פעמים 114-115-מאמרים שונים


פרשת תִינֶגִ'יר, 1944-1943-אלית שמלה

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלהtinghir

1944-1943

אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו וול ידי האמריקנים

ב – 22 ביוני 1940 חתמה צרפת, בראשותו של המרשל פילים פטן(Petain), על הסכם שביתת נשק עם גרמניה הנאצית. פטן ראה בתבוסה של צרפת הזדמנות היסטורית שנפלה לידיו ׳לטהר׳ את צרפת מכל הגורמים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים השליליים, אשר לדעתו היו האחראים לתבוסה (המשטר הפרלמנטרי, האיגודים המקצועיים, ׳הבונים החופשיים׳, הזרים, היהודים). הציבור הצרפתי ברובו המכריע בירך על הסכם שביתת הנשק וגם אימץ את הטענה שקשרה את המפלה הצבאית להתנוונות המשטר הרפובליקני. לפיכך לא היה צריך פטן לערוך טיהור עמוק במנהל או לאייש את מוסדות השלטון הצרפתי באנשים חדשים. הוא יכול היה להישען על אנשי ׳המשטר הישן׳ ובכלל זה על אנשי שמאל, אשר קיבלו ללא קושי מיוחד את תפיסותיו האידאולוגיות והפוליטיות. המשכיות פוליטית זו בלטה במיוחד בצפון אפריקה, שבה הושארו בתפקידיהם כל המושלים, המפקחים ומפקדי הצבא המקומיים.

הערת המחבר : אף שאחדים מהם, כמו הגנרל פול נוגס (Nogués), הנציב הכללי במרוקו, והאדמירל ז׳אן פייר אסטווה (Esteva), הנציב הכללי בתוניסיה, התנגדו במשך זמן מה לשביתת הנשק עם גרמניה. דבר זה לא מנע בעדם בהמשך לשמש עושי דבריו הנאמנים של משטר וישי בארצות המגרב. ראו: אביטבול, תולדות היהודים, עמי 431-430.

בשנים 1942-1940 יזמה ממשלת וישי שורה ארוכה של צעדים אנטי־יהודיים ובראשם ׳חוקי מעמד היהודים׳ (1941,1940), וחוקים אלה יושמו גם בצפון אפריקה, כלשונם או בניסוח שהותאם למציאות הפוליטית המקומית. במרוקו התווספו על החוקים יזמות מקומיות שהכבידו על היהודים, למשל האיסור שחל על היהודים בערים שונות במרוקו להתגורר ברבעים אירופיים או הקצבת מזון לפי קריטריונים גזעניים. ממאי 1940 נכלאו פליטים יהודים בעלי נתינות זרה בעשרות מחנות בדרום אלג׳יריה ובמרוקו. על צעדים אלה יש להוסיף את אווירת האיבה כלפי היהודים, שלובתה על ידי ארגונים אנטישמיים צרפתיים שפעלו במרוקו. היהודים הואשמו בין השאר בהתעשרות על חשבון המלחמה ׳שגרמו אחיהם בני עמם באירופה׳.

הערות המחבר : 'חוק מעמד היהודים' בצרפת הלא כבושה ובאלגייריה הגדיר כיהודי כל מי ששלושה מהורי הוריו היו יהודים, או כל מי שרק שניים מהורי הוריו יהודים, אם הוא עצמו ושוי ליהודייה. במרוקו הוגדר כיהודי על פי ׳חוק מעמד היהודים' כל מי שדתו היא היהדות, ושלא כבצרפת ובאלג׳יריה, יהודי שהתאסלם או התנצר לא נחשב עוד יהודי.

על פי מקורות צרפתיים בנובמבר 1942 היו כלואים במחנות במרוקו 3,357 יהודים זרים, ובאלג׳יריה 2185.

ב־8 בנובמבר 1942, במסגרת מבצע ׳לפיד׳, נחתו כוחות בעלות הברית באלג׳יר. במשא ומתן שניהלו האמריקנים עם האדמירל ז׳אן פרנסואה דרלאן (,(Darlan הסכים דרלאן להיענות לבקשתם להפסקת אש בתנאי שבעלות הברית ישאירו על כנו את ממשל וישי באלג׳יריה ובמרוקו ולא יתערבו בענייניו הפנימיים בצפון אפריקה. דרלאן, שלא חזר בו מנאמנותו לפטן, מונה על ידי האמריקנים לנציב עליון ולמפקד כוחות צרפת בצפון אפריקה. הוא סירב לבטל את חוקי הגזע האנטי־יהודיים, בתואנה שהחזרת שוויון הזכויות ליהודים עלולה לעורר תסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית.

ב – 24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן ואת מקומו תפס הגנרל אנרי ז׳ירו Giraud . ז'ירו, שלהערכת אנדרה כספי היה בעל השקפות אנטישמיות,  מינה אח מרסל פיירוטון(Peyrouton), שר הפנים לשעבר בממשלת וישי, למושל הכללי של אלג׳יריה. פיירוטון המשיך לקיים את חוקי וישי הגזעניים נגד היהודים, ללא התנגדות מצד האמריקנים והבריטים, מפני שהיהודים, כך טען, ׳אשמים בתבוסה׳, ומחשש שביטול חוקים אלה ׳ישלהב את הרוחות בקרב האוכלוסייה המוסלמית, שאף ממנה נשללו זכויות אזרח מלאות׳.

ב־11 בנובמבר 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בקזבלנקה. ליהודים היו סיבות רבות לשמוח, במיוחד על רקע השמועות שהסניף המקומי של ה׳מפלגה העממית הצרפתית׳(Parti Populaire Francais, PPF) מתכנן פוגרום נגד תושבי המלאח, אשר ביצועו נקבע ל־15 בנובמבר.1942 גם לאחר השחרור על ידי בעלות הברית המשיך לשלוט במרוקו הנציב הכללי הצרפתי מימי וישי, פול נוגס (Noguès), והוא שמר על קשרים הדוקים עם ראש ממשלת וישי, פייר לאוואל (Laval), באמצעות שירותי הביון של ספרד. דבר לא השתנה אפוא. היחס העוין של שלטונות הפרוטקטורט חסידי וישי ל׳חזית הלאומית׳ (Front Populaire) בראשותו של הגנרל שרל דה־גול  (de Gaulle) נותר בעינו," והוא הופנה לא פעם גם אל היהודים, אשר לא הסתירו את שמחתם על הפלישה האמריקנית.

