מורשת יהדות מרוקו

הסוחרים היהודים – פליטים ואנוסים – במלחמות פורטוגל במרוקו על רקע מוסד האינקוויזיציה

נמל מזאגאן היה בשליטתו של מלך ספרד פיליפינו הראשון (1506-1478). בשנת 1494 נקבע ״קו חלוקה״ בין ספרד לפורטוגל, ובו נקבע שפורטוגל תשלוט במושבות שמחוץ לאירופה. לצד הסוחרים המוסלמים פעלו כחמשת־אלפים סוחרים יהודים בממלכה. מעמד הסוחרים בקרב היהודים הלך והתחזק עם בואם של סוחרים יהודים ממוצא פורטוגלי לערי החוף. השפעתם בלטה במרכז החדש, שהיה האחרון שכבשה המעצמה הימית מידי מרוקו. פדרו דה אזבדו, שחקר את תולדות האינקוויזיציה, טוען שבעקבות ביקורו של הבישוף של סאוטה, דון אגוסטינו רוביירו בשנים 1609-1607, וכדי למנוע כל דעה קדומה, נקבע תקנון שהסדיר את מעמדם של הסוחרים היהודים. בכללים שקבע הבישוף נאסר על הנוצרים במקום לבוא במגע כלשהו עם היהודים הבאים בגבולות הערים סאוטה ומזאגאן. בשל מוראות האינקוויזיציה היו רבים שחששו מן הציד שניהלה פורטוגל אחרי אנוסים יהודים במצודותיה במרוקו. רק כך אפשר להבין חוקים שנהגו כלפיהם בראשית המאה השבע־עשרה, ככל שגברה ההשפעה היהודית על האנוסים שביקשו לשוב לחיק דתם, כנראה. הנה כמה מן הסעיפים בחוקה שנקבעה כלפיהם (וכלפי מוסלמים):

סעיף 12: אין להתיר ליהודים (ולמאורים) לבוא במחוזותינו כדי לדרוש למען עבודתם האלילית. רק סוחרים יבואו בגבולותינו והעבריין יובא בפני הפקיה [=חכם הדת] המוסלמי.

סעיף 14: גם על היהודים הסוחרים אין לבוא למטרה הנ״ל, וכן אסור לנוצרים להיכנס בבתי יהודים ומאורים מחשש להשפעות זרות. כמו כן אל לסוחרים הפורטוגלים לבוא בדברים עם מאורים ויהודים הממונים על המכס.

המאורים הם תושבי מרוקו הערבים והברברים, שהיו מוסלמים.

אפשר שהכללתם של המוסלמים בחוקה נועדה למנוע סיוע ליהודים, למשל בהתחזות בלבוש מוסלמי. גם במזאגאן, כמו ביתר המצודות המסחריות הפורטוגליות, שימשו יהודים מתורגמנים. זה היה שירות מן השירותים שהשלטון המוסלמי הטיל עליהם. את התפקיד הזה מילא בעיר הסוחר אברהם קאבסה ״יהודי הממלכה״.

הפקודה משנת 1613 מוסיפה פרטים רבים על דרכי המסחר של יהודי מזאגאן, על תנאיו ועל האווירה שבה פעלו היהודים:

סעיף 2: סוחרים יוכלו להחליף מטבע ספרדי במטבע מרוקני תמורת 10% דמי עמלה, אך הסוחרים היהודים היוצאים לשטח המרוקני ישלמו רק 5% דמי עמלה.

סעיף 3: סוחרים מאורים או יהודים (תושבי המקום) ישלמו מס [עסקים] של 10%.

ההבדל בין שני הסעיפים ברור: בהמרת המטבע ההיטל על יהודים נמוך יותר כדי להקל את כניסתם למצודות הפורטוגליות, אך מס העסקים כפול, כנראה בגלל מספרם הגדול ופעילותם האינטנסיבית, וגם משום שהאוצר הפורטוגלי מרוויח יותר על פעילותם ביחס לרווח שלו מן הסוחרים הנוצרים שפעילותם הייתה מצומצמת יותר.

בסעיפים אחרים נראית מגמה לעודד את הסוחרים הפורטוגלים ולא את הסוחרים המוסלמים והיהודים המקומיים, מגמה ידועה במסחר בצפון־אפריקה ובלבנט. כך למשל:

סעיף 6: על מפקד מזאגאן, או על שופט ״אלפנדגה״ [=פונדק הסוחרים] והשריף המוסלמי להטיל קנסות על הפקעת מחירים של סוחרים יהודים ומאורים.

סעיף 8: אין לכפות על מאורים למכור את סחורותיהם בניגוד לרצונם.

סעיף 10: יש לפקח על רכוש דלא ניידי שיהודים ומאורים רוצים לקנות במצודות הפורטוגליות.

סעיף 28: על סוחרים יהודים ומאורים לשלם מם נמל.

סעיף 30: יש להטיל על היהודים מס רכוש ומס על נכסי דלא ניידי.

יהודים היו פזורים באזור המדבר כבר מעמק הסהרה בדרום אגדיר, וייתכן שהם שסיפקו תבואה לשוקי המצודות שבהן סחרו בני זמרו וסוחרים יהודים אחרים. יהודים שהו גם בג׳אמעת ג׳דיד, שם הם שימשו פקידי דואר. הם העבירו קשר בין מושל האזור ובין מולאי אידריס במראכש. בידיעה אחת מאזור זה יש כדי להבליט את השוני בין המצב העדיף של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל ובין מצבם של יהודים מקומיים, שנגדם נהגו בשרירות לב: שריף המקום ביקש מיהודי מקומי לקרוא לו איגרת, ומשלא הבין את שקרא, הוא פקד לקשור אותו לארבעה סוסים שגררוהו עד שנפח את נשמתו!

ד. השתתפות היהודים בצבא

מגמות ההתפשטות של פורטוגל הביאו לחדירה נוספת של יהודים ממוצא פורטוגלי לשורות צבאה במצודותיו שבמרוקו – בסאפי, באזמור ובפאס.

"נוצרים חדשים״ רבים, מומחים במלאכת הברזל והנשק, השתתפו בכיבוש אזמור, וזה נוסף על חלקם במסחר העירוני והכפרי ובאספקת מצרכים(nesteirais) למושבות. הזדהות יוצאי פורטוגל עם ארץ מוצאם הגיעה לשיאה בקרב בין המעצמה האירופית־נוצרית לבין הממלכה המרוקנית־מוסלמית. היא הופגנה בלחימתו של אחד מהם במצור המרוקני על סאפי, בניסיון לכבוש מחדש את ערי החוף מפורטוגל. בשנת 1539 הגיעו מאזמור לנמל סאפי כמה לוחמים פורטוגלים שזינבו במרוקנים. מפקדם היה שמואל ולנסיאנו, חייל אמיץ וגאה: הוא פקד על חייליו לרדת מן הספינות ולחדור לעיר. תגבורת זו עודדה את רוחו של מושל סאפי. שמואל ניגש מיד לסיור כדי להכיר את תעלות האויב, אך מכיוון שהדילוג לחומה שבה התבצרו חיילי האויב היה קשה, הוא התקדם לבדו תחת אש, פקד על הגדוד לפתוח את שער המצודה, מיקם שם ארבע עמדות תותחים, בחר מאה חיילים, הפתיע את המאורים, הטיל רימונים שהציתו אש ועוררו בהלה, וירה במי שנמלט. לאחר שנודע למרוקנים על מספרם הקטן של הנוצרים הלוחמים הם נערכו למתקפת נגד, אך לא ידעו על ההפתעה שהכין להם היהודי שמואל. לנוצרים לא היו אבדות והצבא המרוקני ויתר על ניסיון המצור ונסוג.

בשנת 1548 שירת יצחק ארובץ, יהודי ספרדי, בשורות הצבא הפורטוגלי כפקיד שבויים. הוא מסר מידע מקסר (א)לכביר למפקד פורטוגלי באזמור והשתתף עם הצבא הפורטוגלי במלחמה נגד הצבא המוסלמי. ממינויו של ארובץ לפקיד שבויים עולה האמון שרחשו הנוצרים ליהודים בעניינים רגישים, בהם ניהול רישום של שבויי האויב בצבא שארצו גזרה עליהם שמד.

לצד סיפורים מסוג זה יש גם סיפורים אחרים, המעידים על רדיפת פורטוגל את האנוסים במושבותיה במרוקו. כך למשל סיפורו של מנחם אבניולי שחשף את עברו היהודי לפני שני עבדים מרוקנים ואף שיבח אותו, וכשזה נודע לספרדים הוא נשפט ונידון למאסר. הוא נמלט מהמאסר, אך נלכד שוב ונכלא. גלגוליו של מנחם אבניולי ומשפטו בבית הדין של האינקוויזיציה אינם רק דוגמה נוספת למרחק שעשה המוסד הזה ברדיפותיו אחרי פליטים מן האנוסים היהודים אלא ממחישים את רצון רבים מהם לשוב ליהדותם.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד-36

ה. היהודים באגדיר

תכף לכיבוש אגדיר בידי פורטוגל במאה החמש־עשרה היה נמל העיר תחנה אחרונה בהצטיידות בתנועת השיט אל המושבות שכוננה פורטוגל מעבר לים בהיותה המעצמה הימית הגדולה בראשית המאה השש־עשרה. אגדיר שימשה גם תחנת מוצא לסחר בין־לאומי מחבל הסוס ותחנת מוצא לכפרים הרבים בסהרה המערבית. בראשית המאה הזאת השתכנו באגדיר יהודים מספרד ומפורטוגל שקיימו קשרים עם אנוסים במדירה, באיים האזוריים ובאיים הקנדיים.

מדיירה הוא ארכיפלג השייך לפורטוגל והנמצא באוקיינוס האטלנטי, 400 ק"מ מצפון לאיים הקנריים.Madeira

איי מדיירה כוללים שני איים מיושבים הנקראים "מדיירה" ו"פורטו סנטו", שלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים דזרטש ושלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים סלבז'יינש הקרובים לאיים הקנריים של ספרד יותר מאשר לאי מדיירה עצמו. האיים נתגלו לראשונה ויושבו לראשונה על ידי פורטוגל ב-1418 ראו האימפריה הפורטוגזית– ושטח זה כיום הוא מחוז אוטונומי –חבלי פורטוגל האוטונומיים-.

גם אחרי גירוש הפורטוגלים בשנת 1541 נתכסתה סביבתה של אגדיר במטעי סלק־סוכר שנטעו יזמים יהודים. גם זיקוק הסוכר היה בידיהם, והם הפכו את מרוקו מרכז לייצוא מוצר זה אל מעבר לים. השפעתם של הפליטים התפשטה לכל ערי החוף. הם סחרו בנשק, בתבואה, ביין, בעור ובשטיחים.

ו. יהודי ספרד בפאס במאה השש־עשרה

נפנה עתה את מבטנו לחיי הקהילות היהודיות במרוקו פנימה. נפתח סעיף זה בתולדות יהודי פאס, עיר שחיו בה יהודים מאז ראשית המאה התשיעית והייתה מרכז תורני כבר אז.

יהודי ספרד ופורטוגל הגיעו לפאס מיד אחרי גירוש ספרד ב־1492. הם היו פליטים ואנוסים, ובפאס שבו לדתם. הם מנו אז כשתי עשרות אלפים, ומצאו בעיר הבירה יישוב קטן של ״התושבים״, שהיו מוכים לאחר שתי גזרות שניחתו עליהם: האחת, בשנת 1438 עת הועברו לשכונה סגורה (מלאח); והאחרת, בשנת 1465, כשנרצח יהודי המלך והנגיד הרון בן־בטאש, בשל עלילה דתית חמורה שבעקבותיה היה טבח ביהודי העיר.

התושבים היהודים הוותיקים היו צורפים ובעלי מלאכה ואומנויות אחרות שעבדו בחנויותיהם בפאס הישנה, המפורסם בהם היה ר׳ יהודה בן־עטר, גדול חכמי מרוקו בתקופה ההיא, ששמעו הגיע גם ליהודי איטליה. ברובע היהודי של העיר היו יותר מחמש־מאות משפחות ששכנו ליד ארמון המלך. על אף שחיו ברובע משלהם, הם היו בעלי החנויות ובעלי המלאכה ב״מדינה״. היהודים היו גם ספסרים ומלווים בריבית. מקצת התושבים היו בעלי הון, וקשריהם עם הסוחרים היהודים הפורטוגלים פתחו להם שווקים נוספים. מלכי מרוקו פנו אליהם לא אחת למימון אוצר המדינה, ובאמת, בזמנים של מתח ומלחמה כספם של היהודים הוא שהציל את המלכים.

מולאי מוחמד אשיך (1505-1472), שתואר כחסיד מחסידי אומות העולם, קיבל את היהודים בכל תחומי מלכותו ועשה עמם חסדים גדולים. לפי דברי אחד מחכמי התקופה, ר׳ חיים גאגין, זכו יהודי ספרד בפאס להישגים כלכליים נכבדים זמן קצר בלבד אחרי בואם לשם:

מש1נת] ירח״ם [=1498] ברכנו ה׳ יתברך בברכותיו עד שבנינו בתים מרווחות [כך!] בציור ו[ב]כיור. וברכנו ה׳ יתברך בישיבות [ב]תלמידים […] ו[ב]בתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות […] ספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה […] מעוטרים בכסף […] עד שיצא טבעו של האלמלאח [השכונה היהודית] בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה.

לפי תיאור זה, הקימו המגורשים לעצמם, שש שנים בלבד אחרי בואם לפאס, מוסדות דת נפרדים מאלה של המקומיים, אות להבדלים ניכרים בנוסח התפילה. אלא שעם התבססותם החברתית ועם העושר הכלכלי שזכו לו המגורשים בתוך פרק זמן קצר, העמדות שתפסו כמה מהם בממלכה ותחושת עברם המפואר הולידו בלבותיהם רגשי עליונות בדור השני. התבססותו הכלכלית־חברתית של הדור הראשון של מגורשי ספרד שהגיעו למלכות פאס משנת 1492 הגיעה לשיאה בראשית המאה השש־עשרה עם שילובם היחסי של המגורשים בחברה היהודית המקומית.

1. 1. המחלוקת בעניין השחיטה והתחזקות מעמד המגורשים

בשנת 1523, דור אחד לאחר הגיעם של המגורשים לפאס ובתוך הזרם המתמיד של פליטים ואנוסים, פרץ סכסוך חמור שנתלוו לו חרמות הדדיים ופניות לשלטונות בשל מנהגי שחיטה שונים של המגורשים ושל התושבים. על פי ההלכה יש לבדוק את הבהמה לפני השחיטה, ואחריה יש לבדוק שוב אם לא היה בה מום שעלול להטריפה. אחרי השחיטה הבדיקה היא באברים הפנימיים של הבהמה, ובמיוחד

14 גרבר סיכמה את הסוגיה הזאת; ראה גרבר, החברה היהודית בפאס, עט׳ 22-17. 15 גאגין, עץ חיים, עמ^׳ 69. ראה בעניין זה גם את המבוא של עמאר(עמאר, תקנות חכמי מכנאס, עמ^׳ 59-11); וכן בנטוב, קהל התושבים, עט׳ 86-78. על יהודים שהגיעו לאזור הפנימי של הרי האטלס ראה פרץ, פרח לבנון, הקדמה, עמ^׳ ב; וכן טולידאנו, נר המערב, 71-69; וראה הירשברג, תולדות, א, עט׳ 302-298.

בריאה הרגישה שבה, שכל קוץ שחודר לתוכה יש בו להטריפה. התושבים במרוקו נהגו כדעת הרא״ש, שהיה מקובל על יהודי המקום – שאם נמצאו סרכות בריאה, מעין שומנים ריריים, יש לבדקה בדיקה יסודית על ידי מתן מים בריאה וניפוחה כדי לוודא שאין בה נקב. לעומת מנהג זה, נהגו המגורשים לאכול בהמות מרובות, ולהקלותיהם היה רקע ממשי בקסטיליה בגלל חרם הכנסייה על קניית בשר טרף מיהודים.

רבנו אשר ב״ר יחיאל (1327-1250), מגדולי חכמי התלמוד והפסיקה. נולד ופעל באשכנז ואחר כך בספרד. הייתה לו השפעה רבה באשכנז, ספרד וצפון־אפריקה.

במחלוקת זו היו לא רק ניגודים הלכתיים אלא בראש ובראשונה מאבק כלכלי ופוליטי על ההשפעה בקהילה. בתוך זמן קצר פשט מנהג המגורשים בעניין השחיטה, אחרי שרבים מן המקומיים העדיפו לקנות בשר בבתי מקולין של המגורשים בגלל מחירו הנמוך. תקיפותם הרבה של המגורשים, מספרם הניכר העולה מיום ליום עקב הזרם המתמיד של האנוסים וחוסר האחדות בין המקומיים נוספו לכך שכמה מהשוחטים נהגו כמנהג המגורשים, וכך גבר כוחם. פעילות כלכלית זו ניתרגמה להשפעה חברתית מקיפה. אחרי שתפסו יוצאי ספרד ופורטוגל עמדות כלכליות בשירות הממלכה, ולאחר התבססותם החומרית בעיר הבירה וניצחונם בעניין כה עקרוני בדיני הבית היהודי, הם שאפו גם להנהגה משלהם והשיגוה עד מהרה. לתושבים היה נגיד מקומי שייצג את יהודי מלכות פאס בחצר המלך. בבוא המגורשים שימש עמי שאול בן שם־טוב, מן התושבים, נגיד, ובהסכמתו מונה יצחק צרויה לנגיד ראשון של המגורשים. אולם מהר מאוד גברה השפעתם של הסוחרים הגדולים מיוצאי פורטוגל, וכמה מהם עלו לגדולה בחצרות המלכים.

בראשית המאה השש־עשרה היה יעקב רוזאלס האישיות היהודית המועדפת במלכות, ועם ירידת מעמדה של הקהילה בסאפי, עם תבוסתה של פורטוגל במלחמת שלושת המלכים (אוגוסט 1578), עברו כמה מצאצאי בני זמרו, שהיו ראשי הקהילה ורבניה בעיר הנמל הדרומית, לקהילת פאס. עד מהרה הם היו מנכבדיה, ואחד מהם, דוד, היה גם לנגיד במפנה המאות השש־עשרה והשבע־עשרה.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד-39

2. 2. המצב הכלכלי

אולם לא בכל התקופה הנידונה שרר שקט בפאס. בגלל המלחמה בין השריפים על השליטה במרוקו נגרם סבל רב ליהודי פאס. בשנת 1549 הטיל השריף הסעדי מוחמר אשיך מצור על פאס מדרום, בשעה שהעיר הייתה נתונה בשליטת השושלת הווטסית. לפיכך נאלצו יהודיה לברוח ממנה. וכך כותב סוחר פורטוגלי שישב בתיטואן על מה שהתרחש במלאת פאס: ״בכל יום יוצאים מפאס אנשים רבים בגלל הרעב השורר בעיר הנצורה, ורובם הם עניים״. מן המלאח יצאו 2,500 נפשות, בפרט מי שלא יכלו לסבול ולשלם את המס למלך. מס זה הגיע ל־12,000 דוקאטים לשנה, אלף בכל חודש. כדי לתמוך במי שאין ידו משגת ביקשו תושבי העיר מהמלך לשחררם לחופשי, לאפשר להם לעזוב את העיר משום שהקהילה אינה יכולה לתמוך בהם, והם אינם יכולים לשלם את המס. הבקשה שלהם נתקבלה בתנאי שהנשארים ישלמו את המס של היוצאים. בתחילה יצאו שש־מאות נפש – איש, אישה וטף; אחר כך יצאו עוד אלף נפשות. הרבנים ויתר הנשארים ישבו על הארץ, כיסו באפר את פניהם ״ועשו אבל גדול כמו שעשה ירמיהו על חורבן ירושלים״. כל היוצאים פנו למכנאס, שם קיבלו אותם יהודי העיר. נראה ש״הנשארים״ הם מבני המעמד הבינוני, אמידים דיים, שיכלו לשלם את המס האישי שלהם, אבל לא היה ביכולתם לתמוך בעניים. שפר גורלם של יהודי מכנאס, שלפחות לא דחו את מי שהגיעו אליהם.

לסיכום, מראשית התיישבותם של שתי רבבות מגורשים במלכות פאס בסוף המאה החמש־עשרה הם פעלו במרץ רב כדי לארגן שוב את חייהם. הגישה המעשית שאפיינה את מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל – שאין לנקום ברודפיהם אלא אפילו לשתף פעולה עמם – שימשה נר לרגליהם גם בחייהם הפנימיים. הם כוננו יחסים נאותים עם ״התושבים״, היהודים הוותיקים שמצאו בערים שאליהן באו. רק שנים רבות אחרי בואם למרוקו התעורר סכסוך בין המגורשים לבין הוותיקים, ועניינו השחיטה, אך כאמור סכסוך זה לא נמשך זמן רב.

3. 3. המסגרת הארגונית

המהגרים החדשים מצאו קהילה של בני המקום, והמפגש ביניהם בדור הראשון היה על מי מנוחות. את העובדה הזאת יש לזקוף לזכות מסורת ארגונית שהייתה לשני הקהלים ושאבה ממקורות זהים, ובראשה תורתו החברתית של הרא״ש. עם זה, לתושבים ולמגורשים שפעלו בעיר אחת היו שני נגידים, וזאת כנראה מתוך רצון שתי הקהילות לשמור על הנהגתן עד לאיחודן ההדרגתי לקהילה אחת מגובשת.

עיקר תפקידם של הנגידים היה לשמור על הסדר הציבורי בשני הקהלים. לצדם פעלו שני מוסדות: ״המעמד״ שגבה וארגן את המסים; ו״חכמי העיר״ שעמדו בראש בתי הדין שבקהילה. חברי ״המעמד״ נתמנו מקרב נכבדי הקהילה וגביריה, וזה היה גוף מאוחד של שני הקהלים. חברי ״המעמד״ פיארו בחתימותיהם את התקנות ליד חתימות הדיינים שהיו יוזמיהן העיקריים.

הערת המחבר: המדפיס הראשון, ר׳ אברהם אנקאווא, שמר אותן ״חבילות־חבילות״, כפי שהוא מצא אותן, לפי תקופות התקנתן. כמו כן צוין בהן תאריך מדויק של יום קבלתן והכרזתן בפני הציבור. ע"כ

גם הרבנים המובהקים שהגיעו לפאס לא דחקו את הרבנים המקומיים מהנהגתם, כך למשל לר׳ יחיא בן אברהם בן־חמו ובית דינו ולחכמי ״התושבים״ הייתה גם ישיבה משלהם.

4. 4. תקנות פאס

רבות מן התקנות שהתקבלו בתקופה הזאת נתקבלו במעמדים חברתיים שהשתתפו בהם ראשי הקהל, הנגידים והחכמים. הרבנים הופקדו על שמירת התקנות, אך הם לא השלו את עצמם שהציבור יקבל אותן כהלכתן. כמעט לכל תקנה נוספו סנקציות כדי לתת לה יתר תוקף – משבועה בספר תורה בארון קודש פתוח ועד מאסר בפועל בבית מעצר שעמד, כנראה, לרשות הקהילה.

כדי שלא תהיינה אי־הבנות תורגמו תקנות יסוד בתחום המשפחתי והחברתי לספרדית. תופעה זו נמשכה עד שנת 1568. נגידי הקהילה ששירתו בתפקידים מדיניים נכבדים השתתפו במעמד ההכרזה על התקנות, והדעת נותנת שהרבנים חלקו עמם את תוכנן הכללי של התקנות שביקשו לתקן עוד טרם ההכרזה עליהן.

חכמי פאס במאה השש־עשרה הילכו בסבר פנים יפות עם הנהגת הנגידים וראשי הקהל בעיר, ולא מצינו שהתגלעו מחלוקות עקרוניות בין שתי הזרועות של ההנהגה היהודית בזמן הזה. בתקופה של מאה ועשר שנים, משנת 1494 ועד שנת 1602, נתקנו כחמישים תקנות. רובן המכריע היה בנושאי משפחה וחברה.

חכמי תקופה זו הפליאו לעשות משום שידעו שבלי ביסוס מוסדות המשפחה והחברה יהיה קשה לבנות קהילה אחת מאוחדת בשל ההבדלים החברתיים והתרבותיים בין התושבים למהגרים. הם הבינו שהקהילה נאבקת על קיומה בתוך חברה נכרית שהיו בה יסודות עוינים, ולכן היו חייבים לגלות אחדות, על אף הבדלי המוצא והפערים החברתיים־כלכליים בין אנשי הקהילה.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד41