מתולדות-העיר-צפרו-פרק-שישה-עשר-רבי-דוד עובדיה


מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

בחודש אייר תר"ן – 1890 -, ירדו גשמי זעף , נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו מחוסרי כל ללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצל ממות באותו ליל שבת. בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדישה "רשב"י" של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

בשנת תרנ"א – 1891 – הייתה מכת ארבה שעשתה שמות בעצי הפרי ובצמחיה. המצב הכלכלי בצפרו היה בכי רע. הקהל הוצרכו להעלות את המס על הבשר כדי שיוכלו " לעודד עניים ואביונים לעת כזאת שננעלו שערי השפע וכלתה הפרוטה והזמן הולך ודל ". דבר זה פגע גם בשכבה הבינונית, שכעת בצוק העתים ויוקר יאמיר … ובעלי בתי נתמוטטו.

בשנת תרנ"ב – 1892 – נוסד בצפרו הכולל הראשון. החכם רבי משה מרציאנו מדבדו ייסד ישיבה כולל "וזאת ליהודה" לזכר אחיו רבי יהודה שלא הניח בנים. הכולל מנה כשבעה תלמידי חכמים וכמה תלמידים חברים. כולל זה נתקיים עד שמת רבי משה הנ"ל בדבדו, במרד בוחמרא שנדבר עליו להלן. בישיבה זו למדו לראשונה תלמוד ופוסקים – כלומר בית יוסף על חושן משפט ואבן עזר, במגמה להכשיר דיינים ומורי הוראה לעיר, דבר שעד אז היה קיים רק בחוג סגור של דייני העיר ובניהם אחריהם בלבד. גזבר העניים של הקהילה היו מור זקני רבי מסעוד עובדיה שמילא תפקיד זה עד שנפטר בשנת תרס"א.

בימיו באחרונים של המלך חסאן, בחודש אדר תרנ"ד 1894, שלושה חודשים לפני מותו, הוציא צו המבטל את הילך החוקי של מטבעות ה "דורוס" הספרדים. עד אז נהנו כל מטבעותיהם של מדינות אירופה, כאנגליה, צרפת, גרמניה וספרד, מהילך חוקי במרוקו. וככל שהמסחר עם מדינות אלה הלך והתפתח, כך נתרבו מטבעותיהם במחזור. צו זה הביא אזרחים וסוחרים רבים במבוכה, כיוון שברשותם היה מלאי גדול של מטבעות אלו, ובן רגע ירד לטמיון. מושלי הערים בעצה אחת עם הסוחרים, שינו את הצו מצו פוסל לצו המפחית מערך המטבעות. אחר כך הודיעו למלך על השינוי, והוא אישרו. איננו יודעים מה היו מניעיו של המלך בפסילת מטבעות אלו, אם מתוך סכסוך עם מלכות ספרד או מפני שמטבעות אלו היו משומשים ומשופשפים. על כל פנים מעשה זה מעיד על חוסר ראיית הנולד של המלך ומבליט את חולשתו.

בשנים 1895 – 1896 פרצה הקולירה. בפאס היו קורבנות רבים. בצפרו נפגעו שבע נפשות מן המחלה. בסוכות תרנ"ד הייתה שריפה גדולה במללאח בפאס ונשרפה שכונה שלמה "הנוואויל". הרבה יהודים נשארו מחוסרי כל, ללא קורת גג. משלחת מצפרו בראשות הרב שלום אזולאי יצרו לנחם קהל פאס, והגישו להם עזרה סך חמישים דורו ספניול.  

השנים תרנ"ה-תרע"ח- 1895 – 1918.

בראש חודש טבת של אותה שנה הייתה רעידת אדמה חזקה אבל לא נגרמו אסונות.חמש עשרה השנים, ממות מולאי חסאן עד כניסת הצרפתים למרוקו, הם שנים של תסיסה ומאבק. קשרי המסחר עם ארצות אירופה , עשו את המדינה פתוחה יותר לקבלת השפעות מן החוץ. אירופאים רבים שהו בה. אורח חייהם קסם לרבים מהסוחרים ואנשי המעמד האריסטוקראטי. גם המלך הצעיר עבד לעזיז, נמשך לצורת חיים מפונקת זו.לאירופאים היו מהלכים בחצר המלכות ואחדים מהם אף הגיעו למעמד בכיר בחצר המלוכה. סגנון החיים בחצר נקבע במידה רבה על פיהם. דבר זה לא מצא חן בעיני ההמון הערבי, ובעיקר בעיני אנשי הדת הקנאים שהתנהגותו של המלך הרגיזה אותם. הם הטיפו לשנאת הנוצרים. מתיחות נוצרה בין המלך לבין העם, מרותו של המלך נתרופפה ומרידות מקומיות נתרבו. הדבר השפיע כמובן על מצבם של היהודים, שמעתה נתונים היו במידה רבה לשבטם או לחסדם של השליטים המקומיים.

בימים הם שימש כשר  העיר צפרו הקאיד "לעסכרי" ,. אהב שוחד ורדף שלמונים. פעם יועצו היהודי אמר לו, רצונך לקבל כסף רב, טול את נגיד היהודים ותנהו בבית הסוהר, והיהודים חזקה עליהם שיתנו כל כופר שיושת עליהם כדי לפדות את הנגיד. וכך עשה. מצא לו עילה ונתן את הנגיד מרדכי צבע בבית הסוהר. כשבאו הקהל לשחררו קבע להם סכום גדול כקנס. הם הסכימו בדעתם לשלמו ובלבד שישוחרר הנגיד. אך מרדכי הנגיד הזהירם לבל ישלמו עבורו אפילו פרוטה של נחושת. "אם יראה השר שזו הדרך להעשיר עצמו, יכניס מדי פעם אחד ממנהיגי הקהילה כדי לקבל עבורו כסף", אמר להם : אינני מרשה לכם לשחררני בכסף כלל. אלא לכו והגישו קובלנה למלך בפאס.  הלכו וקבלו לפני המלך ואף על פי שהוציא צו לשחררו של הנגיד, היה השר דוחה את הביצוע בטענה שהדבר בטיפול. ומאסרו נמשך עד שהלכו מנהיגי העדה ושבתו שביתת שבת באורוות המלך בפאס. הדבר נודע למלך, מיד ציווה להביאם לפניו. אמרו לו אדוננו המלך לא נזוז מכאן עד שישוחרר נגידנו. סיפרו לו את פרטי העלילה שהשר העליל עליו. המלך שלח רץ מיוחד לשר, כדי לשחררו. השר ששמע בינתיים על כך, שלח את אחד ממשרתיו לנגיד בבית הסוהר.

הלה הציע למרדכי שישלם קנס סמלי כי כיוון שיצא הדבר מפי השר, אין זה מכבודו לחזור בו, ואף אם אנוס הוא לשחררו על פי מאמר המלך, ימשיך לדחות את הביצוע. הנגיד השיבו, כסף אין לנו שניתן לשר. מה שנוכל לעשות לכבוד השר הוא שאשתי וחברותיה, ועוד כמה נשות נכבדי הקהל יבואו להתחנן ולהתנפל לפני השר שישחררני, וזה יהיה בשבילו מוצא של כבוד. השר קיבל את עצתו, וכך עשו, הנגיד שוחרר בטרם בוא שליחיו המיוחד של המלך. עם זאת ראשי הקהל נשארו בפאס ודרשו החלפת השר. המלך נענה לבקשתם ומינה בצפרו השר עומר מאיית יוסי (שבט ברברי). כאמור משרה זו ניתנה לו כפרס על שעזר למלך לדכא את מרד השבטים הברברים. השר הזה ששמו נזכר לרעה בתולדות קהילת צפרו, הטיל על היהודים מסים כבדים ורבים, העבידם בבניין הארמון הגדול והמפואר שהקים לעצמו. רבי שלום אזולאי, שהיה רבה של צפרו לאחר פטירת רבי רפאל משה אלבאז, הלך הוא וראשי הקהל לשר, וביקשוהו להקל את עולו מעל היהודים. השר דחה את בקשתם ואף איים להורגם. רבי שלום נאלץ לברוח לפאס.כשנודע לשר על בריחתו הגביר את עולו על היהודים. אילצם לחלל את השבת ולעבוד בשבילו בחינם. היהודים אמנן התלוננו לפני המלך, ואף השיגו צו מלכותי, בו פקד עליו לא להטיל עליהם הטלות החורגות מן המקובל ולא להעבידם עבודות כפייה, אך השר המשיך בשלו, מעמדו היה איתן, והמלך נאלץ להעלים עין ממעשיו.

 

המצב בצפרו הלך והחמיר, כאשר קאייד עומר נסע למראכש ובהיותו שם, מרד בו שבט "איית חללי" שהיו כפופים אליו, ומינו על עצמם שר חדש, ונתעורר מאבק קשה בעיר בין מצדדי עומר ומשפחתו, ובין שבט איית חללי ותומכיהם. העיר הייתה סגורה ומסוגרת, והמלחמה התמידה על החומות ועל המגדלים, והקולו המבהילים יעומם ולילה לא ישבותו. ואנשי העיר, ערבים כיהודים, נאספו ברחובות אין יוצא ואין בא, ויש להניח שכשחזר ממראכש דיכא את משפחות איית חללי. 

 

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 164

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

לעומר היה יהודי מלשין, שגילה לו את סודות הקהילה. מסר לו על היקף רכושם של היהודים העשירים. הלא היה מזמינם לארמונו. בטרם הגיעם, דאג לזמן " עדול (סופרים) והקאדי, בנוכחותם הציע סכום מועט ליהודי עבור קרקעו. וביקוש למכור לו. היהודי מפחד, נאלץ להסכים. הסופרים כתבו שטר הודאתו במקום, והקאדי אישר את חתימתם. תוכניתו האחרונה הייתה להרוג את מנהיגי הקהל הבולטים הלא הם מרדכי צבע, הנגיד, אהרן אזולאי, אהרן מאמאן ואלישע אג'יאני.

בהיותו חונה במחנה בקרבת צפרו על מנת להילחם עם משפחות ברבריות (כנראה איית חללי) שמרדו בו, הזמין את היהודים הנ"ל לבוא אליו למחנה תוך שבוע. הוא פקד על חמישה מאנשיו לארוב להם בבואם ולהורגם. כך יוכל לומר שנהרגו על ידי לסטים מזוינים. שניים משכירי החרב הנ"ל, היו ידידים לאחד מן היהודים ובאו והודיעו לו מה שפקד עליהם השר, והזהירום לבל ילכו לפגישה שנקבעה. המנהיגים הנ"ל נבוכו. אם ילכו לפגישה, בטוחה מיתתם בידי האורבים, אם לא ילכו תהיה זו אמתלה לשר, ויוכל להורגם בפומבי כמורדים בו. קמו ונסעו לפאס ליטול עצה מחכמיה. בפאס זומנה ישיבה של מנהיגי העיר בבית הכנסת של רבי רפאל אבן צור, באמצע הישיבה קם רבי רפאל וניגש לארון הקודש ופתחו. בכה ואמר רבונו של עולם בניך אלה באו ליטול עצה מאתנו מה עליהם לעשות. שימנעו מללכת, סכנה נשקפת לחייהם. יהי רצון מלפניך שימות השר ולא יצטרכו ללכת. בדמעות בעיניים ענו כל הנוכחים, אמן.

הדבר היה ביום חמישי. למחרת בערב שבת, חזרו ממוני צפרו הנ"ל לעירם. וכל העיר נחרדה לקראתם. הם החליטו ללכת ביום ראשון לפגישה אליה זומנו ומה שיהיה יהיה. בו ביום הכינו צוואות לבני משפחותיהם. הנגיד מרדכי שבנו יחידו הגיע למצוות, החליט לערוך חגיגת הבר מצווה של בנו באותה שבת, בטרם ימות. הוא הזמין חכמי העיר ונכבדיה לסעודת צהרים חגיגית ביום השבת. באמצע הסעודה יצא מרדכי לבית הכבוד לעשות צרכיו. פגע בו ערבי אחד ממכריו. הלה לחש לאזניו "השר עומר ליוסי נהרג בקרב". מרדכי לא האמין למשמע אזניו . משחקר ובדק נוכח שהדברים כנים, וחזר לביתו לבשר למסובין רת הבשורה המשמחת. השומעים לא האמינו לו. עודם מדברים והנה התפרץ לבית בהלה היהודי המלשין חברו של עומר. ושניים יהודים רודפים אחריו עם נשק להורגו, גם מרדכי מיהר אל נשקו כדי להקדים ולהורגו כי נקעה נפשם ממנו. אך המלשין נאחז בחתן הבר מצווה כבקרנות המזבח. אֵם החתן התחננה בפני בעלה שלא יתן להם להורגו. מיד פורק הנשק, הכניסו את המלשין לחדר מיוחד שלא יעשו בו שפטים, ובמוצאי שבת הבריחוהו לעיר פאס, בו ביום החזירו את רבי שלום אזולאי מפאס ועשו הודאה כל העיר ורבי שלום חיבר שיר הודאה לכבוד המאורע. קבעו אותו יום, יום כ"א סיום תרס"ד, ליום פורים וחוגגים אותו משפחות הניצולים בכל שנה ושנה. (את הסיפור הזה, שמעתי מפי חתן הבר מצווה בעצמו והוא יצחק צבע בן מרדכי הנ"ל).

לאחר מות השר הנ"ל, קבלו הקהל לפני המלך עליו שהוציא מהם רכושם, חנויותיהם ואדמותיהם, במרמה ואונס, וכיוון שהחוק קובע ששר שמת רכושו לאוצר המדינה, נתפשרו הללו עם המלך, והוחזר להם חלק מרכושם. בני השר הצורר נשארו מחוסרי כל, והיו מוציאים קורות ודלתות מארמון אביהם ומוכרים אותם כדי לקיים את נפשם. השר הנ"ל מת בסיון תרס"ד – 17/ 05/ 1904. אחריו מונו בצפרו ה "כלאייף", הסגן של הפאשאה שכיהן בפאס אזדיד. ביניהם כליפא סעיד.

בתשרי תרס"ג – 1903 – החל מרד זילאלי בוחמארא נגד מולאי עבד לעזיז. המרד החל בתאזה ובצפון. בוחמארא הצליח ללכד סביבו רבים שהתאכזבו מהמלך המכור לנוצרים. מדי פעם היה יוצא למלחמה נגד גדודי המלך ומנצחם. הוא שנא יהודים. ומשום כך פחדו הללו שמא יצליח לתפוס את השלטון. תחום השפעתו התרכז בעיקר מתאזה צפונה, אך זה הספיק להתסיס אף שבטים ברברים אחרים שמעולם לא ראו בעין טובה את המלך.

ותסיסה בארץ כמו מרוקו, אין לדעת מה יהיה בסופה, במיוחד כשהשלטון רופף, בדבדו, התעלל ביהודים. את רבי משה מרציאנו, מייסד הישיבה "וזאת ליהודה" בצפרו, כבל בשלשלאות "היה מניחו כל היום נגד חום השמש עד שחלה ונפטר" כך נהג בוודאי עם אחרים שנפלו בידו. עבד לעזיז לא הצליח להכניעו.

בשנת 1907 התחילו המהומות בעיר הנמל קזבלנקה. אירופאים רבים נרצחו בידי שבטים מתמרדים בשאווייא. התקפות רצחניות היו גם על מושבות הצרפתים בסמוך לנמל, כתגובה על התקפות אלה, הפגיזו הצרפתים את העיר מאניות מלחמה, ואז חזר הסדר על כנו. לשמע החורבן שגרמו הצרפתים, המליכו במראכש, את אחי המלך, מולאי חפיד, במקום מולאי עבד אל עזיז בתשרי 1908. בצפרו ובפאס היהודים היו בפחד מחמת התסיסה המתמדת, וההתמרדויות התכופות של שבטי הברברים שבסביבה. עזיז יצא לרבאט להלחם נגד אחיו חפיד, ונוצח בשדה הקרב.בחודש שבט 1908 המליכו גם בפאס את מולאי חפיד. בסיון של שנה זו, נכנס המלך חפיד לפאס בכבוד גדול. אז חזר הסדר על כנו לתקופה מוגבלת, היהודים שבסביבות פאס ומכנאס וצפרו הביאו מתנות למלך. יהודי צפרו הגישו לו כשי "לבבא" (צוארון) של זהב.

מולאי חפיד מינה כבאשבה בצפרו סיד ארביע (מפקד צבאי) לחאז חראזם. מולאי חפיד שם כל מעייניו לדכא את מרד בוחמארא. על מרידות מוגבלות מקומיות לא נתן את דעתו. שבטי הברברים שהיו בסביבות צפרו ניצלו עובדה זו. כשהיו באים לצפרו ביום בשוק היו משמיעים איומים לפלוש למללאח, והיהודים נאלצו להתפשר אתם במתן ושלמונים כדי למונעם מלבצע את זממם. על שר העיר לא יכלו לסמוך, ולשבת בחיבוק ידיים. אחריו נשלח לצפרו השר "לחאז לערבי"

בימיו של שר זה נוסדה במרוקו תנועת חיבת ציון. ביום ז' חשון תרס"ט – 1909 -, נפתח בצפרו סניף החברה, אהרן אזולאי, מנכבדי העיר היה היו"ר. מנהלי הסניף קיבלו כחברים רק בעלי בתים אמידים ומשכילים שיכלו לתרום כסף. כיוון שתנועה זו הייתה מרכזה באירופה וכל כולה הייתה " מוצר של יבוא " במרוקו, חבריה שהיו אנשים של צורה, נחשבו בעיני הבאשה כאזרחים שאינם תחת שלטונו.

