מורשת יהדות מרוקו

מהפכה ומשיח.

בהשווה לתקופת האימים של קודמו אין פלא ששלטונו של מולאי סלימאן נחשב לתקופת רגיעה ועל כך זכה בתואר "החסיד". אולם לא חל שינוי מהותי במצב הקהילה, לא נעלמו הסכנות והפחד, ולא נשכחו זוועות העבר הקרוב.

וכתמיד בתקופות כאלה מתעורר הרעיון המשיחי, בשנת תקנ"ח-תקנ"ט[ 1798 – ו ]1799 קוינו לאור ואין, וכמעט חס ושלום אמרנו אבדה תקוותנו, כי על פי אגרת אוגרת דברים רבים ששלח חכם אחד מארצות פראנסה שבכלל דבריו אמר,שבשנת תקמ"ח כשהיו חופרים הבונים בארץ במקום אחד בפאריז, מצאו אבן חזקה וגדולה, וכתוב עליה שבשנת תקמ"ח, יהיו מלחמות בין שלוש ממלכות, תוגראמה, רוסיה ורומי ובשנת תק"ן תהיה עוד מלחמה, ברומי צרפת ואפריקה.

ובשנת תקנ"א, ימות האפיפיור ברומא, ובשנת תקנ"ב, יהיו מלחמות בכל העולם. ובשנת תקנ"ג, יהיו כל בני העולם מעורבים זה בזה. בשנת תקנ"ד יהיה רעש וחושך בכל העולם. בשנת תקנ"ה, ישרפו שלוש מדינות הנ"ל והמים יהפכו לדם. בשנת תקנ"ו, ובוא גוג ומגוג. בשנת תקנ"ז, יכירו כל באי עולם אמונת ה'. בשנת תקנ"ח, ותקנ"ט, יקבץ ה' נדחי עמו, והיה ה' למלך וכו'…, וכל אותם השנים שמענו כי יש מהומות ומלחמות גדולות בערי אדום, ואמרנו שהתחיל הדבר להתקיים, וחיכינו לשתי שנים האחרונות, ובעוונותנו שרבו, נתקיים בהם רק רעב ומגפה, ומלחמות הפלשתים שכנינו הרעים, ונשמו הדרכים, הילד, ויביא לנו משיחנו בקרב ימים בב"א.

כתב זה המובא על ידי רבי יוסף משאש ב "אוצר המכתבים" הוא אולי ההד המוזר ביותר מן המהפכה שהשתוללה אז בצרפת, בשנת 1789, וניסתה להתפשט לכל אירופה. אולם ליהודי מכנאס לא היה בכלל מושג על מה שעובר באירופה והם פירשו את השמועות בהקשר לשאלה הנצחית "מתי יבוא המשיח?.

אמונה מחודשת זו בבואו הקרוב של המשיח לא הייתה כנראה מוגבלת למכנאס אלא התפשטה בכל המערב. זהותו של אותו רב מ "פראנסה" ידועה לנו : הרב חיים ביבאס מסאלי שישב אז באמסטרדם ושלח את אגרתו לרבי אברהם קורייאט במוגדור.

המלך הטוב עבד אל-רחמאן 1859 – 1822 .

למרות אהדתו העמוקה של השליט הבא יתחוללו במשך מלכותו הארוכה מספר מאורעות מעציבים המעידים על המשך הידרדרות מצב הקהילה ושקיעת רוב העם בדוחק ועוני. מוסלמי אדוק כאביו, הוא התמיד במסורת ההבנה והסובלנות כלפי היהודים שתאפיין להבא את יחס העלווים לבני חסותם, הד'מי.

ברם אהדת בית המלוכה לא יכלה לבוא במקום מדיניות פיתוח המדינה והצעדתה קדימה. כלכלת המדינה נשארה תלויה בחסדי שמים, פשוטו כמשמעו. בצורת קשה וממושכת בשנות 1824 – 1826 מבטלת כל הישגי תקופת התאוששות הקודמת. במכנאס לבדה מתו מרעב בשנת 1825 לפי עדות הרב חביב טולידאנו (פה ישרים) כ – 3500 יהודים ובפאס 1800.בצר לה משגרת קהילת מכנאס שני רבנים לגייס עזרה בקהילות ישראל באירופה. אותו רבי חביב טולידאנו הצליח במשימה שהוטלה עליו בגיברלטאר, אולם בשובו למכנאס הוא מספר שמצא רק חורבן ובתי כנסיות סגורים וכמה חודשים לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

הרב השני, רבי אברהם חליווה העדיף להישאר בלונדון אליה הגיע באותה שליחות. הרעב הכבד הביא בעקבותיו שיבוש הדרכים, ביזה והרג. בשנת 1826 נרצחו בקרבת מכנאס, בכפר אגוראי, 15 יהודים.

תושבי הכפר היהודיים עזבו את מקום מושבם והתיישבו במכנאס והזכר היחידי לקיומה של קהילה יהודית במשך מאות בשנים נשאר קברו של צדיק ששמו אין יודעים ושהיה מקום עלייה לרגל ליהודי מכנאס עד ימינו. גורל דומה פקד את קהילת אזרו לאחר רצח אחד מסוחריה רבי משה חליווה, אחיו של השליח ללונדון.

בשנת 1832 התקוממו בני שבט האודאייה נגד המלך שנאלץ לנוס על נפשו ולמצוא מקלט במכנאס, שם הוא מגייס צבא גדול ומטיל מצור על פאס. בני האודאייה התבצרו במללאח וחשבו למצוא בכך מחסה. אולם המלך הפגיז את השכונה היהודית ורק בנס מספר הקורבנות היה מועט ולמזכרת קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ"ב בכסלו שהיה ידוע כפורים דל קור, פורים של הפגזים, ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום.

אבל יותר מהרעב והמרירות נחרט בזיכרונם הקולקטיבי של יהודי מרוקו בדור ההוא ובדורות שלאחריו משפטה ומותה של הצדקת היחידה בתולדות יהודי המגרב.

מעשה בנערה הצדקת

היה כך היה. בעיר תנז׳ה חיתה משפחה יהודית מכובדת, משפחת חג׳ואל, בקרב המוסלמים. יום אחד רבה בתם סוליכה עם אמה ונכנסה לבית השכנים המוסלמים. והנערה כבת ארבע עשרה, יעלת חן, יפה עד מאד וכשראה אותה בעל הבית חשקה נפשו בה והציע לה כל המתנות והתענוגות שבעולם אם תסכים להמיר את דתה ולהנשא לו. סירובה המוחלט פגע בכבודו והוא העליל עליה שהיא כבר המירה את דתה  ועכשיו מתכחשת, ועל כן דינה מוות. עושרו והשפעתו לא הקשו עליו למצוא עדים שאכן הבחורה התאסלמה מרצונה. שר העיר שלא ידע מה לשפוט העביר המקרה למלך מולאי עבדלרחמאן שנחשב, ובצדק, לחסיד ישר ורחמן ומעודו לא עשה רעה ליהודים. המלך לא רצה לקומם נגדו כהני האיסלאם שתבעו גזר דין מוות וקיווה לשכנעה לקבל את דת מוחמרד ובכך לסיים את הפרשה. אבל לא ההבטחות והפיתויים ולא העינויים היה בכוחם להזיז מדעת העלמה ״אין כה׳ אלוהינו ואין לי להחליף דתי הקדושה בשום דת בעולם״. מנהיג׳ קהילת פאס ובראשם הרב רפאל הצרפתי ניסו להשתדל למענה אצל גדולי המלכות, אבל לא הועילו מפחד כוהני האיסלאם, ובסתר היה הרב רפאל הצרפתי שולח לה אוכל לבית המעצר כי נגזר עליה לא לאכול עד שתמיר את דתה.

המדינה כולו רועשת והמלך לא יכול היה לסגת וגזר את דינה למוות ועריפת ראש. ההוצאה להורג בוצעה במרכז העיר פאס ביום השוק בפני המון משולהב. ״ואיש הדמים אשר חתך עוד בשר צואורה לאמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך ואמרה לו בשמחה, ה' יחתוך את ידיו אם לא יגמור את השחיטה.״ ההמון המשולהב לא הסתפק בזה ורצה לשרוף את הגוויה. הכחם ר' רפאל נתן שוחדות לגדולי המלכות כדי להביא את הנערה לקבר ישראל ופיזר מעות זהב מעל  ההמון ועוד אלה מלקטים את המן, הוגנבה הגוויה לתוך המלאהח הסגור ומסוגר. ״והביאו גוויתה לרחובה של העיר ועשו הספד גדול אנשים נשים וטף והיתה בכל העיר אסיפת אנחות ואנקות ומלא קריאות אוי ואבוי, וכל העיר רעשה וגעשה״ (ר׳ דוד עובדיה "פאס וחכמיה"). היה זה בשנת 1826 וזכר המעשה נחרט עמוק בלב כל יהודי המדינה שעד היום מזכירים לעתים את שם הצדקת. אין עוד מעשה שנכתבו סביבו כה הרבה ספורים, אגדות, שירים, קסידות. כל רבני התקופה כתבו שירים לזכרה של הצדקת, וגם את דמיונם  של סופרים נוצרים הלהב גבורתה העילאית של האומללה שמתה בשחר ילדותה למען קידוש השם.

כיבוש אלג'יריה על ידי הצפרתים בשנת 1830 יצר סכסוך חמור ומתמשך בין מרוקו וצרפת בגלל העזרה שמלך מרוקו העניק למנהיג המרד עבדל קאדר. בשנת 1844 הפגיז הצי הצרפתי את תנז'ה ומוגאדור. העיר תנז'ה כמעט נחרבה בגלל הפלישה הצרפתית ולרגל הנס שאיר אז ליהודי העיר קבעו גם הם פורים קטן, יום ששון ושמחה שיש לחוגגו ביום כ"א באב. מימון המלחמה נגד צרפת דרש הטלת מסים כבדים וגם הקהילה היהודית נקראת להשתתף במאמץ המלחמתי.

תאג'ר אל סולטאן.

למרות מלחמתו נגד אירופה שקד מולאי עבדל רחמאן לפתח סחר עם אירופה וחשב שמוטב שסחר זה יהיה בידי יהודי המדינה מאשר בידי הסוחרים הנוצריים. הוא חזר לרעיון סבו, סידי מוחמד שהוזנח תחת קודמיו, והעניק פריבילגיות לסוחרי הסולטאן במוגאדור. תואר נכסף זה ניתן למספר נציגים מהמשפחות המכובדות במראכש, בעיקר משפחת קורקוס, אפרייאט ולעסרי. היהודים שלטו בכל סחר החוץ כאשר מוצרי היבוא העיקריים היו התה (שנהפך מאז המאה הזו למשקה הלאומי) והסוכר (מרוקו חדלה לגדל כני סוכר), מוצרי הלבשה ונרות (בעבר הייתה מרוקו כזכור יצואנית גדולה של שעווה). היצוא כלל בעיקר מוצרי חקלאות, שקדים, חיטה, ענבר, עורות לא מעובדים נוצות בת יענה ועוד.

עושר משפחות ספורות אלו לא היה נחלת כלל האוכלוסייה במוגאדור שגדלה עד מאוד והייתה לאחת מהקהילות הגדולות. הנדידה של יהודי הפנים לערי החוף החלה אז וכבר בתקופה זו נקודת הכובד הדמוגראפית של הקהילה היהודית עוברת מפנים הארץ לרצועת החוף, תהליך אשר יזורז עם כניסת הצרפתים ופיתוח קזבלנקה.

אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחד. גם מלך הנחשב לחסיד כעבדל רמאן לא היה לא בכוחו ולא ברצונו להסכים לשינוי כלשהו במעמד היהודי. לפנייתו של קונסול צרפת בתנז'ה להטיב עם בני חסותו השיב המלך בשנת 1842 (מובא על ידי ד"ר מיכאל אביטבול בקובץ " יהודי צפון אפריקה במאות ה-19 וה-20.

" יהודי ארצנו המבורכים הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות. כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אף אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם את במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך ".

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך–תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

עמוד 95