תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- אברהם מאימראן

אברהם מאימראן

אברהם מאימראן קשור היה בענייני פדיון שבויים לפחות משנת 1688. בשנת 1690 מודיע אסטל [J. B. Estelle], הקונסול הצרפתי בסלא, כי אברהם קיבל זיכיון לגבות אחוז אחד ממאה מכל הסחורות הבאות או היוצאות דרך נמלי מארוקו; לאחר־מכן הופ­חתה אגרה זו למחצית האחוז. בזמן ביקוריו במכנאס היה אסטל מתגורר בביתו של אברהם, וכן ביקר אותו השגריר הצרפתי פראנסוא פידו [Pidou de Saint Olon]. על קשריו עם ארצות השפילה כבר שמענו, ויש עדויות שהוא השתדל לטובת הסוחרים והשבויים הנידרלאנדיים. אסמאעיל הגן על משרתו, וכשנתפסה בשנת 1693 בקאדיקס ספינה נידרלאנדית עם סחורותיו של מאימראן ציווה לשים בבית־הסוהר את כל הנזירים הפראנציסקאנים, שעסקו במיסיון ובפדיון שבויים. הנזירים שיערו — בוודאי בדין — כי הדבר נעשה לפי דרישתו של מאימראן, והשתמשו בדבר כדי להסית נגד היהודים, וזאת אף כי ידועה היתה עמדתם הפרו־צרפתית של בני מאימראן, שהתנגדו להשפעות אנגליות. לפי הדו״חים של אסטל השתתף מאימראן גם בשי­חות של חוזי־השלום ושל פדיון שבויים, שהיו כרגיל כרוכות אלה באלה, אשר התנהלו בין צרפת ופורטוגאל ובין מארוקו, ובניסוח ההצעות של חוזי־השלום. לצרפתים נראה משונה הדבר, כשהסביר להם מאימראן, כי יש לתת שוחד לפקידי המלך. מובן שמאימראן לא הזניח גם את ענייניו הפרטיים, ואסטל מטעים, שהוא ידע לגרום את כשלונם של סוחרים נוצריים.

אביו של אברהם מאימראן מת, כמסופר, מיתה טראגית, ובדבר הזה קרה גם לאחיו. אסטל מוסר, שפעם, כששהה אברהם בצפון הארץ, בתנג׳ה ובתטואן, הרג אחמד אל־ד׳הבי, אחד מבניו של אסמאעיל, בירייה את אחיו, שהיה בשירותו של אסמאעיל בסלא. אסטל מלא שבח לנרצח, שהיה האדם הראוי ביותר לתהילה בארץ זו, ידיד־נפש של אסטל, ודואג להצלחת המסחר הצרפתי. אסמאעיל לא ענש את בנו, כי אמו, שהיתה אשתו האהובה של אסמאעיל, ביקשה רחמים עליו. לדעת אס־טל ישפיע מעשה זה לרעה על המשך הדיונים עם הנידרלאנדים, שלא יוכלו לע­שות דבר בלי מאימראן.

מעמדו של אברהם מאימראן בחצר אסמאעיל וקשריו עם מדינות אירופה העלו את כבודו בעיני בני־עמו, והוא נחשב ל׳נגיד המעולה׳ בין חבריו הנגידים במקו­מותיהם. אבל בעוד שיחסיו עם בני משפחת טולידאנו היו טובים, גם בשל קירבת־משפחה, והם היו שותפים לפעולות רבות, קיימת היתה התחרות בינו לבין משה בן־עטר, שעליה מסופר בצורה אנקדוטית, כי כל אחד ביקש לסלק את יריבו על­ ידי מתן סכום רב לאסמאעיל, אולם זה השלים ביניהם, ובן־עטר נשא את בתו של מאימראן לאשה. אברהם מאימראן מת בשנת תפ״ג/1723, לפי המסופר ברעל ש­שם לו רופא מוסלמי לתוך תרופה.

מן הראוי להזכיר כאן את הערכתו של בּינו, שעמד במשך שנים בקשרים קבו­עים עם אברהם מאימראן. הוא מתאר אותו כאדם פיקח מאוד, בעל ניסיון רב, ואילו רצה היה ביכולתו לשרת את ענייני הנוצרים. הוא היה מקבל את השליחים שבאו בעניין פדיון שבויים ונוהג כלפיהם לפי טקסי שגרירים. הם היו מתאכסנים במ­לאח של מכנאם, שרחובותיו מרווחים וחנויותיו מלאות כל טוב — בניגוד למצב בעיר הערבית. אברהם היה מספק את כל צורכיהם, אבל בסוף היה מגיש חשבון על כל דבר — ואין אנו יודעים אם דבר זה נעשה על־פי פקודה מגבוה, או שתאוות־בצע הניעה את אברהם, מסיים האב בינו

משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל

מוצאו של משה בן שם טוב ן׳ עטר ממלא, שבה נודעו בני המשפחה בתורתם ובכש­רונותיהם המסחריים. בסוף ימיו גר אביו במכנאס ושם נפטר (בשנת תם״א/1701). לפי המסופר ב׳דברי הימים׳ של פאס (עיין למעלה עט׳ 264) נקלע משה לראשונה לתארודאנת ושירת שם את אחד מבני אסמאעיל. בעשור השני של המאה השמונה־עשרה עבר למכנאס והתחיל לספק כאן לחצר אסמאעיל תכשיטים וסחורות אחרות. מחליפת־המכתבים הדיפלומאטית יש להסיק, כי עסק במסחר עם מדינות אירופה ובפדיון שבויים, ומן־הסתם היה עשיר. במקורות אלה הוא נקרא גזבר־המלך, אולם נראה כי ראוי היה לקרוא לו ׳אוצר׳ המלך, כי אסמאעיל היה סוחט ממנו סכומים רבים בצורת קנסות שהטיל עליו. ועם זה היה רוחש אמון אליו׳ ובשלב מסוים הטיל עליו תפקיד קשה, לנהל את שיחות־השלום עם אנגליה.

לפי ׳דברי הימים׳ מינה אסמאעיל לאחר מותו של אברהם מאימראן את משה לנגיד על כל היהודים שבממלכתו (תפ״ד/1724). הידיעה על המינוי הרשמי מתאשרת בדבריו של ר׳ יעקב אבן צור, האומר עליו: ׳להיותו רב ונגיד, אין שום אדם יכול לי תן לו כתף סוררת כנודע ומפורסם׳. הוא לא האריך במשרה זו, כי מת לשנה הבאה. ייתכן כי ראובן בן קיקי מילא אחריו את התפקיד של הנגיד בחצרו של אסמאעיל.

שמו של משה ן׳ עטר נתפרסם כאחד ממיופי־הכוח של אסמאעיל, שכרתו ב־ 1721 את חוזה־השלום בינו ובין מלך אנגליה ג׳ורג׳ הראשון. החומר הרשמי העוסק בפרשה זו מאפשר לנו דרך אגב להרחיב גם את ידיעותינו על משה עצמו ואופי עסקיו.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– אברהם מאימראן

עמוד 274