כתוצאה מכך כיבדם וחיפש את קרבתם. וממילא היה הבאשה הזה ידיד ליהודים. אלה שלא נתקבלו כחברים בתנועת חיבת ציון ייסדו חברה אחרת " האחדות , שפעלה נגד חיבת ציון. בראשה עמד יהודה ורפאל בן סמחון. כנראה הייתה היא רק סניף, למרכז שהיה בפאס.

בשנה זו מרד שריף אחד מוחמד לכתאני בן סי לכביר במלך מולאי חפיד בטענה שגם הוא הולך אחרי הנוצרים. והלך לשבט הידוע בשם "בני מטיר" בקרבת צפרו והתסיסם. מולאי חפיד שלח גדוד נגדו ותפסו. בשנת תרס"ט עלה בידי מולאי חפיד לכתר את המורד בוחמארא ותפסו חי. הם הביאוהו לפאס והושיבוהו בכלוב של ברזל והניחוהו בכיכר העיר שליד ארמון המלך על אצטבא גבוהה וכל העם מקצה הוזמנו לראותו ומכללם גם היהודים. רבי ראובן זיני חיבר קצידה בערבית, בה תיאר את השתלשלות מרד בוחמארא..בשנת 1904 מונה מור אבי (המחבר) הרב ישמח עובדיה לגזבר העיר, ולעוזרו נתמנה הגביר שלמה בן יעיש. עם כניסתו לתפקיד בימים רעים אלה, לא היו כמעט הכנסות לקופת הקהל, וקרקעות הקהל היו ממוכנים ברובם בידי אחרים, ושאריתם היו רעועים ומוזנחים ואינם ראויים להשכרה.מהכנסות המעטות היו יכולים להגיש עזרה רק לתמידי חכמים ולאלמנות ויתומים. הגזבר היה מוסר הנאת חנות או חצר בידי כמה תלמידי חכמים והם השכירוה לאחרים וגלגלו עם השוכר. מן ההכנסות פרנסו עצמם בדוחק. כשנכנס מור אבי לתפקיד השתדל קודם כל לפדות את המשכנתות. נמצאו משכנתות שבעצם כבר נפדו אך איש לא נתן לבו להוציאם מרשות בעלי המשכנתא. כמו כן שיפץ וחיזק את שזקוק שיפוץ ותיקון. הוא שיכנע את יחידי הקהל לקבוע נדבה נוספת בחודש טבת כדי לספק צורכי העניים בחודשי החורף. כמו כן נקבעה נדבת הסתיו לפני המועדים בחודש תשרי. מלבד הנדבה הקבועה ל " קימחא דפיסחא ".

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 167

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו

בינתיים גם ערבי פאס מרדו במלך מולאי חפיד, והצטרפו לשבטי הברברים שהיו צרים על העיר. הם הרגו וטבחו אירופאים רבים שהיו בפאס. המלך חפיד לא יכול יותר לשלוט במצב. כל אותו זמן, ניהל התכתבות עם הצרפתים שהיו בנמל קזבלנקב. מכתבי המלך היו מועברים לצרפתים דרך צפרו על ידי היהודי יוסף צבח ששימש כמרגל ואיש קשר בין המלך והצרפתים.

חפיד ביקש את התערבותם של הצרפתים להחזרת הסדר על כנו. לצרפתים ניתנה שעת הכושר לה ציפו מזמן. הם שלחו את חילם לפאס, בחודש אייר תרע"א –  1911 – והכניעו את המורדים. אחר כך פנו לדרך צפרו לטהר אותה משבטי המורדים. הם הגיעו לכפר בהאליל ביום ט' סיון תרע"א, והקימו את מחניהם, ביצרוהו והקיפוהו בתותחים.

הצרפתים ידעו כי המורדים יתארגנו ויתקיפו את המחנה. מה עשו, עזבו את המחנה ותפסו עמדות מוסוות מסביב לו ליד קני התותחים וארבו לפלשתים. איית יוסי והשבטים שאתם, פרצו למחנה בלילה וראו כי ריק הוא. החלו לחשוד מן הבא בידם ואז הפעילו הצרפתים את קני תותחיהם והפילו מהם חללים רבים, והנשארים נסו בבהלה להרים. היהודים הסתכלו מחלונותיהם על שדה המערכה וראו כיצד היו מובילים את פצועיהם לבתיהם שבעיר.

יום לפני כן, נצטוו היהודים להכין לחיילי המורדים לחם אפוי ומוכן, ולא קמח כמנהגם עד אז, כי לחיילים שהיו צריכים להילחם, לא היה סיפק להכין לעצמם לחם. וכל אותו הלילה עבדו הנשים היהודיות לשו ואפו והכינו למעלה ממאתיים ככר לחם ואספום בבית הכנסת.

על מנת למוסרם לחיילים בבוקר השכם. חכמי העיר היו מזרזים ומעודדים את העובדות. בחצות הלילה ניגש רבי אלישע אפרייאט, מחסידי מנהיגי הקהל, לארון הקודש, פתח את ההיכל ואמר, רבונו של עולם אנו מכינים לחם זה לאויבינו ואילו עניינו אין מי שידאג להם. יהי רצון מלפניך, שהלחם הזה יאַכל על ידי עניינו ולא על ידי הגויים.

ואכן בבוקר השכם, נלחמו הצרפתים עם הברברים ויכום, והלחם חולק לעניי ישראל. הצרפתים העלו באש בתים רבים בכפר בהאליל, תושבי צפרו הערבים, שחששו לעצמם, באו להזמין את מנהיגי הקהל היהודים, שיואילו ללכת אתם, לקדם את פני המפקד הצרפתי במחנה ובזבח.

הם זבחו לפני הצרפתים כבשים רבים וביקשו שיסָלָח להם . המפקד קיבלם בסבר פנים יפות, אך כיוון את המשלחת לפאס, למלך חפיד. בבואם לפני המלך בהכנעה, קיבלם ומינה להם שליטים חדשים. על כפר בהאליל מונה סידי קאסם לבהלולי, שהיה מפקד זוטר בצבא המלך. אנשי צפרו נכנסו תחת שלטון לחאז בריק סראדי, שהיה אף הוא מפקד בגדוד הצרפתים, וכפרס על לחימתו נתנו לו משרה זו.

יהודים אחדים מצפרו יצאו לכפר בהאליל ומצאוהו ריק. הם בזזו מהכפר כבשים, בהמות משא ואחרות ומן הבא לידם. כשהגיעו לצפרו, חיכה להם מרדכי צבח, שציווה לקחת מהם את הביזה ולהכניסה למחסנים. הוא עצמו הלך אחר כל לכפר בהאליל עם מנהיגי הקהל אחרים והחזיר את כל הכבודה לכפר.

בהיותם שם ניגשו למחנה הצרפתים כדי לברכם על הצלחתם. בינתיים קיבלו הצרפתים פקודה להתקדם לעבר מכנאס, היהודים הנ"ל חששו לחזור לצפרו לבדם דרך בהאליל פן יתנקמו בהם, המורדים. והחליטו לצעוד בעקבות חיל הצרפתים ברגל לכוון מכנאס. משנתעייפו בדרך פיקד סידי לעמורי סראדי, שהיה עם חיל הצרפתים, על כמה מחייליו, שכל אחד מהם ירכיב אתו על סוסו אחד מהיהודים.

וכך הגיעו למכנאס. במכנאס נפוצה שמועה, שהמורדים פלשו למללאח צפרו. מנהיגי צפרו לא ידעו מה לעשות, מרדכי צבח אמר אני אלך לצפרו לבד ויהי מה. ביקש מהצרפתים שיתנו בידו רובה, וסוס לרכב עליו, התלבש כערבי, וחזר לבדו לצפרו.

משהגיע מצא את המללאח סגור, ולא רצו לפתוח לו, כי לא האמינו לו, וחשדו שמא ערבי משתמש בשמו כדי להטעותם. רק משנתן להם סימנים מובהקים הכניסוהו, הוא סיפר להם את הרפתקאותיו והם סיפרו לו שהמורדים החלו להציק להם שנית, בראותם כי הצרפתים התרחקו. משמסר להם כי הצרפתים עומדים לחזור לצפרו, בקרוב, נרגעו. משחזרו הצרפתים לאזור צפרו, עם מנהיגי הקהל צפרו שהיו אתם, חנו במגרש "שעבא" של אלישע אג'ייני, ממנהיגי הקהל הנמצאים אתם.

הצרפתים רצו להטיב עמו ועם אחרים, הם הציעו לו להיות ספק הצבא. אלישע שלא ידע כיצד לארגן את זה ויתר על ההצעה. רק מרדכי צבע, שהיה זריז, עירני ונועז קיבל על עצמו את האחריות לספק לחיל הצרפתיפ בשר, לחם ויין ומצרכים אחרים. כל יום בערב היה מקבל מהם סכום נכבד. מתפקיד זה נתעשרו מרדכי ומשפחתו.

כמו כן אסרו הצרפתים לייצר משקאות חריפים כגון "מאחייא" בכל בית. והתירו לעשות כן רק במחסן מיוחד לכך שמרדכי הקים, כל מי שרצה חעשות "מאחייא" בא למחסנו של מרדכי. בית זה נקרא עד היום הזה "דאר מאחייא".

 

את המפקד מוחמד לעמורי סראדי, שהיה אתם בגדוד כאחד המפקדים מינו כפאשה בצפרו, בצד מושל צבאי[Chef du bureau Arade]. באשה זה, נתגלה עד מהרה כאוהב בצע ורודף שלמונים, כלפי היהודים וערבים כאחד, כרודף נשים ערביות אילץ בעליהן של נשים בהן חשק, לגרשן, ומיד לקחן להרמונו כנשיו.

הכריח את הקהל למסור מהם אנשים לשמירה בלילות סביב העיר, אם יהודי קבל לפניו על עוול שנעשה לו, העליל עליו כי רכוש פלשתים תחת ידו, ולא פטרו עד ששילשל לכיסו סכום נכבד. מדי פעם הזמין מאמידי הקהל לבוא למשרדו, והטיל עליהם תשלומים שונים.

המסרב לשלם, הושם בבית הסוהר עד שנאות לשלם הקנס, שהוא סכום גדול יותר. כך עשה לעשרה ממנהיגי הקהל העשירים. הטיל עליהם לשלם סכום גדול, משסירבו הוכנסו לבית סוהר שם שהו עשרים וארבעה יום עד שנאותו לשלם קנסות כבדים.

הוא אסר על יהודים הרוכלים, לרכול בכפרי הסביבה. ובכך קופחה פרנסתם הדלה, עש שריצוהו בשוחד. עם זאת ארך האיסור הנ"ל כעשרה חודשים. מיהודים סוחרי העצים משך למעלה מאלפיים קורות ושילם תמורתם חצי מחיר. ממחסני התבואה של היהודים לקח מספוא לבהמותיו, ושילם מה שנדבו לבו ולפעמים לא שילם כלל.

אסר על היהודים לרכב על בהמה כל שהיא בתוך העיר, ובכך החייה איסור שעוד לפני בוא הצרפתים היה בחזקת בטל. העליל על כמה יהודים וערבים שמכרו נשק לברברים. הצרפתים שעדיין לא ביססו את שלטונם, והשעה הייתה שעת חירום, התייחסו לעבירה זו בחומרה רבה, שבעה מבין הערבים הנאשמים הוצאו להורג.

גזר דין דומה היה תלוי ועומד גם נגד היהודים שבקבוצה. רבי וידאל הצרפתי, רבה הנכבד של עיר פאס, שיגר מכתב לחברת כי"ח בפאריס, בעניין זה, והודות להשתדלותו שוחררו כמה מהם. הנגיד עמרם בן יעיש השתדל ושיחרר חשודים מבני משפחתו, דבר שהעמיק את החשד נגדו, מצד הקהל שחשדו בו עוד לפניכן שהוא משתף פעולה עם הבאשה הנ"ל.

קובלנות שקבלו הנפגעים עליו בפני המושל הצבאי, לא נשאו פרי. נתברר כי הבאשה והמושל עשו קנוניה, שכל השוחדות שיתקבלו יחולקו ביניהם. ולכן מילא המושל את פיו מים, גם תלונותיהם של מנהיגי הקהילה נגדו בפני המושל הכללי של מרוקו , גנרל ליוטי, לא נשאו פרי, ומעמדו היה איתן בגלל היותו משתף פעולה לשעבר עם הצרפתים, וזכרו לו את עובדת הילחמו לצידם נגד אחיו השבטים הברברים המתמרדים

תעודה מספר 82

פי צפרו ענדהום וואחד לקאייד  חאכם פלבלאד ייסמו לקאייד מוחמד לעמורי סרראדי, האד לקאייד הווא קביח בזזאף מעא ליהוד ולמסלמין, כא יקבדהום פלחבס ווידערהום דון חק וכאי עטי לעסא לליהוד די הייא מקטועא בלמכזן בעדן פהאד לייאמאת די לפראנסיס פלבלאד.

לאיין לחכאם דלפראנסיס די תממא מא יקדר יתלאקא ביה חד, והאד לקאייד כא ידכל חאענדו כא יעממרו בלגדוב וכא יקבל גיר כלאמו ביהא כא יעמל די צ'הרלו פלבלאד, וחין כא יהדרו מעאה עלא האד צ'לם די כא יעמללהום, כא יעמל עליהום עלילה די ראהום עא יכבעו ענדהום מתאע לבראבר

וכול נהאר כא יסררד עלא ליהוד בלפרראדי וכא יקבד מננהום צ'ראהם באס מא יקבדוסי פלחבס, ודי מא כא יחבסי יעטילו צ'ראהם די כא יטלב כא יחבסו חתא כא יעטי דעירא קבירא עאד כא יטלקו.

ועסרא דלכבאר דליהוד די מא חבבוסי יעטיוולו צ'ראהם די טלב מננהום עמל עליהום עלילה די מתאע לבראבר ענדהום וקבדוהום פלחבס 24 יום וקבד מנהום דעירא קבירא עאד טלקהום, והאד סהור הווא חאסר עלא ליהוד מא יכרזוסי יתסווקו פלסוואק די עלא בררא.

והומא למעיסא דייאלהום הייא עלא בררא חין סאבו מא יאכלו מסאוו רגבוה ועטאוולו צ'ראהם עאדאד כתיר וסררחהום, וחין חבבו יכרזו רזע רדהום וסי מנהום עבבאלהוםלבהאיים וסלעא די באס כאנו כארזין ולתאריך דאבא באקין מחסורין כא יביעו גיר רחיל די פביותהום ויאכלו.

אננית עבבא לליהוד פוק מן אלף דלכסב סי מנהום כללסהום בתאמאן קליל כיף חב ודי מא חבסי יקבד ממנו דאך תאמאן עבבאהולו בלא פלוס, ועבבאלהום גם כן סעיר די סאב פביותהום סי מנהום כללסהום בתאמאן די חב.

ודי מא קנעסי בדאך תאמאן סי מא עטאלו, וקאטע עלא ליהוד מא ירכבוסי פוסט לבלאד ולא פלמוואדע די כאנו ירכבו פיהום קבל האד שעה חתא כא יבעעדו עלא באב לבלאד בזזאף עאד כא ירכבו וחתא למסלמין כא ידלמהום בזזאף כתר מן ליהוד.

כא ידערהום וכא יקבדהום פלחבס וויעבבי נסא דייאלהום לצ'ארו וסי מנהום מא טלקהום מן לחבס חתא טללקו נסא דייאלהום בדרע, ומא כא יסבו ליהוד רחמא ולכיר גיר פוואחד לקאייד קאסםדי הווא קאייד דלבהאליל די דראווס דליהוד.

כא יעסו תממא פלבהאליל וכא יעמל  מעאהום לכיר בזזאף וזמיע ליהוד די כא תזיבו לוזבא כא יעמל מעאה כיר כתיר ופהאד לאייאם זאוו לקבאר די יהודי צפרו לפאס כא יסקיוו עלא מסיו ליוטי ריזידאן זיניראל דו פראנס פי מארוק וראהום מתכלין באיין יקבדלהום חקהום וויסיפדהום עלא כאטרהום פחאל מא כא יעמל מעא נאס כלהום.

בין כתבי ובכתב ידו של הרב מר אבי שמעון חיים עובדיה ז"ל.

תרגום תעודה מספר 82

ביר צפרו שולטשר ששמו מוחמד לעמורי סרראדי. השר הזה הוא רע מעללים עם היהודים והמוסלמים, תופס את מי  שרוצה בבית האסורים וקונסם בקנסות בלתי צודקות ומלקה את היהודים שלא לפי החק הגם שבימים הללו יש שליטה לצרפתים בעיר.

זה ללא הועיל כי המושל הצרפתי, לא מרשה פגישה לשום אחד, והשר הזה נכנס ויוצא אצלו ומשקר עליו והוא מקבל את דבריו. לכן הוא עושה בעיר מה שהוא רוצה, וכשמדברים אתו על העוול שעושה, מעליל עליהם שהיהודים לוקחים אצלם נכסי הברבארים, וכל יום שולח אחרי כל יהודי ויהודי בפרטות, ולוקח כסף באיום לתפיסה בית הסוהר.

כי מי שלא רוצה לתת מה שמבקש ממנו תופסו בבית הכלא יד שנותן קנס גדול ואז משחררו. עשרה יהודים פני הקהל שלא רצו ללת מה שביקש העליל עליהם שאצלם נמצא נכסיהם של הגויים הברברים, ותפסם בבית הסוהר עשרים וארבעה ימים.

ולקח מהם קנס בסכוטם גדול ואז שחררם. וזה כעשרה חודשים שעיכב על הרוכלים שלא לצאת לכפרי הסביבה לשווקים, ופרנסתם תלויה ברוכלות זו, וכשאזלה ידם הלכו התחננו לפניו ושחדוהו בהברה כסף ובזה הרשה להם.

וכאשר עמדו לצאת  חזר בו והחזירם לעיר ולאחדים מהם לקח בהמותיהם והסחורה שלקחו אתם ונשארו בטלים עד היום שהם מעוכבים, ומוכרים רהיטי הבית לפרנסתם. עוד לקח מהיהודים הסוחרים מוטות עצי בניין יותר מאלף, לאחדים שלם בצחיר לפי רצונו, ולאלו שלא רצו לקבל ממנו המחיר הזול שקבע לקח בלי כסף.

ושלח לחפש אצלם בבית וכשמצא אוצר שעורים לקח את הכל, והתשלום מי שרצה לקבל מחיר זול שילם לו ומי שלא רצה לקבל לקח חינם בלי שום תמורה. ואסר על היהודים לרכוב על בהמות בתוך העיר או מחוצה לה רק במרחק מודבל מהעיר וגם למוסלמים מעליל עליהם יותר מהיהודים קונס אותם ואוסרם בבית האסורים ולוקח נשותיהם לביתו ולאחדים לא שחרר רק עד שגרשו נשותיהן בעל כרחן ולקחן לעצמו.

היהודים לא מוצאים רחמים וחסד רק אצל שר אחד " קאסם , שהוא שר בכפר בהאליל שכל היהודים העניים מתפרנסין מהרוכלות אצלו בכפר שלו. הוא מתחסד עמהם. וכל יהודי שמזדמן לידו גומל לו חסד ובאלו הימים באו פני העדה יהודי צפרו לעיר פאס לקבול לפני הנציב העליון של מלכות צרפת במרוקו מר גינירל ליוטי והם בטוחין שיקח את תלונתם לשומת לב בצדק ובמשפט וימלא רצונם כדרכו עם כל הנגשים אליו.

סוף התעודה מספר 82

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 172

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו

 

בשנת תרע"ב 1912 מרדו שוב ערביי פאס במלך חפיד, ופשטו על המללאח, שדדו ורצחו אירופאים רבים ויהודים. חיל המצב הצרפתי במקום לא יכל להחזיר הסדר על כנו. רק לאחר שביצעו את זממם הגיעה תגבורת ממכנאס ואז הפגיזו העיר, ונפגעו שני בתי כנסת ובהם כתבי יד רבים, יהודים רבים נשארו מחוסרי כל, רעבים ללחם. ויהודי צפרו הגישו עזרה ליהודי פאס סך 750 דורו.

בשלהי שנת 1912, נסע מולאי חפיד לצרפת, על כסא מלכותו עלה אחיו הצעיר מולאי יוסף שנשאר מלך עד מותו בשנת 1927.

בסיון שנת תרע"ד  1914 החלה מלחמת העולם הראשונה, אף שמרוקו רחוקה הייתה מזירת הקרב, הורגשה המלחמה בה היטב. מוצרים רבים התייקרו, ומצרכים אחרים נעלמו מהשוק. בעיקר היה מחסור בסוכר ובנפט, חומר הבעירה היחיד בו השתמשו אז.

בשנה זו ביקר החוקר ד"ר נחום שלוסץ, איש נכבד וחשוב בעיני הממשל הצרפתי, בערי מרוקו. הוא נתקבל גם בצפרו בכבוד גדול, לקח אתו כמה כתבי יד יקרים שהיו בצפרו, ביניהם "ספר התקנות", ספר יקר בו רשמו תקנות הקהילה מיום היווסדה.

התקופה החדשה

אף שהצרפתים נכנסו למרוקו בשנת 1911, לא הספיקו לפתח שום פעילות עד שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה, וכל המשאבים הופנו אליה. רק לאחר המלחמה בשנת 1919, התפנתה הממשלה הצרפתית לביסוס שלטונה במרוקו, לארגון מנגנון יעיל לספק שירותים שונים לאזרח, לחקיקת חוקים, שיכניסו סדר חדש ולכינון משטר מתקדם בחברה המרוקאית.

בין היתר הוצאו בשנת 1919 כמה דהירים הנוגעים לארגון הקהילות ומוסדותיהן.

חוקי בתי הדין הרבניים.

בערים הגדולות נקבע "תקן" של בתי הדין של שלושה דיינים, הנחשבים פקידי ממשלה [[fonctionnaires d'etat, ומשכורתם משתלמת על ידי הממשלה. בערים הקטנות תקן של דיין אחד, [Delegue]הכפוף לבית הדיו האזורי, ומשמש כנציג בית הדין האזורי בעיירתו. בפאס נתמנה הרב וידאל הצרפתי לראש בית הדין (חשון תר"פ). בצפרו נתמנה רבי שלום אזולאי לדיין העיר, הכפוף לבית הדין של פאס, בתפקיד זה כיהן עד פטירתו בט"ו בשבט תרפ"ב.

עם פטירתו היו שני מועמדים לכס הרבנות, רבי אבא אלבאז ומור אבי זצ"ל. (המחבר). בבחירות הראשונות נבחר מור אבי ז"ל. משראו אחדים מהקהל שמור אבי ז"ל נבחר, דבר שלא היה לרצונם, סיבבו פני הדברים, עד שנערכו בחירות אחרות ובהן עלה בידי תומכי הרב אבא אלבאז ז"ל להביא לידי בחירתו.

הוא כיהן בתפקיד רב העיר עד שנת תרצ"ח. עם פטירתו נתמנה מור אבי ז"ל לדיין העיר. בשנת תש"ב –נפל צור אבי זצ"ל למשכב,  ונתמניתי אני הקטן כממלא מקומו.  ביום כ"ג תמוז תש"ב 1942 – ובחודש כסלו 1945 נתמניתי רשמית לדיין העיר בחיי מור אבי זצ"ל. עד שנת תשכ"א, כשקטנה קהילת צפרו בגלל העליה לארץ ישראל, ולא הוענק לה יותר תקן של משרת דיין העיר.

חוק ועדי הקהילה.

באותה שנה הוצא דהיר המחייב מינוי ועד קהילתי. בצפרו נתמנו כחברי הועד : מרדכי צבח הנ"ל, אהרן אזולאי, אלישע אג'ייני, אליהו אסודרי. הועד הוא גוף המייצג את הקהילה אצל השלטונות. כמו כן מונו שני נציגי הקהילה במועצת העיר. הראשונים שמונו לתפקיד זה היו, שלמה פוני ואליהו אזולאי.

מינויים של הועד, ושל הנציגים במועצת העיר, חודש כל שנתיים ללא בחירות. רק לאחר שהצרפתים ביססו את שלטונם, בוטל הממשל הצבאי, ובמקומו נתכונן ממשל אזרחי, הונהגו בחירות לועד ולמועצת העיר.

חוק סופרי בתי דין.

בחודש אדר תרע"ט – 1919 – יצא דהיר לקביעת סופרים מוסמכים שישמשו כנוטריונים מוכרים ליד בתי הדין הרבניים. לשם כך, כל הסופרים שבכל הערים, חוייבו לעבור בחינה שבעקבותיה תוענק להם תעודת כושר לשמש כסופרים. לסופרים מפאס ומכנאס וצפרו נערכה הבחינה בעיר פאס, מור אבי ז"ל, שהיה סופר ותיק ומנוסה, נתבקש על ידי רבי וידאל הצרפתי, אב בית הדין של פאס להכין שאלון הבחינה. ואכן הוא הכין שאלון, והוא עצמו נבחן בו. ומאז היה אבא סופר בית הדין בצפרו עד שעלה על כסא הרבנות.

תעודה מספר 278

פאס יע"א 16 אדר 679

רב אחאי ורב רחומאי, כויה גופאי, הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, כבטוד קדושת תורתו כמוהר"ר ישמח עובדיה הי"ו.

צפרו יע"א.

לשלם אין קץ. תעלם די ליום זאנא לק'אדן די זילינאר ליוטי ירום הודו די יוצלך דאכל הר=אדי נסכא מננו בלערבייא, כיף יתמסווי סופרים דיפ]אס ומקנאס וצפרו יע"א וכולסי יכון עלא יידדי דהיינו יאנה נזרבהום בכתב ובעל פה דהיינו כל אחד יכתב דלכתבות ודשטרות ןיכון בקי בהם עאד נעטיה לק'אדן יכון סופר.

והאד אסי כוללו נחדאז נסממיהום אה"ה פי 10 אבריל למאזי ופי 15 אבריל או 17 יכונו הינא ונזרבהום, ביהא ידא נתין תסכן הינא פי פאס ותכדם סופר ראך נכתארך נתין לוולי ווילא גראדך תבקא פצפרו ראך תכון נתין סופר למכייר.

ביהא עלמנא בכרי לדעת מה יעשה ישראל, טוהאד סי כוללו הוא ביני ובינך סוד נכמס, ונתין נחבך תתעדב תסרדלי באר היטב ואחר ליסטא דתזרביאת די פאס נסקסיהום בכתב ובעל פה כול חאזא תכון מנאיין למקור דייאלהא באס נזיד נאקדדהא מעא די מרססי אע"ה מן נחלת שבעת עט סופר וכו…

פעמוני זהב וכו…באס יכון סדורים לפני חית יכונו לחקקאם גאלסין מעאי, וחית תקרא האד נסכא דלערבייא תקדר תוריהא לידידנו הרב הגאון מוהר"ר שלם אזולאי הי"ו באס יכון ירד באלו במקומו פסופרים ומא תביינלוסי חתא סי ענין די כתבתלך.

ובפרט לעניין די כבודך, נחבך תחרס פדי כתבתלך באס נכון מכ'בר יפה שעה אחת קודם ועמך הסליחה רבה כנפשך שבעך וכנפש נאמן אהבתך ושמ"ח בתורתך תורת חיים.

והוא הצב"י וידאל הצרפתי הי"ו כן יהי רצון.

תרגום תעודה מספר 278.

לשלם אין קץ. הריני חהודיע לך שהיום הגיע לידי מאמר של הנציב העליון זינירל ליוטי ירום הודו. רצוף בזה העתק ממנו בערבית, ובו תקנון שעל פיו יתנהגו הסופרים של הערים פאס מקנאס וצפרו יעזרם האל. הכל יהיה על ידי.

דהיינו שהסופרים יבחלנו אצלי בכתב ובעל פה וכל אחד יכתו שלוש שטרות מהמסובכים ביותר לדוגמה שטר משכונה, מתנת שכיב מרע, ומכר בהטבה ועוד. וכל סופר יהיה נשאל בהלכות הנוגעות לעדות ולשטרות ויהיה בקי בהם.

ואחר כך יתמנה על ידי להיות סופר, והמנויים הללו יהיו על ידי בתאיך 10 לאפריל הבא ובחמישה עשר לאפריל או שבעה עשר יהיו כל הסופרים כאן לבחינה, לכן אם ברצונך לדור בעיר פאס ותהיה סופר אני אתמוך בך אתה ראשון.

ואם ברצונך להשאר בעירך עיר צפרו אתה תהיה הסופר המובחר. לכן עליך להודיע לי בכדי לדעת מה עלי לעשות, והכל ביני ובינך סוד נכמס. ואני מבקשך להטריח את עצמך ותשלח לי באר היטב רשימת של בחינות בהלכה ושאלות שאשאל את הסופרים בכתב ובעל פה וכל שאלה יבוא בצדה המקור מספר הפוסקים, ואשוה את רשימתך עם מה שהעתקתי מספר נחלתץ שבעה.

הערת המחבר שהוא בנו של הרב ישמח עובדיה זצוק"ל : ראה בספר חשמ"ח לבב בחושן משפט סימן כב ושם נדפסה הרשימה שסדר מור אבי ז"ל לבחינות הללו וקרא לה בשם מסכת סופרים. ושמעתי מפיו ז"ל שכשהגיע תורו לבחינה הנכרת עמד הרב וידאל הצרפתי ז"ל במלוא קומתו ופנה לאנשי הממשל ואמר להם שאין אנו כדאים לבחון את הרב הזה והוא בחכמתו הגדולה ראוי והגון לבחון אותנו. אך מפני הפורמליות של החוק נשאל אותו שאלות אחדות. עד כאן לשונו.

וספר עט סופר וכו…פעמוני זהב וכו… ויהיו סדורים ךפני יען שבשעת הבחינה יהיו נוכחים אנשי הממשל, ואחרי שתעבור על העתק התקנון הרצוף בזה תוכל להראותו לידיינו הרב הגדול מרנו הרב רבי שלם אזולאי ה' יחייהו וישמרהו ובזה יתן תשומת לבו לסופרים שבעיר.

ולא להגיד לו משום דבר שכתבתי לך לעיל ובפר בעניין של כבודך. ואבקשך להזדרז במה שביקשתי ממך שעל ידי כן תהיה לי ידיעה מבוררת בבחינות הללו ויפה שעה אחת קודם ועמל הסליחה רבה כנפשך וכנפש נאמן אהבתך ושמח בתורתך תורת חיים.

והוא הצעיר בישראל וידאל הצרפתי ה' יחייהו וישמרהו כן יהי רצון

סוף התעודה

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 175

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938.

משרת הנגיד.

משרה זו רוקנה מתוכן, תפקידי השיטור ניתנו למשטרה הכללית. הנגיד הפך להיות מעין פקיד רישום של הממשלה, המודיע על הילודים והמתים בקהילה. עמרם בן יעיש שהיה נגיד, הועבר מתפקידו, ובמקומו מונה השיך יוחנן בן יטאח, ששימש בתפקיד זה עד שנת תש"ח – 1948 – בה פרש לגמלאות, ובמקומו מונה כשיך רפאל בן זכרי, השיך האחרון של קהילת צפרו.

בשנת 1919 נתמנה כמושל בצפרו הצרפתי, קפטיין מאטר Capitaine Matter. אנטישמי מובהק, שנהג בנוקשות מופרזת כלפי היהודים. יהודי שעבר לידו חייב היה להצדיע לו. ומי שלא עשה כן זכה למלקות במקל שהיה מחזיק בידו דרך שררה. הוא הציק ליהודים, עד שהחליטו לשגר משלחת לרבאט עיר הבירה שתתלונן עליו לפני השלטון המרכזי ותדרוש את החלפתו.משלחת מורכבת בחברי ועד הקהילה יצאה לרבאט. אך לא עלה בידם להתקבל על ידי הנציב העליון גנראל ליוטי אף על פי שעשו ברבאט זמן רב.

מָאטר היה מקורבם של אנשי הממשל, ומעמדו היה איתן. באין מוצא, פנו לעזרה לרב הראשי של מרוקו, רבי רפאל אנקוואה זצ"ל, שהיה לו מהלכים בחצר המלך. בהתערבות הרב קיבלו הבטחה לעיין בבקשתם. ברשותי מכתב ששוגר לרבי רפאל אנקוואה ז"ל, בעניין זה, מקהילה, ושנוסח בידי מור אבי זצ"ל.

משנואשו חברי המשלחת להעביר את מָאטר מתפקידו, חששו לחזור לעירם, ומחשש שמא יוודע למושל, שהיו ברבאט כדי לדרוש את סילוקו. הם נשארו ברבאט עד שקנו נתינות של מדינה זרה בכסף, ועל ידי כך הגנתם מובטחת. ימים מספר לאחר שובם לצפרו סולק מָאטר מתפקידו, והקהל נשמו לרווחה.

תעודה מספר 3-מכתב ששוגרלרבי רפאל אנקוואה ז"ל

צפרו יע"א ה טבת והיית עטרת תפארת לפ"ק

שלום טובה וברכה, מאלקי המערכה, לאור עינינו, ורוח אפינו, הרב המופלא, המוכתר ומעוטר בכתר תור וכתר שם טוב עולה, הדיין המצויין ורב טוב לבית ישראל, המלאך רפאל אנקוואה הי"ו יהי אלקיו עמו, ולפני שמש ינון שמו, אמן כן יהי רצון רוב שלום לבניו היקרים ולכל אשר באהלו והסרים למשמעתו השם עלהם יחיו, בני קהלנו ישמרהו צור ובפרט ארבעה מטיבי סע"ד הי"ו דורשי שלמו וטובתו. סאלי יע"א.

רב נכבד !

לששון ולשמחת לבבנו קבלנו בשבוע החולף מכתבו היקר אשר כולו אומר כבוד ותוכו רצוף אהבה רבה לפני רוב הענוה, תשואות חן חן, עוד זה מבדר, והנה אחינו הנבחרים באים לשלם ופיהם מלה תהלותיו על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת אשר פעל ועשה עמהם לטובת הכלל כולו. ישלם ה' פעולו.הננו בשמחת לבב, מגישים תודה ותהלה עם כל כוחותינו הגשמיים והרוחניים לפני מעלת כסא כבודו הרם על כל מיפעליו ותגמוליו הטובים אשר שמלם כרחמיו וכרוב חסדיו, נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, למען יאריך ימים על ממלכתו והא ובנין אתו. וזכות הרבים וזכות אבותם תהיה בעדו מגן וסתרה, צנה וסוחרה וכסא כבודו הנעלה ירום ונשא על גפי מרומי האשר וההצלחה, ונסו יגון ואנחה אמן כן יהי רצון.

זאת להודיע כי בבוא אחינו הנזכרים לעיר פאס יע"א נתעכבו שמה ימים אחדים אולי ישלח אחריהם הזיניראל אשר שם על אודות מבוקשם אשר שאלו בעיר רבאט יע"א ויוחילו עד בוש ואין קול ואין עונה, והן עוד היום לא בלד עדיין לא נגה אף שביב אחד מכל ההבטחות הטובות אשר הבטיחו שרי המעוצה בעיר רבאט יע"א.

אבל גם זאת כי כל השרים והמושלים מלא לבם בהם לעשות רע וכל מחשבתם ומגמת פניהם להתעולל עלינו ולהתנפל עלינו, ואנו ליה עינינו יתקננו בעצה טובה מלפניו ויפיר עצתם ויקלקל מחשבותם ולא תעשנה ידיהם תושיה אמן כן יהי רצון. ולרום מעלת כת התורה החיים והשלום כנפשך שובעך וכנפש אחיך דורשי שלומך בכל לב ובכל נפש.

שאול אזולאי סל"ט – אבא אלבאז סל"ט – רפאל עמרם מאמן יש"ץ – ישועה שמחה עובדיה ס"ט

השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938.

לאחר מלחמת העולם משנתפנתה צרפת מתלאותיה של המלחמה, החלה נותנת דעתה על פיתוחה וקידומה של מרוקו, והארץ שזה עתה נמסרה לידיהם כמנדט, עתירת המים ואוצרות טבע, שאוכלוסייתה רחוקה מאוד מכל מושגי התרבות המערבית. בתנופת ההתפתחות נסחפה גם קהילת צפרו. תחומי פרנסה חדשים ודרכי פעילות לא ידועים נפתחו בפניהם. אט אט סיגלו עצמם למצב החדש שהחל מטביע חותמו על צורת חייהם.

משנתבסס השלטון בידי הצרפתים, גבר הביטחון בדרכים ואתו ביטחונם העצמי של היהודים. על הברברים הוטל איסור להחזיק נשק. בכל כפר נוסדה נקודת ממשל     Bureau arabeשדאגה  בין היתר לסדר וביטחון. היהודים החלו פורצים את המסגרות הכובלות של מסחר זעיר ורוכלות שהיו מנת חלקם עד אז, ואמידים שבהם בעלי היזמה זכו במכרזים שונים, כאספקת צרכי הצבא במחוזות שונים.

יודעי השפה הצרפתית, אפילו במקצת מצאו פרנסה בכבוד, כפקידים ועוזרים במפעלי תעשיה ומסחר שייסדו הצרפתים. במשך שנים מספר נסללו כבישים רבים ונסללה מסילה חדישה לרכבת, ואמצעי תחבורה ממוכנים הוכנסו לשימוש. קשר יעיל בין הערים לכפרים נפתח. מקומו שהיו מרוחקים ובחזקת סכנה, נעשו קרובים ובטוחים.

כתוצאה מכך הרחיבו היהודים עסקיהם ושותפויותיהם עם הברברים בכפרים. הם יכלו לפקח על עסקיהם באופן נמרץ יעיל. מעתה לא היו צריכים לשהות תקופות ארוכות של שישה חודשים, ולטוש את משפחותיהם כפי שעשו בעבר. ימי שהותם בעיר נעשו ממושכים ותכופים יותר.

כך יכלו למלא חובותיהם לקהילה ולמשפחה. שיתפו עצמם בדאגה לחינוך ילדיהם, פעילותם החברתית במסגרת הקהילה נעשית מלאה ואינטנסיבית. הון שנטצבר בידי יחידים, איפשר עיסקות ושותפויות בין בעלי הון לבין אחיהם יחידי הקהל. וכל פעילויות הקהל קיבלו תנופה חדשה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938.

עמ' 178

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות

חינוך ותרבות.

בית ספר גדול "אם הבנים" נבנה לתפארת על ידי הקהילה , וקלט כל ילדי העיירה. מעתה ועד הקהילה הוא הדואג לחינוכם של הילדים. בבית ספר זה, הקנו לתלמידים ידיעות בסיסיות בלימודי קודש, תנ"ך, תפילות, קרוא וכתוב בלשון הקודש, במיוחד כתיבת איגרות, דינים, משנה ואף גמרא למתחילים. מורים וחכמים הובאו על ידי הקהילה ממכנאס וממוגדור החכמים, מורי ורבותי רבי משה אגוזי ורבי דוד עטר.

הערת המחבר: אם הבנים נוסד בתחילה על ידי אגודת נשי הקהילה ביוזמתו הברוכה של הרב זאב הלפרין. הנשים היו מתאספות פעמיים בשנה בח' בשבט, יום בו נוסדה החברה, וביום אסרו חג שבועות, וכולן תרמו תרומה יפה לחזקת המוסד. בשני ימים אלה היו נערכות בחינות לילדי המוסד בנוכחות מנהיגי ונכבדי הקהילה הקדושה.

בצד בית הספר "אם הבנים" הנ"ל, ייסדה חברה כי"ח בית ספר מפואר שקלט בעיקר בנות שלא היה מקובל ללמדם לימודי קודש, ועתה ניתנה ההזדמנות להשכילן, ומקצת בנים שהוריהם העדיפו לשלוח לכי"ח, להקנות להם השכלה כללית וידיעת השפה הצרפתית.

הערת המחבר: בין שני המוסדות הללו קיימת היתה התחרות כל ימי קיומם, על קליטת הבנים. בראשונה אף רבנים התלהבו מן הרעיון של שילוב תורה עם השכלה כללית ושלחו בניהם לכי״ח כי ראו בה קרן אור שתרחיב את אופקי ילדיהם ותהפוך אותם ל״אנשים של צורה״ אך כשראו שחינוך כי״ח בפרט מחנכיו שמו את הדגש על השכלה כללית והרחיקו את הילדים ממקורות היהדות נחלו אכזבה והחלו להרחיק את בניהם ואת הנתונים להשפעתם מבית ספר כי״ח. וראה לנושא זה מאמרי ״מאה שנה של פעילות האליאנס במארוקו״ תעודה 617, ונדפס חלק ממנו בספר

Les Droits De L'homme et L'éducation Maison de L'U.N.E.S.C.O. Paris 1960.

צד 182..ע"כ

ביוזמתם של רבנים וחכמים רשומים, נוסדו חברות ללימוד תורה ולגמילות חסדים. חכמים אלו קיבצו מסביב מספר רב של יחידים מאוהדיהם והנתונים להשפעתם בלטו בין היתר החברות דלהלן :

חברת עץ החיים.

 והיא "כולל" ישיבה לתלמידי חכמים שבעיר שלמדו תלמוד ופוסקים, וקיבלו פרס שבועי. כל תלמידי החכמים נחלקו לשתי ישיבות. וכל שנה ביום ג' דחנוכה, היו עושים סיום מסכתא. בני העיר היו נאספים בבית הכנסת "צלא דלפוקי", ולומדים שם את סיום המסכת, החכמים משמיעים דרשות, והנוכחים מתנדבים להחזקת המוסד. אחר כך היו עושים סעודה גדולה באחד הבתים, בהתלהבות ובשמחה, במחולות ושירים ופיוטים. ואותו היום היה חג לכל הקהילה. ואף חכמי פאס היו באים במיוחד לקחת חלק בשמחת המצווה.

חברת "העומדים בבית ה' בלילות". בעלי בתים רבים שנתאספו בלילות לשנות משניות, חי פרקים, ובשבתות יחד קראו את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום

חברת "יחזקאל הנביא". על ידי יחידים שנתאספו במוצאי שבתות ללמוד משנה ולשמוע חידושים על פרשת השבוע מפי חכם, ובסוף היו עושים סעודת מלווה מלכה בשירה ובזמרה. חברה זו שמה לה למטרה גם עזרה לעניים ואביונים.

חברת "רבי עמרם בן דיוואן". על שם השד"ר הנ"ל, שבא למערב כשליח חברון, ומצא את מותו במרוקו. הם למדו כל יום זוהר הקדוש, וביום ההילולה של הצדיק עשו סעודה גדולה.

חברת "כף החיים". נוסדה על ידי (המחבר) בשנת תרצ"ו. חבריה היו קבוצת אברכים ובני תורה שהיינו קמים באשמורת הבוקר ללמוד את השולחן ערוך עם פירוש "כף רננים" הידוע. חברה זו השתדלה בהדפסת ספרי חכמי צפרו. על ידם נדפסו הספרים , כוס אליהו " פירוש על הגדת של פסח ו "ברכת אליהו" חידושים על פרשיות השבוע, שניהם של מור זקני החכם רבי אליהו בן הרוש זצ"ל.

פעילויות אלו בלילות, נתאפשרו משהוכנסה לשימוש מנורת הנפט, שאורה לעומת עששיות משמן ומנפט שהיו לפני כן, היה כעין חשמל. וכאשר הוכנס החשמל לשימוש בצפרו בשנת תרפ"ב לערך, רבו המשתתפים בחוגים אלה של לימוד תורה בלילות.

גם רמתם התרבותית הכללית של העיירה עלתה. אופנת הבניין נשתנתה. ריצוף הדירות שלא היה קיים עד אז, נעשה דבר שבאופנה. בבניינים החדשים, ובבניינים ששופצו, נפתחו חלונות במספר רב , גדולים ורחבים שהזרימו לדיר אור שמש ואוויר. לבנייה היה צורך ברשיון מהנדס העיר, והלה נתן רשיון רק לתוכניות שנעשו בידי אדריכל צרפתי מוסמך. חומות הגיטו נפרצו, ויהודים קנו מגרשים באזור העיר החדשה ובנו עליהם בתים מודרניים.

אופנת הריהוט השתנתה. מקום השולחן הנמוך שישבו לידו ברגלים מקופלות, תפס השולחן הגבוה ולידו כסאות גבוהים. מערכות צלוחיות וכוסות זכוכית דקורטיביות עיטרו כל שולחן. צלחת חרסינה מערכות סכו"ם ממתכת מבריקה הופיעו בחנויות, וקוניהם הלכו ונתרבו. במקום לאכול על הרצפה במפות פרימיטיביות מעופרת תוצרת ביתית, אכלו ליד שולחן גבוה, בסכו"ם תוצרת גרמניה או צרפת.

בין פריט הריהוט החדיש תפסו מקום נכבד שעוני קיר גדולים שנוכחותם וצלצוליהם השרו אווירה חדשה ורגועה בבתים. מראות קריסטל או זכוכית גדולות ודקורטיביות קישטו את הקיר המרכזי בכל חדר, והוסיפו אור ועליצות, ומאידך דרשו מתושבי הבית תשומת לב יתירה להופעתם הנאה.

אופנת הלבוש אף היא השתנתה. רבים החליפו את התלבושות המסורתיות בחליפה נוסח אירופה. הנשים נטשו את תלבושתן האצילות והססגונית בשמלות פשוטות מבד אירופי. הצעירים והאמידים פרצו תחילה את המסורת רבת השנים, ואחריהם הקשישים. לסיכום אורל החיים האירופאי החל משליט סגנונו בכל תחומי החיים.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות-עמ' 179

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות

מסורת ודת.

עם כל התמורות בדרכי החיים הנ"ל, שמרה הקהילה בדרך כלל על אמונתה היהודית התמימה ועל צביונה הדתי והיהודי כל ימי קיומה. רק יוצאי דופן מועטים, בעיקר מבין בוגרי בית הספר של כי"ח, החלו לזלזל בקיומן של כמה מצוות, אך הללו בטלים היו שמיעוטן. השפעתן על האחרים הייתה שולית ביותר. חכמיה קהילה ורבניה ידעו ח\לכבוש את לב שומעי דרשותיהם, ולחזק את זיקתם לערכי התורה והמצוות.

חכם העיר הזדרז לתקן את הפריצות בעודן באיבן על ידי דרשות וחוזרים הכוללים שברי מוסר שהיו מוקראים בכל בתי הכנסת בעיר עם הוצאת ספר תורה. בצד חוזרים אלה שהשפעתן הייתה מרובה תוקנו תקנות לעמות לצרכי השעה ולסתום כל פרצה בחומת הדת.

תעודה מספר 110

אחת מיני רבות מן התעודות שנתפרסמו על אודות נושא זה, חינוך, עזרה לזולת ובניין תלמודי תורה וכו…..

מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.

אחינו קהל עדת ישראל ברוכים תהיו תערפו באיין למדון כלהום ענדהום לישיבות קבועים יקראוו פבלאדהום ומחזיקים בידם וסחאל מן בלאד ענדהום לישיבה פבלאדהום ופבלאד אוכרא וחתא פפאס ופצפרו מקרוב עמלו לישיבה מחדש והנא פהאד לבלאד בעדמן די כא יחב  יקרא מא כא יזבר מסחאף פאס יקרא וכמעט בעוונותינו הרבים נשתכחה תורה מישראל וליום תלות לאל יתברך רינא באיין נתפעלו ונתעוררו יחידי הקהל ישמרם צורם וסחאל די בני אדם אשר נגע יראת אלוהים בלבם יעמלו לישיבה פהאד לבלאד וסחאל די כא יחבו יגלסו יקראוהשם יתברך יעאוונוהום על דבר כבוד שמו.

אשר על כן כא נחבו מן לחאל ומנכום תעמלו ווחאד אנדבא מליחא כיר מן אנדבה דלכולל באס ינסראוו אלתלמודים ולמסחאף לעקריים פאס, יקראוו פלישיבה ותערפו באיין האדי מצווה רבה ושקולב קד תרי"ג מצוות לאיין האדא הווא תלמוד תורה דרבים די חתא מצווה מא תכון נדחית מפניו.

וחתא יאנה עבדכם חותם מטה נכון מתנדב מעאכום לאייין נחב חתא יאנא נכון זוכה מעאכום פהאד למצווה רבה ותהלות לאל ישראל עליהם השלום כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים ובוואחד להתעוררות מועא כא יכונו מתפעלים.

וקאלו לחכמים באתערותא דלתתא אתעורתא דלעילא והבא להיטהר מן השמיים מסייעין אותו ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה וכאו נגרסו אתורה פהאד לבלאד אידא קאלהא השם יתברך יהי רצון לא ימושו מפיכם ופי זרעכם וכו…

אשר על כן מחבו מן לחאל ומנכום חזקו ואמצו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק והשם יתברך יעאוונכום וויכמל בלכיר ותערפו באייןלמצוו דתלמוד הייא כתר מן ספר תורה עליהא לוואחד די נדבו לבו יסרי אתלמוד אוו יסרכו הווא וסחאבו אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.

ואשרי בניו אחריו לאיין הווא בכלל מזכה את הרבים ונבחכום תעמלוהא בשמחה ובטוב לבב לאיין האדי פחאל נדבת המשכן תרומה לה' לבנות את בית ה' ומובטח אני בשמו הגדול באיין די עטא סי פהאד למצווה יכלפהולו השם יתברך בקרוב בכפלי כפלים והאד למצוה יכולה היא שתגן עליכם ועל בניכם מכל צרה וצוקה ובזכות די תוקפו דגל התורה יוקף השם יתברך אדגל דייאלכום ויביא לנו משיחנו שיגלה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

כתב ידו של הרב א"ז אליהו הרוש ז"ל.

תרגום תעודה מספר 110.

מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.

אחינו עדת ישראל ברוכים תהיו, באתי להודיע לכם שכל הערים שבמדינה יש להם ישיבות ואברכים ומחזקים בידם לשבת וללמוד וכמה מן הערים שיש להם ישיבות במקומם ובעיר אחרת. ובעיר פאס ועיר צפרו מקרוב ייסדו ישיבה חדשה, וכאן בעיר זו גם מי שרצונו ללמוד לא מוציא ספרים.

וכמעט בעוונות הרבים נשתכחה תורה משיראל. וכעת תהתלות לאל יתברך התעוררו בהתפעלות יחידי הקהל ישמרם צורם, וכמה אנשים אשר נגעה יראת אלקים בלבם רוצים לייסד ישיבה בעיר זו, וכמה מהם שקיבלו עליהם לקבוע עתים לתורה השם יתברך יעזרם על גבר כבוד שמו.

לכן אנחנו רוצים שתתנדבו סכום הגון יותר טוב מהנדבה שעושים לשלוחי כולל. ובסכום הזה נוכל לקנות ספרי תלמוד והספרים העקריים שיהיו בישיבה ללמוד בהם, ותדעו לכם שהמצווה הזאת היא מצווה רבה שקולה כנגד תרי"ג מצוות. יען שזה מצוות תלמוד תורה דרבים ששום מצווה לא נדחית מפניו ( נראה שצריך לומר שאינה נדחיצ מפני שום מצווה )

וגם אני עבדכם חותם מטה אשתתף עמכם ואזכה עמכם במצווה רבה כזו, ותהלות לאל יתברך, ישראל עליהם השלום כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים, ורק בהתעוררות מועטת הם מתפעלים, ואמרו חכמים באתעורתא דלתתא אתעורתא דלעילא.

והבא ליטהר מסייעין אותו, ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. כי אנחנו רוצים לשתול את עץ החיים התורה הקדושה בעיר הזאת אם יגזור ה', ויהי רצון שלא ימושו מפיכם ומפי זרעכם וכו…

אשר על כן אנחנו מבקשים מכם חזקו ואמצו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והשם יתברך יעזרכם ויגמור לטובה. ותדעו שמצוות קניית התלמוד היא גדולה מספר תורה, וכל מיש שנדבו לבו שיקנה או ישתתף בקנייתו אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.

ואשרי בניו אחריו שהוא בכלל מזכה את הרבים, והנכם מתבקשים לתרום לצמצוה זו בשמחה ובטוב לבב כנדבת בית המשכן תרומה לה' ולבנות בית ה'.

ומובטח אני בשמו הגדול שכל מי שיתרום למצווה ימלא ה' מחסורו בכפלי כפלים. ויכולה מצווה זו שתגן עליכם ועל בניכם מכל צרה וצוקה. ובזכות מה שאתם מעמידים דגל התורה כן יעמיד ה' דגל של ישראל ויביא לנו משיחנו שיטגלב במהרה בימינו אמן כן יהי רצון

מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.

חרב הדיליגי.

החכם הדיין שנתמנה על ידי הממשלה הצרפתית, טיפל בכל ענייני הדת חוץ מדיני ממונות שעברו לשיפוטן של הערכאות. קשריו עם אנשי קהילתו מרובים היו. הוא דאג ליתומים ואלמנות, הוא השכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבריו על ידי דרכי נועם, התערב אצל השלטונות לטובת יחידי הקהילה שהסתבכו עם החוק ביזה תחום שהוא, הן להוכיח את חפותו מפשע, או להקל את עונשן. פעולותיו אלו לטובת הקהילה הקדושה, הקנו לו מעמד של כבוד והערצה, והשפעתו על הקהילה התחזקה

קשרים עם הקהילות.

ככל ששירותי הדואר והתקשורת התייעלו, נתחזק הקשר עם קהילות אחרות. נסיעות לערים אחרות לא היו כרוכות בקשיים, החכמים נסעו לערים אחרות וקרו קשרי ידידות עם רבנים אחרים, קשר שנמשך אחר כך על ידי התכתבות. גם הקשר עם קהילות אירופה, שהיה בלתי אפשרי עד כה, החל להירקם.

אבי (המחבר) זצ"ל קיבל כתבי עת תורניים מארצות אירופה, ואף תרם להם מפרי עטו. באמצעות עיתונים כמו "הצפירה" "העד" "המגיד" ידעו על המתרחש בעולם הגדול, ודרכו עברו הידיעות לאחרים עד שנעשו נחלת כל הקהילות.

גם אחרים קראו עיתונים בצרפתית שהיו נמכרים במרוקו. משנת תרצ"ה ואילך נתקבלו בביתנו כתבי עת כגון "לקט שושנה" "אוצר החיים" "הנשר" "תל תלפיות" ועוד. ( בשנת תרפ"ז הופיע עתון דו שבועי בערבית באותיות עבריות בעיר קאזה בשם "אור המערב" – דאווי דל מגרב גאזיטה דידאר אלבידא תכראז מררתאיין פסהאר –

למור אבי ז"ל הייתה התכתבות עניפה עם חכמי פאס ומכנאס, עם רבי משמ"ח אליקים שד"ר מארץ ישראל שנתמנה לדיין בעיר קאזבלנקה, והיה שולח שאלות אל מור אבי. שאל מרבי נפתלי שווארץ מסאטמאר ותשובות מור אבי עליה, שנשארה לפליטה נדפסה בספרו.

גם עם חכמי ארץ ישראל התכתב מור אבי הן בענייני הלכה והן בענייני שד"רות. אז החלו לתת את הדעת להדפיס ספרים של חכמי צפרו בארץ ישראל. גיסי הרב יקותיאל אלבאז זל"ה יזם את הדפסת ספר "אבני שיש" לרבי ישועה אביטבול בשנת תר"ץ.

הדפסתו מומנה על ידי האחים אביטבול וטובלי מזרע הרב המחבר. כמו כן נדפסו בארץ ישראל הספר " הלכה למשה" של רבי רפאל משה אלבאז, וספר השירים שלו שיר חדש. את הספר כוס אליהו הדפסתי אני הצעיר בג'רבה בשנת תרצ"ח. באותה שנה הדפיסה חברת " אליהו הנביא " את הספר חסד ואמת.

קשרים אלה הביאו לידי כך שהעדה היהודית במערב, החלה לרגיש עצמה אבר מאיברי האומה, שמחה בשמחתם וכואבת בכאבם. בשנת תר"ץ הגיעה הידיעה על פוגרומים ורדיפות ביהודי רוסיה. בצפרו גזרו תענית ציבור, נתאספו לתפילה וחובקה תפילה מיוחדת להצלתם.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות-עמ' 181

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה

ועד הקהלה

גם ועד הקהילה נתחזק ועבודתו נשאה פירות יותר מבעבר. הוא מימן את הוצאות החזקת " אם הבנים " ומוסדות אחרים. לביצוע משימותיו דרושים היו הכנסות של ממש. גביית המס לא הייתה יעילה, ורבים לא שילמו במועד את נדבתם. בשנת תרצ"ו תוקנה תקנה שלא לערוך חופה וקידושין ולא לספק שאר שירותים דתיים רק למי שפרע את חובו לקהל. הנחיות ניתנו לרבנים לדרוש אישור הועד בטרם יערכו חופה וקידושין.  בשנת תרצ"ח נוסדה חברת " חסד ואמת " שמתפקידה היה לתקן את בדק בית העלמין, אז נקנו אדמות אחרות להרחבת בית העלמין הקהילתי.

בשנת תרפ"א – 1912 – נתארגנו 52 משפחות לעלות לארץ ישראל. הם נסעו לפאס על מנת לקבל מהקונסול האנגלי דרכון ורשיון. אך הקונסול הערים עליהם קשיים והסכים לתת ויזה רק למי שבידו סך אלף צ'ורו במזומן. האמיד מבין הקבוצה היה הנגיד לשעבר מרדכי צבח. הלא הלווה מכספו לרבים מהם את הסכום הדרוש כדי לקבל את הרשיון. אותם שלא הצליחו לגייס את הסכום חזרו לצפרו בפחי נפש.

אף שמצה ביטחונם של היהודים במרוקו שופר בהרבה לעומת המצב שלפני בוא הצרפתים, זה היה בדרך כלל, ומידי פעם היו רציחות של יהודים שלא יכלו למצוא את האשמים. בשנת תרפ"ד נשבו שני יהודים מצפרו בכפר איית גרוסין.

תעודה מספר 18

תקנה זו הוכרזה בבתי כנסיות פרשת בראשית כט בתשרי התרצ"ו.

בִּהְיוֹתֵנוּ מְקֻבָּצִים אֲנַחְנוּ חַכְמֵי הָעִיר וְהַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ עִם אַנְשֵׁי וּוַעַד ישצ"ו וּרִינָא דִּי לְיּוֹם בַּעֲוֹנֹתֵינוּ הָרַבִּים סְחָאל דְּנָאס דִּי יָרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם וּמְעַט מִזְעָר, דִּי בְּאֻקְיִין כא יַעֲטִיוו פַנְדָּבָה דלעייאָד, וּכְאַיְנִין פִיהוֹם נָאס דִּי הוּמָא מעזיין וּמָא כא יַחְבֹּס יַעֲטִיווֹ כְּלָל, וּלְגַזְבָּרִיםְ דָכוֹל דִּי עַנְדְּהוֹם מא כא יְסַלְאָאלְהוֹם חָתָא לְחָאזָא

מִן סַבָּא דַּי לַעֲנִיִּים כְּתְרוֹ בְּזָאף, בִּיהָא וּופקנא בָּאֲיָן מִן הַיּוֹם הַזֶּה וְהָלְאָה זְמִיע לִיהוּד דַּי רָאוּי בַּאס יִעְטִי נְדָבָה וּמָא יַחְבֵּסִי בַּאס יִעְטִי מְעָא לִקַהַל רְשׁוּת דִּלְקִדּוּשִׁין, וּלְחְבְרָה מָא יִתְסַגְּלוּ פִּיּה לָא פִּלְעִיס וְלָא פְלמוּת בַּר מִנַּן.

וְּזְמִּיעַ לְחָוָיִיָּז דְּדִיּן דַּיָּאלַנָא מִזְּמוֹעִין, דִּי יַוָּאלִוָּה רַאחְנָא נַחַסְרוּהוֹת עְלִיה, וְשׁוֹמֵעַ לָנוּ יְדְּכוֹן בְּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה, אָנַן כֵּן יְהִי רָצוֹן וְלִרְאִיַּת האמו"ץ הִסְכַּמְנוּ אָנוּ חֲתוּמִים מַטָּה פֹּה צָפְרוּ יע"א בְּח' בְּתִשְׁרֵי התרצ"ו לִיצִירָה תֵּבַת דְלעייאָד נִכְתְּבָה בְּשֵׁם וְדִין קִיּוּמָהּ קִיּוּמִיהוֹן וְקִיֵּם.

אבא אלבאז ס"ט – ע"ה ישועה שמ"ח עובדיה ס"ט – רפאל עמרם מאמאן יש"ץ ס"ט

תרגום תעודה מספר 18.

בהיותנו מקובצים אנחנו חכמי העיר והקהל הקדוש כם אנשי הוועד ישמרם צור ויסתרם. וראינו שהיום בעוונות הרבים אנשים שירדו מנכסיהם, ורק מעט מזער שנשארו נותנים נדבת החגים, ויש בהם שמסרבים ולא רוצים לתת כלל.

ההכנסה הצעטה ואין ביכולת הזברים לספק צרכי העניים הרבים, לכן הסכמנו שמהיום הזה והלאה, כל יהודי שיש ביכולתו לתת נדבה ויסרב להשתתף עם הציבור, נעכב עליו מלהשיא את בניו ובנותיו, סופרי בית הדין, ולא חשומו להם נדונייא, לא יכתבו להם כתובה והרב לא אתן רשות לקדושין.

וחברת קדישא לא תטפל בו בין בחיים בין במות בר מינן. ונעכב עליו כל ענייני הדת בכל הזדמנות ושומע לנו ידכון בטח ושאנן מפחד רעה אמן כן יהי רצון ולראית האמת והצדק שכן הסכמנו אנחנו חותמי מטה פה צפרו יכוננה עליון בח' תשרי התרצ"ו ליצירה.

ימי הרבנות שלי אני עבדכם הנאמן דוד עובדיה ומלחמת העולם השניה.

מלחמת העולם השנייה, הורגשה בהתחלה במרוקו רק במישור הכלכלי. מצרכים בסיסיים ניתנו בקיצוב, ומצרכים אחרים נעלמו כליל. היוקר האמיר. מלבד זה, הגיעו למרוקו דרך העיתונות והרדיו, שמועות על השמדת היהודים. צער רב נצטערו יהודי מרוקו בכל מקום גזרו תעניות ציבור והתפללו לשלומם של אחינו הנתונים בצרה. עם חתימת הסכם שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה וכינונו של משטר וישי בצרפת החלה נושבת רוח אחרת גם במרוקו.

פקידים אנטישמים ופרו נאציים נשלחו למרוקו. בהשראתם ובעידודם החלו חלק מהתושבים הערבים להונות את היהודים אמרו עוד מעט ונכחידם מגוי. ולולא המלך מוחמד החמישי, ירחמו ה' שרי ממשלתו ופמלייתו עמדו בפרץ, ולא נתנו לפגוע כמלוא נימה ביהודים, מי ידוע מה היה גורלנו. המלך דחה את כל הלחצים שהופעלו עליו מצד ממשלת וישי והודות לו לא נשתנו פני הדברים באופן מהותי.

הפעולה האנטי יהודית הממלכתית שהצליחו עושה דברו של פטאן להעביר הייתה פקודת הצהרת הרכוש. לכאורה זה היה על מנת לאפשר לשלטונות לקבוע מהו שיעור המס שילקח מהיהודים למימון הוצאות המלחמה, אל כיוון שרק היחידים חוייבו בכך, רווחו שמועות עקשניות, לפיהן זהו רק צעד ראשון להחרמת רכושם של היהודים וסופו של תהליך מי ישורנו.

על כל פנים יהודי מרוקו בכל הערים והכפרים מילאו טופסי הצהרת הרכוש אך לא נודע מה היה אתם כי בשנת תש"ג – 1942 – נכנסו האמריקנים ובני ברים למרוקו, והגרמנים לא הצליחו להוציא לפועל את תוכניותיהם. השמועה אומרת כי המטוס שבו הטיסו את כל טופסי ההצהרה לצרפת הופל וכל החומר הושמד, ולא היה סיפק בידם לחזור על המבצע, ברוך ה' שהצילנו מידם.

באותה שנה נכנסו האמריקנים למרוקו, ( ביוני 1942 ) שנת התש"ב כאשר מור אבי היה מרותק למיטת חוליו ונבצר ממנו למלא תפקידו כרב העיר, הגיעני אני הצעיר כתב מינוי ממשלתי כממלא מקומו זמנית עד שיתרפא מחוליו כאמור למעלה. ומאז נכנסתי אני בעול הנהגת הקהילה.

אמנם יחס ערביי צפרו בדרך כלל לא נשתנה כלפי היהודים, רובם היו אנלפבתים ולא ידעו בדיוק מה מתרחש בעולם. אבל הערבים המשכילים קמעא, ציפו לניצחון הנאצים, וחיכו שיבואו למרוקו ויתחילו בפתרון " שאלת היהודים ", על רקע שנאת היהודים בשנים אלה ניתן להבין את מאורעות יום ט' באב תש"ד ( 1944 ) בצפרו.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה-עמוד 183

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה

באותם ימים, חנה גדוד חיילי ה "גום"במרחק צפרו. –  גום = חיילים ברברים, כל שבט חייב להפריש מכסה קבועה מאנשיו, לצבא. הם הודרכו ואומנו על ידי הצבא הצרפתי ולקחו חלק במלחמת העולם השנייה, לצדו של דה גול – נראה הדבר שתכננו ביניהם, פשיטה על היהודים, וחיפשו עילה, שתביאם למימוש תוכניתם. בבוקרו של יום א' ט' באב, התפתחה קטטה בין יהודי אחד לבין חייל מביניהם. החייל הכה את היהודי נמרצות, משראה שאין לאל ידו להתגבר עליו, נכנס רצוץ לביתו וסיפר לאחותו את אשר קרהו. האישה שהייתה נמרצת ופעילה, יצאה ומצאה את החייל, ודרשה ממנו שיתלווה אליה לתחנת משטרה הקרובה.

הלה סירב לדרישתה ואף הכה אותה וחבל בה. יהודי בשם ישועה לכסלאסי שנזדמן למקום, נכנס בקטטה עם החייל, על מנת להציל את האישה מידיו. אך תוך כמה דקות, נתפזרו הגומיים בכל קצות העיר, והגיעו גם לחוותו של מר שמואל חמו הרחוקה מן העיר והחלו מכים וחובטים בכל יהודי שנזדמן בדרכם, מיידים אבנים על בתי היהודים, משברים דלתות ומנפצים שמשות, ונכנסים לבתי היהודים.

באותו בוקר יום ט' באב היו כל החנויות של היהודים סגורים, ובעליהם בבתי הכנסיות בוכים ומקוננים על חורבן בית המקדש. הגומיים נכנסו ראשונה לבית הכנסת שב "אם הבנים" שהיה מלא מתפללים, זרקו עליהם אבנים והכו בהם. כעשרים איש נפצעו, ביניהם בצורה קשה, והוצרכו להובילם לבית החולים שבפאס. בין הפצועים היו יעקב אלבאז, יצחק צאייאג, עמור אסולין, בן שמעון עולייל, בן יהושע נימני, בת אברהם הריס, אברהם טפירו, ששדדו את כל כספו ועוד.

הנגיד שעשה דרכו למשרד המשטרה בלוויית שני שוטרים שבאו להזמינו מצא עצמו מוקף חיילי גום, שמשכו בזקנו והכוהו, על אפם של שני מלוויו, משהגיע למשטרה, מצא שם את הרב, ואת נשיא הקהילה שאף הם הוזמנו. מפקח המשטרה לא נמצא במקום, סגנו קצין בשם פרון Feron , קיבלם, ובמקום להתנצל בפניהם על אזלת ידה של המשטרה שלא נקפה אצבע להבטיח את שלומם של היהודים, התרה בהם ואמר : "אתם אחראים על היהודים לבל ינסו לארגן מהומות ופרעות" והזכיר להם שבנסיבות דומות נהרגו בקונסטנטין אשר באלג'יריה יהודים רבים. לכןו עלינו להמנע  מפרובוקציות, ולשמור על הסדר והשקט.

ארבעה ימים היה עוצר בעיר, והגומיים הם הם ששמרו על המללאח, ולא נתנו לאיש לצאת מביתו. בבתים רבים לא  נמצא מים, ועלו לגגות וצעקו לשכניהם שיצילום ויביאו להם מים לשתיה. ולשכניהם לא היה לאל ידם להושיעם כי הגומיים לא נתנו להם לצאת מבתיהם.

ביום שני בא הקצין של מחוז פאס ופמלייתו לעמוד על הדברים מקרוב. אך הוא הוסיף וחיזק את העוצר. ולא עוד אלא, שכ-200 יהודים הוכנסו לבתי סוהר על ידי פקידי המשטרה שהופקד במיוחד על זה. הערבי "לערבי בן עלי בן לחסן", שהעליל עליהם שהם גרמו להפרת השקט והסדר.

ביום הרביעי קרא הקצין של מחוז פאס וירלי לנשיא הועד ומסר לו על הכוונה להפסיק את העוצר, אך תוך שמירה על תנאים מספר :

1 – שאסור ליהודים להיראות בבתי קפה ובתתי קולנוע, ואסור להם להופיע במקומות ציבור שבעיר החדשה. לתלונת אחד מחברי הועד על מכות שספג מידי חייל גום, ענהו הקצין וירלי : "טוב לכם יותר אם היו באים כאן הגרמנים". להערת הקצין לגיון הזרים שנמצא באותה ישיבה, שהעלה חשש שמישהו הסית את הגומיים להתנפל על היהודים, ענהו הקצין : "הס מלהעלות דברים אלה על דל שפתים.

ולולא שאתה נכבד וזקן, הייתי מעניש אותך על דברי הסתה אלה. באותה ישיבה הוחלט שיהודים שנמצאים בבית הסוהר ישארו שם לריצוי עונשם. מעשה זה בא ללמד שאף על פי שיהודי מרוקו לא סבלו מהנאצים, אך האנטישמיות בפקידות הממשלתית ושונאים למיניהם, מצאו מקום, לממש מאווייהם הכמוסים.

בעצם ימי המלחמה, כאשר היוקר האמיר, עלה בידי להדפיס את ספרו של מור זקני "ברכת אליהו" על התורה בהשתדלות חברת "כף החיים". בהשתדלות מתמדת עם שר המשפטים, יכולתי לשכור דירה על חשבון הממשלה עם ריהוט מתאים, ובה פתחתי לראשונה משרד "בית דין" שמלפני כן הייתה בית הכנסת משמשת למטרה זו.

בימים אלה היה פאשה בצפרו מבארך אלבאקי. שאיתו שיתפתי פעולה והתייעצנו זה עם זה בדברים רבים. היחסים הטובים כמעט ידידותיים אתו היו לי לעזר רב במילוי תפקידי. ואף הוא במקרים רבים היה מתייעץ אתי מה עליו להחליט בשאלה זו או אחרת שבאה לפניו. והקשר בינינו היה תמידי קרוב ויעיל.

אף ביתי היה ליד ביתו ויחסי שכנות טובים היו בינינו , לא פעם אחת ולא פעמיים באו מביתו של הבאשה לבקש שמן או בצל ושומין או מצרך אחר כשבאו להם אורחים ועמדו על החסר להם. אני מדגיש דבר זה כדי להבליט שאכן הגענו לפעמים לשיתוף פעולה ולדו קיום בשלום ומעבר לזה, וצריכים היינו רק לדעת כיצד לכלכל ולטפח קשרים אלה.

באותם ימי מלחמה ומצוקה נמכרו מצרכים בשוק השחור, ויחידים מהקהילה נתפסו על כך והוכנסו לבית הסוהר. מדריכיהם היו מעבידים אותם בשבתות וימים טובים. אני התערבתי בנדון ועמדתי על כך שלא יעבידו אותם בשבת ויום טוב. שהעבודה בהם אסורה היא על פי דתנו. ובקשתי התקבלה. יום כיפור אחד באותם הימים, היו עצורים כמה יהודים וביניהם אף נכבדים בבית הסוהר.

בערב יום כיפור סמוך לסעודת הצהרים עלה במחשבתי שיש לדאוג לכך שיהודים אלה יוכלו לעבור את היום הקדוש בתפילה במסגרת משפחתם. מיד קמתי ועליתי אל המושל הצרפתי, שטחתי לפניו את בקשתי, אמרתי הם צריכים לרצות את עונשם, אבל יום קדוש זה הם צריכים להתפלל בו את האלוקים.

אמר לי המושל אם אתה תערוב לי שהם יחזרו מיד לאחר יום כיפור אמרתי לו מוכן אני. חתמתי על ערבות ויצאו עוד באותו יום לחופש, עברו את היום הקדוש בחיק משפחתם, ולמחרת חזרו לבית הסוהר.

בחנוכה של ימות המלחמה חשבתי שיש להשתדל להשיג קצבת שמן מיוחדת לקיום מצוות הדלקת חנוכה. שזה לא צריך להיות כלול במנה החודשית, העליתי בקשתי לפני המושל, והיהודים קיבלו מנה נוספת באותו שבוע כדי להדליק נר של חנוכה. פעולות מסוג זה עזרו משני כיוונים, השלטון ידע כי אני עומד בתוקף על זכויות קהילתי והעריכוני על כך.

ואנשי הקהילה בראותם שאני דואג את דאגתם הוסיפו לחבבני, הקשר שלהם עם ערכי הדת התהדק יותר, ושמעו אלי גם בדברים אחרים.

את פעולתי בקהילה ריכזתי בארבעה מישורים.

1 – החינוך הדתי תורני.

2 – במישור הדיינות והמשפט.

3 – בביצור ענייני הדת בקהילה.

4 – בטיפוח קשרים תקינים בין הקהילה לבין השלטונות.

5 – בטיפוח יחסים טובים בין היעד לביני, ובין יחידי הקהילה הקדושה לביני.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-ועד הקהלה

עמוד 186

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938

החינוך.

עם גמר מלחמת העולם השנייה, ושואת יהדות אירופה בעוונותינו הרבים, הופנו זרקורי מוסדות היהדות העולמית ג'וינט ואוזה אל יהדות ארצות המזרח, במגמה להוציאה ממצב ההתנוורות בו הייתה נתונה. אני פניתי אליהם בתוכנית להקמת רשת חינוך כללי תורני בעירנו. חינוך חברת כי"ח לא היה לרוח רוב אנשי העיר.

מאידך דרכי ההוראה באם הבנים היו נראים לעיניהם מיושנות ולא יתאימו לרוח הזמן. שאיפה הייתה להקים מוסד חינוכי שיהיה מעמיק מבחינת שיטות ההוראה והחינוך, ויהיה תורני ממש בתוכנו. פניתי למנהלי הג'וינט שיעזרו לי לסדר באם הבנים גן ילדים, ועד החינוך התיכוני הישיבתי. הם אמרו שאם נגייס סכום בסיסי מהקהילה, הם יהיו מוכנים לכסות את השאר.

הסכמתי ונרתמתי לפעולה. עוד באותו ערב זימנתי אסיפה כל מנהיגי הקהילה ואמידיה והבאתי בפניהם את התוכנית ואת דרכי ביצועה. אני הראשון תרמתי סכום רציני. אחרי כולם תרמו תרומה הגונה. לא זזתי משם עד שהיה בידי צ'ק על הסכום הבסיסי הדרוש. למחרת נסעתי לקזבלנקה אל מנהלי הג'וינט, מסרתי להם את הצ'ק, ונרתמו אף הם לפעולה. לא עברו ימים מעטים ומכוניות משא החלו להביא רהיטים וציוד לבניין אם הבנים.

שיפצנו את הטעון שיפוץ ופתחנו גן ילדים לכל ילדי הקהילה. עד אז היו ילדים אלה נתונים לטיפולם של מלמדי תינוקות מהדור הישן שלא דאגו לא לניקיונו של הילד ולא לבריאותו. ראשית דבר פיטרתי את כולם ונתנו להם פיצויים, הבאנו מורות צעירות מבית הספר לבנות "בית יעקב" שפתחתי לפני כן והן החלו לטפל בילדים. הג'וינט אף סיפק להם מזון, ותלבושת מסודרת לנזקקים. תוך שבועות מספר נראו ילדים אלה אחרת לגמרי. הלחיים שהיו רטובות ומלוכלכות ודמעות הפכו ללחיים ורודות וחייכניות. שמחתם בגן הייתה רבה, ההורים החמיאו לנו בהבעת תודתם הגלויה.

גם בתחום החינוך היסודי והתיכוני התחרינו בבתי ספר של כי"'ח, והצלחת מועמדינו בבחינות הבגרות עלתה על שלהם בהרבה. גם בשטח זה נעשתה מהפכה. בתחילה לימודי הצרפתית והמקצועות הכלליים בבית הספר הקהילתי היו מסורים בידי מורים מדרגה נמוכה והתוצאות לא היו משביעות רצון.

אני גייסתי לבית הספר שלנו את מיטב המורים. התלמידים מצידם עבדו בכל כוחם ונשארו עד שעות מאוחרות בלילה אך התוצאות שלא מיהרו לבוא פיצו אותם. הם סיימו לימודיהם התורניים בהצלחה מרבית. שמו של בית הספר בקהלית קודש צפרו הלך לפניו, והפך דוגמא לקהילות אחרות. כאשר מאוחר יותר נפתח בעיר רבאט בית מדרש לרבנים בחסות מועצת הרבנות העליונה, עירנו שלחה את רוב המועמדים שנתקבלו, ובכך אפשרה את פעילותו של בית מדרש זה.

חוץ מזה הופיע בעיר אברך מלונדון בשם רבי בנימין פילס בשנת תשי"ב והקים מוסד חינוכי תורני לבני הכפרים עם פנימיה והשתדלנו עם הממשלה לקבל רשות להקמתו. ויזכר שמו לטוב ולברכה.

בתחום הדיינות.

לאחר שנצטבר קצת נסיון אצלי בתחום זה למדתי להכיר בכדי למנוע איבה וגזל ושבועות שוא שלא תמיד צריך לפתור את השאלות הבאות מתוך מקורות ההלכה, אלא בעיות רבות פתרתי תוך שימוש בשכל הישר ובדרכים עקיפות. פעם אחת באו אצלי בעל ואישתו, הוא טען שהיא גונבת לו שהביא כמה שקי תבואה למחסן הבית והם חסרים, והיא הכחישה מכל וכל. שקלתי בדעתי שאם היא גונבת הרי ודאי שלא תרים את השקים בעצמה ותעשה זאת על ידי סבל. מיד התקשרתי עם ראש הסבלים שיברר אם אחד מהסבלים העביר שקים מבית פלוני בימים האחרונים. הוא בירר ושלח לפני את הסבל שאמר שאכן העבירם. ביררתי לאן הועברו ושלחתיו לבדוק אם הם שם. נתברר כי היא העבירתם למחסן במקום אחר, שלחתי את האישה ואמרתי לה שהשקים נתגלו. היא הודתה בפני ואני הזמנתי את הבעל ופיסתיו והחזרתי את השלום למעונם. הרבה מקרים כדוגמא זו פתרתי למנוע שבועת שוא כאמור.

במקרה אחר הייתה תאונה וכמה יהודים שנסעו באוטו משא מתו והשאירו יתומים קטנים ואלמנות הזועקים ללחם, ואין. עלה בדעתי שהביטוח צריך לשלם. נסעתי לפאס לעורך דין בוטבול שהיה מפורסם במקצועו, והבאתי לפניו את המקרה. אמר שצריך לעיין בפוליסת הביטוח שלהם. כשהובאה התברר שתקופת הביטוח עברה ולא חודשה לאחר מכן.

אמרתי לו, עיין בפרשה וניתן לך אחוז גדול ממה שתשיג. עיין בדבר ושלח אלי שהוא מוכן לטפל בעניין והטיל עלי להביא לו כמה מסמכים הדרושים. הבאתי לו את הנדרש ובסוף המשפט קיבלו היתומים והאלמנות כסף רב. הכנסתי את הכסף לבנק על שמם והיו אוכלים את הפירות והקרן שמורה להם לכשיגדלו. מיניתי אפוטרופוס שניהל את חשבונותיהם, ולפני עליתי ארצה קראתי להם וחילקתי ביניהם את הכסף שהיה שמור על שמם.

וזה נוסח הצעתינו.- שאול אבן דנאן מנהל המדרשה.

1 – להיות שבעיית החינוך פה מארוק דורשת תיקון מיד ונחיצות זו נתגלית בהרבה הזדמנויות בפי הרבנים ובפי וועד הקהילות.

2 – להיות שהמפלגות הקהילתיים האלו חטיבה אחת הן ואי אפשר להן לקן שום דבר של קיימא בנתי עזרה הדדית, לכן הננו מציעים :

  • למנות מתוך מועצת הרבנים, ועידה לחינוך דתי.

       הודעידה תהיה מורבת מחמישה רבנים, אחד מכל עיר מערי פאס, מקנאס, ספרו, דאר אלבידר,      מראקש.  

  • הועידה הזאת תתקשר עם ועידת החינוך הממונה מטעם בריטת הקהילה, ושתיהן יחד יהוו ועידה מארוקאנית לחינוך דתי שתהיה מוסמכת לכל ענייני החינוך הדתי במדינת מארוק.
  •  
  • באסיפתם הראשונה יחלקו להם העבודה לפי מחוזים. זאת אומרת שליד כל רב עם חבר ברית הקהילות ימסר מחוז שיהיה תחת השגחה שניהם ביחד.
  •  
  • הרב ועמיתו יערכו תוכנית לינוך לכל מקו הניתן לפיקוחם, אחרי ביקורם אותו, והם יהיו אחראים להוצאתם לפועל ובכל פעם ישתדלו להחתימה לשאר המקומות.
  •  
  • יבקרו שתי פעמים בשנה את חלק סמכותם. פעם ראשונה למשמרת חג הסוכות ופעם שניה בין פסח לשבועות.
  •  
  • בדרל כלל יזהרו להקים מוסד תלמוד תורה בכל מקום ולחסל ההדרים.
  • על חברי ועידת החינוך להחדיר ללב כל וועד קהילה את החיבה המוטלת עליו בנוגע לקיים מוסד חינוך דתי ציבורי בעירו. ויחד עם זה לארגן חברה שתספק כל המצרכים הדרושים הכספיים הדרושים למוסד הזה, בין על ידי מגביות בין על ידי מחזיקים וכו….
  • במקרה שהחברה לא תספיק לכסות כל ההוצאות, על ועד הקהילה למלאות את החיסרון.
  • ובמקום שאי אפשר למצוא מחזיקים ולא לערוך מגביות, אזי ממילא החובה הזאת תחול מבשלמות על ועד הקהילה.
  • תכנית הלימודים תהיה מורכבת מחצי יום תורה וחצי יום צרפתית
  • חברי הועידה יזהרו שבכל בית חינוך דתי יתקיים באופן סדיר ותדירי, טיפול רפואי, הסעדה לפחות פעם אחת בכל יום והלבשה פעם בשנה לכל הפחות.
  • חברי הועידה יתאספו םעם אחת בשנה ובסוף האסיפה יערכו שני תזכירים, הראשון בשביל מועצת הרבניםשיושלח לבית דין הדבוהוהשני עבור ברית הקהילות שיושלח למזכירות הכללית.
  • על גבר הוצאות סיורי חברי הועידה תוגש דרישה למר בוטבול בשביל הרבנים ולמר דהאן בשביל חברי ברית הקהילות.
  • יתמנה נשיא לחק הועידה הרבני, ונשיא לחלקה הקהילתי, ושניהם יהיו ארחאים להנהלת הועידה. אצלם יתרכזו המסמכים והתיקים השייכים לעבודתם ואליהם יפנו היחיד \ כציבור והמוסדות בכל ענייני החינוך הדתי פה מארוק.
  • הועידה תנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה למען הרבות ספרים ללימוד שיספקו צורך כל עיר ועיר.
  • חברי הועידה מתבקשים להתעניין היטב בהכשרת מורים מקצועיים ובסיפור מצבם הכספי של כל המחנכים בכלל.

נדמה לנו שהתוינו באופן כללי הקוים העיקריים לתבנית ועידת החינוך הדתי במארוק ועל חבריה לתכן המשטר הפנימי שעל פיו יתנהגו.

אולם חלילה לנו לשכוח עניין הכי עיקרי של ישיבות הכספים. כבר בתזכיר הכללי שהצגנו לפני מעלתכם הבלטנו חשיבות המדרשה הגבוהה שנתקיימה לפני שתי שנים, וכולכם בוודאי מודים שמוסד זה הוא יסודי בחייה של קהיתנו פה מארוק.

וכל כמה שאנו מעריצים אותה אנו חייבים לדאוג למוצא הצלמידים הראויים לה. ולמי נסור ולאן נפנה אם לא נקבע מעתה ישיבות שס' שתשמשנה פרוזדור למדרשה הגבוהה ושבהן יתחנכו התלמידים במשא ומתן בתלמוד, בתנ"ך ובפירושיו בעברית ובדקדוק וגם ירשו להם ידיעות בדברי טעמו ובספרותו שליטה בצרפתית.

נגיע בעצמנו אם לא נכין חומר מעין זה למדרשה, מה יועילו כל הסדרים שטרחנו ליסד וגם העזרה שהוענקה לנו ? יבוא עת ומאפס תלמידים הגונים נוכחים כנטור משנתו מכל מה שנבאנו היה דרך חלום ולא בהקיץ.

וכמו כן קרה בשנה ראשונה ושניה לפתיחת המדרשה שאלולי העיר ספרו שהעניקה לבדה שנים עשר תלמידים מהעשרים ושמונה שמונה המדרשה, מי יודע אם היינו נוחלים ניצחון במאבק הזה למצוא תלמידים הגונים שבעלדיהם רעיוננו לא היה מתגשם הואיל ולפי מהות הזרע יצא הפרי וחס נבחר בזרעים גרועים, במקום לעשות ענבים נעשה באושים.

ולמרות שאני פוגע בענותנותו של ידידינו הרב עובדיה ישצ"ו אשר כלו שוטף מרץ ושפע יזמות, ההכרח אלצנו לפרסם כאן עובדה אחת השייכת אליו הלא היא :

הועידה המטפלת בענייני המדרשה הגבוהה, בהתחשב עם התלחת תלמידי ספרו בשתי הבחינות שעברו, החליטה לערוך אליו ( לרב דוד עובדיה ) מכתב ברכה והנני קורא אותו לפניכם אות באות בגלל תועלתו רבת החשיבות.

"המועצה להנהלת המדרשה הגבוהה יש לה הסמכה לברך את" כבודו בגלל ההצלחה שהוכתרו בה שתי שנים רצופות, התלמידים שהציג " כתר " לבחינה לקבלת התלמידים למדרשה.

היא מכירה בערך העמל שהשקיע כתר להשגת הזכות הזאת שהנחילה לתלמידיו להיותם רוב מנין תלמידי המדרשה.

היא רואה בהצלחה הזאת מעין סמל המשמעת השלמה השוררת בינו ובין מר טובאלי הי"ו ראש ןעד הקהילה, ומאחלת לכם להמשיך בדרך הנכונה הזאת לתועלת רהילתכם בפרט וההדות המרוקאנית בכלל.

נצרוף איחולי האישיים, יקבל נא כתר ברכתי, ברכה החיים והשלום.

החותם : שאול אבן דנאן מנהל המדרשה.

מכתב עידוד כזה נשלח בצרפתית למר טובאלי בחתימת יד מר יצחק דהאן מזכיר כללי של ברית קהילות ישראל במארוק.ע"כ

בעומדי על הקשיים במציאת אפוטרופוס ראוי לנהל את עסקי היתומים, כי האחוזים המוצעים להם לא היה בהם כדי להניע את האפוטרופוסים לקבל את המינוי המוצע, ראתי צורך למנות סופר פקיד מיוחד בבית הדין שינהל את חשבונותיהם של כל יתומי הקהילה. שכרו יהיה מלא לפי האחוזים ותהיה לו משרה מלאה כך שהשכר עשוי לספק אותו. על סמך נסיוני בקהילתנו העליתי הצעה באסיפה השנתית החמישית של מועצת הרבנים במרוקו שנתקיימה בשנת תש"ד ונתקבלה החלטה ברוח הצעתי.

ביצור הדת בקהילה צריך טיפול בבעיות פרטיות של כל אחד, בהפיכת קיום מצוות לנוח ומשתלם. שכרנו דירה מפוארת עם בריכה שחייה מודרנית לישיבה תיכונית. שיפרנו את מקוה הטהרה ודאגני ואחזקתו במצב נקי ונוח. נתעוררה בעיית הבאת המים בצינורות מן המעיין, רימתן דרך מד מים הופכתן למים שאובין לדעת הרבה פוסקים.

התערבתי אצל מחלקת המים העירונית וביקשתי שהמים יוזרמו למקוה ללא הגבלה, יהודי שהיה פועל נקיון בעירייה, אולץ לעבוד בשבת. ביקשתי מהבאשאה בכתב לשחררו מעבודה ביום השבת והבקשה נתקבלה. דרכי הייתה לסתום כל פרצה בתחום הדת בעודה האיבה, לא לתת לה להתרחב ואחר כך לטפל בה שאז ספק אם הטיפול יעזור, ובמידה רבה הקדמנו רפואה למכה על ידי חינוך, תקנות ושכנוע, והפיכת חיי הדת למשתלמים ולמהנים.

בפרט למה שתרמתי מכוחותיי והתחלתי בשבת תרומה ח' אדר התש"י לערוך דרשה בכל ליל שבת קודם ברכו מלבד הדרשה לפני מנחת בשבת תשובה ושהמנהג שהיו קבועים לדרשה מקדמת דנא על ידי רב העיר. הלכתי בעקבות אבא מארי ז"ל לדרוש בכל שבת, ובחרתי בדרשה בליל שבת, משני טעמים.

1 – כי זה היה מנהגו של התנא רבי מאיר בעל הנס זיע"א ובוודאי הייתה בזה כוונה קדושה וטהורה.

2 – היות והדרשה הייתה מרתקת ומתובלת מהלכה ואגדה ומשלים, רציתי שהשומעים יביאו את השמועה לביתם וישיחו בה בג' סעודות של השבת, לא כן אם מאחרים את הדרשה ליום השבת בשעת מנחה כמובן.

בפרט שמספר השומעים והבאים לבית הכנסת בליל השבת הוא יותר גדול מביום השבת אחרי אכילת החמין והשינה בשבת תענוג. דרשה זו נמשכה ברציפות יותר משש עשרה שנה. מי ראה בית הכנסת מלא מנער ועד זקן מהיושבים והעומדים צפופים ומטים אוזנם לשמוע דברי תורה בשמחה אשריהם ואשרי חלקם.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938-עמ' 191

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט- יחסי הרב והקהילה.

 

יחסי הרב והקהילה.

ביחסי עם הקהל השתדלתי לא לעשות שום דבר מבלי שיהיה ידוע לועד הקהילה וליחידי הקהל. שקלתי שאם אעשה דברים מאחורי גבם ייווצר חיץ בינינו, ושיתוף הפעולה יפגע. עמדה בפני בעיה אחת הנוגעת למנהל בית הספר. אחת הסיבות שלפי דעתי הביאו להצלחת בית הספר כי"ח, הייתה שהם על פי רוב הביאו צוות המורים ממקומות אחרים, ובהיותם זרים, זכו לראות כבוד הן מצד ההורים והן מצד התלמידים שלא הכירום, ולא העזו להמרות פיהם או לפגוע בכבודם.

ב "אם הבנים ", כיוון שהמורים היו מעורים בקהילה ומוכרים היטב להורי התלמידים ואף לתלמידים עצמם, המשמעת הייתה רפויה. החלטתי אפוא להביא ל "אם הבנים" מנהל זר, מצרפת, אשר בעצם היותו זר יצליח להשליט את מרותו הן על צוות המורים והן על התלמידים.

הבעיה שעמדה בפני היא שעלולים לרנן אחרי, מדוע אני נותן משרה כזאת לזרים, ולא לאחד מבני הקהילה. לכן הזמנתי לאסיפה את הועד ואת יחידי הקהל, ושטחתי לפניהם את הבעיה ואת שיקולי . הם הסכימו לדעתי, ואני הזמנתי את המנהל בו רציתי, יהודי שהוצל משואת גרמניה ממשפחת אליוביץ, ואכן הוא הצליח במילוי תפקידו.

אחת התחומים שצריך לנהוג בו בעדינות הוא השחיטה, המגע עם הקצבים, וההקפדה על הכשרות מצריך שיתוף פעולה מירבי בין הרב לבין הקצבים. בעיירה תכננו בניית בית מטבחים כללי שישרת את כל התושבים, נוצרים ערבים יהודים ביחד.

התוכנית נודעה לי, וחזיתי שאם נהיה ביחד, זוהי פירצה שעלולה להצמיח תקלות של תערובת טרפות וכשרות. באתי בדברים עם ראש העיר והמהנדס, וביקשתי שיקימו מדור נפרד לשחיטה היהודית, והסברתי להם את נימוקי. הם שוכנעו ועשו שינויים בתוכנית, ואפשרו לנו מדור מיוחד ונפרד לשוחטים היהודים, וכך נחה דעתי.

תרגום במכתב שנשלח מטעם הממשלה אל החכם הרב דוד עובדיה, התרגום הינו מערבית.

רבאט.

הממלכה המוגרבית

משרד החינוך והתרבות

מאת שר החינוך.

אל החכם עובדיה.

ועדת החינוך, אשר אדונינו הורה להרכיבה, ואשר כבודו חבר בה, תפתח את עבודתה ביום ד' הקרוב 30 ג'ומאד אלוואל 1376 – 2 בינואר 1957 בשעה 3. מצפים לשיתוף פעולה מצידכם.

שר החינוך והתרבות

מינויי כחבר פרלמנט.

ביום ט' שבט תשי"ט – 20/01/59 נתמניתי על ידי המלך מוחמד החמישי לחבר האסיפה הלאומית המחוקקת, אך לא עזבתי את העיר צפרו אף שהייתה לי העילה לכך. ואף לפני כן עוד בשנת 1952 הוצע לי על ידי בית הדין העליון לשרת אב בית דין בעיר רבאט וסירבתי לעזוב את צפרו. גם בשנת 1953 הוצעה לי משרה של ראש אב בית דין בקזבלנקה, ומנהלי הג'וינט הפצירו בי לשרת שם ברבנות, שאהיה קרוב אליהם, אך מחמת הקשר הנפשי שלי עם עיירתי, ויתרתי אף על משרה זו.

הקשר ביני לבין קהל צפרו היה הדדי גם הם הפצירו בי לא לעזוב אותם. ואף בשנת 1961 כאשר נתמעטה הקהילה בעקבות העלייה שזרמה לארץ ונאלצתי לקבל משרה של דיין בעיר פאס, שמרתי על קשר מתמיד עם צפרו, ולא עקרתי דירתי ממנה ושיתוף הפעולה ביני לבין ועד הקהילה בפרט והקהילה כולה בכלל, נמשך. מפאס המשכתי לפקח ולדאוג למוסדות החינוך טפוחי ידי בצפרו אף מרחוק.

כאשר כיהנתי כדיין בפאס, וחבר הפרלמנט המרוקאי, הופנתה תשומת לבו של מזכיר משרד המשפטים לכך שאני אוחז בשתי משרות ממשלתיות, וקיבלתי מכתב ממנו שלעי לוותר על אחת מהן.

ידעתי שאם אפנה למשרד המשפטים לא יקבלו ממני שום טיעון ויאלצוני לוותר על משרת הדיינות. נסעתי אפוא עם המכתב ליושב ראש האסיפה הלאומית. אמרתי לו אני משרת בדיינות שנים רבות, אדוננו המלך מינה אותי כחבר באסיפה הלאומית, דבר שלא אני ביקשתי והנה עתה קיבלתי המכתב ממשרד הפנים, אמר לי אין לך מה לחשוש אתה מונית על ידי המלך בנוסף על תפקידך כדיין, ויהודי שהיה שם פקיד והעליל על כך העלה חרס בידו.

בימי כהונתי בצפרו, השתדלתי בהדפסת ספרי חכמיה. בשנת תש"י הדפסתי את ספרו של רבי שלמה אביטבול ובנו רבי עמור בשם "מנחת העומר". ובסוף הספר הדפסתי את עומר מן, דרשותיהם של הרבנים הנ"ל, ופרפראות לחוכמה, הערות מן הצד בכתב יד שמצאתי על ספרי תשובות הרא"ש ואחרים, בכתיבת ידו של רבי שמואל אבן דנאן ועוד. דומה שהערות אלו הם לעת עתה כל מה שיש לנו מתורתו של חכם גדול זה, ונשתמר הספר דווקא בספריית רבי עמור אביטבול ז"ל.

בשנת תשט"ו הדפסתי ספר "בת רבים" לרבי יעקב בן סמחון ובשנת תשכ"ב את ספר מלל לאברהם, שו"ת לרבי אברהם אבן שטרית יחד עם "קבוץ גלויות ", חידושים לרבי מאיר די אבילה ועוד. שניהם מחכמי העיר בדורות שלפנינו וכך הקימונו שם לרבנים הנ"ל, וזכרון לעיר צפרו אשר גידלה אותם.

מובן גם כן שהשתדלתי בהדפסת ספרי מור אבי זצ"ל : שאלות ותשובות ישמח לבב בשנת תשי"ב, וספר תורה וחיים, שנדפס בג'רבה ומהדורה שניה בירושלים.

עבודתי במסגרת מועצת הרבנים העליונה במרוקו.

בשנת 1948 נתקבלה החלטה ביית הדין העליון לכונן מועצה רבנית עליונה, שתטפל בבעיות של כלל המדינה, להפנות תשומת הלב לדברים הטעונים תיקון, ולחפש דרכים לשמור על גחלת היהדות, בחברה המרוקאית המתפתחת והפתוחה להשפעות מבחוץ. מוניתי כחבר במועצה הנ"ל, ומילאתי תפקידים בהרבה מועדותיה.

אין ספק שפעולות המועצה היו נחוצות וברוכות. היה צורך לאחד את נוהגי הפסיקה ולתקן תקנות שיחייבו את כל בתי הדין ואת הקהילות, ואכן הושגו על ידה תוצאות חיוביות רבות.היה צורך לאחד את מנהגי השחיטה שעד אז היו הערים מפולגות, אלה אוחזים במנהג הנפיחה ואלה לא וכדומה.

בשנת תש"י נתנה מועצת הרבנות את דעתה על זה ומונתה ועדה שתכין את התקנות והמנהגים החדשים, ואני הייתי חבר ועדה זו ותרמתי את חלקי לגיבוש מסקנותיה. בכנס בשנת 1954 הפניתי תשומת לב המועצה לנושא האפוטרופוסות, הצעתי על סמך נסיוני בקהילתי למנות אפוטרופוס קהילתי לכל יתומי הקהילה.

בנושא אחר התרעתי על נוהל שהיה לאסור נשים יהודיות בבית הסוהר אחד עם גברים יהודים וערבים וביקשתי שמועצת הרבנות תתערב בנושא זה להשיג הפרדה של אסירות יהודיות, ומה גם שבעירנו צפרו היה נהוג משנים קדמוניות בית סוהר מיוחד לנשים יהודיות בתוך המללאח, תחת אחריותו של הנגיד. גם התרעתי על העסקת אסירים יהודים בשבת וביקשתי להסדיר את הנושא הכאוב הזה. בועדת החינוך של המועצה הייתי חבר קבוע.

מינוי כראש אב בית דין במראכש.

בשנת 1963 התחלתי לחשוב על עלייתי ארצה. חששתי שדבר עלייתי יתגלה ויש בכך סכנה לי ולאחרים על כן חיפשתי הזדמנות בה אוכל לתכנן את עלייתי בשקט מלא. ההזדמנות ניתנה לי. הוצע לי להיות אב בית דין בעיר מראכש הדרומית. קיבלתי את ההצעה, ועברתי למראכש לכהן במשרתי.

כמובן שבני ביתי נשארו בפאס והם התכוונו לארוז את הכל, רהיטים, ספרים ושאר חפצים על מנת לעבור למראכש. הכנתי הכל וארזתי את חפצי מעט מעט, והקול יצא שאני עובר למראכש. בינתיים המשכתי בעבודתי של הרבנות במראכש, והכנסתי סדר בעבודה, עברתי על התיקים שהצטברו בבית הדין וזימנתי את הצדדים לבוא לדין.

תוך כמה שבועות הוצא פסק דין בכל התיקים הרבים שנצטברו. יום אחד בא לפני סגן יו"ר ועד הקהילה בלווית מורה גוי צרפתי שהורה בבית הספר התיכון בעיר. המורה הנזכר התאהב בנערה יהודיה בת המקום, ואף הייתה מעוברת לו. ראש הועד ביקש ממני לגייר אותו. אני לא רציתי כי היה ברור שבגלל אהבתו לנערה מסכים הוא להתגייר.

התפתחו הדברים עד כדי כך שהוא הגיש קובלנה נגדי למשרד המשפטים שאיני רוצה לגיירו. אני עניתי שלא סירבתי לגיירו במוחלט, אלא אני עוקב וחוקר אחריו, ולכשתסתיים חקירתי אזמינו להתגייר. סגן ראש הועד בא ואמר לי אנו נעליל עליך שאתה ציוני ואם אתה תמשיך להקשות עלינו את הדבר ותסרב לגיירו בהקדם אנו נעביר את הידיעה הנ"ל לכתובת הנכונה.

באותה שעה גמלה בלבי ההחלטה. ואת המטען שהייתי אמור להעביר למראכש, הועבר לנמל קזבלנקה ומשם לצרפת. אף אחד לא ידע על הדבר. כשחזרתי לביתי בשבת אמרתי שאנו נוסעים קודם לצרפת, ותוך כמה ימים הייתי בצרפת. ובזה נסתיימה תקופה אלף ברבנות שלי. רבנות מפוארת שהייתה שרשרת של עבודה בפועל, ועבד לעובדי ה'.

ומשם עליתי לארץ ישראל משאת נפשי ורוחי, ביום כ"ו לחודש אב הרחמן השתכ"ד באוניה "ירושלים". ארץ ישראל וירושלים אשר קניתי לי ביסורים (שנפל עלי ארון (ליפט) המטען שהבאתי מחו"ל בליל מוצאי שבת כ"א תשכ"ה ושבר שתי רגלי, ברוך פודה ומציל). ונתקיים בי מאמר חז"ל : חייב אדם לקבל פני רבו ברגל.

וברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, והנני היום משמש בקודש חבר לשכת הרבנות בירושלים יה"ר שיתקנני ה' בעצה טובה מלפניו ויפרוס עלי ועל בני ביתי יוצא חלצי עם כל ישראל סוכת רחמים ושלום אמן.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט- יחסי הרב והקהילה.

-סוף פרק  ששה עשר. עמ' 203

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

פרק שבעה עשר

החינוך בצפרו

כדי לעמוד על טיבו ומהלכו של החינוך בק״ק צפרו, וכדי להבין את שלבי התקדמותו, נחלק את סקירתנו לשש תקופות. בכל תקופה נצביע על אישיות מרכזית שפעלה בתחום החינוך והצעידה אותו קדימה. נעמוד על שיטתו, תוצאותיו, מצבו החומרי של המורה ועוד.

תקופה א׳: (הרב דוד אראג׳יל) מראשית הקהלה עד שנת ה׳שפ״ה (1625).

תקופה ב׳: (הרב משה בן המו) משנת ה׳שפ״ה (1625) עד שנת ה׳ת״ע (1710).

תקופה ג׳: (הרב שאול ישועה אביטבול) משנת ה׳ת״ע (1710) עד שנת ה׳תק״ע (1810).

תקופה ד׳: (הרב ר״מ אלבאז) משנת ה׳תק״ע (1810) עד שנת ה׳תר״ס (1900).

תקופה ה׳: (מוא״ב עט״ר הרב ישמח עובדיה) משנת ה׳תר״ס (1910) עד שנת ה׳תרצ״ה (1935).

תקופה ו׳: (אני ע״ה דוד עובדיה) משנת ה׳תרצ״ה (1935) עד שנת ה׳תשכ״ד (1963) (שנת עלייתי לארץ).

תקופה א׳

הרב דוד אראג׳יל (שפ״ה 1625)

על מצב החינוך בתקופה זו, היינו, מייסודה של הקהלה עד שנת שפ״ה (1625) אין לנו ידיעות ברורות. קרוב להניח שלא היה לימוד התורה נפוץ בין כל בני הקהלה, כי רבנים רבים, שהם ההוכחה העיקרית והעדות היחידה לקיומו של חינוך ממשי, לא נודעו לנו מתקופה זו, מלבד הרב דוד אראג׳יל, שעליו אמר בעהמ״ח ״מלכי־רבנן״! שהוא היה הראשון הידוע לחכמי צפרו ושהיה בימיו של מרן הקדוש ר׳ יוסף קארו ז״ל, ואשר בא כנראה לצפרו מק״ק פאס, שם למד. מאידך, ודאי היתה לו לר׳ דוד אראג׳יל ישיבה אשר בה למד ולימד, ובודאי היה גרעין קטן של תלמידי חכמים ובני תורה.

תקופה ב׳

הרב משה בן חמו (שפ״ה—ת״ע— 1710—1625)

מצב החינוך

בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לאלף החמישי, זרח אורו של הרב משה בן חמו, ששימש רבה ונשיאה של הקהלה עד שנת ת״ע. הוא השקיע הרבה ממרצו ומכושרו לחינוכו התורני של הדור הצעיר וזכה להעמיד דור ישרים, תלמידים רבים גדולים בתורה ובמעשים.

למרות העול הכבד של הנהלת הצבור, בו נשא לבדו, טיפל גם בעניני חינוך הילדים בגיל הרך במגמה לחסל את הבורות שהיתה נפוצה בקרב הקהילה. הוא פתח ״חדרים״ רבים בבתי הכנסת, הושיב מורים ומלמדים שאולי הביא מערים אחרות ובעיקר מפאס הקרובה, דאג לספרים ולדרכי לימוד והדריך את המורים. אחרי שנים של מאמץ ראה פרי בעמלו וזכה להעמיד דור חדש מלא תורה ויראת שמים.

בימיו היו הלימודים התורניים (משנה, גמרא ופוסקים) בהישג ידו של כל תלמיד מחונן בכשרון ללא הבדל של משפחה או ייחוס, כי בתי אבות בעלי שררה ובעלי חזקה לא נודעו עדיין בקרב הקהלה וכל התפקידים הציבוריים (רבנות, דיינות, נשיאות, הוראה, חינוך, שחיטה ובדיקה, מילה, ספרות סת״ם ושטרות וכו') ניתנו לכל מי שראוהו פרנסי הקהלה ראוי והגון לכך.

למצב החינוך בתקופה זו הלם מאמר חז״ל: ״תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול״, מאמר שהיה [אולי] הנושא העיקרי בנאומיו ובדרשותיו אשר נשא ברבים; מגמת דבריו היתה להשפיע על ההורים לתת לבניהם חינוך יהודי תורני שהנו חובה, ולא רשות, לגבי כל בן ישראל.

שיטת החינוך

התכלית היחידה אשר הציב לו הרב משה בן חמו למטרה בחינוך היתה ״הרבצת תורה והפצתה ברבים״. הוא עמד לימין המורים, ניהלם והשגיח עליהם בעיגא פקיחא, על דרכי עבודתם ועל שיטת לימודיהם, השתדל שהלימודים בחדרים יינתנו בצורה מודרגת, כפשוטו של מקרא ״חנוך לנער על פי דרכו״.

כנראה שמלבד ביקוריו הרבים הבלתי רשמיים, ביקר באופן רשמי בחדרים ובישיבות פעמיים בשנה (אחרי חג הפסח ואחרי חג הסוכות. כאשר היה נהוג אחריו עד ימיו של רבי אליהו בן הרוש.

כעבור כמה שנים, הגדיים נעשו תיישים, ובתוך הקהלה פרחו אברכים אשר כשרונותיהם וידיעותיהם בתורה וביראת שמים העידו עליהם שהם כדאים וראויים להמשיך ולהתעלות בלימודים. הרב דאג להם במיוחד ולמענם יסד ישיבה שהוא עצמו לימד בה גמרא שו״ע ופוסקים, מלבד מקצועות שיעזרו להם בחיי יום יום (ספרות סת״ם, ספרות שטרות, שחיטה וכד).

מהישיבה הזאת יצאו רבנים שהיו למופת לדורות הבאים הרבנים הידועים לנו, אשר ישבו בשבת תחכמוני של הרב משה בן חמו הם הרבנים:

רבי ישועה בן חמו, בנו, החליף מכתבים בהלכה עם רבי יהודה בן עטר ועם ר׳ יעקב בן צור, ז״ל.

רבי דוד בן־שטרית, הכם ודיין, החליף מכתבים בהלכה עם הרב יהודה בן עטר, מפאס.

רבי יוסף גבאי, ראב״ד(ראש אב בית דין), שהיה לו יד ושם בחכמת הקבלה. רבי יהודה בן עטר מפאס כותב לו: ״אלו עיינת עיון שלם לא היית כותב כך דלאו קטיל קני באגמא את כי כבר תלי״ת אנו יודעים ומכירים זכות שכלך״.

רבי יוסף עטייא, רמו״ץ (רב ומורה צדק), החליף מכתבים בהלכה עם הרב יעקב אבן צור.

רבי יחייא באנון, רמו״ץ, וחתם בהרבה פס״ד בספרי מוצב״י.

רבי מאיר די אבילא (בעהמ״ה ספר ״קבוץ גלויות״) ולמד תורה גם מפי רבי יהודה בן עטר מפאס.

רבי מסעוד בן רבוח בן בתו של רבי משה בן חמו וחתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

רבי משה בן רבוח. ן יוסף.

רבי שמואל בן חותא. חתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

משעמדו החכמים הללו בראש הקהלה, לא פסקה שוב התורה מצפרו, הם העמידו תלמידים ותלמידי תלמידים שהנחילו את התורה לדורות מאוחרים עד היום הזה.

מצבו החומרי של המלמד

ההורים דאגו לשלם שכ״ל לכל מורה ומלמד, כפי ערכו ומדת אחריותו בעבודה, משכורת קבועה לצורך פרנסתו, בסוף כל חודש. הסכום שקבל מצומצם, ולא היה בו אלא בכדי לחיות חיי דוחק ועוני.

המורים לא מלאם לבם מעולם לבקש משכורת הגונה, אולי משום שלא רצו בהנאה מרובה מן הצבור או משום שידעו מראש מה תהיה תגובתם של פרנסי הקהלה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ' 206

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

 

במשך הימים הוחלט לגשת לבניית בנין גדול ויפה, ועד הקהלה החליט לתת למוסד הכנסה קבועה מ״עזר הבשר״!.

בשנת תרצ״ג (1932) נקנה שטח אדמה מחוץ לחומה ובמשך שנה אחרי כן שנת תרצ״ד (1933) נבנה בנין גדול ומרהיב עין. ובשנת תרצ״ה (1935) חנכוהו בנוכחות אורחים רבים מערים אחרות, ונציגי הממשלה, צרפתים וערבים.

העיריה הקפידה שתכנית ביה״ס תהיה לפי התקן המקובל: כתות מאווררות, חצר למשחקים. זכתה הקהלה לבנות בית ספר מפואר ממש באזור של גנים ופרדסים, על שטח של 2500 ממ״ר. בפנה הדרומית־מזרחית נבנה בית כנסת לתפארת, אשר בו בלטו בהוד והדר, כיורים וקישוטים, פטורי ציצים ופרחים, אוורור ואור: בנין פאר.

בכדי להתגבר על ההוצאות הכרוכות בבניו, חברי הועד היו מבקרים בכל לילה אצל האמידים ונדיבי עם בקהלה בלוית הרב מר אבי מו״ר זצ״ל מבית לבית להשפיע עליהם לתרום למען המפעל הקדוש הזה. והנדיבים נענו ומלאו את חובתם בעין יפה, יזכרם ה' לטובה ולברכה.

בחנוכת הבנין נשא מו״ר אבי דרשה ארוכה ובתחילת דבריו אמר:

״רבותי, מתכבדים אנחנו בזה להביע רגשי לבבנו בשעה זו שעת רצון שאנחנו עומדים באסיפה אחת בנערינו ובזקנינו בנשינו וטפינו וכולנו יחד שמחים וטובי לב על המפעל היקר הזה, זאת אומרת על בית הספר הנהדר המתנוסס לתפארה ויצא לאורה בהשתדלות פקידי החברה ׳אם הבנים, תכב״ץ אשר עבדו באמונה והקדישו שארית כוחם זה כשבע עשרה שנה ובהשתדלותם וחריצותם הנשגבה רכשו להם הון עתק מוקטר מוגש לשם המפעל הקדוש הזה ולטובת נערי בני ישראל ותשב״ר שמספרם היום 450 ילדים בפ״י ישלם ה, פעולם על כל גמולם וזכות התורה הק׳ וזכות הבל תינוקות של בית רבן תהיה עליהם מגן וצנח וסוחרה, וטרם כל עלינו החובה לשלם במיטבא ולתת תודה רבה לאנשי חסד נסיכי הממשלה האדירה ממשלת צרפת הרוממה אשר בחמלת ה׳ הננו היום מסתופפים בצל קורתם ויושבים לבטח תחת חסותם ה״ה מר קורייאק לקונטרול סיויל (מפקח השלטון המרכזי) ומר ויזין דולארוז ראש העיריה. וגם למר סאלאמיטו מהנדס העיר שעזר לנו בעצות ובמומחיות שלו. האנשים האלה שלמים הם אתנו ובטוב לבם וחן ערכם הופיעו בחסד אור בהיר על המפעל היקר הזה ובאמצעותם והשתדלותם זכינו להכין לבנינו בית נאמן לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה תחת היותם שוכני בתי חומר עומדים צפופים יגיעים ועיפים נרפים הם נרפים הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם למען יאריכו ימים על ממלכתם להכריע אויביהם תחתם. ועלינו לשבח ולתת תודה ותהלה לאחינו בני ישראל יושבי עירינו ישצ״ו המתנדבים בעם ויקדשו מהונם איש איש אשר נדבו לבו לתרומת הקודש בעת צרה כזאת אשר כל דלתי הפרנסה סוגרו על מסגר ובכל זאת נדב לבם אותם נדבות חשובות זכרה להם אלוהי לטובה וזכות התורה הק׳ תגן בעדם ויהיה כזית הודם ומטללי דליותיו יריק עליהם ברכותיו יחיו דגן ויפרחו כגפן״.

והמשיך להסביר לעם את גודל המפעל הקדוש ותבל את דבריו בפסוקים ובדברי חז״ל. במשך הזמן הוסיפו לבנות קומה שנייה, והיו נדבנים שבגו חדרים על שמם, כמשפחת טובאלי ומשפחת בן יעיש. וכך הלכו וחוסלו החדרים והלימוד בבתי כנסיות. בית הספר התקדם ותלמידים רבים נהרו אליו, מגיל הגן עד סוף הלימודים היסודיים.

הנהלת ביה״ס של כי״ח היתה עויינת ל״אם הבנים״ משום שרצתה למשוך אליה גם בנים (ולא רק בנות, שהיוו את הרוב מתלמידי ביה״ס אליאנס).

מכשול אחר ללימודי התורה היה נעוץ בעובדה שבוגרי ביה״ס לא ידעו לאן לפנות אחרי גמר הלימודים בזמן שבוגרי כי״ח קיבלו עבודה במשרדי ממשלה או בבנקים. הנהלת ״אם הבנים״ הכניסה על כן לימודי הצרפתית לתכנית הלימודים; כי״ח דאגה להוצאות הכרוכות בכך ומנהל ביה״ם כי״ח בעיר פיקח על השעורים. הלה עשה מצידו מאמצים להכשיל פתרון זה של לימודי חול ב״אם הבנים״ ואף הפיץ כרוזים בצבור בסיוע אחדים מחברי ועד הקהלה, והסביר שאין לסמוך על הלימודים הכלליים האלה: המאבק בין שני המוסדות נמשך והתלמידים היו כקרבן עולה ויורד בין שניהם.

הנהלת ״אם הבנים״ השתדלה להביא מורים בעלי רמה לכתות הגבוהות. בוגרי המוסד עצמו כבר החלו לשמש בו בתפקידי הוראה. במשך הזמן דאגו גם למצוא מורים טובים לכתות הנמוכות.

כשהחליטה הנהלת בית הספר בשנת תש״ז (1946) למסור לידי את הפיקוח על החינוך עשיתי מאמצים להתגבר על המכשולים שעמדו לפנינו בעזרת תלמידי היקרים רבי יצחק בניזרי ורבי ישועה מאמאן ישמרם ה׳:

א-להעלות רמת הלימודים: לימודי קודש ולימודי חול.

ב-להקים ישיבה בעיר: ״ישיבת בית דוד״, שאליה ינהרו בוגרי ״אם הבנים״.

בשנותיה הראשונות של הישיבה ניתנו השעורים רק בתלמוד ובהלכה, (בשנת תש״ט נסיתי לשלוח תלמידים לישיבות באירופה, כגון בית יוסף בצרפת גיסה׳ד בלונדון, וגם לעקס לע בען בצרפת). במשך הזמן, משום עת לעשות לה׳, הוספתי בתכנית הלימודים, בשעות אחרי הצהריים (משעה 5 והלאה) את לימודי הצרפתית: ברמת ביה״ס היסודי ואח״כ גם ברמה של בי״ס תיכון, וכל זה נוסף, כמובן, לשעורים בתנ״ך וכו'.

כשהתחילו להגיע שליחים ממדינת ישראל למרוקו, התבססו הלמודים והשיעורים בלשון הקודש. בית הספר ״אם הבנים״ מנה כבר כתשע מאות תלמידים. היה צורך להעמיד בראשו מנהל בעל נסיון. התלמיד, בוגר ביה״ם, בגיל 12, הספיק במשך שהותו לעבור פעמיים על חמשה חומשי תורה עם פניני רש״י, למד משנה, תלמוד, ונוסף לכך לימודים כלליים בצרפתית, התלמיד למד כשש או שבע שעות ליום.

הבוגרים עברו לישיבת בית דוד אשר בה למדו לימודי קודש ברמה גבוהה ולימודים כלליים ברמת בית הספר התיכון (כך היה בשנים האחרונות לפני עלייתי ארצה).

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-220

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר