מורשת יהדות מרוקו

הטלאי הצהוב.

בצפאקץ ענדו את הטלאי הצהוב, סיפרה גז :

" היה חייט יהודי, הרחק מבית החרושת שלנו שהמשיך לעבוד בחנות שלו, ברגע של רגיעה היינו נכנסים, מפטפטים אתו, מדברים אתו. כשהופיע הצו הזה היה לו וילון צהוב, לקחתי אותו והבאתי אותו אל מר בוחניק, ואמרתי לו " תעשה כמה טלאי כאלו ". הוא עשה לי את זה, ולכל יהודי שעבר על ידנו נתתי אחד, ואמרתי " תענוד את זה, יום יבוא ונהיה עם כמו כל העמים. אל תתבייש, בראש מורם תענוד את זה ".

לפי עדות של חייל יהודי שהגיע לצפאקץ עם שחרורה, היה מצב היהודים בעיר טוב, מזה שבתוניס. זמן מסוים היו היהודים כלואים במחנה הסגר והוכרחו לשאת טלאי צהוב. בדרך אחרת לא פגעו ביהודים, כפי שסופר לנו.היחסים בין היהודים והערבים אינם טובים וכששלטו הגרמנים בעיר הרימו הערבים ראש והתלכו בקומה זקופה. כשיצאו הגרמנים את העיר הונמכה קומתם.

שיתוף פעולה עם הגרמנים.

גז סיפרה בעדותה על יהודי בשם מוריס נטף, שסייע לגרמנים. זוהי עדות יוצאת דופן, שכן לרוב לא דיברו יוצאי הקהילה על עניינים "לא נעימים", קל וחומר שלא נקבו במפורש בשמו של מי שעסק בעניינים כאלה. נטף סייע לגרמנים עד כדי כך שהאנגלים, טענה גז, רצו להוציאו להורג "על התנהגותו הקולברטורית שלו" . מה הייתה התנהגות זו ? "הוא התנדב ללכת אתו (עם וון פשט) מבית לבית כדי להראות לו משפחות (שמסתירות רכוש), ובין האשר הגיע למשפחת גז : "כשנכנס אלי לחדר – היהודי מוריס נטף אמר לבעלי" מסייה גז, אתה צריך לתת את הכסף והרכוש והתכשיטים וכל מה שיש לך לקומונדאט וון פשט.בעלי אמר לו "כפי שאתה רואה אנחנו בחדר אחד גרים שלוש משפחות. אין לנו שום דבר פה. הכל נשאר בעיר". וההוא אומר "אני מכיר את התכשיטים של אשתך. לא יכול להיות שהשאירה אותם בעיר". למזלה של גז היא הוזהרה מבעוד מועד על ידי יהודי אחר כי הגרמנים עומדים להחרים את רכושם, וביקשה מערבי שחי אתם, סאלם שמו, להטמין את התכשיטים בגֶפת, ואותו ערבי ישן במקום שבו הטמין את התכשיטים. נטף לא האמין לדבריה של גז – מוריס נטף הלז, היה כל כך פעיל הוריד כל מה שהיה בארונות, על הרצפה, כדי למצוא משהו, כי בעלי אמר לו "חפש! תמצא – תיקח!. גז התקשתה להבין ממה נבעה השנאה של נטף ליהודי המקום "הוא היה בן למשפחה טובה מאוד, אבל הוא היה הכבשה השחורה של כל המשפחה, וגם של היהדות המקומית. בעדות זו יש ללא ספק יותר מגרעין של אמת. העובדה שגז נקבה בשמו של נטף וזיהתה אותו כבן למשפחה מסוימת מחזקת את האמינות של העדות. עם זאת אי אפשר לאמת את המידע הזה ממקורות אחרים.

יחסי היהודים וסביבתם.

כאמור המחקר עדיין חסר מידע על היבטים שונים של הכיבוש הגרמני בצפאקץ, כמו בערים אחרות. אחד ההיבטים המעניינים הוא מה קרה לאוכלוסיות האחרות בעיר, ומה היו היחסים בין העדות שבה – יהודי, ערבים, צרפתים והעדות הקטנות, איטלקים ויוונים. יתרה מזו, אין לנו כמעט מידע על יחס השלטון המקומי, הצרפתי והערבי, ליהודים.

לטענת של גז יחס הערבים אל היהודים היה בעיקרו יחס טוב. המושל הערבי של העיר היה בודק בעצמו אם היהודים מקבלים את האספקה שניתן לספק, בעיקר לחם, חלב ומים. כמו כן דאג במידת האפשר שלא יהיו פגיעות ביהודים או ברכושם. הוא אף ניסה למנוע את תופעות השוק השחור, אך כנראה ללא הצלחה. יחסם הטוב של הערבים בא לידי ביטוי גם בעדויות אחרות, למרות אי אלו הסתייגויות. כך למשל טען סעדיה חורי כי הערבים נהגו להלשין על היהודים שהורידו את הטלאי הצהוב.

מעניין יחסו של המפקח האזרחי הצרפתי של העיר. יש בידינו שתי עדויות על התנהלותו מול הקהילה. האחת נובעת מניסיונו למנות ועד חדש לקהילה ולמינויו של הנרי כהן, והאחרת – למאמציו לדחות ככל האפשר את תשלום הקנס השני שהוטל על הקהילה. בעדויות ובמסמכים שבידינו אין כל טענה כלפי השלטון הצרפתי, אך אין להסיק מכך שלא היו טענות כאלה בתוקפת הכיבוש הגרמני. טבעם של המסמכים, העיקר אלו שנכתבו לאחר המלחמה, שהם משקפים את ניסיונה של הקהילה לחזור לחיי השגרה ולא לחזור לאירועי העבר הקשים.

יחסם של החיילים האיטלקים ליהודי המקום היה טוב בהרבה משזה של החיילים הגרמנים. למשל לאחר שחיילים גרמנים היו באים לקחת שמן זית מבית החרושת של משפחת גז, היו נכנסים חיילים איטלקים ובודקים אם הם פגעו ביהודים.כמו כן הם היו מחלקים לילדים לחם וביסקוויטים. התנהגותם הייתה בלתי רגילה, יפה, קבעה גז. עמדה זו מקבלת אישוש גם מההתנהגות הכוללת של הכוחות האיטלקיים באזורי הכיבוש האחרים, כפי שעולה ממחקרו של דניאל קארפי.

סוף הכיבוש.

כשקרבו כוחות בעלות הברית לצפאקץ, קיבלו החיילים הגרמנים הוראה לעזוב את העיר. גז שחזרה את האירועים : "היינו ליד בית החרושת שלנו. עומדים ורואים את המכוניות, המכוניות והקמיונים – משאיות – מלאים בחיילים גרמנים. אבל לא ידענו מדוע עוברים דרך בית החרושת שלנו, הרי זו לא הדרך לתוניס…לאן הם הולכים ? …שמחנו מאוד, כאשר נוכחנו לדעת, שהם טעו בדרך וחזרו כולם בחזרה.

יום שישי ה- 9  באפריל היה יום שמח. הגרמנים נסוגו מצפאקץ. אין לנו מידע על קרבות בעיר, ויכול להיות שהכוחות הגרמניים במקום קיבלו מהמפקדים בתוניס הוראה לסגת ללא קרב. למי היו ידיים להכין שבת, למי היו ידיים לעשות משהו. כולנו היו עומדים מאחורי החלונות, מביטים בתנועה ההולכת ובאה. את ד"ר ספרבר לא ראינו במשך כל היום, בני הערובה היו כולם בבית החרושת, לא ידענו מה יהיה בגורלם. למחרת, בשבת בבוקר, נכנסו כוחות בעלות הברית, שבאו מדרום, לעיר ספאקץ.

השפעות המלחמה.

המלחמה השפיעה בכל תחומי החיים, היא גרמה לפגיעה כלכלית חמורה שהיהודים התקשו להתאושש ממנה, פגעה בנוער היהודי, שנאלץ לצאת לעבודות הכפייה, גרמם לאכזבה קשה מצרפת, לאכזבה מהתרבות הצרפתית, ועוד. במושגים של מודרניזציה וקולוניאליזם ניתן לומר כי לאחר מלחמת העולם השנייה החלה להיחלש השליטה הצרפתית בתוניסיה והחל תהליך הדה קולוניזציה, שהוביל בסופו של דבר לכינונה של תוניסיה כמדינה לאומית ערבית מוסלמית. הציונים היו הראשונים שהבינו את משמעות הדבר לעתיד חייהם בתוניסיה, ולכן הם ביקשו להגר מתוניסיה יותר מאשר כל קבוצה אחרת.

השפעות המלחמה על הקהילה היהודית בצפאקץ לא היו שונות מהשפעותיה בכל תוניסיה. עם זאת אין בכך כדי לפטור אותנו מלבחון את ההשפעות שמישור המקומי.

ההנהגה.

חילוקי הדעות שאפיינו את הנהגת הקהילה עוד מאמצע שנות השלושים שבו ועלו לאחר המלחמה. ביולי 1943 הוקם ועד זמני לקהילה בנשיאותו של אלבר סעדה. הוועד התפטר ב-16 בנובמבר 1943, עקב חילוקי דעות בין סעדה לבין ויקטור גז.  ב "הערה סודית", ככל הנראה של השלטונות נרשם כי "הסכם בין ויקטור גז לבין אלברט סעדה הוא בלתי אפשרי. ב-7 בפברואר 1945 הוקם ועד עזרה וסיוע, אך ב-141 במאי 1946 התפטרו חברי הוועד והוצגה לשלטון דרישה לקיים בחירות למועצת הקהילה. הימצאותו של גז בתוניס ותפקידו של סעדה במהלך המלחמה הכריעו את הכף חטובת סעדה, והוא המשיך לכהן בתפקיד נשיא מועצת הקהילה עד לאחר הקמתה של תוניסיה העצמאית, בשנת 1956. הנה כי כן המלחמה הכריעה את המאבק הבין אישי הזה, שהחל כנראה עוד באמצע שנות השלושים של המאה העשרים.

הטיפול בפיצויים על הקנסות והנזקים של המלחמה.

כאמור הגרמנים עזבו את צפאקץ ב-10 באפםריל 1943, וארבעה ימים לאחר מכן כבר נשלח למפקח האזרחי של צפאקץ תזכיר בן שלושה עמודים מאת מועצת הקהילה היהודית בצפאקץ שבו תואר מצבם של היהודים בתקופת שלטון וישי והכיבוש הגרמני ופורטו דרכים לתיקון נזקים שנגרמו לקהילה בתקופה זו.  רוב העמוד הראשון של התזכיר עוסק בתקופת וישי, ובמרכזו הדרישה להשבת כל הזכויות שנשללו מהיהודים על ידי הצרפתים מאז הפסקת האש של יוני 1940 (הכוונה כמובן לנפילת צרפת וכינון משטר וישי, ונראה כי המחברים ביקשו לשמור על זהירות בניסוח) והחזרת כל היהודים למשרותיהם. לכך קראו מחברי המסמך "החזרת הכבוד" ליהודים שנפגעו בתקופת וישי. לטענת ראשי הקהילה האופניים ומקלטי הרדיו שהוחרמו מידי היהודים נמצאים בידי המשטרה הצרפתית, ואין סיבה שלא להשיבם לבעליהם החוקיים. אשר לרהיטים הוצע כי הם יועברו למפעל – Usine Marguerute , שבבעלות מר חלפון, ויימסרו לבעליהם לאחר שיזהו את הרהיטים ויצהירו כי הם רכושם. כמו בן ביקשו מחברי המסמך לטפל מיד במציאת פתרון ל 21.6 מיליון הפרנקים ששלמה הקהילה במהלך הימים האחרונים של הכיבוש.

בעיה נוספת שהתעוררה בעקבות השחרור הייתה מעמדם של היהודים האיטלקים. מיד עם השחרור הכריזו השלטונות כי הנכסים הכספיים של איטלקים המופקדים בבנקים בצפאקץ הם נכסי האויב, והדבר פגע ביהודים אזרחי איטליה שחיו בצפאקץ. מועצת הקהילה דרשה להוציא את היהודים האיטלקים מכלל האיטלקים שהוראה זו חלה עליהם, ונימקה את הדרישה בכך שגם באיטליה נרדפו היהודים בגלל דתם. ובכך שהכוחות הגרמניים בצפאקץ פגעו גם בהם ללא כל קשר לזיקתם לאיטליה. יתרה מזו, הם נלקחו לעבודות הכפייה, שילמו את המסים המיוחדים שהטילה הקהילה היהודית על כל חבריה., והיו בין החותמים על הערבויות לקנסות שהטילו הגרמנים על יהודי העיר. כדי לחזק את דרישתה ציינה מועצת הקהילה כי כל היהודים האיטלקים ביקשו לקבל אזרחות צרפתית לפני פרוץ המלחמה אך נענו בשלילה.

הנוער היהודי והציונות.

המלחמה ושותפות הגורל של היהודים בתקופת הכיבוש הגרמני תרמו לתחושה של גאווה לאומית יהודית. היטיבה לתאר זאת גז כאשר ניסתה להסביר למנהל הדואר בעיר למה עליה לענוד את הטלאי הצהוב : " אמר לי, גברת גז למה את עונדת אותו, הרי את נראית כמו גויה אנטישמית, לשם מה את צריכה את זה"

אמרתי " אני חלק מהעם שלי, ואני צריכה להיות יחד איתם. אם אני נראית כטיפוס יהודי או לא, זה לא חשוב, אני צריכה לענוד את זה ובשבילי זה אות כבוד ".

בשלהי שנת 1943 התארגנה בצפאקץ קבוצת צעירים שהייתה הבסיס להקמת תנועת "צעירי אוהבי ציון". התנועה הסתמכה על אישור השלטונות הצרפתיים משנת 1913 להקמת "אוהבי ציון" וראתה עצמה מסופחת לתנועה זו – Affilier . במרס 1945 מנתה התנועה כ-650 חברים ואוהדים – 100 מתחת לגיל שש עשרה, 200 חברים בגיל שש עשרה עד עשרים וחמש ו-300 בגיל עשרים וחמש ומעלה. למרות ניסיונות שונים לשוות לתנועה גוון פוליטי מפלגתי, ומרות חילוקי דעות קשים ואף פרישה של פעילים אחדים מהתנועה, שמרה התנועה עד שלהי 1947 על ניטרליות מבחינה מפלגתית, והייתה תנועה מסורתית ועממית באופייה.

את השינוי הגדול בין הציונות שלפני המלחמה לבין הציונות שהתארגנה לאחריה הסביר אחד מראשי תנועת "צעירי אוהבי ציון" :

לפני המלחמה התרכזו בתנועתנו יהודים שפעולתם העיקרית הייתה יהודית, כלומר למדו עברית, ואת שאר הזמן הקדישו למשחקים, למוזיקה והכנת הצגות תיאטרון. ידענו כל הזמן שאנו יהודים, אך המילה " ציונות ", קל וחומר " חלוציות " הייתה כמעט בלתי מוכרת…לאחר שבנות הברית עברו בעירנו, חידשה תנועתנו את פעילותה, אך בצורה שונה לחלוטין. הכל השתנה. קורסים מסודרים לעברית, לימודי ציונות וחיי גדולי העם היהודי, שירים ארץ ישראליים, ספורט, ישיבות כלליות בשבת ואוריינטציה לעבר חלוציות וחיים בקיבוץ.

בתנועת "צעירי אוהבי ציון" באו לידי ביטוי כל מגמותיה של הציונות התוניסאית שלאחר המלחמה מבחינת הארגון, האידיאולוגיה ודפוסי הפעולה. השינוי העיקרי חל בתפיסת הציונות, עד מלחמת העולם השנייה הייתה הציונות חשובה כבסיס לזהות פוליטית ותרבותית בתוניסיה. לציונות לא הייתה עוד משמעות בתוניסיה אלא רק בהגשמה. הייתה זו תקופת הציונות המגשימה.

בוועידת החירום של "הקונגרס היהודי העולמי" שהתכנס באטלנטיק סיטי ב-27 בנובמבר 1944 הופיע עורך דין גָנֶם כנציגה של תוניסיה. הוא עצמו היה יליד סוסה אך חי בצפאקץ זה שנים והיה מהפעילים הבולטים בעיר למען הנוער היהודי, "קרן קיימת לישראל" והתנועה הציונית. מעדותו עולה כי יד בתום המלחמה נאספו בצפאקץ 57.000 פרנק עבור "קרן קיימת". כמו כן נערכה פגישה של כל הגופים היהודיים בעיר, ובה הובעה תודה לנשיא ארצות הברית ולעם האמריקאי, ומנגד הועלתה תביעה לפיצויים מגרמניה. המשתתפים גם דרשו הקמת צבא יהודי, ביטל של "הספר הלבן" והקמת מדינה יהודית בשתי גדות הירדן, על פי רוח התורה. הצהרה שכזו מוכיחה משהו על הנטיות העיקריות של יהדות תוניסיה לאחר המלחמה. הייתה זו הצהרה פרו-לאומית ציונית מובהקת. גָנֶם עצמו היה ידוע בציוניותו, אך יש הבדל בין פעילות ציונית בצפאקץ לפעילות בחו"ל. הן בהצהרה שיצאה מהפגישה של הגופים היהודיים בצפאקץ והן בדבריו של גָנֶם יש הוכחה נוספת לשברון האסימילציונית בצרפת.

ביטוי אחר של הפעילות הציונית היה התרומה החשובה של צפאקץ להגירת היהודים מתוניסיה בכלל ומצפאקץ בפרט. לפחות 120 יהודים עזבו את צפאקץ באופן בלתי לגלי עד מאי 1947 בדרכם לאלג'יריה ומשם לארץ ישראל. בין המניעים העיקריים להעפלה היו המצב הכלכלי של היהודים בעיר וטעמים ציוניים. עדות לכך ניתן למצוא במכתב שכתב יצחק ברבי, אחד מראשי התנועה וממארגני ההעפלה מצפאקץ, ערב עלייתו :

זמן ההגשמה הגיע, צריך לעורר לב החברים והחברות הנשארים ולהכניס ברוחם את ההגשמה, להבין להם שארצנו צריכה בבניה, להבין להם שלא תהיה מנוחה כל עוד שהיהודים לא יעלו ויחזו את הארץ, לא צריך לבוא לאספות דווקא, זה יפה, זה צעד בהגשמה רוחנית, אבל צריך חבר להכשיר את עצמו, לחנך ולסבול עד יום העלייה.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

סוף הפרק

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939

   חרם יהודי מרוקו גרמניה הנאצית

1939-1933

במאמר זה אבחן את תגובתם של יהודי מרוקו על עליית הנאצים לשלטון, ואתמקד בחרם הכלכלי הספונטני והמאורגן גם יחד שהטילו יהודי מרוקו על מסחר עם גרמניה. המאמר מבוסס על אוסף המסמכים של משרד החוץ הגרמני על מרוקו בשנים 1939-1933, שתועדה בהם מקרוב תנועת החרם היהודי. אמנם מסמכים אלה אינם מאפשרים לשחזר עד תום את מהלך האירועים במרוקו – שהרי שחזור כזה מחייב לעיין גם בתיעוד שאספו מוסדות הפרוטקטורט הצרפתיים, הקהילה היהודית ומוסדות השלטון הערביים – אך יש בהם ללמד על מאפייניו המרכזיים של החרם היהודי. להלן אציג ארבע היבטים של המאבק הכלכלי היהודי במרוקו כנגד גרמניה הנאצית, היבטים שהיו משולבים זה בזה. ראשית, הנהגת קהילת יהודי מרוקו, בתמיכת חלקים גדולים מכלל האוכלוסייה היהודית, עמדה במהירות על אופיו של המשטר הנאצי ועל הסכנה שטמונה בו ליהודי אירופה והעולם כולו, והיא התארגנה בפרק זמן קצר – בתוך פחות מחודשיים מעליית הנאצים לשלטון – להטלת חרם שיטתי וגורף על מוצרים גרמניים, על נציגים כלכליים גרמנים ועל מגע עם גרמנים בכלל. שנית, הטלת החרם היהודי הייתה קשורה למאבק הקולוניאלי בין גרמניה לצרפת בסוף המאה התשע עשרה, לחוזה ורסאי ולסעיפים בתוכו הנוגעים למרוקו וכן לדיונים בין גרמניה לצרפת בעניין שינוי מעמדם המשפטי של הגרמנים במרוקו. אבחן כיצד השתלב החרם היהודי בהקשרים רחבים אלה וכיצד ידעו יהודי מרוקו לנצל את הדבר להצלחת מאבקם. שלישית, החרם על גרמניה, נוסף על הנזק הכלכלי שגרם למחרימים עצמם, השפיע באופן שלילי על מרקם היחסים עם הסביבה המוסלמית, אך השפעה זו לא החלישה את הסולידריות של יהודי מרוקו עם יהודי גרמניה. ורביעית, החרם היהודי תרם לפגיעה משמעותית בפעילות הכלכלית הגרמנית במרוקו ואף הוביל את משרד החוץ הגרמני לעצור את הפצת התעמולה הנאצית בכלל והתעמולה האנטישמית בפרט בארץ זו.

היבטים של המאבק הכלכלי היהודי במרוקו כנגד גרמניה הנאצית, היבטים שהיו משולבים זה בזה. ראשית, הנהגת קהילת יהודי מרוקו, בתמיכת חלקים גדולים מכלל האוכלוסייה היהודית, עמדה במהירות על אופיו של המשטר הנאצי ועל הסכנה שטמונה בו ליהודי אירופה והעולם כולו, והיא התארגנה בפרק זמן קצר – בתוך פחות מחודשיים מעליית הנאצים לשלטון – להטלת חרם שיטתי וגורף על מוצרים גרמניים, על נציגים כלכליים גרמנים ועל מגע עם גרמנים בכלל. שנית, הטלת החרם היהודי הייתה קשורה למאבק הקולוניאלי בין גרמניה לצרפת בסוף המאה התשע עשרה, לחוזה ורסאי ולסעיפים בתוכו הנוגעים למרוקו וכן לדיונים בין גרמניה לצרפת בעניין שינוי מעמדם המשפטי של הגרמנים במרוקו. אבחן כיצד השתלב החרם היהודי בהקשרים רחבים אלה וכיצד ידעו יהודי מרוקו לנצל את הדבר להצלחת מאבקם. שלישית, החרם על גרמניה, נוסף על הנזק הכלכלי שגרם למחרימים עצמם, השפיע באופן שלילי על מרקם היחסים עם הסביבה המוסלמית, אך השפעה זו לא החלישה את הסולידריות של יהודי מרוקו עם יהודי גרמניה. ורביעית, החרם היהודי תרם לפגיעה משמעותית בפעילות הכלכלית הגרמנית במרוקו ואף הוביל את משרד החוץ הגרמני לעצור את הפצת התעמולה הנאצית בכלל והתעמולה האנטישמית בפרט בארץ זו.

הערת המחבר: מאמר זה הוא חלק מפרויקט משותף ל׳מכון בךצבי' ו׳יד ושם' שמטרתו ליצור קובץ תעודות על יהודי צפון אפריקה בשנים 1945-1933. ברצווי להודות לרכז הפרויקט, דייר חיים סעדון, ולתמר פוקס מימכון בךצבי׳ על עזרתם בחיבור מאמר זה. 1 בשנת 1936 אורגן מחדש ארכיון משרד החוץ הגרמני בברלין (Politisches Archiv des Auswartigen Amts), והתיעוד חולק לשתי תקופות: המסמכים שנאספו עד 1936 נשמרו בנפרד מאלה שנאספו לאחר שנה זו. חלק גדול מהתיעוד שמשנת 1936 ואילך אבד בשנות מלחמת העולם השנייה, בעיקר כתוצאה מההפצצות ומשרפה יזומה של תיעוד על ידי הנאצים בשלהי המלחמה. מאמר זה מבוסס על שלושה אוספים מרכזיים: אוסף קובצי התיעוד על מרוקו, אוסף התיעוד על תנועת החרם היהודי כנגד המסחר הגרמני ואוסף התיעוד של הקשרים הכלכליים בין צרפת לגרמניה. שלושת האוספים שייכים לקבוצת התיעוד R. לחלק מהתעודות נרשם מלבד מספר הקובץ בסדרת R גם מספרה של התעודה. תרגום התעודות בגוף המאמר ועשה על ידי.ע"כ

חוזה ורסאי והגבלת הפעילות הכלכלית הגרמנית במרוקו לפני 1933

חרם יהודי מרוקו על גרמניה היה חלק מתנועה כללית שהתארגנה בעולם היהודי זמן קצר לאחר עליית היטלר לשלטון. כבר במרס 1933 הציפו נציגויות משרד החוץ הגרמני וחברות גרמניות מכל רחבי העולם את משרד החוץ באלפי מברקים, מכתבים ותזכירים בהולים על החרמה יהודית ספונטנית ומאורגנת של סחורות גרמניות ועל הימנעות של סוחרים ותעשיינים יהודים מקשרים עם חברות גרמניות.

הערת המחבר: תיעוד משרד החוץ הגרמני מלמד ללא צל של ספק שהטלת חרם יהודי על הרייך השלישי לא הוגבלה למרוקו. פרט לאלגייריה, שאין כמעט התייחסנת של דיפלומטים גרמנים בה לתנועת החרם היהודי, בכל המדינות המוסלמיות שהיו בהן קהילנת יהודיות אספו הנציגויות הגרמניות תיעוד על המאבק הכלכלי של היהודים. עובדה זאת מדגישה את נחיצותו של מחקר השוואתי בין תנועות החרם היהודי בארצות האסלאם השונות ובינן לבין תנועות חרם יהודי במערב. התייחסות השוואתית לנושא ראו: אלדר; לסקר. ואולם במאמר זה אני נמנע מגישה השוואתית ומתמקד בהצגת החרם היהודי לאור הסיטנאציה

הקולוניאלית הספציפית במרוקו. זו הייתה שונה מהותית ממרקם היחסים הקולוניאליים באלג׳יריה ובתוניסיה, אף על פי ששלוש המדינות היו נתונות לשליטה צרפתית, ומארצות בעיראק ומצרים או לוב, שהי1 בחסות אנגלית ואיטלקית. עיון מעמיק בתיעוד הגרמני מלמד שגרמניה נקטה יחם שונה אל כל אחת מהמדינות המוזכרות. כך למשל איטליה הייתה בעלת ברית של גרמניה ומשטרה היה אידאולוגי פשיסטי. ואילו באנגליה ראה הרייך השלישי עד לפרוץ המלחמה בעלת ברית פוטנציאלית. מדיניות זו השפיעה הן על הקהילות היהודיות והן על הגרמנים. כל מחקר השוואתי נדרש אפוא להציג בהרחבה את ההקשרים הקולוניאליים השונים ואת המדיניות הגרמנית כלפי המדינות השונות, משימה שהיקפה חורג בהרבה מהיקפו של מאמר.

תנועת חחרם נפרשה מארצות־חברית' במערב וערד פולין' ואוסטריה' במזרח, מפינלנד׳ בצפון ועד דרום אפריקה׳ בדרום. מראשיתה הצטרפו לתנועה זו כמעט כל קהילות העולם המוסלמי, ובהן יהודי מצרים," עיראק,,, תוניסיה"' וכאמור גם יהודי מרוקו." ואולם ההגבלות שהוטלו מאז סוף מלחמת העולם הראשונה על שהייתם של גרמנים במרוקו ובעיר בעלת המעמד הבין־לאומי טנג׳יר, העניקו לחרם היהודי במרוקו צביון ייחורי בהשוואה לארצות אחרות. נוסף על קריעת שטחים מהרייך הגרמני, קביעת פיצויי מלחמה והטלת הגבלות על היקפו ואופיו של הצבא הגרמני כלל חוזה ורמאי סעיפים מוכרים פחות שנוגעים במרוקו. סעיפים 146-141 העניקו למלך מרוקו חופש בקביעת המעמד המשפטי ואפשרויות ההשתקעות של גרמנים במרוקו.12 ב־11 בינואר 1920 חתם המלך על צו, דהיר, שחייב אישור מוקדם לכל ביקור של גרמני, שהייה שלו או הנאה מכל זכות משפטית במרוקו. כמו כן הוענקה לרשויות מרוקו הסמכות לבטל את אשרת השהייה של גרמני בכל רגע נתון, וכשישה חודשים לאחר ביטול זה חויב השוהה הגרמני לחסל את כל אחזקותיו במרוקו. חריגה מהוראות אלה הייתה כרוכה בעונשי מאסר שבין שלושה חודשים לשנתיים ובקנס שבין 2,000 ל־10,000 פרנק או בהחרמת רכוש.

 גם בטנג׳יר הוחלו תקנות אלה על נתינים גרמנים, וסעיף 48 של בית הדין הבין־לאומי של טנג׳יר אסר על גרמנים לפנות לערכאותיו. כך נשללה מהם בפועל האפשרות להשתקע בטנג׳יר על אף מעמדה הביךלאומי המיוחד. הרקע להגבלות אלה היה המאבק הקולוניאלי שהתנהל בין גרמניה לצרפת לפני מלחמת העולם הראשונה על השליטה במרוקו, מאבק שבסופו הוכפפה מרוקו לשלטון חסות קולוניאלי צרפתי. במהלך מאבק זה הפיצו שתי המעצמות את השפעתן בין השאר באמצעות פעילות מסחרית. החשש מהמשך הפצת ההשפעה הגרמנית במרוקו גם לאחו חוזבופח כמלחמה הוביל את צדפת המנצחת לאכוף את השפעתה על השליט הערכי, ולצמצם את הפעילות המסחרית והכלכלית הגרמנית במרוקו באמצעות הגבלת אשרות השהייה לגרמנים. ואכן, כפי שציין משרד החוץ הגרמני, התקנות פגעו קשות בפעילות הכלכלית הגרמנית במרוקו, גם אם לא חיסלו אותה לחלוטין. לפיכך ביטולן הפך למטרה המרכזית של הדיפלומטיה הגרמנית בכל הקשור במרוקו, וזאת לא רק בגלל הנזק הכלכלי שהסבו, אלא גם מפני שיצרו מצב בלתי נסבל בעיני הגרמנים – מרוקו הייתה המדינה היחידה בעולם שרגלי גרמנים הודרו ממנה לגמרי.

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114-פרק 1/5

עמוד 201

פרק 1/5

בשנת 1925, עם מינויו של אריסטיד בריאן (Briand) לשר החוץ של צרפת, נוצרו התנאים לשינוי מעמדם של הגרמנים במרוקו. בעת חתימת חוזה ורסאי לא מילא בריאן תפקיד ציבורי, וכך יכול היה להסתייג מחוזה זה ולהוביל מדיניות של הפשרת היחסים בין שתי המעצמות היריבות ממלחמת העולם הראשונה. הביטוי המידי של התמורה ביחסה של צרפת אל גרמניה היה הסכמי לוקרנו משנת 1925, שאפשרו בין השאר את הצטרפותה של גרמניה ל׳חבר הלאומים׳. הפשרת היחסים בין שתי המדינות עשויה להסביר גם את נכונותם של הצרפתים לפשרות במרוקו. בשנת 1927 נפתחו דיונים בין צרפת לגרמניה בנושא ביטול אפליית הגרמנים, אבל רק באוגוסט 1931 החל משרד החוץ הצרפתי לגלות נכונות לשנות את התקנות. כעבור שנתיים, ב־11 במרס 1933, בוטל חלק גדול מתקנות אפליית הגרמנים במרוקו, וארבעה ימים מאוחר יותר פרסם שליט מרוקו דהיר חדש שעיגן את ההסכמות החדשות בחוק. ב־17 במרס נמסרה הודעה לעיתונות בדבר ההסכם החדש, ובו ביום הוחלו התקנות החדשות בפועל. לפי תקנות אלה יכלו גרמנים לקבל ללא הגבלה אשרת שהייה בעלת תוקף לחצי שנה, אך הצרפתים לא התחייבו להאריך את האשרה באופן אוטומטי. את ההשוואה המוחלטת של מעמד הגרמנים לנתיני ארצות אחרות דחו הצרפתים לדיונים בין שתי המדינות שאמורים היו להתחדש כשנתיים מאוחר יותר, במרס 1935. השהיה זאת נבעה בעיקר מהמשך המאבק המזוין של שבטים מרוקנים בכיבוש הצרפתי; הצרפתים ביקשו לנרמל לחלוטין את היחסים עם גרמניה רק לאחר דיכוי מלא של המרידות המקומיות.

מכתב ברכה ששלח משרד החוץ הגרמני לשגריר גרמניה בפריז יום לאחר אישור ההסכם, אינו מותיר מקום לספק באשר לחשיבות שיוחסה להסכם. אמנם התקנות החדשות לא השוו לחלוטין את מעמד הגרמנים במרוקו לזה של נתיני ארצות אחרות והשאירו לצרפתים אפשרות לשקול מחדש את שהייתו של גרמני זה או אחר במרוקו. ובכל זאת נחשב ההסכם בין צרפת לגרמניה מהלך חשוב בנרמול מעמדם של הגרמנים במרוקו וצעד משמעותי בדרך לפתיחה מחודשת של שערי ארץ זו לסחר הגרמני. הוא גם נתפס בעיני הגרמנים כחלק ממאמץ כולל לרוויזיה של חוזה ורסאי והושווה להישג הדיפלומטי של הסכמי לוקרנו.²⁴ ואולם עיתוי הסרת ההגבלות על שהיית גרמנים במרוקו היה קריטי והשפיע במידה רבה על אופיו של החרם שיזמו יהודי מרוקו.

ההסכם החדש נחתם כחודש וחצי לאחר עליית הנאצים לשלטון ב־30 בינואר 1933 ופחות מחודש לפני שהטילו הנאצים חרם על עסקים יהודיים בגרמניה, ב־1 באפריל באותה שנה. במדינות שהתקיימה בהן פעילות כלכלית גרמנית לאורך שנים, היו הגרמנים חשופים פחות להשפעת חרם כלכלי לא ממשלתי. חוזים ארוכי טווח, קשרי אמון עם לקוחות או הסתמכות על סחורות וספקים גרמניים העניקו לחברות גרמניות חסינות מסוימת מחרם שלא נתמך על ידי הממשלות. לעומת זאת במרוקו, שהתקיימה בה פעילות כלכלית גרמנית מצומצמת בלבד, עשוי היה חרם יעיל של סוחרים יהודים גם ללא תמיכה ממשלתית לעצור את התפתחות הפעילות הכלכלית הגרמנית בעודה באבה. זאת ועוד, ההסכם היה תוצאה של מדיניות ההפשרה בין צרפת לבין גרמניה, מדיניות שלא חזתה את עליית הנאצים לשלטון ואת השפעתה על מערכת היחסים בין שתי המעצמות. ההתדיינות בשאלת מעמד הגרמנים במרוקו, שנמשכה שנים אחדות, הניבה הסכם זה, כביכול מכוח האינרצייה, דווקא בראשיתו של עידן חדש, העידן הנאצי. בדיעבד ספק אם משרד החוץ הצרפתי היה נכון לפשרות במרוקו אילו ידע שהיטלר יעלה לשלטון בראשית 1933. המשטר הנאצי עורר בקרב הצרפתים חששות ישנים מתקופת המאבק הקולוניאלי כנגד גרמניה מראשית המאה. עליית הנאצים לשלטון שכנעה לא מעט צרפתים – מחוגי הימין והשמאל כאחד – שההסכם היה מקח טעות שיאפשר לגרמניה הנאצית לחתור שוב, באמתלה של פעילות כלכלית, תחת השליטה הצרפתית במרוקו. יש להדגיש כי אף שההכנות החדשות בין גרמניה לצרפת שיפרו את מעמדם של הגרמנים במרוקו, הן כאמור לא ביטלו לחלוטין את ההגבלות. כך למשל בחלקי מרוקו שבשליטה צרפתית לא התירו הצרפתים הקמת קונסוליות גרמניות. השינוי שחל בדעת הקהל הצרפתית כנגד גרמניה איים לעכב את הדיונים בין גרמניה לצרפת על ביטול מוחלט של אפליית הגרמנים, שנועדו כאמור לשנת 1935, ועל הקמת נציגויות גרמניות.

החרם היהודי חתר לנצל את חולשותיהם של הגרמנים במרוקו והתבצע בשני גלים עיקריים: הראשון החל בסמוך להטלת החרם הנאצי על עסקים יהודיים בגרמניה, ב־1 באפריל 1933, ונמשך עד 1935; והשני החל לאחר פוגרום ׳ליל הבדולח׳, ב־9 בנובמבר 1938, ונמשך עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומאז אסרו הצרפתים כל פעילות מסחרית גרמנית במרוקו.

החרם היהודי במרוקו

הראשונים שדיווחו על חרם יהודי שיטתי היו סוחרים גרמנים וחברות גרמניות. תיעוד משרד החוץ הגרמני מלמד שכבר ב־20 במרס, כשבוע וחצי לאחר שינוי תקנות שהיית הגרמנים במרוקו ועוד לפני שהטילו הנאצים חרם על מסחר עם יהודים בגרמניה, החלו יהודים במרוקו להימנע מקשרים עסקיים עם חברות גרמניות. במכתב בהול ששלח אל משרד החוץ ב־24 במרס דיווח שר התחבורה הגרמני על הודעה של איגוד הספנות הגרמני מה־20 וה־21 במרס על חרם של סוחרים יהודים במרוקו על המסחר הגרמני. שר התחבורה התריע בפני עמיתיו ממשרד החוץ על הנזק של החרם וקרא להם לפרסם הצהרה שתוביל להרגעת הרוחות. איגוד הספנות לא הסתפק בפנייה אל שר התחבורה ופנה ב־28 במרס ישירות אל משרד החוץ; במכתבו אזכר ׳את תכתובתנו מה־20 במרס בנוגע לחרם במרוקו׳ והאיץ במשרד החוץ להמציא לאיגוד בהקדם האפשרי את התקנות החדשות, שיאפשרו את הקמת הנציגויות הראשונות של חברות ספנות גרמניות במרוקו. המכתב מרמז על החשש של אנשי האיגוד מתוצאות החרם, שעלולות היו לעכב ואף למנוע את תחילת פעילותם במרוקו. חשש מרומז זה הפך לקריאה דחופה במכתבים ובמבדקים ששלח היועץ המסחרי הגרמני רנשהאוזן(Renschhausen) מהעיר לראש אל הקונסול הגרמני בעיר. במברק לממונים עליו בברלין אזכר הקונסול מברק של רנשהאוזן (המברק הנזכר אינו נמצא בקובץ התיעוד), תיאר בהרחבה את הצעדים שנקטו יהודי מרוקו וכינה אותם בשם תנועת חרם (.(Boycottbewegung בדיווחו חרג הקונסול מתיאור האירועים בעירו בלבד וסקר את תנועת החרם שהקיפה את מרוקו כולה לרבות טנג׳יר, ושהתגברה מיום ליום. מברקו מלמד שיהודי מרוקו וטנג׳יר הכריזו על צום להזדהות עם יהודי גרמניה, והקונסול כינה צעד זה ׳שיגעון שלמרבה המזל היהודים כאן לא נענו לו׳. הוא הוסיף כי בטנג׳יר תלו אנשי עסקים יהודים במשרדיהם ובחנויותיהם שלטים שנאמר בהם ׳שהם אוסרים ביקורים של אנשי עסקים גרמנים׳. הקונסול הגרמני, שהעיד על עצמו ׳כבעל יחסים קבועים וטובים עם אנשי עסקים יהודים׳, ראה בתנועת החרם תוצאה של הסתה של העיתונות הצרפתית, והבטיח לממונים עליו בברלין שעם שוך הסתה זו הוא ינצל את קשריו להרגעת הרוחות.

ב־4 באפריל 1933 שלח היועץ המסחרי רנשהאוזן מכתב אל יועץ המשלחת הגרמנית ד״ר פון רינטלן(von Rintelen). לאחר ששיבח בהרחבה את ההישג הדיפלומטי הגרמני בשינוי הסדרי השהייה לגרמנים במרוקו, הזהיר שהצרפתים עשויים ל׳מסמס׳ (Verwessern) את השמחה הגרמנית והתריע מהפגיעה במסחר הגרמני המצומצם שכבר התקיים במרוקו, ׳מפני שכבר עשרה ימים סחורות גרמניות, בתי מסחר גרמניים, וספינות גרמניות מוחרמים על ידי חברות יהודיות. מה המשמעות של דבר זה אתם תבינו אם אומר לכם ש־80-70 אחוז של המסחר הגרמני במרוקו מצוי בידיים יהודיות שעד כה תמכו במסחר זה׳. בהמשך המכתב תלה רנשהאוזן חרם זה במאמר הסתה כנגד גרמניה שפורסם בעיתון הצרפתי ׳אקו דו מרוק׳(Echo du Maroc; ההד של מרוקו) בידי גורמים צרפתיים התומכים בחרם. הוא אף צירף למכתבו את המאמר, המלמד לא על קונספירציה צרפתית כנגד גרמניה, אלא דווקא על ההיקף והעצמה של ההתארגנות היהודית הממוסדת במרוקו כנגד גרמניה.

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114-פרק 2/5

עמוד 206

פרק 2/5

לפי הדיווח העיתונאי באותו מאמר – שנדפס ב־2 באפריל 1933, יום לאחר התחלת החרם הנאצי על יהודי גרמניה – התכנסו כ־2,000 יהודים ותומכים לא יהודים מהעיר רבאט ומסביבותיה באולם הקולנוע ׳רנסנס׳ ׳כדי למחות על היחס הנוכחי מצד הנאצים אל הקרבנות היהודים בגרמניה׳. בראש העצרת עמד מר ברוך, ואת דברי הפתיחה נשא הרב הראשי של מרוקו רפאל אנקואה(Encoua). הרב הביע זעזוע מהגל האנטישמי בגרמניה, שמסמן ׳חזרה לברבריות באמצע המאה העשרים׳, וקרא להחרמת תוצרת גרמנית. אחריו דיבר ראש הקהילה היהודית, מר אבו, והוא תיאר בהרחבה את הפגיעה ביהודי גרמניה וקרא לעולם כולו להתגייס כנגד הברבריות הנאצית. בדומה לרב הראשי תבע ראש הקהילה מיהודי מרוקו להחרים תוצרת גרמנית ואף כל קשר מסחרי עם גרמנים ולא לספק להם שירותי תיווך. הוא הדגיש לפני הקהל שכל מכירה של מוצר גרמני עוזרת לרייך הגרמני לענות את היהודים, וביקש להחרים את החברות שהחלו את פעילותן המסחרית במרוקו בעקבות שינוי תקנות השהייה לגרמנים במדינה. גם נציג ׳כל ישראל חברים׳ במרוקו הצטרף לקריאה לחרם והציגה כתגובה יהודית הכרחית. נוסף על הדוברים היהודים נכחו בעצרת מר פסקואה (Pascoue), נשיא הליגה לזכויות אדם, ומר פרטי (Peretti), נשיא לשכת המסחר. פרטי הצטרף גם הוא לקוראים לחרם על גרמניה והדגיש ששינוי תקנות השהייה של הגרמנים, שאפשר את פעילותם הכלכלית המחודשת במרוקו, התקבל בניגוד לדעת שלטונות הפרוטקטורט. את הכנס חתם מר בוריה (Beaurieux) בקריאה של יהודי רבאט והמזדהים אתם לשר החוץ הצרפתי לפנות אל חבר הלאומים בדרישה להפסיק את רדיפת היהודים בגרמניה. העצרת בקולנוע ׳רנסנס׳ לא הייתה יחידה מסוגה. באותו מאמר דווח בעיתון על עצרת בהשתתפות 3,000 יהודים בבית הכנסת סבע אלאואסאה(Sebaa El Ouassaa) ב־1 באפריל, ביום הטלת החרם הנאצי על יהודי גרמניה. לצד הדוברים היהודים נשא דברים בכינוס זה פרופ׳ סלפרנק(Sallefranque) מהקולג׳ המוסלמי של פאס. העצרת הסתיימה בקריאה להפסקת הרדיפות בגרמניה ולהטלת חרם כלכלי עליה. במברק מה־3 באפריל דיווח הקונסול הגרמני בלראש בהרחבה על העצרת ברבאט ועל המאמר ב׳אקו דו מרוק' וציין שהפגנות דומות מתוכננות במקומות אחרים בכל רחבי מרוקו.

ההתכנסויות ברבאט ובמקומות אחרים והטלת החרם במרוקו ובטנג׳יר לא היו התפרצות רגשות, שלאחריה הרפו יהודי מרוקו את הלחץ מעל הסוחרים הגרמנים, אלא תחילתו של מאבק מאורגן וממושך. ב־4 במאי, כחודש לאחר שהתקיימו במרוקו עצרות ההזדהות עם יהודי גרמניה, חיברה לשכת המסחר בהמבורג דוח מקיף על תנועת החרם ברחבי העולם, והוא נשלח אל הממונה על המסחר, הספנות והתעשייה במשרד החוץ הגרמני. הדוח עסק גם בתנועת החרם במרוקו הצרפתית והספרדית, והוא מלמד על נחישותם של יהודי מרוקו: ׳החרם ממשיך להתנהל ללא ירידה בעצמתו. כל מסחר עם גרמניה נאסר היום כמו קודם׳. מחברי הדוח ניסו להסביר את התמדת החרם והצביעו על חוסר האונים של הגרמנים מולו. מדבריהם עולה שהגרמנים עשו מאמצים להילחם בחרם באמצעות הפצת כרוזי תעמולה, אך לא זכו להצלחה – ׳זאת אפשר לייחס במיוחד לכך שהמסחר במרוקו בערי הבירה נמצא כמעט כולו בידיים יהודיות. מסיבה זו לא זכו הכרוזים ולו לאמון המועט ביותר׳.

בתוך חודש וחצי התרחבה תנועת החרם, וב־18 במאי דיווח היועץ המסחרי רנשהאוזן לרינטלן ׳שבינתיים התפשט החרם לכל מרוקו׳, וחזר על טענתו שהצרפתים מנצלים בציניות את רדיפות היהודים בגרמניה כדי לפגוע באינטרסים הגרמניים. מכתבו מלמד גם על התגובה הערבית על היזמה היהודית. היועץ המסחרי הזכיר מהומות בין יהודים לערבים בקזבלנקה, בפאס וברבאט, שבמהלכן נהרגו ונפצעו מתעמתים משני הצדדים (הוא לא ציין את מספר ההרוגים והפצועים). היקף המהומות דרש התערבות של הצבא הצרפתי, מכיוון שהמשטרה לבדה לא הצליחה להשיב את הסדר על כנו. המתיחות, ׳שעשויה הייתה להתפתח לעוד מקרים חמורים של אלימות׳, הייתה לדברי היועץ המסחרי תוצאה של החרם היהודי: האיבה הגדולה של הערבים ליהודים צריכה להיות מוסברת בנסיבות שבהן העיתונים הצרפתיים במרוקו, שבחלקם מופיעים גם בערבית, ותחנת הרדיו ברבאט הביאו [למרוקו] ללא הפסקה את החדשות על הטיפול האכזרי של הגרמנים ביהודים. היה בכך רצון לפגוע במסחר הגרמני, במוניטין הגרמני בארץ, מה שעלה בידיהם. אבל התמיכה המוסרית שניתנה ליהודים באופן כה ברור הפכה את האחרונים לשחצנים, כך שהם פנו אל הערבים, ששמעו כל יום ברדיו ובעיתונים שהיהודים בגרמניה מטופלים כטפילים [Parias], בטון שהם לא היו מוכנים לסבול, [הערבים] היו מוכנים לנצל את התירוצים הקטנים ביותר כדי לנקום.

תגובת היהודים במדינות שונות על עליית הנאצים ועל הפגיעה ביהודי גרמניה הושפעה מאוד מהחשש למרקם היחסים בין היהודים לסביבתם. הפחד שההתגייסות למען יהודי גרמניה תיראה לחברה הסובבת כהעדפת הנאמנות היהודית על פני הנאמנות של היהודים למדינותיהם או כניסיון יהודי לגרור את המדינות שבהן חיו לצעדים אנטי־גרמניים שעמדו בניגוד לאינטרס הלאומי מיתן לא פעם את התגובה היהודית. החשש שתגובה יהודית חריפה תעורר את האנטישמיות המקומית הגביל באופן פרדוקסלי את ההתגייסות היהודית כנגד האנטישמיות הנאצית. התיעוד של משרד החוץ הגרמני מלמד שהידרדרות מערכת היחסים בין היהודים למוסלמים עד כדי מהומות אלימות, שהיו בהן הרוגים משני הצדדים, לא הרתיעה את יהודי מרוקו מהמשך החרם והעמקתו.

יום לאחר דיווחו של היועץ המסחרי רנשהאוזן על המהומות הופץ בטנג׳יר כרוז ארוך בספרדית שקרא לחרם על גרמניה ונחתם בשם הבדוי ישורון. מן הכרוז אפשר ללמוד שהנציגים היהודים באספה המחוקקת של טנג׳יר נמנעו מאישור ההסכם החדש לשינוי מעמדם של הגרמנים. מחברי הכרוז הדגישו שאין עומדים לרשותם אמצעי לחץ פוליטיים, ושהחרם הוא אמצעי הגנה לא אלים מפני ׳הערפד הנציונל־סוציאליסטי׳. בולט במיוחד אופיו הגורף של החרם, כפי שמעידים סעיפיו השונים:

(1) החרפת החרם על כל הסחורות והספינות הגרמניות.

(2) סירוב להחכיר לגרמנים מבנים, חלקות או כל ציוד.

(3) [סירוב] להיות מועסק בשום חברה גרמנית או להעסיק כל גרמני.

(4) בשום אופן לא להעביר לגרמנים אינפורמציה, ולו גם הפעוטה ביותר, או להיות להם לעזר בכל צורה שהיא.

(5) לא לקבל כל נציג גרמני בעסקיכם, מפני שאלה הכתימו את ידיהם בדמי אחינו.

(6) למנוע או להקשות אצל ידידינו באמצעים ובתעמולה לא אלימים כל פעילות גרמנית בטנג׳יר.

(7) להציג לשלטונות כל תעמולה פוליטית [של הגרמנים] בקרב בני עירנו. במילה אחת, לסרב לכל מגע פוליטי, מסחרי, חברתי או אישי עם כל הגרמנים כל זמן שהיטלר לא ישנה את עמדתו, שמשמעותה הרס המדע והקדמה של המאה.

לאחר פרסומו בטנג׳יר הופץ הכרוז בכל רחבי מרוקו – הספרדית והצרפתית. וכחודש מאוחר יותר דיווח רנשהאוזן ש׳היהודים, במיוחד בטנג׳יר באזור המרוקני, מתמידים ללא שינוי בתנועת החרם׳. גם תיעוד המחלקות שהיו אמונות על סחר החוץ של הרייך ברחבי העולם מעיד כי החרם נמשך חודשים ושנים אחרי הטלתו. נציג הכבוד(Ehrenamtlichen Vertreter) של גרמניה במזאגן, היינץ מרקס(Marx), ציין בדיווח ששלח למשרד החוץ ב־25 בנובמבר 1933 ׳שהחרם בוודאי מקשה באופן חריג את העסק [הגרמני]׳, אך הוא ראה בו תופעה שעתידה לחלוף בעקבות הסברה גרמנית ראויה. כשנה מאוחר יותר ביקשה המחלקה לסחר חוץ של הרייך בברלין מהקונסול הגרמני בטטואן לתאר את ׳האפשריות העסקיות במרוקו הצרפתית׳. הקונסול הגרמני פתח את סקירתו בנימה פסימית וציין ארבעה גורמים שמגבילים את האפשרויות העסקיות במרוקו. הראשון שבהם היה הגבלת אשרת השהייה לגרמנים במרוקו מצד הרשויות הצרפתיות לתקופה של שישה חודשים ללא שום הבטחה להארכת תקופה זו, והשני היה שחלק גדול מהעסקים במרוקו נמצאים בידיים יהודיות, ושהחרם היהודי עדיין נמצא בעיצומו.

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114

פרק 3/5

פרק 4/5

לאחר שהתקבלה הסקירה של הקונסול הגרמני בטטואן חדל משרד החוץ הגרמני כמעט לגמרי מעיסוקו בחרם היהודי במרוקו. שתיקה זו עשויה להעיד בסבירות גבוהה על היחלשות החרם לאחר.1934 סברה זו מקבלת אישוש מאחד המכתבים הבודדים שנשלחו מהקונסוליה הגרמנית בטטואן אל שגרירות גרמניה בפריז – המכתב מתרכז בתיאור פעילותם המסחרית של אנשי עסקים גרמנים במרוקו, והחרם היהודי מוזכר בו רק בעקיפין. בחלק שעוסק בחברת הייבוא והייצוא שהקים הסוחר הגרמני היינריך טניס (Tonnies), ושניהלה עסקים בקזבלנקה, ברבאט, במוגדור ובערים מרוקניות אחרות, ציינה הקונסוליה הגרמנית בסיפוק שגם חברות יהודיות גדולות מוכנות לסחור עם החברה הגרמנית. גם במסמכים על היחס הכללי לגרמניה בצפון אפריקה שנשלחו מהקונסוליה הגרמנית בתוניס אל משרד החוץ הגרמני צוין ש׳בשנת 1935 הייתה האווירה כלפי כל דבר גרמני מאוד לא נוחה, אף שההסתה של החרם היהודי נעלמה כמעט לגמרי המבחינה] כלכלית לא נשאר [מהחרם היהודי] הרבה׳,ויש בדברים ללמד על התרופפות הלחץ שהפעילו יהודי מרוקו על המסחר הגרמני.

במשרד החוץ הגרמני לא נעשה ניסיון לעמוד על הסיבות למגמה זו. אפשר רק לשער שהרווחים הצפויים במסחר עם גרמניה, ׳הסתגלות׳ לדיווחים היומיומיים על רדיפת יהודי גרמניה ובעיקר אופיו הוולונטרי של החרם והיעדר מנגנוני אכיפה יעילים, קרי אי היכולת להטיל סנקציות מוסדיות על מפרי החרם, הובילו להיחלשותו. ואולם אין להסיק מכך שחל שינוי באיבתם של יהודי מרוקו לגרמניה הנאצית ובסולידריות שלהם עם יהודי גרמניה. עצמת התגובה של הקהילה במרוקו על פוגרום ׳ליל הבדולח׳ ב־9 בנובמבר מלמדת בדיוק את ההפך.

כמו בגל הראשון של החרם הגיעו הדיווחים הראשונים על מאבק מאורגן בסחר הגרמני מאנשי עסקים גרמנים. הם שלחו את מברקיהם ומכתביהם אל מחלקות סחר החוץ של המדינות הגרמניות השונות, ואלה העבירו אותם אל המחלקה לסחר חוץ של הרייך. כחודש לאחר פוגרום ׳ליל הבדולח׳ שלחה המחלקה לסחר חוץ של המבורג ונודדמרק אל המחלקה לסחר חוץ של הרייך תזכיר על הנטיות במרוקו להטלת חרם על סחורות גרמניות. בתזכיר צוטט דיווח של איש עסקים גרמני ממפעל מוצרי הגומי ׳פניקס׳(Phonix) על כך ש׳מספר עסקים צרפתיים טהורים מנהלים חרם ותולים על הדלתות את השלטים הבאים: איננו מקבלים נוסעים גרמנים׳. תיאור זה רומז שגם עסקים לא יהודיים, ׳צרפתיים טהורים׳, החלו להחרים סחורות גרמניות. גם המחלקה לסחר חוץ של וירטמברג העבירה למשרד החוץ דיווחים של אנשי עסקים גרמנים שעולה מהם כי החרם התפשט לכל צפון אפריקה ופגע פגיעה קשה במסחר הגרמני. במקרה זה צוטט מברק של סוחר עור: ׳עבודה בכל צפון אפריקה חסומה, חרם חריף יותר וללא פרצות על סחורות גרמניות. נסיעה לאלג׳יריה ומרוקו חסרת טעם לחלוטין. נוסע מיד למצרים׳. מכתב זה מה־17 באפריל 1939 – כחמישה חודשים לאחר פוגרום ׳ליל הבדולח׳ – לווה במכתב נוסף ומפורט יותר שמוען אל אותה הכתובת, ושצוטטה בו בהרחבה סקירה קודמת ורחבה של אותו סוחר עור. סקירה זו מעידה על הטוטליות של החרם היהודי, על הסלידה של יהודי צפון אפריקה מרדיפת אחיהם בגרמניה ועל עצמת האיבה שפיתחו כלפי הגרמנים. סוחר העור פתח בציינו כי ביקוריו אצל הלקוחות הם טרחה לריק. את הפגישות שנקבעו לו עוד לפני בואו לצפון אפריקה יכול היה הסוחר לקיים רק מפני שנציגיו נמנעו מלהזכיר שהוא בא משטוטגרט, ומפני שהלקוחות כבר קנו דרך פריז מהחברה שייצג. הסוחר דן עם עמיתיו באפשרות להסוות את מקורן הגרמני של חגורות העור שנימה למכור, אבל העובדה שהוטבעה עליהן החותמת ׳תוצרת גרמניה׳ הייתה משולה לאיסור לייבאן למרוקו. ברגע ששמעו הלקוחות המרוקנים שהסחורה מגרמניה הם נעשו ׳לכל הפחות׳ לא מנומסים, ורובם נעשו שחצנים, ולדברי סוחר העור הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקוות לו בפגישותיו עם לקוחותיו היה הרגע שבו עזב את חנויותיהם. הוא ציין שבענף שבו הוא מתמחה, כמו ברוב ענפי המסחר האחרים למעט מספר יוצאים מהכלל, כל הלקוחות בצפון אפריקה הם יהודים. סוחרים גרמנים שפנו אל המחלקה לסחר חוץ של זקסן ומזרח תוּרינגיה תיארו תחושות אנטי־גרמניות דומות בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. כך למשל העיד נציג של חברת ׳שימל׳(Schimmel) מלייפציג כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ש׳סחורות גרמניות ואיטלקיות מוחרמות באופן עקבי במרוקו, וכן באלג׳יריה ותוניסיה. בנקים יהודיים, אנשי עסקים יהודים וכר הורסים באופן שיטתי נציגים ידידותיים לגרמניה על ידי כך שהם מפיצים עליהם אינפורמציה כוזבת לחלוטין ומפלה שגורמת להם לאבד את כל הקשרים׳. נציג החברה מלייפציג העיר כי ׳מעריכים אותנו הגרמנים כאן באותה מידה מועטה שאנו מעריכים את היהודים בגרמניה, כך שהביקורים [בצפון אפריקה] הם לרוב מבישים׳.