מעודדים מיחס השלטונות פגעו אנשי ׳משמרות מסדר הלגיונרים׳ Service d'Ordre Légionnaire, SOL ביהודי המלאח בקזבלנקה, חיללו בית כנסת במקום והטרידו ושדדו יהודים. בערים מרכזיות ברחבי מרוקו – קזבלנקה, רבאט, מכנס ופאס – קיבלו פעולות עונשין נגד יהודים מעין גושפנקה רשמית, שכן בין הפורעים היו גם שוטרים וחיילים צרפתים ומרוקנים־מוסלמים (׳גוּם׳, חיילים מרוקנים בשירות הצבא הצרפתי). ב־12 בנובמבר 1942 כיתרה המשטרה את הרובע היהודי ברבאט ועצרה ברחובות עשרות אנשים, והם נדונו במקום לעונשי מאסר עם עבודת פרך. פעולת עונשין קולקטיבית דומה, שהוצגה על ידי השלטונות הצרפתיים כאמצעי בטיחות למניעת פורענויות, ננקטה נגד יהודי מכנס ופאס. היציאה מהמלאח הותרה רק לבעלי תעודת מסע מיוחדת. מי שנתפסו ללא רישיונות מעבר, נכלאו ללא משפט והוטלו עליהם

קנסות. לעתים נעצר יהודי על ידי המשטרה רק מפני שאירח בביתו חייל אמריקני או אפילו שוחח עמו ברחוב.

גם קהילות קטנות בפנים הארץ סבלו מגזרות אנטישמיות. בבני־מלאל הודיעו המושל המוסלמי והמפקח האזרחי הצרפתי שכל אירופי שיבקש להתיישב בעיר יוכל לבחור לו את אחד הבתים שדרים בהם יהודים; הדייר היהודי יידרש לעזוב את ביתו בתוך שלוש עד ארבעים ושמונה שעות, ואם לא יעשה כן יושלכו רהיטיו לרחוב והוא ייענש בעבודות כפייה: טאטוא כבישים, ניקוי מקומות ציבוריים והעברת משאות כבדים על הגב. ׳זכות׳ זו הוענקה מאוחר יותר גם למוסלמים, שיכלו לבחור להם חנות מבין החנויות של הסוחרים היהודים, ולבעלים ניתנה שהות של עשרים וארבע שעות לפנות את החנות. מספר משפחות יהודיות נאלצו למצוא בחורף 1943-1942 מקלט זמני בבית הכנסת ובמרכזים קהילתיים. יהודי בני־מלאל, שמנו כ־3,000 איש, הוכו ללא כל סיבה ונשדדו באופן שיטתי, והיו נתונים לחסדיהם של פקידים. באַרְפוּד, באזור תאפילאלת, נושלו היהודים מחורשות הדקלים שרכשו בשנת 1918, ובאזילאל הוטלו על יהודי הקהילה עבודות כפייה.

לדברי מיכאל לסקר היו שהאשימו את היהודים עצמם בהתפרעויות האנטי־יהודיות שהתרחשו לאחר נחיתת בעלות הברית במרוקו, מפני שהם קידמו את האמריקנים בהפגנות אהדה פומביות, וכתוצאה מכך נתפסו על ידי שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי הנאמן לווישי כפרו־אמריקנים וכתומכים ב׳חזית הלאומית׳ של דה־גול. על פי דוח של מנהל הפנים של הפרוטקטורט מיוני 1943, התנהגותם של היהודים היא שהובילה להתנגשויות חמורות בין מוסלמים לבינם.

 

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי

החרפת היחסים בין יהודים לבין מוסלמים במרוקו הייתה קשורה לאווירת חוסר הוודאות שפשטה במרוקו למחרת ה־11 בנובמבר 1942. על tinghir
פי מקורות צרפתיים, האמריקנים הפעילו במרוקו סוכנים חשאיים, אשר עסקו לא רק באיסוף מידע, אלא גם בהתססת הילידים, כדי לערער את שלטון צרפת בצפון אפריקה. החדירה האמריקנית לערים נשענה על שני גורמים מרכזיים: יהודים ומוסלמים. האמריקנים זכו לתמיכה מצד יהודים מרוקנים רבים, שבעקבות החקיקה הגזענית של וישי חששו מגל חדש של גילויי אנטישמיות מצד צרפתים כלפיהם. היהודים, כפי שטענה הנציבות הכללית, תלו באמריקנים תקוות שהם ישפרו את מעמדם המשפטי והכלכלי. הם ייחלו להשתחרר משלטון הסלטאן ולקבל נתח גדול מהמסחר עם ארצות־הברית. היהודים נחשבו לסוכני תעמולה יעילים ביותר, ובלעדיהם לא יכלו האמריקנים לחדור למרכזים עירוניים.

המוסלמים, שראו באמריקנים משחררים, היו להוטים אף הם לשתף פעולה עמם. סירי מחמד, סלטאן מרוקו, ונתיניו המוסלמים היו מעוניינים בסיוע של ארצות־הברית, כדי להשתחרר מעול השלטון הצרפתי ולהקים מדינה עצמאית. הנושא נדון בין פרנקלין דֶלנו רוזוולט, נשיא ארצות־הברית, לבין הסלטאן בשיחות שקיימו בקזבלנקה בינואר 1943, במהלך ועידת קזבלנקה.

הערת המחבר : ועידת קזבלנקה התקיימה מה־14 ועד ה־24 בינואר 1943, בהשתתפות רוזוולט, וינסטון צירצ׳יל, ראש ממשלת בריטניה, וראשי המטות המשולבים, לשם תכנון מהלכים עתידיים במלחמה. הסלטאן המרוקני, בשתי שיחותיו עם רוזוולט, ביסס את תביעתו על ה"אמנה האטלנטית׳, מאוגוסט 1941, אשר הגדירה את מטרות המאבק המשותף של בעלות הבריון וקבעה את היסודות שעליהם ייכון ׳עולם טוב יותר' לאחר בוא הניצחון, ובהם בין היתר זכותו של כל עם להיות חופשי.

 בנסיבות אלה, הסבירו שלטונות הפרוטקטורט, נוצרה בין המוסלמים ליהודים תחרות קשה על אהדתה ועזרתה של ארצות־הברית, והמתיחות ביניהם גברה.

העיתונאים האמריקנים והבריטים שבאו למרוקו בינואר 1943 כדי לסקר את ועידת קזבלנקה, הופתעו לגלות שממשל וישי ממשיך להתקיים ללא הפרעה. בעיתונות האמריקנית החלו לבקר את מהלכיה של ארצות־הברית במגרב, ופרסמו עדויות ראייה של חיילים ששירתו בצפון אפריקה וכתבות רקע על מצבם של יהודי אלג׳יריה ומרוקו ועל סבלותיהם של עצורי מחנות העבודה. הקהילה היהודית באלג׳יר וארגונים יהודיים אמריקניים ובין־לאומיים, כמו ה׳קונגרס היהודי העולמי׳, ה׳ג׳וינט׳ ו׳אליאנס׳, דרשו בפומבי להחזיר ליהודי צפון אפריקה את זכויותיהם. נוכח המתקפה התקשורתית בארצות־הברית והתביעה של גורמים שונים להחליף את ז'ירו במשטר חדש בראשות דה־גול, לחץ שליח של הנשיא רוזוולט על ז׳ירו למתן את עמדותיו האנטי־יהודיות ולבטל את חוקי הגזע. במרס 1943 הכריז ז'ירו על ביטול ה׳משרד לענייני יהודים׳ וחוקי הגזע, שלדבריו ׳צרפת נאלצה להטיל על היהודים בלחצה של גרמניה׳. אולם הוא סירב בעקשנות לשוב ולהחיל על יהודי אלג׳יריה את ׳פקודת כרמיה׳ ולהחזיר להם מתוקף פקודה זו את האזרחות הצרפתית.

ב־3 ביוני 1943 חתמו דה־גול וז׳ירו על הסכם בדבר הקמת ׳ועד צרפתי לשחרור לאומי׳ Comite Français de la Liberation Nationale), ובעקבות זאת הועבר השלטון באלג׳יריה באופן רשמי לדה־גול, והושם קץ לשלטון וישי בצפון אפריקה. נוגס נמלט לפורטוגל, וב־5 ביוני 1943 מינה דה־גול את גבריאל פואו (Puaux) לנציב כללי של צרפת במרוקו.28 על אף חילופי הגברי, היו נחוצים עוד חודשים ארוכים עד להיעלמותם הסופית של הספיחים האחרונים של ממשל וישי. דה־גול אמנם הצהיר על התנגדותו למדיניות האנטי־יהודית של ז׳ירו, אולם גם הוא לא מיהר להשיב על כנה את ׳פקודת כרמיה׳ ולהחזיר ליהודי אלג׳יריה את זכויותיהם הפוליטיות המלאות, והדבר נעשה רק ב־21 באוקטובר.1943

הפגיעה המתמשכת ביהודים אחרי נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה באה לידי ביטוי בין השאר בכפר תינגיר שבדרום מרוקו. במשך כשנה הוציא קצין צרפתי כנגד הקהילה היהודית בכפר צווים גזעניים, ואלה הסעירו מאוד את היהודים, עד כדי כך ששנים לאחר האירועים עדיין הרבו לדבר על אודותיהם.

פרשת תינגיר 1944-1943- אלית שמלה

פרשת תינגיר 1944-1943tinghir

תינגיר הוא כפר ברברי השוכן בנָאָה גדולה ומבורכת ברקלי תמרים ובעצי הדר בהרי האטלס הגבוה שבדרום מרוקו, באזור ורזאזאת שבמחוז מראכש, כ־14 ק״מ מקניון טודרה, 172 ק״מ מוורזאזאת ו־350 ק״מ ממראכש.

בתקופת כהונתו של המרשל ליוyי(Lyautey), הנציב הכללי הראשון של צרפת במרוקו, נקבע מחוז מראכש, כמו מחוזות פאס ומכנס, כאזור צבאי, ובתינגיר הוקמה מפקדה של הצבא הצרפתי. עד הכיבוש הצרפתי חיו היהודים במזרח מחוז מראכש ובדרומו, אזור שכונה בלאד אַלְסִיבָא, הארץ החופשית, במידה מסוימת של חוסר ביטחון.

חבל ארץ זה היה בשליטה של שבטי ברברים שלא סרו למרותו של הסלטאן, שישב בשפלה, בבלאד אַלְמַחְ'זָן.

הם אמנם זכו לחסותו של הפאשא המרוחק במראכש, הגְלָאוִי, אולם הגנה זו לא יכלה להיות מוחלטת ולהינתן בכל עת ובכל מקום ברחבי המחוז. בכפרים המרוחקים נזקקו היהודים להגנה מקומית, ולמשל באַסְפַלוּ, 6 ק״מ מתינגיר, לא זכו כנראה היהודים להגנה, המלאח במקום נחרב לחלוטין בשנת 1919, והקהילה היהודית במקום חדלה להתקיים. אין תמה אפוא שיהודים באזור קיבלו את הצרפתים כמושיעים. יהודי מסקורה, כפר הסמוך לתינגיר, הביע את ההקלה שחשו יהודים בעקבות הכיבוש הצרפתי: ׳עם צרפת כל אחד מקבל את המגיע לו. צרפת שולטת בצדק׳. בכל כפר היה שיח׳ היהודים נציג הקהילה לפני השלטונות המקומיים, הצרפתים והכליפה, המושל המרוקני המקומי. בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית בתינגיר 730 איש, ובשנת 1949 -.634 ׳אליאנס׳ הקימה בקהילה בית ספר. הקהילה היהודית בתינגיר חדלה להתקיים עם עלייתם לישראל של אחרוני היהודים, 337 איש, במבצע ׳יכין׳, בשנת.1963

ראשיתה של הפרשה ב־8 בפברואר 1943, עם מינויו של הקפטן רובר שארייר (Charreyre)  לראש הלשכה לענייני ילידים   Bureau des Affaires Indigènes בתינגיר.

ב־9 בספטמבר 1943 באה קבוצת נכבדים יהודים מתינגיר לקזבלנקה כרי לבקש מוועד הקהילה בעיר לסייע להם להשתחרר מהגיהינום שכפה עליהם הקצין לענייני ילידים בכפרם, לחייב אותו להפסיק לאיים על הקהילה או להעבירו מתפקידו. הם מסרו למפקח על המוסדות היהודיים בנציבות הכללית ברבאט מכתבי תלונה, וביקשו כי ישלח אותם ל׳ועד לשחרור לאומי׳ באלג׳יר ולנציב הכללי ברבאט.

ואלה עיקרי הדברים כפי שהוצגו על ידי היהודים:

1 – שיח׳ היהודים בתינגיר הלך כמקובל אל הקפטן שארייר, הקצין החדש לענייני ילידים, כדי לברך אותו על הצבתו בכפרם. הקפטן סירב לקבל אותו.

  • 2 – אחר כך קרא הקפטן הצרפתי לשיח׳ היהודי כדי להזמינו להשתתף במפקד לשם גביית המס הכפרי טֶרְטִיבּ. מס כפרי זה הוטל בשנת 1901 בידי המלך מולאי עבד אלעזיז על היבולים והמקנה (צאן ובקר). תודה מיוחדת לפרופ' יוסף שטרית על שסייע לי בתרגום המילים מערבית.

במעמד זה הורה הקפטן למחזן, שוטר מרוקני במשטרה המקומית, לשפוך על השיח׳ פח צבע.

3 – כעבור שלושה או ארבעה ימים, בוואדי שבו התקיים המפקד לגביית המס, שאל הקפטן שארייר את השיח׳ היהודי אם היהודים מרוצים מהשלטון החדש, והשיח׳ ענה: ׳אכן אנחנו מרוצים׳. בתגובה הורה הקפטן לשני מֻחזנים שהיו עמו לקחת את השיח׳ ולהטיל אותו לתוך מי הוואדי המלוכלכים, וכשהיה רטוב, הוציאו אותו וגלגלו אותו בחול, ושוב הטילו אותו למים ואחר כך לחול, כך במשך חמש שעות.

אחר כך קיבל השיח׳ היהודי את ההוראות הבאות:

א. חל איסור רשמי על כל יהודי, מבוגר או ילד, ללבוש לבן.

ב.         חובה לצבוע את כל הבגדים, מהראש ועד הרגליים, מהכיפה(chéchia)  ועד הנעליים ,(babouches belghas בשחור כאות אבל על השלטון החדש.

belghas נעליים מרוקניות מסורתיות בעלות קצה מחודד אופייני babouches: סוג אחר של נעליים מרוקניות; :chéchia הכיפה השחורה שחבשו יהודי מרוקו.

ג.          כל הפרה של הוראות אלה תגרור כליאה בבית סוהר לשלושה חודשים.

  1. אחרי מתן ההוראות הושלך לכלא כל יהודי שנתפס לבוש בלבן ולו בחולצה לבנה בלבד, ובגדיו הלבנים הוחרמו. צעיר יהודי שבא מקזבלנקה לתינגיר, ושלא ידע את ההוראות החדשות, נאלץ בהוראת הקפטן שארייר להסיר מיד את חולצתו הלבנה והקפטן נתן אותה למוסלמי.

כשהתלוננו היהודים על הוראות אלה ענה להם שארייר: ׳אתם תשתחררו מהאבל רק כשהאמריקנים יפנו את מקומם שוב לצבא של פטן.

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

הנכבדים היהודים הוסיפו במכתבם שמפאת כבודו של הנציב הכללי נמנעו מלפרט את כל המקרים החמורים שבהם היו קרבן למעשיו של שארייר. הם התחננו לפני הנציב הכללי שיסייע להם בשם הצדק וללא משוא פנים, ושיגן עליהם ממעשי נקם חסרי רחמים שעלול הקפטן לעשות אם ייוודע לו שהגישו תלונה נגדו. על המכתב חתמו אהרון אבן חיים, שלום בן סימון, אברהם אסולין, יוסף סבאג, יאניה אילוז ויצחק שושן. הכתובת שנרשמה למתן תשובה, כנראה מטעמי ביטחון, היא: אצל שלום אילוז, קזבלנקה.

בשלב זה המליץ המפקח על המוסדות היהודיים לנציגי קהילת תינגיר להשאיר את המכתבים אצלו, והבטיח שיטפל בתלונתם בהקדם האפשרי ובאופן אובייקטיווי. ואכן ב־22 בספטמבר 1943 נשלחה מהנציבות הכללית ברבאט הוראה לקיים חקירה על התקרית בין מפקד הלשכה לענייני ילידים בתינגיר לבין הקהילה היהודית במקום. פרטי הפרשה הובאו כנראה לידיעתם של הקונסול הבריטי והקונסול האמריקני ברבאט, ומכל מקום ב־28 בספטמבר נשלחה מלשכת הנציב הכללי אל פיליפ בוניפס (Boniface), מנהל המשרד לעניינים פוליטיים במרוקו, בקשה לזרז את העברת המידע בפרשה זו. ב־4 באוקטובר שלח בוניפס העתק של הבקשה אל מפקד מחוז מראכש, והאיץ בו להשלים במהרה את כתיבת הדוח על תוצאות החקירה.

הערת המחבר – בוניפס ניהל למעשה את המדיניות הפוליטית של צרפת במרוקו בשני□ 1956-1944 (להוציא תקופת כהונתם של הנציבים הכלליים אריק לאבון(Labonne), מרס 1946 – מאי 1947, וז׳ילבר גראנדוואל (Grandval), יוני-אוגוסט 1955). הוא החל את שירותו במרוקו בשות 1924, תחילה כמתורגמן ואחר כך כמפקח אזרחי. במלחמת העולם השנייה היה אחד מאנשי המנהל הבודדים שהצטרפו למחתרת הצרפתית. עם נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו השתתף בניסיון נפל להדיח את נוגס, ואחר כך נמלט לתוניסיה. בשות 1944 מונה למנהל העניינים הפוליטיים במרוקו, והחזיק במשרה זו לאורך שנים, לא רק בשל סגולותינ כאיש מנהל, אלא גם בשל תכננות אחרות: היותו איש מזימות מוכשר, דבקות במטרה, יכולת לזהות את החולשות של כל אדם ולנצלו, אדישות לקרבוות של יזמותיו, בוז לשוויון. השימוש בכוח היה העיקרון היחיד שהנחה את צעדיו. בשובו למרוקו היה בוניפס משוכנע שנועד מלידה לפעול במרוקו בתור אדון ׳מעצם מוצאו הגזעי' (צרפתי לבן). הוא חלם להפוך את מרוקו ל׳צרפת חדשה, הן לטובת תושביה, והן למען גדולתה של צרפתי. הוא סבר כי על מרוקו להיות מעין אחות צעירה לאלגייריה, והעריך כי ניתן להשיג זאת על ידי ביטולו של הסכם פאס משנת 1912, שכונן את שלטון החסות הצרפתית במרוקו. ראו: זיוליין, עמי 192-191.

באותה עת, ב־27 בספטמבר, דיווח מפקד הלשכה לענייני ילידים באזור ורזאזאת, הקולונל ריבוי (Rivaud), למפקדו במראכש על תוצאות התחקיר שקיים מפקד בו־מאלן, גולים (Gaulis), בעניין תלונת יהודים מתינגיר. ריבו התחייב במסגרת סיורו באזור לבקר בכפר, כדי ללמוד על הפרשה מקרוב.

מדוח החקירה הראשון בפרשה עולה שב־22 בספטמבר שוחח גוליס תחילה בטלפון עם הקפטן מורו(Moreau), ממלא מקומו של שארייר, שיצא לחופשה, ולמחרת הגיע לכפר. מפאת כבודו של שארייר הוא לא רצה לקיים חקירה מעמיקה בהיעדרו, ולכן הסתפק בגביית עדויות ממורו ומהכליפה של טודרה. הוא ציין שעד לכתיבת הדוח לא הגישו לו היהודים כל תלונה, וכי מעולם לא פנה אליו שום יהודי מתינגיר, לא בעת ביקוריו כמפקח בתינגיר ולא במשרדו בבו־מאלן. משום כך כנראה כתב: ׳אינני יודע אם יהודי תינגיר לא יציגו תלונות נוספות שלא הובאו לידיעתי׳.

בעקבות שיחותיו עם שני האישים, הגיע גוליס לממצאים הבאים:

  • ארבעה עשר מנכבדי הקהילה היהודית בתינגיר נסעו באופן פרטי לפני כשמונה ימים לפגישה במראכש. בראשם היה מאיר אלחדד, שיח׳ היהודים בתינגיר. הם נסעו כדי לבקש את עזרתן של הקהילות היהודיות בקזבלנקה וברבאט, ואולי גם במראכש. הם החליטו להתלונן על הקפטן שארייר ופנו בעניין זה גם לעורכת דין יהודייה בקזבלנקה בשם הלן קאזס־בן־עטר, והיא ביקשה מהם מקדמה של 50,000 פרנקים.
  • על פי התלונה של היהודים סירב הקפטן שארייר לקבל את נכבדי הקהילה ותבע שהיהודים ילבשו את הלבוש המסורתי שלהם, ג׳לביה שחורה. ביום המפקד לגביית המס הכפרי הופיע מאיר אלחדד בג׳לביה לבנה, ושארייר הורה למחזנים להכתים את בגדו בדיו ולהטיל אותו למים מלוכלכים.
  • ליהודים בתינגיר בעיות נוספות שלא הועלו על ידם: הם נדרשו לשלם למתורגמן סי אחמד בן חסן סכום של 500-200 פרנקים כדי לקבל תעודת מסע.

