מורשת יהדות מרוקו

רדיפות השבתאים במארוקו

בניגוד לדעתם של שגי המקורות היהודיים שהובאו למעלה, על יחסו של אל־רשיד ליהודים (חוץ מהגירוש מאל־זאויה, שלפחות בחלקו יש לזקוף אותו על חשבון מלחמתו של אל־רשיד בראשי הכת בזאויה של דילה), והדו״ח של פריז׳יס, נזכרו פעמים אחדות רדיפות היהודים בימיו ב׳ציצת נובל צבי' חיבורו הפולמוסי הגדול של ר׳ יעקב ששפורטש נגד שבתי צבי, נביאיו ומעריציו. ממנו למדים אנו על רוח ההתעוררות וההתלהבות שעבדה על יהודי מארוקו בזמן הופעתו של שבתי צבי, ולא שככה גם לאחר המרתו(תכ״ז), כלומר בימי שלטונו של אל־רשיד. ואף כי שהה ששפורטש באותו זמן בהאמבורג, הרחק מארצות אפריקה, הרי מעורה היה בחיי החברה היהודית של המגרב בתור יליד והראן וכדיין בתלמסאן ולאחר־מכן בסלא, ועמד בקשרים הדוקים עם חכמיה. וברור שלקח חלק פעיל ביותר בפולמוס שבתי צבי, שהוא עצמו היה מחוללו. דבריו של ששפורטש חשובים ביותר כמקור ראשון ויחיד להכרת התעמולה השבתאית במגרב, שייתכן כי עסקו בה אלישע, אביו של נתן העזתי, ושלמה נאווארו, שני שלוחי ארץ־ישראל, נוסף על א״מ קארדוזו, שישב אז בטריפולי של המערב, ושפעילותו אינה מוטלת בספק. על מרכז אחר של תעמולה זו, שהשפיע על המגרב, נעמוד בהמשך הדברים, עתה נעמוד על קו בעל חשיבות מדינית, העולה מפרטים שהשקיע ששפורטש כלאחר־יד בחיבורו. הכוונה לסיפוריו על רדיפות היהודים על־ידי אל־רשיד, ש­אמנם אינם מצטיינים בבהירות יתירה, ויש להסיק דבר מתוך דבר.

בימי עלייתו של אל־רשיד לשלטון היו ׳אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד' ולפי הידיעות שקיבל ששפורטש מאנשי סלא נמצאו הם לפני־כן ׳בסכנה גדולה על התעוררותם יותר מדאי באמונה הזאת (כלומר השבתאות) וקם עליהם גיילא״ן הרשע וגזר עליהם גזרת הרג ואבדן ולולי רחמי שמים ושוחד בחיק השיב חמה עזה, ואני כתבתי להם באריכות על זה והטלתי אמונתם בספק׳.

באיגרת שערך ששפורטש לגלילות המערב בתכ״ט נזכרות באריכות קהילות תידולא(=תאדלה), שארית אל־זאויה ואגפיה, וכן חבל ארץ העבר״ה — ומסתבר שהכוונה לאיזור המשתרע לאורך ואדי אום אל־רביע, שעל גדותיו שוכנות דילה ותאדלה. הביטוי ׳שארית אל־זאווייא׳ רומז ללא ספק ליהודים שנשארו בזאויה אל־ דילה לאחר שרובם גורש לפאס. אישור לפירוש זה מספק ששפורטש עצמו בפיסקה אחת שבמכתבו אל יעקב בן סעדון משנת ת״ל: ׳ובזאוויא כל יהדותם בסתר ואפילו שמירת שבת מנועה מהם אם לא עכשו במלכות זה המלך׳. אף כי הלשון כאן סתומה במקצת, שתי הפיסקאות מבהירות זו את זו. ברור, כי בשנת ת״ל- 1670 גרים יהודים בזאויה. בביטוי ׳יהדותם בסתר׳ התכוון ששפורטש לומר, שאין להם בית־כנסת ציבורי, אבל מצבם הוטב לאחרונה, דווקא בסוף ימיו של אל־רשיד. בשום פנים אין להניח, כי ששפורטש התכוון לאסמאעיל, שעלה לשלטון רק בשנת 1672. אמנם בקטע הראשון יש זכר למצוקה ומצור, שבה נמצאת ׳שא­רית אל זאווייא׳, ובכל־זאת לא הניחו תורתם בקרן־זווית. אולם הקטע המאוחר בשנה אחת מדבר ברורות על הקלה שחלה במצבם.

לפי מכתבו של ר׳ אהרן הסבעוני אל ששפורטש דבקו במיוחד בשבתי צבי קהל מראכש, שבראשו עמד הנגיד ר׳ מימון מימראן. באותו פרק־זמן(תכ״ט) גזר המלך על קהל תאדלה ׳לילך יחפים תמיד בכל העיר, בלי שום מנעל וביטלו להם בתי־ כנסיות, כי אם להתפלל בעשרה בביתם. וגזר המלך על כל הספרים אשר סביבו­תיהם שיתקבצו כלם לתידולא ולא נשאר א׳ מהם בחוץ! והרי הם בעונות במצור ומצוק יושבי חרבות ואהלים. וגם הם החזיקו באכילה (בט׳ באב) וקוראים במקום

יענך ה׳ ביום צרה (תהל׳ כ, ב) ה׳ בעזך ישמח מלך (שם כא, ב), ובמקום תפלה לדוד הטה ה׳ אזנך (שם פו, א) למנצח על שושנים (שם מה, א)׳.

בחודש סיוון ת״ל קיבל ששפורטש מאחד השבתאים שבעיר סלא איגרת ובה מסופר בין השאר על הצרות שגורם אל־רשיד לקהילות המערב. הוא גזר חורבן על בתי־כנסיות במראכש ובתאדלה, הכביד את עול המסים והוסיף גזירות אחרות. הכותב ראה בזה סימן לנחמה קרובה ולביאת המשיח באותה שנה.

מתגלית לנו כאן עובדה מתמיהה. בקרב היהודים באל־זאויה נמצאו רבים שהא­מינו בשבתי צבי. מתוך מכתבו של אהרן הסבעוני ידוע, כי בפאם כפו על מגורשי אל־זאויה להקפיד על התעניות, וכי אנשי מראכש החזיקו בביטול צום ט׳ באב, אף־על־פי שהוכיחום על כך. והנה דווקא במקומות אלה, בזאויה, בתאדלה הקרובה לזאויית דילה ובמראכש אירעו גזירות אל־רשיד, בעוד שאין זכר להן בפאם, במכנאם׳ בתטואן ובקצר אל־כביר, שאוכלוסייתן היהודית ברובה המכריע והקובע לא הלכה שולל אחר התעמולה השבתאית. אף בסלא נשקפה סכנה ליהודים דווקא בשל ׳התעוררותם יותר מדאי באמונה הזאת׳. ואמנם מציין אברהם הסבעוני כי גם בסלא היתה כת שנגררה אחר השבתאי ר׳ יעקב בן סעדון, והפרה את מצוות הצו­מות הנוהגים מדור דור.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- רדיפות השבתאים במארוקו-עמ' 256

אברהם מאימראן

אברהם מאימראן קשור היה בענייני פדיון שבויים לפחות משנת 1688. בשנת 1690 מודיע אסטל [J. B. Estelle], הקונסול הצרפתי בסלא, כי אברהם קיבל זיכיון לגבות אחוז אחד ממאה מכל הסחורות הבאות או היוצאות דרך נמלי מארוקו; לאחר־מכן הופ­חתה אגרה זו למחצית האחוז. בזמן ביקוריו במכנאס היה אסטל מתגורר בביתו של אברהם, וכן ביקר אותו השגריר הצרפתי פראנסוא פידו [Pidou de Saint Olon]. על קשריו עם ארצות השפילה כבר שמענו, ויש עדויות שהוא השתדל לטובת הסוחרים והשבויים הנידרלאנדיים. אסמאעיל הגן על משרתו, וכשנתפסה בשנת 1693 בקאדיקס ספינה נידרלאנדית עם סחורותיו של מאימראן ציווה לשים בבית־הסוהר את כל הנזירים הפראנציסקאנים, שעסקו במיסיון ובפדיון שבויים. הנזירים שיערו — בוודאי בדין — כי הדבר נעשה לפי דרישתו של מאימראן, והשתמשו בדבר כדי להסית נגד היהודים, וזאת אף כי ידועה היתה עמדתם הפרו־צרפתית של בני מאימראן, שהתנגדו להשפעות אנגליות. לפי הדו״חים של אסטל השתתף מאימראן גם בשי­חות של חוזי־השלום ושל פדיון שבויים, שהיו כרגיל כרוכות אלה באלה, אשר התנהלו בין צרפת ופורטוגאל ובין מארוקו, ובניסוח ההצעות של חוזי־השלום. לצרפתים נראה משונה הדבר, כשהסביר להם מאימראן, כי יש לתת שוחד לפקידי המלך. מובן שמאימראן לא הזניח גם את ענייניו הפרטיים, ואסטל מטעים, שהוא ידע לגרום את כשלונם של סוחרים נוצריים.

אביו של אברהם מאימראן מת, כמסופר, מיתה טראגית, ובדבר הזה קרה גם לאחיו. אסטל מוסר, שפעם, כששהה אברהם בצפון הארץ, בתנג׳ה ובתטואן, הרג אחמד אל־ד׳הבי, אחד מבניו של אסמאעיל, בירייה את אחיו, שהיה בשירותו של אסמאעיל בסלא. אסטל מלא שבח לנרצח, שהיה האדם הראוי ביותר לתהילה בארץ זו, ידיד־נפש של אסטל, ודואג להצלחת המסחר הצרפתי. אסמאעיל לא ענש את בנו, כי אמו, שהיתה אשתו האהובה של אסמאעיל, ביקשה רחמים עליו. לדעת אס־טל ישפיע מעשה זה לרעה על המשך הדיונים עם הנידרלאנדים, שלא יוכלו לע­שות דבר בלי מאימראן.

מעמדו של אברהם מאימראן בחצר אסמאעיל וקשריו עם מדינות אירופה העלו את כבודו בעיני בני־עמו, והוא נחשב ל׳נגיד המעולה׳ בין חבריו הנגידים במקו­מותיהם. אבל בעוד שיחסיו עם בני משפחת טולידאנו היו טובים, גם בשל קירבת־משפחה, והם היו שותפים לפעולות רבות, קיימת היתה התחרות בינו לבין משה בן־עטר, שעליה מסופר בצורה אנקדוטית, כי כל אחד ביקש לסלק את יריבו על­ ידי מתן סכום רב לאסמאעיל, אולם זה השלים ביניהם, ובן־עטר נשא את בתו של מאימראן לאשה. אברהם מאימראן מת בשנת תפ״ג/1723, לפי המסופר ברעל ש­שם לו רופא מוסלמי לתוך תרופה.

מן הראוי להזכיר כאן את הערכתו של בּינו, שעמד במשך שנים בקשרים קבו­עים עם אברהם מאימראן. הוא מתאר אותו כאדם פיקח מאוד, בעל ניסיון רב, ואילו רצה היה ביכולתו לשרת את ענייני הנוצרים. הוא היה מקבל את השליחים שבאו בעניין פדיון שבויים ונוהג כלפיהם לפי טקסי שגרירים. הם היו מתאכסנים במ­לאח של מכנאם, שרחובותיו מרווחים וחנויותיו מלאות כל טוב — בניגוד למצב בעיר הערבית. אברהם היה מספק את כל צורכיהם, אבל בסוף היה מגיש חשבון על כל דבר — ואין אנו יודעים אם דבר זה נעשה על־פי פקודה מגבוה, או שתאוות־בצע הניעה את אברהם, מסיים האב בינו

משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל

מוצאו של משה בן שם טוב ן׳ עטר ממלא, שבה נודעו בני המשפחה בתורתם ובכש­רונותיהם המסחריים. בסוף ימיו גר אביו במכנאס ושם נפטר (בשנת תם״א/1701). לפי המסופר ב׳דברי הימים׳ של פאס (עיין למעלה עט׳ 264) נקלע משה לראשונה לתארודאנת ושירת שם את אחד מבני אסמאעיל. בעשור השני של המאה השמונה־עשרה עבר למכנאס והתחיל לספק כאן לחצר אסמאעיל תכשיטים וסחורות אחרות. מחליפת־המכתבים הדיפלומאטית יש להסיק, כי עסק במסחר עם מדינות אירופה ובפדיון שבויים, ומן־הסתם היה עשיר. במקורות אלה הוא נקרא גזבר־המלך, אולם נראה כי ראוי היה לקרוא לו ׳אוצר׳ המלך, כי אסמאעיל היה סוחט ממנו סכומים רבים בצורת קנסות שהטיל עליו. ועם זה היה רוחש אמון אליו׳ ובשלב מסוים הטיל עליו תפקיד קשה, לנהל את שיחות־השלום עם אנגליה.

לפי ׳דברי הימים׳ מינה אסמאעיל לאחר מותו של אברהם מאימראן את משה לנגיד על כל היהודים שבממלכתו (תפ״ד/1724). הידיעה על המינוי הרשמי מתאשרת בדבריו של ר׳ יעקב אבן צור, האומר עליו: ׳להיותו רב ונגיד, אין שום אדם יכול לי תן לו כתף סוררת כנודע ומפורסם׳. הוא לא האריך במשרה זו, כי מת לשנה הבאה. ייתכן כי ראובן בן קיקי מילא אחריו את התפקיד של הנגיד בחצרו של אסמאעיל.

שמו של משה ן׳ עטר נתפרסם כאחד ממיופי־הכוח של אסמאעיל, שכרתו ב־ 1721 את חוזה־השלום בינו ובין מלך אנגליה ג׳ורג׳ הראשון. החומר הרשמי העוסק בפרשה זו מאפשר לנו דרך אגב להרחיב גם את ידיעותינו על משה עצמו ואופי עסקיו.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– אברהם מאימראן

עמוד 274