יוסף-אליהו-שלוש-פרשת-חיי-1870-1930-12


יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

ארוסי וחותני ר' אברהם מויאל

ארוסי בגיל 17 * כלתי פריחה שמחה הנאה * מלחמה נפשית פנימית * בין למודים לנשואין * בליל הארוסין * בקורי בבית חותני * אצל הכלה * היחסים ביני ובין כלתי * חתימת התנאים מבלי לקרוא מה שחתמתי * חותני אברהם מויאל * יחוסו * בא-כח הראשון של חובבי ציון מרוסיה בא"י * קניתו קרקעות בשביל חובבי-ציון * השגת הקושנים באסור ממשלתי * הקמת הצריפים ביפו * העברתם על הקרקע בלי רשיון הממשלה * עמדתו הגאה לפני פחת ירושלים * הבנינים נשארים על המקום * המשכת למודי * ראשית הישוב היהודי מחוץ ליפו העתיקה *

באחד מימי חול המועד פסח, כשהתארח בביתנו הרב המערבי מירושלים הרבי משה מלכה, בסעדנו את ארוחת הצהרים, הללני אבי בפני הרב והראה לו את הספרים שנתכבדתי בהם על ידי הנהלת בית הספר. הרב בשמעו את דברי התהלה חייך ואמר: הגיע השעה לחפש לבנכם כלה בת טובים. הורי נתנו את הסכמתם, התחילו לשוחח ביניהם בקטעי מלים שלא יכולתי לתפוס את שיחתם. אחרי הצהרים בשעה 5 לפנות ערב , בא הרב מלכה אל הורי ונכנס אתם בשיחה סודית. הרגשתי, כי מדברים אדותי ושכלם מביעים אותות הסכמה ושמחה לדברי הרב.

כשנכנסתי לחדרי ועינתי בספר, נגשה אלי מרת אמי המנוחה והחלה לנשקני באמרה לי: "החלטנו לשדך אותך עם כלה נעימה בת נכבדים, העלמה פריחה בת המנוח סיניור אברהם מויאל, הידועה לך." הקשבתי לדברי אמי ולא ידעתי מה להשיב על דבריה כי נאלמתי דומיה והדבר לא היה בפי. הורדתי עיני לארץ, מחריש ומתעמק במחשבותי, כשעזבתני אמי, נשארתי בודד לעצמי, תוהה ומתפלא, רק בן 17 אנכי, התחלתי זה עתה ללמוד וכבר מדברים הורי ברצינות על שדוך בשבילי. אולם הבינותי יפה כי אסור לי בהחלט להרהיב עוז בנפשי ולהתערב בעניני הורי ולחוות דעה בדבר הזה. כי בזמן ההוא נערים גדולים ממני, לא העיזו לדבר עם הוריהם בדבר נשואים, אלא סמכו עליהם, שהיו מחליטים בנידון זה מבלי לשאול את פיהם. וכיצד אוכל אני הנער בן 17 לחוות דעה להורי.

