ארכיון חודשי: אוגוסט 2012


פאס וחכמיה

 אגרת לדוכס דה-מדינה סידוניה מתיטואן 11 בינואר 1549 מספרת בזמן המצור – 1545 – של השריף הסעדי על עיר פאס " בעיר הנצורה חסרו מצרכי אוכל הסבל היה רב, העניים עזבו את העיר בקבוצות גדולות, כי לא היה במללאח ממה להתקיים.

הנטל היה כבד על העשירים, ומיתה לא יכלו לשלם את המס גם בעד העניים ובעלי המלאכה שנשארו מחוסרי עבודה, כדי לפרנס את כולם היו העשירים צריכים לתת סכום של אלף דוקאטים זהב בכל חודש,מצב זה נמשך למעלה משנה אחת והפך רבים לעניים הנכבדים תארו את מצבם זה ומצב אחיהם לפני המלך.

הוחלט לתת לאלפים וחמש מאות יהודים לעזוב את העיר, תחילה יצאו תשע מאות זקנים נשים וילדים, אחריהם אלף איש ולבסוף שש מאות. הנשארים ליוו את את אחיהם עד לשערי העיר. ישבו על הארץ חגרו שק ושמו אפר על ראשם, מקור נוצרי מדמה את בכייתם לבכיית ירמיהו על חורבן בית המקדש וירושלים.

כל אחד ראה את בני משפחתו עוזבים, זה את בנו וזה את בתו. זה את אביו וזה את אמו. הוא מוסיף, בלא התפלאות שאוכלוסיית פאס כולה, יהודים ומוסלמים, נתאחדה באסונם המשותף.

תהלוכות אבל עברו על מחנות השריף, ובזמן זה פסקו הקרבות, השריף עצמו, ראשי צבאו ואנשיו, נכמרו רחמיהם על היהודים, לראשי קהילת מכנאס נודע מראש על בואם ויצאו לקבל פניהם. כיוון שהדרכים היו בחזקת סכנה, הודיע השריף שהמפונים יהיו בחסותו וכל הפוגע בהם ייענש עד מוות – דוד קורקוס המחקרים עמוד 259.

קאלינארד מוסיף לספר על היהודים ובשנאתו מוקיע אותם בתוך דבריו : " גם הם משלמים כאן מס גבוה וזה בכל חודש, עד כדי כך שתמיד אני מבכה את גורלם, ככל שהמלך זקוק לכסף כך הם צריכים לשלם. משום שהפ מושפלים על ידי השנאה, הופכים מחודדים, הם מכינים עצמם בעוד מועד לשלם למלך, בצורה שאין נוצרי אף לא מורי יכול לעשות תחבולותיהם של היהודים. 

דבר שאני סולח להם בקלות, . כי איך המסכנים הללו ישלמו מס כה גבוה, אם לא היו גונבים בחוכמה, והם מעדיפים זאת על מיתה משונה בבית הסוהר "

בימי המירדים – האלמוואחדין – ששלטונם המשיך כ-90 שנה חשכו שמי ישראל במערב, וקנאיהם השמידו בחרב בחרב כל המסרבים לקבל דת מוחמד ורבים מהיהודים קדשו את השם ומהם שמצאו מפלט בארצות הנוצרים והרמב"ם שהיה מפליטי השמד באנדלוסיה כותב באיגרותיו :

" כי לא נשאר יהודי אחד בכל המערב מגבול תונס ועד סאלי בקצה המערב ". ומלוא רוחב השואה הזאת מזכיר לפעמים אפילו את השואה שאירעה בדורנו.

וכעבור שני דורות, המושל האמיר אל מנצור גזר על האנוסים שיהיו מצויינים בצבע לבושם צבע צהוב ובלשון המדינה בשם " ספר אל יהודי " – צבע היהודי.

ראיתי לנכון להביא כאן מה שמספר בוסנו מתעלוליו של הסולטאן איסמאעיל הראשון מבית פילאלי 1672 – 1727 :

" פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית, כשהתייצבו לפניו אמר להם כי הזמינם שיתאסלמו. הוא טען שהיהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם. איים עליהם. כי אם לא יאמרו לו באופן ברור את נועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם, ניתנה להם ארכה להשיב.

כשחזרו, בתוספת מתח, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים שנה הבאות. היה זה אפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח, סולטאן זה שהצטיין בתאוות הבצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מהיהודים ומאחרים.

גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא בא מתוך צפיה או יחס חיובי למשיח היהודי, אדקבא, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים. כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתאי צבי…………

חיי הרוח.

רבי יהודה בן קורייש, אבי הדקדוק העברי וחוכמת הבלשנות, אשר תחיית הלשון ניכרת על פי הזרע שזרע בפירושיו ובחקירתו, תקע מאז יתד נאמן בעיר פאס, עם שני אבות מניחי הלשון דונש בן לבראט מחדש הפיוט העברי, ורב יהודה אבן חיוג' אבי המדקדקים שהיו מילידי פאס, על שירי דונש כתב רבינו סעדיה " שלא נראה כמותו בישראל ".

רבינו רש"י ובעלי התוספות מזכירים אותו לשבח. ואחד מתלמידי רבי יהודה אבן חיוג' היחה רבי שמואל הנגיד, והרבא"ד בספר הקבלה כתב עליו שהוא העמיד לשון הקודש על בוריו אחרי שנשכח בגולה בין שנות 860 – 880 בפאס קיים המנהג לתרגם את הפרשה וההפטרה בלשון ארמית. וחלקים אחדים בעברית, כנראה שזה נשתלשל מהרסאלה ששלח בן קורייש לחכמי פאס.

רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (ראב"ד, 1120-~ 1198), רבראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר (Posquières), שבחבלפרובנס שבצרפתפרשן תלמוד ומקובל. כונה גם "ראב"ד השלישי" ו"בעל ההשגות". היה חתנו של הראב"ד השני בעל ספר האשכול, ואביו של ר' יצחק סגי נהור.

וכבר משנת ד' תרמ"ז – 987 שאלו קהל פאס מלפני אדונינו שרירא ריש מתיבתא….והוא דיינא דבבא. והתשובה היחידה שנותרה משאלות ותשובות מהם ואליהם, לכל רבננא ותלמיד הון ובתאי וצבורי דמותי בהון בפאס אשיר דאשתניאו ממדינת פאס טאבי מעליי בחירי נהיר יוכו…..

כלומר : לכל הרבנים ותלמידיהם ובעל הבתים והציבור שמושבם ( היה ) בפאס ( ועתה ) באשיר לאחר שנשתנה ( מושבם ) מפאס הטובים והמעולים הנבחרים הנאורים.

כמו כן באיגרתו של רבי שמואל בן חפני גאון סורא ובן זמנם של רב שרירא ורב האי אל אנשי פאס מדובר על פורענות גדולה שמצאה את קהילת פאס וזה לשונה :

שמואל הכהן ראש הישיבה של גולה בן חפני הראש אב הישיבה של דולה אל העדה הגדולה הקושה הדומה לאבן הראשה, המאירה בעשישית, ובגודל נר נברשה, הממהרת והחשה, לקיים מצוות ולא בוששה, הקהלה המהוללת, והיא בכל יופי ונואי נכללת, היא עדת אלהינו וסגולתו ולאומו וקהלתו החונה במדינה  הגדולה היא מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה ויקב התעודה המנדדים שנה לדרוש תורת ה' באפס כלם ובשנה………..

כמו כן רב שרירא גאון ובנו רב האי דאון השיבו לאנשי פאס על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בספר היכלות ( ראה בספר אהל דוד עמוד 551 ועמוד 722 )

הרב יוסף בן גליל כתב וזה לשונו : נכנסתי בעיר פאס שנת מ"ז – 1287 וביקרתי למר דוד בן זכרי והוא מוטל על ערש דוי החולי שנפטר בו והיה מדבר עמי, עד שהודיעני מה שאספר, אמר שאירע בזאת המדינה שכהן אחד גירש את אשתו ולבסוף רצה להחזירה.

מה שאין הדבר ראוי לו מן הדין ועמדתי על הגט ההוא והוא חתום בשני עדים, אלא שהעד הראשון הוא קרוב לכהן והתרתי לו להחזירה, אחר עיינתי בעניין ומנעתי אותו מלהחזרה עש ששלחתי שאלות למר יהודה גיאן נ"ע ולרבי יחצחק בן עמאר לסיבטא והגיעוני תשובותיהם שהכהן אינו יכול להחזירה. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-Il etait une fois le Maroc-David Besoussan

Il etait une fois le Maroc

Temoignages du passe judeo-marocain

David Besoussan

Après plus de deux millénaires de présence en sol marocain, la grande majorité des Juifs du Maroc ont quitté leur pays natal. L'ouvrage « Il était une fois le Maroc » retrace l'histoire du Maroc et de sa communauté juive durant les deux derniers siècles, incluant la période du Protectorat français. Fervent adepte du rapprochement judéo-musulman, l'auteur est convaincu que la compréhension du passé, qui fut difficile à bien des égards, mais qui n'en a pas moins connu d'autres  moments de convivialité, est essentielle pour pouvoir établir une nouvelle relation entre tous les ressortissants du Maroc

Dr. David Bensoussan, du Québec, est titulaire d'un doctorat en électronique de l'Université McGill. Il a à son actif un long passé d'engagement dans des organisations philanthropiques et communautaires. Il a publié de nombreux ouvrages dans les domaines des télécommunications et de l'automatique et déposé de nombreux brevets. Il est également l'auteur de plusieurs volumes littéraires dont un commentaire de la Bible (La Bible prise au berceau), un livre de souvenirs (Le fils de Mogador), un essai historique (L'Espagne des trois religions), un roman historique (La rosace du roi Salomon) et un livre d'art (Mariage juif à Mogador) en collaboration avec Asher Knafo

מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

וגם פה פאס יום ד' לחודש הנזכר נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים לפני כל שוביהם ורחמו עליהם לשוה להאלמללאח אחר עבור כ"א יום, ואם אמרנו לספר קצת מהקורות יכלה הזמן והמה לא יכלו, ה' יאמר לצרותינו די. אחר זמן מה בא לכאן שד"ר כבוד מורנו הרב נחמיה שליח טבריא תוב"ב וסיפר שבליל ט"ו באייר שנת תק"ן היו במערת הרשב"י עליו השלום שמנהג כל הקהל הולכים שם להילולת הרשב"י ז"ל שעלה לשמים בל"ג לעומר י"ח באייר.

ושמעו בלילה הייא קול יללה מהוללה משברת לב כל האנשים ויצאו וראו שלקתה הלבנה ותמהו כולם ואמרו יש שום מהומה בעולם. עד כאן. וכשנכנסנו לעיר חלקו ביניהם המבואות והבתים מי ישלול זה ומי ישלול זה. והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות ושי שהפילו עוברות ולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדין לקלון .

ובאותו לילה ליל ט"ז באייר לא לן שום אדם בביתו כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם, ונתן ה' בלב אם המיזי"ד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש, וכן עשה לקהילת קודש לקצאר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה, וכן לקהילת קודש תאזה שלח לשלול אותם ונתן את עירם לעבדים וגירשו משם היהודים ערומים יחפים וישבו המערות הסמוכות לעיר.

והגוים סתרו בית הכנסת ובנו בה בית תפלה שלהם, עד שהעיר ה' את רוח אלחאליף אחר זמן וביקש מהמזי"ד ומחל והחזיר להם עירם וחזרו לעירם תודה לאל. וביום י"ח לחודש אייר באה אגרת מתיטואן מהמזי"ד ליד שר העיר שיתנו לו קהל פאס מאה ככרי כסף, ואם לא יתנו ישרוף להם את המללאח.

וכשמענו זאת רידה אחזתנו ונתקבצו הקהל שנשארו בעיר כי ברחו הרבה מהם ועשו פנקס המס בהערכה והתחילו לגבות וגבו כמו י"ב ככרי כסף מלבד כמה שוחדות כמו ד' ככרים ונתנו באותו המס כל החכמים ונתתי אני ובית אבי כמו מאה וחמישים מתקאלים אולי תהיה ארכא ולא נצא מעירנו. ובעוונותינו הרבים לא הועלנו בתקנותינו לקינו הכפלים נטלו כל ממוננו ומכרנו כל מה שהיה לנו כדי לפרוע המס הנזכר.

ואחר כך בא המזי"ד לפאס ויצאו כל הקהל מן האלחרומאת שהיו שם ומנחה לקחו בידם להקביל פניו ולא השגיח בהל כלל ולא לקח מידם המנחה וחזרו בפחי נפש. ואמר המזי"ד לשר אם פרעו היהודים המס ואמר לו שלא נתנו אלא י"ב ככרי כסף, וביום א' בשבת קודש כ"ד לסיון שנה הנזכרת בבקר השכם שלח המזי"ד שר אחד ובא אלינו וקיבץ היהודים ואמר להם תנו לי סוכר'א אלץ מתקאלים כי מחל להם המזי"ד ונתנו לו כתב ידם ומיד אמר להם המחילה שמחל להם המזי"דהיא בגוויתכם וממנוכם שלא תנזקו כלל.

אבל גזר אומר שתצאו מהעיר ותדורו בהאלקסבא דסרארד'א, וכשמענו רעדה אחזתנו חיל כיולדה ונבהלנו להשיב כי היה דברו קומו צאו מן המקום הזה, ומיד באו כמה שרים ועבדים ועמדו עלינו לצאת מן העיר, והתחלנו ליסע, ואם אמרתי אספרה אל כל הקורות והמאורעות שאירעו לנו יכלה הזמן והמה לא יכלו שבאותו יום הייתה מהומה גדולה בנו כי יצאה חמה מנרתיקה תמוז ואנחנו הולכים על רגלינו יחפים להאלקסבא הנזכרת עם החמרים והסבלים שהיו נושאים מטלטלים שלנו ומניחין שם ברחובות והדרך רחוקה.

והיו באותו היום נוסעים העבדים שכנינו לגור במקנאס הם ונשיהם וטפם וגם האלודאיא שהיו דרים במקנאס כמו ג' אלפים באו לדור פה פאס הם ונשיהם וטפם ואלו יוצאים ואלו נכנסים והיה דוחק גדול ואבק רב וחום רב עד שהייתה הזיעה עלינו כמו מים, והיינו נושקים הכתלים של בתי כנסיות ע"ד כי רצו עבדיך את אבניה וכו'…

ובוכים ומבכים אחרים על כל התלאה אשר מצאתנו, ודזר אומר שמי שישאר עד עת ערב דמו בראשו ורבו כמה חטפנים וכמה גזלנים בדרך והיו חומסים אותנו עד שלא משאר לנו מעט מהרבה, וכמה בעלי בתים ועניים וחכמים ותשושי כוח שהניחו כל אשר להם בעיר מרוב הפחד ונתקיים בנו והבאתי מורך בלבבכם, ושיערנו  שיעור בעד טלטל וצמוקים ויין הרבה ומים שרופים כמו חמישים ככרי כסף שלא הניחו ליטול הצמוקים והיין ומים שרופים כי גזר למכור הוא על ידו דווקא מים שרופים בסך שש לקרעא.

והיה שותה מים שרופים הרבה והיין, והיין ומים שרופים שהניחו בעיר יעשה ממנו נהר גדול מרוב היין שעשינו באותה שנה אפילו עניים בישראל עשה יין וצמוקים ופחמים ועצים אין מספר, וכמה תיבות ושולחנות וחביות גדולות וקטנות וכלי חרס חמץ ומצה עד כי חדל לספור, ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות הבית והחצרות, וכל בית כנסת ובית המדרש נטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות וגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש כחרבן בית המקדש.

ובית הועז נהפך למינות ובתי זונות והיו הורסים אותם ומבשלים בהם מים שרופים ויצא מבית פיס כל הדרה וגזר שלא יעשו עם בני ישראל מים שרופים והניח שר אחד למכור על כמה שנטלו ממנו, ונשינו טובה וישבנו בהאלקסבא לחורב ביום ולקרח בלילה ונתקיים בנו הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה וכו'…ונהפף פנינו כשולי קדרה ששזפתנו השמש והיינו דרים באהלים כבני קדר וערב ולא נשאר לנו דעת ותבונה ולא עבודה ולא תפלה ולא תורה כי נטרפה שעתינו מרוב צער והיגון ולא היינו מוצאים מנוח לנפשנו.

כי אפילו מקום להניח בו ספר תורה לא מצינו מרוב הטינופת כי היו הכל מטילים ומשליכים צואתם ברחוב האלקסבא והיה ריח רע  הולך בכל האלקסבא והיינו בצער גדול על ביטול התפלה כי כל המקומות מלאים צואה בלי מקום, ונשים יקרות היו שואבים מים ומימינו בכסף שתינו  ועני שבישראל היה קונה מים בכל שבוע סך א"מ ד"ת.

ובאותו הקיץ רבו הזבובים והפרעושים והשרצים והעקרבים והמחשים ולא היינו ישנים עד שקצנו בחיינו ומתו כמה תינוקות מחמת החום הרב, ובכל יום ויום היה בא רוח סערה מפרק את ההרים ומשבר את הסלעים ומפיל כל האהלים והיו מתמלאים עינינו ואזנינו בעפר ואבן וכמה כל הנרות הלילה ובמחשכים הושיבני כמתי עולם.

חתונה במוגדור

תולדות הכתובה המאויירת

אני קרוב לודאי, אחרון השומרים על מסורת בת אלף שנים ההולכת ונעלמת: הכתובה המאויירת.

באופן תיאורטי החתונה היהודית היא פשוטה להפליא: מדובר, לגבי הגבר, במסירה לאישה שאינה נשואה ואשר מסכימה לכך, חפץ ממתכת יקרה תוך כדי הצהרה בפני עדים: ״את מקודשת לי בחפץ זה כדת משה וישראל."

למעשה, אם קיום מעשה פורמאלי זה מספיק כדי שהאישה תהיה מקודשת ולא תוכל להשתחרר, אלא בהליך מקובל של גט, הוא אינו מאפשר עדיין לבני הזוג להחשב כנשואים הלכה למעשה. צריך, לפי הלכה היהודית, שיתקיימו מעשים פורמאליים אחרים, כגון: קיום טכס שבע הברכות וקריאת הכתובה. ובל נשכח את העמדת החופה ושבירת הכוס.

הכתובה היא החוזה שעל פיו החתן מתחייב למלא את חובתו כבעל, לספק את הצרכים השונים של אשתו, להבטיח לה דמי מחיה אחרי מותו ולשלם לאשתו, במקרה של גירושין, תשלום שנקבע מראש, בדרך כלל בהתאם לגובה הנדוניא שהביאה עמה. חובות אחרות יכולות להיות מצויינות וכל הפרטים שהוסכמו בין הורי האישה (או האפוטרופסים שלה) לבין החתן: התחייבות שלא יקחנה לעיר אחרת או לארצות שמעבר לים (להוציא עלייה לארץ ישראל, שאין לאוסרה על יהודי כלשהו), התחייבות שלא יקח אישה אחרת על פניה (בארצות שהפוליגמיה הייתה מותרת), על פי איזה חוקים תהיה הירושה, ובאיזו מטבע ישולם התשלום של הגט וכו׳ וכוי.

החובה לכתוב כתובה היא כללית בכל הקהילות היהודיות ונראית עתיקה מאד. יש להניח שהייתה נכתבת על קלף או על שליל (כפי שמתחייב בגט עד היום) אבל אין יודעים מתי החלו לאייר אותן. נראה כי מסורת זאת בת יותר מאלף שנים, ואם אנו יודעים שהכתובה המאויירת הקדומה ביותר היא משנת 1010, ניתן להניח שאחרות קדמו לה.

מקום מציאתה של הכתובה הזאת (קהיר), הסגנון האיסלאמי של העיטורים כאשר הכתב עצמו מהווה את עיקר הקישוט, הקרבה למולדת היהדות ולמרכזים התלמודיים הראשונים שלה, מאפשרים לנו להניח שמנהג עטור הכתובה נולד במזרח התיכון, משם הוא מקרין קודם כל על הקהילות הספרדיות ואחר כך על קהילות אירופי הקשורות לנוסח הגרמני(האשכנזי), שהרי הכתובה העתיקה ביותר הידועה, אחרי זאת של קהיר, היא משנת 1391 (אוסטריה).

ברור הוא כי לארכיונים המשפחתיים היה סיכוי מועט לשרוד אחרי מעשי הטבח, הגירושים,  השוד, האילוץ לשמד, העינויים וזוועות אחרות שנעשו בעיקר על ידי עמי אירופהצריך איפוא, לחכות עד למאה השבע עשרה ובעיקר למאה השמונה עשרה ולהבהובים הראשונים של הסובלנות, כדי שתצוץ מחדש הכתובה המקושטת לעתים באופן עשיר ביותר, בסגנון הרנסאנס, הבארוק, הקלאסי או הרוקוקו, הכל לפי המקום והתקופה.

על מנת להבהיר עד כמה הרחיקו לכת בפאר של הכתובה, די אם אזכיר כתובה פדואנית משנת 1670 שהאיורים בה תופסים מקום גדול פי ארבעה מהטקסט.

ואיזה איורים! בשליש העליון, חצי עיגול, בו הגפן מציגה לראווה את עליה, אשכולותיה ושריגיה מסביב למדליון אובאלי שבתוכו מצויירת ירושלים האידילית. ששה מדליונים אחרים, קטנים יותר אך מעובדים יותר מפארים את האישה – אשת החיל: תריסר ציפורים שוכנות על הגפן המושקית על ידי שתי מזרקות מונומנטליות שהמים פורצים מהן משלושה כיוונים שונים.

בתוך הפינות העליונות, מעל לחצי העיגול, שני מדליונים ריקים שהיו ככל הנראה מיועדים להכיל את ראשי התיבות של שמות החתן והכלה.

בשני השלישים התחתוניים של שטח הכתובה, עשרים וארבעה מדליונים מציגים בצורת שתי וערב, את שנים עשר השבטים ושנים עשר המזלות, כל זה מסביב לריבוע שנוצר משני עמודים קלועים הנושאים, מעל למפתן מרוצף, קורה ועליה המלים : בסימנא טבא ובמזלא מעליא.

ובתוך הריבוע, הטקסט הכתוב באותיות אשוריות, שעל פיו, משה בן שמחה לוצאטו לוקח לו לאישה את לורה בת משה אלטריני ומבטיח לה, לאחר מותו, דמי קיום של 2500 דוקטים מוונציה.

ההגזמה בעניין קישוט הכתובות הייתה כה גדולה באיטליה שכמה קהילות נאלצו לקבוע לגבי קישוט הכתובה, מחיר מקסימאלי שאין לעבור עליו.

המאה התשע עשרה, הבורגנית-תעשייתית, המסחרית, התועלתנית, הפוזיטיבית והחומרנית, מיהרה לטאטא מהאמנות ומהמסורת את שרידי הסנטימנטליזם הזה, וראתה בכתובה, חוזה פורמאלי גרידא, ככל שטר-מכר או חוזה שכירות.

ארצות אחדות, אמנם, שנוגעו אך מעט על ידי הקידמה הכלכלית, המשיכו לקיים מנהג זה, אם כי בצורה יותר פשטנית ולפעמים יותר פרימיטיבית. מרוקו היא מן הארצות האלה. ולא בכל מרוקו אלא רק במוגמר, שם נשתמרה המסורת, לכל הפחות עד שיצאתי מעיר זאת זה כחמש עשרה שנה.

במוגדור התוודעתי לכתובה המאויירת ושם ירשתי את מסורתה.

המאסטרו הגדול באמנות זאת היה ללא ספק (זמן רב לפני שפתחתי את עיניי בעולמנו זה) רבי דוד אלקיים המכובד, יהי זכרו ברוך. הכרתיו, הערצתיו, כבדתיו ואהבתיו במשך עשרות שנים ובכל זאת איני מסוגל לשרטט ביוגראפיה שלו כי מעולם לא התעסקתי בחייו הפרטיים, למרות שניתנה לי בכמה הזדמנויות (מעטות מדי) האפשרות להקל על סבלו.

זה היה אמן במובן המקסימאליסטי של המילה. הוא למד אך ורק במוסדות החינוך היהודיים, היה בעל שליטה מושלמת בשפה העברית כשהוא מחבר שירי קודש, וכיתובים של מצבות מחורזים, בנוסח משוררי ספרד, היחידים שהכיר. אבל, נוסף לכך הוא היה בעל מלאכה-אומן, מיומן, שגילה או המציא מחדש שיטות ותהליכים של יוצרי אמנות שהוא לא הכיר. הוא בנה רהיטים יפהפיים, מגולפים בתוך גוש עץ במיטב המסורת של אמני העץ מהעבר.

הוא היה חותך, מגלף, חורט, מפסל ומלטש את השיש כדי ליצור מרצפות, ומצבות קבורה שעליהם רשם בחריטה או בבליטה כתובות־קבורה שלרוב חיבר בעצמו. הוא עסק בצביעת בתים ובנינים בכל הסממנים שהיו אז באופנה, החל מדמוי-העץ ודמוי־השיש ששום סוד מעשייתם לא נעלם ממנו, גם לא התבליטים מאחזי – העיניים וגם לא כל הביצועים האמנותיים ויהיו המסובכים ביותר ( תמונתו של מסעוד אלמוזנינ ו).

ניצחונו הגדול היה בכתובה המאויירת. קרה אומנם שהוא השתמש בדקלקומאניות או במוטיבים קטנים מוזהבים שליקט פה ושם, אבל ידו ציירה בקלילות עמודי שיש, אגרטלים, גירלאנדות-וורדים, אותיות מוזהבות וארבסקות בעלות חן וקלילות שעלו בהרבה על אותם אמצעי עזר שבהם הוא העשיר אחדות מיצירותיו. הוא השתמש ללא אבחנה בצבעי שמן או מים, אבל כל יצירותיו ניחנו באפיון אסתטי שאין עוררין עליו, אפילו כאשר לא היה יכול להציג את מלוא כשרונו בגלל לחצים כלכליים או בגלל הנסיבות, או, אפילו, בגלל שידיו כבדו מזוקן.

יתרה מזו, הוא הכין בעצמו את הקלף שבו השתמש, בתהליך הפרימיטיבי ביותר, תהליך שניתן לי לראות אצל סופר סתם וכורך ספרים אחר.

מתוך

 Ketouba, Le Mémorial de Mogador, Ot Brit Kodesh

הכתובה המודפסת – יצחק כנפו

מלאכת הכנת הכתובה, היא עבודה מייגעת שאני עושה מתוך שמחה כאשר מדובר בנישואין של קרובי משפחתי. הנאה נוספת, אמיתית, יש לי מכך, בגלל העובדה שאני מסייע במידת האפשרויות שלי, שהן צנועות יחסית, לשמר­­ את האור המעומעם של מסורת זו ההולכת ואובדת לצערי הרב. הכסף, במקרה של כתובה, תופש מקום משני לחלוטין. כאשר חשבתי על כך, שצריך להפיץ מעט או, יותר נכון לומר, לחדש את השימוש בכתובה, חשבתי במיוחד על יהודי מרוקו, כי מנהג זה היה אוניברסאלי לכל הפחות עד המאה התשע עשרה.

 אני מתכוון לכתובה המעוטרת, כמובן, כי הכתובה הפשוטה, נשארת בשימוש חובה אצל כל נאמני הדת היהודית. כשאבי היה בחיים, זוכר אני, היינו מקבלים מוינה שבאוסטריה (שלזינגר) כתובות מודפסות בצבעים עשירים ועטירות זהבים, עם ציור של קשתות כפולות, משהו בסגנון זה:

החלל שנוצר היה מיועד להכיל את הכתובה בעברית-ארמית מצד אחד והתרגום בשפת הארץ מצד שני. כאשר בדרך כלשהי הודיעו לשלזינגר שבמרוקו אין נותנים לכתוב את תרגום הכתובה הוא מיהר להדפיס כתובה חדשה אבל ללא העמוד האמצעי.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-אל מעיין העדן-רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל

 

 

רב, עמרם בן דיוואן

ידועה ברבים הערצת הצדיקים וחשיבותם בחיי היום יום של יהדות מרוקו.

רבי עמרם בן דיוואן שליח כולל מא״י לערי המגרב הינו הדמות הדומיננטית של צדיק אשר זכה למשוך אליו הרבה מאמינים.

