מורשת יהדות מרוקו

פרשת תינגיר 1944-1943

תינגיר הוא כפר ברברי השוכן בנָאָה גדולה ומבורכת ברקלי תמרים ובעצי הדר בהרי האטלס הגבוה שבדרום מרוקו, באזור ורזאזאת שבמחוז מראכש, כ־14 ק״מ מקניון טודרה, 172 ק״מ מוורזאזאת ו־350 ק״מ ממראכש.

בתקופת כהונתו של המרשל ליוyי(Lyautey), הנציב הכללי הראשון של צרפת במרוקו, נקבע מחוז מראכש, כמו מחוזות פאס ומכנס, כאזור צבאי, ובתינגיר הוקמה מפקדה של הצבא הצרפתי. עד הכיבוש הצרפתי חיו היהודים במזרח מחוז מראכש ובדרומו, אזור שכונה בלאד אַלְסִיבָא, הארץ החופשית, במידה מסוימת של חוסר ביטחון.

חבל ארץ זה היה בשליטה של שבטי ברברים שלא סרו למרותו של הסלטאן, שישב בשפלה, בבלאד אַלְמַחְ'זָן.

הם אמנם זכו לחסותו של הפאשא המרוחק במראכש, הגְלָאוִי, אולם הגנה זו לא יכלה להיות מוחלטת ולהינתן בכל עת ובכל מקום ברחבי המחוז. בכפרים המרוחקים נזקקו היהודים להגנה מקומית, ולמשל באַסְפַלוּ, 6 ק״מ מתינגיר, לא זכו כנראה היהודים להגנה, המלאח במקום נחרב לחלוטין בשנת 1919, והקהילה היהודית במקום חדלה להתקיים. אין תמה אפוא שיהודים באזור קיבלו את הצרפתים כמושיעים. יהודי מסקורה, כפר הסמוך לתינגיר, הביע את ההקלה שחשו יהודים בעקבות הכיבוש הצרפתי: ׳עם צרפת כל אחד מקבל את המגיע לו. צרפת שולטת בצדק׳. בכל כפר היה שיח׳ היהודים נציג הקהילה לפני השלטונות המקומיים, הצרפתים והכליפה, המושל המרוקני המקומי. בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית בתינגיר 730 איש, ובשנת 1949 -.634 ׳אליאנס׳ הקימה בקהילה בית ספר. הקהילה היהודית בתינגיר חדלה להתקיים עם עלייתם לישראל של אחרוני היהודים, 337 איש, במבצע ׳יכין׳, בשנת.1963

ראשיתה של הפרשה ב־8 בפברואר 1943, עם מינויו של הקפטן רובר שארייר (Charreyre)  לראש הלשכה לענייני ילידים   Bureau des Affaires Indigènes בתינגיר.

ב־9 בספטמבר 1943 באה קבוצת נכבדים יהודים מתינגיר לקזבלנקה כרי לבקש מוועד הקהילה בעיר לסייע להם להשתחרר מהגיהינום שכפה עליהם הקצין לענייני ילידים בכפרם, לחייב אותו להפסיק לאיים על הקהילה או להעבירו מתפקידו. הם מסרו למפקח על המוסדות היהודיים בנציבות הכללית ברבאט מכתבי תלונה, וביקשו כי ישלח אותם ל׳ועד לשחרור לאומי׳ באלג׳יר ולנציב הכללי ברבאט.

ואלה עיקרי הדברים כפי שהוצגו על ידי היהודים:

1 – שיח׳ היהודים בתינגיר הלך כמקובל אל הקפטן שארייר, הקצין החדש לענייני ילידים, כדי לברך אותו על הצבתו בכפרם. הקפטן סירב לקבל אותו.

• 2 – אחר כך קרא הקפטן הצרפתי לשיח׳ היהודי כדי להזמינו להשתתף במפקד לשם גביית המס הכפרי טֶרְטִיבּ. מס כפרי זה הוטל בשנת 1901 בידי המלך מולאי עבד אלעזיז על היבולים והמקנה (צאן ובקר). תודה מיוחדת לפרופ' יוסף שטרית על שסייע לי בתרגום המילים מערבית.

במעמד זה הורה הקפטן למחזן, שוטר מרוקני במשטרה המקומית, לשפוך על השיח׳ פח צבע.

3 – כעבור שלושה או ארבעה ימים, בוואדי שבו התקיים המפקד לגביית המס, שאל הקפטן שארייר את השיח׳ היהודי אם היהודים מרוצים מהשלטון החדש, והשיח׳ ענה: ׳אכן אנחנו מרוצים׳. בתגובה הורה הקפטן לשני מֻחזנים שהיו עמו לקחת את השיח׳ ולהטיל אותו לתוך מי הוואדי המלוכלכים, וכשהיה רטוב, הוציאו אותו וגלגלו אותו בחול, ושוב הטילו אותו למים ואחר כך לחול, כך במשך חמש שעות.

אחר כך קיבל השיח׳ היהודי את ההוראות הבאות:

א. חל איסור רשמי על כל יהודי, מבוגר או ילד, ללבוש לבן.

ב.         חובה לצבוע את כל הבגדים, מהראש ועד הרגליים, מהכיפה(chéchia)  ועד הנעליים ,(babouches belghas בשחור כאות אבל על השלטון החדש.

belghas נעליים מרוקניות מסורתיות בעלות קצה מחודד אופייני babouches: סוג אחר של נעליים מרוקניות; :chéchia הכיפה השחורה שחבשו יהודי מרוקו.

ג.          כל הפרה של הוראות אלה תגרור כליאה בבית סוהר לשלושה חודשים.

5. אחרי מתן ההוראות הושלך לכלא כל יהודי שנתפס לבוש בלבן ולו בחולצה לבנה בלבד, ובגדיו הלבנים הוחרמו. צעיר יהודי שבא מקזבלנקה לתינגיר, ושלא ידע את ההוראות החדשות, נאלץ בהוראת הקפטן שארייר להסיר מיד את חולצתו הלבנה והקפטן נתן אותה למוסלמי.

כשהתלוננו היהודים על הוראות אלה ענה להם שארייר: ׳אתם תשתחררו מהאבל רק כשהאמריקנים יפנו את מקומם שוב לצבא של פטן.