עלי להתודות על האמת שמצד אחד שמחתי להתחתן עם בת טובים ממשפחה מיוחסת ולצעירה נאה, ששמעתי שמעה הטוב והכרתיה בעצמי מרחוק, על כן נקשרה בה מיד נפשי. ומצד שני היתה תשוקתי גדולה לגמור את למודי והתחילה לענותני מלחמה נפשית פנימית. קשה היה לי להאמין, שהורי יסכימו להשיאני לאשה, טרם אסיים את חוק למודי, כי לפי שהיה נוהג בימים ההם, היה עובר זמן מסוים בין הארוסין והנשואין ובטח עד נשואי, אספיק להגשים את שאיפותי ולגמור את בית הספר. המחשבה הזאת הרגיעתני והפיחה בקרבי איזה שמחה, אבל היא נשארה כמוסה אתי, כי לא גיליתי דבר לא רק להורי שאי אפשר לדבר אתם בנידון זה, אלא גם אפילו לאלה שיכולתי לגלות לפניהם את מצפוני. ביום הששי של חול המועד הרגשתי המולה בלתי רגילה בביתנו, פקיד החנות היה הולך ובא, הביא משקאות, פירות וממתקים וגם צמידים בעלי גוון שונים כדי שאמא תבחור זוג מהם. הבנתי כי פה מתרחש דבר מה מפני שגם במטבח לא היו מבשלים כרגיל בכל יום ששי, אלא במדה יותר גדולה ובהרוחה. בליל שבת כשהיינו מסובים כל המשפחה ליד השלחן ואחרי שקדשו על היין ולחצתי ידי הורי והרב מלכה שסעד אתנו, פנה אלי הרב בדברים האלה: "הנה בחרתי לך כלה חרוצה , יפהפיה והגונה, בת גדולים וטובים פריחה אלעזיזה [היקרה], שהנך בודאי מכיר אותה". האדמתי מבושה והרגשתי בסמרמורת שעברה בגופי וזיעה קרה כסתה את מצחי. ישבתי על מקומי ושתקתי. משיחת המשפחה הבינותי, כי על פי דרישת הורי, בא הרב מלכה בדברים עם משפחת הכלה, שהביעו את שביעת רצונם לשדוך הזה וקבעו את ליל הארוסין למוצאי שבת. במוצאי שבת אור ליום הרביעי של חול המועד פסח שנת 1887 ,בהכנסי לשנה השבע עשרה לימי חיי, התארסתי עם כלתי העלמה פריחה (שמחה) מויאל, שהנה אשתי ואם ילדי אשר בחברותה הנעימה הנני חי עד היום הזה, ומקוה לחיות גם להבא.

בליל הארוסין, אחרי גמרי בסדור תלבשתי ותסרקתי כיאות לכבוד היום, הלכתי בלוית כל משפחתי לבית המחותנים, בדרך הרגשתי רעד וחלחלה בכל גופי וסמרמורת באברי. כשנכנסנו לבית המחותנים התאמצתי להתחזק אבל לא יכולתי להבליג על רגשותי העזים, גופי רעד וידי היו רטובות וקרות. האולם היה מלא אנשים ובחדר השני ישבו הנשים. את הכלה הושיבו על ידי ונשארה לשבת במקומה עד תום התנאים. עלי צוות לנש את ידי הוריה והורי, גם אותה צוו לנשק ידי הורי והוריה, אולם לנו לא הורשה, לא רק במגע כי גם בדבורים, כל היחסים שביני ובין כלתי, היתה רק ראיה חטופה מרגע לרגע, שתוצאותיה היו שפני שנינו סמקו מבושה ומרגש, משום שהיינו צעירים ורכים לימים וטרם הבינונו היטב את החיים.

כך, מבלי להבין כיצד ומדוע, נחתמו התנאים שקשרו את שתי נפשותינו הצעירות, ועליהם חתמנו מצד כלתי סיניור אהרון המנוח ויוסף מויאל הזקן והדוד של הכלה ומצד שני המנוח מר אבי ואנכי, בלי שקראתי וידעתי מה שכתוב בהם.- בשם שאני כותב על ארוסי והתקשרותי לרעיתי פריחה שמחה בת סיניור אברהם מויאל, אי אפשר לי שלא להקדיש שורות מספר על משפחתה ובית אביה.

משפחת אברהם מויאל, היא משפחה אמידה שמוצאה ממרוקו וגרו ביפו. ראש המשפחה הזאת היה הישיש המנוח ר' אהרן מויאל. לו היו ארבעה בנים, שהשני מהם היה אברהם מויאל אביו של שמואל והוא אב ארוסתי.

בחייו התחבב סיניור אברהם מויאל על כל התושבים, במעשיו הטובים שפעל ועשה בארץ ובמדותיו התרומיות הנעלות שהצטיין בהן. הרבה סייע בידי בעלי מקצוע מחוסרי-אמצעים להתבסס ולחיות בכבוד בארץ-אבות, מלבד לא לעזוב את ארץ-ישראל ולנוד לארצות אחרות. הוא פתח להם מחסנים וחנויות למסחרם ונתן להם את הדחיפה והיכולת החמרית והמוסרית להתקדם בעסקיהם. בזכרוני נשתמרו שלשה בעלי מקצוע שאברהם מויאל המנוח בא לעזרתם ובסס את עמדתם, הלא הם: מאיר אלכימייסטר בעל בית מרקחת "כוכב הזהב", משה גולדברג בעל מחסן גדול לבגדים ומשפחת ביטון, שפתח לה בית מסחר לאתרוגים. הוא בעצמו התעסק בעניני בנקים ועמד בקשרים כספיים עם חוץ לארץ. יום יום בקרוהו ממיטב נכבדי העיר והשפעתו על הממשלה התורכית היתה כבירה.

אחת מפעולותיו החשובות, שיכולה לשמש סמל ומופת, היא שרותו הנאמנה לאגודת "חובבי-ציון" מאודיסה, על מנת שלא לקבל פרס. בתור בא כחם רכש בשבילם אחוזות ונחלאות. לחליפת המכתבים שבינו ובין "חובבי-ציון", היה נאלץ לקחת מזכיר מיוחד, כי כתבו האישפניולי [כתב יד המכונה "חצי קולמוס , " כתב עברי-ערבי שהיה נהוג בקרב יהודי המזרח] לא היה ידוע לאנשי-רוסיה וכן כתבם לא היה ידוע לו. לסדור הספרים והחשבונות לקח במשכורת חדשית על חשבון ועד חובבי ציון את המנוח אליעזר [אלעזר] רוקח אחיו של העסקן הצבורי הידוע המנוח שמעון רוקח. הוא קנה בשביל "חובבי ציון" הרבה נחלאות ובתוכן את המושבה קשטיניה "באר טוביה". הודות להשפעתו על הממשלה קבל קושאנים, למרות שבאותו זמן היה חל אסור על היהודים להאחז על הקרקע וביחוד מחוץ לעיר ועל שטח אדמה גדול. אחרי קנית אדמת קשטיניה – באר טוביה ראה הא. מויאל להקים מספר בתים ורפתות. אך הממשלה לא נאותה להרשות כל הקמת בנין שהוא. המניעה באה מהפחה בירושלים והוא נסע להתראות עמו, בקש עזרתו אך הפחה היה באחת, אין הוא רשאי להרשות שום הקמת בנינים, כי ישנה בידו טלגרמה מקושטא המפקדת עליו לאסור ליהודים להאחז על הקרקע ולבנות עליו. הא. מויאל שאל מהפחה: "הלא אנו כבר רכשנו את הקרקע ויש בידינו קושאן וכיצד לא תרשו לנו להקים עליו בתים ולשבת בהם?"

"זוהי אשמתו של הקימיקם ביפו – ענה הפחה, שהרשה כל זאת ועליו מוטלת האחריות." הא. מויאל לא הסתפק בתשובת הפחה ושאלו שנית: "הרי האדמה שייכת כעת לנו, דמי שויה שלמנו להפלחים ואיך עתה הממשלה לא תרשה להתישב על האדמה, לעבדה ולהפריחה". אולם הפחה עמד בעקשנותו, "לא ארשה בשום אופן". כראות הא. מויאל שדבריו הפעם לא יביאו כל פרי ולשוא טענותיו חזר ליפו. הוא התעמק במחשבותיו מה עליו לעשות עתה. על דבר קנית האדמה הן הודיע כבר ל"חובבי ציון" והמה דורשים מאתו להקים בנינים ורפתות בשביל משפחות אחדות המוכנות לעלות לארץ ולהתישב בה. החליט והזמין כמות גדולה של עצים שם אותם על הככר שהיה שייך לאביו ושכיום הזה בנויים עליו בית הטאבו, בית המשפט לקרקעות, בנק די רומא ובנק עותומן. טרם היו שום בנינים על שטח אדמה זה, הזמין נגרים אחדים והקימו חמשה צריפים, העמידו אותם על הככר הזה, עם הרעפים, הווים, המנעולים וכו . ' כשבאו המשפחות לארץ פרק את הצריפים וטען אותם על הגמלים יחד עם הרעפים ואחריהם נסעו לקשטיניה המשפחות עם מספר פועלים ואנשיו. הקימו את הצריפים במשך ימים אחדים בשתי שורות ונכנסו המשפחות כל אחת לדירתה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר