tinghir


פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

אביא כאן את סיכום התשובות של הקפטן שארייר, הקולונל ריבו וקומנדנט דה פלריה על כל אחת מהתלונות של היהודים:

  • היהודים התלוננו כי שארייר סירב לקבל משלחת שלהם בראשותו של המקדם, מנהיג הקהילה. בתשובה על טענה זו הוסבר כי שארייר נאלץ להגיע באופן בהול לתינגיר למילוי תפקידו ב־8 בפברואר בלילה, מפני שהקפטן דיל, שאת מקומו נשלח למלא, היה חייב לצאת לדרכו למחרת ב־9 בפברואר. בבוקר ה־9 בפברואר הגיעה אל משרדו משלחת של הקהילה היהודית. שארייר שאל אותם למטרת ביקורם, ומשהשיבו שזה ביקור נימוסים, הוא דחה את הפגישה אתם בהסבירו להם שזה עתה הגיע לתינגיר, וכי עליו לארגן את טקס מינויו של הקאיד סי ברהים, שיתקיים ב־11 בפברואר בנוכחות הגנרל מרטין (Martin), מפקד מחוז מראכש, והפאשא של מראכש. לנציגי הקהילה נאמר שהוא ייפגש אתם למחרת, כאשר תתקיים חזרה עם השבטים שיקבלו את פני הגנרל והפאשא, וכי ביום הטקס היהודים יוצגו לפניהם. שארייר קיבל את נציגי הקהילה היהודית בערך ב־20 בפברואר. היהודים ביקשו לקבל הנחיות באשר לתנאים שבהם יוכלו להמשיך לקיים את מסחרם, והוא השיב שההנחיות שניתנו לפניו תקפות, אלא אם כן יימצא כי במקרים מסוימים צריך לתקנן. שארייר לא סירב אפוא לקבל את נציגי הקהילה היהודית: הפגישה אתם התעכבה רק בשל הנסיבות המיוחדות.

לטענת היהודים שארייר שפך במשרדו על המֻקדם, בפגישתם הראשונה, פח צבע. טענה זו נשללה, והוסבר כי המחסור החמור בצבע הוא כשלעצמו סיבה מספקת לעורר ספקות בנדון. ללשכה לענייני ילידים לא הוזמן שום נציג יהודי או מוסלמי כדי לדון בנושא המפקד לגביית המס הכפרי.

ההנחיות בנושא זה ניתנו בעל־פה לכליפה, והוא דאג להעבירן לנתיניו. ומכל מקום בשום מקרה לא אירע אירוע כזה, מהזנים או ילידים מוסלמים מעולם לא שפכו צבע או דיו על המקדם היהודי, גם כאשר לא היה שארייר נוכח.

היהודים התלוננו כי במהלך המפקד לגביית המס הכפרי טרטיב שאל שארייר את המֻקדם אם הוא מרוצה מהממשל החדש. הדבר הוכחש ונטען כי זו הצהרה כוזבת. שארייר ציין כי לא אמר דבר על הממשל החדש, והוסיף כי תמיד הקפיד שלא להתייחס לנושאים פוליטיים בשיחות שקיים עם הנתונים בסמכותו, מוסלמים או יהודים, ללא הבדל במעמדם הסוציאלי. ריבו ודה פלריה ציינו לזכותו של שארייר, כנראה כדי להבליט את נאמנותו לדה־גול, שעקב תמיכתו בצרפת הלוחמת נקלע לוויכוחים נוקבים עם חברים ב׳לגיון הלוחמים הצרפתים׳(Légion Française des Combattans, LFC) בוורזאזאת.

לדברי היהודים בעת המפקד לגביית המס עונה המקדם היהודי על ידי מהזנים או ילידים מוסלמים – במשך שעות הם הטילו אותו למים מלוכלכים בוואדי ואחר כך גלגלו אותו בחול וחוזר חלילה. בתשובה נטען כי מוגזם לתאר את מה שאירע בעינויים. בזמן הפסקת ארוחת הצהריים החלו ילידים, שהגאות הקלה בוואדי עוררה כתמיד את שמחתם, להתיז מים עכורים זה על זה, ומאיר אלחדד נרטב כמו כל הנוכחים האחרים. ההרטבה, שהיא מסורת בתינגיר, לא נעשתה בכוונת זדון. חלק מהאנשים נכנסו למים, ומחזנים הפילו למים את המקדם היהודי. שארייר והכליפה ועוד כעשרים ילידים ישבו במרחק מה ממקום האירוע ודנו בענייני השעה. הקפטן, שהיה מוקף בילידים, לא ראה מה קרה, והמשחק הסתיים כעבור רבע שעה או חצי שעה. רק אחר כך נודע לשארייר שאלחדד נרטב מאוד, כמו מחזנים וילידים אחרים שלקחו חלק במשחק, אך לא הובא כלל

הערת המחבר :  ׳לגיון הלוחמים הצרפתים', תנועה מאוחדת של כל ארגוני החיילים המשוחררים, הוקם ביולי 1940 על ידי המרשל פטן. בראש הלגיון עמד הוגה הרעיון קסוניה ואלה (Vallat), לימים הנציב הכללי לענייני יהודים בצרפת ובצפון אפריקה (1942-1941). חברי 'לגיון הלוחמים הצרפתים׳ התכוונו להפכו לארגון ההמונים המרכזי של משטר וישי. הגרמנים לא התירו את קיומו באזור הכבוש, ואפשרו לקיצוניים שהתאכזבו ממתינות משטר וישי ו׳לגיון הלוחמים הצרפתים' לפעול בפריז. ייתכן בהחלט ששארייר התנגש עם חסידי פסן בוורזאזאת, אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהדבר נבע מהיותנ ימני וקיצנני מהם.

לידיעתו שהאירוע קיבל תפנית אלימה או משפילה. לטענתו הוא פגש את אלחדד מספר פעמים אחרי האירוע והוא מעולם לא הזכיר אותו. לכן הניח שגם אלחדד התייחס אל האירוע כאל בדיחה, גם אם ללא ספק לא הייתה מעודנת. הוא היה משוכנע שבני משפחתו של אלחדד בקזבלנקה הם שהסיתו אותו נגדו ועיוותו את עדותו. שארייר לא נקט צעדי עונשין נגד המחזנים, הוא הסתפק בכך שביקש מהם להימנע בעתיד מלקלקל בגדים נדירים ויקרים ואסר עליהם לעשות מעשי קונדס דומים.

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

כנגד זה אושרה העובדה ששארייר העיר בפומבי לאלחדד, שהיה לבוש בג׳לביה לבנה, שבשל האופי המיוחד של האירוע וכדי שלא לפגוע במוסלמים היה עליו ללבוש את הבגדים המסורתיים של היהודים.

למחרת, מאחר שהמקדם של תינגיר לא היה נוכח במפקד של יהודי אספלו, שלח הקפטן שארייר לקרוא לו, והוא ישב עד הערב תחת עץ זית בקרבתו. השומר של הלשכה לענייני ילידים היה היחיד שהודה שמאחר שהמקדם ישב קרוב מאוד לרושמי המפקד, ייתכן שדיו שעורבב במים ניתז לעברו. שארייר הצהיר שגם על אירוע זה לא ידע דבר, וכי לא הוגשה לו כל תלונה בנדון.

  1. היהודים טענו כי במהלך גביית הטרטיב או בנסיבות אחרות נתן הקפטן שארייר למקדם היהודי את ההוראות הבאות: אסור ליהודי, גדול או קטן, ללבוש לבן; חובה לצבוע את הבגדים מהכיפה ועד הנעליים בשחור, כביטוי לאבל על המשטר החדש; וכל המפר את ההוראות ייכלא בבית סוהר שלושה חודשים. אף טענה זו נשללה. שארייר הכחיש שנתן הוראות בנוגע ללבוש היהודים, ושקבע כי יוטלו עליהם עונשים אם לא ימלאו אחר הוראותיו בנדון, ובוודאי לא הורה להם ללבוש שחורים כביטוי לאבל על הממשל החדש. ריבו הדגיש שההוראות בעניין זה לא ניתנו במקום ובנסיבות שציינו יהודי תינגיר. שארייר התבסס על חוזר של המשרד לעניינים פוליטיים מה־14 בספטמבר 1942 שהורה ליהודי תינגיר ללבוש בגדים עליונים שחורים, וטען כי לא ידע שהצו בוטל. עם זאת להערכת ריבו על היהודים להימנע, לטובתם שלהם, מללבוש בגדים עליונים זהים לאלה של המוסלמים. לצו הייתה לדברי שארייר מטרה כפולה: למוטט ארגון גדול שסחר באריגים בשוק השחור, ולמנוע תקריות בין מוסלמים לבין שניים-שלושה יהודים חריגים, מאחר שבני השבט הברברי המקומי הרבו להשוות בין מלבושיהם המפוארים של יהודים אחדים, שהיו עשויים משי נדיר, לבין האריג הפשוט שלבש השיח׳ המוסלמי. ההמלצה הייתה שאם היהודים רוצים לשנות את סגנון לבושם, שיתלבשו כמו אירופים. לטענת שארייר הוא לא ידע שהצו בנושא לבוש היהודים מה־14 בספטמבר 1942 בוטל, ולכן העיר ׳פעם או פעמיים׳ בנדון ליהודים בעת סיוריו בשבט. לדבריו הצו שהוציא לא היה חריג, מאחר שכל יהודי טודרה לבשו זה דורות בגדים שחורים מסורתיים, ולכן לדידו לא היה צורך ליצור מתיחות מיותרת עם המוסלמים על ידי עטיית ג׳לביות לבנות, בניגוד למה שהיה מקובל עד אז. קפטן שארייר הגדיר תלונה זו – השמצה נתעבת פרי המצאה דמיונית. הוא מעולם לא חייב את היהודים לצבוע את בגדיהם, לכל היותר המליץ להם ללבוש בגדים עליונים בצבעים כהים, ושום עונש לא הוכרז או הוטל על היהודים בנדון, לא על ידיו ולא על ידי הכליפה.
  • היהודים סיפרו כי שארייר חייב צעיר יהודי מקזבלנקה להסיר את חולצתו הלבנה ולמסור אותה למוסלמי בשם סי בן נאוסר. שארייר לא זכר אירוע זה. הוא ציין שהפרטים המעורפלים שנמסרו על הצעיר היהודי, לא אפשרו לאתר אותו כדי לחקור אותו. מכל מקום לא התקבל שום מידע שיכול היה לסתור את טענת שארייר. בן נאוסר, קשיש אדוק בעל מוניטין בטודרה, העיד לפני הכליפה שהוא מעולם לא פגש את שארייר במשרדו או במקום אחר, ובוודאי לא קיבל ממנו חולצה או ג׳לביה.

היהודים התלוננו כי נאסר עליהם לצאת מהכפר. שארייר השיב על כך שפעל בהתאם להוראות שניתנו לו על ידי הפיקוד העליון. תעודות המסע, למוסלמים וליהודים כאחד, מוקצבות במשורה, כדי למנוע עומס יתר על אמצעי התחבורה. זה שבועות רבים שאין שירות אוטובוסים רגיל לתינגיר וגם משאיות עוברות במקום לעתים רחוקות. אזור תאפילאלת־ורזאזאת מוצף בחיילים בשל המלחמה ויש להם עדיפות ראשונה. לכן רק אנשים שיש להם סיבה מוצדקת ביותר, שאושרה על ידי הכליפה, רשאים לקבל תעודת מסע. אם מתקיים מסחר בתעודות מסע, הרי הדבר נעשה על ידי הכליפה ולא על ידי המשרד לענייני ילידים. הוא הוסיף כי ההוראות הנוגעות לעונשים המוטלים על המועלים בכספי ציבור ידועות לכול, וכל חייל בגדוד ילידים או מחזן שייתפס גובה כספים שלא כחוק יודח ויועמד לדין בבית משפט מקומי.

 נושא שלא הועלה על ידי היהודים אך נדון בדבריהם של שארייר, ריבו ודה פלריה, הוא המאבק בשוק השחור. מכיוון שאמצעי התחבורה באזור הצטמצמו, הונהג בטודרה פיקוח חמור ביותר על סחורות, וניתנו אישורים בראש וראשונה להובלת מצרכי מזון וסחורות חיוניות לתינגיר. בנסיבות אלה התפתח במקום שוק שחור, והשלושה הדגישו את חלקם של היהודים בו.

הערת המחברת :     בספטמבר 1942 נאסר על היהודים המרוקנים, בהוראת הסלטאן ועל פי דרישת הנציבות הכללית, לחבוש כומתה. היהודים נתבעו לחבוש מחדש את השאשיה (chéchia), כיסוי הראש השחור המסורתי, אם הם לבושים בבגדי ילידים, או לאמץ כיסוי ראש אחר שאיננו כומתה, אם הם לבושים בבגדים אירופיים. בנציבות הכללית לא יכלו לשאת את המחשבה שכיסוי הראש שאומץ על ידי יחידות עילית ותנועת הנוער של ׳לגיון הלוחמים הצרפתי', יזוהם על ידי בני הגזע היהודי. המנהל לעניינים פוליטיים, מראכש, 14 בספטמבר 1942 (העתק נשלח לידיעת המפקדים בתינגיר, אלקלה ומסמךיר, ב־28 בספטמבר 1942), S H AT, 3H, I9I3

פרשת תינגיר, 1943-1944; אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה על שחרור מרוקו על ידי האמריקאים -אליה שמלה

tinghir

דה פלריה סיכם את חקירתו בקביעה שהפרשה עוררה תשומת לב רבה בכל האזור, אך לכל הדעות לא היה לתלונת היהודים שום בסיס, חוץ מאשר רצונם להמשיך לסחור בשוק השחור באופן חופשי. עם זאת דה פלריה כנראה לא היה שבע רצון לחלוטין מהתנהלות החקירה. הוא העיר שהמשימה שהוטלה עליו הייתה קשה, מכיוון שלא היו לו קשרים אישיים בטודרה ולרשותו עמד זמן מוגבל, ולכן תוצאות החקירה חלקיות בלבד. הוא לא יכול היה להתעלם מכך שכל העדויות שגבה תאמו זו את זו להפליא גם בפרטי פרטים, וסבר שעדותו של מורו, סגנו וממלא מקומו של שארייר בתינגיר, יכולה הייתה לתרום לחקירה מרכיב מעמת ומאמת רב ערך. אלא שמורו נעדר מתינגיר ביום המפקד לגביית המס הכפרי, ולכן לא יכול היה להעיד על התקרית עם המקדם.

ריבו, שלא היה לו ספק שהתלונה היא מזימה יהודית שתאוות בצע מניעה את יוזמיה, תבע לדכא מיד את הפעילות היהודית הזאת ולהעמיד לדין את מנהיגיה. עם זאת בגלל האופי הפוליטי של הפרשה, וכדי להעניק לבית הדין שידון בעניינם דימוי אובייקטיווי וחסר פניות, הוא המליץ למנות לאלתר תובע, נציג של הממשל, שאיננו מאזור תינגיר אלא קצין מחוץ לטריטוריה, ושהמינוי ייעשה בידי מפקד מחוז מראכש או מנהל העניינים הפוליטיים, וכל זאת כדי שתקרית זו לא תעיב על מה שנותר מהאוטוריטה של צרפת במרוקו. מן הדברים משתמע שריבו היה מוטרד יותר מכול ממה שנראה בעיניו במרדנות של היהודים המושחתים, אשר ניצלו את התקרית חסרת החשיבות בתינגיר והפכו אותה לפרשה בין־לאומית. היהודים הרהיבו עוז ופנו לגורמים זרים באלג׳יריה, בבריטניה ובארצות־הברית, וביקשו מהם להתערב למענם. התערבות חיצונית במדיניות הצבא כלפי אוכלוסיית הילידים במרוקו הייתה חידוש מסוכן בעיניו, ולכן ראה צורך לשים קץ לתופעה מיד, כדי שלא תהווה דוגמה לקהילות יהודיות אחרות או חמור יותר – לשבטים הברברים ולכלל המוסלמים במרוקו.

מורים וניקוף (Vanikoff) , חבר ארגון ׳גזעים וגזענות׳ (Races et Racisme )  פנה בכתב בשם ארגונו אל פואו, הנציב הכללי. הוא מחה נמרצות על דעותיו הפוליטיות של הקפטן שארייר ועל העינויים שנאלצו היהודים בתינגיר לסבול בגינו, עינויים המתאימים לגסטפו יותר מאשר למשרד לענייני ילידים. וניקוף ציין שהיהודים בתינגיר היו תמיד שוחרי שלום, חיו בצניעות ועבדו בחריצות, ולא התלוננו או באו בתביעה כלשהי. היהודים והברברים חיו במקום מדורי דורות בשכנות טובה, ולחוקים הגזעניים שהוטלו על היהודים במרוקו כמעט לא הייתה השפעה בתינגיר. שארייר, שלא יכול היה לרסן את הלהט האנטישמי שלו ואת דבקותו בנאציזם, הפר את השקט ואת הסובלנות ששררו במקום. בשל הטרור שהנהיג, היהודים חיים בפחד ובדאגה. היציאה מהכפר נאסרה, ויהודים שברחו מהכפר לפני חודשים חוששים לחזור לבתיהם מחשש שיהיו קרבנות ביזה, שיוטלו עליהם קנסות, שיולקו או שיושלכו לכלא. וניקוף קבל על כך שאף שפרטי הפרשה הועברו לידיעת הנציבות הכללית לפני מספר חודשים, עדיין לא ננקטו שום סנקציות נגד שארייר. למעשה מה־11 בנובמבר 1942 מספר הפגיעות ביהודים גדל: בקזבלנקה, במכנס, ברבאט, בפאס, בבן־אךמד, בפוו־ט ליוטי, בפום־אלךג׳מה ובמקומות אחרים, ומרביתן אם לא כולן הן תוצאה מהאכזבה והזעם שחשים שארייר והמזדהים עם דעותיו מכך שהאמריקנים הם אלה שנחתו במרוקו ולא הגרמנים כפי שקיוו. וניקוף הזהיר שאם הרשויות לא ינקטו צעדים נגד האחראים לפגיעות ביהודים, עלול הדבר לפגוע בשמו הטוב של המנהל הצרפתי במרוקו.

הגנרל אסטיה דה וילאט(de Villatte), מפקד מחוז מראכש, דיווח לנציב הכללי שיש אמת בעובדות מסוימות בתלונתם של היהודים. אולם לדעתו אין להאשים את שארייר ברדיפת נתיניו היהודים, אלא לכל היותר להוכיחו על גילויי אנטישמיות, שאינם הולמים התנהגות של קצין לענייני ילידים, שחייב להיות נטול פניות. מאחר שהתלונה נגד שארייר הייתה מוגזמת ומגמתית להערכתו, ובהתחשב בכך שהיהודים בכוונה לא פנו לרשויות המקומיות, לא הצרפתיות ולא המרוקניות, אף שהיו בידיהן אמצעים לטפל בתלונותיהם, המליץ דה וילאט להפחית בעונש שביקש הנציב הכללי להטיל על שארייר, ולהסתפק בהעברתו בעוד זמן מה מתינגיר למקום אחר.

הנציב הכללי היב על מכתבו של וינקוף ויידע אותו על הדוח של דה וילאט: מצד אחד נמצא בחקירה שאכן חלק מהתלונות נכונות, אולם אי אפשר לטעון ששארייר אחראי להן באופן ישיר: מצד אחר הוכח בחקירה שהמתלוננים הגזימו בתיאור התקריות ואולי אף עיוותו אותן במכוון. בכל מקרה הוא הבטיח שיינקטו הצעדים ההכרחיים.

אף על פי כן מצבם של יהודי תינגיר לא השתפר. הם עדיין היו נתונים לחסדיו של שארייר, והוא המשיך להטיל עליהם טרור והחזיקם כאסירים. עורכת הדין קאזס־בן־עטר, שייצגה את ועד הקהילה היהודית בתינגיר, פנתה אל הנציב הכללי וביקשה ממנו להגן על לקוחותיה החוששים לחזור למשפחותיהם, מפני שהם פוחדים מפעולות תגמול של שארייר. בוניפס, מנהל המשרד לעניינים פוליטיים, חשש שאם יהודי תינגיר ששהו בקזבלנקה זה שישה חודשים, ושקשרו קשרים עם חוגים שונים בעיר, לא יחזרו בהקדם לכפרם, הם עלולים להתסיס את האוכלוסייה היהודית ובכך לפגוע בשלום הציבור. לכן מיהר לפנות אל מפקד מחוז מראכש וביקש ממנו להבטיח שיהודי תינגיר יוכלו לשוב לכפרם מבלי שיופעלו נגדם צעדי ענישה. מפקד מחוז מראכש התבקש להודיע על כך לשלטונות המקומיים וכן לפאשא של מראכש, שלפניו יצטרכו יהודים אלה להתייצב אחרי חזרתם לתינגיר. במקביל הודיע בוניפס לקאזס־בן־עטר שהוא פנה כבקשתה למפקד מחוז מראכש. דה וילאט ביקש לפגוש את היהודים כשיעברו במראכש, ובוניפס ביקש מקזאס־בן־עטר להודיע על כך ללקוחותיה, והיא נענתה והביעה את תודתה.

אולם בכך לא הסתיימה הפרשה. כעבור מספר ימים קיבל בוניפס ממיופה הכוח של הנציבות הכללית בקשה להעביר אליו את תוצאות החקירה בנושא הקפטן שארייר, כדי שיוכל להעביר את המידע לידידו ז׳ק סוסטל(Soustelle ), לשעבר הקומיסר לענייני מודיעין, שמונה לחבר ב׳ועד לשחרור לאומי׳, שניהל באותה עת באלג׳יר את השירותים המיוחדים הקשורים ל׳ועד הפעולה בצרפת׳

(Comité d'Action de France) הנושא, כך נמסר לו, הובא לידיעתו של סוסטל במכתב ששלח לו וניקוף מקזבלנקה, ב־28 באוקטובר 1943.

התערבות זו הייתה, בלשון המעטה, לצנינים בעיני אנשי מנהל וצבא במרוקו. הם סברו כאמור כי תלונתם של יהודי תינגיר חסרת משמעות ואין לה שום חשיבות. התנהגותו של שארייר הייתה בעיניהם ראויה לשבח במטרותיה, וטעותו היחידה הייתה שלא היה זהיר באמצעים שנקט. אולם הם לא יכלו להתעלם מהתקרית בתינגיר כאשר התבקש ׳ועד הפעולה בצרפת׳ באלג׳יר להתערב, ואף החליט לקיים חקירה על תפקודה של משטרת מראכש. התפתחות חדשה זו איימה לפגוע קשות ביוקרת השלטונות הצרפתיים במחוז.

בוניפס שלח למיופה הכוח סיכום של תוצאות החקירות שהתקיימו בנושא. הוא סיכם את הפרשה בכך שמדובר באירוע יחיד במינו, ׳כנראה אין מה למצוא בתקרית זו, מלבד פעילותו של מנהל לשכה, צעיר ותקיף, שהיה לו האומץ להילחם בסחר מביש׳, וציין כי מפקד מחוז מראכש משתדל לפעול אצל הפאשא של מראכש, המנהיג הטבעי של היהודים בטודרה, כדי להחזיר את התקרית לממדיה הנכונים, ואז ישובו היהודים להיות צייתנים.

מאיר אלחדד, שיח׳ היהודים, סיפר בשביעות רצון לעורך העיתון ׳נוער׳ שכאשר חזר לתינגיר, אחרי שקיבל מהרשויות במראכש הבטחה שלא יאונה לו רע, הוא התייצב לפני הקפטן שארייר לבוש כולו לבן. לאיומים החדשים של שארייר ענה שאם הוא יתחיל מחדש זה עלול לעלות לו ביוקר.

פרשת תינגיר 1943-1944 – אלית שמלה אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה על שחרור מרוקו על ידי האמריקאים

האם הייתה פרשת תינגיר אירוע חריג?

בוניפס לא דייק בהגדירו את פרשת תינגיר אירוע יחיד במינו. המנהל הצרפתי, שלא טוהר אחרי הכיבוש האמריקני, חיפה במידה רבה על מעשי אלימות נגד יהודים ברחבי מרוקו חודשים ארוכים אחרי ביטול חוקי הגזע במרס 1943. יהודים הוכו, היו קרבנות למעשי שוד וביזה, נעצרו והורשעו באופן שרירותי, נשלחו לעבודות פרך במחנות עבודה, נאלצו לשלם קנסות, גורשו מעסקיהם, ומקומות פולחן דתי ומקומות קדושים חוללו. בפום־אלדג׳מה ( נטיפה לשעבר )  למשל הותקף מסע הלוויה בדרכו לבית הקברות. היהודים הוכו והתפזרו, ארון המתים הופל ונופץ בבעיטות ובאלות, הגופה נפלה על הקרקע וחוללה, ורק בחסות החשכה הצליחו היהודים לקבור בחפזה את המת. נוסף על כך סבלה האוכלוסייה היהודית מהחמרת הקיצוב במזון, שנמשך עד 1945, על פי הקריטריונים הגזעניים שקבעו שלטונות וישי.

ב־30 ביולי 1944 ערכו חיילי ׳גום׳ שהיו מוצבים בצפרו פעולת עונשין נגד תושבי הרובע היהודי בעיר, בעקבות חילופי דברים בין חייל מוסלמי לבין צעיר יהודי. החיילים, שקיבלו עידוד מ׳משמרות מסדר הלגיונרים׳ וניצלו את הסכמתם בשתיקה של קציניהם הצרפתים, התעללו ביהודי הקהילה בתשעה באב.1944 בתום ההסתערות הורו השלטונות המקומיים לעצור 200 יהודים, ולאחר מכן כיתרו את המלאח במשך ארבעה ימים. השמירה על המלאח הופקדה בידי התוקפים עצמם, ואלה אסרו על יציאת היהודים מהמלאח ועל הבאת אספקה אליו. תקרית זו ואחרות הניעו את פרופ׳ רנה קאסן(Cassin), מהאישים הבולטים ב׳ועד לשחרור לאומי׳, לתבוע חקירה רשמית ולהיאבק למען זכויות היהודים בצפון אפריקה.

מדוח צרפתי על מצב היהודים במרוקו בשנת 1945 אנו למדים שהתעללות ביהודים לא הייתה ייחודית לתקופת שלטון וישי וראשית העידן האמריקני, אלא הייתה מראשית שלטון הפרוטקטורט, עוד בימי המרשל ליוטי, בגדר נורמה בקרב קציני צבא צרפתים בדרום מרוקו. התופעה, שהייתה כל פעם יזמה מקומית, הוסברה בתנאי השירות בפנים הארץ, בדרום המדברי, המרוחק מהשלטון המרכזי וממרכזים עירוניים, באקלים הקשה, באיכות החיים הירודה של הנתינים המקומיים, בעייפות של הקצינים הצרפתים ובחופשות המעטות שקיבלו. כל אלה, כך נטען, גרמו לקציני צבא צרפתים להפעיל לשם שעשוע טרור ׳קל׳ כלפי יהודים מקומיים שחיו בקרב שבטי הברברים, אוכלוסייה ענייה וחסרת הגנה, והם כינו זאת ׳לאכול את היהודי׳. התעללות ביהודי זה או אחר סיפקה לקציני צבא נושא לבדיחות במהלך הארוחות בחדר האוכל. זה היה נוהג שכיח, לא זדוני או מרושע, לדעת כותב הדוח. קציני הצבא היו משועממים, והשפלת יהודים הייתה קלה ולא מסוכנת עבורם, שכן להבדיל מהיהודים בערים, ליהודים בכפרים הנידחים לא היה מי שיגן על זכויותיהם.

למשל בשנת 1919 הטילו קציני צבא צרפתים במשך חודשים אימה על היהודים במלאח בצפרו ובפרט על יהודי אחד. הלה הואשם במסחר בלתי לגלי (הפקעת מחירים או הברחת סחורות), נעצר על ידי כוח צבאי והובא למשרד לענייני ילידים בצפרו. במהלך חקירתו הוא הוכה וסחורתו הוחרמה. לאחר מעצר ממושך הביאו את היהודי למפקד המקומי. האיש היה שונא יהודים מובהק: הוא אסר עליהם לעבור ברחובות שגובלים במסגדים, וכשהיה קצין זוטר סירב ללחוץ את ידו של מפקדו, גנרל, בשל היותו יהודי. הקפטן קיבל את היהודי במשרדו, שהיה בו מגוון גדול של כלי נשק, הוא הודיע לו שהוא גוזר עליו גזר דין מוות, ושהוא עצמו יוציא אותו להורג. היהודי היה נסער והאמין שזו שעתו האחרונה. הקפטן ביקש מסגנו לעבור לחדר הסמוך ולהכות ברגע מסוים על הקיר המשותף. הוא קרא ליהודי את גזר הדין, אחר כך נופף באקדח ישן, שלא היה טעון, הורה ליהודי לכרוע על ברכיו וצעק ׳אש׳. באותו רגע הכה סגנו בפטיש על הקיר שבין שני החדרים, והיהודי המפוחד, שסבר מעצמת הרעש שירו בו, התמוטט – איש לא טרח לבדוק אם היהודי סובל ממחלת לב, כתב מחבר הדוח – ורק אחרי זמן רב שבה אליו הכרתו. הקפטן ניצל את היעדרו של מפקד המקום כדי לשעשע את עצמו ואת חבריו בכפר השומם. הסיפור נודע ברחבי מרוקו והגיע גם לידיעת השלטון המרכזי ברבאט, אולם הדבר לא הרתיע קצינים צרפתים מלהמשיך להשתעשע ביהודים. מקרים דומים רבים אירעו במרוקו. זה היה מצחיק, לא יקר, לא מסוכן ונחשב לניצחון, גם אם ללא תהילת קרב. המתעללים נחשבו לגיבורים הראויים להערצה, ומעשיהם הרימו את קרנם בעיני חבריהם.

דוגמה נוספת שהובאה בדוח היא פרשת יהודי תינגיר משנת 1943 – הקצין לענייני ילידים במקום החליט להטיל עליהם הוראה ׳מגוחכת מעט׳, לצבוע את בגדיהם בשחור. מאחר שאיכות הצבע הייתה ירודה ביותר, הכתים הצבע השחור את גופם, והנשים נראו כמו הנשים ה׳כחולות׳ בסוסה ובתאפילאלת. זה לא היה נעים ליהודים, אולם הקצין היה משועשע. הנציבות הכללית ברבאט התערבה, אך הקפטן לא נרתע והפגין את סמכותו לפני השלטון המרכזי ברבאט הרחוקה בהכחישו את המיוחס לו, ובתגובה חייב את היהודים להגדיל את כמות הצבע שבו צבעו את הבגדים. מדוח צרפתי זה אנו למדים בבירור שקפטן שארייר אכן התעלל ביהודי תינגיר, ולא הייתה זו מזימה יהודית. ׳מה יכלו ילדי ישראל לומר?׳, שאל כותב הדוח. השערורייה פרצה רק אחרי שיהודי מקזבלנקה, שלא ידע על ההוראה, הגיע לכפר לבוש בחולצה לבנה ונאלץ בהוראת הקפטן לצבוע אותה, והוא דיווח על כך לקהילה בקזבלנקה, והשלטון המרכזי ברבאט התערב שוב בעניין.

׳מאנקדוטות מסוג זה אפשר לכתוב ספר׳, סיכם מחבר הדוח, ׳זו תהיה הוצאה חדשה של ״סיפורי יהודים׳״, כלומר סיפורים שכביכול אין בהם ממש על התעללות ביהודים. ללמדנו שמקרי התעללות ביהודים מסיבות חברתיות, עקב שיעמום ובשל אנטישמיות, או מסיבות פוליטיות היו למכביר לפני מלחמת העולם השנייה, והם קיבלו לגיטימציה בימי שלטון וישי. סביר להניח שהתקריות החריפו אחרי נחיתת הכוחות האמריקניים במרוקו, משום שנוכחותם פגעה בהגמוניה הצרפתית בארץ זו ועוררה זעם רב בקרב אנשי צבא חסידי פטן. הדרך הקלה והבטוחה ביותר שבה יכלו קציני הצבא לפרוק את כעסם ואת חוסר האונים שלהם הייתה פגיעה בחוליה החלשה ביותר באוכלוסייה – היהודים שנואי נפשם, שהואשמו בשיתוף פעולה עם האמריקנים.

עם זאת יש להדגיש שבנציבות הכללית ובצבא היו אנשים שייחלו לכך שהפרק הזה בתולדות הפרוטקטורט הצרפתי יסתיים, משום שגם אם פרשיות ההתעללות ביהודים פרי יזמה מקומית לא תמיד היו חמורות והסתיימו ללא אבדות בנפש, הן הכתימו את המנהל הצרפתי בגזענות ופגעו בתדמיתו בדעת הקהל, במיוחד בארצות־הברית. בנקודה זו היו הצרפתים רגישים במיוחד, מפני שסברו כי מעשים אלה מעיבים על כל המפעלים החיוביים שעשו למען קידומם של מרוקו ותושביה הילידים.

אולם רבים אחרים בנציבות הכללית, כמו למשל ראש המשרד לעניינים פוליטיים ואנשי צבא בכל הדרגות, ראו בהתעללות ביהודי תינגיר עניין שולי, חסר חשיבות. הם לא מצאו דופי בהתנהגותו של קפטן שארייר, וקיבלו את הערכתו שהפרשה היא מזימה יהודית שמניעיה כלכליים ופוליטיים: רצונם של היהודים להעביר מתפקידו קצין ׳צעיר תקיף, שהיה לו האומץ׳ להילחם בנחישות בשוק השחור שניהלו, ולהכפיש את השלטון הצרפתי בעיני בעלות הברית. ביקורת נוקבת הייתה להם דווקא על היהודים שיזמו את התלונה נגד שארייר, מפני שבפנייתם לגורמים זרים חרגו מחובתם לציית בכניעה לשלטון הצרפתי ופתחו במרד, מה שחייב להערכת נציגי שלטון הפרוטקטורט לדכאם ללא רתיעה, למען הסדר הטוב. אולם משלהי 1942 כבר לא היו הצרפתים האדונים הבלעדיים במרוקו. הנחישות שגילו נכבדים יהודים בקזבלנקה וברבאט למען אחיהם בתינגיר, והעובדה שלא נתנו לפרשה לרדת מסדר היום והעבירו מידע בנושא לסוסטל מה׳ועד לשחרור לאומי׳ באלג׳יר, לקונסול הבריטי ולקונסול האמריקני במרוקו, אילצו את שלטונות הפרוטקטורט להציב את שארייר במקום אחר, גם אם באופן רשמי נאמר שהדבר נעשה כדי להרגיע את הרוחות הסוערות בקרב היהודים והמוסלמים כאחד. נראה כי החשש מהתערבות של ה׳ועד לשחרור לאומי׳ ומהתערבות אמריקנית אילץ את אנשי המנהל והצבא הצרפתים, שעשו כל שניתן כדי לאשש את שליטת צרפת במרוקו, לפעול בניגוד להשקפת עולמם שהיהודים הם גזע נחות. הטיפול התקשורתי הרחב והעיקש, בתוך מרוקו ומחוצה לה, בימים שבין שחרור מרוקו לשחרור צרפת, הניב אפוא את הפרות הרצויים, אם כי נדרשו לשם כך חודשים ארוכים, ושם קץ להתעללות ביהודים גם בכפר מרוחק על גבול מדבר הסהרה בדרום מרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 165 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר