שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק אחרון
רבני המקום
רבי אברהם אִיפֶרְגָּן זצ"ל
אחד מרבני אוּפְרָאן היה רבי אברהם אִיפֶרְגָּן זצ"ל. נינו רבי שרון איפרגאן סיפר לי שסבו פעל רבות למען עליית יהודי עירו לארץ-ישראל ובשל כך אף הוכנס לבית-הסוהר בְּאוּפְרָאן.
רבי אברהם עלה ארצה וקבע משכנו באופקים. את רבי אברהם, נעים השיחה וההליכות כתושב אופקים היכרתי באופן אישי וחבל שרעיון הספר על הצדיקים עלה במוחי הרבה זמן אחרי פטירתו, לו הוא היה עדיין בחיים בוודאי שהייתי דולה ממנו יותר פרטים על הישוב ועל קהילת יהודיו אוּפְרָאן ועל סיפור הנשרפים.
משפחתו היקרה הלכה בדרכו, בניו ונכדיו יודע-תורה הם, באחת הפעמים נפגשתי עם נכדו רבי שרון אִיפֶרְגָּן הי"ו אשר הציג בפני המסמך הנ"ל שגודלו 1 מטר על 70 ס"מ. במסמך מעניין זה, מתאר רבי אברהם סיפור הנשרפים על קידוש ה' בציון שמותיהם. המסמך כתוב עברית וערבית מרוקאית חוקרי תולדות אוּפְרָאן בוודאי ימצאו בו עניין.
רבי דוד בן-יסו.
קבור במערת אוּפְרָאן. על גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת מורנו ורבנו הרב דוד בן-יִסּוֹ אשריך. שנת השכ"ח (1568)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יָעִיש בן-יִחְיָיא.
קבור במערת אוּפְרָאן. על מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב וָאעִיש בן-יחיא הנקרא ואעיש
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יהודה בר רבי נפתלי אפריאט.
היה האחרון מכל אותם חמישים הצדיקים שנשרפו על קידוש ה' באוּפְרָאן. מספרים מגידי-אמת ששמעו שהצדיק חשש שמא ב"מ (בר מינן) אחד מבני-ישראל ימיר את דתו מפחד האש הגדולה, והיה הוא מנחמם ומדריכם לדרך ישרה, ומסיר מורך מליבם, והיה אומר להם: "אשריכם שזכיתם לכך שתהיו במחיצת ר"ע (רבי עקיבא) וחבריו. אתם מזומנים לחיי עוה"ב (עולם-הבא), בלי שום צער, ואין לכם בית מיחוש, כי אם הצער של עכשיו והוא כהרף-עין, ותזכו לחיי עולם-הבא" ועוד דברי מוסר עד שהושלכו כולם למנורת בית-הקודש, והוא באחרונה, הסיר נזם זהב שהיה באוזנו ונתן בשכר מעט מים ליטול ידיו, נטל ידיו וקרא "קריאת שמע" והשליך עצמו לאש. וכשיצא נשמתו אמרו עליו שראו דמות יונה של אש עולה לשמים, ובלילה ירדה עליהם מנורת אש מן השמים. "שמעו עמים ירגזון" (שמות – טו/יד). כשנשרפו הצדיקים הללו, נתבטלה הגזרה והייתה הצלה לשארית ישראל. יהי רצון שזכותם תעמוד לנו בכל עת צרה וצוקה "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא/טז) כ"ירח יכון עולם" (קהלת רבה, פרשה יב).
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן; בן-עמי י. צדיקי מרוקו ונפלאותיהם (התשנ"ה).
רבי יהודה בן-מוּמו..
קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבת קבורתו כתוב בזו הלשון: "מצבת קבורת הרב נזר ישראל וקודשו הרב רבי יהודה בן-מוּמוּ"
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יוסף בן-מימון.
קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבת קבורתו כתוב: "אדוננו מורינו עטרת ראשנו, חסיד קדוש, נזר ישראל וקודשו, הרב יוסף בר-מימון"
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יוסף בר ר' יעקב בן-שבת.
קבור במערת אוּפְרָאן על מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב יוסף בן-שבת שנת משיח"ו (1604) ראו רבי יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח)
רבי יִסּוֹ (יוסף) בן-דוד.
קבור במערת אופראן ועל גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב יִסּוּ בן-דוד שנת הש"ה לעול"ה (1686) לאלף ה-5 (המאה ה-17 למניינם).
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יֶעִיש בן-משה .
קבור במערת אוּפְרָאן. על גבי מצבת קבורתו כתוב: "מרנא ורבנא (מורנו ורבנו) הרב יעיש בן-משה שנת ת"ם (1680).
ראו: ר' יוסף בן-נאיים – מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יעקב בן-שבת – ההילולא י"ט תשרי .
מחכמי ג׳בראלטאר ולא סופר איך הגיע לאופראן. על-פי אחת המסורות שם משפחתו המקורי היה לוי והוחלף לבן-שבת בעבור הנס המפורסם שנעשה בשבת לרבי יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את רבי יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום. ידוע כרב גדול. נפטר י״ט בתשרי תרי״ח [1658]. קבור במערת אוּפְרָאן ועל מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב הכולל החסיד, המקובל, אדוננו מורינו ועטרת ראשינו, הרב יעקב בן-שבת אשר נעשו לו נסים על שמירת השבת
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח); ואנונו ש. ארזי הלבנון תשס"ו י"ם
רבי מסעוד בן מוּסָא אָפְלָאלוֹ.
קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו כתוב: "הרב מָסְעוּד בן-מוּסָא אָפְלָאלו שנת ברור"ה (1653) לאלף ה-5 (המאה ה-17 למניינם)
ראו הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי נפתלי בר ר' יהודה אָפֶרְיָאט.
קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבתו כתוב: "קבורת הרב נפתלי בר יהודה אָפְרְיָאט שנת תקי"א (1751) לאלף ה- 6 (המאה ה-18 למניינם)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי סוּסָאן בן אָמְגָאר.
קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו כתוב: "קבורת מרנא ורבנא (מורינו ורבנו) הרב סוּסָאן בן אָמְגָאר הנקרא בן סְבְּעוֹנִי
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי עְזוּז בן-שבת.
קבור במערת אופראן. על גבי מצבתו כתוב: "קבורת הרב עְזוּז בן-שבת שנת כאישו"ן (1617)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי עלי הגלילי.
נמצא כתוב שקבלה מאבותינו שהרב הנזכר היה מתלמידי מאור-הגולה רש"י, כעס על תלמידיו ונגזרה עליהם גלות.
קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו כתוב: "קבורת נזר ישראל מרנא ורבנא (מורנו ורבינו), המקובל האלקי הרב וכו'
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שלם (שלום) אוֹחָיוֹן.
קבור במערת אופראן עם בנו הרב מָכְלוּף.
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שלמה בן מָסְעוּד.
קבור במערת אוּפְרָאן ועל גבי מצבת קבורתו כתוב: "מצבת קבורת הרב שלמה בר-מָסְעוּד שנת האמנת"י (1746). ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שלמה בן-עָבּוּ .
מסופר עליו: פעם רבי שלמה עבר בשוק וגויה השקיפה מחלונה וירקה עליו. תכף קרא עליה השם המפורש ויצאו בראשה שני קרניים, אחד זקוף למעלה, ואחד יורד למטה. צעקה האישה זעקה גדולה ומרה ולא ידעו על מה זה ועל מה זה ממה שקרה לה. האישה הרשעה סיפרה למשפחתה ואחרי שהביעה חרטה ואחרי פיוסים לרב חזרה לאיתנה. רבים כאלה האותות והנסים שהיו בימיו.
קבור במערת אוּפְרָאן ועל גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת מרנא ורבנא (מורנו ורבינו) הרב המופלא בנסים הרב שלמה בן-עבו".
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שמואל בר ר' יעקב בן-שבת.
קבור במערת אופראן על גבי מצבת קבורתו כתוב: "קבר הרב שמואל בר רבי יעקב בן-שבת" שנת הלא אבק"ש ל"ך מנו"ח (1747)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח)
רבי שמואל בר ר' דניאל בהלול.
על מצבת קבורתו כתוב: "קבר ה' שמואל בר יעקב בן-שבת זלה"ה, שנת הלא אבק"ש לך מנו"ח [תקנ"ז-1797]
ראו: ואנונו ש. ארזי הלבנון תשס"ו י"ם
סיפורו של מר אברהם בן-שבת.
בשנת 1995 הדרכתי קבוצת מטיילים במרוקו, בין המטיילים היה מר אברהם בן-שבת תושב העיר יבנה ועובד העיריה שם. מר אברהם שזה היה לו ביקורו הראשון במרוקו אחרי שעזב אותה, חשב לנצל את ההזדמנות ולנסוע לְאוּפְרָאן לפקוד קברי מבני משפחתו הקבורים בישוב זה. כששב מְאוּפְרָאן סיפר לי את הסיפור הבא: "בתוך בית-העלמין ישנה מערה שלפי המסורת שעברה מדור לדור, נמצאים בה שרידי גופותיהם של חמישים הצדיקים שנשרפו על קידוש-השם. לפי אחת המסורות, הכניסה למערה בה קבורים הנשרפים אסורה מפאת קדושתה.
שכרתי מונית ויצאנו אשתי ואני מְאָגָּדִיר לישוב אוּפְרָאן. זכור לי שבכפר זה שכנה קהילה יהודית עתיקה שעסקה כל חייה בקבלה. כידוע שקדושת הכפר נובעת מכך שחמישים צדיקים מחשובי הכפר הועלו באש בגלל שלא רצו להמיר את דתם ואפרם נמצא באחת המערות בבית-העלמין, ולכן המערה הפכה, כל כך קדושה שאליה נכנסים רק אנשים שעסקו בקבלה, ואם מישהו אחר היה מעז להיכנס היה יוצא נפגע גופנית או שכלית.
כעשרה ק"מ מהישוב ראיתי אדם וביקשתי ממנו שיצטרף אלינו ע"מ להראות לנו מיקומו המדויק של הישוב אופראן והוא עשה זאת בשמחה. במרחק של כמה מאות מטרים מהכפר, הנהג ביקש מאיתנו לרדת מהאוטו כי הוא לא יכול להמשיך בנסיעה ולא פירט את הסיבה. התחלנו ללכת, וכשהתקרבנו ראיתי מרחוק את הישוב כפי שהכרתי אותו בילדותי. הישוב עדיין שלם ומוקף חומה וגודלו כגודל אצטדיון כדורגל לערך. מחוץ לחומה עומד בית-העלמין ויש לציין שהוא מגודר, למרות שחלפו שנים רבות מאז שהיהודים עזבו את המקום. תוך כדי הליכתנו, המלווה כמו יתר המקומיים, שמע על מה שהתרחש במקום. הוא הזהיר אותנו לבל להיכנס לבית-העלמין של הישוב, שאגב אף אחד אינו מתגורר בו, למרות שחלק מבתיו ראויים עדיין למגורים. אודה שלא התייחסתי לאזהרתו למרות שהייתי מודע למעשים שאירעו לאלה שהעזו להיכנס לבית-העלמין.
החלטנו אני ואשתי לפסוע לכיוון הכפר במעלה השביל והנה, במרחק של כ- 20 מטר מהכניסה לכפר, חשתי שרגלי כָּבְדוּ עד כדי כך שלא הייתי מסוגל להתקדם אפילו צעד אחד. אשתי ושהאמונה אצלה הייתה חזקה יותר משלי, ניסתה למנוע ממני להמשיך את התנועה לכוון הישוב. אמרתי בלבי אולי מדובר בעייפות או בתופעה חולפת?. במאמצים מרובים צעדתי עוד מספר צעדים בודדים עד שנעצרתי לחלוטין. מהמקום בו נעמדנו ראיתי שלט בצבע כחול התלוי על אחד הקירות וכתוב בצרפתית, ובו האזהרה DEFENSE D’ENTREE (אסור להיכנס). נמסר לי שזו החומה המקיפה את בית-העלמין. אחרי שראיתי מה שעבר עלי, הסיפורים ששמעתי בילדותי אודות בית-העלמין, האזהרה של המלווה והשלט, השתכנעתי והתחזקה בי האמונה עוד יותר על קדושת המקום, אודה שהתרגשתי. אז אמרתי: "מי אני!? למה לי להתגרות בגורל?" ואם אצליח בכל זאת להיכנס לבית-העלמין האם מישהו יכול להבטיחני שלא אפגע?" צילמתי מרחוק מספר תמונות ועזבתי את המקום.
חזרנו רגלית למונית שהמתינה, ותוך כדי הנסיעה חזרה לְאָגָּדִיר, שאלתי את הנהג: "למה לא רצית להכניס אתנו לכפר?" תשובתו: "ידעתי אודות קדושת המקום, ובכל-זאת לפני שיצאתי אתכם לנסיעה, התייעצתי עם "מוֹסְיוֹ לוי" (MONSIEUR LEVY – אדון לוי) מְאָגָּדִיר, והזהיר אותי שלא להיכנס לבית-העלמין [את מר לוי אני מכיר אישית הן מתקופת כהונתו כסגן ראש עירית אָגָּדִיר והן מתקופת חברותו בפרלמנט המרוקני. ש"ט.]
נהג חְרָאמִי – (ממולח), למרות שידע מראש על קדושת המקום ולמרות שהוזהר, בכל זאת הסיע אותנו כנראה שהיה לו חבל להפסיד נסיעה כזו".
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק אחרון