ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
ארמונות ובוסתנים
לשיא מיוחד הגיעה אומנות הבניה האנדלוסית הערבית בארמונות ובבוסתנים המפוארים במרקש. כל שושלת מלכים הוסיפה לפי המקובל בתקופה מבנים מרשימים עמוסים בעיטורים ערביים וספרדים.
מי שהצטיין במיוחד בשיפוץ הארמון המפואר הוא הסולטן הכל יכול של מרקש עבד אל רחמן והוא גם הראשון שהביא בעלי מלאכה יהודים לשיפוצים בארמון. היהודים שב"מדינה", העיר העתיקה של מרקש העבירו מלאכת אומן מאב לבן, צביעת קירות יחודית בשיטת טדלקט. את השיטה היחודית קלט לראשונה הסולטן כשרכב על סוסו במדינה, מרתיע את העובדים והשבים. הוא התלהב מהצבעים המדהימים והביא את בעלי המלאכה היהודים שיצבעו את קירות הארמון שעמד שוב לשיפוץ כללי.
אחרי שגמרו לצבוע מחצית מקירות הארמון, הועברו הצבעים היהודים אל הפינה הצפונית מזרחית שם עמד בית הנשים ששופץ בעיצוב חדיש, בסגנון אלף לילה ולילה. על הרמון הנשים השגיחו סריסים. בבית הנשים היו מאות נשים, כולן פילגשי המלך או נשי המלך. כולן נבחרו מבין הנערות היפות בממלכה בתקופות שונות. הסריסים פקידי המלך היו דואגים לכל מחסורן כולל תמרוקים ושמנים שונים ששמרו על גופן היפה ועורן הצח. המלך הוא מושל, השליט וגם האדון של ארצו. הכל נתון למרותו ולשלטונו כל האדמות הם אדמותיו, וכל האנשים הם עבדיו. המלך רדה בעם ואיש לא יכול היה להתערב. כך יצא שהבנות היפות ביותר נועדו להילקח אחר כבוד אל הרמון השליט, בין אם רצו בכך ובין אם לא והן בדרך כלל, לא רצו להנתק ממשפחתן, מביתן ומאורח חייהן.
מספר נשות המלך הוא כמספר הימים בשנה וצריכה להיות להן סגולה אחת ויחידה – יופי. מרגע היכנסה להרמון צריכה האישה לשמור על סגולה זו בכל דרך, לפתח ולשכלל את יופיה ואת גופה – למשוך עצמה בשמנים ותמרוקים ולהמתין ימים רבים עד שתזכה לראות קצה קצהו של מלך. חיי הנשים בבית הנשים היו חיי ציפור הכלואה בכלוב זהב. חיים משעממים ומשועממים, מלאי בדידות וקינאת אישה ברעותה. בתנאים הללו נבלו נשות ההרמון, הן התכערו תוך שנים אחדות והפכו למרירות ועצובות. לפיכך היה דרוש לחדש ולרענן לעיתים קרובות את בית תענוגי השליט הגדול על ידי איסוף בתולות צעירות ויפות מכל קצות הממלכה, למלאכה זו השתמש הסולטן בשרי המדינה ובשוטרים מיוחדים שרכבו על סוסים ערביים גזעיים וקטפו מבתיהן נשים צעירות ויפות.
בוקר אחד קרא המלך את שריו לארמונו ולהפתעתם ביקש מהם להביא לו את הנשים היפות ביותר בממלכה, אך מפשוטות העם, לא את בנות המשפחות המכובדות והאמידות. המלך הסביר כי בכוונתו למצוא לעצמו אישה שבעתיד תהיה מלכה. אך הוא רוצה לעשותה למלכה, ללמד אותה הכל מאפס. להיות מלך מהאגדות. השרים והשוטרים יצאו אל רחבי המדינה ומקץ שלושה שבועות הביאו שלושים ושמונה נשים מובחרות, מדלת העם, יפות יפות שבא לבכות. מפוחדות ורועדות הן הובאו בפני המלך. המלך הביט בהן אחת אחת, אחר עצר רגע, הרהר, הביט בחלון ואמר לשריו: "אני רוצה את זאת" והצביע מבעד לחלון על נערה צעירה שנכנסה מבעד לשערי הארמון להביא אוכל לשני אחיה הצבעים בשירות המלך.
נערה זו הייתה סוליקה חטואל היהודיה, שלא הבינה מה קרה לה. רגע אחד היא מביאה כבכל יום אוכל לשני אחיה העובדים בארמון, וברגע השני היא נצבת בפני המלך עומדת להינתק ממשפחתה לנצח. "הנה באה העין הרע שלי" אמרה לעצמה נגררת על פני החצר. הוריה של סוליקה חטואל שמרו עליה כל חייה מפני עין הרע, כיוון שהייתה כל כך יפה ושיגעה את כל מי שהביט בה. "עדיף שכמה שפחות אנשים יביטו בך" הם אמרו לה "כמה שפחות אנשים, כמה שפחות עין הרע". אביה של סוליקה היה רב העיר, רבי שלמה חטואל.
תוך כמה שעות נפוצה השמועה כאש בשדה קוצים, סוליקה חטואל בת הרב, נלקחה להרמון הנשים של המלך והמירה את דתה. אבל כבד פשט בשכונה היהודית. בתוך הארמון עמדה סוליקה, הביטה סביב ועיניה חשכו. היא לא התלהבה מהעושר ומהיופי, לא מאבני הפסיפס הצבעוני ולא ממי המזרקות. היא לא אהבה את עצי הרימון ולא את הקרמיקה העדינה בבית המרחץ ולא הייתה לה כל כוונה להמיר את דתה. היא אמרה לשרים שוב ושוב לאורך כל היום: "אמרו למלך שאם לא הייתי יהודיה הייתי נענית בשמחה להצעתו המכובדת ועוזבת את המלאח הצפוף והמלוכלך כדי לבוא לחיות כאן. אך אני יהודייה ולא אמיר את דתי".
בשלוש לפנות בוקר, אחרי שחזרה על דבריה שוב ושוב ושוב, בא המלך בכבודו ובעצמו לראות את הסרבנית, ברחמיו ניסה להשפיע עליה בפעם האחרונה להמיר את דתה ולהיות לאישתו ודלקם לה משיר השירים שתורגם לערבית. "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים". וסוליקה בת הרב, ענתה לו באותה לשון: "אתה מלך, מלך המלכים, לעולמים תחיי. כרמים ופרדסים נטעת. בנינים לתפארת בנית.
אוהב כסף לא יודע שובע. הכל הבל הבלים! אפיריון עשה לו המלך מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר. הכל הבל הבלים ורעות רוח. למה לא מרחם אמות? מבטן יצאתי ואגווע! הכל היה מהעפר, והכל שב אל העפר. כל אוצרות העולם, הן כאין וכאפס לעומת אלוהי האמת ודתו הקדושה, נולדתי יהודיה ואמות יהודיה!". בסרובה להתאסלם דינה נגזר. תחילה עונתה משך ימים ארוכים ומשעמדה בסרובה הוצאה אל כיכר העיר והוצאה להורג.
בלילה ההוא טלטלו יהודי המלאח את גדרות הארמון של המלך, זעקתם עלתה השמיימה, הם חטפו את גופתה של סוליקה היפה והביאו אותה למנוחת עולם. את אביה, הרב חטואל קברו לידה זמן קצר אחר כך, משלא יכול היה לחיות בלי ביתו ומת משברון לב. עד היום בוערת אש תמיד על קברה של הנערה סוליקה חטואל הקדושה מהמלאח. ויהודים רבים מכל העולם פוקדים את קיברה לסגולה ולאריכות ימים.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Toutefois, les Juifs marocains ne purent guère profiter dans un premier temps de ces facilités. À partir de 1844, une très lourde taxe de sortie était imposée à tous les candidatsau départ. C'était là la conséquence du bombardement par la flotte française des ports de Tanger et de Mogador. La mesure visait à freiner les départs des Juifs, soupçonnés de fournir des renseignements aux Français sur la défense des ports marocains.
L'abrogation, à la demande des rabbins, de cet impôt forcé permit à partir de 1858 une reprise des départs. Des départs paradoxalement encouragés par l'installation des Français en Algérie, qui provoqua l'inquiétude de nombreuses familles originaires du Maroc et installées à Oran depuis la fin du xvme siècle.
Très traditionnalistes, ces groupes craignaient les conséquences de l'« occidentalisation » du judaïsme algérien auquel le système consistorial français fut imposé dès 1844.
Pressentant ce qu'il considérait être un danger, le rabbin oranais d'origine marocaine Abraham Shlush (1812-1858) quitta en 1838, avec cent cinquante de ses coreligionnaires, Oran pour s'installer à jaffa, où vivaient déjà une centaine de Juifs.
En bons termes avec les autorités ottomanes, il facilita l'arrivée de nouveaux immigrants et obtint la reconnaissance officielle de sa communauté grâce à l'institution d'un tribunal rabbinique.
A la mort d'Abraham Shlush, en 1858, les Juifs de Jaffa étaient environ cinq cents, une croissance qui réjouissait un homme qui aimait dire en arabe : « Apportez de l'eau, apportez du ciment, le Messie est en route. »
Son fils, Aharon Shlush, né à Oran, en 1829, lui succéda et acquit des terres aux alentours de Jaffa. Il construisit la première maison en pierre du nouveau quartier de Névé Tsedek.
Abraham Shlush avait pu bénéficier de l'appui d'un nouvel arrivant, originaire de Tanger, rabbi Yaacob Benchimol, qui avait fait fortune dans l'exportation de fruits vers l'Angleterre et l'Italie.
Il acheta près de Jaffa une orangeraie qui devint ensuite la propriété de sir Moses Montefiore. Le philanthrope anglais y installa trois familles d'origine marocaine dans le cadre d'un projet, avorté, de colonisation agricole.
Son fils, Shlomo, innova en concurrençant les Arabes dans le périlleux exercice du débarquement des passagers arrivant à Jaffa, un exercice qui, des décennies plus tard, inspira une certaine frayeur à un nouvel immigrant nommé Shimon Peres.
Le port de Jaffa n'était pas équipé de quais, en raison de la mauvaise qualité de son mouillage. Les navires étaient donc obligés de s'arrêter à plusieurs encablures du rivage, et les passagers étaient transbordés à bord de chaloupes dans des conditions particulièrement inconfortables.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LES ASSISES DU POUVOIR AU MAROC
Comment définir le pouvoir du sultan au Maroc?
A la tête de la communauté musulmane, l'Umma, autorité politique, se trouve entre les mains du Calife. L'autorité des chefs politiques est absolue et l'égalité des Musulmans devant la loi se traduit par une soumission totale. La loi islamique est à la base même du droit. Au Maroc, le roi ou Malik porte le titre de Sultan dont le sens est la personne en charge de la gouvernance.
Le sultan est également Amir Al-Mominine, Prince des Croyants et son rôle dépasse le cadre du pouvoir politique : il intègre ce dernier de même que l'exercice de l'autorité suprême en matière de religion.
Au moment de l'investiture et lors d'une cérémonie d'allégeance renouvelée chaque année, la bay'a, les notables reconnaissent l'autorité royale. Le gratin de l'armée, des tribus, des villes et des villages viennent préter serment d'allégeance.
Cette cérémonie revêt également un caractère religieux et le serment renferme souvent des références coraniques tout comme l'évocation testament du calife Abou Bakr à son successeur le calife Omar. En théorie, la bay'a vient confirmer l'autorité du sultan par le peuple. Toutefois, pour pouvoir mettre en doute sa légitimité, il faudrait arriver à prouver que le sultan ne se conforme pas aux prescriptions du Coran ou qu'il ne veille pas à l'accomplissement des devoirs imposés par le Prophète.
Le sultan est choisi de père en fils à moins qu'il n'en ait été autrement décidé par testament. Ainsi, le roi Slimane avait nommé son neveu Abderrahmane comme héritier. Si le testament du sultan ne désignait personne, il incombait à la famille royale et aux grands commis de s'entendre sur un successeur et de s'assurer que l'armée souscrive à ce choix et que les représentants de la population l'entérinent.
Qu'en était-il de l'appareil gouvernemental?
Le Makhzen est un terme qui désigne à la fois le gouvernement central mais aussi la personne désignée pour gouverner au nom de l'autorité royale. Étymologiquement, le terme Makhzen signifie entreposage ou trésorerie. Le Makhzen s'appuyait essentiellement sur l'armée et la bureaucratie, dont le corps de secrétaires de cour, les Kuttab. Toute la correspondance avec le sultan passait par le Makhzen.
A la veille du Protectorat, l'appareil gouvernemental reposait sur deux vizirs : Ouazir Al-Bhar ( Ministre de la Mer ) qui s'occupait des affaires étrangères et Ouazir Ech-Chykayat ( Ministre des Réclamations ) qui recevait toutes les doléances adressées au sultan ou à lui-même. L'Allef ( le payeur ) s'occupait de la solde des troupes. En temps de guerre, il dirigeait les opérations militaires. L'Amin Al-Oumana, chef des Oumana, était en charge des finances. Il avait sous son autorité immédiate YAmin Al-Dakhel ( chef des recettes ) et YAmin Ech-Chekara ( chef des dépenses ). L'Amin Al-Hassab, était responsable de la comptabilité et du contrôle des finances.
Le Makhzen nommait des caïds locaux ou régionaux chargés de percevoir les impôts et, si cela s'avérait nécessaire, de lever des troupes. Le Makhzen pouvait nommer des caïds émanant de tribus et de clans locaux mais cela ne fut pas toujours le cas. Le Makhzen désavoua très rarement les caïds qu'il nomma dans des régions différentes. Le dicton suivant que l'on attribue au cheikh Al-Ilghi, met en évidence la suprématie du Makhzen : « Le Makhzen est toujours un bien pour les populations, même quand il est injuste. L'iniquité organisée d'un seul vaut mieux que l'anarchie que déclenchent des flots de discordes.»
Triste consolation pour ceux qui eurent à pâtir de la corruption de certains caïds imposés par le Makhzen… Le privilège du prélèvement des taxes était mis aux enchères. Au nombre des impôts, soulignons l'existence de la ]iziya exigée des non-Musulmans et de la Hediya (offrande) en certaines occasions. Par ailleurs, la Frida était un impôt occasionnel prélevé irrégulièrement. Les droits d'entrée et de sortie étaient perçus aux portes des villes. L'impôt agricole ou Terbib était établi annuellement. Depuis 1908, la taxe mobilière dans les villes était perçue selon un taux variable calculé sur la valeur locative.
| Idrissides | (Seconde moitié du VIIIe-siècle) |
| Almoravide | (Première moitié du XIe siècle) |
| Almohades | (Deuxième moitié du XIIe siècle) |
| Mérinides | (Première moitié du XIIIe siècle) |
| Wattassides | (Intermède durant la seconde moitié du XVe siècle) |
| Saadiens | (Début du XVI־ siècle) |
| Alaouites | (Seconde moitié du XVIIe siècle) |
| Tableau 1 : Les dynasties marocaines |
Note : Des dates plus précises devraient tenir compte des périodes de confusion ou de désordre avant l'instauration d'une nouvelle dynastie ainsi que de sa période d'affirmation sur l'ensemble du territoire.