מורשת יהדות מרוקו

בייצור הנשק׳ רכישתו והעברתו לנמלי מארוקו עסקו מספר יהודים המכונים הסוחרים ׳הפליטים׳ — כלומר אנוסי פורטוגאל — שהתיישבו בארצות־השפילה. נראה, שעיקר תפקידו של יוּסוּף בסכאינו, השגריר המוסלמי המיוחד שנשלח אל ארצות־השפילה, לא היה לדאוג לרכישת נשק ותחמושת, אלא לעקוב אחרי ייצואם, שלא יסתנן אל השייכים המתמרדים ואל שודדי־הים בסלא. ימין בן רמוך צורף אליו כמומחה, וייתכן גם כאיש־מודיעין. מסתבר שמוצאו של בן רמוך מפאס, שבפינקסיה ורשומותיה נזכרים בני משפחה מיוחסת זו לפחות החל ממחצית המאה הט״ז ועד המאה הי״ז. ליוסף פליאג׳י, או לאחד מבניו שישבו בקביעות בארצות־השפילה, לא נוח היה למלא תפקיד שהוטל, כפי הנראה, על בן רמוך.

בין סוחרי הנשק, שאפשר היו גם יצרניו, ושהיו מעורבים במשלוחים אל סלא, יש לציין את דייגו נונז בלמונטה ופראנציסקו ואיס די ליאון. סוכנם בסלא היה אהרן קווירידו. בלמונטה, די ליאון, קווירידו ודוד פראנקו קיבלו בדצמבר 1623 דרכונים ללכת למארוקו ובמיוחד לסלא, כדי לטפל בשיחרור הספינה ׳כוכב הזהב' שהוחרמה על־ידי שודדי סלא. השניים הראשונים הוזמנו בשנת 1624 לח­קירה לפני אסיפת־המעמדות, לאחר שיוסוף בסכאינו העלה את ההאשמה, כי מש­לוחי נשק ותחמושת מגיעים למארוקו ללא רשיון. הסוחרים טענו, כי הם קיבלו את הרשיון מהאדמיראליות באמשטרדם על־פי בקשת סוכנם בסלא, שהסתמך על דרי­שתם של האדמיראל בסלא, מוראד ראיס, והקאיד של הקצבּה. לעומת זאת טען בסכאינו, שמותר להעביר נשק למארוקו רק על־פי דרישתו של זיידאן עצמו. אסיפת־המעמדות קבעה בהחלטתה, כי מכאן ולהבא רק בידיה הסמכות להוציא רשיונות־יצוא כאלה. לאחר צאת בסכאינו נשאר עדיין בן רמוך פרק־זמן מסוים בארצות־השפילה. כשחזר בשנת 1626 למארוקו שלח את יעקב בן רוֹש לסיים את הענ­יינים שנשארו תלויים ועומדים. זיידאן המליץ עליו בפני אסיפת־המעמדות. ואמנם דאג יעקב בן רוש בשנים 1627—1629 להעברת התותחים שהוזמנו. חומר־הגלם ליציקת התותחים (נחושת) הובא ממארוקו ; גם העסקות עצמן נעשו על בסיס סחר־חליפין תמורת חיטה שהובאה ממארוקו.

בין היהודים שהשתמש בהם זיידאן כסוכניו בתפקידים שונים מן הראוי להזכיר גם את ישראל השייך, המכונה ביומנו של רוּיל חוכר מכסים  של זיידאן, שהיה מעביר את פקודות אדוניו למשלחת הנידרלאנדית. הוא גם השתתף במשא־ומתן עמהם יחד עם בסכאינו ועם משה פליאג׳י. כן ניהל (כבר לאחר מותו של זיידאן) יחד עם משה פליאג׳י את השיחות עם משלחת הצרפתי ראזילי, שבא(1629) בעניין פדיון השבויים .

לאחר מותו של זיידאן (1628) יצא יוסף פליאג׳י בשליחות אסיפת־המעמדות אל בנו עבד אלימלך והביא לו את ברכותיה. הוא שהה שם עד לעלייתו של אל־ וליד לשלטון(1631—1636). הלה מבטיח שימשיך במדיניות זיידאן והוא משגר את יוסף אל האג לסדר עניינים שונים. במיוחד מבקש הוא לשלוח לו בעלי־מלאכה, כנראה ליציקת תותחים.

כסוכנו של אל־וליד השתתף יוסף פליאג׳י באותו פרק־זמן יחד עם בנו דוד, שהיה המורשה העיקרי, במשא־ומתן של חוזה־שלום בין צרפת לאל־וליד. המשא־ומתן הסתיים בהצלחה והחוזה נחתם בפאריס. אולם בשל הזנחה מצד דוד, שנספר עליה להלן, התחוללה שערוריה דיפלומאטית ומדינית, שנופחה ובוימה לכדי סכ­סוך רציני, והדיה נשמעו זמן־מה בפאריס, לונדון, האג ומראכש. היא שככה רק לאחר מותו של אל־וליד.

דבר זה גרם עגמת־נפש רבה ליוסף הישיש, שטען, כי לא זו בלבד שלא הכירו טובה לו ולבנו דוד על מאמציהם, אלא שגם נטלו מנה של חירופים וגידופים. יוסף מבקש לחזור למארוקו ויוצא שמה ב־1634, הפעם כדי להביא לאל־וליד את ברכותיה של אסיפת־המעמדות לעלייתו על כיסא השריפים. אין ספק שהוא ניצל את שהותו כדי להגן על כבוד משפחתו נגד ההשמצות מצד צרפתים ומוסלמים כאחד. תפקידו היה עדין, כי אל־וליד הושפע על־ידי שונאי הפליאג׳י, ופשט שנאתו על כל היהודים. הוא דחק את בני פליאגיי מחכירת המכסים באספי, ומסר תפקיד זה לאנגלי בלייק ״. מקור אנגלי מציין, כי היהודים היו יותר הגונים מאשר בן־ארצם. לאחר רצח אל־וליד עלה לשלטון בנו השלישי של זיידאן, מוחמד אל־שייך אל־צגיר (1636—1654). בדברי הימים של פאם (20 א) קוראים אנו עליו!

בחי חשון ש׳ איך נשבר פטי״ש  ליצי׳ (1638) בא מולאי מוחמד אסיך והביא עמו מחנה גדול עד מאד, עד שאמרו הרואים, שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג׳׳ך יהודים סוחרים הביאו סחורות. ואנשי המ­חנה מלובשים כלם בגדי שש ורקמה ומשי וכלי כסף וזהב. ויאמרו כי אל­פים אהלים הביא עמו המלך הנז' והמלך הנז' היה איש חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת. וכרוזא קרא בחיל במחנהו מי שישלח ידו ויקח מהמטמוניות שעורים וחטים אחת דתו להמית.

במכתבו של מוחמד אל אסיפת־המעמדות, שנשלח ביד יוסף (סוף 1636), מודיע הוא כי ימשיך ביחסים טובים עם ארצות־השפילה. הוא ממנה את יוסף למורשה שלו יחד עם דוד! אמנם יוסף מתכונן לעלות לירושלים, ולכן מציע הוא ליהנות משירותיו הטובים של דוד, לאחר שכל ההאשמות נגדו הופרכו. יוסף לא עלה לירו­שלים והמשיך, על אף זיקנתו, לשמש את השריף יחד עם דוד. שניהם מורשים ומיופי־כוח, ולפי החלטת אסיפת־המעמדות נהנים מכל הזכויות של ציר מוסמך ומיופה־כוח של מלך מארוקו. בשנת 1638 נמצא יוסף עדיין בארצות־השפילה. מסתבר כי נפטר בכסלו שצ״ט (1638) ונקבר ליד שמואל אחיו, לאחר שלושים שנות שירות לארבעה שריפים. הוא נזכר לטובה במכתבו של השריף מראשית 1639 אל אסיפת־המעמדות, ומכאן שזה ידע על ישיבתו בארצות־השפילה, אבל עדיין לא הגיעה אליו הידיעה על פטירתן .

דוד פליאג׳י

בדומה למעמדו של יוסף בימי אחיו שמואל ושל משה פליאג׳י לאחר מות שמואל, נעשה דוד ממלא־מקומו הקבוע של אביו בזמן היעדרו מארצות־השפילה, החל מש­נת 1620, שבה העתיק משה, שהיה עד אז יד־ימינם של דוד ואביו, את מושבו למראכש. בעשר השנים הראשונות(עד 1630) ממלא דוד רק תפקידים שניים בחשי­בות : הוא מפקח על בניין הפריגאטות שהוזמנו במספנות נידרלאנד; דואג למשלוח נשק ותחמושת לזיידאן. כן אנו מוצאים לזיידאן שהוא מבקש מאסיפת־המעמדות להגן על דוד מפני החרמת סחורותיו שבאו מסלא, ולתת הוראה ברוח זו לשגרירה באנגליה. דוד הלך פעם בעניין פדיון שבויים מוסלמים ממארוקו לפלאנדריה, שהיתה שייכת לכתר הספרדי; והוא התלונן לאחר־מכן לפגי עבד אל־מלך שלא קיבל שכר־טירחה על כך ^.

שינוי ניכר ובולט בפעילותו המדינית של דוד חל בראשית שנות השלושים. אז מינה אותו אל־וליד לבא־כוחו הדיפלומאטי ליד יוסף אביו. תפקידו בסיום המשא־ומתן על חוזה־השלום בין לואי הי״ג לאל־וליד ראוי לסקירה מפורטת יו­תר, מאחר שנצבר עליו חומר רב ומנוגד בארכיונים.

בשנת 1630 הלכה משלחת צרפתית, ובראשה די שאלאר, – Chalard לסלא ולמראכש בעניין פדיון שבויים. בסלא הסתדרו העניינים, ואילו במראכש היא נתקלה בקש­יים. בינתיים תפסו הצרפתים ספינה נידרלאנדית שהיתה חבורה למשפחת פליאג׳י, והחרימו מטען נשק ותחמושת בשווי של 100,000 ליברות. מאמציו של משה פליאג׳י לשחרר את המטען תמורת שיחרור השבויים שבמראכש עלו בתוהו. דוד לעו­מתו, שבא לפאריס מהאג, השיג את שיחרורה של הספינה, וגם הניע את החצר הצרפתית לשגר משלחת שנייה, כדי לדון על החזרת השבויים ועל חוזה־שלום. בינתיים מת עבד אל־מלך. דוד פליאג׳י נסע למראכש, השיג את החזרתם של 180 שבויים ובהשתדלות משה ובמאמציו שלו נחתם חוזה־השלום בשלהי שנת 1631.

משה פליאג׳י חתם על התרגום הרשמי, ודוד הביא את החוזה בדצמבר אותה שנה לפאריס, כדי למוסרו למלך ולקארדינאל רישלייה. כאן נתקבל בכבוד הניתן לשגרירים וזכה במתנות רבות. המלך לואי הי״ג אישר את החוזה ודוד פליאגיי קיבל עליו להחזירו למראכש. אולם כאן אירעה ההזנחה שגרמה לסכסוך רציני. במקום לפנות אל מארוקו הלך דוד אל האג. השריף חיכה לשווא להחזרת המסמכים, ומש­לא הגיעו, וסבור היה כי לא אושרו, נעלב וציווה להתקיף ספינות צרפתיות ולהחרימן. הסכסוך שפרץ מחדש הביא לידי בירורים נוקבים. עתה נטפלו לדברים טפ­לים ומצאו אי־דיוקים רדופים׳ בתרגומו של משה פליאג׳י, שתירגם את המונח ׳ד׳מי׳ במלים ׳שליחי (או צירי) הנאמן והנכבד׳, אף ייתכן שדוד כינה את עצמו שגריר. לבסוף האשימו את דוד בזיוף כתב־ההאמנה שהיה בידו, ולואי הי״ג דרש מאת אסיפת־המעמדות בהאג את הסגרתו. לשם הדגשת החשיבות שמייחסת פאריס לדבר נשלח אחד ממזכיריו של המלך לטפל בעניין. אבל אסיפת־המעמדות דחתה את הדרישה, מאחד שדוד הוא סוכן דיפלומאטי. לעת עתה המשיך דוד בפעילותו הרגילה. בינתיים התפשטה ההסתה גם אל מראכש, ואל־וליד שינה את טעמו ואת דעתו, והצטרף לדרישת ההסגרה של צרפת, ובזה ביטל את חסינותו של סוכנו. דוד נמלט לאחת הפרובינקיות של ארצות־השפילה ומשם לקלן. גם משה פליאג׳י, התורגמן הרשמי במראכש, שהואשם בזיוף מסמכים, נמצא זמן־מה בסכנה. כל זה אירע בשנים 1634—1635.

לאט־לאט התחילו העניינים להתבהר. מסתבר שאל־וליד למד לדעת מפי יוסף פליאג׳י, שהמעלילים על משפחת פליאג׳י היטעו אותו. הוא גם ניסה לבטל את האשמתו כלפי דוד פליאג׳י, אבל די שאלאר, הדיפלומאט הצרפתי שנועד לו תפקיד חשוב בכל המשא־ומתן בין פאריס למראכש החל משנת 1630, לא היה מעוניין להעביר את איגרתו של אל־וליד, שנוסחה ברוח זו, אל מלך צרפת. בעוזבו את מארוקו לשוב לצרפת התחמק די שאלאר ויצא לבדו, בהשאירו את השגריר המוסלמי, שצריך היה להילוות אליו כדי להביע את דעת אל־וליד בעניינים שונים. די שאלאר התגונן בפאריס, כי מיהר להפליג בשל מזג־האוויר הרע, אבל הוא הושם במאסר על משגה זה ולאחר־מכן גורש מפאריס! מובן, שדוד ניצל את מאסרו של שאלאר כדי להוכיח את צדקתו לפני אסיפת־המעמדות, לאחר שקיבל כתב־חסינות ממנה, שהוארך מדי פעם.

כפי שנרמז כבר למעלה נשתנו פני הדברים מכול־וכול עם עלייתו של מוחמד אל־שייך אל־צגיר. באיגרתו הראשונה אל אסיפת־המעמדות מדגיש הוא פעמים מספר את אמונו בדוד, לאחר שנוכח לדעת כי אין כל יסוד להאשמות שטפלו עליו הצרפתים לפני אחיו.

מאז המשיך דוד לייצג באמונה את ענייני השריף בארצות־השפילה. הוא דאג לאספקת נשק ועירער על יצוא משלוחים שנועדו למורדים במלכות. וכן השתדל לשלוח אל מראכש בעלי־מקצוע ליציקת תותחים, שנועדו לצאת עם יצחק, אחד מבני אחיו, ששימש לאחר־מכן תורגמן ליד משה דודו. אולם לא נמצאו יוצקי המתכת שהיו מוכנים ללכת לאפריקה.

דוד היה חשוך בנים או אב שכּול. הוא מת כפי הנראה בשנת 1649, או סמוך לפניה, ונקבר בבית־העלמין של אמשטרדם. בשנים 1650—1651 היתה חליפת־מכתבים בין השריף ובין אסיפת־המעמדות בעניין ייבום אלמנתו.

משה פליאג׳י

כאמור עבר משה בשנת 1619 למראכש וגעשה תורגמנם של שריפי מראכש, זיידאן ושלושת בניו, לספרדית, דאטש וצרפתית. בה בעת היה גם מזכירם בק­שריהם עם השגרירים של מדינות נוצריות, שהיו מבקרים בארץ. תפקיד זה לא היה קל כלל בשים לב לחובת נאמנותו כלפי אדוניו השריפים, ניגודי האינטרסים שבין מעצמות אירופה, הקטניות שנרקמו סביבם, ואחרון אחרון מכריע: מעמדו כידימי׳ וענייניה המיוחדים של משפחת פליאג׳י, שהקיפו גם את המסחר בין מארוקו לארצות־השפילה על כל הסכנות הכרוכות בו. במידת־מה ייצג משה גם את ענייניה של אסיפת־המעמדות הנידרלאנדית — כל עוד לא התנגשו אלה עם האינ­טרסים של השריף. לפיכך התרעומת של חייל על שהוא משה פליאגיי, אינו מגיש לו את העזרה המקווה, היא בעצם לשבחו של משה. הרי הוא היה אחד מיוזמי התוכ­נית של הקמת הנמל החדש באיזור דוכאלה, שלמען בדיקתה שלחה אסיפת  המעמדות את רויל למארוקו! אביו ואחיו וגם בני־משפחה אחרים נמצאו בארצות־השפילה ויכלו להיחשב כבני־ערובה, לפחות מבחינה מוסרית. והנה מעז הוא לבדוק ולבחון יפה את פעולותיו של רויל לאור התועלת בשביל מארוקו, ולא זו בלבד אלא שמנסה הוא להצדיק את רויל לפני שולחיו. דברים אלה מצ­טרפים לעדותו של השגריר המוסלמי בסכאינו, שבוודאי לא היה צד במחלוקת, על פגיעותיו של רויל במשפחת פליאגיי, וכן לעובדה שרויל, בשובו לארצו, קיבל נזיפה חמורה מאת אסיפת־המעמדות.

ואמנם, משה ואחיו הצעיר אברהם, שישב באספי, ממשיכים להגיש את עזרתם למשלחת הנידרלאנדית שבאה לאספי בשנת 1630, ואנטוניו קייזר, מזכירו של השגריר הנידרלאנדי המיוחד ואן וֶנדֶלסֶן, מציין לשבח את יהודי המקום, שלא נהגו ברמאות, כרגיל אצלם. ממקור אחר נודע לנו, כי אכן השתדל אברהם פליאג׳י לעזור לשגריר הנידרלאנדי, כדי שיוכל להגיש בהקדם לעבד אל־מלך את מתנות ממשלתו לרגל עלייתו לכיסא השריפים. אולם הוא לא הצליח בזאת, כי השפעתו לא היתה גדולה ״.

בראשית שנות השלושים, בבוא המשלחת הצרפתית לדון בפדיון שבויים וכרי­תת ברית־שלום עם שליט מראכש, היה משה פעיל ביותר בשיחות שהתנהלו אז ובהכנת תרגומי המסמכים. כבר תיארנו למעלה את הסכסוך שפרץ בין צרפת למראכש בשל הזנחתו של דוד את ההאשמות שהועלו נגד משה, בנוגע ל׳זיוף׳ מס­מכים וחוזה־השלום, טענה מאלה כשלעצמה, שגרמה למאסרו ושבגללה כמעט קי­פח את חייו. חלקם של הדיפלומאטים הצרפתיים וקנונייתם עם אויביו המוסלמים של משה היו גלויים. משחלפה הסערה חזר לתפקידו, וממקור צרפתי למדים אנו כי בשנת 1634 שוב נודעה לו השפעה רבה על אל־וליד, אף־על־פי שזה נטה איבה ליהודים.

החל משנת 1636 נזכר משה גם במקורות אנגליים. הוא חותם על התרגום הס­פרדי הרשמי של אישור החוזה בין מלך אנגליה לבין השריף מוחמד אל־שייך אל־צגיר משנת 1638, וכן מתרגם הוא לספרדית את המכתבים הערביים. בדו״ח מראשית אותה שנה נמצא קטע מעניין על משה פליאג׳י. לאחר שדובר על שניים־שלושה מוסלמים חשובים בהצר־המלכות, באה הפיסקה: עלי להוסיף על אלה את משה פליאג׳י, יהודי, שייך של אלה הגרים ברובע היהודי. הוא נולד באמשטרדם וראה את חצרותיהם של רוב הנסיכים הנוצריים. הוא בלשן טוב ונואם מצויץ, שמשתמש בו המלך כמיניסטר (מזכיר־המדינה או תורגמן) בזמן ראיונות השגרי­רים ובמשא־ומתן עם חוץ־לארץ. היה לו מזל — על אף השינויים האחרונים — לעמוד בשירותם של כל ארבעת המלכים שבאו זה אחר זה. עתה הוא ביחסים טו­בים עם מוחמד אל־שייך, והוא היה מועיל ביותר לבלייק במשלחתו לאל־קצבה.

ודאי, כי בשנת 1650 היה עדיין בחיים ; ומאחר שאנו עוקבים אחר פעילותו המדינית והדיפלומאטית החל משנת 1606, יש להניח שהיה ב־1650 כבן שבעים שנה. לאהר־מכן נפסקות הידיעות עלין.

יהושע ויצחק פליאג׳י- 

לא נודע לנו הרבה על יהושע בנו של יוסף. הוא עמד בקשרים עם דאנציג, שהיתה נמלה של פולין, ואף שהה שם בשנים 1618—1619 ; נאסר יחד עם אחיו יצחק, ושוחרר בהתערבות אסיפת־המעמדות. כעבור שש שנים מוצאים אנו אותו מתגורר בהאמבורג. לאחר־מכן יוצא הוא מצויד בדרכון הולאנדי למארוקו, וב־1640 הוא חוכר המכסים באספי. ב־1653 לא היה עוד בחיים, ונושיו ביקשו לעקל את רכושו שבסלא. מסתבר, כי שמואל פליאג׳י, המתגורר בגליקשטאדט שבגרמניה ועוסק במסחר עם צפון־אפריקה ב־1671, הוא שמואל בנו של יהושע פליאג׳י, הנזכר ב­מסמכים של אסיפת־המעמדות משנות החמישים.

באחת מתזכורותיו משנת 1641 מציין יצחק פליאג׳י, כי אף־על־פי שהוא בכור בניו של יוסף, הריהו נחשב לאחרון בהם, מאחר שהמיר את דתו ונעשה נוצרי. אכן, מוזרות ביותר היו קורות־חייו של יצחק זה. לראשונה לא סטה מדרך המסורת של המשפחה. גם הוא למד שפות מזרחיות באקדמיה של ליידן, והוטלו עליו תפ­קידים מדיניים שונים, הן כמלווהו־עוזרו של אביו והן בפני עצמו. אנו רואים אותו פעמים אחדות בקושטא (פעם בשליחות שמואל דודו ופעם כשליחו של זיידאן) ובמארוקו, בין לבדו ובין בהילוותו אל אביו הזקן. בראשית שנות השלושים הוא מרצה בבית־הספר הגבוה של ליידן, ובאחת ההחלטות של אסיפת־המעמדות מרא­שית 1631 תוארו הוא פרופיסור. הדיקאן של הפאקולטה התיאולוגית בליידן מו­דיע במכתב בסוף אותה שנה לכומר הפרוטסטאנטי בדֶלְפְט, שיצחק התנצר ויש לדאוג לקיומו החומרי. בעקבות המרתו היו דין־ודברים בינו לבין אביו, שלא רצה למסור למומר את חלקו בירושת אמו. יצחק התרושש והתחיל עוסק בהברחת נשק, שהיה מיועד לאויביו של שליט מראכש. הוא עמד בקשרים עם סידי עלי, אחד המראבוטים, והשפיע על אסיפת־המעמדות שתבוא במגע עמו בנוגע לשיחרור שבויים, מאחר שמוחמד אל־שייך נטול כל השפעה בארצו ותחומ־שלטונו מצטמצם למראכש. אין לתת אמון בדו״חים של דוד פליאג׳י, המגן על אדוניו. בעניין זה יוצא יצחק ב־1639 למארוקו ומשאיר את משפחתו לחסד הפנסיה. שמועות לא טובות מגיעות משם על אכזריותו הגסה כלפי משפחות השבויים. והעיקר, כל הב­טחותיו בנוגע לשיחרור השבויים באמצעותו נתבדו, והוא לא עשה ולא כלום בעניין זה. עתה עורר נגדו את דעת הציבור הנוצרי, ובשובו לארצות־השפילה היה עליו להצטדק לפני הסינוֹד של רוטרדאם (1641). לאחר־זמן הפך יצחק את עורו, ומחסידם הנלהב של המראבוטים נעשה סניגורו של שליט מראכש, והוא מתריע על משלוחי נשק ותחמושת למתנגדיו, שמספרם הולך וגדל. בשנת 1647 הוא מכנה את עצמו מיופה־כוחו של מוחמד, שליט מראכש, ועבדו של ולאדיסלאו הרביעי, מלך פולין .

עם שקיעתה של שושלת הסעדים נסתיים גם תפקידה של משפחת פליאג׳י במארוקו, ואין כל זכר לפעילותה בארץ זו החל ממחציתה השנייה של המאה. צאצאי הענף העיקרי חיים עדיין באמשטרדם! אחדים פעלו בתורכיה, בליוורנו ובהאמבורג ^.

בנימין כהן ואחיו יוסף

משפחת פליאג׳י שמרה אמונים לשושלת הסעדים — חוץ מיצחק, אבל גם הוא חזר בו. עם זה נכונה היתה דעתו של יצחק על חולשתו של שליט מראכּש. דעה דומה קראנו ב׳דברי הימים׳ (ברשימה משנת 1623) על שליט פאס; ׳והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים׳. כוחם של המראבוטים, ראשי המיסדרים־הכיתות, הלך וגדל, ואחד האדירים ביניהם והמסוכנים לשושלת בני סעד היה מוחמד אל־עיאשי, שהיה אהוב על האוכלוסיה, ולפי דרישתה נתמנה על־ידי מולאי זיידאן לקאיד של אזמור. בסוף שנות השלושים הוא נעשה השליט האמיתי בצפון הארץ, ונסיונו של זיידאן ללוכדו לא הצליח. בנימין כהן, ממגורשי פורטוגאל שהתגורר בסלא ורכש לו מעמד בין הקאידים שלה, פנה ב־1639 באמצעות אחיו יוסף, שישב בארצות־ השפילה, אל אסיפת־המעמדות וביקש רשיון למשלוח אבק־שריפה בשביל אל־ עיאשי. את בקשתו נימק בעובדה, כי תחת ידו של זה חלק גדול של מארוקו והוא הוכיח את כוונותיו הטובות כלפי ארצות־השפילה בשחררו הרבה שבויים — לפי המלצת בנימין כהן. ואמנם, יוסף כהן קיבל את הרשיון המבוקש, על אף התנגדותו של דוד פליאג׳י, שטען כי אל־עיאשי הוא מורד במלכות. כדי להכחיש את טיעונו של דוד ולחזק את טענותיו הוא, מסתמך יוסף על עדותו של סוחר נוצרי מארצות־השפילה. גם הקונסול הנידרלאנדי משתף פעולה עם סידי מוחמד אל־עיאשי, היו­שב בתטואן, שעוזרו הנאמן הוא בנימין כהן. אל־עיאשי לא זו בלבד ששיחרר את השבויים, אלא הזיל לשם כך כסף מכיסו. ב־1643 התאוננו הקאידים של סלא, כי בזמן המצור ששם אל־עיאשי על הקצבה (היה זה כבר ב־1638, אבל הם נזכרו בדבר רק לאחר שנוצח המראבוט ונפל בקרב, 1641) עשו בנימין כהן, אהרון קווירידו והקונסול הנידרלאנדי בייסטרפלט  יד אחת אתו. גם לאחר־מכן המשיך בנ­ימין כהן בהספקת נשק למתנגדי השליט של מראכּש. כבא־כוחו בארצות־השפילה שימש בסוף שנות הארבעים אברהם כהן, ומסתבר כי היה קרובו של בנימין.

בפרק־זמן זה לא קיימה אסיפת־המעמדות נציגות קונסולארית ודיפלומאטית קבועה ורצופה במארוקו. בשנים כתיקונן היו בני משפחת פליאג׳י דואגים לענ­ייניה של האסיפה וגם מצליחים בתפקידם. לשם ביצוע משימות מיוחדות היו נש­לחים שגרירים מיוחדים, שגם הם נאלצו להיעזר ביהודים. המצב השתנה משנתערער שלטונה של שושלת הסעדים על שני ענפיה. הקאידים של סלא נעשו אז גורם בעל השפעה רבה, ועמהם גדלה גם חשיבותם של בנימין כהן ואהרון קווירידו, המכונים פעם קונסולים של ארצות־השפילה. כששלחה אסיפת־המעמדות את האדמיראל די רויטר להסדיר עם שלטונות סלא את מכלול הבעיות של המס­חר החופשי, פדיון שבויים ויחסים מדיניים, ניהל בשמם את המשא־ומתן, שנמשך שנים אחדות (החל משנת 1644 ואילך), בנימין כהן, שהיתה לו השפעה רבה על מושלי סלא.

די רויטר ערך ב־1644 מסע לאורך החוף האטלאנטי וביקר עם אנייתו הטעונה סחורות בנמלים אספי, אגאדיר ובשפכי סוס ומאסה.בלווייתו נמצא דניאל די ליון שהיה כנראה תורגמנו. אולם הצלחה מסחרית לא היתה למסע זה. לדבריו של מַאתאַם תייר נידרלאנדי, שהיה צייר וחרט לפי מקצועו, מצא בשנת 1640 יהודים במוגאדור ובאגאדיר, שעסקו במסחר ובוודאי גם כתורגמנים־מתווכים בין בעלי הספינות הזרות ובין האוכלוסיה המקומית. סוחרים אלה מעוניינים היו להמ­שיך בקשריהם הישירים עם אמשטרדם וגם עם סוחרי אנגליה, ולא ראו תועלת לעצמם להיות תלויים בספינתו של די רויטר. החומר בארכיונים מוכיח, כי על אף הקשיים המרובים נמשך המסחר עם המדינות שמעבר לים עד להתמוטטותם של הסעדים.

בין מלכות למלכות

ירידת הסעדיס ועליית העלווים

נדמה היה כי מצפון תיפתח הרעה על שושלת הסעדים. אולם זו הפעם הרביעית בהיסטוריה של מארוקו חוללו הפיכה מדינית אנשי הדרום, שישבו במבואות הצה­רה. בראש תנועת המרד נגד השלטון העובר ובטל עמדה משפחת שריפים־אצילים, שהעמידה את השושלת המושלת במארוקו עד ימינו. גם אלה התייחסו על חסן נכדו של מוחמד הנביא, ומשום כך הם קרויים ׳חסנים׳ או עלווים, על שם עַלי בן אַבּי טאלבּ, אביו של חסן. שריפים אלה התיישבו כבר במאה השלוש־עשרה באיזור התאפילאלת, המשתרע לאורך עמק הזיז, ועל־כן מכונים הם גם פילאליים (או בשינוי היגוי הילאלים). ראשיתם היתה מצער והם לא התבלטו עד תחילת המאה השבע־עשרה. בגבור התסיסה לאחר מות מולאי זיידאן ניסו שני מראבוטים ירי­בים, ראש הזאויה של דילה (דרומה לח׳ניפרה) והשייך של מאסה (דרומה לאגאדיר), להיאחז באזורם של העלווים. כדי להגן על עצמאותם התאחדו העלווים של תאפילאלת בהנהגתם של מוחמד אל־שריף (1631) ובנו מולאי מויחמד (1635/6) והתחילו ללכד סביבם את שבטי הברברים. בכל־זאת הצליח לראשונה המראבוט של דילה להרחיב את שטח השפעתו, והשתלט בשנת 1641 על פאס. שלטונו לא היה יציב ומקצת תושבי פאס התמרדו והזמינו את מולאי מוחמד אל־חאג׳ לקחת את העיר תחת חסותו (1650).

מוחמד לא יכול להחזיק מעמד בפאס ונאלץ לסגת מפני המראבוט של דילה, שחזר למשול על כל החבל. אלא שגם כוחה של כת הדילה נתערער לאחר מות מנ­היגה, ובפאס ואזורה השתררה אנדרלמוסיה. שייך ערבי, מוחמד אל־דוריידי, תפס את פאס החדשה, ובפאס העתיקה שלטו שני שייכים, אבן צאלח, ראש האנדאלוסיים, ואבן צגיר (בדברי הימים של פאס הוא נקרא ׳סוגייאר׳), מנהיג הלמטיין במקום. בקצר אל־כביר התקומם חיצ׳ר גילאן נגד אנשי דילה.

על סבלות האוכלוסיה של פאם ובייחוד של היהודים כשגבר והלך המאבק על השלטון בארץ מסופר ב׳דברי הימים/ שקטע ממנו נביא מיד. לפי מקור אנגלי התייחסו היהודים באהדה לאחרון הסעדים, אחמד אל־עבאס (1654—1659), כנראה בזוכרם לו את חסד דודו מוחמד אל־שייך .

שנות המהומות ת׳־ג—תכ״ה (1642—1665)

(18 ב) שנת ת״ג/1642 ח׳ לכסלו ליל שבת היתה רוח סערה מפרק הרים ומשבר סלעים; נפלו בפאס לבאלי כמה בתים ומתו מאתים נפשות. זה הפוקיח [!] הצליח וגם אנשי פאם השלימו עמו והם נכנעים אליו. השר אל־קאייד עכו מת פתע פתאום והיהודים חשבו כי מיתתו מנוחה להם והלך(!) לפוקח להקל המסים מעליהם והלך ג״ךּ כה״ר יצחק צרפתי הנגיד. בעוה״ר רבו יגונות ואיני יכול לספר בפרט, והפוקח נתן רשות לשר שהע­מיד׳ שמו קאייד בובכיר אתאמרי ע״א.

   ובשנת תה״ו – 1646 – באו  – האותיות באו ברורות בכה״י; מספרן: ט (לאלול). תאריך זה מתאשר על־ידי התאריכים הנזכרים בהמשך על הריסת בתי־הכנטת. לאלול שלח לו להרוס בתי כנסיות שבזו האל־מלאח אוי למי שהיה כך בימיו. יום ח״י לאלול נהרס בעו״ה ביה״ך  הגדול של התושבים ויום כי׳ג לאלול נהרס בה״יך של המגורשים וכמה שוחדות הפסידו הקהל ולא הועיל להם ונטלו כל תשמישי בה״ך זולת ס״ת שהצלנום בכמה שוחדות.

הערת המחבר – פוקיח – בתואר זה מכנים סופרי דברי הימים של פאס את ראשי זאויה — כלומר הבניין המרכזי המקודש של כת דתית. השם פוקי״ח נגזר משורש פקח — אבל כאחת הוא חיקוי הצליל של התואר הערבי פקיה — חכפ־דת. כאן הכוונה למוחמד אל־חאג׳, ראש הזאויה של דילה, שעליו מסופר כי היה ׳פקיה׳ נכבד (עיין לוי־פרובנסאל, 107 ,Extraits — מתוך נוזהה).

אמר הכותב: ראיתי לכתוב כאן אתאריך של שנת תה״ו בארוכה ובלשון צח ומבואר ביותר, כמו שמ״ך – שמצאתי כתוב – בכתב יד זקיני הח׳ הש׳ הדו״מ – החכם השלם והדיין ומורה –  נר ישראל מר קשישא כמוה״ר – כבוד מורנו ורבנו הרב – סעדיה אבן דנאן זצוק״ל – זכר צדיק טקדוש לברכה –  וז״ל: בעוהי׳ר ש׳ והיתה תה״ו ליצ^׳ נסגרו כל בתי כנסיות ונחתמו במאמר הקָדֵש – כינוי מעליב לראש הזוויא –  של אזאווייא שמו סי׳ מחמד אלחאג׳. נסגרו יום ד׳ יי׳א לאלול פ׳ ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה . וביום א׳ ט"ו לאלול ס׳ עד רדת חומו­תיך הגבוהות והבצורות , נכנסו האויבים בבית קודשינו ותפארתנו, טמאו את היכל קדשינו שמו בה״ך שלנו לעיים. אוי לעיניים שכך רואות אוי לידים שכך כותבות! והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים. וביום ה׳ של שבוע הנז׳ נתצו את התיבה והישיבה של הנשים. שקול חורבנם ב­חרבן של בהמ״ק – בית המקדש – . אוי לנו על שברנו. ובשבוע ס׳ נצבים ס׳ ויתשם ה׳ מעל אדמתם , באו גוים משחיתים ונתצו בית הכנסת הנ׳ עי׳ש אתאזי – אל תאזי שנו של אחד מבתי הכנסת, ועשו בה השחתה גדולה. ירא ה׳ וישפוט. וביום צום גדליה נכנסו ג״כ האוי­בים ונתצו בי״ך של ת״ת – תלמוד תורה – , על זה היה לבנו דוה, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. ובד׳ לתשרי ש׳ ואשיתהו בת״ה , נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בית הכנסת של החכם כמ״ה כבוד – מורנו הרב – יצחק אבזרדל זלה״ה על איזה מהם אבכה ועל איזה מהם אקונן  הקב״ה ינקום נקמתינו. ונשארו בעוה״ר בלא תורה ובלא תפלה ובלא מצוה, אפי׳ הבל תינוקות של בית רבן שהעולם עומד עליו נתבטל הקול קול יעקב וכו'. הקב״ה יראה בעוניינו ובדלותנו ובשפלותינו ויאבד כל הקמים עלינו. ובערב כפור החריבו מדרש ישן ומדרש חדש, ולא נשאר קיים מבתי כנסיות רק בה״ךּ של סעדיה ן׳ רבוח ובה״ךּ של ר״י רותי, ולא נצולו כ״א על ידי שוחדות. ובין כיפור לסוכות נחרב בה״יךּ של ר׳ חיים עוזיאל  והח' הנז׳ נפטר ביום כ״ה. והצר הצורר כל היום גוזז ובוזז הי״ן ויאמר די לצרותינו כי״ר. ובשנת ת״ח-1648 נפטר ר׳ שם טוב ן' רמוך . אחר הימים האלה עברו קטטות ומריבות בין הקהל ובין יהודי שמו יחייא כהן שהיה רוצה להיות נגיד, והסכימו הקהל שלא יהיו עוד נגידים ואח"ך בטלו שבועתם כי לא יכלו לצר הצורר.

בשנת פתחת שק״י/1650 נתרבו עוד מריבות בין הקהל והסכימו עוד שלא יהיו נגידים. והשיך כמה״ר יצחק צרפתי הפסיד מממון הקהל חמשת אלפים להחזיק האלשייכא בידו.[בערבית אל שיאח'ה-משרת השייך-הנגיד] בחודש תשרי קם אחד ממשפחה א׳ והרג אחד מאחיו של הקדש הנז׳ שהחריב בה״ךּ הי״ן. והוא שקול כמלך וההורגו שמו אדקאק, ובשנה הנז׳ הרגו ג״כ בני ס׳ מחמד אשרקי לאח אחר של הקדש׳ הגדול ממנו במעלה והוא היה אוהב ישראל ושמו ס׳ עבד אלכאלק. ומאותה שעה מרדו הישמעאלים בקדש הנז׳ וירד ממעלתו. הי״ת ישפילהו עד עפר ויגדעהו כי״ר. ומאותה שעה אנו בצער גדול: ליוצא ולבא אין שלום מחמת שהשר יש״ו עדיין הוא אדוק ומחזיק בקדש הנז׳ ואנשי פאס לבאלי הם בהסכמה אחת עם הישמעאלים במרד בקדש הנז׳. ולסיבה זאת אנו בצער גדול עד היום ב׳ לאייר בשנה הנז׳ כתבו אנשי פאס לבאלי לשריף אחד שמו מולאי מחמד מן אשורפא די תאפילאלת היה נשיא שם ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם. ושערי פאס ג׳דיד סגורים ונשארים במצור ובמצוק מב' ימים באייר עד שנש­למו חמישים יום. ר״ח תמוז בא המלך מולאי מחמד הנז' מעיר תאפילאלת וישלח אחד משריו לשר המושל עלינו סי׳ בובכיר ופתח לו שערי העיר אעפי׳י שלא היתה כוונתו לפתוח לו שערי העיר רק לעשות עמו מלחמה. הקב״ה סכל עצתו כדי ליקח ממנו נקמת בתי כנסיות, כ״י כא"י. (כן יאבדו כל אויביך ה׳).

נתפס הצר הצורר הנז' ואסרוהו בזיקים והלך המלך וחנה פכ׳ולאן-מעין מים בקרבת פאס- והלכו גדולי הקהל יצ״ו עם הנגיד כה״ר יצחק הצרפתי ואני הצעיר סעדיה ס״ט עמהם לשאול לו לשלום והוליכו בידם מנחה. וקבל אותנו בספ״י ושאלו ממנו הקהל יצ״ו להיות נגיד כי אם כה״ר יצחק צרפתי הנז' כי כל הקמים לבקש הנגידות אין חפץ לקהל בהם. ואח״כ נסע המלך ממקום הנז׳ ויצאו כל בני המחנה לקראתו מגדולם ועד קטנם והמליכו אותו ועשו לו כבוד. והנה פצ׳האר אזאוייא בס״ט – בסימן טוב- יהיה עלינו ועל כל ישראל כיי׳ר.

אחר עבור ח׳ ימים חזר אחיו של ה׳י׳ר שם טוב ן׳ רמוּך לעורר על הנגי­דות וקנה הנגידות מן המלך בדי אלפים; והח' הר׳ יצחק לא רצה לתת כלום ונסתלק מן הנגידות. ונתעוררו קטטות ומריבות בין הקהל והנגידים והים הולך וסוער במסים וארגוניות מן הפריצים הפורצים גדר. וביום שלישי חמשה לחדש אב הרחמן הוציאו לצר הצורר סי׳ בובכיר יש״ו וניקבו ב׳ עקביו וגררוהו מהאלבסטיון –מגדל-  עד למרמס ונמס ואויב אחד תקע לו חרב בבטנו קודם מיתתו כיכא״י. ושם אחיו של שם טוב ן׳ רמוך נ״ע הנז', שחזר נגיד רמוך מרוב שנאת חנם שיש בינינו בעונותינו הרבים בינו ובין הנגיד הנז׳ הלך הוא וקצת אוהביו המחזיקים בידו אצל נשיא אחד מאילי הארץ שמו ס׳ עלי ן׳ דרים והחזיק בו שהיה אהוב למלך יותר מדאי, שהוא היה סיבה לביאת המלך לכאן. עד שהמליכו אותו שנדר לתת למלך שמנת אלפים אוקיות ולנשיא הנז׳ אלף אוקיות מלבד מליצים אחרים, כ״א-כל אחד-מה שנדר לתת לו. ויהי כן. ויסירו מהבגידות לכה״ר יצחק צרפתי ונתן הנגידות לרמוך הנז'. ומשעה שנעשה נגיד לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו כל יום ויום קללתו מרובה מחבירו, והקהל בכללו היחידים בפרט, והוטל עול על הקהל מה שלא יכלו לשאת.

והחכם הנז' ר׳ יצחק הצרפתי לקח ממנו המלך פעם אחת חמשת אלפים אוקיות לפי שבקש ממנו המלך להיות נגיד ולא רצה. וכשראה הח׳ הנז' שהמלך נתן עיניו בו רצה לברוח מהעיר, וקודם רצה לשלוח כל חפציו וכל כלי ביתו, יום א׳ בין הערביים וב׳ חמרים היו הולכים לתיטוואן ואסף כל אשר בביתו מכלים ותכשיטין ומטלטלין, כלי כסף וכלי זהב ונחושת ובדיל וברזל וכל כלי בה״ךּ של ת״ת ותפוחים וכלי בית אחיו כה״ר אברהם ולא השאיר משופ״א-משווה פרוטה אחת-  ועשה משאות ללכת לעיר תיטואן. ולא הניח בביתו כי אם ס״ת וספרי הקדש. הם יוצאים מפתח באב אלבוגאת והנה א׳ לקראתם מהיושבים עם המלך. וישאל להם של מי המשואות ויאמרו לו: של פ׳.

ויאמר הוא רוצה לברוח מפני המלך, כל מה שיש בכאן הוא של המלך.

באותה שעה לקחו המשואות עם הבהמות והוליכום לבית המלך והכו התמ­רים במאמר המלך והחכם הנז' אסרו אותו הוא ואחיו בבית המלך בחצר הנקראת צ׳אר להנ״א . והמשואות היו בהם חפצים נחמדים של כסף וזהב ותפוחים של ס״ת. ושמענו שהיה קרוב לשלשים אלף אוקיות מה שהיה באותם המשואות. ונשארו אסורים בבה״ך ט״ו יום עד שנתן למלך חמשת אלפים אחרות מלבד המשואות והגוים נכנסו ערבים בעד הסך הנ״ל עד שמכר פילא-מיכל- של עורות הי״ן בעגלא כי״ר.

ובחודש אב הצר הצורר יש״ו שזכרנו סי׳ בובכיר שהיה סיבה לחורבן בתי כנסיות הי״ן שהיה צורר היהודים בתכלית, שחנה המלך בדאר אזאווייא,- דאר אל־זאויה, אחד המקומות המקודשים בפאס, שאליו קשורות מסורות קדומות; – הגידו למלך שהצר הנז' רצונו למרוד במלך הוא ומשרתיו והי״ל-והיה לו- בסטיון אצל באב לגואד, והכנים בו כל מחמדיו הטובים ומה שיאכל וישתה שיעור שנתיים. מה עשה המלך ? שלח לאחיו מולאי מחריז נכנס עם חיל רב לאלבסטיון והוציאוהו וגררוהו ושללו כל אשר לו; תשיב להם גמול ה׳ כמעשה ידיהם. נאום המר והנאנח סעדיה אבן דנאן הי״ן. ע״כ מ״ך-עד כאן מצאתי כתוב-.

 אמר הכותב חקרתי ודרשתי על תאריך של ש׳ תה״ו (1646) שכתב הח׳ כה״ר שאול סירירו וכמה״ר סעדיה אבן דנאן זצו״ל ולא מצאתי, מי שכתב מה שאירע מן הזמן ההוא והלאה, אבל סיפר לי זקן אחד גוי שמו עבד אלוואחר בּוּזַובּע(?).

ידוע הוא שהפוקח הנז׳ לעיל ס׳ מחמד לחאג שהחריב בתי כנסיות הי״ן ע״י הצר הצורר ס׳ בובכיר אתאמרי(!). הוא האריך ימים במלכותו פזאווייא וקאמו אלקאיים פיאמו-התקוממו המתקוממים נגדו- בכל הארצות. פלקצאר אלכאדיר גילאן ובפאם ס׳ מחמד אדרדי(!) שחיק טמיא. והיה מושל בפאס אלג׳דיד וסגר שערי העיר אין יוצא ואין בא. וג״כ בפאס אלבאלי קאם ן׳ צאלח וא׳ שמו סוגייאר, והם ג״ךּ סגרו שערי פאס לבאלי והיו עושים מלחמה אהל פאם לבאלי עם אהל פאס לג׳דיד. והיו שוללין זא״ז והשיירות שיבואו לפאם אג׳דיד לוקחים אותם אהל פאם לבאלי, וכן להפך. ויש יום שנלחמים ב״פ ועושים שלום יום או יומים וחוזרים עוד ונלהמים, וביני־ביני היהודים שהיו באל״מלאח ספו תמו ברעב, ומרוב המס שהיה מטיל עליהם ס׳ אדרידי עד שהיו גובי המם לוקחים קמח מן הכד שהאשה לשה אותו והיו לוקחים האלג׳לטיטא [שמלת נשים לפי אופנת הספרדים] מעל בשרה והחלוק ג״כ. והיו בורחים היהודים ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחיתו. והיו משליכים עצמם מן חומת העיר ויש שהיו הולכים לפאס לבאלי בענין עד שלא נשארו בפאם כי אם ששים בעלי בתים. וכששמע וראה בעיניו הצר הצורר אדרידי כך קבץ את היהודים כולם ונשבע עליהם שילכו מעירו ולא יניח שום אחד באלמלאח. והיתה כונתו להרע לכשיצאו יחרים את שונאיהם של ישראל. אח״כ הפצירו בו השרים והגדולים על ידי שוחד ומנחות עד שהניחם במקומם ושערי העיר סגורים אין יוצא ואין בא. וחטה שוה ה״ם למוד  ואינו מצוי ונתעכב זה עד שנת התכ״ה (1664/5) ליצי׳.

סיפור התלאות של שנת ת״ו נמסר ב׳כסא מלכים׳ בקיצור נמרץ. אולם המחבר מזכיר מה שאירע אז בתטואן ובקצר [אל־כּבּיר]:

• בשנת ה׳ תי״א שלח הפוקח של האלזאווייה הנק׳ זאווית איית שחאק הסמוכה לתאדלה, שמו ס' מוחמד לחאז והחריב בתי כנסיות שבפאסע"י גוי אחד שמו סי׳ בובכר בערב יוה״ךּ. וגם החריב בתי כנסיות של תיטוואן ואח״כ הוכה בסנורים ומת ועמד בנו במקומו והערים עד שהרג את המלך. והפוקח הלוך וגדול וצרות רבות בכל סביבות פאם ולקצר ותיטואן מכובד המסים. ונסגרו בתי כנסיות וגזרו על היהודים שלא יתפללו בעשרה. וביטלו בפאם לימוד תינוקות של בית רבן. ובתיטוואן עברו שמדות על שלשה יהודים. ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ והפסידו הקהל כמה אלפים מתקאלים. והפוקח הנז׳ האריך ימים במלכותו בזאווייה. ובימיו היו המושלים המורדים בכל הארצות ובפאם אזדיד היה מושל סי׳ מוחמד אדרידי.

ובפאס לבאלי היה מושל ן׳ צאלח ואחד שמו ן׳ סגיר. וכן בכמה מקומות והם ימי מלכות אדילאיין בראבר[הברברים של דילה], הנקראים ארבעין שנא דלפתנא[ארבעים שנות המרידה] והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל

ראשון העלווים

ההיסטוריונים הערביים והאירופיים רואים באל־רשיד (1666—1672) בן מוחמד אל־שריף, אחיהם של מולאי מוחמד שהוזכר למעלה, ושל מולאי אסמאעיל, שעליו נרחיב את הדיבור להלן, את מייסדה האמיתי של השושלת העלווית. תפקיד קשה הוטל עליו, למגר את שלטונה של כת הדילה ומנהיגיה, להכניע את השייכים שהתבצרו בפאם החדשה והישנה, ולגרש את ח׳צ׳ר גילאן מקצר אל־כביר שבצפון. בדברי הימים של משפחת אבן דנאן נשתמר תיאור מלכותו, כפי שהיא נצטיירה בעיניו של כרוניסט יהודי, שנולד בראשית שלטונו של אל־רשיד. התמונה שונה מזו הנשקפת מבעד סיפוריו ומכתביו של ר׳ יעקב ששפורטש ב׳ציצת נובל צבי׳. מוגזמת נראית הידיעה, כי בזאויה של הדילאים, שאל־רשיד התנקם בתושביה הברבריים והרסה כליל, ישבו אלף ושלוש מאות משפחות יהודיות, כלומר כ־7,000 נפש לפחות. אולם ייתכן, כי המחבר התכוון לחבל־הארץ כולו, שמרכזו היתה הזאויה. יש לשים לב להדגשת העובדה שמגורשים אלה היו עשירים מופלגים, ורשיד הירשה להם לקחת עמהם את רכושם. מכל־מקום זו עדות, כי הכרוניסט היהודי העריך הערכה חיובית את אל־רשיד. אין הוא יודע דבר וחצי־דבר על כך, שרשיד כאילו רצח באותו זמן את היהודי העשיר בתאזה, אבן משעל. גם מואֶט, בספרו על חדירתו של אל־רשיד לפאם דרך המלאח היהודי, מציין, כי הוא סמך על עזרת יהודי תאזה. רק ׳כסא מלכים׳ מוסיף את סיפור בן משעל בקיצור נמרץ, ואין ספק, שקלט אותו ממקורות ערביים מאוחרים. אגב, יש לציין שאין סופרי פאס מזכירים כלל את "בלבול שבצי צבי"

והרי הקטע על ימי אל־רשיד שב׳דברי הימים׳ כלשונו:

(21 א) [.,.ונתעכב זה עד שנת התכ״ה (1664/5) ליצי׳] שבא המלך מולאי ארציד יר״ה, ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק שער אחד מפת­חי ב״ה הנקרא באב לבוזאת .ונכנס לאלמלאח בלילה לחצר יהודה מאנסאני שהוא היה רשפטור[*] של הקהל. ולמחר הלך לשער פאס אז׳דיד הנקרא באב אסמארין [שער המפרזלים הקרוב למללאח] ופתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו. ותפס את בני הצר הצורר שחיק מחמד אדרידי ותלה אותו על עץ פלכַוְאזַק[ריבוי של ח'אזוק, יתד, כלונס מחודד.ופירוש הדברים:תחב כלונס בבטנו], ונתן רשות לכל מי שיחפוץ וירצה לראותו בנוולו ילך וירא אותו בין יהודי בין גוי. ובוא וראה כמה גבה לבו של הרשע מחמד אדרידי,

אחר שהוא תלוי על עץ והאלכאזוק  תחוב בבטנו, היה אומר לכל הרואים אותו: זמאן פוק מנכום וליום פוק מנכום[פעם הייתי למעלה מכם וגם היום למעלה מכם]. ושהה המלך בפאס שלש שנים.

אח״כ השלימו עמו פאם לבאלי וכל העיירות הקרובים והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שורה בכל מעשה ידי האדם, וכל מי שהיה גולה ונדח חזר למקומו בימי המלך הנדז'. וה׳ שב את שבות עמו ישראל.

אח״כ הלך המלך מולאי ארציד לעיר אזאוייא שהיה בה הפוקח מחמד לחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד לעפר, ולא הרגו רק הביאו חי לפאס יע״א. ונשבע המלך מולאי ארציד יר״ה שלא יצא מדלתי העיר אזאוייא עד שיחריבה וינתץ הבתים וחומות ותשאר שממה מבלי יושב וכן עשה: הגלה את הפלשתים [כינוי לברברים] שהיו מחזיקים ידי הפוקח הנז' והרג מהם ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ביום הג׳ וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם וכו', והיו אנשים עשירים רובם ככלם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות אין מספר. ויין ושמן ודבש וחמאה אין לו שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב ובאו כל הקהל של אזאוייא לכאן לפאס, והי״ז בר״ח אב הרחמן מש׳ נפשנו חכת״ה (1668) ובאותו היום שהגיעו הקהל הנז׳ לכאן נולדתי אני הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט.

והקהל שבאו לכאן מן זאוייא כמו י״ג מאות בעלי בתים ולא יצא המלך מהעיר הנז׳ עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה העיר שממה וחרבה מבלי יושב.

אח״ך הלך המלך למראכם לרדוף אחר אחיו מולאי מחמד הנ״ל שהביאו אותו אל פאם לבאלי להיות מלך עליהם כשרצו למרוד פס׳ מחמד להאג', והוא הלך לו לעיר מראכס ורצה למלוך. ועכשיו הלך אחיו מולאי ארציד אחריו. וכששמע מולאי מחמד שבא אחיו לצור עליו ברח הלך לו לעיר תארודאנת, והמלך במראכס.

ויהי היום רכב על סוס אחד עדיין קטן, בכרה קלה, ותעמד על רגליה ותקפוץ. והוא רוכב עליה בין עצי היער ונתקע לו עץ אחד במוחו ומת באותה שעה. ומשם לג׳ ימים הביאוהו וקברוהו בכאן בפאם (21 ב) והי״ז ערב פסח של שנת התל״ב (1672) ליצי׳. נמצא זמן מלכותו היה שש שנים ומחצה.

לשם השוואה ראוי לעיין בקטע המקביל הנמצא בחיבורו של ר׳ משה רפאל אלבאז

ובשנת תכ״ה (1665) אלף פ״ד לתאריכם בא מו׳ עלי אשריף מן תאפילאלת לסוס והיה מערער על המלוכה. ואסר אותו אדמימי שהיה מושל בסוס. ונתן לו שפחה לשרתו בבית האסורים ושכב עמה שם וממנה נולד מו׳ ישמעאל אשר מלך אח״כ. ונתעורר מו׳ רשיד בנו של מו׳ עלי אשריף הנז׳ ובא מתאפילאלת לתאזה. והרג את אהרן בן משעאל היהודי שהיה מולך בתאזה בעורמה ביום שבת והמליכוהו שם. ובא לפאס ופתחו לו באב לבוזאת ולן אותו הלילה בהאלמלאח ולמחר פתחו לו באב אסמארין של פאס אזדיד… ואחר שלשה שנים השלימו עמו גם אנשי פאס לבאלי. והלך מו׳ רשיד לעיר אזאווייה. והכניע סי׳ מוחמד לחאז שהיה מושל שם. והגלה הפלישתים אשר שם ונתץ כל האלזאוויה, ויתן ליהודים אשר שם זמן של­שה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים לפאס י״ג מאות בעלי בתים בר״ח אב שנת ה־

תכ״ח ליצי׳ ויש מהם באו לצפרו ולשאר מקומות. ואני הצעיר המחבר מבני בניהם. היה זקיננו הנבון וחשוב הגביר המרומם הר׳ יצחק אלבאז ז״ל היה מהמגורשים אשר אני הצעיר דור שביעי לו… והיתה עצירה ויוקר השע­רים אבל היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר. וממלוך מו׳ ישמעאל ואילך חזרה המלוכה ירושה לשרפא לעאלאווין, פי׳ שהם מזרע מו׳ עלי אשריף.

עדות מהימנה על יחסו של אל־רשיד ליהודים, לפחות בראשית מלכותו, שומ­עים אנו גם מפי רולאנד פריז׳ים Frejus, שיצא ב־1666 בשליחות מלך צרפת אל מלך תאפילאלת, הוא מולאי אל־רשיד, שנמצא אז בתאזה. הוא מוסר על פגישותיו המ­רובות עם יהודים בצפון הארץ, שבבתיהם לן בדרכו. אהרון קארסינט Carsinet, צורפו של המלך והשולחני שלו, שהיה גם ממונה על קופת־הצדקה של השריף, שירת אותו שירות טוב, באפשרו לו להתקבל על־ידי אל־רשיד. אהרון היה ידידו של יעקב פאריינטי Pariente, שפריז׳יםס הכירו במליליה, וזה נתלווה אל פריז׳יס בדרכו אל תאזה, שימש כתורגמנו ועזר לו במילוי התפקיד שהוטל עליו; לחזק את הקשרים המסחריים בין צרפת למארוקו. מסתבר, שגם הקשר עם קארסינט נוצר בהמלצת יעקב פאריינטי. ייתכן שפאריינטי גר בראשונה בתאזה. הוא שימש תורגמנו של פריז׳יס גם בשנת 1671.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- עמ'254-251

רדיפות השבתאים במארוקו

בניגוד לדעתם של שגי המקורות היהודיים שהובאו למעלה, על יחסו של אל־רשיד ליהודים (חוץ מהגירוש מאל־זאויה, שלפחות בחלקו יש לזקוף אותו על חשבון מלחמתו של אל־רשיד בראשי הכת בזאויה של דילה), והדו״ח של פריז׳יס, נזכרו פעמים אחדות רדיפות היהודים בימיו ב׳ציצת נובל צבי' חיבורו הפולמוסי הגדול של ר׳ יעקב ששפורטש נגד שבתי צבי, נביאיו ומעריציו. ממנו למדים אנו על רוח ההתעוררות וההתלהבות שעבדה על יהודי מארוקו בזמן הופעתו של שבתי צבי, ולא שככה גם לאחר המרתו(תכ״ז), כלומר בימי שלטונו של אל־רשיד. ואף כי שהה ששפורטש באותו זמן בהאמבורג, הרחק מארצות אפריקה, הרי מעורה היה בחיי החברה היהודית של המגרב בתור יליד והראן וכדיין בתלמסאן ולאחר־מכן בסלא, ועמד בקשרים הדוקים עם חכמיה. וברור שלקח חלק פעיל ביותר בפולמוס שבתי צבי, שהוא עצמו היה מחוללו. דבריו של ששפורטש חשובים ביותר כמקור ראשון ויחיד להכרת התעמולה השבתאית במגרב, שייתכן כי עסקו בה אלישע, אביו של נתן העזתי, ושלמה נאווארו, שני שלוחי ארץ־ישראל, נוסף על א״מ קארדוזו, שישב אז בטריפולי של המערב, ושפעילותו אינה מוטלת בספק. על מרכז אחר של תעמולה זו, שהשפיע על המגרב, נעמוד בהמשך הדברים, עתה נעמוד על קו בעל חשיבות מדינית, העולה מפרטים שהשקיע ששפורטש כלאחר־יד בחיבורו. הכוונה לסיפוריו על רדיפות היהודים על־ידי אל־רשיד, ש­אמנם אינם מצטיינים בבהירות יתירה, ויש להסיק דבר מתוך דבר.

בימי עלייתו של אל־רשיד לשלטון היו ׳אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד' ולפי הידיעות שקיבל ששפורטש מאנשי סלא נמצאו הם לפני־כן ׳בסכנה גדולה על התעוררותם יותר מדאי באמונה הזאת (כלומר השבתאות) וקם עליהם גיילא״ן הרשע וגזר עליהם גזרת הרג ואבדן ולולי רחמי שמים ושוחד בחיק השיב חמה עזה, ואני כתבתי להם באריכות על זה והטלתי אמונתם בספק׳.

באיגרת שערך ששפורטש לגלילות המערב בתכ״ט נזכרות באריכות קהילות תידולא(=תאדלה), שארית אל־זאויה ואגפיה, וכן חבל ארץ העבר״ה — ומסתבר שהכוונה לאיזור המשתרע לאורך ואדי אום אל־רביע, שעל גדותיו שוכנות דילה ותאדלה. הביטוי ׳שארית אל־זאווייא׳ רומז ללא ספק ליהודים שנשארו בזאויה אל־ דילה לאחר שרובם גורש לפאס. אישור לפירוש זה מספק ששפורטש עצמו בפיסקה אחת שבמכתבו אל יעקב בן סעדון משנת ת״ל: ׳ובזאוויא כל יהדותם בסתר ואפילו שמירת שבת מנועה מהם אם לא עכשו במלכות זה המלך׳. אף כי הלשון כאן סתומה במקצת, שתי הפיסקאות מבהירות זו את זו. ברור, כי בשנת ת״ל- 1670 גרים יהודים בזאויה. בביטוי ׳יהדותם בסתר׳ התכוון ששפורטש לומר, שאין להם בית־כנסת ציבורי, אבל מצבם הוטב לאחרונה, דווקא בסוף ימיו של אל־רשיד. בשום פנים אין להניח, כי ששפורטש התכוון לאסמאעיל, שעלה לשלטון רק בשנת 1672. אמנם בקטע הראשון יש זכר למצוקה ומצור, שבה נמצאת ׳שא­רית אל זאווייא׳, ובכל־זאת לא הניחו תורתם בקרן־זווית. אולם הקטע המאוחר בשנה אחת מדבר ברורות על הקלה שחלה במצבם.

לפי מכתבו של ר׳ אהרן הסבעוני אל ששפורטש דבקו במיוחד בשבתי צבי קהל מראכש, שבראשו עמד הנגיד ר׳ מימון מימראן. באותו פרק־זמן(תכ״ט) גזר המלך על קהל תאדלה ׳לילך יחפים תמיד בכל העיר, בלי שום מנעל וביטלו להם בתי־ כנסיות, כי אם להתפלל בעשרה בביתם. וגזר המלך על כל הספרים אשר סביבו­תיהם שיתקבצו כלם לתידולא ולא נשאר א׳ מהם בחוץ! והרי הם בעונות במצור ומצוק יושבי חרבות ואהלים. וגם הם החזיקו באכילה (בט׳ באב) וקוראים במקום

יענך ה׳ ביום צרה (תהל׳ כ, ב) ה׳ בעזך ישמח מלך (שם כא, ב), ובמקום תפלה לדוד הטה ה׳ אזנך (שם פו, א) למנצח על שושנים (שם מה, א)׳.

בחודש סיוון ת״ל קיבל ששפורטש מאחד השבתאים שבעיר סלא איגרת ובה מסופר בין השאר על הצרות שגורם אל־רשיד לקהילות המערב. הוא גזר חורבן על בתי־כנסיות במראכש ובתאדלה, הכביד את עול המסים והוסיף גזירות אחרות. הכותב ראה בזה סימן לנחמה קרובה ולביאת המשיח באותה שנה.

מתגלית לנו כאן עובדה מתמיהה. בקרב היהודים באל־זאויה נמצאו רבים שהא­מינו בשבתי צבי. מתוך מכתבו של אהרן הסבעוני ידוע, כי בפאם כפו על מגורשי אל־זאויה להקפיד על התעניות, וכי אנשי מראכש החזיקו בביטול צום ט׳ באב, אף־על־פי שהוכיחום על כך. והנה דווקא במקומות אלה, בזאויה, בתאדלה הקרובה לזאויית דילה ובמראכש אירעו גזירות אל־רשיד, בעוד שאין זכר להן בפאם, במכנאם׳ בתטואן ובקצר אל־כביר, שאוכלוסייתן היהודית ברובה המכריע והקובע לא הלכה שולל אחר התעמולה השבתאית. אף בסלא נשקפה סכנה ליהודים דווקא בשל ׳התעוררותם יותר מדאי באמונה הזאת׳. ואמנם מציין אברהם הסבעוני כי גם בסלא היתה כת שנגררה אחר השבתאי ר׳ יעקב בן סעדון, והפרה את מצוות הצו­מות הנוהגים מדור דור.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- רדיפות השבתאים במארוקו-עמ' 256

ההתעוררות המשיחית

מסתבר אפוא, כי ההתעוררות המשיחית הכללית בזאויה, בתאדלה ובמראכש היא שגרמה לרדיפותיו של אל־רשיד. כי אילו נקט שליט זה בקו כללי נגד היהו­דים׳ בוודאי היה גוזר את גזירותיו בכל מקומות־מושבותיהם, ולאו דווקא במראכש ובחבל תאדלה. הרדיפות היו מתפשטות גם על סלא, אילו הצליח גילאן להחזיק מעמד בה, אבל מעמדה המדיני המיוחד של סלא גרם, שהיא לא היתה כפופה למרותו השלמה של אל־רשיד. ששפורטש מציין כי אין בסלא ׳בית תפלה — בג­זרת מלכות׳, ומתקבל הרושם כי זוהי גזירה מאותם הימים ».

מן הראוי לציין, כי אגב חליפת־המכתבים של ששפורטש נודע לנו משהו גם על היקף הפזורה היהודית במארוקו בימיו. נוסף על הקהילות שבאו עליהן עדו­יות ממקורות אחרים מזכיר הוא עדות בשפך הסום המערבי, באגאדיר ובאילג, וכן בגרים בחבל תאפילאלת המערבי .

החלק האחרון בספר ׳ציצת נובל צבי׳, המחובר קטעים קטעים והרופף מבחינת עריכתו, מסתיים בסיפור על יוסף בן צור, שניבא במכנאם, כי שבתי צבי הוא המשיח האמיתי. אולם בשל צורתו המקוטעת והסתומה יש לדלות את הפרטים החשובים מתוך מקור אחר. אך בטרם ניגש לעשות זאת יש להקדים ולהצביע (גם מבחינת התאריך) על רשימתו של ז׳. מואֶט [1691—1652) Germain Mouette), נוסע שהיה בשבי במארוקו מ־1670 עד 1681], אחד הצרפתים שנשבה על־ידי שודדי־הים בסלא! בספרו רב־העניין על החיים במארוקו מספר הוא בין השאר : ׳בהיותי בסלא הגיעה ספינה נידרלאנדית מאמשטרדם, שהביאה נבואות מהולאנד ליהודים שבמקום הנזכר לראשונה. בין השאר היה תוכנן של אלה הנבואות, שבראשית השנה הבאה, שהיא שנת 1672, ייוולד בהולאנד המשיח, שלו מצפים הם כבר זמן בה רב. היהודים בשומעם בשורה זו חגגו חג־סוכות שני, שמחה ומשתה במשך שמונה ימים.

יום אחד התאספו ראשיהם בביתו של יעקב בואנו די מסקיטה [Jacob Bueno de Mesquita], העשיר מבין אלה הלבושים לפי מנהגי הנוצרים, שברח מספרד מפני האינקוויזיציה. האדון ל׳אוביה [L'Aubia], סוחר מבּאיון [Bayonne], הלך שמה, כדי לברכם. הוא שתה לחייהם ולבואו לבטח של המשיח המדומה. מסקיטה, שהבין כי הוא מלגלג עליהם, פנה אליו בלשון ספ­רדית : אדון ל׳אוביה, האם מוכן אתה להתערב אתי בארבע מאות פוסו [^{במקור poso ; בתרגום האנגלי: דולארים}], כי המשיח שאנו מצפים לו לא ייוולד בהולאנד בתוך שנה ? ל׳אוביה, שלא ביקש שום דבר שהיה רצוי לו יותר, תקע כפו למסקיטה לעיני כל היהודים, והלה החזיק בה, כדי שההימורים יהיו בני־תוקף, בהצהירו שהוא מתחייב במעמדם לשלם את אר­בע מאות האקי ((écus, אם המשיח לא ייוולד בהולאנד תוך הזמן שהוא קבע. מסקיטה נשבע לפני כל החבורה, שיעמוד בדיבורו, ולאחר־מכן הזמין את ל׳אוביה להמשיך בשמחתם. השנה חלפה ביולי. ובאותו זמן בא ל׳אוביה אל ביתו של מס­קיטה, כדי לשאול אם נולד המשיח, ובמקרה זה לתת לו את ארבע מאות האֶקי שזכה בהם. הביקור הפתיע את היהודי, שחשב כי ההימורים היו בדיחה בעלמא, והתחיל לחזור בו. אולם ל׳אוביה לא ביטל את זמנו, ופנה מיד אל הטירה וסיפר למושל בשלימות מה אירע ביניהם לפני שנה, בהזכירו את כל יתר היהודים שהיו נוכחים אז, ושהמושל הזמינם לפניו. בשומעו מפיהם מה מצב העניינים, ציווה מיד למסקיטה לשלם את 400 האקי [בתרגום : כתרים (crowns).שהפסיד; ואין כל עירעור על פסק־דינו. וכש­יצאו היהודים, חילקו ביניהם המושל ול׳אוביה את 400 הכתר׳.

שלוש נקודות חשובות מצויות בסיפורו של מואֶט, המסיח לפי תומו: סלא כמר­כז להעברת תעמולה שבתאית מאמשטרדאם; הציפייה להתגלותו של המשיח בש­נת 1672 ; חלקם של אנוסים שמקרוב באו בתנועה זו

סיפור מעשה יוסף בן צור במכנאס, כפי שמתארים אותו עדי־ראייה שבתאים ולא־שבתאים, מאפשר לצרף שורה של פרטים חשובים. לאחר שנתאכזבו התקוות לביאת המשיח (כלומר שבתי צבי) בשנת תל״ב/1672, עורר אותן מחדש אדם פשוט, עם־הארץ ירא־שמים, שלו נתגלה ׳המגיד׳ בליל ראש־השנה תל״ד/1673 ובישר לו את ביאת הגואל, הוא שבתי צבי, בערב פסח תל״ה/1675 אחר ביעור חמץ. נתן הוא נביאו, בעוד שהוא, יוסף בן צור, הנהו משיח בן יוסף. השמועה נתפשטה וחכמי מארוקו ומקובליה מהערים פאס, תטואן, מלא, קצר אל־כביר וממ­קומות אחרים באו לראותו ולתהות על קנקנו. כאות לאמיתות דבריו הצביע על העובדה שלפנים היה עם־הארץ, אשר לא ידע אפילו ללמוד רש״י, ועתה נתגלו לו רזי־תורה. אולם בשבילנו חשוב האות השני שהוא מוכן לעשות: ׳ואם תרצו אני אלך ברחובה של עיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לכם ולא לשום א׳ מישראל׳. אות זה הוא הוכחה, כי הפגנותיהם בפומבי של תומכי שבתי צבי גרמו בעבר צרות רבות לישראל. לאחר שלא נתקיימו דברי יוסף בן צור במועד שניתן לראשונה (ערב פסח תל״ה), בטחו מאמיני ש״צ כי הגאולה תבוא בתל״ו, ובמיוחד עשו תשובה האנוסים שבמ­ערב.

אגדת אבן משעל

עתה עלינו לשוב אל הסיפור הנפוץ במארוקו על אבן משעל, העשיר היהודי בס­ביבות תאזה, שהצליח להטיל את מרותו על המוסלמים, נעשה ׳מלך׳ עליהם, גבה מסים, ואף נוהג היה לקבל מדי שנה כמתנה מנתיניו אלה בתולה מוסלמיה, שנו­עדה לבית־הנשים שלו. עד שבא אל־רשיד ונקם את כבודן של הבתולות המוס­למיות, שחיללן היהודי, ובאותה הזדמנות אף שדד את כל רכושו הרב של היהו­די. לזכר המאורע הוחג בפאם ׳עיד אל־טלבא׳, חג התלמידים במדרסות, שבו בו­חרים את סולטאן התלמידים, הנוהג כמלך, יש לו ׳חצר׳ ווזירים, והוא מקבל מתנות מנתיניו. במאמר מעמיק ניתח פ. סניוואל את המקורות לאגדה ולמנהג ׳חג התלמידים׳ והוכיח, כי במקורות הערביים והאירופיים הקרובים לזמן המאורעות אין כל זכר לאותם הקישוטים הרומאנטיים על ׳מלך יהודי׳ עריץ, המשתוקק לב­תולות מוסלמיות. לפי המסורות של הברברים בני יֶזנאסן׳ השוכנים בין תלמסאן למליליה, נודע היהודי כמכניס אורחים ביד רחבה, וכן נהג גם כלפי אל־רשיד, שבא אליו בעורמה, כדי לרוצחו.

סניוואל סבור, שאין להטיל ספק בעובדה גופה, כי אל־רשיד הנרדף, שהיה זקוק לכסף, לא נרתע מלרצוח יהודי עשיר, משלם ג׳זיה ככל היהודים, שלא היה כלל מלך ושמו לא היה אבן משעל. הוא מניח, כי בעזרתו של די קאסטר הצליח לאתר את ׳דאר אבן משעל' כפר הנמצא בשטח מגוריהם של בני יזנאסן, הברברים משבט הזנאתה. לאחר שנכונה שושלת העלווים ניתוספו לאט־לאט הקישוטים הרומאנטיים על ה׳מלך וה׳מלוכה/ ונתפרסמו בנוסחאות שונות, כפי שהביאן מחבר מארוקאני שמת בסוף המאה הי״ט. וכן קרה, שהעשוק נעשה לעושק והרוצח הפך למגן האיסלאם. סניוואל מביא גם מעשיה אחרת, שלפיה הומלך היהודי לאחר מה שאירע לאחד השריפים הערביים, שראה אשה ותבע אותה למשכב ? ומשסירבה זו להתמסר לו, תפס את בנה וזרקו לתוך יורה רותחת. כמחאה על נבלה זו המליכו הערביים את היהודי למלך עליהם.

סניוואל הביא מעשיות אחדות, שיש בהן מוטיבים הדומים לסיפור אבן משעל. לכן מן הראוי להצביע על שני סופרים ערביים, בני המאה הי״ג, שישבו במזרחו של עולם האיסלאם, המוסרים מעשה במלך יהודי רשע שמלך בתקופה הטרום־איסלאמית בית׳רב, היא מדינה של מוחמד. רשע זה גזר ששום נערה לא תינשא לבעלה אלא אם כן בילתה את ליל־כלולותיה עם המלך. כך נהג המלך כלפי היהו­דיות והערכיות בנות השבטים אוס וה׳זרג' שהתיישבו אז בקרב היהודים. בהגיע תורה של אחת מבנות ח׳זרג׳ להינשא הציל אותה אחיה מקלון. הוא התחפש בבגדי־נשים, נכנם עם הנשים המלוות את הכלה אל המלך והרג אותו. ניתוחה ההיסטורי־ספרותי של מעשיה זו הוכיח כי אין בה שום יסוד היסטורי, והמוטיב ׳תיבעל להגמון תחילה׳ הושאל מסיפור ערבי מקורי»».

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- אגדת אבן משעל-עמוד 259 20/11/2019

מואֶט על מצבם של היהודים

במקום זה מן הראוי להביא קטע מדברי מואט על מצבם החברתי של היהודים במארוקו, כפי שהוא ראהו בשנים 1670—1681, כלומר בסוף ימי אל־רשיד ובהת­חלת שלטונו של אסמאעיל. לאמיתו של דבר משקף תיאורו מצב שלא חל בו שינוי במשך מאות שנים.

׳היהודים נמצאים במספר גדול בפרבריה, ואין מכבדים אותם יותר מאשר במ­קומות אחרים; להיפך, אם יש זבל לשפוך החוצה, הם יהיו הראשונים לעבודה זו. מחובתם לעבוד במלאכתם בשביל המלך כשהם נקראים לכך, תמורת מזונם בלבד, והם מזומנים לסבול מכות ועלבונות מכל העולם, מבלי שיעזו לומר דבר אף לילד בן שש המיידה בהם אבנים. בעוברם ליד מסגד, בכל תקופה ובכל עונה שהן, עלי­הם לחלוץ את נעליהם, ואינם מעיזים לנעול אותן אפילו בערים הממלכתיות כמו פאס ומארוקו, מחשש שיהיו סופגים חמש מאות מלקות ומושלכים לבית־הסוהר, שיוצאים ממנו רק לאחר תשלום קנס גדול.

לבושם הוא לפי המנהג הערבי, אבל גלימותיהם וכובעיהם שחורים, כדי להב­דילם. בפאס ובמארוקו הם שוכנים לבדד מיתר התושבים, בשכונות מיוחדות, מו­קפות חומות, ששעריהן שמורים על־ידי אנשים שהוצבו על־ידי המלך, כדי שיוכ­לו לנהל את מסחרם בשלום ולקדש את שבתם ושאר החגים. בערים אחרות הם מעורבים עם הערבים. אין להם עיסוק מלבד המסחר ומלאכותיהם. רבים מביניהם עשירים ביותר, ועם זה אין מעמדם גבוה משל הפשוטים שבהם. הם מתכתבים עם היהודים הגרים באירופה, ששולחים להם נשק ותחמושת בהסכמת הקונסולים.

יש להם בכל עיר שייך וראש, שהם בוחרים בו, או שהמלך ממנה מתוכם; שייך זה הוא הקובע את המסים שעל כל בית לשלם למלך. רק לעיתים רחוקות הם יוצ­אים יחידים מחוץ לעיר, כיוון שהערבים והברברים רוצחים אותם על־פי־רוב.

בארצות אלה אין כמעט צדק בשבילם. אם הם מרבים לדבר לפני המושל כדי להגן על זכויותיהם (מפני שבברבריה אין משתמשים בעורכי־דין ובתובעים, וכל אחד טוען לעצמו), הוא מצווה על שומריו לתת להם מכות. בקוברם אחד משלהם, מעתירים עליהם הילדים מכות, יורקים בפניהם ומקללים אותם אלף קללות. עם זאת, הם גומלי חסד להפליא לענייהם, כדי שלא יבקשו נדבה; והשייך מטיל מם על כל אחד לפי אמצעיו כדי לספק את צורכיהם של אלה. הנה במלים ספורות הצרות שסובל עם זה, שהיה לפנים כה אהוב לה^, וכיום הוא משחק ופסולת של כל האומות, כדברי פרק כו בספר ויקרא׳ ״

שלטון אסמאעיל

דמות השנויה במחלוקת הוא מולאי אסמאעיל, שירש את כיסא אחיו רשיד, האריך בשלטונו(1672—1727), והתפרסם במעשי־האכזריות שלו. המקורות הערביים רו­אים בו את מייצבה של שושלת העלווים, שליט בעל מרץ, שהצליח לאחד ולגבש את המדינה ולהשליט בה סדר וביטחון. סופר־החצר של העלווים מסכם את ימי שלטונו במלים: ׳העניינים הסתדרו, הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התעסק בבניין טירותיו ונטיעת פרדסיו; והארץ בביטחון ובשלום. יצאו האשה והיהודי (במקור: אל־ד׳מי) מן וג׳דה עד אל ואדי נון ולא ייתקלו במי שישאל אותם ׳מנין ?׳ ולא ׳לאן ?׳. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה (מחמת הזול) ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה׳.

לעומת זאת מדגישים ומבליטים המקורות האירופיים בני־הזמן את אכזריותו של אסמאעיל כלפי נתיניו וכלפי השבויים הנוצריים; ולפי דבריהם לא היה כמוהו בתולדות המגרב לשפוך דם נקי. האמת היא, כי לראשונה היה מצבו קשה בשל התקוממויות והתמרדויות של אחיו ובן־אחיו. וגם כשניצח אותם, לאחר קרבות שנמשכו שש שנים, עדיין לא תמו מתנגדיו ומתחריו. במחצית השנייה של שלטונו צפוי היה למרידות של בניו, שהוא עצמו הושיבם במשנים בחבלים שונים של ארצו. בתנאים אלה, כשנשקפה בכל עת סכנת התקוממות מזוינת, המשען הבטוח היחיד היה צבא חזק וממושמע שאפשר לסמוך עליו. לשם כך אירגן אסמאעיל גיס מורכב מעבדים שחורים; אלה היו ה׳עביד אל־בּוּח׳ארי^, המפורסמים. נאמנו­תם התבטאה במשמעת עיוורת, שהם נשבעו לשליט לא בנקיטת הקוראן, כי אם בנ­קיטת אוסף־החדית׳ים המעולה של אל־בוח׳ארי, שהיה מקודש בעיניהם יותר מספרו של מוחמד הנביא. אסמאעיל נוכח גם לדעת, כי אין הוא יכול לסמוך על אוכלוסיית שתי הבירות: פאס ומראכּש, ולכן ניגש להקמת בירה חדשה, היא מכּנאס, שכמה מבנייניה הקדומים נאלץ לפנות, כשבנה את ארמונו, את המבצר ואת רובעי המינהל והצבא. וכן ייסד את ה׳מלאח הישן' שכונת היהודים, שהוקמה במר­חק מן הארמון המלכותי, לאחר שפינה את היהודים ממקום־מושבם הקודם בעיר הערבית. ברור שלכל זה דרושים היו אמצעים כספיים רבים וכוח־אדם עצום, ואו­תם צריכה היתה לספק האוכלוסיה כולה וגם השבויים הרבים שבתוכה.

מנקודת תצפיתם בפאס לא ראו חכמיה, או לא חשבו לנכון לרשום בכתב, את אשר התרחש אז במכנאס ובמדינה כולה. עם זה ראוי להביא לראשונה את רשימו­תיהם כלשונן, מאחר שמשתקפת בהן הערכה אובייקטיבית׳ שאינה מתעלמת מפראיותו ואכזריותו של אסמאעיל, ממצוקת המסים וממעשי העריצות, ובכל־זאת אינה שלילית.

(21 ב) ובימיו [של אל־רשיד]  היה מולאי ישמעאל כליפא פמקנאם ופצפרו וכשמת מולאי ארציד ומיד בא מולאי ישמעאל יר״ה והמליכוהו עליהם אהל פאס אג׳דיד. ואח״כ הלך המלך מסיר"א [מולאי סמאעיל יפיק רצון אל ] במחנהו למראקס להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן והלכו עמו ארמא די פאס לבאלי ונלחם עמו ובא לשלם. אח״כ רצה מסיר״א לילך במחנהו להלחם במקום אחר ושאל מן פאם לבאלי ארמא לילך עמו ושלח להם לקאייד זידאן לפנקס  ארמא. מה עשו הל פאם ? תכף ומיד בבוא לקאייד זידאן אצלם הרגוהו וחתכו ראשו ושלחו אותה למלך מסיר״א ומרדו במלך ושהו במרדם שנה ומחצה. והיה נלחם עמם בכל יום פדהר רמכא ופדהר אזאווייא והיו עולים אהל פאס לבאלי עד קרוב לבסטיון של באב לג׳וואד והיו נופלים בבתים של האלמלאח רצאץ [כדורי עופרת] והיו אהל פאם מחריפים (!) ומגדיפים(!) את מסיר״א. ועד היום מזכיר עליהם את החירופים ומטיל עליהם מס גדול, ובכל שנה הוא פוקד עליהם את עונם. אח״כ השלימו עמו ועשו שלום ביניהם והמליכוהו עליהם פעם אחרת. אח״כ המלך מסיר״א הלך לעיר תארודאנת להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן הנז׳ למעלה, שנלחם כבר פעם אחת במראקם וברח לתארודאנת. ועכשיו הלך להלחם עמו בתארודאנת והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות והרויחו ממון רב במחנה הנז׳. והיה זה בש׳ התל״ח (1678) ליצי'

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

-עמוד 262

(27 א)… מ״ך בכת״י שביום ו׳ בשבת של ש׳ ורב טו״ב לבי״ת [היא שנת תנ״ט/1699]ישר­אל באתה לנו בשורה טובה מעיר מקנאם שנעשה נם גדול עם מסיר״א שה­צילו הי״ת מן לבייא אחת. ומעשה שהיה כך היה וכך ספרו לנו. באיין ארבעא דנצארא חאפו עלא בית למאל דלמלך מסיר״א באס יסרקוהא וקאמו עליהום וקבדוהום. ולאגדא חב למלך יתפרז עליהום יעטיהום לשבועה יאכלוהום וטלאע מעאהום למלך פוק צור די צ׳אר אסבועא באס יתפרז, והבטו אנצארא בארבעא לאענד אסבועא ולא כלוהמסי. קאל לקאייד ולשורפא ולעביד די כאנו מעאה פוק צור ירגמוהום. קאם וואחד נצראני הדר מעא וואחד לביא בלעגמייא קאלהא תנקז לפוק צור ותטייח למלך ותאכלו לאיין כאנו מרביין מעאהום יעטיווהום כל נהאר מא יאכלו ומא יסרבו, ונקזת לביא עלא למלך וקבדתו מן לכתפ דייאלו פלייד ליסרי ולייד לימני כאן מחכום פצור לאיין כאן אצור עאלי. ומנאיין רמאת יידהא פלמלך קבדתו מן לחמאלא די כאנת עליה ולא קבדת אלחאם גא וואחד מן לעביד דלמלך (27 ב) ודרבהא ברצאצא באיין עיניהא, טאחת אלביא לצ׳אר אסבועא ול­מלך טאח עלא ברא ופכו הי״ת, ועמלו דאך אנהאר כבוד למסלמין ויהוד. ופכול בלאד כאנו יעמלו אנזאהא ומשתה ויום טוב. וברחו לחכמים וראשי הקהל באיין מא יחל חד לחאנות דייאלו ודי ענדו חאזא מליחא ילבסהא וי­זיין ביהא. וזיינו סאטח דלמלאח וטיקאן בלכוואמי וחגוב ואנטאייר דל־ חריר, ועמלו ליהוד ד׳ דלעלום וזאוו למסלמין ובקאוו ילעבו ויסרבו אםראב ומאחייא. ומסאוו לצ׳אר אלמלך ולצ׳ייאר אשרפא ולקייאד ולג׳וואמע ולמדרמאת בסבאבטהום ולא מן הדר מעאהום מן לגוים. וחווסו ליהוד חוואנה לגוים פפאס אלבאלי ולא מן כלמהום. ועלא קד האדסי הווא נס גדול עליהא כתבתו הינא. נאם עבד רחמן ונאמן ומקוה רחמי יוצרו, להושיבו שליו שקט ושאנן, ובצל שדי יתלונן, שמואל אבן דנאן הי״ו.

והרי התרגום

ארבעה נוצרים הסתתרו בבית האוצר של המלך מסיר״א כדי לגנוב! עמדו ותפסום. רצה המלך להסתכל עליהם בשישליכום לפני האריות. ועלה המלך עמהם מעל לחומה של סוגר האריות כדי להסתכל. הושלכו ארבעת הנוצרים לפני האריות ולא טרפום. אמרו השר והשריפים והעבדים שהיו אתו מעל לחומה , יש לרגום אותם! עמד אחד מהנוצרים וצעק אל אחת הלביאות בלשון זרה ואמר לה; שתזנוק על החומה… תכה את המלך ותט־

רוף אותו. לפי שהיו(האריות) גדלים עמהם והיו(הנוצרים) נותנים להם כל יום לאכול ולשתות. זנקה הלביאה על המלך ותפסה אותו בכתף וביד שמאל — והיד הימנית היתה דחוקה אל החומה, כי היתה חומה גבוהה. וכשהרימה הלביאה את ידה על המלך תפסה את החגור של החרב שהיה עליו ולא תפסה בבשר. בא אחד מעבדי המלך (27 ב) וירה כדור בין עיניה.

נפלה הלביאה אל סוגר האריות והמלך יצא החוצה והצילו הי״ת. ועשו להם המוסלמים והיהודים יום גדול ובכל הארץ ערכו שעשועים ומשתה ויום טוב. והכריזו החכמים וראשי הקהל שלא יפתח שום אדם את חנותו ומי שיש לו בגדים יפים ילבשם ויתקשט בהם. האנשים קישטו את גגות האלמלאה והחלונות באהלים, וילונות ואריגי פסים של משי. וכן עשו היהו­דים ארבעה דגלים והמוסלמים המשיכו לשחק ולשתות משקאות ומאחיא וביקרו(היהודים) בחצר המלך ובחצרות השריפים והלכו במסגדים ובמדרסות בנעליהם ולא נזפו עליהם הגויים. היהודים שדדו את חנויות הגויים בפאס העתיקה, אך איש לא אמר להם דבר. ומאחר שעניין זה היה נם גדול כתבתי עליו כאן.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

עמוד 263

וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד, נתייעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנאס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם, אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים אל המלך מסיר״א והיו משלחים כתות כתות. ויתקבצו ביום א׳ ד^, בחודש רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר_־ ופקדתי בשבט פשעם. ויהי היום ויעלו בכתות ללקצבא של המלך מסיר״א ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל, ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו את בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המם לפניו לתת דין וחשבון על כל מת שגבו מן אלמלאח. וישלח אגרת על ידי הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנאם במאמר המלך לתת דו״ח. וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם. אוי לנו מיום הדין לפני דיין נאמן ב״ה; וילכו הנגידים וא׳ מן גובי המס והע­לו אותם למלך ס׳  ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. הם מדב­רים ומתחננים לפני המלך יר״ה ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות את היהודים ברצאץ ימח שמו וזכרו, שם רשעים ירקב. וכן עשו ומתו ב׳ יהו­דים אחד שמו משה מאמאן ואחר עמו והשלישי נשפך דמו ולא מת. הכתה אותו הארצאצא ועברה בין הקנה ובין הוושט ולא מת ועדיין הוא חולה.

ואח״כ נתרפא ושמו משה ן' חנינא, והשם ית׳ ינקום נקמת דם השפוך, אכי״ר. וכשראה המלך את דם ההרוגים קצף קצף גדול וחמתו בערה לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הא׳. וגזר על היהודים אשר נשארו חיים והנגידים לשרוף אותם באש בתנור הסיד ויוליכו אותם לשורפם. ואח״כ אמר להחזירם וכשחזרו שאל לנגידים שבהם, וגזר עליהם לשורפם, ויוליכו אותם לשורפם; ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים. ויטב המלך את פניו לשר א׳ שהיה לפניו ויאמר לו: החזר את היהודים מן כבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פאס בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש. וכן עשה והביאם לפאס בש״ק כשגמרנו בס׳ אם רעה בעיני אדוניה וכו׳. בעוה״ר היו אלה, הי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל.

ונתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך נ״ע ושם חנה האלקאייד וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ ובו ביום גזר האלקאייד על הקהל לפנקס כל אחד לפי ערכו מה שיכול לתת כל א׳, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והוסיף עוד ואמר להם: לא תערכו רק מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים, אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו, וג״כ הנ­גיד היה מבקש מן המלך יר״ה ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית ליתנו עכשו, והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו, והלקאייד מכה ומענה בחכמים ובבעלי תורה. והיה מענה לעשיר א׳ ומרוב המכות והענוי שהיה מענהו ולא היה יכול לסבול, המיר דתו. אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות! ומן היום ההוא והלאה גזר אלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף, וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר.

וביום ח״ה [חול המועד פסח] של שנה הנז'(תס״ד 1704) בא ס׳ לחאג׳ מסעוד כסוס לגבות האלגזייא וסגר דלתי שערי האלמלאח וקבץ את כל היהודים כדי ליתן באותו יום אלגזייא ואחר כמה פיוסים ושוחדות נתנו מאה אוקיות והמתין להם עד שיעבור חג הפסח, וכן היה.

בר״ח תמוז ש׳ התס״ה (1705) ליצי׳ בא לעיד אסגיר [] של גוים ביום ש״ק וכעם המלך מסיר״א על הנגיד הנד, שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עיד, והטיל קנס על הקהילות של המערב לתת לו ככר זהב במשקל, שהוא שור. תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאם האומללים הרביע של הככר הנז' ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו ללקאייד הנז' סוכרא  והוצאות ח׳ אלפים אוקיות. [22] סוכרא — סח'רה, עבודת כפייה; נראה שבתקופה מסוימת אפשר היה להשתחרר ממנה על־ידי כופר־כסף — וכך שינתה המלה את הוראתה לתמורה, מתנת־כסף; ר׳ דוזי בערך.

הערת המחבר:         אל־עיד אל צגיר, הוא עיד אל־פטר, החג המוסלמי לאחר צום חודש רמצ׳אן. התאריך משובש ללא תקנה. באותה שנה חל חג זה ביום ג׳ בשבוע, 27 ביאנואר. נראה כי חרה לאסמאעיל פי שניים, שלא קיבל את המתנות הנהוגות, כי היה מנהג, שאם חל החג המוסלמי בשבת היו צריכים להוסיף על המתנה הרגילה. והשווה וואנדל, 109 ,Danmark.(ע"כ)

וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר. ונטלו הזהב והלכו עם האל־קאייד למקנאם והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ך שמול [נזכר בשו״ת משפט וצדקה ביעקב של ר׳ יעקב אבן צור, א, סי׳ רפח, בשאלה משנת תנ״ו, ובהסכמה משנת תנ״ח ,- עיין טולידאנו,.], וכשהוא רוכב על הפרדה יצאה נשמתו ומת והביאו אותו לאלגיסא [בית־קברות בשם זה נמצא בקרבת באב גיסה שבצפון העיר, והיה מיועד לקבורתם של אלה שנהרגו מחוץ לעיר ; עיין כה״י 29 ב (ויידה, 84) ; 32 ב (ויידה, 96). בדבר המקום עיין לה טורנו במפה,] וקברוהו. סוף דבר משנת התס״א (1701) אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את הצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה תכופות זל״ז. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״צ [19],

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

עמוד 265