תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
משה ן׳ עטר
(27 א) בימים ההם בעת שהיה מולאי זידאן , מושל בתארודאנת היה משה ן׳ עטר אצל מולאי זידאן והיה נגיד עליהם והיה מייסר אותו ומענה אותו וקונסו ממון רב בכל עת ורגע. ואחר שמת מולאי זידאן בא הר״מ [רבי משה] הנז׳ אצל אמו ושמעה שהוא היה אצל בנה ומשרת אותו וגדלתו ורוממתו ונתנה לו ממון רב לשאת ולתת בו. והיה הולך ושב אצלה ומביא לה דורונות ומנחות. אה״כ הזכירה את שמו למסיר״א ושמח בו, והיה מביא לו אבנים טובות ומרגליות וכלים מכלים שוגים של המלכים עד שגתגדל עם המלך והשרים הגדולים וכולם יודעים ומכירים אותו יותר מה״ר אברהם מאימראן.
ובשנת התע״ז (1717) ליצירה הלשינו עליו למסיר״א וקנס אותו המלך קנם גדול לתת חמשים ככר כסף ומכרו כל אשר להם, הוא ושותפו ראובן ן׳ קיקי ונתן הקנס הנז'. אח״כ הלשינו עליו למסיר״א וקנסו חמשה ועשרים ככרים ונתפשר עם המלך יר״ה בינו לבינו ונתפייס.
ובשנת התפ״ג (1723) ליצירה נלב״ע הנגיד ר׳ אברהם מאימראן בר״ח טבת לש׳ הנז'.
ובש׳ התפ״ד (1724) נתגדל הר״מ ן׳ עטר עם המלך וגדלו על כל היהודים אשר תחת ממשלתו להיות נגיד עליהם.
ביום ז׳ לאדר של ש׳ תפד״ה הנז' גזר המלך על הר״מ ן׳ עטר הנז' לישרף. ואחר שהוציאוהו ערום לבית השריפה הצילהו הקב״ה וקנסו עשרים ככר של כסף, השי״ת ימלא חסרונו וחסרון עמו ישראל כי״ר.
הערת המחבר: לפני־כן(דף 22 ב) נזכרה חתונתו של הגביר המעולה ראובן ן׳ קיקי עם הכבודה גברת ואם בישראל סטרייא בת הישיש לוי הלוי ן׳ שושן נ״ע — באדר ב׳ התס״א (1701). ואין ספק, כי כבר אז היה אדם נכבד, אם ראו צורך לרשום את חתונתו! ומסתבר שהיו אלה נישואים בפעם השנייה גם מצידו וגם מצד ה׳גברת ואם בישראל
היהודים בחצרו של אסמאעיל
ברשימתו של שמואל אבּן דנאן נזכרים רק שני יהודים שפעלו בחצרו של אסמאעיל, הנגיד אברהם מאימראן ור׳ משה בן עטר, ואף אלה בקיצור נמרץ עד שאי־אפשר להסיק דבר על היקף פעילותם. אולם מקורות אחרים, ובעיקר דו״חי השגרירים והקונסולים של ארצות אירופה וכן סיפורי הנוסעים הנוצריים, מספקים חומר עשיר, המבליט את חלקם הרב של העוזרים היהודיים ביחסים עם המדינות הנוצריות.
כבר בהיות אסמאעיל משנה־למלך במכנאם נמנו בין יועציו שניים מיהודי העיר: דניאל טולידאנו ויוסף מאימראן. ומשעלה למלוכה וכונן את בירתו בעיר זו, עלתה השפעתם של אלה, ואסמאעיל צירף לשירותו גם את בניהם. בתיאורים של ראשית שלטון אסמאעיל מכונה יוסף מאימראן השֵייך הגדול של היהודים בכל המלכות ורע המלך ובעל השפעה רבה עליו! יש לו במדינה השריפית מעמד הדומה לזה של קולבר הגדול בצרפת. הוא נרצח בשנת 1683 — יש אומרים בהמתת המשנה־למלך בזמן היעדרו של אסמאעיל. בינו [Dominique Busnot], נזיר צרפתי שנשלח שלוש פעמים למארוקו לשם פדיון שבויים, יודע לספר, כי יוסף נדרם למוות ברגלי סוס משתולל, לפי פקודתו של אסמאעיל עצמו, שביקש בדרך זו להיפטר מתביעותיו של יוסף. לאחר מותו נתמנה אברהם בנו לגובה ראשי של ה׳גראמה' כפי שנקרא לפעמים מס־הגולגולת (הג׳זיה׳), וכן לספק ראשי של הצר המלכות .
הדו״חים של י. סמיטם ך,פנדורפ [Joan Smits Heppendorp], קונסול הנידרלאנדים במארוקו בשנים 1669—1699, אל אסיפת־המעמדות, ושל הקונסולים האנגליים אל מזכיר המדינה בלונדון משמשים מקור רשמי להערכת תפקידם של היהודים בחידוש הקשרים בין ארצות־השפילה ובין חצרו של אסמאעיל, לאחר שאלה נתרופפו וכמעט נותקו בימי שקיעתה של שושלת הסעדים ומאבקם של העלווים על השלטון.
במכתבו מיום 25 במאי 1672, כלומר כשישה שבועות לאחר מות אל־רשיד ועלייתו של אסמאעיל לשלטון, מודיע הפנדורפ, כי עתה הוטבו הסיכויים לחידוש יחסי־מסהר תקינים בין שתי הארצות. המלך החדש מעוניין ביצוא סחורות וחומרי־גלם, חוץ מתבואות וקמח, וכן בפדיון השבויים הנוצריים הנמצאים בידו. בה בעת מוסר הפנדורפ על התעצמותם של הקורסארים בסלא, הן בכוח־אדם והן בנשק כבד (תותחים!), וכן על עיסקת־חליפין של סוחרים אנגליים לפני שנים אחדות, בהביאם אבק־שריפה אנגלי תמורת חנקת־אשלגן מארוקאנית, חומר־גלם המבוקש עתה ביותר באירופה לשם ייצור אבק־שריפה.
בכל־זאת לא חלה במשך שמונה שנים ומעלה שום תזוזה ביחסים בין שתי הארצות. רק לאחר שנחתם ב־1680 חוזה־שלום בין אלג׳יריה ובין הנידרלאנדים (שבהכנתו נועד תפקיד נכבד ליעקב די פאז), נרשם בהחלטת אסיפת־המעמדות מיום 27 בספטמבר 1680 ! ׳יש אומרים, כי הקיסר של מארוקו רוצה לערוך חוזה שלום עם ארצות־השפילה׳! ולדעת הֶרינחה [Heerings] התכוונו בלשון סתומה זו לסוחרים היהודיים של אמשטרדם. אכן, חליפת־המכתבים הדיפלומאטית מוכיחה, שגם יועציו היהודיים של אסמאעיל, וכן יהודים מארצות־השפילה שישבו בסלא ויוצאי מארוקו שהתיישבו בארצות־השפילה, לא חסכו מאמצים כדי לקדם את המשא־ומתן, שתוצאותיו החיוביות היו חיוניות בשבילם מבחינות הרבה.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
עמוד 268
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
המשא־ומתן בין מארוקו ובין ארצות־השפילה
היוזמה לפתיחת המשא־ומתן באה מצד אסיפת־המעמדות — לפי עצתם של יהודים אחדים. יצחק בואנו די מיסקיטה [Isacq Bueno de Misquitta] הביא בראשית 1682 למלך מכתב מאת האסיפה ומתנות שונות והשיג ממנו הבטחה, שיעשה את החוזה תמורת 600 קווינטאלים של אבק־שריפה ומרכבה יפה. אולם באותו זמן הגיע עוד יהודי למכנאס, פרנאנדו מנדים, גם הוא תושב מארוקו באותו זמן, וגם הוא הביא הצעה דומה מאת אסיפת־המעמדות. באמשטרדם היוזמים להטלת תפקיד זה על פרנאנדו היו גדעון מנדיס, יעקב די אוליווירה ודון מנוּאל די בְּלמונטה. כנהוג הביא מנדיס עמו מתנות והודיע על משלוח כמות גדולה של אבק־שריפה לצורכי השלטונות במארוקו. מצד אסמאעיל ניהל את המשא־ומתן במכנאם יוסף מאימראן, הממונה על החצר. המלך נטה לקבל כמתווך את מנדיס, שטען כי הוא הראשון שיזם את חידוש השיחות, אולם אסיפת־המעמדות החליטה בסוף להפקיד על המשא־ומתן את משפחת מיסקיטה. נראה, שיצחק די מיסקיטה חדל לטפל בעניין זה, כי בשנה שלאחריה ביקש דניאל די מיסקיטה, שישב באמשטרדם, את הפנדורפ לעזור לשני אחייניו יוסף ודניאל מיסקיטה בניהול השיחות. בשם חצר מארוקו יוצא עתה לארצות־השפילה יוסף טולידאנו, קרובו של יוסף מאימראן, כדי להביא לאישורם של השלטונות שם את נוסח החוזה, שהוכנסו בו שינויים בסעיפים 7 ו־9 לעומת נוסח החוזה עם אלג׳יריה. יוסף טולידאנו, בנו של דניאל, נבחר בשל מעמדו הרם של יוסף מאימראן, ובני מיסקיטה, וגם גדעון מנדיס, שליחו של יעקב די אוליווירה, שיכנעו אותו על־ידי מתנות רבות לצאת לארצות־השפילה. הוסכם שאת שכר־הטירחה שתשלם אסיפת־המעמדות בעבור התיווך יחלקו ביניהם בשווה שלושת הצדדים בניהול השיחות: בני מיסקיטה, יוסף טולידאגו ויוסף מאימראן, אך זה האחרון יקבל מכלל הסכום לפני החלוקה סך 400 פּאטאקוֹס. הפנדוֹרפּ לא היה מרוצה מן ההסדר. הוא ראה בו פגיעה ביוקרתו, כי לא הוזמן להביא את החוזה להאג, אף פסחו עליו לגמרי בחלוקת שכר־הטירחה. הוא כותב במרירות מסוימת, כי בהכנת החוזה לא הקפידו על כל ההוראות של אסיפת־המעמדות. אולם בגלל מעמדו של יוסף מאימראן הבליג על עלבונו הפרטי, ורק ביקש למסור את המתנות לאסמאעיל, שבזה יובלט מעמדו כקונסול של ארצו. יש לציין, כי הפנדורפ מדגיש בדו״חים שלו פעמים אחדות את תפקידו המכריע של יוסף מאימראן בסיום המוצלח של הכנת החוזה. הערכתו החיובית בולטת במיוחד לאור עמדתו המסתייגת כלפי הסוחרים היהודיים באמשטרדם, שנבעה קצתה מזה, שאלה היו מתחריו של אחיו, סוחר־יצואן בארצות־השפילה.
שליחותו של יוסף טולידאנו אל אסיפת־המעמדות הוכתרה בהצלחה. בשלביו האחרונים של המשא־ומתן היתה גם ידו של יצחק ששפורטש, המכונה קרובו של יוסף טולידאנו, שעליו הוטל להבהיר נקודות מסוימות. באותו פרק־זמן שימש הרב יעקב ששפורטש כמתרגם האיגרות הערביות לספרדית, ודוד טוריס [Torres] היה מתרגמן מספרדית ללשון הנידרלאנדים. החוזה אושר במאי של שנת 1683. וכן היתה חליפת־מכתבים בדבר החוזה מצד אברהם מאימראן, אף כי אביו יוסף עדיין היה בחיים. בדו״ח של הפנדורפ מיום 19 בנובמבר 1683 נזכר כי יוסף מאימראן מת, אבל לא ניתנה הסיבה למותו. ייתכן שאילו נכונות היו השמועות על מותו הטראגי שאותן מסרו בּינו ואחרים, היה גם הקונסול מציין דבר זה; אבל גם אין להוכיח דבר משתיקתו.
לאחר חתימת החוזה הגיעה השעה לשלוח את המתנות המובטחות (באוקטובר 1683). לשם קבלת אישורו הסופי של אסמאעיל יצאו במחצית 1684 למכנאס הפנדורפ, יוסף בואנו מיסקיטה, שני סוחרים נידרלאנדיים (כנראה נוצריים), ואחיו של יוסף טולידאנו — כפי הנראה חיים הנזכר במסמכים מאותו זמן. בחצרו של אסמאעיל פעיל היה כבר אברהם מאימראן. והמשלחת נתקבלה לריאיון ב־16 באַבגוּסט, 1684.
ב־12 במארס 1685 ערך יוסף טולידאגו את ביקורה פרידה אצל אסיפת־המעמדות, אולם הוא השתהה עוד זמן־מה בארץ, כנראה כדי לעזור בהכנת טיוטה של הסכם לפדיון שבויים, כי שודדי סלא תפסו בינתיים שמונה ספינות נידרלאנדיות, ומספר השבויים שבידם גדל באופן ניכר.
עתה נשתפרו האפשרויות למסחר ער בין שתי הארצות. הפנדורפ וחיים טולידאנו עשו שותפות, והנידרלאנדים מספקים רובים ותחמושת למארוקו — המצרכים החשובים ביותר בשביל המלך, בדומה למצב בימי הפליאג׳י. אמנם יש לפעמים עירעורים על טיב הנשק, והפנדורפ מסביר סיבתם בטיפול לא־מתאים מצד הכושים שבחיל־המשמר של אסמאעיל. בראשית 1688 עיינה אסיפת־המעמדות במינוי קונסול בסלא במקומו של הפנדורפ שביקש להתפטר, אולם לבסוף נשאר בתפקידו. בחודש מאי של אותה שנה הגיש יוסף טולידאנו את כתב־האמנתו לאסיפת־המעמדות.
בראשית שנות התשעים נתקשרה מתיחות בין שתי המדינות. מסתבר שנגרמה על־ידי הפסק הספקת נשק ותחמושת מצד הנידרלאנדים. אסמאעיל ראה בדבר רמז שרצונם לכלות את חוזה־השלום, ומצידו הירהר על ביטול החוזה. בכל־זאת החליט, בהשפעתם של אברהם מאימראן והפנדורפ, לשגר אל ארצות־השפילה את חיים טולידאנו, שאחיו יוסף נמצא בה כבר בתפקיד שגריר, כדי לתהות על כוונות אסיפת־המעמדות, לבקש תחמושת ולהציע תמורתה חנקת־אשלגן. חיים טולידאנו יצא בשליחות יחד עם הפנדודפ. אסיפת־המעמדות הכחישה בשורה של החלטות כל כוונה לנתק את הקשרים, אף הצהירה על רצונה לשפר את היחסים. בעקבות זאת הוסכם ב־1692 עם חיים טולידאנו להאריך את החוזה של 1684. כמחווה של רצון טוב שיחרר אסמאעיל שבויים נידרלאנדים, שנתפסו בספינה צרפתית. הנידרלאנדים הבינו שמחובתם לעשות מאמצים כדי לייעל את אספקת הנשק שמבקש אסמאעיל, לדאוג לשיפור טיבו, שעליו נשמעו תלונות, ומאימראן וחיים טולידאנו ניסו לשווא לקבל עליו עריבות מהסוחרים, ולהזמין מלונדון את הדגמים המבוקשים שאין מייצרים אותם בארצם. וכן דאגו למתנות בשביל קיסר מארוקו ונכבדים אחדים בחצרו, וביניהם אברהם מאימראן, בזכות אביו, שהכין את חוזה 1683. אולם הוחלט שהמתנות (תותחים ונשק אחר) תימסרנה לתעודתן רק לאחר שיאושר ההסכם על המשך חלותו של חוזה 1684, וכן לאחר שישוחררו ללא כל תשלום השבויים שנלקחו בשבי לאחר שתם תוקפו של חוזה זה.
יותר קל היה לאסיפת־המעמדות לקבל החלטות נמרצות בהאג מאשר להפנדורפ ולחיים טולידאנו לבצען במכנאם. כבר בהפליגם בים בראשית 1694 הירהרו שני השגרירים בדבר, כיצד יוכלו לבוא בידיים ריקות ולדרוש תחילה את אישור ההסכם ושיחרור השבויים׳ ולהתנות את מסירת המתנות במילוי דרישות אלה. אותה שעה כותב הפנדורפ שנמאס לו כבר השירות בברבריה, וכי טולידאנו המסכן חלצתו חמה בפחדו מפני אדוניו, על ששהה זמן כה רב בארצות־השפילה. ואמנם קיבל הפנדורפ ייפוי־כוח למנות מישהו שימלא את מקומו במארוקו. בהגיעם לתנג׳ה שלח חיים טולידאנו מיד אל אחיו, שהפנדודפ אינו נוקב בשמו, לבקש שיסלול את הדרך למשא־ומתן אדיב עם השלטונות. המשנה־למלך בתנג׳ה דרש להעביר לרשותו מיד את המתנות לפני מילוי התנאים של אסיפת־המעמדות. טולידאנו חשש, שסירוב לדרישה זו עלול לשים לאל את כל המאמצים שהושקעו במשא־ומתן בין מארוקו ובין ארצות־השפילה במשא־ומתן ולסכן את משפחתו, ולכן לחץ על הפנדורפ למסור את המתנות. בתור עירבון הפקיד ביד הקונסול את כל המתנות שהביא הוא עצמו, באופן פרטי, למלך. הפנדורפ הסכים להצעתו של טולידאנו, גם מאחר שידע, כי טולידאנו ואברהם מאימראן יעשו כל מאמץ כדי למלא את דרישות אסיפת־המעמדות, וכן שקל את הסכנות הצפויות מצד הספרדים לספינה הטעונה נשק ותחמושת, שנמצאה עדיין בקאדיקס. ופעם, כשהביאה ספינה נידרלאנדית מטען נשק מאיכות מפוקפקת, שהיה צריך לשמש כופר בעבור שבויים, ונשקפה סכנה שהמשא־ומתן ייכשל, נעשה ערב אברהם מאימראן לטיב הסחורה.
מהמשך מכתביו של הפנדורפ אנו למדים כמה קשיים נערמו בדרך לאישור ההסכם. אולם הוא היה בטוח בהצלחת פעילותם של מאימראן וטולידאנו, שאם לא כן יפסידו את כל הונם. ב־1698 הגיע לארצות־השפילה משה טולידאנו, שנשלה לשכנע את אסיפת המעמדות בכנות כוונותיו של אסמאעיל כלפי ארצות־השפילה.
זמן קצר לאחר־מכן(בתחילת 1699) סיים הפנדורפ את תפקידו כקונסול במארוקו. נוכחות קונסול הכרחית היתה עתה, כשהוארך חוזה־השלום, אלא שלא נמצא מועמד למשרה זו. אסיפת־המעמדות לא היתה משלמת משכורת שנתית, והאגרות הקונסולאריות לא הכניסו סכומים ניכרים, והקונסולים בכל ארצות ברבריה נאלצו להתפרנס מרווחיהם הפרטיים. בכל ערי־החוף של מארוקו לא גר אף סוחר נוצרי אזרח ארצות־השפילה, והפנדורפ נאלץ למנות כממלא־מקומו את גדעון מנדיס, הידוע לנו(עיין למעלה, עמ׳ 266), שבנו התגורר באמשטרדם. אבל קברניטיהן של שתי ספינות נידרלאגדיות שעגנו בסלא מיאנו לשלם את האגרות למנדיס, ופנו ליהודי אחר, דניאל נונס ד׳אנדראדה [Daniel Nunes d’Andrada]. ובעקבותיהם הלכו קברניטים אחרים. כדי לחזק את מעמדו של מנדיס העניקה לו אסיפת־המעמדות ב־20 למארס 1700 כתב־מינוי לקונסול בסלא.
רבות מבין ההחלטות של אסיפת־המעמדות בשנים 1699—1700 קשורות בעסקיהם של משה טולידאגו ואברהם מאימראן עם ארצות־השפילה והתביעות הכספיות שהיו להם׳ והן כלולות בתיק כרסתני מיוחד, ׳מסמכים על המו״מ עם שגריר מארוקו 1699׳. משה טולידאנו נתקבל לריאיון על־ידי האסיפה ביולי 1699, ולפי הצעתו נתמנתה ועדה מיוחדת כדי לחקור את צדקת התביעות. בעוד הדיונים בוועדה נמשכים עסק טולידאנו בייצור קני־רובים. בסוף זכה בתביעתו וקיבל סך של 6,000 פלורינים.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
סיום פרק משא ומתן
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- אברהם מאימראן
אברהם מאימראן
אברהם מאימראן קשור היה בענייני פדיון שבויים לפחות משנת 1688. בשנת 1690 מודיע אסטל [J. B. Estelle], הקונסול הצרפתי בסלא, כי אברהם קיבל זיכיון לגבות אחוז אחד ממאה מכל הסחורות הבאות או היוצאות דרך נמלי מארוקו; לאחר־מכן הופחתה אגרה זו למחצית האחוז. בזמן ביקוריו במכנאס היה אסטל מתגורר בביתו של אברהם, וכן ביקר אותו השגריר הצרפתי פראנסוא פידו [Pidou de Saint Olon]. על קשריו עם ארצות השפילה כבר שמענו, ויש עדויות שהוא השתדל לטובת הסוחרים והשבויים הנידרלאנדיים. אסמאעיל הגן על משרתו, וכשנתפסה בשנת 1693 בקאדיקס ספינה נידרלאנדית עם סחורותיו של מאימראן ציווה לשים בבית־הסוהר את כל הנזירים הפראנציסקאנים, שעסקו במיסיון ובפדיון שבויים. הנזירים שיערו — בוודאי בדין — כי הדבר נעשה לפי דרישתו של מאימראן, והשתמשו בדבר כדי להסית נגד היהודים, וזאת אף כי ידועה היתה עמדתם הפרו־צרפתית של בני מאימראן, שהתנגדו להשפעות אנגליות. לפי הדו״חים של אסטל השתתף מאימראן גם בשיחות של חוזי־השלום ושל פדיון שבויים, שהיו כרגיל כרוכות אלה באלה, אשר התנהלו בין צרפת ופורטוגאל ובין מארוקו, ובניסוח ההצעות של חוזי־השלום. לצרפתים נראה משונה הדבר, כשהסביר להם מאימראן, כי יש לתת שוחד לפקידי המלך. מובן שמאימראן לא הזניח גם את ענייניו הפרטיים, ואסטל מטעים, שהוא ידע לגרום את כשלונם של סוחרים נוצריים.
אביו של אברהם מאימראן מת, כמסופר, מיתה טראגית, ובדבר הזה קרה גם לאחיו. אסטל מוסר, שפעם, כששהה אברהם בצפון הארץ, בתנג׳ה ובתטואן, הרג אחמד אל־ד׳הבי, אחד מבניו של אסמאעיל, בירייה את אחיו, שהיה בשירותו של אסמאעיל בסלא. אסטל מלא שבח לנרצח, שהיה האדם הראוי ביותר לתהילה בארץ זו, ידיד־נפש של אסטל, ודואג להצלחת המסחר הצרפתי. אסמאעיל לא ענש את בנו, כי אמו, שהיתה אשתו האהובה של אסמאעיל, ביקשה רחמים עליו. לדעת אס־טל ישפיע מעשה זה לרעה על המשך הדיונים עם הנידרלאנדים, שלא יוכלו לעשות דבר בלי מאימראן.
מעמדו של אברהם מאימראן בחצר אסמאעיל וקשריו עם מדינות אירופה העלו את כבודו בעיני בני־עמו, והוא נחשב ל׳נגיד המעולה׳ בין חבריו הנגידים במקומותיהם. אבל בעוד שיחסיו עם בני משפחת טולידאנו היו טובים, גם בשל קירבת־משפחה, והם היו שותפים לפעולות רבות, קיימת היתה התחרות בינו לבין משה בן־עטר, שעליה מסופר בצורה אנקדוטית, כי כל אחד ביקש לסלק את יריבו על ידי מתן סכום רב לאסמאעיל, אולם זה השלים ביניהם, ובן־עטר נשא את בתו של מאימראן לאשה. אברהם מאימראן מת בשנת תפ״ג/1723, לפי המסופר ברעל ששם לו רופא מוסלמי לתוך תרופה.
מן הראוי להזכיר כאן את הערכתו של בּינו, שעמד במשך שנים בקשרים קבועים עם אברהם מאימראן. הוא מתאר אותו כאדם פיקח מאוד, בעל ניסיון רב, ואילו רצה היה ביכולתו לשרת את ענייני הנוצרים. הוא היה מקבל את השליחים שבאו בעניין פדיון שבויים ונוהג כלפיהם לפי טקסי שגרירים. הם היו מתאכסנים במלאח של מכנאם, שרחובותיו מרווחים וחנויותיו מלאות כל טוב — בניגוד למצב בעיר הערבית. אברהם היה מספק את כל צורכיהם, אבל בסוף היה מגיש חשבון על כל דבר — ואין אנו יודעים אם דבר זה נעשה על־פי פקודה מגבוה, או שתאוות־בצע הניעה את אברהם, מסיים האב בינו
משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל
מוצאו של משה בן שם טוב ן׳ עטר ממלא, שבה נודעו בני המשפחה בתורתם ובכשרונותיהם המסחריים. בסוף ימיו גר אביו במכנאס ושם נפטר (בשנת תם״א/1701). לפי המסופר ב׳דברי הימים׳ של פאס (עיין למעלה עט׳ 264) נקלע משה לראשונה לתארודאנת ושירת שם את אחד מבני אסמאעיל. בעשור השני של המאה השמונה־עשרה עבר למכנאס והתחיל לספק כאן לחצר אסמאעיל תכשיטים וסחורות אחרות. מחליפת־המכתבים הדיפלומאטית יש להסיק, כי עסק במסחר עם מדינות אירופה ובפדיון שבויים, ומן־הסתם היה עשיר. במקורות אלה הוא נקרא גזבר־המלך, אולם נראה כי ראוי היה לקרוא לו ׳אוצר׳ המלך, כי אסמאעיל היה סוחט ממנו סכומים רבים בצורת קנסות שהטיל עליו. ועם זה היה רוחש אמון אליו׳ ובשלב מסוים הטיל עליו תפקיד קשה, לנהל את שיחות־השלום עם אנגליה.
לפי ׳דברי הימים׳ מינה אסמאעיל לאחר מותו של אברהם מאימראן את משה לנגיד על כל היהודים שבממלכתו (תפ״ד/1724). הידיעה על המינוי הרשמי מתאשרת בדבריו של ר׳ יעקב אבן צור, האומר עליו: ׳להיותו רב ונגיד, אין שום אדם יכול לי תן לו כתף סוררת כנודע ומפורסם׳. הוא לא האריך במשרה זו, כי מת לשנה הבאה. ייתכן כי ראובן בן קיקי מילא אחריו את התפקיד של הנגיד בחצרו של אסמאעיל.
שמו של משה ן׳ עטר נתפרסם כאחד ממיופי־הכוח של אסמאעיל, שכרתו ב־ 1721 את חוזה־השלום בינו ובין מלך אנגליה ג׳ורג׳ הראשון. החומר הרשמי העוסק בפרשה זו מאפשר לנו דרך אגב להרחיב גם את ידיעותינו על משה עצמו ואופי עסקיו.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– אברהם מאימראן
עמוד 274
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל
משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל
שיחות־השלום בין שתי המדינות נמשכו כבר מתחילת המאה הי״ח, מזמנם של המלך ויליאם השלישי והמלכה אנה, לאחר שבמחציתה השנייה של המאה שקדמה לה קיים היה לסירוגין מצב של מלחמה ושביתת־נשק זמנית, עקב סיפוח תנג׳ה לכתר הבריטי. האנגלים נזקקו לעזרתו ולתיווכו של הפנדורפ, קונסול הנידר־ לאנדים, לשם סידור ענייניהם ובמיוחד פדיון השבויים והחלפתם. לפי דו״חים משנות 1715—1717 נמצאו אז בג׳בראלטאר שבויים יהודיים ומוסלמים במספר העולה על זה של האנגלים־הנוצרים המוחזקים בשבי אסמאעיל. חליפת־המכתבים העניפה מוכיחה עד כמה מייגע היה המשא־ומתן בין שני הצדדים. אמנם, ידועות לנו רק טענותיהם של האנגלים: לא נשמרו תנאי שביתת־הנשק! הקאידים המארוקאגיים מעלים תביעות כספיות שונות, וקשה להחליט אם הם פועלים על דעת המלך או על דעת עצמם! הקאידים מעכבים את העברת המכתבים וההצעות האנגליות למלך! ומאחורי כל זאת מסתתרת, לדעת המדווחים האנגליים, תאוות הבצע, השוחד והשלמונים של אנשי החצר. באחד המכתבים נאמר בפירוש, כי הנציגים האנגליים נמנעו מללכת למכנאם, שמא יסחטו מהם כופר.
על־פי אחד הדו״חים ששלח משה מוקאטה [Mocatta] בשנת 1718 בלכתו לתטואן דרך ג׳בראלטאר מתברר, כי אז עמד כמעט לפני סיומו עניין עריכתו של חוזה־השלום, והמכשול האחרון היתה דרישתם של המארוקאנים לקבל כמות לא גדולה בערך של אבק־שריפה תמורת השבויים האנגליים. נראה שבשלב זה נשלח למכנאס הקפטן נורבורי [Norbury], אולם הוא נכשל במאמציו לסלק את הקשיים. במכתב ארוך, שכתב משה ן' עטר ב־13 בנובמבר 1718 ממחנה סבתה אל הנציג האנגלי (שמו ומקום־מושבו לא נרשמו בתרגום־העתק שבארכיון), הוא בא לתקן את התיאור המסולף שהפיץ נורבורי כדי להסביר את כשלון שליחותו אל מכנאם. אסמאעיל ציווה לאנשי החצר שלו, וביניהם למשה ן' עטר ולשמואל מאימראן, להקביל את נורבורי, לדאוג לכל צרכיו ולהחיש את השיחות בדבר השלום. אולם התנהגותו האווילית של זה בזמן הראיונות אצל אסמאעיל ודרישותיו הבלתי־הגיוניות בנוגע לפדיון השבויים גרמו להפסקת השיחות. ן' עטר מבטיח, כי ישתדל ליישר את ההדורים, והוא מזכיר אגב אורחא, כי שלושה־עשר קפטנים[Captains] שבויים עשו בביתו כמעט שתי שנים, כדי שיוכלו לחזור לארצם. הוא רומז למכתבים שהוא מחליף עם קפטן פארקר ועם האדמיראל בינג [Nietto ° Byng, Bing], ומודיע כי מאחר שאין באפשרותו לשהות עוד במחנה סבתה שולח הוא את ידידו יצחק נייטו , כדי שימתין לתשובתו של האדמיראל.
בכשרונותיו הדיפלומאטיים ובעזרתו הפעילה של ראובן בן קיקי[Benquiqui], הנקרא ב׳דברי הימים׳ שותפו של משה, הצליח ן׳ עטר, בעמל של שנים אחדות, לערוך את החוזה של 1721 בין אנגליה למארוקו. נציגה של אנגליה היה צ׳ארלס סטיוארט, ומצד מארוקו פעלו הפאשה אחמד בן עלי בן עבדאללה ו׳גזבר הוד קיסרותו׳, משה ן׳ עטר היהודי. וכשחודש החוזה בשנת 1729 בין ג׳ורג׳ השני (1727—1760) ובין עבדאללה בן אסמאעיל (1729—1757), חל שינוי רק בארבעת הסעיפים הראשונים שבו, בעוד ששאר חמישה־עשר הסעיפים נשארו בתוקפם כמות־שהם. וכן נשאר נוסחו של חוזה זה אב־ טיפוס לכל החוזים שנערכו לאחר מכן(1751,1734).
ברשימת המתנות באריגים ובמזומנים שחילקו הבריטים, כנהוג, לאחר עריכת החוזה של 1721 רשומים שמותיהם של משה ן׳ עטר, אברהם ן׳ עטר׳ אברהם מאימראן וראובן בן קיקי.
מכתב בלשון הספרדית, בחתימת־ידו בעברית ובאותיות לאטיגיות, ׳עבד ה׳ משה בן עטר׳, שנשלח במארס 1722 מתטואן, מלמדנו, כי משה המשיך בקשריו עם סטיוארט והאדמיראל בינג, וטיפל בפדיון כשלוש מאות השבויים האנגליים שנמצאו עדיין במארוקו. החלטת אסיפת־המעמדות בהאג מאותה שנה מוכיחה, כי בידו מסור היה גם הטיפול בשבויים נידרלאנדיים.
מקורותינו מזכירים את ידם הכבדה של בני אסמאעיל בגביית המסים וההיטלים, וכן מנהגי פראות, משחקים אכזריים ואף מעשי־רצח של אסמאעיל עצמו במקרים אחדים, אולם נעדרים בהם תיאורי פרעות מאורגנות. גם הסופרים האירופיים בני התקופה מקדישים מקום נרחב למדי ליהודים ולמצבם במדינה. רובם ככולם מדגישים את העול הכבד של מסים רגילים ומיוחדים, הרובץ עליהם, את ההיטלים בכסף ובתוצרת שגובים מהם מדי פעם, ושכמעט אי־אפשר לעמוד בהם. ייתכן שאין הגזמה בדבריו של סופר אחד הטוען, כי צפוי עונש מוות למשתמט מתשלום המסים. כמעט בכל התיאורים חוזרת התמונה של ההשפלה והבוז שהם מנת־חלקם; אפילו הנכבדים, רואי פני המלך, אינם פטורים מתקנות ההפליה. גם למשה ן׳ עטר אסור לרכוב על סוס והוא משתמש בפרדה. בערי־הבירה (פאם, מראכש, מכנאם) מתגוררים הם בשכונות מיוחדות; עליהן ממונים ברגיל קאי־ דים מיוחדים, שמתפקידם לדאוג לבטחונם של תושבי המלאח. עניין זה של הבטחת שלומה ושלמותה של אוכלוסיה זו הולך ונשנה; אבל קשה להכריע, אם הדאגה ליהודים גרמה להקמת חומות המלאח, כהגנה מפני התקפות, או שריכוזם במלאה (לשם מטרות פיסקאליות) שימש מטרה נוחה להתנפלויות.
לאחר שנצרף את הקווים שהעלינו עד כה תצטייר תמונה ברורה של חיי היהודים בימי שלטונו הארוך של אסמאעיל, כשאורות וצללים משמשים בה בערבוביה, ולא קשה לקבוע כי מידת פורענות מרובה בה. אולם על הרקע הכללי של שלטון קשה ושליט המתאכזר לבני־משפחתו הקרובים ביותר אי־אפשר שלא לראות בהם גם את הצדדים החיוביים.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט
פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט
רשימת מקומות של יישוב יהודי, שנערכה במכנאס בשנת 1728, כלומר בסוף ימיו של אסמאעיל, עשויה לשמש יסוד נכבד לתמונה על התפשטות היהודים בארץ. יש בידנו להשלימה על־פי מקורות אחרים בני־הזמן או מאוחרים במקצת בשביל חבלים אחרים, שעליהם פוסחת רשימה זו משום־מה. ואם נביא בחשבון, כי הרשימה נערכה לצורך כתיבת גיטין, דבר שהיו עושים בנקודות מרכזיות׳ עלולה הזכרתו של מקום אחד בלבד בחבל מסוים לרמוז למציאות יהודים בכל החבל. במקרים שנמצא בתיאורים מאוחרים שמות מלאח מפורטים ומדויקים יותר, ללא־ספק הרשות בידינו להניח כי הללו לא מקרוב נוסדו על־ידי מתיישבים שבאו מארצות שכנות או מחבלים מרוחקים. ואפילו אם נניח שנוסדו מקרוב, הרי בא ייסודם עקב גידול טבעי בחבל עצמו או עקב תמורות כלכליות־חברתיות בו; כי אף זו תופעה שכיחה שמלאח מסוים נעזב ותושביו עוברים למקום אחר, ברגיל בשכנות. וסיבות רבות גרמו לנטישות אלה. והרי המקומות לפי הסדר שברשימה משנת 1728 :
(1) פאס;(2) מראכש;(3) תלמסאן; (4) אגמרי [תגטרי][לא ידעתי לזהות שם זה.] : (5) תארודאנת;(6) סלא;(7) תאפילאלת;(8) גראסלוין [גרסלוין];(9) גריס;(10) דמנאת! (11) איית עתאב! (12) איזאגין; (13) לקצאר כּבּיר! (14) תאפזה; (15) דבדו; (16) כפר איית עבאד כּפרא [עבד כּאפרה]; (17) מכנאס; (18) אמצמיזי [אמצמיקי];(19) וג׳דה;(20) תאזה!(21—22) בוטט וכפר בויחייף]. (23) בני עייאט ף1];(24) תטאוין ף1];(25) צפרו!(26) אזרו [חזרו].
גראסלוין המקום שכן על נהר דרעה, ולפנינו שינוי שם של היהודים. בחבל מחאמד שוכן שבט אית עבּד אל־נבּי(ג. ב., מארוקו, 444) והיהודים קראו להם ׳עובדי הכופר/ תופעה ידועה בטופּונומיקה יהודית באירופה : מקומות הנקראים Kreuz (צלב) כונו ׳צלם׳! בּיאלוֹצרקוֹב (׳הכנסיה הלבנה׳, ברוסית) כונתה ׳וייסע טומאה׳; סאן דניאלה (באיטליה) — אן דניאלה. על יישובי יהודים בחבל דרעה באותה תקופה עיין מוצב״י א סי׳ כד (מב, ב): ׳.,.והניח את אברהם שם בארץ דרעא מתגורר עם היהודים׳. האיש שמסר את הידיעה על רצח הרופא דוידסון (עיין הערה 77) גר במחאמד; עיין דוידסון, 204 ,Notes.
לכאורה נערכה מלכתחילה הרשימה לפי גודל האוכלוסיה היהודית וחשיבותן של הקהילות. עם זה ברור שהיא כוללת רק מקומות במדינת העלווים׳ שגם תלמסאן(3) ווג׳דה (19) השתייכו לה. על תלמסאן ידוע ממקור יהודי, שהיא נכבשה בראשית שנת תק״ח/1747 על־ידי חיילים תורכיים, שהביאו את הביזה לאלג׳יר. ודאי שהרשימה אינה שלמה. חוץ מסלא (6) אין בה אף שם מקום אחד בחוף האטלאנטי. והרי יש עדויות רבות על יישובים יהודיים לכל אורך החוף ובמרחק לא רב בפנים הארץ, לפני 1728 וזמן־מה לאחר־מכן, וקשה להניח כי אלה פסקו מלהתקיים דווקא בזמן שנערכה הרשימה שלנו. אבל היא אינה כוללת גם את כל היישובים החשובים שהיו קיימים דווקא באותו זמן. דרך־משל ידוע כי החכם בן מלכא התיישב באגאדיר, ובשנת 1728 מתו שם במגיפה אשתו ובתו. שם קיים היה בית־כנסת שאחד המראבוטים העלה אותו באש בזמן שהשתלט על אגאדיר (ז׳ באייר תצ״ז).[1737]
אין ספק, כי בזמן העתקתה, או ההעתקות המרובות שנעשו, נתחוללו ברשימה שינויים ונפלו שיבושים שוגים.
לאחר שהתגברנו על השיבושים שנתהוו על־ידי שמיעה או העתקה לקויה, ניתן היה לפענח כמעט את כל השמות ברשימה, חוץ מאחד (4) שנשתבש בצורה שקשה לשער השערה סבירה לגביו. ראינו כי השמות שיצאו לאחרונה מכלל שימוש נזכרים ברשימותיו של ליאון האפריקאני שקדמו לרשימתנו כמאתיים שנה, או ברשימות מאוחרות עד די פוקו [de Foucauld] ועד בכלל.
כאמור יש לצרף אל המקומות הנזכרים ברשימה לפחות עוד את העדות החשובות שהיו קיימות אז: תנג׳ה, מהדיה (=מעמורה), אספי, מוגאדור, אגאדיר.
פרטים בתיאורי מסעיהם של סונייה[Saugnier](1783—1784), של דוידסון [Davidson] (1836), ושל רוהלפם [Rohlfs] (ראשית שנות השישים של המאה הי״ט) מרחיבים ומעשירים ביותר את ידיעותינו בדבר צפיפות היישובים בחבלים מסוימים.
סונייה, שבוי צרפתי, ששהה כשנתיים בחבל שפך הנון(החוף דרומה לאגאדיר), מוסר על יהודים רבים שראה בגלימי [Glimi] (הכוונה לגולימין) מרכז החבל, וצפונה לכל אורך החוף עד אגאדיר ועד מוגאדור בכלל. ידיעות אלה מתאשרות על־ידי דוידסון, המתאר בפרוטרוט את החיים במלאח אחדים בואד נוּן.
הרופא האנגלי ג' דוידסון, שהתכוון להגיע לתַמְבּוּכְּתוּ אבל נרצח בדרכו בראשית 1837, מוסר כי באחד מסיוריו ביקר במאה ערי יהודים ומצא שמספרם כאן עולה על זה שבמארוקו. לפי שמות המקומות, שזיהויָם אינו מוטל בספק, יש להסיק, כי היה זה סיור באטלאם הגבוה ובמורדותיו הצפוניים. אגב, את רציפות העדה בדאדש׳ הידועה לנו מימי מגורשי רנ״ב, מאשר מכתב שנשלח אליה מצפרו בשנת 1792.
תיאוריו של רוהלפס, שגם הוא היה רופא, חשובים במיוחד בשביל שני העמקים ; ואד דרעה וואד זיז. רוהלפס מכיר את עמק הדרעה על נפותיו: מצבם של היהודים כאן טוב מבשאר חלקי הארץ. כאן עוסקים הם פחות במסחר ויותר במלאכה ; נפחות, נגרות, סנדלרות, חייטות, ולכן דרושים הם לתושבי הארץ. בספר שני, המוקדש למסע בחלקה המזרחי של הארץ, מוצאים אנו את המלאח שבעמק זיז, החל מעותמאן מוסא(כיום פרבר של מידלת), ועבור על פני קצר אל־סוק.
בסיכום מותר לומר׳ כי הרשימה משנת 1728 (בתוספת המקומות הידועים לנו ממקורות בני־הזמן) היא מפת היישובים היהודיים, ומעידה על ישיבתם אז בכל אותם המקומות ואף בחבלים הנידחים, שבהם אנו מוצאים אותם החל ממחציתה השנייה של המאה התשע־עשרה ועד לפינויָם במחצית המאה העשרים.
תנג׳ה
במקום זה ראוי לסקור בקצרה את התחדשות העדה היהודית בתנג׳ה, וכן את ייסודה של הקהילה בג׳בראלטאר, צוק־הסלע על אדמת ספרד, שני מאורעות שחלו בזמן שאנו עומדים בו כעת.
תנג׳ה היתה משנת 1437 ועד 1684 חליפות תחת יד פורטוגיזים, ספרדים ואנגלים ; ידיעות על תושביה היהודים יש לנו רק מן הזמן שסופחה לכתר הבריטי (1661) כנדוניה של נסיכה ספרדית שנישאה למלך צ׳ארלם השני. בבוא האנגלים לתנג׳ה מצאו כאן בשנת 1662 רק משפחות יהודיות אחדות, שעסקו ברוכלות. אלה היו לתועלת לאדונים החדשים, שלא התמצאו בתנאי הארץ, ובאמצעותם קשרו קשרים עם הקהילות החשובות שבתטואן, בפאם, ומסתבר שגם במקומות אחרים. בואם של האנגלים לתנג׳ה משך אליה מתיישבים ממארוקו, ביניהם גם יהודים, ובוודאי גם סוחרים יהודים מארצות הנידרלאנדים. האנגלים עודדו אותם מאתר שביקשו להפוך את העיר למרכז מסחרי בינלאומי. מושלי העיר הפיקו תועלת רבה מהידיעות שהעבירו אליהם היהודים על הנעשה מעבר לגבול במדינת מלך מארוקו.
כך נודע להם, דרך־משל, על הברית שעומדים הקאידים לכרות עם הצרפתים, ושהיתה מכוונת נגד האנגלים. אבל הם הבינו שכשם שהם מנצלים את הסוחרים היהודיים לצרכי ביון וריגול, כן משתמשים בהם גם אויביהם, ולכן נקטו תמיד בשיטה של ׳כבדהו וחשדהו. בפרוץ המלחמה בין חיל־המצב האנגלי בתנג׳ה ובין הקאידים בשנת 1677 גורשו היהודים מהעיר, וכשהוחזר השלום הותרו לשוב (1680). המושל קירק [Kirke] לא הירשה לסוחרים היהודיים, שהיו מזדמנים לתנג׳ה, ללון בתוך העיר, וגזר עליהם לבלות את הלילות באוהלים מחוץ לחומותיה (1683); אחרים גירש כליל מהעיר, כאילו מטעמי ביטחון. דבר זה היה בניגוד להוראות שקיבל מאנגליה, ויש טוענים כי נהג כך מפני שהיהודים הפריעו לו בצבירת הון מעסקיו הפרטיים. הוא גם התאכזר כלפי אנוס עני שברח עם אשתו מספרד, הסגירם לשלטונותיה, והאומללים נשרפו חיים. המגורשים מתנג׳ה פנו לתטואן, אבל כעבור זמן קצר הורשו לחזור, סימן מובהק לכך שההאשמות נגדם היו נטולות יסוד. השלטון האנגלי נסתיים בשנת 1684, כשתנג׳ה הוחזרה למלך מארוקו.
מדיניותם של האנגלים בתנג׳ה בזמן שהותם הקצרה עמדה לפני ׳הבעיה היהודית׳ בצורתה האירופית. מצד אחד לא יכלו לוותר עליהם, כי דרושה היתה להם נוכחותם של הסוחרים, התורגמנים, המתווכים והמקשרים עם אוכלוסי הארץ שמעבר לגבול; אבל תושבי־העיר הנוצרים והמוסלמים, שבראשם עמד לראשונה גילאן, הידוע לנו מימי אל־רשיד במארוקו׳ פחדו מפני ההתחרות, ועוררו חשדות בלב השלטונות הצבאיים, שאם תקרה מלחמה ונוספו גם הם על האויבים. לפיכך היתה שאלת גירוש היהודים עולה מדי פעם.
בדומה לשליטי מארוקו היה גם לאנגלים ׳יהודי־חצר׳ משלהם, שלמה פריינטי, סוחר עשיר ששימש תורגמן לארבעה מושלים; לבסוף נחשד גם הוא כי הכניס על דעת עצמו סעיף בחוזה־השלום, כדי למלא רצונו של הקאיד המאורי.
הידיעות הממשיות ששרדו על היהודים המעטים בתקופת שלטונם של מלכי מארוקו במאה הי״ח נאספו על־ידי י. מ. טולידאנו, ואין הן מוסיפות שום קו אופייני. גם בידיעות הסופרים האירופיים אין חידוש רב.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט
עמוד 281
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט
ג׳בראלטאר
אין ספק שאפילו מבחינת גיאוגראפיה מדינית אין לכלול את עדת ג׳בראלטאר בחבל מארוקו. אולם עובדה היא שקהילה זו נוסדה על־ידי יהודי המגרב, ובמשך מאה וחמישים שנה לפחות באו כל מתיישביה מאפריקה הצפונית, וחייה החברתיים והרוחניים קשורים היו קשר הדוק ביותר בחבל זה, שממנו באו גם כל רבניה ומנהיגיה. ג׳בראלטאר שימשה מעין קרש־קפיצה ראשון וקרוב ביותר ליהודי המגרב, ולכן ראוי לנו לפחות להצביע על קשרים אלה.
תשע שנים לאחר שכבשו חיילי הצי האנגלי את ג׳בראלטאר, אושר בחוזה אוּטרֶכט (1713) ניתוקו של הצוק וסביבתו הסלעית הקרובה ביותר משטח ריבונותה של ספרד וכפיפותו לריבונות הכתר הבריטי, וכן ויתורה של ספרד על האי מינורקה. מיד לאחר זה — וייתכן עוד לפני מתן הגושפנקה הבינלאומית למעמדן של ג׳בראלטאר ומינורקה — התחילו יהודים ומאורים לזרום למקום, ובזמן עריכת חוזה־השלום של שנת 1721 בין אנגליה ומארוקו היה כבר צורך להכניס בו סעיפים מיוחדים בדבר מעמדם של אלה במקום: הרשות להתיישב והחופש לסחור ולהתעסק בכל מקצוע. סעיפים אלה היו מורת־רוח לנוצרים, ולכן צומצמה בחוזה של 1729 זכות זו לרשיון לסחור באופן חופשי במשך שלושים יום, אבל לא להתיישב במקום בקביעות; לאחר מועד זה על נתיניו של קיסר מארוקו לחזור אל ארצם ללא הפרעה.
בתלונה שהגיש קאיד תטואן לשגריר האנגלי ו. לאטון [Latton], שנשלח למארוקו ב־ 1747, נאמר בין השאר, כי מושל ג׳בראלטאר גובה מם בסך שישים דולאר לחודש ממספר יהודים עניים, נתיניו של מלך מארוקו, המועסקים כסבלים של חיל־המצב. יש בכך לא רק פגיעה נוספת בחוזה־השלום, אלא גם מעשה שאינו הולם את כבודם של האנגלים. בשנה שלאחריה מבקש לאטון את מזכיר־המדינה לענייני־חוץ בלונדון להוציא פקודת גירוש מג׳בראלטאר על כל המאורים והיהודים שנתרבו ביותר, ולהחזירם לברבריה, וזאת כאמצעי־לחץ נגד קיסר מארוקו. אבל בלונדון לא נחפזו להיענות לדרישתו זו, ולכן חוזר הוא עליה בשנת 1749, משום שהוא רואה את היהודים כאויבי אנגליה, המסיתים את המאורים לפעולות עוינות, וכמובן שהוא חושד בהם בריגול. אבל גם הפעם לא נענה.
יהודי ג׳בראלטאר נזכרים בספרות השאלות־ותשובות ממחציתה הראשונה של המאה השמונה־עשרה, ומעניין הדבר שהיה להם קשר גם עם חכמי אלג׳יר. מעשה בנערה משודכת מעיר סלא, שנסעה עם אביה ואמה לג׳בראלטאר. ר׳ דוד כאלפון, הדיין במקום, עמד בחליפת שאלות־ותשובות עם בית־הדין של תטואן, סלא, פאס ומכנאם, והם ערכו פסק־דין, שלא הסכימה עליו דעתו של ר׳ יהודה עייאש ובית־דינו באלג׳יר.
הוכחה לגידולה המהיר של האוכלוסיה הוא הקצב שבו הוקמו בתי־הכנסת במקום. הקדום ביניהם, ׳עץ־חיים׳ (כשם בית־הכנסת של אמשטרדם), בסימטת השוק׳ נוסד בשנת תק״כ/1760. כעבור תשע שנים לא הספיק עוד המקום, והוקם בית־הכנסת ׳שער־שמים׳(כשמו של בית־הכנסת בלונדון). ביום ג׳ אדר ב׳ תקנ״ט, בימי הרב שלמה אבודרהם (השני), הונחה אבן־הפינה לבית־הכנסת הגדול והמפואר מכולם, ׳נפוצות יהודה/ שהושלם כעבור שנה.
יורשי אסמאעיל
לאחר מותו של אסמאעיל נתחדשו המהומות ומלחמות־האחים בין בניו הטוענים לירושה על השלטון, במהומות שציינו את ראשית מלכותו. נביא כאן שורות אחדות מתיאורו של ׳כסא מלכים׳:
׳(כו, ב) בשנת תפ״ח (1728) היה שנת אלף קמ״ז(!)לתאריכם מת מו׳ ישמעאל. וימי מלכותו חמשים שנה, והיו עשרה בניו כל אחד אומר אני אמלוך. והיה זה קם וזה נופל. ואז שלחו אנשי פאס לבאלי להביא את מו׳ עבד למאלך מן סוס להמליכו. ומו׳ חמד אדהבי בנו של מולאי ישמעאל הלך לתאפילאלת ונשבע שלא יזקק לנשיו עד שיחזר לפאס והלך לערי המערב ואסף חיל לרוב ובא לפאס להלחם עם מו׳ עבד למאלך. ומו׳ עבד למאלך לא היה מרוצה עם משפחות הערב, כי היה הורג שריהם וגדוליהם ולא היו אוהבים אותו כי אם אנשי פאס לבאלי…׳.
המהומות נמשכו כשנה וניספו בהן שני המתחרים, אחמד אל־ד׳הבי ועבד אל־מלך.
׳(כז, א) ואז שלחו אנשי פאס לבאלי והביאו את מו׳ עבדלא בן מולאי ישמעאל מן תאפילאלת והמליכוהו בר״ח ניסן התפ״ט ותכון מלכותו׳.
׳ובשנת התצ״ח (1738) היה רעב גדול במערב ומתו רוב אנשי המדינות ברעב והנשארים הרה נסו. והרבה מאנשי פאס וחכמיה גלו לתיטוואן ולשאר מקומות ולא נשארו בפאס רק כמו ארבעים בעלי בתים אשר כח בהם לעמוד מפני זלעפות רעב׳.
׳ובשנת תקי״א (1151) מת המלך מו׳ עבדלא ומלך בנו ם׳ מוחמד והיה אוהב ישראל ועשרה יהודי׳ היו רוכבים לפני מרכבתו לבושי מכלול, מריעיו ומיודעיו. ובשנת תק״ן(1790) מת המלך סי׳ מוחמד בעיר ארבאט וימי מלכותו ל״ח שנה…׳.
שלושים שנות מהומות
קיצר בעל הרשומות ובמתכוון רק התחיל לספר על ראשיתן של שלושים שנות המהומות 1728—1757. הוא דילג על מעשי ההפיכות המרובות בימי עבד אללה, שהודח שלוש פעמים מכסאו בשל אכזריותו וצמאונו לנקם! הוא עשה שמות ב־ ׳עביד׳ — גדודי חיל־המשמר השחור, שהתנהגו כאדונים בארץ. בייחוד סבלה אוכלוסיית פאס. כל פעם שהודח עבד אללה בא במקומו מלך שהיה רשע ממנו ופחות מוכשר, וגדודי ה׳עביד׳ הפכו למכת המדינה. רק עם עלייתו של מוחמד בן עבד אללה (1757—1790) שקטה הארץ. שש שנים לפני־כן שימש מוחמד כמשנה־למלך במראכש והצליח להשליט סדר וביטחון בחבל זה. אמנם, לא בקלות עלה לו הדבר, כי לראשונה גורש מן העיר החריבה והעזובה על־ידי שבט הרחאמנה. אז פנה אל אספי, שבה נתקבל ברצון ובמתנות על־ידי הד׳מי(היהודים) והנוצרים, כלומר הסוחרים הזרים שישבו בנמל. מתוך הכרת טובה הכריז מוחמד על אספי כנמל חופשי ליצוא. משנעשה מלך על מארוקו כולה המשיך במדיניותו זו ודאג לפיתוח המסחר עם ארצות אירופה. הוא כרת שורה של בריתות, שעודדו את הסחר, ומובן שהיהודים היו הנושאים־והנותנים בשיחות אלה. בזה המשיך במסורת סבו וגם אביו, שבימיו לא נותקו הקשרים עם מדינות אירופה, על אף האנדרלמוסיה בארץ.
המצב המדיני המשונה שהשתרר לאחר מות אסמאעיל משתקף בשני מכתביו של אלעזר בן קיקי, ששלחם אל הדוכס של ניוקאסל[Duke of Newcastle], מזכיר המדינה בלונדון, לא לפני 1730, כפי שמתברר מסיפור העובדות, ובהם הוא מתנה את צרותיו שבהן נסתבך. המלך אחמד אל־ד׳הבּי(1727—1729) שלח אותו כשגרירו לארצות־השפילה בעניין שיחות־שלום. בחברתו נמצאו עוד שני יהודים ושני שבויים ששוחררו. עקב המהומות שפרצו עם הדחת אחמד, החזרתו ומותו, נתקע בן קיקי בג׳בראלטאר ולא יכול לא להתקדם ולא לחזור. לאחר מותו של אחמד הצליח אחיו׳ ראובן בן קיקי הידוע לנו(עיין עמ׳ 274), לזכות באמונו של המלך החדש עבד אללה, ונעשה אחד השרים בחצרו. ראובן שלח לו פקודה בשם המלך להמשיך בדרכו אל הנידרלאנדים ולמלא שם את שליחותו. בהגיעו להאג מצא כאן שלושה שגרירים ממארוקו, את האדמיראל פרז(הכוונה לחאג׳ עבד אל־קאדר פרז, שהיה לאחר־מכן שגריר באנגליה), את יצחק די מיסקיטה, ועוד שלישי שטבע אחר־כך בים. אסיפת־המעמדות לא היתה מוכנה לדון עם שלושה שגרירים, שכל אחד מהם הציג כתבי־האמנה, והחליטה להמתין לכתבים של ייפוי־כוח ואישורים ממלך מארוקו. כתבים כאלה לא הגיעו — או שאלעזר הסתיר את תוכנם השלילי. ושוב נשאר תקוע ללא פרוטה. בהגיעו ללונדון פנה בבקשה לאשר לו קיצבה, כדי שיוכל לחזור לארצו — וזאת בשים לב למעמדו הנכבד של אחיו בחצר מארוקו ועל סמך הבטחתו שלו שיהיה מוכן תמיד לשרת את הכתר הבריטי.
באותו זמן בקירוב מוצאים אנו בלונדון שגריר־מארוקו אחר, יצחק יוסף בודתסק [Bodethesq] (י), שבדרכו לארצות־השפילה התעכב שם כדי למסור איגרת למלך ג׳ורג׳ השני. הוא הוליך אתו טוּבים שונים, שביקש לפורקם כאן, בוודאי כדי להרוויח מהפטור מן המכס, שהיה זכאי לו בתור שגריר.
בסבך התככים המדיניים והאישיים שנרקמו במארוקו בין חצרו של עבד אללה, המודח שלוש פעמים מכסאו, ובין מתחריו, המושלים בתקופות־ביניים (במיוחד יש להצביע על המלך מוסתצ׳י, 1738—1740), ושבהם נועד תפקיד מסוים לאנגלים שבג׳בראלטאר ובצי שהיה שט באיזור, לא נפקד מקומם של היהודים. היו אלה סוחרים אמידים שידם בעסקות שונות שנעשו בין האנגלים ובין הקאידים המאורים בתטואן ובתנג׳ה, באספקת מזון לצבא שבמבצר ג׳בראלטאר, במתן הלוואות ואשראי לפדיון שבויים אנגליים וכדומה, כנהוג אז. ביניהם התבלט אברהם בנידאר [Benider], יליד תטואן ואחר־כך תושב ג׳בראלטאר ותנג׳ה. הוא קנה לו את ידיעת הלשון האנגלית, ובצעירותו שימש תורגמן השגריר בלונדון. בשנים 1734— 1735 נזכר האיש תכופות ברשימות משיכת־כספים לפדיון השבויים האנגליים, ויש להסיק מכאן שהיה אדם אמיד. בדו״חים העוינים של ו. לאטוֹן(עיין למעלה עמ׳ 280) מן השנים 1747—1748 מדובר עליו כעל איש־אמוניו של מושל ג׳בראלטאר ושל אחמד הקאיד בתנג׳ה, שהכריז בשנת 1737 על עצמאותה של תנג׳ה, והיה מתומכיו של המלך מוסתצ׳י. ואם כן, גם אברהם נחשב בין אויביו של המלך עבד אללה, והוא אחד מרוקמי המזימות השונות ביזן תטואן, תנג׳ה וג׳בראלטאר.
לעומת בנידאר, איש־אמוניו של קאיד תנג׳ה, עומד בנגרימו [Bengrimo] בשירותו של קאיד תטואן, ממצדדי עבד אללה. הוא מנסה להשפיע על מושל ג׳בראלטאר, שייטוש את עמדתו הידידותית לקאיד אחמד בתנג׳ה ולאברהם בנידאר, וישלים עם הקאיד של תטואן. בדו״ח משנת 1759, שנשלח אל ו. פיט, מזכיר־המדינה בלונדון, נאמר עליו שהוא חוכר המכסים וההיטלים של תטואן, תנג׳ה ואל־עראיש.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט
עמוד 285
ח.ז.הירשברג- יהודים בשירותים קונסולאריים
יהודים בשירותים קונסולאריים
שניים אלה לא היו היחידים שהיו מעורים ביחסים בין הנציגים האנגליים ובין שלטונות מארוקו. אחדים עמדו במישרים בשירותם של האנגלים בתור תורגמנים וסוכנים, ובדו״חים שונים יש וניתן להם התואר סגן־קונסול. גורמים אחדים נצטרפו להעמיד תופעה זו של יהודים המשמשים סגני־קונסולים של מדינות אירופה, וקודם־כול של אנגליה, שהחלה מתפשטת במארוקו במאה השמונה־עשרה. על אחד מהם הצביע נציג בריטי בג׳בראלטאר בתזכורתו משנת 1758. המלך עבד אללה גילה יחס רע ביותר כלפי ג׳מס ריד, קונסול כללי של אנגליה במארוקו. הפגיעות בו, בזמן שהותו בפאס כדי לנהל את המשא־ומתן עם המלך, היו כה חמורות, וסחיטת הכספים כה מעיקה, עד שהוא התאבד לאחר שחתם על התחייבויות כספיות בניגוד להוראות שקיבל. אמנם, לאחר־מכן הצטדקו השלטונות, שריד פגע בכבודו של עבד אללה וגם תמך במתחרהו מוסתצ׳י שישב אז בארזילה. אי־לזאת העצה היעוצה לממשלה בלונדון היא שלא לשלוח קונסולים למארוקו׳ כי אלה ישמשו בני־תערובות ביד המלך ומקור לסחיטת כספים. ׳עליה למנות סגני־קונסו־ לים או נציגים בתטואן, בתנג׳ה ובערים אחרות שבחוף, כפי הצורך. אלה לא יתמנו מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבין היהודים שבארץ, לא רק בגלל דברם בלשון הארץ, אלא גם כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות, וכדי להוכיח כי זו הצעה מעשית, מסופר כדבר מפורסם, כי השגריר הנידרלאנדי ישב בג׳בראלטאר בזמן שניהל את שיחות־השלום עם מארוקו, והשתמש לשם כך בסוכנים יהודיים, עד שנקבעו כל התנאים. רק אז יצא למארוקו׳ כדי לחתום על החוזה.
אכן גם תפקידם של התורגמנים והסוכנים — סגני־הקונסולים — היה לפעמים מסוכן למדי. ומקרהו של שלמה נחמיאם, יליד מארוקו, שעסק במסחר בלונדון ויצא לרגל עסקיו ועסקי אחרים למארוקו ושם שימש זמן־מה(בשנת 1733) כתור־ גמנו של הקונסול האנגלי שנשלח לשחרר ספינה אנגלית, יוכיח. לפי דברי הבקשה שהגישו למזכיר־המדינה אלמנתו רחל, שנשארה עם יתומים קטנים בלונדון, והסוחרים שנפגעו, נשרף שלמה חיים וכל הכסף שהיה אתו הוחרם במצוות מלך מארוקו, על שהעז לדרוש את שיחדור הספינה שנלקחה בשבי. ושמואל רומאנילי מרבה לספר על גורלם של הסוכנים היהודיים בתטואן בימי המלך יזיד (1790— 1792) .
קשרים עם דאניה
יוזמתם של הסוחרים היהודים ביקשה לה שדות־פעולה גם במדינה שעדיין לא עמדה בקשרים עם מארוקו. בשנת 1749 הגיע לקופנהאגן בוזאליו די פאז [Buzaglo de Paz], ששיכנע סוחרים אחדים לשלוח אנייה טעונה סחורות לאספי ולאגאדיר ולהביא משם תוצרת הארץ. לאחר שהצליח הניסיון הראשון הציע די פאז לדאנים להקים חברה לסחר עם מארוקו, ויזם עריכת חוזה שלום ומסחר בין שתי המדינות. כסחורת־יצוא של דאניה נזכרו נשק ותחמושת. ואמנם הפליגה ב־1751 משלחת דאנית למארוקו, שהגיעה לאחר שנה לאספי. ראש המשלחת, לונגוויל, קצין־צבא מחוסר ניסיון בנוהגים הדיפלומאטיים של המזרח, סבור היה, כי די פאז מרמה אותו בזמן רכישת המתנות למלך מארוקו, והוא ביקש עצה מאת ריי הצרפתי, ולא ידע שהוא שותפו־עוזרו של די פאז. לבסוף נוכח לדעת כי מבחינה זו אין הבדל בין הצרפתי ליהודי. נעשה הסכם עם סידי מוחמד בן עבדאללה׳ המשנה־למלך, שבשטחו היתה אספי. אולם המארוקאנים טענו כי הדאנים הפרו מיד את אחד הסעיפים הכלולים בו ושידלו את המלך שלא יאשר את ההסכם. אז נשלח שמואל סומבּאל לקופנהאגן עם מכתב ובו האשמות נגד לונגוויל על שהקים נקודה מבוצרת באגאדיר, בניגוד למוסכם. שמואל נתקבל על־ידי המלך ולבסוף נחתם החוזה, שבו נקבע כי קונסול דאניה יישב באספי(1753). את סיומו המוצלח של המשא־ומתן יש לזקוף לזכותו של סומבאל, שהיה אדם פיקח ונבון, משכיל ובעל־נימוסים. הדאנים שילמו את הוצאות נסיעתו של סומבאל, והוא קיבל גם מתנה בסך 500 דוקאטים של זהב, כפי שהובטח לו מראש.
די פאז, שעמד לפני־כן בקשרים עם מארסיי, ניסה כעבור שנים לנהל שיחות דיפלומאטיות בין מארוקו לצרפת, ואפילו התיימר להצליח בעיסקה של מכירת נמל תנג׳ה לצרפת. הממשלה הצרפתית, שהיתה מעוניינת ביותר ברכישה מעין זו, כדי שתהא לה נקודת־אחיזה למסחרה לאורך החוף האטלאנטי של מארוקו, הזמינה בשנת 1759 את די פאז לפאריס, אבל העניין לא הגיע לכלל סיכום. כעבור שנתיים נתן מולאי מוחמד הרשאה לריי הצרפתי להמשיך בדיונים על העיסקה.
עם עלייתו של מוחמד על כיסא אביו המשיך סומבאל כמזכירו ותורגמנו, ובתפקידיו אלה לקח חלק פעיל בשיחות ובדיונים דיפלומאטיים עם צרפת, ובמיוחד עם דאניה. כנהוג אז היה מקבל בעד שירותו מתנות וקצבות שנתיות. הוא צבר הון רב, ובשנת 1780 ניסה להעביר את רכושו לגינואה. אולם הוא נאסר והונו הוחרם. שמואל מת כעבור שנתיים בתנג׳ה ברעל שהושם בתרופה. בשנות העשרים למאה זו נתגלתה מצבתו ועליה רשום ׳נבש״מ [נתבע בישיבה של מעלה] הנבון והחשוב הנגיד כהה״ר שמואל סומבאל יום ו׳ טו״ב לחש(ון ?) שנת בראש״ם .
דבריו של ר׳ רפאל משה אלבאז ב׳כסא מלכים׳ (בז, א) על ׳עשרת מריעיו ומיודעיו׳ של המלך מוחמד קרובים לדיוק, ועל סמך המקורות שבידינו אפשר להצביע על מספר זה של יהודים, ששירתוהו בתפקידים שונים. במספר תקמ״ג/1782
ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים
עמוד 288
ח.ז.הירשברג- יהודים בשירותים קונסולאריים.תולדות היהודים באפריקה הצפונית
יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
כשלושים מסמכים: איגרות, תזכירים, דו״חים, חוות־דעת והערות רשמיות וכדו׳, שזמן עריכתם מצטמצם לשנה וחצי בקירוב (אבגוסט 1772—דצמבר 1773), מאפשרים להעלות את דמותו של יעקב בנידאר, שגרירו המיוחד של מלך מארוקו אל ממשלת אנגליה, ואת קורות־חייו, שהן טיפוסיות לתקופה.
יעקב בנידאר, בנו של אברהם שהיכרנו למעלה (עמ׳ 283), הוא יליד ג׳בראלטאר ונתין בריטי. אמו, שהיא כבת תשעים שנה בזמן הנדון, עדיין יושבת בג׳בראלטאר, בבית שהעניק לה — או לבעלה המנוח — מלך אנגליה בזכות שירותיו הנאמנים. יעקב עצמו יצא כבר שנים מספר לפני־כן מעיר מולדתו, כדי לשרת את ענייני אנגליה במארוקו, על־פי פקודתם של הגנראל אדוארד קורנוואליס, מושל ג׳בראלטאר, ושל הקומודור (ולאחר־מכן אדמיראל) ספריי [Spry], מפקדו של הצי האנגלי באיזור. החל משנת 1763 שימש יעקב סגן־קונסול אנגלי בתטואן, בתנג׳ה, בסלא ולאחר־מכן באותו תפקיד במוגאדור, שנבנתה מחדש בשנת 1765, בפקודת המלך מוחמד, לשמש נמל הממלכה בדרום הארץ. הוא היה גם באספי ובאגאדיר. בכל אותן השנים מילא בנאמנות את המשימות שהוטלו עליו בקשר לפדיון שבויים, אספקה סדירה בשביל ג׳בראלטאר, עיקוב אחרי תוכניותיה של ספרד והפרת מזימותיה. מובן שמילוי תפקידים אלה כרוך היה בהוצאות שונות בצורת מתנות לאנשי־השלטון, כנהוג, והיו לו קשרים טובים עם בני משפחת המלך ועם המלך עצמו, שביקש פעם לשולחו לארצות־השפילה בתפקיד מסוים.
בהיות יעקב בנידאר במוגאדור נתמנה ג׳ורג׳ לוג׳י [Logie] קונסול כללי של אנגליה במארוקו. היה זה סוחר סקוטי שישב לפני־כן באלג׳יר (עיין עמ׳ 52) ועסק שם במסחרו, ובה בעת ייצג את ענייניה של שוודיה באופן יעיל ביותר, וגם בחש באחורי הקלעים בניהול סחרה של אנגליה באלג׳יריה ובתוניסיה—על אפם ועל חמתם של הקונסולים האנגליים הרשמיים ולמורת רוחם של הנציגים הצרפתיים, שראו בו מתחרה מוכשר ומסוכן. לוג׳י העביר את בנידאר ממשרתו ומינה לסגן־קונסול את אדאמס, שנעזר על־ידי גווין. לדעת בנידאר גרמו פעולותיהם של הנציגים האנגליים נזק לענייני אנגליה ועוררו את חמתו של מלך מארוקו.
באותו פרק־ זמן(ראשית 1772) שלח המלך מוחמד את יעקב בנידאר כשגרירו בשליחות מיוחדת לאנגליה, ולא הסתיר את סיבת שיגורו של יהודי נתין הכתר האנגלי אל חצר סט׳ ג׳מם: השגריר המוסלמי הקודם לא נתקבל יפה בלונדון ולא הצליח בתפקידו. ובכן נקט מלך מארוקו באותה שיטה, שהציעוה האנגלים בג׳בראלטאר לגבי שגרירי אנגליה אל מארוקו! מוטב להטיל על יהודי זר את התפקיד של משא־ומתן להסכם, ורק בשלב סופי ישוגר איש מהסגל הדיפלומאטי הלאומי לשם סיומו וחתימת המסמכים. גם יחסי אדיבות או חוסר־אדיבות מבוססים היו על הדדיות.
יעקב בנידאר הגיע בקיץ 1772 ללונדון, מצויד כדין בכתב־האמנה מקורי(ותרגום רשמי) מצד מלך מארוקו אל מלך אנגליה, ובאיגרת מראש־הממשלה אל הרוזן רוצ׳פורד, מזכיר־המדינה, הוא מודיע על זאת למזכיר־המדינה באיגרת מראשית אבגוסט 1772 ומציין, כי גנראל קורנוואלים ציווה להעבירו בספינת־מלחמה אנגלית אל פורטוגאל, על־פי דרישתו של מלך מארוקו. מליסבון יצא באניית־סוחר אל אנגליה. משרד־החוץ האנגלי עשה את הסידורים הדרושים כדי להבטיח חסינות לעוזרי בנידאר ומשרתיו שבאו אתו, וכן כדי לשלם לו מענק מתאים כסוכן דיפלומאטי, כנהוג. יש להניח שבין בני־לווייתו נמצאו יהודים אחדים, כמקובל. בנידאר ביקש מיד ריאיון אצל רוצ׳פודד, כדי לדון על מילוי השליחות שהוטלה עליו: לרכוש נשק ותחמושת בשביל המצור על סבתה, שהיתה מאות בשנים בידי פורטוגאל ולאחר־מכן בידי ספרד, ושבגלל גבולותיה נתעוררו מדי פעם סכסוכים. וכן ביקשו שלטונות מארוקו לשלוח להם בעלי־מקצוע! מהנדסים, תותחנים, נגרים וחוצבים. למראית־עין היחס אליו הוא אדיב, והודעה על כך נשלחת אל מלך מארוקו. אולם עוברים חודשים, ובנידאר אינו מצליח להתקבל לריאיון, על אף התזכורות שהוא שולח. הנימוק הרשמי לכך הוא שבתור נתין אנגלי אינו יכול לשמש שגריר מדינה זרה. אולם הסיבה האמיתית לדעת בנידאר הם תככיו ומזימותיו של לוג׳י, המחבל במעשיו בידידות האנגלית־מארוקאנית. לשווא מצביע בנידאר על נאמנותו לכתר האנגלי, שהוא ואביו הוכיחו אותה כל ימיהם; על העובדה שהוא יצא בידיעתם, בהסכמתם ובעזרתם המלאה של השלטונות האנגליים בג׳בראלטאר, שבנקל היו יכולים למנוע את יציאתו לאנגליה. לא די בזאת. גם את הקיצבה המגיעה לו בתור שגריר אין משלמים לו, וכן אין רוצים להכיר בהוצאות המרובות שהיו לו בקשר למילוי תפקידו כסוכן אנגלי במארוקו. בנידאר טוען, כי לא היה מקבל משכורת, רק מאה פונט סטרלינג לשנה במשך חמש השנים האחרונות, כנראה לכיסוי ההוצאות הרגילות, וגם בריאותו לקתה עקב שירותו. כדי למלא את תפקידו(מתנות וכדו') נאלץ ללוות סכום ניכר מאחד מבני המלך והתחייב להחזירו בצורת פריטים שונים שיקנה בשבילו באנגליה. גם לאמו הזקנה אין נותנים מנוחה ודורשים ממנה דמי־שכירות בעד הקרקע שעליה עומד הבית שהוקצב לה. אף־על־פי שהגיעה מג׳בראלטאר חוות־דעת חיובית בנוגע לצדקת תביעותיו הכספיות הקשורות בהוצאותיו, אין טענותיו מוצאות אוזניים קשובות.
רק כעבור שבעה חודשים מזמן שגרו את מכתבו הראשון אל רוצ׳פורד, ולאחר שאיים שיבקש את שולחו להחזירו למארוקו, נתקבל בנידאר על־ידי מזכיר־המדינה והגיש לו בעל־פה ובתזכיר את דרישותיו של מלך מארוקו. עתה התחיל העיון והדיון בנושא זה. בדומה לתביעותיו הפרטיות דוחים אותו גם בעניין זה בלך־ושוב, ומציעים לו מדי פעם להעלות את דרישות מלך מארוקו על הכתב. לשווא מזכיר בנידאר, כי מוחמד הוא קנאי וככל שליט מזרחי לא ימחל על פגיעה בכבודו. לאחר שישב כבר בנידאר עשרה חודשים בלונדון קיבל הודעה רשמית, כי תביעות מלך מארוקו לא נענו, וכי לוג׳י, הקונסול הכללי במארוקו, יודיע בעצמו על כך, מתוך הבעת רגשי ידידות וְרֵעוּת.
ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים.תולדות היהודים באפריקה הצפונית
עמוד 290
ח.ז.הירשברג- יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
כשלושים מסמכים: איגרות, תזכירים, דו״חים, חוות־דעת והערות רשמיות וכדו׳, שזמן עריכתם מצטמצם לשנה וחצי בקירוב (אבגוסט 1772—דצמבר 1773), מאפשרים להעלות את דמותו של יעקב בנידאר, שגרירו המיוחד של מלך מארוקו אל ממשלת אנגליה, ואת קורות־חייו, שהן טיפוסיות לתקופה.
יעקב בנידאר, בנו של אברהם שהיכרנו למעלה (עמ׳ 283), הוא יליד ג׳בראלטאר ונתין בריטי. אמו, שהיא כבת תשעים שנה בזמן הנדון, עדיין יושבת בג׳בראלטאר, בבית שהעניק לה — או לבעלה המנוח — מלך אנגליה בזכות שירותיו הנאמנים. יעקב עצמו יצא כבר שנים מספר לפני־כן מעיר מולדתו, כדי לשרת את ענייני אנגליה במארוקו, על־פי פקודתם של הגנראל אדוארד קורנוואליס, מושל ג׳בראלטאר, ושל הקומודור (ולאחר־מכן אדמיראל) ספריי [Spry], מפקדו של הצי האנגלי באיזור. החל משנת 1763 שימש יעקב סגן־קונסול אנגלי בתטואן, בתנג׳ה, בסלא ולאחר־מכן באותו תפקיד במוגאדור, שנבנתה מחדש בשנת 1765, בפקודת המלך מוחמד, לשמש נמל הממלכה בדרום הארץ. הוא היה גם באספי ובאגאדיר. בכל אותן השנים מילא בנאמנות את המשימות שהוטלו עליו בקשר לפדיון שבויים, אספקה סדירה בשביל ג׳בראלטאר, עיקוב אחרי תוכניותיה של ספרד והפרת מזימותיה. מובן שמילוי תפקידים אלה כרוך היה בהוצאות שונות בצורת מתנות לאנשי־השלטון, כנהוג, והיו לו קשרים טובים עם בני משפחת המלך ועם המלך עצמו, שביקש פעם לשולחו לארצות־השפילה בתפקיד מסוים.
בהיות יעקב בנידאר במוגאדור נתמנה ג׳ורג׳ לוג׳י [Logie] קונסול כללי של אנגליה במארוקו. היה זה סוחר סקוטי שישב לפני־כן באלג׳יר (עיין עמ׳ 52) ועסק שם במסחרו, ובה בעת ייצג את ענייניה של שוודיה באופן יעיל ביותר, וגם בחש באחורי הקלעים בניהול סחרה של אנגליה באלג׳יריה ובתוניסיה—על אפם ועל חמתם של הקונסולים האנגליים הרשמיים ולמורת רוחם של הנציגים הצרפתיים, שראו בו מתחרה מוכשר ומסוכן. לוג׳י העביר את בנידאר ממשרתו ומינה לסגן־קונסול את אדאמס, שנעזר על־ידי גווין. לדעת בנידאר גרמו פעולותיהם של הנציגים האנגליים נזק לענייני אנגליה ועוררו את חמתו של מלך מארוקו.
באותו פרק־ זמן(ראשית 1772) שלח המלך מוחמד את יעקב בנידאר כשגרירו בשליחות מיוחדת לאנגליה, ולא הסתיר את סיבת שיגורו של יהודי נתין הכתר האנגלי אל חצר סט׳ ג׳מם: השגריר המוסלמי הקודם לא נתקבל יפה בלונדון ולא הצליח בתפקידו. ובכן נקט מלך מארוקו באותה שיטה, שהציעוה האנגלים בג׳בראלטאר לגבי שגרירי אנגליה אל מארוקו! מוטב להטיל על יהודי זר את התפקיד של משא־ומתן להסכם, ורק בשלב סופי ישוגר איש מהסגל הדיפלומאטי הלאומי לשם סיומו וחתימת המסמכים. גם יחסי אדיבות או חוסר־אדיבות מבוססים היו על הדדיות.
יעקב בנידאר הגיע בקיץ 1772 ללונדון, מצויד כדין בכתב־האמנה מקורי(ותרגום רשמי) מצד מלך מארוקו אל מלך אנגליה, ובאיגרת מראש־הממשלה אל הרוזן רוצ׳פורד, מזכיר־המדינה, הוא מודיע על זאת למזכיר־המדינה באיגרת מראשית אבגוסט 1772 ומציין, כי גנראל קורנוואלים ציווה להעבירו בספינת־מלחמה אנגלית אל פורטוגאל, על־פי דרישתו של מלך מארוקו. מליסבון יצא באניית־סוחר אל אנגליה. משרד־החוץ האנגלי עשה את הסידורים הדרושים כדי להבטיח חסינות לעוזרי בנידאר ומשרתיו שבאו אתו, וכן כדי לשלם לו מענק מתאים כסוכן דיפלומאטי, כנהוג. יש להניח שבין בני־לווייתו נמצאו יהודים אחדים, כמקובל. בנידאר ביקש מיד ריאיון אצל רוצ׳פודד, כדי לדון על מילוי השליחות שהוטלה עליו: לרכוש נשק ותחמושת בשביל המצור על סבתה, שהיתה מאות בשנים בידי פורטוגאל ולאחר־מכן בידי ספרד, ושבגלל גבולותיה נתעוררו מדי פעם סכסוכים. וכן ביקשו שלטונות מארוקו לשלוח להם בעלי־מקצוע! מהנדסים, תותחנים, נגרים וחוצבים. למראית־עין היחס אליו הוא אדיב, והודעה על כך נשלחת אל מלך מארוקו. אולם עוברים חודשים, ובנידאר אינו מצליח להתקבל לריאיון, על אף התזכורות שהוא שולח. הנימוק הרשמי לכך הוא שבתור נתין אנגלי אינו יכול לשמש שגריר מדינה זרה. אולם הסיבה האמיתית לדעת בנידאר הם תככיו ומזימותיו של לוג׳י, המחבל במעשיו בידידות האנגלית־מארוקאנית. לשווא מצביע בנידאר על נאמנותו לכתר האנגלי, שהוא ואביו הוכיחו אותה כל ימיהם; על העובדה שהוא יצא בידיעתם, בהסכמתם ובעזרתם המלאה של השלטונות האנגליים בג׳בראלטאר, שבנקל היו יכולים למנוע את יציאתו לאנגליה. לא די בזאת. גם את הקיצבה המגיעה לו בתור שגריר אין משלמים לו, וכן אין רוצים להכיר בהוצאות המרובות שהיו לו בקשר למילוי תפקידו כסוכן אנגלי במארוקו. בנידאר טוען, כי לא היה מקבל משכורת, רק מאה פונט סטרלינג לשנה במשך חמש השנים האחרונות, כנראה לכיסוי ההוצאות הרגילות, וגם בריאותו לקתה עקב שירותו. כדי למלא את תפקידו(מתנות וכדו') נאלץ ללוות סכום ניכר מאחד מבני המלך והתחייב להחזירו בצורת פריטים שונים שיקנה בשבילו באנגליה. גם לאמו הזקנה אין נותנים מנוחה ודורשים ממנה דמי־שכירות בעד הקרקע שעליה עומד הבית שהוקצב לה. אף־על־פי שהגיעה מג׳בראלטאר חוות־דעת חיובית בנוגע לצדקת תביעותיו הכספיות הקשורות בהוצאותיו, אין טענותיו מוצאות אוזניים קשובות.
רק כעבור שבעה חודשים מזמן שגרו את מכתבו הראשון אל רוצ׳פורד, ולאחר שאיים שיבקש את שולחו להחזירו למארוקו, נתקבל בנידאר על־ידי מזכיר־המדינה והגיש לו בעל־פה ובתזכיר את דרישותיו של מלך מארוקו. עתה התחיל העיון והדיון בנושא זה. בדומה לתביעותיו הפרטיות דוחים אותו גם בעניין זה בלך־ושוב, ומציעים לו מדי פעם להעלות את דרישות מלך מארוקו על הכתב. לשווא מזכיר בנידאר, כי מוחמד הוא קנאי וככל שליט מזרחי לא ימחל על פגיעה בכבודו. לאחר שישב כבר בנידאר עשרה חודשים בלונדון קיבל הודעה רשמית, כי תביעות מלך מארוקו לא נענו, וכי לוג׳י, הקונסול הכללי במארוקו, יודיע בעצמו על כך, מתוך הבעת רגשי ידידות וְרֵעוּת.
בנוגע לבקשתו של בנידאר להחזירו לתפקידו כסגן־קונסול אנגלי במוגאדור נאמר לו, כי המלך יעיין בדבר. עניין אמו נמסר לטיפולו של מושל ג׳בראלטאר. תביעותיו הכספיות בנוגע להוצאות נתקבלו כנראה מקצתן. אולם זה נעשה גם על חשבון מענק אש״ל המגיע לו בתור שגריר, ומובן שבנידאר מוחה על קיזוז חשבונות בצורה זו. לאחר כשלונו ומשהוסבר לו בפירוש, כי מענק אש״ל ישולם רק לתקופת שנה אחת מיום הגיעו ללונדון, מתכונן הוא לעזוב את הארץ, ומבקש לציידו במתנות למלך מארוקו, לבניו ולאנשי־החצר, כנהוג. ללונדון יגיע שגריר מוסלמי, סידי טאהר פאניש, שיביא אתו מתנות בשביל אנגליה. מעתה פגה למעשה חסינותו הדיפלומאטית של יעקב בנידאר, והוא ספג עלבונות שעליהם הוא מתאונן. ׳תיק׳ בנידאד בארכיון מסתיים בהודעה על בואו של השגריר החדש(סוף דצמבר 1773).
בבקשתו של יעקב בנידאר אל מזכיר־המדינה בלונדון׳ שפירסמה ב. רות, אנו מוצאים פרטים אחדים גם על מאורעות חייו בשנים 1774—1783. לכאורה הוא לא חזר לג׳בראלטאר (או למארוקו), ובימי המצור הספרדי על ג׳בראלטאר (1779—1783) הצטרפה אליו בלונדון׳ משפחתו, שישבה עד אז בג׳בראלטאר. בעת ההפצצות של המבצר נהרג בנו־יחידו, ואשתו ובתו נפצעו, ובדומה ליהודים רבים הן נמלטו אז לאנגליה. אולם לרוע מזלן נתפסו בדרך על־ידי ספינה אמריקאנית(היה זה בימי מלחמת העצמאות של צפון־אמריקה), ורק לאחר טלטולים רבים הגיעו ללונדון. משפחת בנידאר חיתה כאן חיי־דוחק. בהזכירו את שירותיו הרבים לממשלה האנגלית בשנים 1763—1772 מבקש יעקב תמיכה, שתאפשר לו לשוב עם משפחתו לג׳בראלטאר. הבקשה אין בה תאריך, ואולם ברור שהיא נכתבה בשנת 1784 לכל המוקדם.
יעקב בן אברהם בנידאר לא היה היחיד שנשלח אל בירת אנגליה. באותו זמן שהו בלונדון לפחות עוד שני אנשים שבאו שמה בשליחות רשמית. חיים טולידאנו, שהיה תורגמן הקאיד בתטואן וכפי הנראה גם סגן קונסול אנגליה במקום בשנות החמישים וייתכן גם השישים, מגיע ב־1772 ללונדון עם מכתבו של ראש הממשלה המארוקאנית אל מזכיר־המדינה. וכחצי שנה לפניו עשה שם ישעיה בן עמאר[Benamore], עבדו המהימן של מלך מארוקו וסוכנו לסידור עניינים מיוחדים באנגליה. לפי התזכיר שהגיש היה יליד ג׳בראלטאר, שאליה בא אביו מפאם, ומאחר שחי שם זמן רב הוא רואה את עצמו קשור למלך אנגליה ולאומה האנגלית בקשרי נאמנות וחיבה. לדעתו לא יקשה לעודד את הקשרים המסחריים בין שתי הממלכות. מלך מארוקו מעוניין גם להעסיק מהנדס בתיקון הרציף של תנג׳ה .
ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
עמוד 291
ח.ז.הירשברג-כרך ב' מרוקו- יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
סוכני המלך וחצרניו במארוקו
מסתבר כי הקשיש בהם היה ר׳ משה מאמאן, הנזכר במסמך אנגלי משנת 1751, כסוכן בעל מונופולין של המלך עבד אללה ליצוא עורות לא־מעובדים ושעווה. ממקורותינו יוצא כי היה מראשי העדה והאדם העשיר במכנאס לפחות כעשרים שנה לפני־כן. הוא חותם על הסכמה של ראשי־הקהל בשנת תצ״ו, וכעבור שנה מצאנו חוות־דעתם של חכמי פאם בעניין הטלת מסים עליו בשיעור הגבוה משאר בני העדה. כדי למנוע שיצביעו על אדם יחיד כמשלם מסים וארגוניות ׳בשער הגבוה, על־פי הערכתו גבוה מכל העם/ דבר העלול לגרום לו תקלות רבות, נתפשט מראשית המאה הי״ח המנהג בפאס ובתטואן — אבל לא במכנאס — להטיל על העשיר מסים רק בשיעור השווה לשני לו בהערכה.
׳נדרשנו להודיע דעתינו בענין הנבון וחכם כה״ר משה בן מאמאן נר״ו שאף שזה כמה שנים הוא פורע מם ערך גדול גבוה מכל העם והיה סובל בעצמו לפנים מן השורה. ובשנה זו עדו עליה כמה הרפתקי כידוע ובכן רבץ תחת משאו. ולכן תובע שורת הדין שלא יפרע מכאן ואילך אלא כפי המנהג המבואר לעיל. וראינו שהדין עמו מכמה טעמים. ולכן פסקנו שיתקיים בו המנהג הנז׳ ולא יפרע אלא בערך השני לו בהערכה… כ״ב לכסלו [ת]צ״ז. בפאם. יעקב אבן צור. שלום אדרעי. שמואל אלבאז'.
בזמן מתן חוות־הדעת נתפס מאמאן למלכות, וכנראה היה שרוי במצוקה. אולם מצבו נשתפר, וכפי שראינו היה בעל המונופולין ליצוא סחורות. חשיבותו וכבודו עלו עוד בימי מוחמד, והוא זכה לשם טוב כבעל־תורה, נדיב ועוסק בצורכי־ציבור באמונה. ר׳ משה בן מאמאן נרצח בידי מוסלמי בשבתו בביתו, בשנת תקכ״ג/ 1763.
החצרנים בעיני רומאנילי
בחצרו של מוחמד, עוד בהיותו משנה־למלך, שימש כתורגמן חיים ארוונה[Jayme Arvona], מאנוסי פורטוגאל. לאחר־מכן עלתה השפעתם של בני משפחת די לאמאר, [De Lamar]שלום ומרדכי אליהו לוי, מרדכי אשריקי המכונה ׳לחאזאן בכא/ ויעקב עטאל, מזכירו של מוחמד.
אחדים מאלה פטורים היו מתקנות־ההפליה שחלו על היהודים, ונהגו מנהג אדונים בהופעתם בציבור. אולם אל־נכון תיארם שמואל רומאנילי, איש מאנטובה, שעשה שנים מספר במארוקו בסוף שלטונו של מוחמד ובראשית ימי יזיד בנו: ׳…האנשים האלה אם גוי ואם יהודי הם רק כלי המלך, כל עת אשר ישרת בם המלך הם כלי יקר לא תגע בו יד פן יבולע, אם יסתיר המלך רגע פניו מהם כגללם לנצח יאבדו רואיהם יאמרו אים, נוראים הם ולא נאהבים, נכונים הם להרע ולהיטיב לא ידעו. לא ימלאו רק מחרבות אחרים; אומרים לאביהם ולאמם לא ראיתיו, אחיהם לא יכירו, בניהם לא ידעו. איש ברעהו מחמאות פיו וקרב לבו יקריב לו מנחה, והוא שב מנכליו להכין לו כלי מות. מושכים האבירים בחבלי התוחלת ויסחבו הצעירים בחתת; על פני מרומי גדולתם הרחיבה שאול נפשה תחת רגליהם. רק הדבר יצא מפי המלך ואינם. במשלם יאנה עם ובאבדם תעלוץ קריה. לא כמות כל האדם ימותון רובם ופקודת כל האדם לא יפקד לכלם. הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין או הדמין יתעבדון ובתיהון נולי יתשמון.
אחד מאלף מצאתי אשר מטובו הטיב, ואחד בכל אלה לא מצאתי אשר בא עד קצו. הם הנקראים סא״חאב א״ל סול״טאן(ר״ל אוהבי המלך, ועניינו חובבי השליט), על כן כי יאמרו אליך פלוני נשא מן המלך עד שחקים רחם עליו, התפלל בעדו או בעדך, אז שם בסד נפשו, אז יכונן להשחית. כי תשמע לאמר: פלוני מאצילי בני הארץ הוא, מפנות העם, מזרע הפרתמים לא תאמן; חי ה׳ שקר הם דברים למען החניפו כי יראים ממנו; הוא רק אבן מערמות העפר כי היתה לראש פנה עד ישיג המלך את חפצו. למשרתי המלך אין מערכות במעלות הרוממות, חפץ המלך ממית ומחיה מוריש ומעשיר משפיל ומרומם. על כן רגע יעלו שמים רגע ירדו תהומות ולעד נפשם ברעה או בטובה תתמוגג. לו ידעתי כל זה מני שים רגלי עלי ארץ מערב לא תקרינה אותי כאלה היום. אך מי יגיד לנו האותיות ?
מבין חצרני מוחמד נתפרסם לגנאי יעקב עטאל, יליד תוניס, שנתגלגל לחצרו של מוחמד והצליח לזכות באמונו, שניצלו לצורך עסקיו הפרטיים, המשותפים לו ולאחיו. יזיד נטר לו שנאה עזה והוציאו להורג בצורה אכזרית בתטואן, בעוד שאחיו הציל את חייו בקבלו את האיסלאם. רומאנילי מוסר גם על גורלם המר של אחרים מבין חצרני מוחמד ומציין את עמידתו האיתנה של אחד מהם, מרדכי אשריקי(ה׳חאזאן בכא׳), שלא ניאות להמיר את דתו וקידש את השם.
הגורם היהודי ביחסים בין אנגליה למארוקו במאה השמונה־עשרה
לא מקרה היה הדבר, שליהודים נודעה השפעה חיובית על התפתחות היחסים בין שתי הארצות. האנגלים שנדחקו במאה השמונה־עשרה מהחבל המרכזי והמזרחי של המגרב (הדבר נדון בפרקים ט, א; י) ביקשו לפצות את עצמם בחבל המערבי, ונוסף על תפיסתם את ג׳בראלטאר והאי מינורקה ניסו בכל מחיר לחזק את מעמדם ביבשת אפריקה עצמה. הם ידעו, כי היהודים עלולים להיות בעלי־ברית נאמנים במאמצם זה, ולכן הקפידו על שמירת חוזי־השלום, שבהם הבטיחו לדאוג לשיחרורם של אותם יהודים — גם אם אינם נתיניהם — שיפליגו באנייה אנגלית ויפלו בשבי הקורסארים הספרדים.
בחוזי־השלום מהשנים 1751 ו־1760 הבטיחו האנגלים לעצמם, כי הקונסול והסוחרים האנגלים יוכלו להחזיק בלי הגבלה מאורים או יהודים כתורגמנים וסרסורים, והללו יהיו פטורים מכל המסים, בדומה למשרתיהם (סעיף 4). הקונסולים והסוחרים יוכלו לשלוח את סרסוריהם ומשרתיהם ממקום למקום ביבשה ובים ללא הגבלה; הם יוכלו לסחור בלי כל הגבלה, לעלות על ספינות ולרדת מהן ללא עיכוב או כפייה בנוגע לרכושם, בטוחים מכל סיכון, החרמה או איסור־סחר[embargo].
הנתינים של קיסר פאס ומארוקו, כמאורים כיהודים, הגרים במדינות המלך של בריטאניה הגדולה, ייהנו מאותן זכויות שהוענקו לאנגלים הגרים בברבריה. המשרתים של הקונסולים ונתינים אחרים של מלך בריטאניה, בלי הבדל לאיזו אומה הם משתייכים, יהיה מאורים או אחרים, לא ישלמו מם־גולגולת או כל מם אחר (סעיף 7).
ברור, כי עיקר הכוונה בחוזים אלה ליהודים, והמוסלמים הוכנסו לתפארת המליצה. ואמנם, סעיפים אלה העניקו זכויות רבות ליהודים, ובהם ההסבר לתופעה הנפוצה במאה התשע־עשרה — יהודים רבים המבקשים להיחלץ ממועקת המסים וההיטלים ולזכות בחופש־תנועה על־ידי כניסתם למראית־עין לשירות הקונסולים או הסוכנים האנגליים.
ח.ז.הירשברג-כרך ב' מרוקו- יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
עמוד 294