השפעות החרם

התכתובת הבהולה של נציגי משרד החוץ במרוקו ושל חברות גרמניות מעידה שהם ראו בחרם התארגנות שהסבה למסחר הגרמני הדל שהתקיים בארץ זו נזק רב. בה בעת הם ראו בחרם איום על היזמה הכלכלית הגרמנית להרחבת הפעילות המסחרית במרוקו לאחר שינוי מעמדם המשפטי של הגרמנים בעקבות ההסכם עם צרפת מה־11 במרס 1933, ואף סברו כי הוא אחד משורה של צעדים אנטי־גרמניים מתוזמנים היטב שנקטו הצרפתים לאחר עליית היטלר לשלטון, כדי למנוע את חדירת גרמניה לארץ זו. ואולם קשה לכמת במדויק את הנזק הכספי שהסב החרם למסחר הגרמני. כמו כן קשה להעריך במדויק אם לדעה הגרמנית בדבר השליטה המוחלטת כמעט של היהודים בכלכלת מרוקו הייתה אחיזה במציאות, או שמא הייתה דעה זו רק חלק מהתפיסה האנטישמית הרווחת בדבר שליטתם של היהודים בכלכלה העולמית. דיווח מפורט של הקונסוליה הגרמנית בטטואן על הפעילות הכלכלית במרוקו בכלל ועל הפעילות הגרמנית בארץ זו בפרט כשנה וחצי לאחר הטלת החרם, מלמד על הצטמצמות היקף המסחר עם גרמניה. כך למשל היה היקף היבוא המרוקני מגרמניה 2.8 אחוזים מכלל היבוא בשנה שלפני ההסכמים החדשים עם צרפת. בשנת 1933, לאחר הקלת השהייה של גרמנים במרוקו, שאמורה הייתה לעודד את המסחר הגרמני, הצטמצם היבוא מגרמניה ב־0.8 אחוזים. במחצית השנייה של 1934 ירד היקף היבוא מגרמניה ל־1.8 אחוזים מכלל היבוא המרוקני. הנציגים הדיפלומטיים הגרמנים עקבו בדאגה אחר התפתחויות אלה, אבל הם לא קשרו את הצטמקות המסחר עם גרמניה לחרם היהודי. הם ראו בכך תוצאה של המשך המדיניות המפלה של הצרפתים כנגד שהיית גרמנים במרוקו גם לאחר שהושג ההסכם החדש.58 אף על פי כן, ובעיקר על סמך דיווחיהם של נציגי משרד החוץ הגרמני על חלקם המרכזי של היהודים במסחר במרוקו, אפשר לשער שהחרם היהודי היה בין הגורמים שמנעו את הרחבת הפעילות הכלכלית הגרמנית ואולי אף תרם להצטמקותה.

חיזוק להשערה זו יש בדוח מקיף של השגרירות הגרמנית בפריז מסוף 1933 על נזקי החרם היהודי ליצוא הגרמני לצרפת. מחברי הדוח ציינו שעד חודש אוקטובר באותה שנה הצטמצם היבוא הצרפתי מרחבי העולם ב־3 אחוזים. לעומת זאת צנח היבוא הצרפתי מגרמניה ב־16 אחוזים: בשנת 1932, לפני עליית הנאצים לשלטון והטלת החרם, היה היבוא הצרפתי מגרמניה 300 מיליון פרנק בממוצע לחודש, ובשנת 1933 הוא ירד ל־254 מיליון פרנק בממוצע לחודש. השגרירות הגרמנית הזכירה את הרחבת החרם לקולוניות הצרפתיות בצפון אפריקה, אבל לא ציינה מה היה חלקו היחסי של הנזק שהסב החרם בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט ליצוא הגרמני לצרפת.59 אך סביר להניח שחרם יהודי מרוקו תרם להקטנת היצוא הגרמני לצרפת. מידע מדויק יותר על הנזקים הכלכליים הקונקרטיים של הגל השני של החרם היהודי יש במכתב ששלח נציג החברה הגרמנית ׳גליטנברג׳(Glittenberg) ב־14 ביוני 1939 ממסעו בצפון אפריקה אל הממונים עליו. מן המכתב עולה שהיצוא של החברה במרוקו הצטמק ב־80-70 אחוז בשנה שחלפה, והכותב הגדיר מצב זה כקטסטרופלי, גם אם הוא טוב יחסית להרס המוחלט של היצוא הגרמני לתוניסיה, שבה ׳70-60 אחוז מלקוחות החברה הם יהודים׳.

השפעות החרם הכלכלי במרוקו לא הצטמצמו להיבטים כלכליים וכספיים. נזקו המרכזי היה בתרומתו ליצירת אווירה עוינת כללית לגרמנים. אווירה זו עלתה בקנה אחד עם נטיות אנטי־גרמניות שרווחו – במיוחד לאחר עליית היטלר לשלטון – בחוגים רחבים בצרפת. חוגים אלה חששו מחידוש ההשפעה הגרמנית במרוקו וניצלו את החרם כדי לטרפד את ההסכם החדש עם גרמניה ־ טענה שהעלו דיפלומטים גרמנים בכל פעם שנדרשו למאבקם של היהודים בסחר הגרמני. תוצאה מידית של האווירה האנטי־גרמנית – היהודית והצרפתית כאחת – הייתה סירובה של צרפת לחדש בשנת 1935, על פי האמור בהסכם מה־11 במרס 1933, את השיחות הדיפלומטיות עם גרמניה על השוואה מוחלטת של מעמדם של נתינים גרמנים במרוקו לזה של נתיני ארצות אחרות. במכתב ששלחה השגרירות בפריז ליועץ המשלחת הגרמנית רינטלן הודגשה ׳האווירה העכשווית במרוקו במיוחד כלא נוחה לשיחות׳, ונדונה האפשרות לדחותן למועד מאוחר יותר. נוסף על כך החלו הצרפתים להקשות בטענות שונות על אנשי עסקים ונתינים גרמנים לקבל אשרת שהייה במרוקו.

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114

פרק 4/5

עמוד 215

כוחו של החרם נבע דווקא מחוסר יכולתם של הדיפלומטים הגרמנים להבדיל בין מאבקם של יהודי מרוקו לבין צעדיהם של הצרפתים. מאחר שנציגי משרד החוץ הגרמני סברו שהחרם היהודי הוא למעשה חרם צרפתי הם ניסו לשכך ככל שאפשר את העימות עם היהודים. העמימות בין החרם היהודי לבין המדיניות הצרפתית האנטי־גרמנית גרמה בעקיפין לכך שמדיניות משרד החוץ הגרמני בעניין חרם יהודי מרוקו סטתה באופן מובהק מדפוסי המאבק בחרם יהודי במדינות אחרות. שלושה דפוסי פעולה אפיינו את תגובת משרד החוץ הגרמני על תנועת החרם היהודי ברחבי העולם: מאמץ מרוכז לערער את אמינות הדיווחים על הפגיעה השיטתית ביהודי גרמניה; הפצת תעמולה נאצית והדגשת המוטיבים האנטישמיים שבה, בעיקר מוטיב הקונספירציה היהודית, שליטת היהודים בכלכלה העולמית ושעבוד המדינות השונות לאינטרס היהודי באמצעות שליטה זו; רתימתם של אישים וארגונים פרו־ גרמניים ואנטישמיים במדינות השונות למאבק בחרם. במרוקו לעומת זאת התאמצו משרד החוץ הגרמני ונציגיו למנוע הפצת תעמולה נאצית ואנטישמית או לגייס את תומכי גרמניה למאבק בחרם – לא מתוך חיבה ליהודים, כי אם מחשש שהפצת תעמולה נאצית מכל סוג שהוא תספק לצרפתים עילה להגביל עוד יותר את צעדי הגרמנים.

הקונסוליה הגרמנית בטטואן דיווחה לשגרירות גרמניה במדריד ב־15 במרס 1935 כי אחד מאנשי הצוות של האנייה ׳סבו׳(Sebu) שבבעלות חברת הספנות ׳אולדנבורג־פורטוגלית׳(Oldenburg-Portugiesischen) מהמבורג נתפס כשהוא מפיץ חומר תעמולה נאצי באזור הצרפתי של מרוקו. עקב כך אסרו הצרפתים על אנייה זאת לפקוד את נמלי מרוקו שבשליטתם. השגרירות הגרמנית במדריד לא נשארה אדישה לדיווח מטטואן. במכתב למשרד החוץ הגרמני כשישה ימים מאוחר יותר היא דרשה ׳לחייב שוב בצורה נמרצת את חברות הספנות הגרמניות שספינותיהן פוקדות את מרוקו להפסיק כל פעילות תעמולתית, שגורמת רק נזק, ולאכוף באמצעות פיקוח ומעקב מתאימים את האיסור [על פעילות תעמולתית]׳.

תקרית האנייה ׳סבו׳ לא הייתה האחרונה מסוגה. ב־21 ביולי פקדה האנייה ׳לראש׳(Larache) את נמל רבאט, ובין השאר הביאה חומר תעמולה נאצי בצרפתית, בספרדית ובפורטוגלית, ובו נאומים של היטלר וכרוזים בנושא ׳השנה הראשונה לנציונל־סוציאליזם׳ רהאמת על חוזה ורסאי׳. חומר זה הועבר ללגיונר גרמני בשם בלסברג(Blasberg) כדי שיפיץ אותו ברבאט. מהדיווחים הגרמניים עולה שהשלטונות הצרפתיים עצרו את הלגיונר, ובעקבות זאת עלו שוטרים צרפתים על סיפון ׳לראש׳ והחרימו את חומר התעמולה. ארגון חוץ לארץ של הנהלת המפלגה הנאצית, שעסק בהפצת תעמולה נאצית ברחבי העולם – גם באמצעות אניות גרמניות – ערך בירור ובסיכומו אישר את פרטי האירוע, אך הדגיש שהאחראים הפוליטיים של ארגונו נתנו הוראות חמורות לנהוג במשנה זהירות בנמלים צרפתיים, והבטיח לרענן הוראות אלה בעקבות התקרית ברבאט. הדי האירוע הגיעו אל משרד התחבורה הגרמני, והוא חשש שהתקרית תשבית את תנועת הספנות הגרמנית למרוקו. במכתב ששלח אל משרד החוץ הגרמני ואל שר התעמולה ציין שר התחבורה את האיסור שהטילו הצרפתים על רב החובל של ׳לראש׳, ברינקן (Brinken), לפקוד את נמלי מרוקו שבשליטה צרפתית, ודרש משר התעמולה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים ׳להורות שספינות שעוגנות במרוקו לא יעבירו חומר הסברה ותעמולה׳.לבקשה זו הצטרף נשיא המועצה לפרסום הכלכלה הגרמנית. הוא העביר למשרד החוץ תזכיר ארוך שחיבר איש אמונו בקזבלנקה, ושהיאר את הנסיבות הפוליטיות המיוחדות בקולוניות הצרפתיות ואת העוינות של הצרפתים לגרמנים. נוסף על כך ביקש שלא לערב בין פרסום סחורות גרמניות לבין תעמולה פוליטית גרמנית, שהפצתה כבר גרמה לסילוק סוחרים גרמנים ממרוקו והסבה נזק כלכלי כבד.

המאמצים למנוע הפצת תעמולה נאצית במרוקו לא פסחו על חומר אנטישמי. תזכיר שחיבר משרד החוץ מלמד שהמחלקה לסחר ימי של המפלגה הנאצית העבירה לרבי חובלים גרמנים חומר תעמולה נאצי של ׳אגודת פיכטה׳(Fichte-Bund) שנועד להפצה במרוקו עם עגינת האניות הגרמניות בנמליה. משרד החוץ דרש ׳למנוע מ״אגודת פיכטה״ בכל תנאי, מיד ולחלוטין כל הפצה של חומר תעמולה במרוקו׳. מעניינת במיוחדת הדגשת ההימנעות מהפצת חומר אנטישמי. ואולם התזכיר אינו מבהיר מדוע יש להימנע דווקא מהסתה כנגד היהודים. הבהרה לכך יש בסקירה על התעמולה הגרמנית במרוקו ששלחה הקונסוליה הגרמנית בטטואן אל שגרירות גרמניה בסן־סבסטיאן זמן קצר לאחר תקרית האנייה ׳לראש׳. בסקירה זו הוצג קשר ישיר בין החרם היהודי במרוקו לבין הסכם גרמניה-צרפת מראשית 1933, והוזכרו בה החולשה הכלכלית של גרמניה במרוקו כתוצאה מחוזה ורסאי וניצול חולשה זו על ידי היהודים. ולבסוף התמקדה הסקירה בצורך להימנע לחלוטין מתעמולה נאצית במיוחד אנטישמית – במרוקו.

מחבר הסקירה ציין בפתיחתה את מורכבות יחסי הפנים במרוקו, 'שבה סוגים שונים של עובדות ואינטרסים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים וגזעיים מתנגשים זה בזה׳. ומיד אחר כך הדגיש שבגלל חולשתם הפוליטית והכלכלית של הגרמנים במרוקו חייבת הפצת התעמולה הגרמנית להתבצע בזהירות. ׳תעמולה פראית וחסרת ביקורת, כפי שהיא מובאת בסקירה הקונסולרית המונחת לעיל, יכולה להסב נזקים בלתי צפויים שאינם ניתנים לתיקון׳, הזהיר, והצביע בפרט על הסכנה שהתעמולה הנאצית תפגע בהסכם עם צרפת מה־11 במרס 1933: 'לאחר שסוף סוף ניטעו הנטעים לפעילות כלכלית צנועה של גרמניה — בעקבות אישור השהייה של גרמנים באזור הצרפתי ובטנג יר, גם אם שהייה זו מוגבלת – יש להימנע מכל [דברן מעורר חששות שיכול להשמיד נטעים אלה. אבל יש לשים לב במיוחד לתעמולה הגזעית. עדיף לדעתי להימנע ממנה לחלוטין במרוקו׳. בהמשך הסקירה ציין המחבר שהתעמולה הגזעית עלולה לעודד את החרם היהודי:

שהרי המסחר כאן נמצא כמעט לגמרי בידיים יהודיות. לכן הסוחרים הגרמנים מסתמכים על מסחר משותף עם היהודים. סוחר גרמני שכרגע מקים סניף מסחרי באזור הצרפתי הסביר לי למשל שהוא יכול להתחיל בעסקים רק אם הוא ממנה מנהל יהודי לסניף. תעמולה גזענית כנגד יהודי מרוקו, העומדים בשתי רגליים על הקרקע ושהם בעלי אמונה חזקה, תעורר התרגשות מיוחדת. בטטואן עלה הדבר להפסיק את תנועת החרם היהודי כנגד גרמניה. אבל למרבה הצער היא עדיין לא נעלמה.

המחבר התריע גם מפני ההשלכות של התעמולה הגזעית על יחסי גרמניה עם האוכלוסייה המוסלמית, שהתחילה לחשוש מזיהוי המוסלמים כשמיים. הוא הזהיר מכך שתנועת החרם היהודי עשויה ל׳דחוף את הערבים לידי היהודים… ולשלהב תנועת חרם יהודית־ערבית׳. הסקירה נחתמת בדרישה מ׳אגודת פיכטה׳ ומכל מי שעוסק בתעמולה במרוקו לזהירות מיוחדת.

סיכום

חקר תנועת החרם של יהודי מרוקו מעלה שורה של שאלות שאי אפשר לענות עליהן וסברות שאי אפשר לאששן או להפריכן על סמך תיעוד משרד החוץ הגרמני. כך למשל הכרחי לעיין במקורות יהודיים – במסמכים של ארגונים יהודיים בצרפת וברחבי העולם או בעדויות של יהודים ממרוקו לדוגמה – כדי להבין מה היה מקור היזמה לחרם היהודי, ואם יהודי מרוקו התגייסו מיזמתם למאבק בגרמניה הנאצית או שמא נענו לקריאות של ארגונים יהודיים צרפתיים כדוגמת ׳כל ישראל חברים' שהיו פעילים במיוחד במרוקו. כמו כן הכרחי לעיין במקורות ערביים על מנת להעריך נכונה אם ובאיזו מידה תמכו המוסלמים בחרם או התנגדו לו. המקורות הגרמניים קשרו אמנם לתנועת החרם את העימותים שבין יהודים למוסלמים. אולם בתקופה שלאחר כניעתה של צרפת במלחמת העולם השנייה וכינון ממשלת וישי היה יחסם של המוסלמים אל יהודי מרוקו הוגן – במיוחד על רקע ההתרחשויות באירופה – והיהודים אפילו זכו להגנה מסוימת מצד שליט מרוקו. האם יחס זה מלמד שהעימותים עם המוסלמים לא נבעו מן החרם היהודי עצמו או מתמיכה עקיפה בגרמניה, כי אם היו דווקא תגובה על התמיכה של הצרפתים בחרם, שהובילה לזיהוי היהודים בעיני המוסלמים כחלק מהקולוניאליזם הצרפתי שבו נאבקו? יתרה מזאת, האפשר להסביר את היחס ההוגן של המוסלמים אל היהודים בזמן ממשלת וישי כתוצאה עקיפה של החרם? החרם הניע כאמור את הגרמנים לנהוג במרוקו במשנה זהירות ולהימנע מהפצת תעמולה נאצית־אנטישמית. האם מדיניות זאת הובילה לכך שהאוכלוסייה הערבית לא נחשפה לסוג ׳חדש׳ של אנטישמיות גזעית שהייתה מקובלת באירופה, והיחס המתון אל היהודים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נבע מאי הפנמה של אידאולוגיה נאצית? המקורות הגרמניים אינם מספקים תשובות מלאות בסוגיות אלה ואחרות, למשל כיצד ועד כמה אכפה הקהילה היהודית במרוקו את קיום החרם על חבריה. אך כל מחקר שעוסק ביהודי צפון אפריקה בתקופה הנאצית אינו יכול שלא לפנות אליהם ולהעניק להם מקום מרכזי, ולהמשיך להסתמך כמעט אך ורק על מקורות יהודיים וצרפתיים, כפי שנעשה עד כה ברוב המחקרים שנגעו בנושא.

אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים – 115-114-פרק 5/5-סיכום

פרק 5/5

עמוד 219

פליט בלגי במרוקו בשנים 1942-1940

לזכרך,

דודה אסתר כנפו היקרה, מכניסת האורחים.

ז'ק לוסט (Lust) נולד בבלגיה בשנת 1923 וחי בה עד מאי 1940. מאורעות המלחמה הביאו את משפחתו למרוקו, והם נשארו שם עד שנת 1942. כיום הוא מתגורר עם משפחתו בפלורידה, בבוינטון־ביץ׳. הוא פנסיונר, לאחר קריירה עסקית ענפה, ונוסף על כך הוא כנר ועומד בראש תזמורת כליזמר. לוסט מרבה לבקר בארץ, ובאחד מביקוריו ביקש למצוא את המשפחה שאירחה אותו ואת בני משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה. פגשתיו בחורף 2007, בביקורו אצל משפחת כנפו, חברים מאותם ימים חשוכים במוגַדור. ביקשתי להנציח את סיפורו ואת התרומה האנושית של יהדות מרוקו בכלל וזו של מוגדור בפרט לפליטים יהודים מאירופה שהגיעו לארצם, ובכמה פגישות עמו רקמתי עמו את מסכת זיכרונותיו המובאת כאן.

זיכרונות ז'ק לוסט

שמי ז'ק לוסט. נולדתי ב־1923 בשרלרואה אשר בבלגיה. אבי עסק בשיווק עולש בבלגיה ובייצואו לצרפת. אמי בילתה את ימיה בנעימים וגידלה את שני בניה, את אחי הגדול ממני בשנה ואותי. למדנו בבתי ספר יהודיים יוקרתיים. רכשנו השכלה דתית וחילונית מן המובחרות.

לעולם לא אשכח את בוקרו של ה־10 במאי 1940. הייתי בן שבע עשרה. התעוררתי לפתע למשמע קול רעם תותחים מחריש אוזניים. לעולם לא אשכח את ההודעה שבקעה מהרדיו בזו הלשון: ׳כל אזרחי בלגיה מגיל שמונה עשרה עד גיל ארבעים וחמש נקראים להגיע בזריזות למרכז הגיוס הקרוב למעונם. לוקסמבורג, הולנד ובלגיה הותקפו על ידי הגרמנים׳. הנאצים לא יכלו לעבור את קו מַזִ׳ינו(דרך הדלת), על כן עברו דרך בלגיה (דרך החלון). כמה שעות מאוחר יותר באו לגייס את אבי, שהיה בעל משאית. גייסו גם את האופניים שלי ואת אלה של אחי. אמי נבהלה מאוד. תגובתה הראשונית הייתה תקיפה ביותר: ׳עלינו לעזוב ומיד את בלגיה׳. אבי לא היה בדעה זו. הוריי ילידי פולין. אמי חששה מאוד והפצירה באבי, אך הוא לא שוכנע שהמצב כה גרוע. עסקיו פרחו. קשה היה לו לחשוב על ניתוק ממקור פרנסתו. הוא מכר את סחורתו כמעט לכל אירופה, וחברות רבות היו חייבות לו כסף. אמי לא פסקה להאיץ בו. ׳אם אתה חפץ להישאר כאן יום אחד נוסף, יערב לך. תוכל תמיד לשלוח לי צ׳קים לאן שאומר לך. אני עוזבת עוד היום עם ילדיי׳.

למחרת הופצץ שדה התעופה הבלגי. החדשות היו קשות, מאכזבות ומייאשות. אמי עמדה בתוקף על החלטתה. אבי השתכנע והחל במרץ רב בהכנות. הייתה לנו מכונית ׳סיטרואן׳ וחיברנו אליה נגררת. כל היום העמסנו מזון, כלי בית, כלי מיטה, בגדים. אחי לקח את מחבטי הטניס שלו. אני – את הספרים שלי ואת הכינור שאבי קנה לי עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה. עד היום אני מפיק ממנו צלילים נוגים של געגוע לימים עברו. בשש בערב סיימנו את המלאכה המתישה והחלנו במסענו. לפני צאתנו את הבית הגיעו החייט של אבי ואשתו. הם היו יהודים. הם התחננו לפני הוריי שיואילו לקחת אותם אתנו. ׳אין לנו כסף לברוח׳, אמרו. ׳אנא קחו אתכם לפחות את בתנו בת השש עשרה׳. אמי סירבה. איך נישא באחריות כה כבדה ואין אנו יודעים בעצמנו לאן פנינו? איך נעבור בכלל את הגבול? הזוג הזדעזע למשמע התשובה הנחרצת. כאילו הוריי חתמו את גורלם המר. אני זוכר שלא יכולתי לומר מילה, ושההחלטה של הוריי העיקה עלי מאוד. הם הלכו כעוסים ומתוסכלים, ואנו יצאנו לדרכנו.

כאשר הגענו ברכבנו לדרך הראשית נגלה לנגד עינינו מחזה נדיר של בלבול: המון משאיות, מכוניות, עגלות, אופניים, רוכבים, אנשים מכל הגילים ומכל שכבות העם נסעו לאט מפוחדים, צועקים, דוחפים. היו שהעמיסו בני משפחה על עגלות והתקדמו ברגל. אבי נהג במהירות 5 קמ״ש. כך נסענו עד חצות הלילה, דואגים פן יאזל הדלק, פן לא ייתנו לנו לעבור את הגבול, פן נרעב, פן נמות. לפתע הוארו השמים באור גדול. הייתה מתקפה של מטוסים, והשמים הוארו כאור היום.

אחי ואני נרדמנו על ערמת השמיכות בנגררת, וההורים ישנו ב׳סיטרואן, שחנתה לצד הדרך. למחרת התעוררנו בשש בבוקר. כל כבלי הטלפון היו מנותקים. היו שמועות כי משתפי פעולה בלגים או מרגלים עשו זאת. הגענו לגבול הצרפתי. שם הכירו את אבי בגלל נסיעותיו הרבות עם סחורתו. חצינו אם כן את הגבול הצרפתי ללא קושי. אני זוכר שבשלב מסוים השיירה הופצצה. הצלחנו להימלט והמשכנו לאַבֵּוויל. לא ידענו אם להמשיך לכיוון מרכז צרפת או לנסוע דרומה. היה זה יום שישי, ואפשר לומר שהשבת הצילה אותנו. החלטנו לבלות כך את השבת ולהמשיך בדרך רק ביום ראשון. אמי הדליקה נרות שבת על מדרך הרכב. לא אשכח את דמעותיה כשלחשה את הברכה. למחרת נודע לנו כי 300 איש נהרגו בהפצצה על השיירות שהמשיכו את דרכן.

ביום ראשון המשכנו לכיוון וישי. אמי בילתה בעבר חופשות רבות בתחנות המרפא המפורסמות. היא הכירה כמה אנשים והתיידדה אתם. לפתע פנצ׳ר בגלגל. ג׳יפ של הצבא הבלגי עבר באותו רגע. הנהג היה לא פחות ולא יותר מאשר המנהל האדמיניסטרטיווי של התיכון שלנו. באותו רגע הוא היה עבורנו המלאך גבריאל. הוא עזר לנו בתיקון רכבנו. בשלב זה נטשנו את הנגררת והמשכנו בדרכנו ב׳סיטרואן. כך הגענו ביום שני לפנות בוקר לווישי. שהינו שישה שבועות במלון יהודי כשר שאמי הכירה. אף נרשמנו לתיכון וחזרנו ללימודים. אני לכיתה יא ואחי ל־יב. אז נכנע מרשל פטן וחתם בקומפיין על ההסכם הנודע עם היטלר. והיכן חתם? בדיוק באותו קרון שבו נחתמה הפסקת האש במלחמת העולם הראשונה. היטלר נקם בצרפתים.

הוריי לא האמינו לפטן ועזבו מיד לכיוון טולוז. לא היה שם חדר להשכרה. אבי רכש ארבעה גלגלים נוספים ודלק בשוק שחור. לנו ברכב ולמחרת המשכנו לפרפיניאן. הרשויות הצרפתיות נתנו אז אשרות כניסה למרוקו. קפצנו על המציאה ותוך שעה המשכנו לפירנאים. המנוע התחמם. הוספנו כל הזמן מים. בקושי הגענו לברצלונה. אחי ואני נהיינו קרטוגרפים בזכות מפות ׳מישלן׳ שהחזקנו. בשלב זה לא היה לנו אוכל. גם ספרד, על אף היותה משוחררת, גם ספרד סבלה ממחסור, כי מלחמת האזרחים הסתיימה רק שנתיים לפני כן, ב־1938. אבא נתן לאחי ולי כסף וביקשנו לחזור עם לחם. יצאנו לרחוב. פתאום הרחנו ריח נעים של אפייה. דפקנו על הדלת של החנות וסיפרנו כי אנו פליטים מבלגיה, ושבעבר הצלנו פליטים ספרדים בבלגיה. מכרו לנו כיכר לחם. אני זוכר שישבנו בכיכר העיר ואכלנו. ארבע נערות עברו והורו לנו באצבע. הן התפקעו מצחוק. ׳רוסו, רוסו!׳ הצבע הג׳ינג׳י שלי זיכנו בצחוקן.

לאחר נסיעה של יומיים הגענו לאלגֶ׳זירַס, העיר הצמודה לגיברלטר. העמסנו את רכבנו על האנייה והפלגנו לטנג׳יר. בנמל ראיתי לראשונה את ׳רוח העדר׳ בפעולה. היו צריכים להעביר עדר כבשים לבטן האנייה. דחקו בהן לעלות על הגשר, ואלה לא התקדמו. אדרבה, כל כמה שדחקו בהן, כך נסוגו הכבשים המפוחדות לאחור. לרועה אחד היה רעיון. הוא תפס כבשה אחת בידיו ועלה על הגשר. ראיתי איך כל הכבשים הולכות אחריו ללא קושי בדילוג קל על פני הגשר שזה עתה הבהיל אותן עד מוות. אולי היה זה סימן לבאות. לא פעם נדמו הנאצים בעיניי לעדר כבשים.

נסענו לכיוון רבאט. אחרי כ־60 ק״מ שוב פנצ׳ר. הפעם צריך היה לקרר את המנוע. אבא שלח את אחי ואותי וביקשנו לחזור עם פח מים. נטשנו את המכונית והתחלנו לצעוד. בפעם הראשונה דרכנו על אדמת מרוקו. התחלנו ללכת, ואני זוכר את תחושת הביטחון שהייתה לנו יחסית להליכותינו הקודמות בצרפת ובספרד. צעדנו כ־6 ק״מ. לא מלון ולא מוסך. לא מגורים ולא אדם. רק שמים וארץ. לפתע נגלה לעינינו נוף מיוחד במינו: מבין עצי תמר אגם גדול וכ־1,000 כבשים מרוות את צימאונן. כחמישים נשים רועות. פניהן מכוסים ברעלה. רק עין אחת הציצה. הזיכרון היחיד של ערבים שנצרתי בזיכרוני היה מקריאתי בסיפורי עלי בבא. ביקשתי מים באנגלית ובצרפתית. הן לא הבינו אותי ורק הצטחקקו ביניהן. ואז ניסיתי לבקש בלטינית. אמרתי aqua. זה צלצל להן מוכר. הם שמעו awa. וכך מילאו לנו בחדווה גלויה את פח המים שלנו. התגנבה לזיכרוני סצנה תנ״כית רומנטית ואקזוטית של רבקה אמנו המשקה את אליעזר.

המשכנו בנסיעתנו לרבאט. עיר אלגנטית ולבנה. התקדמנו לכיוון פדאלה כששמענו פיצוצים אדירים. ערבים קטנים רצו יחפים לכל עבר ומכרו עיתונים. הכותרת הראשית הייתה: La perfide Abilion trahit la France – ׳אַבִּיליה (זהו שמה האלגנטי של אנגליה) הרמאית בוגדת בצרפת׳. הצי הצרפתי אשר עגן לחופי מרוקו קיבל הוראה להיכנע לגרמנים. אניות מלחמה אנגליות הפציצו את אלה הצרפתיות כדי למנוע את הכניעה.

לאחר נסיעה קצרה יחסית הגענו לקזבלנקה. הגענו לכיכר צרפת, Place de France  . השדרות הרחבות והמגוננות הרשימו אותנו. לעומת זאת מראה הגברים המתהלכים בשמלות ארוכות ולבנות היווה עבורנו שוק תרבותי ראשון. שמנו לב לגברים אחרים לבושים בשמלות שחורות. שאלנו לזהותם. ׳אלה יהודים׳, הסבירו לנו. אמי פנתה בנימה צינית לאבי: ׳הנה המחותנים שלך!׳.

לראשונה גם הכרתי את ה׳קוקה קולה׳ המרוקנית: מחלקי מים מזגו לתוך גביע מצוחצח מנחושת מים קרים מתוך עור כבש מנופח. הלקוח שתה לרוויה מים בגביע שנשטף בקושי משארית המים שהותיר הלקוח הקודם. בפעם הראשונה גם נתקלנו במוכרי סברסים. לא הכרנו את הפרי. אחי האמיץ בלע בתיאבון גדול שניים שלושה סברסים, והיה חסום שלושה ימים.

כל זה היה בתחילת יולי 1940. לאחר חיפושים קלים מצאו הוריי דיור, שני חדרים להשכרה במלאח. בעלת הבית הסכימה לחלוק עם אמי את המטבח. היא הראתה לה היכן לקנות בשר כשר, וכך החלו חיינו החדשים במרוקו. בלילה היו לנו מבקרים ללא ויזה ודרכון: ג׳וקים ענקיים. אחר כך הכרנו את הפשפשים. לילה אחר כך החל הרַמַאצ'ן. לא אשכח את המולת הרחוב בלילות אלה של הרמאצ'ן. הריחות הכבדים של בישול בשמן זית מהולים בזיכרוני בריחות שתן.

שרדנו גם את זה.

בשבת הלכנו לבית הכנסת של המלאה להתפלל. לא הבנו דבר מהתפילה.

איש אחד, מר בן־חמו, בא בסוף התפילה להזמיננו לארוחת הצהריים. הוא עמד על כך שנבוא היישר לביתו. הלכנו בעקבותיו. מסביב לשולחן השבת ישבו רק גברים. הנשים ישבו בנפרד בשולחן משלהן. בעל הבית קידש ומזג לכל אחד מהנוכחים בכוסיות קטנות נוזל לבן שחשבנוהו למים זכים. לגימה אחת הספיקה לשנק אותנו. לא הכרנו עד אז את הערק. שבת לאחר מכן אותו סצנריו: מר בן־חמו הזמין אותנו באדיבות רבה, ועמד על כך שלא נאכזב את אשתו המצפה לנו. הפעם נזהרנו מה׳מים החיים׳. אבל ציפתה לנו הפתעה חדשה: הסלט החריף לא פסח עלינו, ושוב נתפסנו. כשעזבנו את מארחינו נשבענו לסרב בכל תוקף להזמנה חוזרת. אך שבת לאחר מכן לא הועילו לנו כל דברי הנימוסין. גם לא יכולנו לעמוד בפני הצער של מארחנו, שנראה כה עצוב למשמע סירובנו. שוב נשבינו. אך הפעם הוא הגדיל לעשות. באמצע הארוחה קרא לבתו בת הארבע עשרה, והיא נעמדה בפתח הדלת מבוישת ואדומת לחיים. מר בן־חמו פנה לאבי בחביבות וסימן לו אותי והציע איחוד משפחות. אני לא התאפקתי. קמתי מהשולחן ורצתי החוצה כל עוד נפשי בי. זה היה ביקורנו האחרון בבית בן־חמו. השבעתי את אבי כי נחליף בית כנסת ואולי ניוושע מהכנסת האורחים.

לקראת שנת הלימודים רשמו אותי הוריי לתיכון ליוטי. למדתי בכיתה יב. גרנו בקזה כחמישה חודשים. יום אחד הורו שלטונות וישי להעביר את הניצולים לצאפי ולמוגדור. היינו 300 ניצולים מבלגיה. התחלקנו פחות או יותר לשתי קבוצות. רצה גורלנו שהגענו למוגדור. כך גרנו בבית משפחת כנפו. היו לנו שני חדרים נוחים. אהבנו אותם מיד. ילדיהם היו מחונכים להפליא. משפחה חמה ומכניסת אורחים שאין כדוגמתה. שיחקנו עם ילדיהם ועם ילדי המשפחה המורחבת. שהייתנו אצל משפחת כנפו בפרט ובמרוקו בכלל מחממת לי את הלב כל אימת שאני זוכר את הימים ההם.

התהלכנו חופשיים בעיר. הבעיה היחידה הייתה ששלטונות וישי לא נתנו לנו אשרות עבודה. אמנם לא יכולתי לעבוד באופן מוצהר אך נתתי שיעורים פרטיים באנגלית ואף לימדתי מוזיקה. שיעורי כינור היו מבוקשים. כל יום ניגנתי בכינורי. אני זוכר כי נסענו למראכש וניסיתי להצטרף לסימפוניה. במוגדור היו לי שתי תלמידות ערביות חרוצות ונחמדות מאוד. יום אחד טיילתי עם אחת מהן על החומות של הסקאלה. דרך אגב החומות של סנט אוגוסט בפלורידה מזכירות לי את אלה של מוגדור. הבחורה גילתה לי את סוד הגיל של נשים ערביות. אלה נוהגות לצבוע בחינה את עקביהן. בדרך כלל זהו החלק הגלוי, שהרי הן מכוסות מכף רגל ועד ראש. אם מתהלכת לפניך אישה צעירה הרי עקבה חלק ונקי מקמטים. אלה המבוגרות עקביהן חרושי קמטים.

כל לילה שמענו את הגל המחתרתי ברדיו הצרפתי. לא אשכח את דה־גול שהכריז ערב אחד כי ׳אם הפסדנו בקרב אחד עדיין לא [הפסדנו] במלחמה׳. היו גם מסרים מסתוריים לגיס החמישי הצרפתי. קיווינו לימים טובים.

יום אחד אחי ואני החלטנו לצאת לפיקניק. רכבנו על האופניים שלנו ועזבנו את מוגדור. אחרי כ־10 ק״מ מרוב דרדרים וקוצים גלגלינו נוקבו. לקראת ערב לא יכולנו לשוב הביתה. הגענו עד לכפר קטן. הקשנו על הדלת. מארחנו הערבי היה חביב מאוד. הכינו לכבודנו עוגות מתוקות מדבש ומזגו לנו תה מהביל. הרגשתי כאחד המלאכים באוהלו של אברהם אבינו. לאחר שריווינו את צימאוננו ושבענו, לקח אותנו האיש לבית של צרפתי אשר התגורר בקצה הכפר. זה קיבלנו ברובה בידו. הוא התכונן לצאת לציד היומי שלו. ארנבות היו ארוחתו המועדפת. היה אצלו טלפון. היחיד בכפר. הודענו להורינו שלא ידאגו. שכרנו חדר אצל הצרפתי, ולמחרת חזרנו ברגל למוגדור כשאנו גוררים את האופניים שלנו.

במוגדור חיינו היו מוגנים ושקטים. התגוררו בה כ־20,000 ערבים, 500 אירופים, רובם פשיסטים, ו־5,000 יהודים. אף על פי כן היהודים ׳נתנו את הטון׳. בשבת העיר דממה. לא מסחר ולא תנועה ברחובות בשעות התפילה. המסורת הייתה שונה כל כך מזו שהכרנו בבלגיה. זוהינו כאשכנזים וזכינו לכבוד ולהערכה.

ב־8 במאי 1942, עם הגעת האמריקנים לחופי מרוקו, מרוב שמחה חיברתי מרש וכיניתיו ׳מרש השחרור׳. הדוד יצחק כנפו, אחיו של מארחנו, שריכז פעילות יהודית ציונית בקרב הצעירים והיה נערץ עלינו מאוד, חיבר למנגינה מילים. הבי־בי־סי הלונדוני שידר את המרש והודה לי.

שבוע מאוחר יותר נסעתי באוטובוס לצאפי. פגשתי על החוף את מפקד הצי האמריקני. לאחר שיחה קצרה בינינו הוא גייס אותי במקום כמתרגם ומקשר בין המשטרה של הצי הצרפתי לזו של הצי האמריקני. והריני מגויס. הוא הורה לי להשיג ליחידה שלו מהר ככל האפשר שני משרדים. כשהגעתי למשטרה הצרפתית ביקשתי פגישה עם המפקד הצרפתי. הוא שאלני ביהירות: ׳היכן הרישיון שלך, בחור?׳, אמרתי בפשטות כי הסיטואציה השתנתה, ואין עוד צורך ברישיונות. ׳האם יש לך הוראה כתובה?׳, התעקש המפקד הצרפתי. ׳לא׳, השבתי, ׳זו הוראה בעל־פה׳. ׳חזור מחר!׳.

למחרת קיבלתי שני משרדים ואת כל שירותי המשרד שרק יכולתי לחלום עליהם. המפקח הכללי הצרפתי הודיע לי כי הוא מוכן ומזומן להפוך למפקח הכללי של משטרת אמריקה. למדתי פרק נוסף על טבע האדם.

בחוץ השתרך תור ארוך של נשים ערביות, אשר באו לבקש אישור עבודה לשבוע. הן היו פרוצות נגועות בסיפיליס. נהייתי סגנו של סגן אנדרסון, שהיה ממונה על המשטרה הצבאית של חיל הים. אחד התפקידים הראשונים שלי היה למנוע את בואם של החיילים האמריקנים אל הנשים האלו. עיסוקי העיקרי

היה לאתר את השוק השחור שפרח בימי הצרפתים – סחרו בסוכר, תה, יין ותבלינים שונים.

באותה תקופה התחילו לחלק אשרות כניסה לארצות־הברית. קהילת מוגדור בשיתוף עם ה׳ג׳וינט׳ וארגון היא״ס השיגו לנו אשרות יציאה דרך טנג׳יר לליסבון. 100 דולר לראש הספיקו לטייס ׳לופטהנזה׳. מליסבון לפילדלפיה נסענו באניית משא. ארבעים נוסעים מקונגו הבלגית עשו את דרכם לפילדלפיה, ואנו הצטרפנו אליהם. ארבעה עשר ימים ארכה ההפלגה. משם נסענו לניו־יורק. אח אמי חיכה לנו על החוף.

אחרי תשעים יום גויסתי לחיל הים האמריקני בזכות עברי כמתרגם במרוקו. אחרי שישה שבועות של אימונים הפלגנו מהליפקס לבלפסט עם עשרים ואחד מומחים. השתתפתי בפלישה לנורמנדי. היינו 2,000 מלחים אמריקנים, ביניהם כשישים יהודים לוחמים.

לא פעם חיי לא היו שווים שני גרוש. אך בזכות מזלי הטוב הנה שרדתי, ותודה לאל, אני מאושר, חי וקיים.

פליט בלגי במרוקו בשנים 1942-1940-אורנה בזיז- פעמים 114־115, ת ש ס״ ח

עמוד 255

שלום בר אשר

פליטים יהודים מאירופה הנאצית בצפון אפריקה

תעודה מארכיון קאזס־בן־עטר

עורכת הדין הלן קאזס־בן־עטר, נציגת ארגון ה׳ג׳וינט׳(American Jewish Joint Distribution Committee) במגרב ופעילה בפדרציה הציונית בקזבלנקה, קראה תיגר על השלטונות הפרו־נאציים במרוקו בהקימה בעירה ביולי 1940 ארגון לסיוע לפליטים יהודים מאירופה שבאו למרוקו. קאזס־ בן־עטר נולדה בטנג׳יר בשנת 1902(?) והיגרה בגיל עשרים לעיר הגדולה קזבלנקה. בתקופה שבה הגיעו לקזבלנקה אלפי פליטים יהודים שנסו מאימת שלטון היטלר, ומעט אחרי כניעתה של צרפת לגרמניה הנאצית, היא יסדה את הוועד המרוקני לסיוע לפליטים והייתה נשיאתו הראשונה. פעילות הסיוע התנהלה בסתר, וקאזס־בן־עטר לא נרתעה גם כאשר הכריז שלטון וישי במרוקו כי סיוע זה הוא מעשה נפשע. במחנה העבודה וּאֶד־זֶאם שליד קזבלנקה עברו כ־60,000 פליטים יהודים מאירופה, ולרבים מהם היה זה מקלט זמני, עד שימצאו מנוח לרגלם. בינתיים הם עבדו במחנה, וכן בשישה מחנות עבודה נוספים ברחבי מרוקו, וציפו לקבל אשרות הגירה לארצות־הברית או לדרום אמריקה. פעילותה של קאזס־בן־עטר למען פליטים אלה זכתה להערכה מפי כול, כולל מנשיא ארצות־הברית, פרנקלין דֶלנו רוזוולט, שפגש אותה במראכש ב־24 בינואר 1943 והביע את הערכתו לפועלה. קאזס־בן־עטר ציינה לשבח גם את הצרפתים ואת הספרדים ששיתפו פעולה אתה.

הערת המחבר: בקיץ 1977 נפגשתי עם הלו קאזס־בךעטר בביתה בפריז. בפגישה זו, שהתקיימה שנתיים לפני מותה, סיפרה לי על פועלה ועל ארכינן המסמכים השמור אצלה, ובעקבות זאת יזם הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי את העברת אלפי המסמכים לירושלים, יזמה שאפשרה להעמיד את התיעוד יקר הערך לרשות הציבור.(ע.כ)

עם שחרור מרוקו בידי חיילי ארצות־הברית, בשנת 1943, הוזמנה קאזס־בן־עטר על ידי הרשויות לבקר בכל מחנות הריכוז שהקים ממשל פטן ולהכין דוחות על כל העצורים. היא מונתה גם לקצינת קישור של אונרר״א (United Nations Relief and Rehabilitation Administration, UNRRA)

בפיליפוויל שבאלג׳יריה, ושנתיים אחר כך, בשנת 1945, הוטל עליה לשמש שליחת ה׳ג׳וינט׳ גם באלג׳יריה, בתוניסיה ובלוב.

בתיקי המסמכים של קאזס־בן־עטר נשמרה בין השאר התכתובת שניהלה במהלך ארבע שנים החל מ־5 ביולי 1940. קצינים גרמנים בקזבלנקה שבאו לחפש את הארכיון בביתה, בטענה כי פעילותה היא מעשה פלילי, העלו חרס בידם, מאחר שתיקי המסמכים היו חבויים כהלכה. התיקים היו ברשותה של קאזס־בן־עטר עד סמוך למותה, בסוף שנות השבעים, ולאחר שמיינה את החומר והוציאה מן התיקים תעודות אישיות, הם הועברו לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים (מס׳ אינוונטר 3824 ו־4296).

בארכיון של קאזס־בן־עטר שתי חטיבות, הכוללות תיעוד על נושאים שונים ומתקופות שונות. בחטיבה הראשונה (תיקים 37-1) יש תיעוד על פליטים יהודים מאירופה שהגיעו למחנות בצפון אפריקה, בעיקר במרוקו, בסיוע ה׳ג׳וינט׳, בשנות הארבעים של המאה העשרים. החומר הממוין כולל התכתבויות מסועפות של קאזס־בן־עטר עם אישים שונים בענייני פליטים; תיקים אישיים של הפליטים, ובהם נתונים על חייהם וקורותיהם; רישיונות מעבר; בקשות תעסוקה ותמיכה; בקשות שחרור; פנקסי חשבונות וקבלות – כולם מתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה. בחטיבה השנייה(תיקים 40-38) יש תיעוד על פעילות חברתית, ציונית, קהילתית ומגביות בקהילות שונות באירופה (איטליה, צרפת, בלגיה, הולנד ועוד) בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים.

תיק 1 כולל מסמכים רבים על קאזס־בן־עטר, חייה ופועלה, ושיערתי שאני עשוי למצוא בו מסמכים שתוכנם ימשוך חוקרים לעסוק בחומר זה. המסמכים בחלקם מנהליים, אך תעודות רבות מציגות תמונה מגוונת של מגע אנושי בין יהודי אירופה, כולם מן הסתם יהודים אשכנזים, עם יהודי מרוקו, שספק רב אם רובם ידעו משהו על אחיהם מאירופה עד המפגש עמם בתקופת המלחמה. למשל ב־2 באוקטובר 1941, אחרי שהיגר לארצות־הברית והתיישב בפורסט־הילס בלונג־איילנד שבמדינת ניו־יורק, כתב גוסטב ליפשיץ אל קאזס־בן־עטר: ׳אחרי שנתיים במלחמה (לבד מן המלחמה האחרונה) למדתי להעריך הרבה

יותר מתמיד את נועם החיים בארץ רחבה מאוד, נדיבה עד כדי בזבוז, במקום שאנשים אינם לא טובים ולא רעים יותר מאשר באירופה. הם שונים כולם וגאים במה שהם. דבר שאיש לא יכיר כאן לעולם זו השלווה, השקט וקלות הקיום – שהיו לנו לפני מלחמה זו.

 במכתב מרגש אחר ביקשה א' גריבינצקי לקבל בחזרה טבעת שהשאילה לאחיה כשהיו במרוקו כדי שיוכל לארס לו עלמה מבית חיות מרבאט, ולאחר מכן גויס האח ללגיון הזרים. לאחר שהכותבת וכנראה גם אחיה שבו לצרפת, הביעה אותה עלמה נכונות להשיב את הטבעת ובכך להשתחרר מן האירוסין. הכותבת תיארה בפירוט את הטבעת, שאבן ספיר שובצה בה בלוחית זוהרת מפלטינה, ונראה שהיה לה בעבורה ערך רגשי. המכתב הוא מ־21 בינואר 1945, אך נשלח אל קאזס־בן־עטר שנה ויותר אחרי כתיבתו.

 ד׳ רוסובסקי, ששהה עד ינואר 1943 במחנה העבודה סידי־אלעיאשי, אחרי שקודם לכן עבר ׳תהליך תיקון׳ במחנה בו־ערפה, כתב במכתב מ־12 במרס 1945 שבתום שלוש שנים של שירות צבאי הוא נותר כמעט חסר שיניים, ׳מזכרת׳ מהמחנה הזה. בגלל חוסר אמצעים לא היה באפשרותו לטפל בשיקום שיניו עד ששב לצרפת, והוא ביקש את עזרתה של קאזס־בן־עטר בפירעון תשלום של 28,850 פרנק, שרק את חלקו שילם, וגם לשם כך היה עליו למכור לרופא השיניים חלק מחפציו שאין להם תחליף.

בחרתי לפרסם כאן מתוך הארכיון של קאזס־בן־עטר מכתב ששלח אליה ב־3 במאי 1943 קורט ביאלר, יהודי אוסטרי שמצא מקלט בצרפת, התגייס ל׳לגיון הזרים׳, והגיע לצפון אפריקה בתקופת שלטון וישי הפרו־נאצי. ביאלר לא רצה לחזור לצרפת. עוד לפני שעזב את צרפת הוא יזם עם יהודי אחר, ששמו הפרטי אלפרד (שם משפחתו קשה לשחזור), הקמת מפעל לתעשייה כימית בפאס. לשם כך השתחררו השניים מ׳לגיון הזרים׳ ויצאו למרוקו, ושם הוציאו לפועל את יזמתם. אבל כמעט שנתיים לאחר הקמת המפעל נעצר ביאלר במרוקו ונכלא לחודש ימים ללא כל הסבר, ואחר כך הועבר למחנה מעצר בבודניב,

בדרום־מזרח הסהרה, ושהה שם ארבעה חודשים. הוא ואחרים שוחררו לבסוף ממעצר בהתערבותה של קאזס־בן־עטר, ועתה פנה אליה שתסייע לו לחקור מה היו הסיבות למעצרו, כדי שיוכל לטהר את שמו. להלן אביא את המכתב בתרגום מצרפתית לעברית.

מסמך: מכתב קורט ביאלר אל הלן קאזס־בן־עטר

פאס, 3 במאי 1943 גברת בן־עטר רח׳ נסיונל 35 קזבלנקה

גברת נכבדה

יש לי הכבוד לבקשך [לקבל] עלייך מרצונך הטוב חקירה במטרה לטהר את שמי.

אני יהודי, נולדתי ב״27 בינואר 1917 בווינה (אוסטריה), אוסטרי, אני גר בשֶׁל (.S&M) [עיירה ליד פריז] ממאי 1938, [למן] הסיפוח [של אוסטריה לגרמניה] מזוהה כאוסטרי לשעבר.

בספטמבר 1939 הגשתי בקשה להתגייס [לצבא] בזמן המלחמה. אני מבקש לצי(ין] בפנייך שבתקופה זו שבה מחנות הריכוז החלו [לפע]ול, לא הייתי לא מודאג ולא עצור.”

חתמתי על גיוס [ל'לגיון הזרים׳ לזמן המלחמה ב־9 בנובמבר 1939 במֶלוּן,[עיר בצרפת]

שירתי בסידי [בלא]באס, סיידה ופאס.[שתי העיירות האלה הן בצפון מערב אלג'יריה]

הכרתי בלגיון הזרים את [״.אן] ⁴ אלפרד. איני שואף בשום אופן לשוב לצרפת, שהיא כבושה פחות [או יותר]. החלטנו לבנות תעשייה כימית בפאס. אישור מן ה׳ייצור התעשייתי' אפשר לנו להשתחרר כדי להגיע למרוקו. המפעל התעשייתי שלנו החל לפעול כהלכה ממרס 1941 ועד 13 בנובמבר [194[2, עד כליאתנו כאסירים פוליטיים.

החקירה שהתבצעה לא הצדיקה בשום אופן את [מעצרנו, מפני ששום עובדה לא הועלתה נגדנו. אנו מנועים מכל פעילות פוליטית, לא רק ב[תקופת] המעבר של שביתת הנשק, אלא גם מאז שבאנו לצרפת. אנו ממתינים אפוא לשחרורנו הקרוב, [ובמיו]חד שהודענו, בד בבד עם חקירתנו, על שאיפתנו [להתגייס מחדש] לזמן המלחמה.

זו הייתה תקוות שווא, משום שאחרי 30 יום ב[כל]א הפנו אותנו לשהייה בפיקוח במחנה בבודניב, היינו בקשר קבוע עם [ח]ברים במשך 4 חודשים. אני מנוע מלמסור לך פרטים על חיינו, הוויכוחים [הפוליטיים] היו יום־יום, אך נמנענו מקטטות.

בקשתנו להתגייס מחדש הוגשה בבית הכלא מיום בוא[נו] לבודניב בינואר 1943, משם היא יצאה [לתעודתה] בלוויית חוות דעת חיובית מאוד.

שחרורנו הוא אפוא המשך לבקשתנו לגיוס מחדש. אני רוצה בכל זאת להבדיל בין שחרור ברור ופשוט, שחייבים לי, ובין גיוס מחדש, מחווה ספונטנית כלפי צרפת, המולדת המאמצת. אני בוחן את מעצרנו. כליאתנו אינה טעות; זה מעשה של אנשים בעלי כוונות רעות וללא הצדקה. מדובר בחשיפתם.

התקופה מ־13 בנובמבר 1942 עד 13 באפריל 1943 היא נקודה שחורה בחיי, ואני מבקש ממך, גברת נכבדה, לסייע לי במחיקתה. הורי ואחי יכלו למצוא מקלט אצל צרפתים טובים ברגע שסוכניו בשכר של היטלר אספו את כל יהודי צרפת כדי לגרשם [למחנות ההשמדה]. בהמשך, הם יכלו לעבור לשווייץ, ושם זכו להכנסת אורחים נדיבה. האם יכולתי לגמול לצרפת על כל המעשים הטובים האלה בפעולה מזיקה? ודאי שלא. אם כן מעצרי היה מעשה עוול, ואני חייב להסיר ממני כל חשד. אין זה רק עניין שלי, אני חייב זאת להורי, לאחי, לכל מי שסייע בשעת צרה, לחבריי.

בבקשה הסכימי לקבל עלייך חקירה זו, אני בטוח מראש שתצליחי. היי בטוחה, גברת, בהכרת תודתי העמוקה על הטובה העצומה שתעשי לי.

באותה מידה אני מודה לך בשם כל עמיתיי, האסירים הוותיקים של קבוצות העבודה, המשוחררים תודות להתערבותך, ומקדישים את עצמם בכל לבם למטרה העיקרית: הניצחון.

ביאלר קורט

שלום בר־אשר / פליטים יהודים בצפון אפריקה-פעמים 115-114

Robert B. Satloff, Among the Righteous: Lost Stories from the Holocaust Long Reach into Arab Lands, New York:   =

Public Affairs, 2006, 251 pp.

רוברט סטלוף, יהודי אמריקני מנהל מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, מנסה לברר בספרו אם היו ערבים שהצילו יהודים בתקופת השואה. סטלוף מחפש שינדלר או ולנברג ערבי, וסבור שאם יוכח כי היו ערבים שהצילו יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, יוטמע נושא שואת היהודים בתרבות הערבית ובחינוך הערבי וישמש אמצעי למאבק בהכחשתה בעולם הערבי.

החיבור מציג את סיפורם של היהודים במרוקו ובתוניסיה בתקופת שלטון וישי והכיבוש הגרמני בצפון אפריקה. הוא סוקר את מחנות העבודה וההסגר בסהרה, את הרדיפות והגזרות האנטי־יהודיות בתוניסיה ואת תגובותיה של האוכלוסייה הערבית המקומית.

חלקו האחרון של הספר מוקדש לשני סיפורי הצלה מרכזיים: האחד של מחמד שניק, ראש ממשלת תוניסיה, שניסה להזהיר יהודים מפני הסכנות שארבו להם ובכך להצילם, והאחר של חאלד עבדל והאב, חוואי תוניסאי אמיד שהסתיר בחוותו של אביו עד לאחר כניסת בעלות הברית משפחה יהודייה שחיפשו הגרמנים.

בעקבות מחקרו המעמיק של סטלוף הכירה הנהלת ׳יד ושם׳ ביום הזיכרון לשואה בשנת תשס״ז בעבדל ואהב כחסיד אומות העולם הערבי הראשון, והעניקה לבתו פיסה אות הוקרה על מאמציו להצלת יהודים בתקופת המלחמה.

סטלוף אכן הניח יסודות להמשך המחקר, ועשה צעד חשוב לשימור סיפור תלאותיה של יהדות תוניסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך מאחר שמדובר במקרה אחד בלבד, ספק אם די בכך כדי להילחם בהכחשת השואה בעולם הערבי.

תמר פוקס

שלום בר־אשר / פליטים יהודים מאירופה הנאצית בצפון אפריקה-פעמים 115-114