הערת המחבר – 47 הכפר היה באזור צבאי ולכן צריכים היו היהודים, כמו כל תושבי הכפרים באזור, לקבל תעודת מסע כדי לצאת מהכפר ולנוע באזור. סכום הכסף היה כנראה גבוה ומנע מיהודים שלא היו בעלי אמצעים לצאת מהכפר. גוליס לא גבה עדות מהמתורגמן, מאחר שגם הוא יצא, ב־21 בספסמבר, לחופשה בת שלושה שבועות.

נוסף על כך החרימו ליהודים מצרכי מזון. הממונה על הספקת המזון בתינגיר, מולאי אחמד בן דריס מסעודי, ערך ביזמתו חיפוש אצל היהודים והחרים מהם מצרכים מסוימים. הקפטן שארייר החרים מסוחר יהודי שני שקי אלום (אבן מלח). המשרתים של שארייר ומורו חרגו מסמכותם ומעלו באמון שניתן בהם פעמים רבות והחרימו מיהודים, עבור מפקדיהם או לעצמם, את נתחי הבשר המשובחים. לעתים אף תבעו מהיהודים עד 500 פרנקים כדי שלא ידווחו למפקד האזור על השחיטה המחתרתית.

החרמת מצרכים מסוחרים יהודים בתינגיר לא הייתה חריגה. מצרכים מוקצבים שהוסתרו על ידיהם הוחרמו כבר בתקופת הקפטן דיל(Deal), שקדם לשארייר. גוליס הדגיש שפעולה זו הובאה לידיעתו באחד מביקוריו בתינגיר, והוא ראה במו עיניו את המצרכים שהוחרמו: סוכר, נרות, גפרורים, שמיכות צמר, מוצרים של הילידים, שמן מאכל ותמרים. מפקד בו־מאלן התיר למכור את מרבית הסחורות בשוק במחיר הרשמי, והכספים הועברו לסוחרים שמהם הוחרמו המצרכים. השמן והתמרים עוקלו כקנס וחולקו לחיילי ׳גום׳, למֻחזנים, לעובדים, לחיילים בחופשה וכו'. מספר יהודים נעצרו לתקופה קצרה בעוון סחר בשוק השחור. התנהגותם של היהודים בתינגיר במהלך המלחמה הייתה לדעת גוליס מבישה. כל עניינם היה להפיק מהמצב רווח מרבי לתועלתם האישית, ולכן חובה לטפל בהם בחומרה יתרה, כדי למנוע מהם לנצל באופן ציני את האוכלוסייה הענייה בטודרה.

  • פנייתם של היהודים לסמכויות המנהליות הגבוהות, שלא על פי ההייררכייה, בקשת התמיכה מהקהילות היהודיות בקזבלנקה וברבאט ושכירת שירותיה של עורכת דין – כל אלה מלמדות באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהתלונה הוגשה מסיבות פוליטיות.
  • התלונה לדעת גוליס חסרת חשיבות. אולם מאחר שהמוסלמים בטודרה עקבו בתשומת לב רבה אחרי השתלשלות האירועים, שכן רבים מהם ידעו זה זמן רב על המזימה היהודית ואף הזהירו בנדון את הכליפה, הוא המליץ לנקוט נגד היהודים יד קשה ללא עכבות. הוא חשש שהיהודים פורקי העול ישפיעו לרעה על אוכלוסיית הילידים בטודרה.

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו וול ידי האמריקנים

tinghir

בחקירתו השטחית הפך גוליס, מפקד בו־מאלן, את הקערה על פיה. לא היהודים הם הקרבן, אלא להפך, הקפטן שארייר וקציני צבא אחרים הממלאים את תפקידם נאמנה. שוב הושמעה הטענה האנטישמית הנפוצה – היהודים המושחתים, המנהלים את השוק השחור ועושקים אגב כך את האוכלוסייה המקומית, חרשו מזימה פוליטית זדונית מתוך כוונה להכפיש את השלטון הצרפתי. סביר להניח שאכן גם יהודים היו מעורבים בשוק השחור במרוקו, אך האם אפשר לקבל את טענת הקצין החוקר שתלונת היהודים הייתה מזימה שנועדה להרחיק מהם את קציני הצבא שהצרו את צעדיהם? הייתכן שלא היה ממש בתלונת היהודים על ההתעללות בהם?

כעבור זמן לא רב נשלחה אל הנציב הכללי ברבאט תלונה נוספת של יהודי מתינגיר על שארייר. שלום בן חיים, סוחר בכפר, הבהיר במכתבו לנציב שהחקירה בתלונתם רק החמירה את מצבם של היהודים, ושהם נאלצים לשאת עונשי מאסר, מלקות וקנסות. לדבריו גם ניתנה הוראה שלא להעניק עוד ליהודי תינגיר תעודות מסע, ובכך למעשה נאסר עליהם לצאת מהכפר. בן חיים הסביר שהוא הצליח להימלט מתינגיר בחסות החשכה ונאלץ ללכת ברגל בדרכים צדדיות 60 ק״מ. נוסף על כך הוטל על שני יהודים לספק כל אחד 50 מטבעות זהב ( dourous hassanis  החיים בתינגיר הפכו לגיהינום, ולכן ביקש בן חיים שיותר לכל יהודי הכפר לעזוב את המקום. הסוחר היהודי הסב את תשומת לבו של הנציב הכללי לעובדה שאין זו הפעם הראשונה ששארייר מתנכל ליהודים. בתקופת שירותו בכפר סקורה התרוששו חלק מהיהודים, וחלק עזבו את הכפר.

עם שובו מחופשתו ברבאט השיב קפטן שארייר במכתב למפקדו, מפקד בו־מאלן, על השאלות שהופנו אליו בנוגע לתלונת יהודי תינגיר. הוא דחה מכול וכול את הטענות נגדו, ולא היה לו ספק שהמניע המרכזי של הנכבדים היהודים להתלונן נגדו היה הפיקוח החמור שהטיל על השוק השחור ורצונם לחדש ללא הפרעות את המסחר האסור. הוא סבר כי העלילו עליו עלילת שווא ולכן פנה אל הנציב הכללי ברבאט וביקש למסור לו את עדותו באופן אישי, ואם יידרש – גם לפני הגנרל דירו והגנרל דה־גול. הוא צירף את המלצת מפקדו, גוליס, אשר הביע הבנה לרצונו הלגיטימי של הקפטן שארייר להגן על כבודו. כדי להדגיש את מעלותיו של שארייר ציין גוליס שהוא בנו של קצין צרפתי שנעצר לאחרונה על ידי הגרמנים, וחתנו של קולונל צרפתי הנמצא בשבי הגרמני מיוני 1940, והוסיף כי שארייר מעולם לא הסתיר את אהדתו למי שלא הניחו את נשקם.

הקולונל ריבו, מפקד ורזאזאת, שלח אל מפקד מחוז מראכש דוח על ׳התקרית בתינגיר׳, ובו ריכז את תשובותיו של שארייר. בנציבות הכללית לא הסתפקו בכך ושלחו חוקר מחוץ לאזור ורזאזאת, את קומנדנט דה פלריה (16)

Fleurieu ממראכש, כדי שיבדוק את הנושא. דוח החקירה של דה פלריה התבסס על העדויות של שארייר (שעמו שוחח ארבע שעות), הכליפה של טודרה, השיח׳ המוסלמי של תינגיר, ארבעה שיח׳ים מכפרים סמוכים ומוסלמי נוסף, השומר והמשרת (chaouch) העומד בשער הלשכה לענייני ילידים בתינגיר. בדוח חסרו עדויותיהם של הקפטן מורו, שהיה באותה עת בחופשה, ושל הנכבדים היהודים, שהיו ׳בטיול׳ בחוף האטלנטי, ועל כן לא ניתן היה לקיים עמם שיחות ישירות.

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

אביא כאן את סיכום התשובות של הקפטן שארייר, הקולונל ריבו וקומנדנט דה פלריה על כל אחת מהתלונות של היהודים:

  • היהודים התלוננו כי שארייר סירב לקבל משלחת שלהם בראשותו של המקדם, מנהיג הקהילה. בתשובה על טענה זו הוסבר כי שארייר נאלץ להגיע באופן בהול לתינגיר למילוי תפקידו ב־8 בפברואר בלילה, מפני שהקפטן דיל, שאת מקומו נשלח למלא, היה חייב לצאת לדרכו למחרת ב־9 בפברואר. בבוקר ה־9 בפברואר הגיעה אל משרדו משלחת של הקהילה היהודית. שארייר שאל אותם למטרת ביקורם, ומשהשיבו שזה ביקור נימוסים, הוא דחה את הפגישה אתם בהסבירו להם שזה עתה הגיע לתינגיר, וכי עליו לארגן את טקס מינויו של הקאיד סי ברהים, שיתקיים ב־11 בפברואר בנוכחות הגנרל מרטין (Martin), מפקד מחוז מראכש, והפאשא של מראכש. לנציגי הקהילה נאמר שהוא ייפגש אתם למחרת, כאשר תתקיים חזרה עם השבטים שיקבלו את פני הגנרל והפאשא, וכי ביום הטקס היהודים יוצגו לפניהם. שארייר קיבל את נציגי הקהילה היהודית בערך ב־20 בפברואר. היהודים ביקשו לקבל הנחיות באשר לתנאים שבהם יוכלו להמשיך לקיים את מסחרם, והוא השיב שההנחיות שניתנו לפניו תקפות, אלא אם כן יימצא כי במקרים מסוימים צריך לתקנן. שארייר לא סירב אפוא לקבל את נציגי הקהילה היהודית: הפגישה אתם התעכבה רק בשל הנסיבות המיוחדות.

לטענת היהודים שארייר שפך במשרדו על המֻקדם, בפגישתם הראשונה, פח צבע. טענה זו נשללה, והוסבר כי המחסור החמור בצבע הוא כשלעצמו סיבה מספקת לעורר ספקות בנדון. ללשכה לענייני ילידים לא הוזמן שום נציג יהודי או מוסלמי כדי לדון בנושא המפקד לגביית המס הכפרי.

ההנחיות בנושא זה ניתנו בעל־פה לכליפה, והוא דאג להעבירן לנתיניו. ומכל מקום בשום מקרה לא אירע אירוע כזה, מהזנים או ילידים מוסלמים מעולם לא שפכו צבע או דיו על המקדם היהודי, גם כאשר לא היה שארייר נוכח.

היהודים התלוננו כי במהלך המפקד לגביית המס הכפרי טרטיב שאל שארייר את המֻקדם אם הוא מרוצה מהממשל החדש. הדבר הוכחש ונטען כי זו הצהרה כוזבת. שארייר ציין כי לא אמר דבר על הממשל החדש, והוסיף כי תמיד הקפיד שלא להתייחס לנושאים פוליטיים בשיחות שקיים עם הנתונים בסמכותו, מוסלמים או יהודים, ללא הבדל במעמדם הסוציאלי. ריבו ודה פלריה ציינו לזכותו של שארייר, כנראה כדי להבליט את נאמנותו לדה־גול, שעקב תמיכתו בצרפת הלוחמת נקלע לוויכוחים נוקבים עם חברים ב׳לגיון הלוחמים הצרפתים׳(Légion Française des Combattans, LFC) בוורזאזאת.

לדברי היהודים בעת המפקד לגביית המס עונה המקדם היהודי על ידי מהזנים או ילידים מוסלמים – במשך שעות הם הטילו אותו למים מלוכלכים בוואדי ואחר כך גלגלו אותו בחול וחוזר חלילה. בתשובה נטען כי מוגזם לתאר את מה שאירע בעינויים. בזמן הפסקת ארוחת הצהריים החלו ילידים, שהגאות הקלה בוואדי עוררה כתמיד את שמחתם, להתיז מים עכורים זה על זה, ומאיר אלחדד נרטב כמו כל הנוכחים האחרים. ההרטבה, שהיא מסורת בתינגיר, לא נעשתה בכוונת זדון. חלק מהאנשים נכנסו למים, ומחזנים הפילו למים את המקדם היהודי. שארייר והכליפה ועוד כעשרים ילידים ישבו במרחק מה ממקום האירוע ודנו בענייני השעה. הקפטן, שהיה מוקף בילידים, לא ראה מה קרה, והמשחק הסתיים כעבור רבע שעה או חצי שעה. רק אחר כך נודע לשארייר שאלחדד נרטב מאוד, כמו מחזנים וילידים אחרים שלקחו חלק במשחק, אך לא הובא כלל

הערת המחבר :  ׳לגיון הלוחמים הצרפתים', תנועה מאוחדת של כל ארגוני החיילים המשוחררים, הוקם ביולי 1940 על ידי המרשל פטן. בראש הלגיון עמד הוגה הרעיון קסוניה ואלה (Vallat), לימים הנציב הכללי לענייני יהודים בצרפת ובצפון אפריקה (1942-1941). חברי 'לגיון הלוחמים הצרפתים׳ התכוונו להפכו לארגון ההמונים המרכזי של משטר וישי. הגרמנים לא התירו את קיומו באזור הכבוש, ואפשרו לקיצוניים שהתאכזבו ממתינות משטר וישי ו׳לגיון הלוחמים הצרפתים' לפעול בפריז. ייתכן בהחלט ששארייר התנגש עם חסידי פסן בוורזאזאת, אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהדבר נבע מהיותנ ימני וקיצנני מהם.

לידיעתו שהאירוע קיבל תפנית אלימה או משפילה. לטענתו הוא פגש את אלחדד מספר פעמים אחרי האירוע והוא מעולם לא הזכיר אותו. לכן הניח שגם אלחדד התייחס אל האירוע כאל בדיחה, גם אם ללא ספק לא הייתה מעודנת. הוא היה משוכנע שבני משפחתו של אלחדד בקזבלנקה הם שהסיתו אותו נגדו ועיוותו את עדותו. שארייר לא נקט צעדי עונשין נגד המחזנים, הוא הסתפק בכך שביקש מהם להימנע בעתיד מלקלקל בגדים נדירים ויקרים ואסר עליהם לעשות מעשי קונדס דומים.

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

כנגד זה אושרה העובדה ששארייר העיר בפומבי לאלחדד, שהיה לבוש בג׳לביה לבנה, שבשל האופי המיוחד של האירוע וכדי שלא לפגוע במוסלמים היה עליו ללבוש את הבגדים המסורתיים של היהודים.

למחרת, מאחר שהמקדם של תינגיר לא היה נוכח במפקד של יהודי אספלו, שלח הקפטן שארייר לקרוא לו, והוא ישב עד הערב תחת עץ זית בקרבתו. השומר של הלשכה לענייני ילידים היה היחיד שהודה שמאחר שהמקדם ישב קרוב מאוד לרושמי המפקד, ייתכן שדיו שעורבב במים ניתז לעברו. שארייר הצהיר שגם על אירוע זה לא ידע דבר, וכי לא הוגשה לו כל תלונה בנדון.

  1. היהודים טענו כי במהלך גביית הטרטיב או בנסיבות אחרות נתן הקפטן שארייר למקדם היהודי את ההוראות הבאות: אסור ליהודי, גדול או קטן, ללבוש לבן; חובה לצבוע את הבגדים מהכיפה ועד הנעליים בשחור, כביטוי לאבל על המשטר החדש; וכל המפר את ההוראות ייכלא בבית סוהר שלושה חודשים. אף טענה זו נשללה. שארייר הכחיש שנתן הוראות בנוגע ללבוש היהודים, ושקבע כי יוטלו עליהם עונשים אם לא ימלאו אחר הוראותיו בנדון, ובוודאי לא הורה להם ללבוש שחורים כביטוי לאבל על הממשל החדש. ריבו הדגיש שההוראות בעניין זה לא ניתנו במקום ובנסיבות שציינו יהודי תינגיר. שארייר התבסס על חוזר של המשרד לעניינים פוליטיים מה־14 בספטמבר 1942 שהורה ליהודי תינגיר ללבוש בגדים עליונים שחורים, וטען כי לא ידע שהצו בוטל. עם זאת להערכת ריבו על היהודים להימנע, לטובתם שלהם, מללבוש בגדים עליונים זהים לאלה של המוסלמים. לצו הייתה לדברי שארייר מטרה כפולה: למוטט ארגון גדול שסחר באריגים בשוק השחור, ולמנוע תקריות בין מוסלמים לבין שניים-שלושה יהודים חריגים, מאחר שבני השבט הברברי המקומי הרבו להשוות בין מלבושיהם המפוארים של יהודים אחדים, שהיו עשויים משי נדיר, לבין האריג הפשוט שלבש השיח׳ המוסלמי. ההמלצה הייתה שאם היהודים רוצים לשנות את סגנון לבושם, שיתלבשו כמו אירופים. לטענת שארייר הוא לא ידע שהצו בנושא לבוש היהודים מה־14 בספטמבר 1942 בוטל, ולכן העיר ׳פעם או פעמיים׳ בנדון ליהודים בעת סיוריו בשבט. לדבריו הצו שהוציא לא היה חריג, מאחר שכל יהודי טודרה לבשו זה דורות בגדים שחורים מסורתיים, ולכן לדידו לא היה צורך ליצור מתיחות מיותרת עם המוסלמים על ידי עטיית ג׳לביות לבנות, בניגוד למה שהיה מקובל עד אז. קפטן שארייר הגדיר תלונה זו – השמצה נתעבת פרי המצאה דמיונית. הוא מעולם לא חייב את היהודים לצבוע את בגדיהם, לכל היותר המליץ להם ללבוש בגדים עליונים בצבעים כהים, ושום עונש לא הוכרז או הוטל על היהודים בנדון, לא על ידיו ולא על ידי הכליפה.
  • היהודים סיפרו כי שארייר חייב צעיר יהודי מקזבלנקה להסיר את חולצתו הלבנה ולמסור אותה למוסלמי בשם סי בן נאוסר. שארייר לא זכר אירוע זה. הוא ציין שהפרטים המעורפלים שנמסרו על הצעיר היהודי, לא אפשרו לאתר אותו כדי לחקור אותו. מכל מקום לא התקבל שום מידע שיכול היה לסתור את טענת שארייר. בן נאוסר, קשיש אדוק בעל מוניטין בטודרה, העיד לפני הכליפה שהוא מעולם לא פגש את שארייר במשרדו או במקום אחר, ובוודאי לא קיבל ממנו חולצה או ג׳לביה.

היהודים התלוננו כי נאסר עליהם לצאת מהכפר. שארייר השיב על כך שפעל בהתאם להוראות שניתנו לו על ידי הפיקוד העליון. תעודות המסע, למוסלמים וליהודים כאחד, מוקצבות במשורה, כדי למנוע עומס יתר על אמצעי התחבורה. זה שבועות רבים שאין שירות אוטובוסים רגיל לתינגיר וגם משאיות עוברות במקום לעתים רחוקות. אזור תאפילאלת־ורזאזאת מוצף בחיילים בשל המלחמה ויש להם עדיפות ראשונה. לכן רק אנשים שיש להם סיבה מוצדקת ביותר, שאושרה על ידי הכליפה, רשאים לקבל תעודת מסע. אם מתקיים מסחר בתעודות מסע, הרי הדבר נעשה על ידי הכליפה ולא על ידי המשרד לענייני ילידים. הוא הוסיף כי ההוראות הנוגעות לעונשים המוטלים על המועלים בכספי ציבור ידועות לכול, וכל חייל בגדוד ילידים או מחזן שייתפס גובה כספים שלא כחוק יודח ויועמד לדין בבית משפט מקומי.

 נושא שלא הועלה על ידי היהודים אך נדון בדבריהם של שארייר, ריבו ודה פלריה, הוא המאבק בשוק השחור. מכיוון שאמצעי התחבורה באזור הצטמצמו, הונהג בטודרה פיקוח חמור ביותר על סחורות, וניתנו אישורים בראש וראשונה להובלת מצרכי מזון וסחורות חיוניות לתינגיר. בנסיבות אלה התפתח במקום שוק שחור, והשלושה הדגישו את חלקם של היהודים בו.

הערת המחברת :     בספטמבר 1942 נאסר על היהודים המרוקנים, בהוראת הסלטאן ועל פי דרישת הנציבות הכללית, לחבוש כומתה. היהודים נתבעו לחבוש מחדש את השאשיה (chéchia), כיסוי הראש השחור המסורתי, אם הם לבושים בבגדי ילידים, או לאמץ כיסוי ראש אחר שאיננו כומתה, אם הם לבושים בבגדים אירופיים. בנציבות הכללית לא יכלו לשאת את המחשבה שכיסוי הראש שאומץ על ידי יחידות עילית ותנועת הנוער של ׳לגיון הלוחמים הצרפתי', יזוהם על ידי בני הגזע היהודי. המנהל לעניינים פוליטיים, מראכש, 14 בספטמבר 1942 (העתק נשלח לידיעת המפקדים בתינגיר, אלקלה ומסמךיר, ב־28 בספטמבר 1942), S H AT, 3H, I9I3

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

א.  בפברואר 1943 הגיע לתינגיר משלוח עורות שבוצע על ידי יצחק ואהרון סבאח, וזמן קצר אחר כך הגיע משלוח סוכר, אך חלק מהכמות הייתה חסרה. כתוצאה מכך התקבלה החלטה להעביר את העורות ליעדם רק אחרי שיגיעו לתינגיר כל מצרכי המזון המוקצבים. דה פלריה ציין שיוסף סבאח הוא אחד החתומים על התלונה נגד הקפטן שארייר.

ב.  באוגוסט 1943 קנו יהודים מתינגיר כמות גדולה מאוד של בד לבן באזור תאפילאלת, וזאת במקביל לחלוקת מלאי של סחורה אמריקנית. רק אחרי שנפוצה שמועה שעומדים לערוך חיפוש אצל היהודים, נמכר הבד במחיר רגיל.

ג.  באוגוסט 1943 התקבל מידע על חברה שקמה כדי לקנות תה מעובדים בבסיס של הצבא האמריקני בקזבלנקה, וכל חודש הגיעו לאזור ורזאזאת־תינגיר כ־10 ק״ג מתה זה (מחיר קנייה 500 פרנק, מחיר מכירה 2,000-1,500 פרנק). חוליית ביקורת של הצבא הצרפתי הצליחה לתפוס 20 ק״ג תה שהוסתרו בשקי כמון. יצחק מלכה נתפס עם סחורה מוברחת שקנה מיצחק אילוז בקזבלנקה, ונדון לחמישה חודשי מאסר. אולם הוא הצליח לחמוק מהמאסר בתינגיר, אחרי שהוזהר בטלפון על ידי יצחק בן שושן. דה פלריה ציין שיאניה אילוז ויצחק בן שושן חתומים על התלונה נגד הקפטן שארייר.

מלכה הודה לפני שארייר שקנה ב־20 ביולי 1943 מאילוז, יהודי מרוקני שחי בקזבלוקה, 9 ק״ג תה במחיר 500 פרנק לק״ג והסתיר אותם בשקי כמון.

הקצינים הצרפתים העלו מספר סיבות אפשריות לתלונה של יהודי תינגיר. הם ציינו כי אף שהייתה ליהודים אפשרות להתלונן לפני הפאשא או לפני מפקדי האזור, החבל או המחוז, הם בחרו להעביר את העובדות, נכונות או כוזבות, ישירות לסמכות העליונה ביותר, לנציב הכללי.

שארייר היה סמוך ובטוח שהיהודים פעלו משלושה מניעים:

רצון לפגוע בשיתוף הפעולה בין המנהל הצרפתי למנהל המרוקני, וליצור קרע בין מפקד תינגיר לבין נציג הפאשא.

חשש מפגיעה אפשרית בהמשך קיומו של המסחר בשוק שחור, שבו היו מעוניינים סוחרים יהודים בערים הגדולות.

דה פלריה ציין בהקשר זה שבראשית כהונתו של שארייר ניסה יהודי לשחדו, אך הוא דחה זאת ודיווח על כך לממונים עליו. לטענת ריבו היהודים לא התלוננו לפני הנציב הכללי על הקשיים שהערימו עליהם בסחר החופשי, מפני שזו הייתה הסיבה האמתית למזימתם. תינגיר ידועה בכל הרי האטלס כאחד המרכזים הגדולים ביותר של השוק השחור. באזור פורח המסחר במספר מוצרים: סוכר מתאפילאלת תמורת צבע אודם עשוי מעלי כופר (חנה), שהיה לו ביקוש מהים התיכון ועד ניגריה, תה, שהגיע בדרך כלל מקזבלנקה, שמן, נרות, גפרורים ועוד. ריבו טען כי מאיר אלחדד עומד בראש הארגון המנהל את המסחר בשוק השחור, והארגון פרוש על פני כל האזור ומנצל באופן ציני את האוכלוסייה. הפיקוח הפעיל שהחל מפקד תינגיר לאכוף על מסחר זה מפריע מאוד לספסרים, מפני שהוא מצמצם באופן משמעותי את רווחיהם, ואין תמה אפוא שהם מנסים להתפטר משארייר. ריבו הוסיף כי על פי מקור מידע צרפתי מהימן אלחדד אמר ששארייר ישוב לתינגיר ' רק כדי לארוז את מזוודותיו׳, כמו שעשו לפניו מפקדי תַאנַאנְת ובני־מלאל, וטען כי אלחדד ושותפיו עשו כל שביכולתם כדי לעורר תסיסה כללית בקרב הקהילה היהודית ואף ניסו להשפיע על נכבדים מוסלמים לצאת למרי נגד שארייר. היהודים להערכת ריבו אימצו את הצעדים שנקטו המוסלמים כלפי דיל, ששירת בתינגיר חמש שנים והועבר מתפקידו בלחץ מנהיגים מוסלמים ובראשם הכליפה. אלא שבמקום לפנות לפאשא, הם ביקשו את סיועם של הקונסול האמריקני והקונסול הבריטי, ובכך לדעת ריבו הגדישו את הסאה, שכן הם פגעו במוניטין של צרפת.

  1. הפגנת כוחם באזור, ושארייר ציין כי מפקד בתאנאנת וקפטן בבני־מלאל כבר הורחקו באותה הדרך.

הערת המחבר : יהודי מתינגיר, יצחק אביטן, הציע לו סל ובו שקדים וחבילות סיגריות. שארייר סירב לקבל את התשורה, ואז נתן לו היהודי מעטפה עבה ובה שני צמידי זהב. שארייר סבר שכדי להפסיק את השמועות הבלתי נסבלות המלוות כל מינוי חדש יש לנקוט צעדים חריפים נגד הצעת השוחד, למען יראו וייראו, והמליץ להטיל על אביטן שישה חודשי מאסר. שארייר אל קולונל אזור ורזאזאת, 'הנושא: בקשה להעניש את יצחק אביטן', 22 בפברואר 1943, שם, עמי 64.

         ריבו ציין שארבעה עשר נכבדים מוסלמים מסרו לו עדות בנדון בנוכחות הכליפה של טודרה מבלי שהדבר נכפה עליהם. שם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930