ארכיון יומי: 11 בספטמבר 2012


Les veilleurs de l'aube-V.Malka

 Il arrivait aussi que ces pièces fussent du domaine appelé matrouz, c'est-à-dire tricoté, et où les langues – hébreu et arabe – s'alternent et s'entrecroisent, l'hébreu rimant avec l'arabe ou l'inverse.

Mais un élément dans la biographie de ce poète d'ex­ception ne manquait pas d'étonner : où donc cet homme simple, qui gagnait sa vie dignement mais avec difficulté, avait-il eu le loisir d'acquérir une connaissance aussi pointilleuse de la grammaire hébraïque à ses différentes épo­ques ?

Comment était-il arrivé, dans ce pays où il n'y avait plus de grand grammairien juif depuis l'époque d'or espa­gnole, à jongler avec les règles et les exceptions au point de mener des discussions redoutables, citant des textes à l'appui de ses thèses, avec des maîtres qui avaient pour métier de l'enseigner ? Mystère !

Il avait tout au long de sa vie donné au chant (classique et populaire) des juifs marocains ses lettres de noblesse. Il était devenu, malgré une humilité jamais feinte, l'homme que tous cherchaient à imiter.

 Quand il était annoncé quelque part, les salles les plus vastes devenaient soudain étroites, incapables de contenir les centaines d'amateurs et de fidèles.

Quand les temps au Maroc devinrent incertains, l'homme – comme une grande partie de sa communauté – prit sa famille et mit ses pas dans ceux de tous ses fidèles. Direc­tion : Israël.

 Ce n'était pas uniquement parce qu'il crai­gnait, pour lui et pour ses enfants, les lendemains marocains. C'était surtout parce que, comme le prince des poètes Yehouda Halévy en son temps, il sentait, depuis tou­jours, son cœur irrésistiblement arrimé à l'Orient.

 Toutes ses productions poétiques – celles qu'il écrivait comme celles qu'il se contentait d'interpréter avec un sentiment de vénération filiale – disaient la nostalgie de Jérusalem et dela Terrede sa mémoire. Telle était l'époque et tels étaient les souffles du siècle.

Arrivé en Israël, il lui a fallu faire flèche de tout bois pour se refaire une petite place au soleil. Mais les jours de l'homme sont comptés. David Bouzaglo, poète, chanteur, rabbin, homme de culture, mourut en Israël où il repose désormais.

Mort, il est aujourd'hui plus grand que lorsqu'il était vivant. Qui était l'homme et quel était son secret ? Quelle était sa passion et de quoi était faite sa poésie ? Qu'est-ce qui l'a conduit à devenir, sans jamais l'avoir véritablement cherché, un modèle et une référence ? Et que nous disent aujourd'hui ses écrits, ses poèmes et ses chants, mais aussi ceux qui furent ses fidèles ou ses disciples ?

Voici ces pages qui, après enquête en France, en Israël et au Maroc – auprès des membres de sa famille et de ses disciples – cherchent à reconstituer, autant que possible, les différentes étapes d'une vie et d'une carrière.

 Elles veulent rendre l'hommage qu'il mérite à l'un des hommes qui ont exprimé, avec le plus de vérité et de poésie, l'ori­ginalité de ce judaïsme né à l'extrême occident du monde arabo-musulman. Il a été donné à ce musicien et poète d'être un « passeur de grâces ».

Il est, dans l'ordre de la chronologie, le dernier poète qu'ait eu le judaïsme maro­cain : dans la brève littérature poétique, relativement inconnue, de cette communauté, on ne connaît sans doute rien de plus juste (dans la forme) et de plus touchant (dans le fond) que l'œuvre de David Bouzaglo.

Jamais peut-être la douleur et l'espérance, la fragilité et la permanence, les rêves et les épreuves des juifs de cette partie de l'Afrique n'avaient trouvé une expression plus forte, plus belle et plus universelle.

Chapitre II La confrérie des gardiens de l'aube

Une coutume ancestrale ou une obligation religieuse ? Ces veillées marocaines du jour du shabbat obéiraient- elles à une règle de halakha (la loi normative) ou ne constituent-elles, en somme, qu'une antique initiative locale prise par des rabbins pieux voilà quelques siècles et qui a perduré à travers les âges ? À quelle nécessité répond-elle et quelle évolution a-t-elle connue ? Et d'abord, où est-elle née précisément ? Dans quelles circonstances historiques ?

Ce qui, dans cette tradition, appartient d'une certaine façon à l'histoire, c'est le fait que les juifs d'origine séfa­rade organisent, depuis toujours, aux petites heures de la naissance du jour, une cérémonie matinale liturgique appelée slihot (supplications).

 A la différence de leurs coreligionnaires de tradition ashkénaze qui ne commen­cent ces veillées qu'une semaine seulement avant la célé­bration de Roch Hachana, les séfarades, eux, observent cette tradition depuis le début du mois hébraïque d'Eloul, soit presque un mois avant.

 Des dizaines de milliers de poèmes ont été écrits, à travers les âges dans les diffé­rentes diasporas, spécialement pour ces veillées. La plus grande partie de cette production poétique s'est malheu­reusement perdue à jamais.

 Elle est aujourd'hui oubliée. Cependant, certaines de ces œuvres poétiques ont eu la chance d'être sauvées de l'oubli. Et elles sont entrées dans le patrimoine liturgique de telle ou telle communauté.

 Elles sont récitées lors de ces séances de requêtes et de supplications et elles font toutes, chez les uns et chez les autres, référence à la nécessité pour l'homme d'éveiller sa conscience, de faire son examen.

 Il doit, en un mot, cesser de dormir. Il doit aussi se rappeler, dit rabbi Amnon de Minz (dans un texte écrit juste avant de mourir, Oune- tanné Tokef, et qui deviendra essentiel dans la liturgie des juifs ashkénazes), que l'homme n'est que poussière et qu'il retournera à la poussière.

Par ailleurs, la formule qui traverse de part en part ces poèmes liturgiques et qui en est devenue une sorte de leitmotiv ou de refrain, est celle- là même qu'utilise le prophète biblique Jonas : Endormi, réveille-toi !

 Face à l'homme qui a pris l'habitude de se couvrir les yeux et qui ne veut pas voir que les tempêtes et autres tsunamis approchent, Jonas s'écrie : Fils de l'homme, qu 'as-tu à continuer ainsi à dormir ? Lève-toi et prie ton Dieu ! (Jon 1,6).

Dans la liturgie de ces veillées, le poète compare la vie quotidienne à un sommeil des plus profonds (tardéma). Nous ne penserions tout au long de l'année que carrière, gains, argent, profit, gloire, succès et honneurs. L'homme se contenterait de l'ici et maintenant.

 Il ne court, affirme péremptoirement le poète, qu'après des choses dérisoires, sans intérêt, et ne s'occupe guère de son véritable destin. « Et c'est maintenant, en cette première aube où vos yeux sont encore pleins de sommeil, qu'il vous faut, ajoute le poète, revenir vers votre être profond. Avant que ne pas­sent les jours. »

Cette idée de l'homme qui risque de passer sa vie entière dans l'oubli de soi, on la retrouve dans la plupart des écrits de la mystique juive. Mais il n'est pas jusqu'au plus grand philosophe rationaliste juif, Maïmonide, qui ne considère que la sonnerie elle-même du chofar, à Roch Hachana, le jour de l'an, n'a pour signification ou pour vocation que de « réveiller le dormeur de son sommeil ».

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

מעבר למצוות הקוראן נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו (ה״מלאח״) היהודי באמצעות ״שיח׳ אל־יהוד״ (מעין מוכתאר של הגטו) שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים ולקבל את מכסת כוח־האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.

״שיח׳ אל־יהוד״ היה בבחינת  ז'נדרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם. למעשה, מאז המאה ה־16 ועד 1918 המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.

במחצית השנייה של המאה ה־8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל־חסן-בנם של הח׳ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח׳ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את מלכותו.

 השושלת האידרסית מלכה במרוקו 197 שנים (985-788). אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזרות קשות. בנו, אידריס השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון ב־792 – החלה ״תקופת הזוהר״ של יהדות מרוקו.

 הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידרסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל והחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני, הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את ה״מלאח״ (הגטו היהודי) והורה לחייליו לשמור על חייהם.

לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח׳ליפות בית אומיה בקורדובה והח׳ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה. אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקרבה חכמים רבים.

חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בערבית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי־הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית־ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון. 

מעבר למצוות הקוראן נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו (ה״מלאח״) היהודי באמצעות ״שיח׳ אל־יהוד״ (מעין מוכתאר של הגטו) שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים ולקבל את מכסת כוח־האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.

״שיח׳ אל־יהוד״ היה בבחינת  ז'נדרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם. למעשה, מאז המאה ה־16 ועד 1918 המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.

במחצית השנייה של המאה ה־8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל־חסן-בנם של הח׳ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח׳ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את מלכותו.

 השושלת האידרסית מלכה במרוקו 197 שנים (985-788). אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזרות קשות. בנו, אידריס השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון ב־792 – החלה ״תקופת הזוהר״ של יהדות מרוקו.

 הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידרסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל והחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני, הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את ה״מלאח״ (הגטו היהודי) והורה לחייליו לשמור על חייהם.

לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח׳ליפות בית אומיה בקורדובה והח׳ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה. אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקרבה חכמים רבים.

חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בערבית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי־הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית־ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.

באותה תקופה קמו בפאס ראשוני חוקרי הלשון העברית-רבי יהודה בן קורייש, מייסד הבלשנות המשווה, שחשף את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש. דונש בן־לברט, משורר יליד בגדאד שהתחנך בפאס והיה מתלמידיו של רבי סעדיה גאון.

דונש היה מדקדק שהכניס לשירה העברית את המשקל ואת שיטת החריזה הערבית. על־ידי כך הוא פתח לשירה העברית שער ביטוי חדש ועשיר ביותר. לימים היה דונש בן־לברט לאחד ממקורות השראתו של רש״י. רבי דוד בן־אברהם אלפאסי- מי שחיבר את המלון הראשון בשפה הערבית.

בעקבות המדקדקים, קמו בפאס גם המשוררים שכתבו את פיוטיהם בלשון התנ״ך. הבולטים ביניהם באותה תקופה היו יצחק בן חלפון ויצחק בן־יעקב אלפאסי, שהיה מורהו של רבי יהודה הלוי. רבי יצחק אלפאסי הקים בפאס ישיבה ופסק הלכות שנתקבלו בזמנו על־ידי כל חכמי הגולה.

ספרו – ה ל כ ו ת  ה ר י ״ ף – סיכם את ההלכות התלמודיות והקל במאוד על החוקרים בעתיד. על־כן זכה ספר זה לכינוי התלמוד הקטן והופץ בכל פזורות ישראל.

במחצית המאה ה־12 שוב הורע מצבם של יהודי מרוקו ופייטני התקופה נתנו לכך ביטוי בשירתם. גם הרמב״ם, שבא ללמוד בפאס תורה מפי יהודה אבן־שושן, נתן ביטוי לרדיפות היהודים על־ידי השושלת הקנאית של ״אל־מווחדין״. ב׳׳איגרת השמד״ המפורסמת שלו, טען הרמב״ם כי אלה מבין היהודים שהתאסלמו ־ לא יצאו מחיק היהדות.

 יתר־על־כן, אנוס כזה שעשה מצווה-״הקב״ה מכפיל שכרו, ואינו דומה מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו״. הרמב״ם יעץ ליהודים למלט את נפשם ולהגר לארץ אחרת. הוא עצמו יצא בשנת 1165 מפאס מזרחה, לעבר ארץ הקודש והגיע לטבריה שבה מת ונקבר.

גירוש ספרד בשנת 1492 חיזק מאוד את הקהילה היהודית במרוקו. לאחר נצחונם על המאורים (2.1.1492), קבעו פרדיננד מלד ספרד והמלכה איזבלה את מקום מושבם בארמון ״אלהמברה״ שבגרנאדה. ב־30 במרס 1492 הורד. פרדיננד כי עד ל־30 ביולי – אסור שיישארו יהודים בתחומי הממלכה המאוחדת של אראגון וקסטיליה ושטחי החסות שלה בסיציליה ובסרדיניה.

 כל מי שלא ימיר את דתו עד אז – חייב היה לצאת את גבולות הממלכה, ולא-היה צפוי למוות. אלפים מיהודי אנדלוסיה פנו למרוקו והתיישבו בקהילות פאס, מקנס, טנג׳יר, טטואן ורבאט.

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ג. ספר התקנות

הקובץ שלפנינו ממזג בקרבו תקנות עתיקות המכונות ״תקנות פאס״ או ״תקנות המגורשים מקאשטיליא״ ותקנות חדשות שנתקנו על ידי מועצת הרבנים במארוקו.

תקנות פאס כוללות תקנות שנתקנו בין השנים הרנ״ד-התק״ (1750-1494) . ראשיתן בתקנות שתקנו המגורשים שהגיעו למארוקו. סביר להניח שהיו קיימות תקנות מקומיות של ״התושבים״ מלפני בא המגורשים ולא הגיעו לידינו. יש רמזים לכך בספר התקנות סימן כג:

״עלא קאדר אין כאן מנהג איל קהל קדוש קהל פאס אלבאלאדיין ישצ״ו אין כול יהודייא אין תזוווז ת׳א יזידו פ׳י איל נדונייא איל תולת ועאלא האדא אסתעדו אן ואקת תזי תתכ׳לץ׳ פ׳י כתובתהא תכ׳לי אלתולת מן אל כתובה וליום נחו כ׳מסי ועסרין אסנא בחאתנאהא עלי׳ אלמנהג אן נחן נוג׳דוה מכתוב ולא ציבנאשי.

ופ׳י דאליק לוקת ג׳רדנהא וכתבנא איל הסכמה ושהדוהא איל חכם ושבעה טובי העיר וכאנת ענד איל גזבר בספר הזכרונות אלדי אלקהל ישצ״ו, ואל אן בחתנא עליהא ומא ציבנאש׳י לקד אןצ׳אעת ועלא קד אנא מוגב שראעי אן אל מנהג יכון כתוב וחתום, לדאליך בתבנא האדא לזכות הקהל״.

תרגום :  מאחר והיה מנהג אצל קהל פאם התושבים, שכל אישה שתתחתן מוסיפין לה בסכום הנדוניה שליש, ולכן הסכימו כי בעת שתבא ליפרע בכתובתה תנכה (ינוכה) שליש מהכתובה, והיום כעשרים וחמש שנה חפשנו על מנהג זה איפוא נמצא אותו כתוב ולא מצאנו, ובאותו הזמן הסכמנו וכתבנו וחתמו עליה החכם ושבעה טובי העיר, והייתה אצל הגזבר בספר הזיכרונות של הקהל, ועתה חפשנו אותה ולא מצאנו כי נאבדה, ומאחר שקיימת חובה שהמנהג יהיה כתוב וחתום לכן כתבנו זה לזכות הקהל…

מוזכר ״ספר הזיכרונות של הקהל״ סביר להניח שזה פנקס של קהל התושבים, וכן ממה שנאמר שחתום עליה ״החכם ושבעה טובי העיר״ הכוונה לרבי שמואל בה״ר מימון אבן דנאן החתום ראשון על התקנה שכנראה כיהן בתור רב בקהל התושבים.

ומוזכר גם בתקנה הקודמת , שהוא קרא אותה בבית כנסת של התושבים. ואם כך הרי לפנינו פנקס קהל התושבים שאבד עוד בימיהם ולא הגיע לידינו. וכן מוכח ממנהג תאזא בכתובה, שהוא שונה ממנהג התושבים והמגורשים יחד , שאכן היו קיימות בקהילות מארוקו תקנות קהילה שאבדו .

הקובץ נלקט ונערך על ידי רבי יעקב אבן צור כדבריו בפתיחתו:

״יען וביען אנה האלהים לידי קונדריסי תקנות החכמים השלמים … והנם כתובים על ספר הישר. וראה ראיתי שכמעט קט היו הולכים לאבוד לפי רוב השנים. לכן נערתי חצני ואזרתי כגבר חלצי, ואמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב להעתיקם כיד ה׳ הטובה עלי בנייר חלק וחזק ובכתיבה תמה למען יעמדו ימים רבים… וזה חלי יום ששי ט״ז לחדש שבט … שנת כי נהג״ת עמך… ליצירה… נאם… יעקב אבן צור בלא״א החכם השלם… רבי ראובן…״

מדבריו נראה שליקט אותם מדפים בודדים ולא מתוך ספר תקנות הקהילה וזה יסביר לנו שאין התקנות כתובות בסדר כרונולוגי כפי קבלתן. ניתן להניח שלא כל התקנות שנתקנו עד תקופתו של היעב״ץ נלקטו ונערכו על ידו.

וכמו כן לא כלולים בו תקנות שנתקנו בקהילות מארוקו מתקופת היעב״ץ עד לתקנות החדשות של מועצת הרבנים במארוקו . ״ספר התקנות״ הובא לדפוס בליוורנו על ידי רבי אברהם אנקאווא , מהעתקה שנעשתה בשנת התקל״ח (1778) בידי רבי מכלוף בן זכרי .

 רבי אברהם צירף להן קיצור התקנות של רבי רפאל בירדוגו, מיספר את התקנות ואף תירגם לעברית תקנות הכתובות בספרדית .

התקנות הן מסמך תחוקתי – משפטי שההבנה והפרשנות בהן נקבעת אך ורק על פי לשונן הכתובה, כמו בכל מערכת משפטית, ומאחר וספר ״התקנות" הורק מכלי אל כלי בבמה העתקות, מטבע הדברים שנפלו בו כמה שיבושים בידי המעתיקים והמדפיסים, ובפרט בחלק הלועזי – ספרדי – ערבי, שהמדפיסים לא הבינו מה שהעתיקו.

זכינו שהשתמרו, והגיעו לידינו כמה העתקות בכתבי יד מ״ספר התקנות״ כולל העתקתו האוטוגרפית של היעב״ץ , שהיתה אב-טכסט לספר הנדפס, לכן חשיבות מרובה לעריכת הספר מחדש. מהדורה מדעית של הספר המבוססת על פי כתבי יד עם הארות והערות,נמצאת בשלבי הכנה על ידי צוות חוקרים במכון לחקר היהודת במזרח שע״י אוניברסיטת בר אילן.

התקנות הראשונות כנראה נועדו לאחד המנהגים השונים של המגורשים שהיו יוצאי קהילות שונות בספרד. והן המשכן של תקנות שנהגו בהן בספרד תוך שינויים קלים, לדוגמא: התקנה הראשונה שנתקנה בשנת הרנ״ד (1494 )

״ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל. או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין״ .

המניע לתקנה אינו קידושי חטיפה ועורמה , כי בעיות אלה אינן מתעוררות בכמות המצריכה תיקון כי אם בחברה מיושבת ומבוססת במקומה, ולא בחברה חדשה של פליטים שרק זה עתה הגיעו, התקנה באה לתקן מצב שנוצר כתוצאה מחיי נדודים ורדיפות שמהם סבלו המגורשים בדרכם למארוקו.

כנראה משפחות נאלצו להתפורר ולהפרד בגלגוליהם. והגיעו הבעל או האישה כבודדים לפאס מבלי שתהיה להם שום ידיעה מבן זוג הנעדר. לאחר שהתייאשו מקיומו וחשבוהו למת, התחילו להקים ביתם מחדש, היו מקרים שלאחר הנישואין הופיע הנעדר, דבר שגרם לזעזועים עצומים בחיי המשפחה ואף לבעיות חמורות בדיני אישות.

על ידי התקנה שהקידושין יערכו ״על ידי חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל״ ניסו לתקן את הפרצה, כי חזקה עליו שלא יערוך חופה וקידושין, אם לא יתברר לו מעל לכל ספק מעמדם ומצבם האישי של בני הזוג, חיזוק התקנה נעשה על ידי הפקעת הקידושין, למרות שחכמי אלג׳יר שסמכותם הייתה פרושה בכל צפון אפריקה, פסקו שאמנם להלכה יש כח וסמכות ביד הקהל לתקן תקנה להפקיע קידושין, אך למעשה אין להשתמש בסמכות זו משום חומרת הנושא

רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-לָרִיב נִצָּב ה'-מבואר ומנוקד

 – לריב ניצב ה'

תחינה. שיר מעין אזור בעל מחרוזת פתיחה הכוללת רפרין ושבע מחרוזות, בכל מחרוזת שלושה
טורי סטרופה וטור אזור אחד.
משקל: ארבע עשרה הברות בטור.

כתובת: תחינות לימים נוראים לר׳׳ה וליוה״כ, וזו יצאת ראשונה לאומרה קודם, ה׳ מלך והיא
נועם. ׳אל רם על כל אל׳, סימן: לדויד בן חסין.

מקור: ק – ב ע״ב.

 

לָרִיב נִצָּב ה' וְעוֹמֵד לָדִין יְצוּרִים 
מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כִּבְנֵי מֵרוֹם הֵם עוֹבְרִים
בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת בִּסְקִירָה אַחַת נִסְקָרִים 
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

 

5- דְּעוּ אֵפוֹא לִפְנֵי מִי לַמִּשְׁפָּט אַתֶּם עוֹמְדִים 
לִפְנֵי מֶלֶךְ מְלָכִים מַעֲשֵׂיכֶם נִפְקָדִים.
הִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים בָּכֶם עוֹלִים וְיוֹרְדִים 
בְּיוֹם זֶה נִפְתָּחִים שְׁלוֹשָׁה סְפָרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם וּפָחֲדוּ 
10- גָּדוֹל יוֹם ה' מִי יַעֲמֹד בְּסוֹדוֹ.
כְּעֶבֶד דָּנוֹ רַבּוֹ וּמְמַהֵר לַהֲעִידוֹ 
הֲיוּכַל עֲמֹד אִם יְסַתֵּר בַּמִּסְתָּרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים                           

 

יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה' חֲבִיבִין
נָאֶה לֵאלָהָא רַבָּא לְמִשְׁבַּק חוֹבִין רַבְרְבִין
15- אִם יִהְיוּ כַשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג אוֹתָם יַלְבִּין 
אַשְׁרֵינוּ לִפְנֵי מִי מִטַּהֲרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים

דִּרְשׁוּ אֶת ה' בְּהִמָּצְאוֹ לָכֶם 
יִרְצֶה תְּפִלַּתְכֶם יְקַבֵּל תְּשׁוּבַתְכֶם
בְּיָמִים נוֹרָאִים הַבָּאִים לִקְרַאתְכֶם 
20- מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים

                            

בַּחֹדֶשׁ תִּקְעוּ שׁוֹפָר תְּבַעֵת אֶתְכֶם שֵׂאתוֹ 
הַמְלִיכוּ אַל עֲלֵיכֶם יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ
בְּרִית יִצְחָק הַנֶּעְקָד וּבָא אַיִל תְּמוּרָתוֹ 
שׁוּבוֹ אֶל ה' קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים.
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

25- נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי אֱלֹהִים מַלְכֵּנוּ 
עֵינֵינוּ אֵלָיו תְּלוּיוֹת יוֹצִיא לְאוֹר דִּינֵנוּ
וְיַחְתֹּם פִּי שָׂטָן וְאַל יַשְׂטִין עָלֵינוּ 
נִכָּתֵב לְחַיִּים אֲרֻכִּים וְלֹא קְצָרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

חָסִין קָדוֹשׁ וְנוֹרָא הָרָאוּי בְּמַהֲלָלָיו 
30- יִשְׁמַע קוֹל הָעָם בְּרֵעוֹ יַלּוֹלֵי יַלֵּל יְלָלָיו 
כִּי תְּרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ בָּעַמִּים אֵין דּוֹמֶה אֵלָיו 
הֵיטִיבָה ה לַטּוֹבִים וְלַיְּשָׁרִים.
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים

                            

  1. 1. לריב נצב: על-פי תה׳ פב, א. ועומד… יצורים: מתוך חזרת הש״ץ במוסף של ר״ה: ׳היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים׳. 2. מקטן… גדול: על-פי בר׳ ט, יא ועוד. כבני… עוברים: על-פי ר״ה א, ב, והשווה ׳ונתנה תוקף׳: ׳וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון׳. 3. במאזנים לעלות: על-פי תה׳ סב, י. ורמז למזלו של חודש תשרי. בסקירה… נסקרים: על-פי ר״ה יח ע״א: ׳א״ר יוחע: וכולן נסקרין בסקירה אחת׳. 4. אלוקים… ירים: על-פי תה׳ עה, ח. 5. דעו… עומדים: על-פי אבות ג, א. 7. הנה… ויורדים: על-פי בר׳ כח. ב. 8. ביום… ספרים: על-פי ר״ה טז ע״ב: ׳א״ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר״ה׳. 9. ויהי… עליכם: על-פי אבות א, ג. 10. גדול יום ה׳: על־פי יואל ב, יא. מי… בסודו: על-פי יר׳ כג, יח. 11. כעגד דנו רגו: עומדים למשפט כעבד לפני רבו, והשווה אבות א, ג. 12. אם יסתר במסתרים: על־פי יר׳ כג, כד. 13. ישראל… חביגין: על־פי אבות ג, יח. 14. נאה… רברגין: נאה לאל הגדול לסלוח חטאים גדולים. 15. אם… ילבין: על-פי יש׳ א, יח. 16. אשרינו… מיטהרים: יומא ח, ט: ׳לפני מי אתם מיטהרין? אביכם שבשמים׳. 17. דרשו… בהימצאו: על־פי יש׳ נה, ו. 21. בחודש… שופר: על-פי דב׳ לב, לב. 26. עינינו… דננו: על-פי תפילת ׳היום הרת עולם׳ שלאחר תקיעת השופר במוסף של ר״ה. והשווה יומא כ ע״א. 27. ויחתם… עלינו: על־פי הסליחה ׳תמהנו מרעות׳ ׳חתום פי שטן ואל יסטין עלינו׳. 29. חסין קדוש: כינויים לקב״ה, על־פי ׳אנא בכוח׳. 30. ישמע… בריעו: על-פי שמי לב, יז. ילולי יליל: קולות השופר, על־פי ראש-השנה, לד ע״א. 31. תרועת… בעמים: על-פי במ׳ כג, כב. 32. היטיבה… ולישרים: על-פי תה׳ קכג, ד.

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ

מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץממזרח שמש עד מבואו

בהמשך טוענת שיש גם סכנת ליסטים בים בדרך לארץ. אולם המשיב מתייחס בעיקר לצד הכלכלי, ועל רקע זה שולל את זכותו של הבעל לכוף אותה לעלות עמו, והוא מצדיק את האישה : " כי אין לה דבר העומד בפני הפרנסה, כי קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה ".

ודוגמות לנושא זה מספרות התשובות של חכמי מרוקו. רבי משה טולידאנו מהעיר מכנאס ( תפ"ד – תקל"ג 1724 – 1773 ), קובע כי אמנם מצווה לעלות ולהתיישב בארץ בזמן הזה, אבל אם הדרכים בחזקת סכנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך " כי איש עני הוא ", הרי באחד מתנאים אלה, ניתן להתיר נדרו של אדם שנדר לעלות.

אמנם האפשרויות הכלכליות בארץ, בכל הדורות, היו מצומצמות בהשוואה לארצות גדולות ומפותחות יותר, אולם יש עדויות שהיהודיות בארץ עסקו במלאכות, במסחר ובהלוואה בריבית ופרנסו עצמם בכבוד. אחרים השאירו קרנות בחו"ל בידי נאמנים, והפירות היו נשלחים לארץ.

החשש מפני חוסר יכולת להתקיים בארץ, נראה מופרז והוא סובייקטיבי, בהתאם לרמת החיים שאדם רגיל לה בחו"ל, ומידת הנכונות לשאת בעול החיים בארץ. דומה כי האמידים נרתעו בדרך כלל לעלות, מחשש שיבולע לרכושם, והפוטנציאל העיקרי של העולים היה משכבות בלתי פרודוקטיביות : זקנים, אלמנות ועניים חסרי מקצוע וחסרי יוזמה. מצב זה העיק על המנהיגות בארץ ישראל.

הצעה על רקע זה להקלת המצוקה, העלה רבי רפאל מלכי, חכם ורופא שעלה מאיטליה לירושלים בשנת תל"ב – 1672 ונפטר בה בתס"ד. הוא כותב :

לכן לתקן זה, צריך שיסכימו הקהלות שלא להניח עבור דרך ארצם עניים הבאים לירושלים, אלא אם כן יהיה להם פרנסה מועטת, לפחות ט"ו מאיידי לכל נפש מדי שבוע בשבוע, ואם לא יהיה להם פרנסה קבועה זו להם, או בידם קרן ראוי לזאת ההוצאות, מוטב שלא יבואו לירושלים. 

בהמשך הוא כותב, כי אם יוסיפו לבוא לירושלים אנשים ללא משענת כלכלית מינימאלית, סופם לבוא לידי עניות או ימותו ממחסור, כי אין ביכולת הקהל לפרנס כל כך הרבה עניים. עצה אחרת היא, שאדם הרוצה לעלות לארץ – יעלה רק לעת זקנתו.

כך כותב בתחילת המאה הי"ט רבי אליעזר פאפו, שכיהן בתור דיין בסרייבו ובסוליסט רה ( בבולגריה ) לארח שהוא מציין את מעלתה של ארץ ישראל " וצריך כל אדם שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים…ובכל ישתדל בכל עוז לקבוע דירתו בארץ ישראל, רק יפקח עיניו תחלה…..

שלא לילך אלא לעת זקנה…..ולא יוליך עמו ילדים..כפי מה שעינינו הרואות קשים מזונותיו של אדם בארץ ישראל…לא כן היושבים בחו"ל, מוצאים כדי פרנסתם במקומם, וכשילכו זקן וזקנה כאשר יאותו, יוכלו לחיות שם בשיבה טובה ואפילו אם חיי צער יחיו.

החיים בארץ נתפשו אצלו כחיי צער, ואם המטרה העיקרית היא להקבר בארץ " וכפר אדמתו ", אז מספיק לעלות בגיל הקרוב ליום פקודה.

בניגוד לחכמים שהתחשבו בגורמים כלכליים ואחרים, הדוחים את העלייה לארץ, היו אחרים שתבעו לעלות למרות סכנות הדרכים שיש בהן פיקוח נפש " כי שומר מצוה לא ידע דבר רע " ושלוחי מצווה אינן ניזוקין.

כלומר, על האדם להאמין שההשגחה תנחה אותו ותצילנו מכף כל פגע. כיוצא בזה דרשו שהאדם יתגבר על " חמדת הממון ", והנאות חומריות מהם נהנים בגולה. היו מהם שכותבים ברוח ביקורתית על תופעה זו, ומבטיחים שכר " מידה כנגד מידה ", למי שמוכן לקבל על עצמו את קשיי החיים בארץ.

לדידם, התמורה הרוחנית שקולה כנגד החיים הגשמיים בחו"ל. אחד הנציגים של אסכולה זו הוא רבי נתן שפירא, שליח ירושלים – נפטר בשנת תכ"ו – 1666.

רבי נתן כותב : " אותם שהיו בחו"ל והשתדלו לבא לארץ ישראל כדי לזכות טהורה ולא חסו על ממונם ולא על גופם ובאו בים וביבשה, ולא חששו להיות נטבעים בים או להיותם שבויים ביד אדונים קשים, ובעבור שעשו עיקר מרוחם ומנפשם ולא מגופם וממונם.

לכן חזרו רוחניותם מדה כנגד מדה. אמנם, אתם שהייתם יכולין לבא לארץ ישראל כמותם ונתרשלתם לבא בעבור חמדת ממון וחששתם לממוניכם וגופכם ועשיתם מהן עיקר, ורוחכם ונפשיכם עשיתם טפל, לכן אתם גם כן נשארתם גשמיים, לחמדת ממון שחמדתם "

אולם ספק אם תפישה זו השפיעה על הגדלת מספר העולים לארץ. כפי שראינו במדגם התשובות שהבאנו מארצות שונות, הרי בכל הדורות אחד מגורמי המניעה לעלייה,  ואולי העיקרי שבהם, היה הפחד מפני חוסר יכולת להתפרנס בה בכבוד, נוסף לחששות מפני חוסר ביטחון ומצוקות שנובעות מהשלטון והאוכלוסייה הנוכרית בארץ.

העובדה ההיסטורית על המספר המצומצם של היישוב היהודי בארץ, עד גלי העליות במאה הי"ט, יאשר הנחה זו, כשם שגם ירידה מהארץ נבעה במידה רבה מאותה סיבה.

ההערכות על יכולת הקיום בארץ הן יחסיות, ותלויות בהשקפה אישית ובגורמים כלכליים ופוליטיים השוררים בארץ ישראל ובארץ המוצא של העולה. קיים פער בין האמונה התיאורטית והחיבה שחכמים רחשו לארץ, והכרת החובה ביישובה, ובין נקיטת יוזמה מעשית להגשמת חזון זה.

סוף הפרק " מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ ". 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל

 

כתר־התורה איננו ידוע במארוקו. לעומת זה מקושט כל ספר־תורה בזוג רימונים, המכונים ״תפוחים״ בפי יהודי מארוקו. באירופה מסמל השם ״רימונים״ את עושרה של התורה, על תרי״ג המצוות שבה. השם ״תפוח״ מרמז על הקשר המיסטי שבין הקב״ה לעם ישראל, שנבחר לשמור על חוקותיו. סימוכין לכך אפשר למצוא בשיר־השירים : ״תחת התפוח עוררתיך״ (ח : ה). על־פי המפרשים התפוח הוא הר־סיני, והוא מסמל אפוא את התגלות השם לעמו.

הרימונים העתיקים ביותר הידועים לנו שמורים בקאתידראלה של פאלמה דה מאיורקה. לדעת ההיסטוריונים הם מן המאה הי״ג או הי״ד, ואולי מן המאה הט״ו. בכתובת נזכרת קהילת קאמאראטה, שהתקיימה ככל הנראה בסיציליה. אחרי גירוש היהודים משם הובאו הרימונים למאיורקה. בסיסו של כל רימון עשוי בצורת כדור — פרי־הרימון — שממנו מזדקרת צורה אדריכלית, שבמרכז כל אחד מארבעת צדדיה קרועים שני חלונות מאוריים.

במארוקו מופיעה צורה זו בתפוחים מתטואן. מס׳ 62 שלהלן משקף מסורת שנמשכה מאז ימי־הביניים. לפנינו תפוחים של כסף רקוע, שמבנם כמו זה של הרימונים העתיקים ביותר: בסיס כדורי, ועליו צורה אדריכלית, שקרועים בה חלונות מאוריים. גם מקורם של תפוחים אלה מאיזור הים התיכון. במכנאס, בפאס ובצפרו יש לתפוחים שש צלעות מצופות, לעתים באמייל. במכנאס נהגו הצורפים לחתום על יצירת כפיהם (ראה מס׳ 63).

במקומות אחרים אפשר למצוא תפוחים — בין של כסף ובין של פליז — בצורת מעוין. עניין מיוחד מעורר זוג של תפוחים (מס׳ 65) הקשורים זה בזה בשרשרת—י כמו תכשיט של אישה. דומה, שאחת הנשים העלתה את תכשיטה מנחה לבית־הכנסת.

כל התפוחים נועדו לשמש כן לפעמונים, כפי שמקובל גם באירופה. לפנים היה כל תפוח קבוע על עץ־החיים, אך לימים, כאשר הלכו התפוחים וגדלו והפריעו בשעת הקריאה, הותקנו בנפרד, כדי שאפשר יהיה להלבישם על עצי־החיים לאחר הקריאה. בימים ההם אל־נכון גם החלו לקשט את התפוח בפעמונים קטנים כדי למשוך את תשומת־לב המאמינים. לבסוף נהפכו הפעמונים לחלק החשוב ביותר של התפוח. בארצות מסוימות נהגו לתלות את הפעמון בבית־פעמון ולשוות לתפוח צורה של מגדל־פעמונים. בצורה זאת יש להבין את התפוחים המובאים כאן במס׳ 66, שאפשר להבחין בהם היטב בהשפעת האדריכלות האירופית.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

 

 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה ס"ט

האחרון בשושלת הרבנים בק"ק צפרו ולפנים רב ודיין בשלש קהלות צפרו, פאס ומראקש

הספר החמישי בסרת " קהלת צפרו ". 

בנושא נשלים את הכתוב על ידי הבאת ציטוטים מספרים אחרים שדנים בנושא חשוב זה. לא אחת ארץ ישראל, נזקקה לעזרתם של יהודי התפוצות מכל העדות. נשלחו שדרי"ם – שלוחי דרבנן – על מנת לאסוף כספים עבור הקהלות השונות, הישיבות, בתי מדרש וגם לצרכים אחרים. 

לא אחת קרה, ששליח זה ביצע כמה נסיעות, ויש כאלה שלא חזרו משליחות זו , נפטרו ונקברו באץ הגעתם. המפורסם והידוע לכל העדה המרוקאית, הינו רבי עמרם בן דיוואן – נכון לומר רבי עמרם דיוואן – כי כך הוא חתם במכתביו ואגרותיו השונות. 

רבי עמרם ביצי שליחות אחת, חזר לחברון, ושוב נשלח לעוד שליחות, ממנה לא חזר. את קורותיו של הצדיק הנערץ על ידי כל יהודי מרוקו וגם על ידי מוסלמים רבים, ניתן לקרוא בקטגוריה " רבי עמרם בן דיוואן " מאת הרב אלעזר עטייא. אלי פילו.

הקהלה והשדרי"ם

קהלת צפרו

סקירה כללית

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

כידוע שלכל שד׳ר כוללות בארץ ישראל היתה אכסנייא מיוחדת אצל אחד אמיד מבני הקהלה, לכל שליח ושליח מאותה כוללות שתהיה, וכמו שכתב חוקר תולדות יהודי מרוקו, רבי יעקב משה טולידאנו נר המערב ירושלים תרע״א עמ. 216 ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה עד מאד.

 את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס, ורבי שמעון בר יוחאי, והשד"ר הבא מא״י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת כסף בנדבות נפרזה מכפי יכולתם״ וראה עוד בספר שלוחי ארץ ישראל א. יערי עמ. 35.

מתוך הספר " שלוחי ארץ ישראל  " – אברהם יערי

אכסנייא לשליח – כשנכנס השליח לעיר, דאגו לאכסנו כראוי לו. בארצות המזרח היה השליח מתאכסן על פי רוב בבית אחד מגבירי העיר. ודבר זה נחשב לו למאכסן לכבוד גדול. ואילו בארצותאירופה היה השליח מתאכסן באסכניא ששכרה הקהילה למענו, והיה מוזמן לסעודות שבתות וימים טובים לשולחנו של הרב, ראש הקהילה או אחד מנכבדי העדה. בקצת קהילות בארצות המזרח כגון בבומבי, בנו ליד בית־הכנסת חדר מיוחד לאיכסונם של שלוחי א״י.

 גם בתוניס היה מקום מיוחד לאיכסון שלוחי א״י ושמו ״דאר היפריחא״, אולם החשובים שבשלוחים הוזמנו להתאכסן בבתי הגבירים. בקצת קהילות באירופה היו נדיבים שביתם שימש בקביעות אכסניא לשלוחי א״י, כגון ביתו של ר׳ יוסף צרפתי באמשטרדם שנאמר עליו! ״ביתו פתוח לשבים ועוברים ובפרט להני רבנן קשישי דארעא דישראל״, או ביתו של ר׳ יואל חמיץ פונסיקא באנקונא, שאחד משלוחי א״י משבח אותו כאיש ״אשר תמיד עושה חסד עם כל שלוחי ארץ ישראל״.

או ר׳ יוסף ב״ר יצחק די מונטיאו באביניון, שאחד השלוחים שהתאכסן בביתו מכנהו בתואר ״אוהב שלוחי ארץ ישראל״.על קבלת פני ר׳ יום טוב אלגאזי שליה ירושלים בפרנקפורט דמיין מספר ר׳ משה סופר בעל ״חתם סופר״! ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין, קרוב לשנת תק"ם, והארץ האירה מכבודו, אמנם עדיין לא הגיע לחצי כבוד הראוי לו״. ודאי שלא היה הכבוד שוה בכל מקום ובכל זמן ולגבי כל שליח. בדרך־כלל היה כבוד השליח גדול בארצות המזרח מאשר באירופה, וגדול באיטליה ובדרום צרפת יותר מבארצות אשכנז. בארצות המזרח היתה אהבת ארץ־ישראל גדולה תמימה וישרה, ובשלוחי ארץ־ ישראל ראו לא רק אנשים חשובים אלא גם קדושים שבידם לחולל נפלאות בכוח קדושתה של ארץ־ישראל.

בארצות המזרח – על הכבוד שנהגו יהודי תורכיה ומצרים בשלוחי ארץ־ישראל ועל העזרה שהושיטו להם ביד נדיבה לא״י במאה השבע־עשרה, מספר רבי משה חאגיז בדברים ציוריים אלה! ״כי באמת תמיד היו [יהודי תורכיה ומצרים] לנו לעינים… היו עושים ומעשים בנפשם גופם ומאדם, והיו עוזרים לכוללות העיר בשופע הנצרך ובכבוד גדול, כי השליח היה מחזר עליהם כאדם המחזר תוך שדהו והגורן שבתוכו, והיה מקובל תוך הבית בבית מלא ספרים, מוכן ומזומן לו ולהגלות עמו, מטה ושולחן כסא ומנורה, הכל בשמחה ובטוב לבב ובפנים צהובות, והיה מרויח הנאת הגוף והנפש בבת אחת.

ראשון לכל דבר, שהוא היד, מתכבד עם החכמים חכמי העיר וגביריה, וגם חכמי וגבירי העיר היו מתכבדים בו, ועולין אותו בתורה ראשון, ופותח ראשון לכל דבר שבקדושה. וכשם שבא להראות, כך בא לראות את ערות הארץ, ואם היה מוצא בתוך העיר איזה דבר שאינו הגון, היה מתקנו, ולא היו אומרים לו! הרי בכאן היו אצלינו חכמים שקדמו לך שהנהיגו כך… ואדרבה, אם השליח, או החכם האורח [כלומר, שליח לעצמו מא״י] היה מוכיח לאותן שהיו צריכין תוכחת, היו נשמעין אליו וסרים אל משמעתו, ואם היה צריך להחזיק בידו, היו מחזיקין, להעניש ולקנוס, הכל כפי הנידון וצורך השעה, ומתקן להם תקנות טובות. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר