוצה לעסוק בפרשנות המקרא בעיני חז"ל, עליו להיזקק לספרי רבי וידאל מחברנו.

על הפסוק " ותהי משכורתך שלמה ", אומר הוא במה שאמרו במשנה פאה ( א, א ) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא תורה וגמילות חסדים. וכיוון שאת עשית חסד עם חמותך כמ"ש להלאה היטבת חסדך האחרון מן הראשון שפירוש מה שעשתה עם חמותה ישלם ה' פעלך בעולם הזה. וכמ״ש התרגום (רות ב, יב) יגמול לך ה׳ גמול טב בעלמא הדין על עובדך טב ויהי אגרך שלימא לעלמא דאתי. ויאמר ישלם ה׳ בעה״ז פעלך, שתאכל הפירות. ולא בעבור אשר תאכל תפסיד כלום אלא עכ״ז ישאר הקרן והשב׳ שלם לעה״ב ולא תחסר כל בה בעבור מה שאכלת בעה״ז, וכמ״ש במדבר סיני רבה על צדיק כתמר.

וכמו שפירש את המקרא באמצעות המשנה, כן הוא גם מפרש דרך אגב מדרשי חז״ל לפי פשוטם, ומביא את המאמר בבמדבר רבה על ״צדיק כתמר יפרח״:

מה התמרה הזאת עושה פירות כך הצדיקים עושין פירות שנא׳ (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו פי׳ שעושים מצות שיאכלו פירותיהם בעה״ז.

וכן מפרש את המאמר בבראשית רבה וויקרא רבה:

וזהו -בעצמו מ״ש (=מה שאמרו) בפי נח (ב״ר לג, א). ובפי אמור (ויקרא רבה כז, א) צדקתך כהררי אל מה ההרים הללו נזרעים ועושים פירות כך מעשי הצדיקים עושים פירות הה״ד אמרו צדיק כי טוב וגו׳ משפטיך תהום רבה מה התהום הזה אינו נזרע ואינו עושה פירות כך מעשי הרשעים שנא׳ אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (שם, יא) ובפי נח מסיים שאילו היו עושים פירות היו מחריבין העולם וזהו כוונת מצוד. עושה פירות עבירה אינה עושה פירות הכל דבר אחד.

ואתרי הביאו הפירוש הנ״ל, שהפסוק מתייחס לשכר מצות גמ״ח, לפי המדרש והמשנה, מביא פירוש אחר לפי הפשט, אך גם הוא מעוגן במדרשי חז״ל, ולפיו הפסוק מדבר על שכר כל המצוות שגר עושה.

או יאמר תהי משכורתך שלמה — כי הנה יקשה הדבר מאד כמ״ש האלקבץ עד שחז״ל הוצרכו בהדגישם זה, לומר תהא שכרך שלמה  והוא במ״ש בפי הספינה: וישם כסא לאם המלך זו רות המואביה שהיא אמה של מלכות שלא מתה עד שראתה שלמה בן בנה שיושב ודן דינן של זונות. אבל לפי הפשט הואיל •נא ושמע: בכמ״ש חז״ל ברבה פ׳ נשא  אשרי כל ירא ה׳ אינו אומר אשרי ישראל אשרי כהנים אשרי לויים אלא אשרי כל ירא ה׳ אלו הגרים ופו׳ יגיע כפיך כי תאכל זה הגר שאין לו זכות אבות וכדי שלא יאמר אוי לי שאין לי זכות אבות, כל מעשים טובים שאסגל אין לי שכר אלא בעה״ז לכך הכתוב מבשרו שבזכות עצמו יאכל בעה״ז ובעה״ב. הה״ד יגיע כפיך אלו מע״ט שייגע בהם בעה״ז כד״א ושם ינוחו יגיעי כח. מה שכרו אשריך בעה״ז וטוב לך לעה״ב ע״כ. ויהיה לפי דרך התרגום. וזה טעם אלקי ישראל הנזכר פה כי אף שאת גיורת ישולם שכרך מאת ה׳ אשר הוא אלקי ישראל, כי אף שאת אינך ישראלית הרי את חשובה ישראלית. כיון שבאת לחסות תחת כנפיו והוא כמו שסיימו המי שם: אשתך כגפן פוריה כנגד הגיורת אשר לא מבני ישראל היא הרי היא כבת ישראל הה״ד כגפן פוריה אלו ישראל שנא׳ בהם גפן ממצרים תסיע.

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

הרי שני פירושים בפסוק שניהם לפשוטו של מקרא מבוססים על המשנה ועל המדרש בפרשת נשא. דוגמה אחרת לפרשנות המדרש, המצביעה על שיטתו הפשטנית בפירוש המדרשים, מצויה בפסוק: ״ותשב מצד הקוצרים״. הוא מביא את המדרש ברות רבה ה, ו:

ותשב מצד הקוצרים ודאי. לא דבר נכונה הר״ש אלקבץ במה שפי׳ על זה. אבל תוכן הדבר כאשר התחיל הוא עצמו. לפי שלמעלה דרשו מיני דרשות על הכתוב, שלא כפשטו, אמר עתה דרשה אחרת כפשטו של כתוב. וזהו ודאי — כמשמעו. כי הדבר שיפורש כמשמעו הוא ודאי פירושו. אבל כשיוציאו אותו מחוץ לפשטו יסבול הרבה פירושים, והדבר ספק. לזה תארו הדבר שהוא כפשטו. במלת ודאי.

גם בב״ר יש אחר דוגמ׳ זה: גם בת״כ פ׳ שמיני, אמרו ואותו תשבורו יבול ישברנו ודאי ופו׳

תשומת־ לב מקדיש הוא גם לענייני לשון ודקדוק. על הפסוק ברות ״וישבו שם כעשר שנים״, אומר:

״:המדקדקים אומרים כי הכף תורה על ב׳ דברים או לדמיון… או… לשיעור… מבואר בפרקי אליה… והגד. חז״ל לא יסברו כן אלא הכל חוזר אל דמיון, שהוא שמוש והכף לבד״(רות, דף לה ע״א).

לדעתו, חז״ל במדרשיהם פעלו לפי כללי דקדוק שונים. ובמפורש אומר זאת באסתר על הפסוק: ״אשר הגלה מירושלים״, ודברי רבא עליו במגילה יג ע״א ״שגלה מעצמו״, הוא מביא דיון דקדוקי ארוך ובסופו אומד:

ואשר אאמין אני כי דרך ז״ל בדקדוק דרך אחרת נתבאר שם בפי בראשית כי יודע ה׳ דרך צדיקים — הודיע דרך צדיקים. וכן והאדם ידע — לימד דרך ארץ לכל; וכן… דרשו כי עתה ידעתי — הודעתי לכל…; וכן סוברים כי פי׳ הגלה — הוא מעצמו כן דרשו במלה דומה לה ממש: הוקם המשכן — שמעצמו הוקם; וכן בריש מדרש חזית — כל כלי ברזל ילא נשמע בבית בהבנותו — שמעצמו נבנה (אסתר, דף פה ע״א).

כיוון ששלט היטב בשפה הערבית נעזר הוא בפירושיו בשפה זו. לפסוק: ״בנות צעדה עלי שור״, אומר: ״בלשון הערבי יבוא לשון רבים כן: תקול אלפלס־ פה״ (״צוף דבש״, פרשת ויחי, דף ה ע״א) [הפועל בלשון יחיד, והנושא רבים]. לפסוק בתהילים, ב: ״נשקו ,בר פן יאנף ותאבדו דרך״, הוא כותב: ״בראות האדם יחשך עולם בעדו, יצרו צעדי אונו ולא ימצא מנוח לרגלו, ובשום צד יקרא זה אבידת דרך כאשד יאמר משל הדיוט חארת אדינייא בינא״ (תרגום: נבוך העולם בגו) (״אוצר נחמד״, דף מג ע״ב).

הגותו

כיוון שספריו הם ביאורים למקרא, אין לצפות מהם לתיאור שיטתי של מחשבתו הפילוסופית־דתית. אך דרך פירושיו הוא שוזר רעיונות, הגיגים וביטויים, המשק­פים את מסכת רעיונותיו. אולי אין מקוריות במחשבתו, ורוב דבריו מצויים במשנות קודמיו, אך חידושו הוא בבחירתו. הדברים שהוא בוחר מכל אחד ואחד, מעמידים אותנו ׳בהצטברותם על השקפת־עולמו ׳במלואה. הדגר חשוב לנו גם מפן איחר, כי מן הסתם, מחשבותיו של ר׳ וידאל אינם ,מלמדים עליו בלבד, אלא מרמזים הם על עולמם של חכמי המגורשים בדור השני במארוקו בכלל, הם מגלים לנו עם ,אילו בעיות רוחניות נאלצו להתמודד חכמים אלד. ומה תשובה נתנו עליהן. חשוב לנו לדעת גם מה היתד. האווירה התרבותית היהודית בפאס של של המאות ה-16-17. להלן נביא כמה מחשבות־ רעיונות מרכזיים שבספריו.

האמונה והמעשה

אף־על־פי שהוא משתמש הרבה בדברי הוגי־הדעות הראציונאליסטים כרמב״ם ורלב״ג, ומביא את דברי הפילוסופים, אין הוא ראציונאליסט, אלא במרכז השקפת־עולמו עומדת האמונה. האמונה שעניינה מסירת דעות אמיתיות על־ידי התגלות התורה עדיפה בעיניו מהדעות המושגות באמצעות חקירה ועיון. על הפסוק בתהילים עח, ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוד. את אבותינו להודיעם לבניהם״, אומר הוא: ״כי האבות לא ינחילו לבניהם רק דעות אמיתיות. וישימו באלקים כסלם — לשון מחשבה שהאמינו בו אמונות אמיתיות, :בזה מצותיו עצות״ רוצה לומר, שהאמונה שבדרך זו היא מביאה את האדם לקיום המצוות.

את רעיון הזיקה והקשר שבין אמונה למעשה מפתח הוא בהקדמתו למגילת אסתר:

ידוע תדע כי כאשר המעשה הטוב צריך אל האמונה ככה האמונה תצטרך אל המעשה… טוב ההשתדלות בעשיית המצוות, עד ממהר לענות על היות האמונה אצלו מצויירת… וזה אמרם בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה שהעיקר שהכל תלוי בו הוא האמונה כי בציירם כי יש משגיח על ענייניהם… מורו אחור ממעשיהם הרעים ונהרו אל המעשים הטובים.

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

אבל האמונה לבדה ללא מעשים שיטפחוה ויהזקוה, אין בה די —

יען היות טבע האדם בכללו מוכן לשכחה …התקנה לתקן את אשד עותו הטבע המציא תחבולות ונכלים להטיב ולחזק כח השומר… הבט וראה כי לפי שהאמונות מופשטות בעצמן לא תעמודנה ולא תזכרנה הוצרך לחת בידינו התחבולות והפעולות הראויות להגה, להביאן לידי זכרון. נתבאר א״כ איך האמונה תצטרך אל המעשה כי היא בעצמה לא תעמוד ^.

על רעיון זה חוזר הוא !בהזדמנויות שונות. לתהילים קמא הוא כותב: ״אל תט לבי לדבר רע — כנגד האמונה, להתעולל עלילות — כנגד המעשה״. אף־על־פי שהוא מבליט את האמונה, אין הוא שולל את ההשכלה והעיון, וגם הם נחוצים.

לתהילים קיט אומר הוא: ״חלקי ה׳ אמרתי ,בעיון והשכלה והכוונה היתד. ל(למוד) [לשמור] דבריך במעשה. שהעיון בלי מעשה אינו כלום כי נכון לחברם כגוף ונשמה״. אם־כן העיון הוא לפחות ״גוף״. ולפסוק (שם) ״טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי״, מביא הוא את פירוש אביו: "למדני טוב שבטעמים אעפ״י שהאמנתי במצותיך באמונה בלבד ולא בחקירה עכ״ז למדני טוב טעם ודעת״. ובמקום אחר הוא מביא את דברי ״דרך אמונה״ על הפסוק ״נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד״: ״נסתרים מעשיך ואין סכלותי בזה — העדר ידיעה, אבל השגה שלימה ישיג והוא תכלית ידיעה האנושית תכלית מה שנדעך שלא נדעך״.

אם־כן, דומה שלא רק שאינו שולל את הידיעה והעיון אלא שואף הוא אליה, אלא שאין היא העיקר. העיקר היא האמונה, וכך מפרש: ״אשכילה בדרך תמים, על העיון ולפי שהמעשים נמשכים אחר האמונה לזה אמר כיון שאשכיל בדרך תמים — באמונה, בזה אתהלך בתם לבבי — במעשה. ובהיות שלא אשית לנגד עיני אמונה מוטעת, עם זה, המעשה סטים ששנאתי לא ידבק בי.

שלמות האדם

לאור מקומה של האמונה בתפיסתו, רואה הוא את שלמות האדם לא בהשגת ה׳ בלבד, אלא:

שלמות האדם סור מרע ועשה טוב וזה אם במעשים, אם באמונות. כנגד עשה טוב אמר אשכילה בדרך תמים, כנגד העיון אמר אתהלך בתם לבבי כי העיון לחקור דרוש, יצטרך ללכת אחת הנה ואחת הנה גם צריך לבא חדר בחדר, זה רמז בקרב ביתי. כנגד סור מרע אמר לא אשית לנגד עיני דבר בליעל ואמונה כוזבת. גם עשה סטים — סור מרע ^.

הוא כולל בעשה טוב — מעשים ואמונות, ולהיפך בסור מרע — אמונה כוזבת ומעשה סטים. ובמזמור ז הוא אומר: ״צדיק טוב היינו באמונות ובמעשים״ אף־על־פי שהוא משתמש במונח ״אמונות״ הרי פירש ש״אמונות אלו״ הן מושגות על־ידי עיון שמהלכיו בתום לבב.

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

במקום אחר הוא מפרש את המדרש ״אמרו לאיתן על מה העולם עומד על חסד משל לכסא של ארבע רגלים״. אחרי שמביא את פירוש הרמב״ם שהעולם הוא האדם, שהוא עולם קטן, אומר: ״עוד צריך שתדע שהאדם שלמותו במדות והוא סור מרע ועשה טוב ב׳ במושכלות והוא נגלה ונסתר והן חלק הנסתר מתמוטט. אמר שהחסד מעמיד זה כי בו ישאר חקוק בשביל ההשגחה והאמונות הנסתרות״. החסד האלוקי נתן לנו אמונות נסתרות, שממלאות את מקום השכלת הנסתרות. שלמות האדם היא אפוא לפיו במידות ובמושכלות גם יחד. גדול המעשה יותר מההשכלה. את זה הוא כותב בפירוש הפסוק ״פדות שלח לעמו״:

שבח המעשה ולא ההשכלה, הראייה כי כשפדה ישראל ממצרים לא צוה להם לזכותם רק ברית מילה כי הוא קדוש, גם עשאנו קדושים במילה, ועוד ראיה כי ראשית חכמה צריכה אל היראה וכיון שהחכמה אינה שוה רק בעבור הירא׳, והיראה מבלי חכמה — תחשב, אם כן נראה שהיראה עיקר. גם במה שאמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת זהו כשיראה לחכמה יקדם (לא יראו), אז שבחה עומדת לעד ולא תוסר וישכילו היטב.

ובזה הוא מפרש כנראה את המשך הכתוב ״שכל טוב לכל עושיהם״, כלומר ההשכלה טובה אם עושה גם המעשה הטוב. והוא מפרש את שבחו של השכל:

תהלתו של שכל עומדת לעד וזה בשני אופנים שהדבר בטעמו — יוזכר לעד, לא כן כשהוא בלי טעם, מיד נשכח. או כשהאדם ישכיל כוונת המצַוה הפועל, לפעמים יעשה השליח הפעל באופן יותר נאות ומשובח מאשר צווה, על דדך הדן דין אמת — לאמתו הפרטי, והדן דין תורה לפעמים הוא חרבן ישוב, כי לצורך שעה צריך לצאת חוץ מהדין ״.

המושג ״השכלה״, שבמשנת הרמב״ם נקשרת יותר להכרת וידיעת האלוקות, הופכת גם להשכלת טעמה של מצווה. ודומה כי כך מפרש הוא את המונח ״מושפלות״ בדבריו הבאים על הפסוק ״נשקו בר פן יאנף״ (מזמור ב), שם הוא מביא את המדרש: ״רב ורב אחא רב אמר נשקו ברה של תורה כמש״ה לכו לחמו בלחמי. ר׳ אחא אמר נשקו ברה של תשובה״. ואומר: ״נראה דפליגי בהא: רב ס״ל [סבירא ליה] שהשלימות הוא במושכלות ורב אחא ס״ל במדות ומעשה״. המלה ״מושפלות״ באן היא פירוש ל״ברה של תורה״, ואינה מיוחדת אפוא רק לידיעת ה׳, אלא אף להשכלת והבנת תורתו. וכנראה משום שלא רצה לייחס לרב ״ידיעת המושפלות״ כמטרה, לכן הביא פירוש שני: ״א״נ ס״ל לר׳ אחא דישב ולא עבר, או שב (מן הרע) הוא שלם. ורב סבירא ליה דצריך עכ״ז סוד מרע ועשה טוב [עשה טוב הוא ברה של תורה] (״אוצר נחמד״, דף מג ע״ב).

להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי- 1545 – 1619 ?

חיים בנטוב

ההשגחה האלוקית

בצד עיקר האמונה, מובלט אצלו עיקר אחר: ההשגחה האלוקית, רעיון העומד כציר במרכז השקפת־עולמו. על בסים רעיון זה של השגחת ה׳ הוא מפרש פרטים רבים במגילת אסתר ומגילת רות. כך, למשל, הצורך להודיענו שאחשורוש מלך על מאה ועשרים מדינה:

בתחלת העיון יראה שלא יצטרך זה כלל? הרצו
ן בזה להגדלת הנס… כי הוא מושל בכל הארץ… ואם יאבד… היהודים אין בזה כלום… ועכ״ז נמלטו… אין זה כי אם השגחה גמורה… ועוד… ספר… הריגת ושתי כי לא נחשוב כי הצלת היהודים… סבתה אסתר כי יהודית היא והיתה אשתו והתחננה לפניו על זאת, לזה ספר איך הרג את ושתי… שלא היתה האשה חשובה בעיניו לכלום ועכ״ז בסבת אסתר הרג את אהובו המן… אין זה באהבת אסתר כי אם השגחת אלוק ממעל ״.

ולהלן הוא אומר:

ועוד בהיות אשה ואין לה גבורת אנשים… והיות התשועה ע״י אשה, עד ממהר על היות בהשגחה גמורה… להראות איך השי״ת בחר לו אמצעיים חלושים בין מרדכי להיותו ימיני ויתר החולשות, בין באסתר להיותה אשה ועצובת רוח ויתרם, כדי שלא ייחמו גאולתם לטבעם ולרוחם שהרי חלשים שבחלשים היו אלא לאהבת ה׳ אותם.

וכך הוא מבליט את רעיון ההשגחה גם במגילת רות: ״יאמר הכתוב מיתת אלימלך היתד. בהשגחה״⁸¹; ״שבדרך השגחה הסיטו הקב״ה (לבועז) והביאו מבית לחם… גם לרות הסיטה והביאה לשדה בעז״ ⁸². ולהלן הוא אומר:

ומהפלא כי תמצא זו המגלה מכוונת כנגד מגלת אסתר כי כאשר שם הנם ההוא ואותה הגאולה היה על ידי נשים כן הגאולה אשר תצמח בע״ה (בעזרת האל) מדוד באה על ידי נשים כאשר ראינו הנה. גם כאשר היתד, שם אסתר יתומה גם פה עובד יתום ואין עוזר לו… ומד,סבה אשר ביארתי שם (במגילת אסתר, כדי להבליט ההשגחה) לזר, יתבאר הנה גם כן.

כיוון שזהו רעיון מרכזי אצלו, נותן דעתו בו לפרטיו, לבדוק את דרכי ההשגחה: ״האל יתברך נוהג בדבר שישלימהו הטבע יניחהו לטבעו ואינו משנה הטבע, אבל כשיש דבר ששפל יותר ולא ישלימהו טבעו ישגיח עליו בעין החמלה הרבה ממה שהיה ראוי״.

השגחה על רבים מול השגחה על יחיד

״ידוע שאינה שוד, ההשגחה אשר על אחד כהשגחה אשר על מרובים כי יותר תחול על מספר מרובה ולזה אין אומרים קדיש וקדושה אלא בעשרה״ — ולפיו, השראת שכינה היא השגחת האל.

ההשגחה בפי יתרון האנשים

כך הוא אומר בתהילים עג: ״כי ההשגחה כפי יתרון האנשים כדברי הרב המורה״. ובמקום אחר :הוא אומר: ״שכפי ההשגה כן תהיה ההשגחה״— כלומר, ככל שהאדם מגיע לשלמות עיונית יותר, כן!הוא !מוכן יותר להשגחה. בפירושו לתורד, פרשת תזריע מביא את מאמרי חז״ל השונים על הנגעים, ׳ואומר:

יש סברות בענין הנגעים כת אומרת שהם בטבע וכת אומרת שהם בהשגחה… אבל באמור יובן כי הנגעים השגחיים בעצם אינם אלא לישראל, ואומות העולם לא היו ראויים להשגיח בהם לייסרם. על דרך ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ הנה עין ה׳ אל יריאיו (ממכון שבתו כלומר באמצעות מערכת השמים שהיא מכון שבתו, אבל ליריאיו משגיח בעינא פקיחא השגחה פרטית) אבל (הנגעים) הטבעיים הנה הנם בעצם לאומות !העולם האוכלים בשר השקץ והעכבר ׳ולא לישראל כלל.

ואנחנו נאמר דעת גי. כי לכל יש סבות טבעיות. אבל לאיש היהודי כיון שהש״י הניח הטבע על מכונו ומנהגו, הגו בהשגחה.