עקב ניסים ונפלאות אשר התרחשו בזכותו, רבבות יהודים ונכרים עלו להשתטח על קברו בל ימות השנה.

וואואן, עיירה בצפון מרוקו, הפכה ביום ההילולא לציר מרכזי המקשרת כל יהדות מרוקו מכל רחבי תבל.

אל מעין העדן מגלה לנו את חיי הקהילה היהודית הקשורה לשורשים שלה ולמעשיו של האיש הקדוש רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל שרבים חבים לו את חייהם בריאותם ופרנסתם.

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל

 

 

 אל מעין העדן – רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל

 

הרב מאיר אלעזר עטיה בהשתתפות משה דהאן יליד וואזן

רב, עמרם בן דיוואן

ידועה ברבים הערצת הצדיקים וחשיבותם בחיי היום יום של יהדות מרוקו.

רבי עמרם בן דיוואן שליח כולל מא״י לערי המגרב הינו הדמות הדומיננטית של צדיק אשר זכה למשוך אליו הרבה מאמינים.

עקב ניסים ונפלאות אשר התרחשו בזכותו, רבבות יהודים ונכרים עלו להשתטח על קברו בל ימות השנה.

וואואן, עיירה בצפון מרוקו, הפכה ביום ההילולא לציר מרכזי המקשרת כל יהדות מרוקו מכל רחבי תבל.

אל מעין העדן מגלה לנו את חיי הקהילה היהודית הקשורה לשורשים שלה ולמעשיו של האיש הקדוש רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל שרבים חבים לו את חייהם בריאותם ופרנסתם.

בעזרת השם

אל מעי"ן העד"ן

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

מבוא

ישועות השם ונפלאותיו הגדולים אשר מתגלים לנו דרך עובד השם וחסידיו אשר במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם 'היהודי עמודי האש לפני המחנה, לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו.

גם אחרי מותם לא נותק הקשר העמוק איתם, המשכנו לבקר במקום קבורתם ומקום מנוחתם, מביקור זה הבאנו שמחת נפש המלווה ברגשי רוח קדושה ממרום עמוקה תוך חדרי לבנו. עוררה בנו גם רגש התעלות בשעת הזדהותנו עם צדיקים נערצים קדושי עליון.

אנו המאמינים בשם ובמשה עבדו (עפ״י המובא בדברי חז"ל שכל צדיק נקרא בשם משה) שאפנו בשעות מצוקה לישועות ונפלאות על טבעיות על ידי תפילותינו לבורא עולם בזכות הצדיקים שוכני מערה.

ואכן, ברוך השם השומע תפילת עמו ישראל ברחמים שמע לקול תפילותינו ונעשו המון נסים ונפלאות עד אין ספור בפרט למי שהתפלל בקרבת מקום ציונו הקדוש של גדול אדונינו המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל. אישיות מרכזית היה בין חכמי דורו, גדול היה בתורה הן בנגלה הן בנסתר, בקי וחריף ובעל סגולות נפש וכוחות רוח נדירים ביותר כפי שיתבאר לקמן בספר.

ממעט ידיעותי אודות נסיו ונפלאותיו למען כלל ישראל, קיבלתי מרץ לצרף ולחבר מעשה למעשה אחת לאחת למען זיכוי הרבים, הלא המה מרוכזים לפי נושאים ומובאים לקמן. הרבה קושי ועמל וטורח עברו עלי כדי לרכזם לחברם ולסדרם בספר חשוב זה. הקושי אשר עמד בפני הוא:

א. השתדלתי מאוד לשמור את הסגנון המקורי אשר הובא אלי בכתב או כפי שסופר לי מפי בעל דבר כדי שלא ינום ליחו ויפוג טעמו.      

מאידך להוסיף ולגרוע ולשמור על שפה רפה ונוחה כדי שהסיפור יובן למעיינים הצעירים והמבוגרים גם יחד.

ב. השתדלתי להכניס תוך הסיפור עצמו מילי דאורייתא, כדי לקבל אופי תורני מסורתי.

כ״כ בין הסיפורים הכנסתי מאמרים מדברי חז״ל לחיזוק האמונה והנסים האמתיים המתחוללים ע״י צדיקים אהובי השם, בפרט אחרי ולפני הסיפורים הנראים מוזרים ומרחיקי לכת.

כל אלה חברו יחד הקשו עלי את המלאכה, ובחסד אל יתברך וזכות הצדיק עמדה לימיני עד שהגעתי לגומרה של המלאכה.

וזאת להודיע נאמנה, כי לולא אוסף המאמרים והמחקרים שערך ידידי הטוב אציל הרוח ועדין הנפש מר משה דהן נ״י. לא יכולתי להתחיל במלאכה זו, ולא היה חלילה נשאר זכר לקהילת קודש וואזן וכן לא היינו זוכים לדעת הרבה מהנסים אשר התחוללו בקרבת מקום ציונו של הצדיק. לכן כל בני קהילת וואזן חייבים לזוכרו לטובה ולברכה ולברכו בחיים ארוכים דשנים ורעננים ביחד עם אשתו הכבודה מרת פָני ובניו ובנותיו היקרים.

 כאן אברך את עזרתי בקודש מרת אשתי קטיה מב״ת עם בני דוד חיים עד העולם ובני אליהו זכור לטוב גם לרבות בנותי לימור, ימימה, אסתר, בת שבע, ובראשם בני בכורי החכם השלם המופלג כה״ר אשריאל מסעוד היו׳ עם מרת אשתו אסתר מב״ת. יה״ר שנרווה מהם נחת באושר כבוד וכל טוב ואין טוב אלא תורה אכי״ר.

משימתינו בספר זה היא לבקוע חיץ שבין מורשת האבות להוויתנו אנו, שהאמונה המושרשת בנו תאיר גם חיי היום יום, ותכוון את כל אורחותינו, במטרה:

למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם.

(תהלים ע״ח)

 בברכת התורה ע״ה מאיר אלעזר עטיה

דברי פתיחה

דברי פתיחה ממנכ״ל העמותהמד משה דהאן נ״יחוקר, בנושא עיר מולדתו וואזן והצדיק רבי עמרם בן דיוואן.

בעזרת האל הגדול הגיבור והנורא החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, אני העני והדל בחוכמה מביא לפני הקורא מאמרים אלה שהעתקתי מספריהם של רבנים ומשוררים גאונים וכמו כן מכתבי עת של סופרים, כגון מאמרי היסטוריונים וכתבות של עיתונאים שהצלחתי למצוא בספריה של בית הספרים הלאומי שע״י האוניברסיטה העברית בירושלים, ביוזמתו של ידידי היקר הפייטן רבי מאיר אלעזר עטיה שליט״א.

הצדיק .רבי עמרם בן ו־יוואן נשלח פעמיים כשד״ר למרוקו ונשאר שמה בפעם הראשונה כשנתיים, על מנת לאסוף כסף לקיום ישיבת המקובלים הספרדית בחברון ולחלוקה האישית

בין הלומדים בה הזקוקים לקיומם.             

*ביוגרפי׳ה – ידידנו הדגול מר משה דהאן הי״ו יליד העיר וואזן, מזקני העיר ומחשוביה, אציל הרוח ועדין הנפש, מצעירותו נקשר למנהגי עדתו ולחני קהילתו הנחשבות לנעימות היפות ביותר בחזנות הספרדית המרוקאית. מילדותו נקשר קשר עמוק לקדושת הצדיק הקדוש רבי עמרם בן דיוואן כמו כל ילדי העיר. וכידוע שכל יליד עיר וואזן מחשיב את עצמו כילד אהוב של הצדיק.

מר משה דהאן עלה לארץ בראשית צמיחת א״י בשנות החמשים, שימש כסגן

למזכיר הראשי של משרד הפני ם בנפת חדרה, הספיק ביוזמתו הברוכה להקים לראשונה בא״י ביכנ״ס מפואר ע״ש הצדיק רבי עמרם בן דיוואן בשכונת העולים בגבעת אולגה, אשר רוב יהודי וואזן השתכנו שם, איגד ואיחד את בני קהילתו כשכל המסורתיות היפות בביכנ״ס זה.

לאחרונה, כאשר ראה שכל זקני  הקהילה הולכים ומתמעטים וכל הידיעות ומעשי הצדיק העיר המקובלות מדור לדור עומדים להשתכח, בהתייעצות  אתי סוכם שהוא יעלה על הכתב כל מה שידוע לו אישית על הצדיק ובייחד נתחקר זקני העיר אשר עודנם בחיים, וכן קטעי הסטוריה בנושא קהילת יהודי וואזן.

אח״ב אני העבד אערוך ואסדר אותם בשפה פשוטה ורגילה כפי שיסופרו מפיהם בצירוף קטעי חיזוק מדברי חז"ל ואעלם על ספר חוקה למען יעמדו לימים הבאים כגלעד וזכרון נצח לזכרם של בני הקהילה ולזכרו של גדול אדונינו הצדיק המלוב״ן והנערץ עלינו. רבי עמרם בן דיוואן זיע׳׳א.

קראתי לספר אל מעי"ן העד״ן הנושא ר״ת שמי ור״ת שם הצדיק באופן זה: אל מע:״ן ר״ת אלעזר מאיר עטיה יאיר נר״ו, העד״ן ר״ת הרב עמרם דיוואן כי הצדיק היה חותם שמו בר״ת עד"ן כמבואר לקמן בא״ם למסרת עמי 18. וחפץ ה׳ בידינו יצלח אכי״ר.

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..LA KAHINA

LA KAHINA

reine des bèrbères

L'ancienneté de l'installation des Juifs sur les terres du Maroc ne fait aucun doute, même si l'Histoire n'en a conservé que peu de traces et bien que les hypothèses soient souvent plus fréquentes que les certitudes sur ce sujet.

 De nombreuses légendes et plusieurs mythologies récurentes, auxquelles s'ajoutent de troublants témoignages, attestent de l'antiquité des relations entre la terre de Canaan et l'Afrique.

Le Talmud y fait pareillement allusion à plusieurs reprises, évoquant notamment le fait qu'une partie des Dix Tribus aurait trouvé refuge sur le continent africain et que les Berbères ne seraient autres que les Cananéens en fuite lors de la conquête dela Terre Promisepar Josué. 

Les premiers Hébreux seraient arrivés sur les côtes marocaines à l'époque du Roi Salomon, mais ce n'est qu'après la destruction du Second Temple que l'on retrouve les traces archéologiques de l'existence de communautés organisées, tel le tombeau découvert dans les ruines de la ville de Volubilis, entre Mekhnès et Fès. 

 Sous la domination romaine, ils vécurent en paix et en liberté avec leurs voisins berbères. Mais leur succès et leur zèle commencèrent à inquiéter les autorités à l'époque où, sous l'Empereur Constantin, Rome adopta le Christianisme comme religion d'Etat. 

 Des mesures discriminatoires leur furent alors imposées avec plus de sévérité que dans le reste de l’empire, mesures auxquelles devait mettre fin la conquête des Vandales en 430. 

Après la reconquête de l'Afrique du Nord par l’empire byzantin, l'Empereur Justinien (527-567) déclara le Judaïsme hors-la-loi, ferma les synagogues et condamna les conversions. Ces mesures finirent heureusement par tomber dans l'oubli du fait de la dispersion géographique des centres administratifs. 

Aussi, lors de la première invasion musulmane, un grand nombre de tribus berbères avaient adopté certaines traditions juives et s'étaient plus ou moins converties au Judaïsme, comme le confirme le grand historien tunisien des Berbères, Ibn Khaldoun. 

 C'estla Reinede la plus importante de ces confréries berbères, celle des Zénata, la légendaire Kahina, qui devait le plus s'illustrer dans sa résistance à l'invasion arabe. Après le premier succès de leur chevauchée fantastique jusqu'à l'Atlantique en 670, les forces militaires arabes avaient été mises en déroute par une armée de coalition conduite par le Prince chrétien Koceila. 

Revenus de cette défaite, les musulmans écrasèrent les confréries berbères et en tuèrent le chef, en 688. Pour venger la mort de son allié chrétien,la Kahinasortit de son repaire situé dans les montagnes des Aurès pour poursuivre les armées arabes et les combattre jusqu'en Cyrénaïque. 

Ainsi les Berbères retrouvèrent-ils un temps leur liberté.

Mais les musulmans, forts du soutien militaire de l'Egypte, repartirent à l'assaut et infligèrent, dix ans plus tard, une défaite définitive aux tribus berbères. A la veille du dernier combat où elle devait trouver la mort, au lieu dit Bir el Kahina situé dans l'Algérie d'aujourd'hui, la reine conseillait à ses propres fils et à ses fidèles d'adopter la religion des nouveaux conquérants. 

 Des Berbères, convertis en masse à l'Islam qui les accueillit à bras ouverts pour les mener plus tard à la conquête de l'Espagne, ne devaient donc subsister que les communautés juives ancestrales profondément enracinées dans la tradition.

 Les anciens convertis et les judaïsants adoptèrent la nouvelle religion qui dut leur paraître peu différente de celle qu'ils abandonnaient mais qui leur promettait l'égalité avec leurs nouveaux maîtres, tandis que les Juifs n'étaient plus que des réfugiés, des dhimmis, tolérés, ayant droit de cité, mais avec un statut inférieur.

ויהי בעת המללאח

נוכחותם של חיילים יהודים בצבא אבן תאשפין מעידה על היחס הטוב של השושלת החדשה לגבי בני ישראל אם כי מסופר שתחילה תבע המלך מהיהודים להתאסלם בהסתמכו על מסורת עתיקה. לפי אותה מסורת הסכים בזמנו הנביא מוחמד שהיהודים ישמרו על דתם וימשיכו לחכות למשיח בתנאי שאותו משיח יגיע תוך 500 שנה והנה הזמן הזה קרב ואין משיח באופק…שוחד והשתתפות במלחמה בספרד חיפו על האיחוד הנוסף בבוא הגואל.

ועד אז רבים מהחיילים העדיפו לא לשוב למרוקו, הוקסמו על ידי ספרד והשתקעו בה. הנהירה ממרוקו לספרד הייתה גדולה כפי שמעידה השתקעותו של גדול הרבנים באותה תקופה, רבי יצחק אלפאסי.

רבי יצחק אלפאסי נולד בעיירה קטנה קרובה לפאס, ושמה קלעאת – חמאד, סביב שנת 1033 ונמנה בין התלמידים הרבים שהלכו מארץ המערב לקירואן, מרכז התורה בצפון אפריקה, הוא היה תלמידם של רבינו נסים ורבינו חננאל.

 בשובו לפאס נתפרסם כגדול בתורה ופנו אליו בשאלות הלכה מכל הערים והמדינות. שם הוא חיבר את ספרו " הלכות רבי אלפאסי " שנחשב לספר ההלכה הראשון בחשיבותו ובצורתו שלפניו נשכחו כל ספרי הלכות גאוני בבל שחוברו עד זמנו.

בהיות הרי"ף כבן שבעים שנה הוא נאלץ בעקבות הלשנה ( שתוכנה לא נודע ) לברוח ממרוקו ומצא מקלט בקורדובה ומשם נסע לאליסונה בה התקבל בכבוד מלכים ונתמנה לראש הישיבה. על תרומתו של הרי"ף יכתוב כמה דורות לאחר מכן הרמב"ם " וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבינו יצחק ז"ל הספיקו בעד כל החיבורים ההם… מפני שהן כוללות את כל הפסקים והדינים שצריך אליהם בזמנינו זה…ואין תפיסה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים ".

המעבר ממרוקו לספרד של הרי"ף כפי שראינו לא היה יוצא דופן. מושלי המוראביטון, שהתעניינו יותר בספרד מאשר במרוקו, העניקו ליהודי ספרד חופש ודרור ומינו המוכשרים שבהם למשרות רמות בהנהלת המדינה. 

זרם האנשים הידועים והדעות שטף את שני עברי מיצר ג'יברלטאר, אולם הכיוון היה ברור : רבים מיהודי מרוקו נספחו אל כנסת ישראל בספרד ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה.

 ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת המוראביטון, לא מצאנו במרוקו זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת, יקרת המציאות בחיי יהודי מרוקו.

אין ספק כי אנשים כאלה הלכו בעקבות רבם רבי יצחק ונסחפו בתוך הזרם של התושבים שזרם וסחף ברובו ארצה ספרד ( נר המערב ) .

 אולם שלטונם הנאור של המוראביטון לא ארך יותר משני דורות וכבר בשנות העשרים של המאה האחת-עשרה התחילה להתפשט במדינה כמיהה למהפכה דתית שתשים קץ לשלטון המוראביטון ותמיט שואה על היהודים. אות מבשרת לבאות הייתה הופעתו של משיח שקר.

משיח השקר משה הדרעי.

על המאורעות שקדמו להופעתו של משיח השקר משה הדרעי והמסבירות את קליטות מסרו על ידי ההמונים אין לנו ידעה ברורה. ההיסטוריון חיים הירשברג בספרו , תולדות היהודים באפריקה הצפונית " קושר את המאורע לתעמולה הדתית של המהדי מוחמד אבן תומרת, שזעזעה בשנות העקרים – 1120 – את ערי מקורו ובמיוחד פאס ושכנתה מכנאס : מתקן הדת המוסלמית התווכח אז בפאס עם חכמי האסלאם על עקרונות הדת, ויחד עם תלמידיו יצא לנפץ כלי הנגינה שבשוק, ובאנדרלמוסיה זו מצאו נבואותיו של הדרעי על ביאת המשיח בליל הפסח אוזן קשבת.

על גרסה אחרת רומז ההיסטוריון הרב טולידאנו ב " נר המערב " וקושר בעקיפין את נבואותיו של הדרעי עם חורבן הממלכה היהודית האחרונה בארץ הדרעה, ארץ הולדתו של משה הדרעי כפי שמורה זאת שמו.

" כן בעת ההיא עת צרה וטהרס נורא ליהודים אשר בחבל וואד-דרעא,הנסיכות היהודית אשר עוד טפחה וגדלה, בעת ההיא קם איש קנאי וחפץ קרבות איברהים אלברדעי לגרגרי…והמשיך את מלחמתו עם היהודים היושבים במדינה לחזור עשרים שנה…אז שת לברדעי אל מרמה פניו, וישלח לראשי היהודים להציע לפניהם לכרות ברית שלום למחרת ביום השבת…

 ראשי היהודים התפתו להאמין לדברי האיש הבוגד והרמאי וביום השבת פרקו נשקם…והמוסלמים מהרו והוציאו מתוך החול איש איש את נשקו ובשבט עברתם התנפלו על היהודים ויהרגו שבע עשרה אלך איש וטרפו ביהודי חבל וואד דרעה אנשים נשים וטף ".

אמנם אין כל אישור ממקור אחר על מרחץ דמים מחריד זה, אבל אם היה קורה היה בוודאי משרה באיש הדרעא משה את תחושת אחרית הימים. אם אין הסכמה על קיומם של מאורעות אלה בדרום המדינה, אין מחלוקת על עצם קיומו של האיש.

 על נבואתו והאסונות שפקדו את יהודי פאס בגללו. העדות הנאמנה ביותר נמצאת באגרת המפורסמת של הרמב"ם שנכתבה כחמישים שנה לאחר מאורעות אלה, " אגרת תימן " שנשלחה ליהודי תימן כדי להזהירם נגד הנהירה אחרי משיחי שקר.

" וזאת אני מוסר כדבר של וואדי וידוע, כי לפני חמישים שנה בא מדרעה לארץ אנדלוס ללמוד תורה חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, אחר כל בא אל בירת ארץ המערב כלומר פאס ונקהלו אחיון אנשי המקום, כי חסיד ומעולה וחכם הוא.

אמר להם : הנה המשיח קרב ובא והודיעני זאת בחלומי, היה ניבא נבואות ונתקיימו ככל אשר אמר, והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק, ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבוא המשיח שנה זו בליל הפסח וצווה אותם למכור את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים כל דבר השווה דינר בעדרים דינרים, וכשבא פסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם והאיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער והחובות רבו על העם "

את נפשו מילט הנביא אשר יצא בשנת 1127 לארץ ישראל. אולם לעם הנשאר במערב במקום הגאולה במקווה באה השואה הנוראה ביותר בכל תולדותיהם.

מדרום תפתח הרעה.

ימיה האחרונים של שושלת המוראביטון עברו בשלווה על הקהילה היהודית. הנצר האחרון של השושלת, המלך עלי בן יוסף, הצטיין במיוחד באהבתו לבנייני פאר וקישט בהם את הערים מראכש, פאס ותלמסאן. את העיירה הקטנה מכנאס הפך למבצר ומרכז מסחרי בו התחילה להתפתח קהילה יהודית העוסקת במסחר ובמלאכה. אולם יורשו לא הספיק למלוך אלא שנתיים, המהפכה הדתית החדשה באה כסערה ומחקה את העבר.

בתולדות מרוקו נשמר זכרם של המייחדים כסמל לאחת מתקופות הזוהר, כשיאה של בסימבוזיה עם ספרד, כשעת פריחת הארכיטקטורה המורית. אולם בתודעת עם ישראל נשמר זכרה של השושלת הזו בצבעים של קנאות דתית, חורבן ושמד.

צמיחתה של השושלת החדשה אופיינית למחזוריות הקבועה בתולדות מרוקו. תחילתה כשושלת הקודמת, בניסיון לרפורמה דתית, לחזרה למקורות האסלאם, לטוהר ימי בראשית. חזקה במיוחד הייתה השאיפה לחזור לאחדות השם, לייחוד המלא של בורא העולם ומכאן שמה של התנועה, " תנועת המייחדים " , התנגדותה לפולחן הקדושים, " המרבוטים ", ולכל ייחוס גשמי או רוחני לאללה האחד והיחיד.

מייסד התנועה, מוחמד בן תומרת המהדי ( כלומר המונחה על ידי אללה ), החל להפיץ האמונה החדשה בדרום המדינה בשנים הראשונות של המאה ה-12. נסיונותיו לקומם את הערים, פאס, מכנאס, סאלי ומראכש עלו בתוהו ויורשיו ישמרו במיוחד טינה לבני מכנאס ובבוא העת ינקמו את נקמתם.

ההצלחה התחילה להאיר פנים לכת לאחר מות המהדי, כאשר יורשו, עבד אל מומין, ידע לצרף להתלהבות הדתית כישרון של מצביא יוצאי דופן. לראשונה הוא פעל בהרי האטלאס והעמקים הדרומיים. התאפילאלת ובירתו סג'ילמסה נכנעו סביב 1140 ובשנת 1145 נכבשה העיר והראן אשר באלג'יריה, אולם לא כיוון המזרח משך עבדול מומין. בשנת 1146 הוא כובש את פאס ומכנאס, ושנה לאחר מכן את מראכש ומשם הגיח לספרד וכבש את הערים הראשיות, סביליה וקורדובה.

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..LA Famille Perez

LA Famille Perez

La greffe des expulses d'Espagne et du Portugal 

En achevantla Reconquista, la reconquête de la Péninsule Ibérique avec la prise du dernier royaume arabe de Grenade en 1492, les Rois Très Catholiques Ferdinand et Isabelle, sous l'influence de l'Eglise, décidèrent de parachever la «purification» de leur royaume en en expulsant les Juifs auxquels un court délai fut accordé pour choisir entre l'exil et la conversion. Cinq ans plus tard, en épousant leur fille, le roi du Portugal décréta à son tour un édit d'expulsion, bien qu'il mit tout en oeuvre dans la pratique pour empêcher le départ des Juifs.

Deux empires musulmans ouvrirent largement leurs portes aux expulsés, le lointain Empire Ottoman en pleine expansion et le proche Empire Chérifien déchiré par des guerres intérieures. Malgré les conditions meilleures réservées aux nouveaux arrivants en Orient, la plupart des expulsés préférèrent trouver refuge au Maroc en raison de sa double proximité, géographique et culturelle.

Si une minorité d'entre eux s'installa dans les villes portuaires tenues par les Portugais, comme Safi et Mazagan, la grande majorité des exilés se dirigea vers Fès et ce malgré les énormes difficultés d'intégration. Ces mêmes difficultés poussèrent d'ailleurs un grand nombre de juifs à continuer vers l'Orient ou l'Europe, voire à revenir versla Péninsule Ibérique.Au bout d'une décennie, la situation des familles installées à Fès commença de s'améliorer.

La rencontre à Fès entre les expulsés, les Mégourachim, et les indigènes, les Tochavim, fut au départ conflictuelle, les anciens reprochant aux nouveaux de vouloir imposer leurs coutumes plutôt que de s'adapter.

 Ce conflit se focalisa de manière symbolique autour de l'une des règles de l'abattage rituel, la néfiha (insufflation des poumons). Interdite dans la tradition des indigènes qui n'avaient aucune difficulté à écouler auprès des musulmans les bêtes déclarées impures selonla Halakha, cette règle plus permissive avait été adoptée en Espagne où l'Eglise interdisait la consommation par les Chrétiens des bêtes abattues non cachères.

La controverse religieuse tourna en confrontation entre les deux communautés et engendra violences, excommunications, dénonciations et appels aux autorités. Le chef des Tochabim, rabbi Haïm Gaguine, qui mena en leur nom le combat pendant des années, finit par baisser les bras et reconnut la supériorité de la tradition séfarade qui allait s'imposer désormais dans presque tout le Maroc.

Une famille devait pourtant échapper à cette confrontation. Les Perez, en quittant l'Espagne, avaient acheté aux souverains marocains un territoire dans la région du Dadès au sud du Maroc, où ils vécurent de manière totalement autonome jusqu'au règne de Moulay Ismaël au 17ème siècle, comme le rapporte l'un de leurs descendants, rabbi Yéhouda, dont le livre Pérah Halévanon fit sensation lors de sa publication à Berlin en 1712.

Dans le reste du pays, le pouvoir matériel et spirituel passa entre les mains des descendants des Mégourachim, avant que ne prenne la greffe des expulsés et que ne s'effacent progressivement les différences entre les deux communautés. Ces différences resurgirent toutefois au 19ème siècle, du fait de la modernisation accélérée des communautés de Tanger et de Tétouan, géographiquement plus proches de l'Europe. Ces communautés affublèrent leurs compatriotes du sud du péjoratif de forasteros (les étrangers), parce qu'ils ne parlaient pas l'espagnol. Les progrès de l'éducation dans les écoles de l'Alliance firent disparaître au 20ème siècle cette dernière discrimination.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

 

1497-1492

מלכי ספרד הנוצרים, פרנאנדו ואיזבל, החליטו ל׳טהר׳ את מדינתם, בשנת 1492, לאחר כיבוש גרנדה בירת הקהילה העברית האחרונה בחצי האי האיברי. הם העמידו את הקהילה היהודית הענפה בפני הברירה האכזרית: התנצרות או גירוש. גם מלך פורטוגל הלך בעקבותיהם, והחליט חמש שנים לאחר מכן, לגרש מארצו את היהודים ואת רבבות הפליטים מספרד, שמצאו בה מקלט.

שתי מדינות מוסלמיות פתחו אז את שעריהן בפני המגורשים: מרוקו, במערב ותורכיה במזרח. מוחמד אל־שיך, מלך פאס, זכה לתואר חסיד אומות העולם, בפי חכמי התקופה על ׳שקיבל היהודים בכל ממלכתו ועשה עמהם טובה׳. רוב המגורשים התיישבו תחילה בעיר הבירה פאס ובמספר ערי נמל, שלא הוחזקו עדיין בידי הפורטוגזים והספרדים.

לאחר מכן התפזרו בערים הגדולות: מכנאס, מראקש, רבאט, סאלי, טיטואן, טנג׳יר, אל קצאר, אל־עריש וארזילה. הם הערו דם חדש בעורקי הקהילות העתיקות, שטרם התאוששו מגזירות השמד של האלמוחיידין. מקרה מיוחד ומופלא, ולא ידוע דיו, הוא של משפחת פרץ הענפה מספרד, שהשתקעה בדרום המדינה, בהרי האטלס, באזור הדאדס. המשפחה קנתה את העיר מן הברברים, והקימה בה ממלכה אוטונומית ׳בה לא עברו זרים שלא מבית אבותם׳. העיר התרחבה, שגשגה ושרדה עשרות שנים.

לאחר חבלי קליטה קשים, שגרמו לרבים לעזוב למדינות אירופה והאימפריה העותומנית, התבססו המגורשים וכבשו מעמד בהנהגה החומרית והרוחנית של קהילות שונות. משוכנעים בעליונותם התרבותית, התעקשו לשמור על מנהגי קסטיליה הנהוגים בידם, ואף שאפו להנחיל מנהגיהם לקהילות העתיקות. המחלוקת עם התושבים, שלא הסכימו ׳להחליף דתם ומנהגם׳, הייתה סביב אחד מדיני השחיטה, ׳הנפיחה׳. שחיטה זו מקובלת הייתה בספרד ואסורה הייתה בתכלית האיסור אצל התושבים.

הרב חיים גאגין,(1450-1535) יליד פאס ובוגר הישיבות בספרד, מביא בספרו " עץ החיים "( אשר יצא לאור לראשונה ב״1987 על ידי המהדיר, הרב משה עמר ) את תולדות הפולמוס שהיה מלווה באלימות, ולא שקט גם בהתערבות השלטונות.

לבסוף רק לאחר עשרות שנים נרגעו הרוחות, עם כניעת התושבים שקיבלו עליהם את מנהג המגורשים. לאחר שני דורות היה מיזוג כמעט מושלם בין שתי הקהילות, באמצעות " עסקת חליפין ": התושבים נבלעו בתוך הספרדים, ברוב הערים מחוץ לאיזורי התאפילאלת, והאטלס שבדרום המדינה, והמגורשים אימצו את לשון התושבים, הערבית בניב יהודי.

בקהילות הצפון בלבד, בעיקר טטואן וטנג׳יר, בהן לא היו קודם קהילות תושבים מבוססות, שמרו צאצאי המגורשים בקנאות, עד ימינו, על הלשון הספרדית בניב מיוחד- ׳החקיתיה׳. נראה, כי השריד היחיד להתבדלות ההיסטורית בין שתי הקהילות, הוא כינוי הגנאי לתושבים דוברי הערבית-׳פורסטרוס׳, בפי צאצאי מגורשי ספרד בצפון מרוקו. כינוי גנאי זה נעלם במאה ה-20, עם התפשטות המודרניזציה וקידום החינוך המודרני, המשותף לכל ילדי מרוקו, במסגרת בתי הספר אליאנס של " כל ישראל חברים׳.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

הספר השני : היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני.מחקרי אליעזר

בספרו זה חושף לראשונה פרופסור אליעזר בשן את פעילותם של שליחי הכנסיה האנגליקנית במרוקו במאה ה-19. בפרק הראשון תיאר את הקהילה היהודית במרוקו בתקופה זו. פעילות מיסיונרית במרוקו החלה בראשית המאה אך גברה ברבע האחרון שלה.

בתקופה זו פעלו במרוקו עשר אגודות מסיוניריות של הפרוטסטנטים. החזקה שבהם והפעילה הייתה האגודה הלונדונית London Society for Promoting Christianity amongst the Jews אשר נוסדה בשנת 1809.

היא הקימה מרכז קבוע במוגדור בשנת 1875 ומכאן יצאו שליחיה לפעילות בערים אחרות במרוקו. מוגדור נבחרה למרכז משום שבתקופה זו הייתה בה אוכלוסייה אירופית גדולה, ושיעור האנגלים בהם היה גבוה.

המחבר מקדיש בספרו מקום נרחב למיסיונרים שפעלו במרוקו, תוך ציון פרטים על דרכי עבודתם ; השיטות בהם נקטו כדי להכניס יהודים תחת כנפי הנצרות. כגון פתיחת בתי ספר לבנים ולבנות, מתן הכשרה מקצועית לגברים ונשים, חלוקת תרופות ומצרכי מזין בעיתות של רעב ומגפות.

למיסיונרים ג'מס ברנט גינזבורג ואלי זרביב מוקדש בספר זה פרק שלם המתאר את פעילותו של כל אחד מהם.

המחבר עומד על דרכי המאבק של המנהיגות היהודית ושל ההנהגה הרוחנית בראשם למיגור הפעילות המיסיונרית. היהודים נעזרו בשלטונות ובדיפלומטים הזרים שפעילות זו הדאיגה גם אותם מחשש שמא תפגע באינטרסים הכלכליים שלהם.

מחקרו של פרופסור בשן מגלה שפעילותם הנמרצת של המיסיונרים והממון הרב שפיזרו היו תוצאות מעטות, וכי רק יהודים בודדים התנצרו, וגם אלה רובם עשו זאת ממניעים כלכליים למראית עין בלבד.

פעילותם של המיסיונרים הניבה שינויים בתוך הקהילה היהודית ומעז יצא מתוק, כי סיועם החומרי של המיסיונרים לחסרי היכולת יצר לחץ על המנהיגות היהודית לתת דעתה על טיפוח השכבות החלשות בקהילה כדי שלא יזדקקו לסיועם של הנוצרים. כמו החינוך המיסיונרי לבנות האיץ מתן חינוך יהודי ממוסד לבנות.

ספר זה מבוסס על תיעוד ארכיוני ממקורות שונים. כנספח לספר פורסמו לראשונה עשרים תעודות בצירוף מבואות והערות. 

הספר השלישי :

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות.

הספר מבוסס על תעודות רבות, מהן פורסמו בנספח ארבעים ושש תעודות מוארות. בספר אצור מידע רב על יהודי פאס, מידע שסרק עשרים ושבע שנים, בתקופה רבת תמורות. עד סמוך לזמננו הייתה קהילת פאס הקהילה העתיקה והחשובה שבקהילות מרוקו, ובה שכן במרכז הרוחני של יהודי המגרב.

הספר מתאר את הקהילה ואת מעמדם המשפטי של יהודי פאס. הוא מביא מידע אודות התנכלויות ליהודים, ועל מאמצי האירגונים היהודיים במערב אירופה לשפר את מעמדם ולהביא לשוויון זכויות בינם לבין האוכלוסייה המוסלמית.

התעודות חושפות את פעילותה העניפה של השדולה היהודית במערב אירופה בשנים אלו, ובמיוחד את פעילותם של משה מונטיפיורי, חברת " כל ישראל חברים " בפאריס ו " אגודת אחים " בלונדון, שדרשו לא רק שיפור במעמד הפוליטי והחברתי של היהודים, אלא הוסיפו ופעלו גם לשיפור רמת ההשכלה של היהודים.

מעמדם המשפטי של יהודי פאס היה מבוסס על " תנאי עומר " ותנאי השפלה אחרים. גם כאשר באימפריה העות'מאנית מערכו רפורמות וניתן שוויון זכויות לכל הנתינים, במרוקו שררו " תנאי עומר ". יהודי פאס אמנם השלימו בעל כורחם עם רוב ההגבלות, אך מהמקורות שלפנינו ניתן ללמוד על פעילותם לביטול גזירה שאינה כלולה ב " תנאי עומר ", אך התקיימה במרוקו, כגון החוב לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי.

הוראה זו הורחבה בפועל גם לשווקים מחוץ לעיר והיוותה טרדה קשה ליהודים, חובה זו נכפתה גם על בעלי חסות זרה. המקורות חושפים גם את תקופת האיסור שחל על היהודים לרחוץ במרחץ ציבורי. התנכלויות רווחות אחרות משתקפות בתיעוד, כגון מכות בעת תשלום מסים, הגבלות כלכליות שונות, כמו איסור מסחר מחוץ לרובע היהודי ( המללאח ).

הדבר הגביל את הסוחרים ואת בעלי המלאכה היהודים. החיבור מלמד כי יהודי פאס סבלו יותר מאשר קהילות אחרות מהתנפלויות על המללאח לשם שוד ורצח. כמו כן מתאר הספר את מעמדם הבלתי יציב של יהודי מרוקו התלוי בחסדי השליטים ובגורמי חוץ.

הפקעת שטח בית הקברות היהודי בפאס על ידי המלך בשנים 1884 – 1887, נמשכה שנים אחדות. הדבר הכאיב לקהילה היהודית וגרם לה צער רב. כי לכל משפחה היו קרובים קבורים במקום. וכמו כן היו קבורים במקום אישים וחכמים נודעים מדורות עברו.

בניסיונם לבטל את רוע הגזירה, פנו ראשי הקהילה וחכמיה לראשי הקהילות היהודיות באירופה ולארגונים יהודיים בבקשה לפרסם את העניין בעיתונות העולמית, ולפעול אצל ממשלותיהם ללחוץ על מלך מרוקו לבטל את הגזירה.

אולם התערבותם לא הועילה, והיהודים נדרשו לפנות את בית הקברות תוך זמן קצר, ומשום כך נאלצו להשאיר קברים רבים במקום. הפעילות הדיפלומטית אילצה את הסולטאן להעניק ליהודים שט חדש לבית העלמין בשנת 1889.

מעמדם הבלתי יציב של היהודים בפאס בא לידי ביטוי בהרבה מקרי רצח, מתוך מאות רבות של נרצחים ברחבי המדינה. רק בודדים מבין הרוצחים נאסרו ואף אלה רובם שוחררו לאחר תקופה קצרה. לעתים נדירות הוטל קנס על תושבי הסביבה בה אירע הרצח, או כופר דם ששולם למשפחות הנרצחים.

גם ענישה זו הושגה בעקבות לחץ שהופעל על ידי מנהיגי הקהילה והדיפלומטים. כך חושף המחבר פרשה ארוכה של פעילות ארגונית ודיפלומטית בעקבות רצח יהודי זקן בשנת 1880 על ידי המון מוסלמי בפאס, פעילות שהביאה לדיון בפרלמנט הבריטי.

בספר מובאות הפעולות שנקט בהן הקונסול הבריטי שאף פנה לווזיר הראשי ( ראש הממשלה ) במרוקו בנידון.

אירוע זה קיבל מימד ציבורי, ונוצל בסופו של דבר על ידי המצדדים בהענקת חסות זרה ליהודים, לשם שמירה טובה יותר על חייהם ורכושם. המקרה הביא לתודעה של יהדות העולם, שהממשל במרוקו אדיש לחיי יהודים ונוצרים.

עם זאת, בסופה של הפרשה ציווה הסולטאן להעמיד לדין את הרוצחים, רבים מהם נאסרו, מפקד הצבא סולק, ומשפחת הנרצח קיבלה כופר.

עיקר תרומתו של הספר הינה במישור היהודי – בהצגת תולדות יהודי פאס במחציתה השנייה של המאה ה-19  ובהצגת הסולידריות היהודית. אך כמובן שגם חוקריה של מרוקו עצמה, ימצאו בספר מידע מאלף על התנהלות הפוליטית של השלטון בתקופה זו של חדירה מסיבית של אירופאים לצפון אפריקה

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

הוראה זו נקראה פוליסה, ועליה חתמו פקידי ארץ ישראל בקושטא לאחר שקיבלו את הכסף, והפוליסה הייתה מוחזרת לאלג'יר כראייה שהסכום שולם והגיע ליעדו.

ממקור משנת תקפ"ד – 1824 , אנו למדים על שיטת איסוף הכסף באלג'יר. מסתבר כי השד"ר לא הוצרך לעבור בביתו של כל יחיד ויחיד, אלא מנהיגי הציבור היו גובים ומרכזים את התרומות, ובעת קריאת התורה נתנו דעתם שהעולים לתורה יברכו לשד"רים בכת " מי שברך ", ונדבותיהם ונדריהם יועדו באותה שבת למען יישוב ארץ ישראל.

בשנת תל"ח – 1678 – נשלח רבי יקותיאל לאלג'יר ולערי המערב על ידי חכמי המערבים בירושלים, שרצו להקים בית מדרש וישיבה בירושלים, בדומה לישיבות שייסדו גבירי איטליה, הולנד ותורכיה. חכמי המערבים החליטו לכתוב לכל ערי המערב להנהיג בכל הערים נדבה קבועה מדי שנה להספקת הישיבות של תלמידי חכמים מבני המערב בירושלים.

השליח מילא שליחותו ועבר בערי המערב, ובסיום השליחות הניח באלג'יר  את התרומות שגבה מערי המערב בידי הרב המובהק רבי בנימין דוראן. מכאן ניתן ללמוד שאלג'יר שימשה מרכז לאיסוף תרומות ולהעברתן מערי המערב לארץ ישראל.

רבי בנימין דוראן, ששימש כפקיד ארץ ישראל באלג'יר, כתב לתלמידי החכמים המערביים בירושלים, וביקשם להודיעו את ברצונו שישלח להם את הקרן או את פירותיו. בתשובתם ביקשוהו לשלוח את הקרן והודיעוהו את העקרונות ואת התקנות שנקבעו על ידי ישיבת המערביים בירושלים. 

ואמנם שלח רבי בנימין דוראן את הקרן וביקש שיודיעוהו על סדר הלימוד וחלוקת הכספים בישיבה. היוזמה להקמת הישיבה הביאה לחששות של בעלי הבתים המערביים בירושלים מפני קיפוחם, שמא לא יקבלו יותר את חלקם מן התרומות שנשלחו בקביעות מאלג'יר.

המחלוקת שפרצה נסתיימה בפשרה ובהתחייבות תלמידי החכמים לתת חלק מן התרומות שיגיעו לידי בעלי הבתים, ואם ירצו לא יימנע מהם מללמוד בישיבה. אולם כשהגיעו התרומות סירבו תלמידי החכמים לפרוע לבעלי הבתים את חלקם, ובשל כך פרצה מחלוקת שנייה, רבי משה בן חביב, שלפניו נתברר העניין, פסק כי משום " ועשית הישר והטוב ", צריכים תלמידי החכמים לוותר על חלק קטן משלהם לטובת בעלי הבתים, אף על פי שמצד הדין הגמור אין להם זכות.

בשנת תמ"ב יצא רבי יעקב הלוי ברוכים בשליחות חברון לצפון אפריקה, וקיבל מכתב המלצה ממורו, רבי משה גלאנטי, אל חכמי אלג'יריה. אמנם באגרת לא נכתב יעד השליחות, אולם המצאותה באוסף כתבי היד של משפחת קאנשינו מאוראן, מעידה על כך שיעד שליחותו היה קהילות אלג'יריה, ואולי גם קהילול המערב האחרות.

קרוב לוודאי ששליחותו של רבי יעקב הלוי נשאה פרי, משום שהגיע לאלג'יריה בדרכו לקהילות המערב עוד פעמיים – בשנת תנ"ח ובשנת תס"ז. שלוש עשרה שניה לאחר מכן, בשנת תנ"א – 1691 – , הזדמנו לאלג'יר וסביבותיה ארבעה שד"רים , יהוסף קונקי ורבי יעקב אבוקאיא שלוחי ירושלים, ורבי אברהם חבר שליח חברון, ושליח צפת ששמו אינו ידוע.

רבי אברהם חבר טבע בים בדרכו בספינה מתיטואן לאלגיר, במרחק שני ימי הליכה מאלג'יר. הפרשה הסתבכה משום שבטעות חשבו שנטבע הוא רבי יעקב אבוקאיא ולפיכך נתעוררו קשיים בהתרת עגונתו.

הקשרים במאה הי"ח.

קשריה של ארץ ישראל עם קהילות אלג'יריה במאה הי"ח הולכים ומסתפעפים, מספר השד "רים המבקרים באלג'יר, בתקופה זו גדל. בראשית המאה הי"ח, בשנת ת"ס – 1700 -, סובב בקהילות המערב שלוח האשכנזים בירושלים רבי אברהם ביטון. סדקכעו חזרה, בהפליגו בספינה מאלג'יר, נשרפה הספינה וכספו אבד. לפיכך חזר וחידש את שליחותו, ובחודש אלול תס"ג כתב רבי יעקב אבן צור מכתב המלצה בעבורו אל רבי סעדיה שוראקי בתלמסאן.

בתקופה זו, ובשנים תס"א – תס"ב, סובב במערב גם רבי שמואל גואקיל שלוח חברון ושלוח ישיבת המערביים בירושלים. בדרכו ממוסתגנים התנפלו עליו שודדים שנטלו ממנו את כל כספו ואת אגרות השליחות שנשא עמו. אולם רבני אלג'יר  שבה עבר לפני הגיעו למוסתגנים העידו כי ראו את כתבי שליחותו.

כמה שנים אחר כך עבר רבי משה ישראל שלוח צפת בצפון אפריקה. בהיותו באלג'יר בשנת 1710 נשא ונתן עם רי"ש צרור. עוד כתב תשובה לרבי מימון יאפיל, בדבר תלמיד חכם מובהק שהיה באלג'יר. תלמיד חכם זה, מלבד שעת לימוד אחת בבוקר, עסק מרבית היום במסחר, נכסיו היו רבים והיה מאפשר לתלמידי חכמים להתפרנס מעסקיו : ובשל מעמדו כתלמיד חכם רצה להפטר " ממשא מלך ושרים " קרי מסים.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות. מבוא שלום בר-אשר

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

מבוא שלום בר-אשר

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.

הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.

עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל.

לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה- 16 עת נתחדש היישוב היהודי בארץ ישראל. התנועה בין המגרב לבין ארץ ישראל נעשתה קלה יותר.

 גם משום שארץ ישראל וארצות המגרב להוציא מרוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית, עדות לכך בעלייתם, החל בראשית המאה ה – 16, שלעשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים, רבי חיים בן עטר ורבי דוד בן שמעון ממרוקו, רבי יהודה עייאש מאלג'יריה, רבי נתן בורג'יל ורבי יעקב פיתוסי מתוניסיה הם רק דוגמאות ספורות לכך.

זאת ועוד, תורת הקבלה שיצאה מצפת בתקופה זו מצאה לה מהלכים בקרב יהדות אפריקה הצפונית ובייחוד זו מבית מדרשו של האר"י. עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ ישראל החל משלהי המאה ה- 16 ובמיוחד עקב הדלדלותו הכלכלית נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו.

קשרים אלו נתקיים בראש וראשונה באמצעות שלוחים  – שד"רים – שלוחים דרחמנא או דרבנן – שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה – 17. פעולה זו הגיעה לשיאה במטה ה – 19, ודומה שאן שנה במאה הזו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב, השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל.

יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהם, ביחס למרכזים יהודיים אחרים, היה נכבד, שאת גם משום שהייתה כאמור, עדה של " מערבים " בארץ. במקרים רבים היו שלוחי " ערי הקודש " – ירושלים, חברון, טבריה וצפת – מבני העדה, לעתים אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים, מן המאה ה – 18 ואילך, נתקבלו בסבר פנים יפות.

יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסוימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.

השלוחים נתקבלו בדרך כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד"א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם. ( ספר מעגל טוב ברלין – ירושלים תרפ"ד – תרצ"ד עמוד 56 ).

השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. ביקורו של השליח בקהילה היה בעת נשא את הדרשה בבית הכנסת. כמה ממשוררי המגרב ובמיוחד פייטני מרוקו כגון רבי דוד בן אהרן חסין ורבי יעקב בירדוגו, חיברו שירים בשבח שד"רים מסוימים.

קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו כל התרומות למען ארץ ישראל. מרכז מעין זה היה באלג'יר שישבה על אם הדרך ממרוקו מזרחה והייתה כידוע, עיר נמל חשובה באותם הימים. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר