דמנאת העיר-אליעזר בשן


דמנאת 1היחסים בין עובד למעבידו
.

הם בדרך כלל טובים, ורק לעתים נדירות פורצות מריבות. הסנדלרים והחייטים נחשבים כאנשי ריב. הם מכים או קושרים אל ידיהם של השוליות ומלקים על רגליהם בשוטים עשויים מעור. אם אביו של השוליה מתערב, הוא עושה זאת כדי להרבות במלקות, כי מאמינים בכוחה של ענישה גופנית.

כל עבודה נפסקת בערב שבת לפני השקיעה. העובד אינו נהנה מחופשות. כל הזמן עליו לעבוד כדי לפרנס את בני ביתו. השוליה יודע כי לחמו תלוי בעבודתו, וכיל כל אחד מ-800 חסרי העבודה במללאח ישמח למלא את מקומו.

הצעיר לומד מקצוע מאומן שהוא עצמו בור. אדם בוחר לעבוד אצל אומן לפי המזון או השכר שיעניק לו. לעתים הדבר תלוי  בקשרי המשפחה או ההיכרות עם האומן. בערב גיל השוליה היה 8, עתה בגילים בין 12-14 ונמשך עד גיל 16.

בהגיעו לגיל 20 הוא הופך למעביד. יש תופעה של מעבר ממקצוע אחד לזולתו. הנפח עובר להיות רתך או רוכל, צלם או מתווך במכירת תאנים, תמרים, צימוקים, שמן, או עורות. הברברי אינו יודע לקנות את הזרעים לשדהו, או למכור את סחורתו ללא תווך היהודי, הנותן לו מידע על המחירים.

הגברים והנשים לבושי בסמרטוטים והם אדישים. מקבלים את מר גורלם ללא ערעור כגזרת שמיים. כל רעיון בדבר בדבר אחריות החברה הגורל העניים, זר להם. אינם נוטים לשנאה, לאלימות או לגזל. בעלי היכולת אדישים לגורל העניים, וכך גם יחסם של אירופאים ומוסלמים, באשר גם אצל המוסלמים מספר העניים גדול.

ברובע המוסלמי אסור לקבצנים יהודים בקש נדבות, אבל הקבצנים המוסלמים באים למללאח כדי לקבץ תרומות. היהודים בעלי היכולת אדישים למצב זה.

למוסלמים בדרך כלל קשרים כלכליים עם היהודים, וקיים אינטרס דו צדדי בקשרים אלה. לשיך הברברי " היהודי שלו , שהוא נאמנו, מנהל את עסקיו, ונוסע בחברתו. המוסלמים אוכלים בבתי יהודים ואלה מעניקים למוסלמים בחגיהם ומשאילים את אהליהם בימי חגיגות.

כלכלתם.

לפי מכתבו של מנהל בית הספר של כל ישראל חברים  בטנג'יר ב-25 בספטמבר 1884, בין יהודי המקום מצויים אומנים במלאכות אלה : נגרים, בנאים ונפחים. אחרים מנהלים קשרי סחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה, אבל ללא ידיעתו של המושל העוין את היהודים.

נוסף לסוחרים ואומנים, מצויים מלווים בריבית, היהודים מצטיינים בתור צורפים ונפחים. לרבים מהם גינות המעובדות על ידי ברברים. הם מייצרים מאחייא הנעשית מצימוקים . מייצרים יין מצוין. לדעתו של נחום סלושץ ואחרים, אלה הטעימים ביותר במרוקו.

ב – 1950 רוב האומנים עדיין עסקו במלאכות בשיטות פרימיטיביות, ובקושי השתמשו בכלים, הם היו מספקים מצרכים לברברים שחיו ברמת חיים נמוכה מזו של היהודים. מצבם הכלכלי של היהודים ושכניהם המוסלמים היו דומים.

נשים עסקו בטוויית אריגים ושטיחים. צילום של נשים הטוות שטיח בדמנאת מופיע באינצקלופדיה " יודאיקה מהדורה שנייה כרך 12, עמוד 338.

יהודי המקום גאים על עירם, שלפי אמונתם נוסדה מאה וחמישים שנה לפני שנוסדה מראכש. כמו שהחארה של ג'רבה מהווה סמל ליהודי תוניסיה, כל המללאח בדמנאת ליהודי מראכש. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו יהודי דמנאת תחת חסותו של ראש קהילת מראכש יהושע קורקוס שהשיג עבורם שחרור מתשלום מס הגולגולת.

פרק ב'

בתקופת החסות של צרפת על מרוקו.

על דמנאת היה ממונה מושל צרפתי המכונה על ידי המקומיים בכינוי חאכם, והא דאג לסדר ולצדק, ולא במתכונת שהמוסלמים היו רגילים בה לפני תקופת החסות. המוסלמים והיהודים קיבלו את מרותו. היחסים בין היהודים והמוסלמים בעת הזאת היו סבירים. רוב האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת ממשפחת גלאווי פחה שדאגה לחייהם של הד'ימים.

מספר היהודים.

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 היו בה כ-1800 יהודים. בשנים הבאות, בעקבות התגברות הלאומנות והשאיפה לעצמאות החל משנת 1953 שגרמה לאלימות בשנים 1954 – 1955 זורז קצב העלייה לשיראל. בשנות ה-60 נשארו רק מעט יהודים במקום.

לפי מקור אחר בשנת 1920, 2500 נפש, בשנת 1930, 3.000, בשנת 1936, 3.600, בשנת 1959, 3.900. ויש אומדנים על מספר נמוך יותר.

הרעב והמחסור בימי מלחמת העולם השנייה בייחוד בשנת 1944 גרמו לכך שכמעט מחצית ממספר היהודים עזבה את העיר. בשנת 1949 נמצאו בה 1852 יהודים, רובם עלו לישראל.

בשנת 1950 היו בה כ-2000 יהודים מתוך 7.000 תושבים, ורק כמחצית מהיהודים עזבו ומתוך 370 משפחות הוגדרו רק 12 כמבוססות. היו בה 12 קבצנים, ו-500 יהודים כומר כ20% הזקוקים לזעד. בשנת 1951 היו בה 1.700 יהודים.

חינוך.

על השנה בה נפתח בית ספר על ידי כל ישראל חברים יש חילוקי דעות. לפי רודריג, תשנ"א, עמוד 37, בשנת 1929. לפי שני מחברים אחרים – שלוש שנים לאחר מכן מודרניזציה וידיעת צרפתית ותרבותה החלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, תודות לפעילות הממשל וחברת כל ישראל חברים שפתחה בית ספר בשנת 1932.

לפנח מלחמת העולם השנייה ייסדה כל ישראל חברים רק שתי בתי ספר בכפרים באזור הרי האטלס : בשנת 1928 במידלת ובשנת 1932 בדמנאת.

מורה במראכש מתאר את דמנאת ויהודיה בשנת 1932.

כל ישראל חברים החליטה לפתוח במקום בית ספר בשנת 1932 ושלחה את המורה גולדברג לנהל אותו. הוא תיאר לעצמו שהתנאים קשים. דמנאת רחוקה 110 קילומטר ממראכש, שוכנת לרגלי האטלס, והיא מנותקת מכל ציביליזציה.

בהגיעו למקום תיאר את התנאים הפרימיטיביים בדרך לשם ובמקום. חיים בה כ-3000 יהודים במללאח לעומת 6000 מוסלמים. היהודים גרים בבתים עשויים מלבני בוץ. בקומה הראשונה בעלי חיים : חמור, פרה, כבש, ומעליהם חדרי המגורים של המשפחה.

אין שם חשמל ולא מים זורמים. הרחובות הצרים רטובים מבוץ החורף. פרנסתם : אומנים, וחנוונים. הילדים לומדים בצלא – בבית הכנסת – לעתים מבלי להבין את תוכן קריאתם, וקוראים כמו את התפילה. איש מהם אינו לבוש בלבוש אירופאי.

הגברים נעולים נעלי בית תורכיים ומעיל ארוך, ובחורף בורנוס מחודד עשוי מצמר גס. הוא נושא תיק מעור כבש. בראש דמנאת קאיד הגר במבצר ברא/ש ההר. עתה המקום נשלט על ידי הממשל הצרפתי הצבאי.

הממונה הצרפתי שולט במקום ביד קשה ותושבי המקום לא תמיד מסכימים עמו, כי מנהגיהם שונים. אדם שחט בעל חיים ברחוב אשר אין חנות לבשר, ומי יכול לחכות עד יום ראשון יום השוק. יהודי רוצה בשר לשבת. איך תתואר שבת ללא בשר ?.

הוא פגש יהודי המכין אלכוהול מתאנים או מענבים. אבל הדבר אסור בגלל המונופול הממשלתי על תעשייה זו ליהודים תעשייה מסורתית של הכנת מאחייא ויין מתוק. וזו תעשיית בית, ובאים ממקומות אחרים לרכוש אותה.

יהודי המקום אוהבים מאחייא. בשבתות אחרי התפילה משפחות נפגשות, ואוכלות ביחד. ההגבלה הממשלתית יוצרת קשיים ליהודים. הוא מספר כי בביקורו אצל אחד היהודים ביקש שישתדל אצל ראש הממשל ברבאט להסיר את המושל הצרפתי. בכותב סירב להיענות לבקשה.

ההורים היו שומרים על הבנות לבל ייחטפו על ידי המוסלמים. על היהודים להחביא כל דבר בעל ערך מפני תאוותם של השכנים. גם יהודים במצב כלכלי סביר לבושים בבלויי סחבות, לבלן יגרו את תאוותם של המוסלמים.

בימי ראשון העיירה שקטה,  החנויות נעולות, כי כולם הולכים לשוק. הילדים נלווים לאבותיהם לשוק, ועוזרים להם בנשיאת המוצרים הנמכרים שם. מוכרים בין השאר צעיפים לכיסוי הפנים למוסלמיות. מצויים שם גם שוחטי בהמות, עוקרי שיניים, מרפאים בעזרת כישופים ועוד.

ההורים לא התנגדו שבניהם ילמדו בבית הספר. אבל התנגדו שבנות תלמדנה. הם עטנו שבנות אינן צריכות ללמוד. מספיק שהן יודעות לנהל משק בית, ולטפל בילדים. ואומנם הבנות עוזרות לאמהות בתחומים שונים.

בכל זאת היו בנות שבאו לבית הספר, מהן בגיל עשר שקודשו על ידי חתנים צעירים, ואחרות בגיל 12 שכבר היו נשואות. הוא מתאר את טקס החינה לפני הנישואין, והיה עד לנישואי בת קטנה שסירבה לבוא לבית בעלה אחרי החופה, ובעלה הטרי נשא אותה על כפיים לביתו.

לדברי ההורים, הגיל המתאים לנישואי הבת הוא 12. לאחר גיל 15 ביא " זקנה ". יש נישואין בין בנות בגיל זה לבין גברים בגיל שישים ומעלה, ולעתים הגבר אלמן.

בין השאר הוא כותב על העוני בין היהודים. אשתו הבחינה בכך ששתי בנות באו לבית הספר יחפות, באשר לא היו להוריהן אמצעים לקנות להן נעלים. בהמשך הצביע על ההצלחה בחינוך הבנות, שסירבו להינשא בגיל רך והתמידו בלימודיהן. הבנים הסתגלו לחיים המודרניים בלבושם ובהתנהגותם. במקביל נוסד גם בית ספר צרפתי לילדי המוסלמים, אבל בנות לא למדו שם. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר