מורשת יהדות מרוקו

רוב היהודים מצאו מקלט בגיברלטר. דרומונד האי דאג שיוכלו להגיע אליה באניות של בריטניה. במכתבו של ראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, לדרומונד האי מ־27 באוקטובר 1863 שיבח פארינטה את מלכת ספרד על שנתנה מקלט ליהודים שברחו מתיטואן בעת המלחמה ואת הממשל הספרדי ואת האזרחים הספרדים על הסיוע להם בעת המלחמה בתיטואן (תעודה מס׳ 37). קונסול ספרד שלח לעיר אלחזיראס (Algeciras) פליטים יהודים באמצעות צבאו. מדובר ב־407 איש. כך דיווח פיצ׳יוטו בדו״ח שכתב. פיצ׳יוטו ביקר את הפליטים, והציע שיחזרו בהקדם לטנג׳יר. לאחר מכן חזרו רבים מהפליטים לטנג׳יר, והיא נעשתה מרכז מסחרי לאירופאים.

בריחה ממוגדור: 220 יהודים ממוגדור ברחו לגיברלטר, מאחר שהזיכרון על הרעשת העיר בשנת 1844 עדיין טרי ומאחר שפחדו ממלחמה, אף על פי שעתה לא אונה להם כל רע. לפי מכתבו של אברהם קורקוס למונטיפיורי מכי במנחם אב תרכ׳׳ד לא ניצלו בני שבט Haha  הסמוכים למוגדור את המלחמה כדי לפגוע ביהודים, והמושל קיבלם בסבר פנים יפות.

המידע הראשון על המלחמה ועל מצב היהודים הגיע מגיברלטר. ב־29 באוקטובר 1859 שלחו אישים יהודים שם מברק למשה מונטיפיורי, ובו הציעו שמחשש למלחמה בין ספרד ובין מרוקו יעברו יהודי טנג׳יר ויהודי ערים אחרות שבמרוקו לגיברלטר ולעיר אלחזיראס שבספרד. לפי אחד המקורות, הגיעו 2156 בני אדם, והם שוכנו במחנה אוהלים. ועד שלוחי הקהילות הקים ועדה מיוחדת שמטרתה לגייס תרומות. פורסמו מודעות ב׳טיימס׳ וב׳ג׳ואיש כרוניקל׳ (Jewish Chronicle) לגיוס כספים. מכספי התרומות נשלחו למחנה האוהלים שמיכות וכסף. ולפי המידע מן הארכיון של גיברלטר הגיעו מאוקטובר 1859 עד מאי 1860, 4000 פליטים ממרוקו. המושל נתן מקלט ל־1700 בני אדם, שיכן עוד 900 פליטים במחנה וסיפק להם מזון. הברון שלמה דה רוטשילד נסע לגיברלטר לאחר שבאו אליה פליטים כדי לתת להם סיוע חומרי. כן הוא שלח משלחת של רופאים, ובהם רופא מאוסטריה, הד״ר שמידל, לטפל בחולים. הם ליוו אותם גם כששבו לתיטואן.

על מחנה הפליטים בגיברלטר כתב המיסיונר מרקהיים, שבא אליה מפריס כדי לעשות נפשות לנצרות. הוא כתב שהמחנה הוקם על שטח ניטרלי בצפון. 4000-3000 יהודים שוהים במחנה. לדבריו, מצבם עלוב ביותר, וקשה להטיף להם. ולפני ימים מספר אישר משרד הפנים של בריטניה למושל לחלק לחם ל׳צאצאי אברהם׳. הוא סיפר כשבא למחנה, התאספו סביבו יהודים בגילאים שונים. הוא חילק ספרים לאלו שביקשו זאת ממנו, ואף ניחם אותם. כמעט הכול ביקשו נדבות… מונטיפיורי התכתב עם מושל גיברלטר, הגנרל קודרינגטון (Codrington), בקשר לפליטים היהודים ממרוקו. הימצאותם של הפליטים לא נעמה למושל, ובמכתבו מ־2 באפריל 1860 תבע להשיבם לעריהם שבמרוקו על ידי הצי הבריטי. עוד העלה את ההצעה שבעתיד יורשו רק בעלי אזרחות או חסות בריטית להגיע לגיברלטר.

הפליטים נזקקו לסיוע במקומות מקלטם, וגם אלה שהחליטו לחזור לבתיהם נזקקו לסיוע כדי שיוכלו לשוב ולהתבסס בתיטואן ובטנג׳יר. סוחרים אמידים ממוגדור באו ללונדון, בהם אהרן ואברהם קורקוס, משה ויהודה אפריאט ומשה עשור, והם שיתפו פעולה בגיוס התרומות לקרן של ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״. קהילת גיברלטר מינתה ועדה, ותפקידה היה להקל על מצבם של הפליטים. זו מסרה מידע על מצבם של הפליטים, וביקשה מחברת כי״ח בפריס ומוועד שלוחי הקהילות בלונדון להגיש להם סיוע. קהילת טנג׳יר גם היא נחלצה לעזרת הפליטים, וב־24 בדצמבר 1860 נוסדה חברת ׳מלביש ערומים׳. באספת ראשי הקהילה בטנג׳יר באוקטובר 1861 נקרא מכתב תודה של קהילת תיטואן.

^{לעזרתם של הפליטים נחלצו גם הארגונים היהודיים שבארה״ב. הם תרמו 20 אלף דולר. מאוסטרליה, מדרום אפריקה, מליוורנו ומטורינו שבאיטליה הגיעו סכומים קטנים יותר. הוגש להם סיוע גם מן הארגונים היהודיים שבצרפת ובאנגליה. בשנת 1859 ארגן מונטיפיורי מגבית למען הפליטים, ונאספו 14 אלף לי״ש נוסף על 6000 לי״ש שכבר היו בקרן משנת 1844 מן המגבית למען יהודי מוגדור. נשיא ה״וועדה לסעד יהודי מרוקו״(Committee for Relief of the Jews of Morocco) שבגיברלטר, מר קנסינו, כתב למונטיפורי שרצוי שהכסף שנותר יממן בניית בית כנסת בטנג׳יר. אבל הוא הוצא בעיקר למטרות חינוך, לשיפור הניקיון כדי למנוע מחלות, ולסיוע ליהודים שסבלו ממחסור. במארס ובספטמבר 1860 פנו נציגים של ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ של בריטניה לעשות לשיפור מצבם של יהודי מרוקו. הם פנו גם למונטיפיורי, והוא נחלץ לעזרתם מכספי הקרן למען יהודי מרוקו, שהוא עמד בראשה. על פי מכתב של מזכירו של מושל גיברלטר מ־27 באפריל 1860, כל הפליטים ממרוקו, שבאו לגיברלטר, שבו לבתיהם, חוץ מ־150 יהודים מלאראש, מסאפי וממוגדור. רבים מהם מסוגלים לשלם את הוצאות הפלגתם לבתיהם.}