פתגמים ואמרות ממקורות שונים
72 אימא פ- שבכּא,ויבויא פ – שווארי.
אמי בתוך הרשת, ואבי בתוף השק.
איהו בי קרי, ואתתיה בי בועיני. (מגילה יב/ סוטה מי:
הוא בין הדלועים, ואשתו בין הקשואים. (אם הוא בך גם אשתו בך)
[anti-both]
73 מא גלא דרארי סגאר, גיר תקווים די כּל נהאר.
היקר מילדים קטנים, הוא קיומם של יום יום.
רוב הבנים, רקב הממון. (מוסרי הפילוסופים, שער
קשה גידול בנים בכרסום ברזל.(פניני ספרד ציו)
74 חתא תור מא עיא ב-גרוגו.
אף שור לא התעייף מקרניו.
אין צרות הבן אלא על האב.
75 משא אל-גראב,ונסא אולדו.
הלך העורב, ושכח את בניו.
Tehila le David.R.D.Hassine
Le Qoran enjoint aux musulmans de faire "la guerre … aux hommes des Ecritures qui ne professent pas la vraie religion [les chrétiens et les juifs] … jusqu'à ce qu'ils payent le tribut de leurs propres mains et qu'ils soient soumis" (Sourate IX, 29).
Cette injonction s'est traduite par des restrictions discriminatoires imposées aux dhimmis admis à vivre en pays d'Islam, telles qu'elles ont été promulguées pour la première fois par le calife 'Omar (717-720).
En général, le mot dhitnmi, au "sens péjoratif très marqué" au Maroc, "est d'un usage si constant qu' [il] est devenu presque synonyme de juif, et … est employé quelle que soit l'importance des fonctions confiées à un personnage de cette race"
"Le moindre des Maures se croit en droit de maltraiter un juif; et celui-ci ne peut se défendre, parce que la loi et le juge sont toujours en faveur du Mahométan." Aucun juif ne peut quitter le Maroc sans la permission expresse du sultan. Cette interdiction ne sera levée qu'en 1858.
De plus, les juifs sont astreints à la soukhra – le travail forcé, non rémunéré, et l'on fait arbitrairement appel à leurs services pour toutes sortes de corvées dégradantes, à n'importe quel moment, même pendant le jour du Shabbat.
Enfin, en tant que dhimmis, tous les juifs mâles doivent statutairement payer au souverain, chaque année, la jizya – la capitation. Lorsqu'elle n'est pas acquittée collectivement par la communauté juive, le versement de la jizya s'accompagne de sévices particulièrement humiliants.
Cf. Lempriere, A Tour …, p. 194; Jean-Louis Miège, "Bourgeoisie juive du Maroc au 19e siècle", in Judaïsme d'Afrique du Nord aux 19e-20e siècles, éd. par M. Abitbol (Jérusalem, 1980), p. 31. "Tous les Mores sont comme captifs et esclaves de leur Roy; car ils Poseraient, qui que ce soit, sortir du pays et du royaume sans son expresse licence et commandement", notait déjà Jean Mocquet au XVIIe siècle, in Les sources inédites de l'histoire du Maroc, Archives et Bibliothèques de France, lere série (Paris, 1906), 2:416.
משא בערב, pp. 62-63. Voir aussi Chénier, Recherches…, p. 479; דברי הימים של פאס, op. cit., pp. 114-115; Réphael Berdugo, שאלות ותשובות משפטים ישרים (Cracovie, 1891), p. 48; משפט וצדקה ביעקב, op. cit., 2:61a-b, où les tailleurs juifs de Fez se plaignent de devoir habiller gratuitement le sultan et tout son entourage. Parfois, le travail forcé est remplacé par le paiement d'une somme forfaitaire.
Souvent, tous les juifs sont enfermés au mellah jusqu'à ce que la jizya soit complètement payée äéîéí ùì Réphael Berdugo, au début du XIXe siècle, et Abraham Ben Hassine, vers 1900, rappellent que pendant la collecte de la jizya, les fonctionnaires marocains frappaient les juifs sur la nuque pour souligner leur avilissement. 421), comme le recommandait avec insistance le sheikh de Tlemcen Mohammed Al-Magili à la fin du XVe siècle (cf. Georges Vajda, "Un traité maghrébin 'Adversus Judaeos'…", in Etudes d'Orientalisme dédiés à la mémoire de Lévi- Provençal [Paris, 1962], 2:805-813).
Au Maroc, la collecte brutale de la jizya n'est pas sans évoquer l'attitude impitoyable des autorités musulmanes au Moyen Age
En plus de la jizya et des impôts ordinaires, les juifs sont soumis, encore plus durement que leurs voisins musulmans, à toutes sortes d'impositions arbitraires, d'amendes individuelles ou collectives, de confiscations pures et simples, et à la pratique généralisée des pots-de-vin corrupteurs, dont la fréquence ruineuse ne dépend que des besoins des autorités diverses ou de "l'avidité insatiable" du sultan.
"L’empereur, écrit le Consul de France Louis Chénier, ne paraît plus occupé … que de l'intérêt de ses finances et de l'accroissement de ses trésors en augmentant tout genre d'impositions, ce qui ajoute infiniment à la misère du pays".
Les juifs, dont la sécurité dépend entièrement de la protection des gouvernants, sont exploités sans merci, comme en témoignent les sommes écrasantes que doivent payer les communautés à tout moment, et les conséquences de cette oppression fiscale:
appauvrissement généralisé des communautés juives, problèmes juridiques épineux soulevés par l'évasion fiscale, dépopulation des quartiers juifs des grandes villes, la fuite, ou même la conversion à l'islam, représentant parfois la seule parade possible à ces exactions.
Cette conception tyrannique et désastreuse de la politique économique fait dire à Louis Chénier que "ce Prince a fait dans ses Etats plus qu'on ne ferait, peut- être, dans un pays conquis qu'on serait à la veille d'abandonner".
A ces malheurs s'ajoutent la barbarie des moeurs et l'insécurité endémique, due aux rébellions tribales ou maraboutiques, dans les nombreuses régions du Maroc non soumises à l'autorité du sultan, ainsi qu'aux incessantes expéditions punitives entreprises par le souverain pour écraser la subversion.
s'ensuivent, cause, au XVIIIe siècle, une véritable "catastrophe démographique … Dans l'ensemble du pays, plus de la moitié de la population a dû mourir", estiment les historiens de cette période.
Il ne faut donc pas s'étonner, même si on peut émettre quelques doutes sur la précision de son évaluation, quand Louis Chénier, qui a été témoin de cette désolation, écrit, dans ses Recherches historiques sur les Maures: "des juifs, dont la population a été très considérable dans cet Empire
… il reste à peine aujourd'hui la douzième partie; le reste a changé de religion, a succombé à la misère, ou s'est éloigné de la vexation et de la tyrannie des avanies et des impôts" C'est dans ce cadre historique bien sombre qu'il faut situer la vie et l'oeuvre poétique de David Ben Hassine, et la communauté juive dans laquelle il a vécu.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-פרק שלישי – הלידה.
פרק שלישי – הלידה.
אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים….בראשית ג, טז.
הלידה
כאשר מתחילה להרגיש בצירי לידה, כל המשפחה מתייצבת לימינה : האם, החמות, האחיות, הדודות והשכנות. ראשית קוראים למיילדות נשים זקנות וחכמות שבדרך כלל, רוב עבודתן לשם שמיים. הן ממלאות תפקידים רבים ומגוונים בחיי הקהילה, פעילות באגודת צדקה רבות, ותפקיד המיילדת אצלן נכלל בעבודתן הציבורית.
בנוסף לעבודתן כמיילדות, הן היו חרבות בחברה קדישא, חילקו " לחם לאביונים " ביום שישי ( לחם התמיד ), הכינו בבתיהן תרופות לחולים וחילקו אותן חינם לנזקקים, ועוד הרבה תפקידים שהן מילאו בהתנדבות. לא פלא אפוא שהמיילדת בצרפת כוונתה " האישה החכמה " a sage femmeL
על מנת להקל על האישה שתלד ללא צער, השתמשו באמצעים מאגיים שונים : אם הלידה בוצעה בלילה, המיילדת לא יצאה מפתח ביתה לפני שהצטיידה בחופן של חרמל בידה הימנית, במלח ובאלום, ובדרכה לבית היולדת, היא פיזרה את החומרים הללו לאורך כל הדרך כמנחה לשדים, כשי שלא יזיקו לה וליולדת, עקב " ההפרעה " להם בשעת לילה מאוחרת.
הערת המחבר.
לג'ו עמוד 80 : השדה ( הכפילה של היולדת, מקבלת גם היא באותו זמן, צירי לידה, ויולדת גם היא באותה עת. השדות מעוניינות שהמיילדת שלנו ( עלי אדמות ) שתיילד אותן. לכן המיילדות פוחדות ואינן ששות לצאת בלילה ליילד.
כאשר המעוברת נכנסת לחודש התשיעי להריונה, נהגה המיילדת לבוא ערב ערב לישון אצלה עד שילדה, זאת כדי להימנע מעין הרע.
אלום
(ז') (כימיה) מלח כפול המכיל סולפט ויון חיובי תלת ערכי (כמו אלומיניום, כרום או ברזל) ביחד עם יון חיובי חד ערכי (כמו אשלגן, נתרן) מילון אבן שושן.
כאשר המיילדות הגיעו לביתה של היושבת על המשבר, התיישבו הוריה, בעלה וכן שכניה מחוץ לחדר, פתחו בקריאת מזמור תהלים, וחזרו פעמים רבות על המזמור " יענך ה' ביום צרה ( תהלים כ )
קשיים בלידה. בתקופות קודמות, האנשים סברו כי קשיי לידה נגרמים על ידי מזיקים, והתלמוד מונה את היולדת בין " הארבעה שצריכין שימור " ( ברכות נד ע"ב ) זאת הסיבה שאחרי הלידה, תולים קמעות בצורת דפים מודפסים סביב מיטתה של היולדת והמכוונים נגד " לילית " הידועה.
העונש הראשון שהוטל על האישה הראשונה בעולם ( חוה ) על אכילה מפרי עץ הדעת, היה לידה בצער : " בצער תלדי בנים " ( בראשית ג-טז ). כן נפוצה הדעה כי בשעת הלידה, האישה חשופה לפגעי כישוף והמיילדת השתמשה גם היא באמצעים מאגיים, כדי להרחיק את המזיקים.
היא פיזרה מלח בארבע הפינות של חדר היולדת, בחצר, בחדר השירותים וגם את קירות החדר היא שיפשפה במלח. אצל הערבים, המיילדת משפשפת את הקירות בשום חרף כדי שהריח יבריח את השדים.
כאשר האישה התקשתה בלידתה, הנשים הקטירו קטורת ולחשו כנגד עין הרע וכנגד כל כישוף העלול להיות סיבה לחבלי לידה קשים. באותו זמן, הגברים ישבו בחדר הסמוך וקראו תהלים. כפי שצויין מנהג קריאת מזמורי תהלים בשעה שהיולדת יושבת על המשבר היה נהוג בכל קהילות ישראל במורקו.
אצל המוסלמים, כאשר האישה מתקשה בלידה, מביאים איש דת, וזה קורא בפניה תפילה מיוחדת.
היו מקומות שנהגו לקחת כלי חרס, לחרוט עליו שמות קדושים ולחשים והצמידו לטבור היולדת. היו גם מקומות שבהם נהגו לפתוח את החלונות ואת הדלתות של הבית, כדי לתת לשדים להסתלק. גם החכם הכין קמעות מיוחדים לאישה המתקשה ללדת.
יש גם הטוענים כי אבן השואבת היא סגולה למקשה ללדת, ואם האישה תיקחנה בידה השמאלית, היא תלד בנקל. אבן שואבת מגנט, אבן מושכת מתכות; מרכז העניינים, מוקד משיכה.
הקמע למתקשה ללדת
הדעה הנפוצה שבשעת הלידה, האישה חשופה לפגעי הכישוף ממריצה
אותה להכין לעצמה קמע מתאים.
למקשה לילד.
כתוב בכתיבה תמה א"א – אלו השמות – על קלף כשר ושים על בגד בטן לבן נקי והניח על טיבורה וממה יצא הוולד מיד וכציציא – ושכיצא – הוולד הסירו מיד כדי שלא יצאו בני מעיה זמ"ש – וזה מה שכתוב.
למקשה לילד.
יג'סאל ראזלהא צבעו לכביר דרזל לימיני – ירחץ בעלה את בוהן רגלו הימנית – ויעטיהא תשרב – וליתן לה לשתות – בלי ידיעתה ותלד מיד בע"א – בעזרת האל.
האבן הפלאית שבמראכש.
במללאח במראכש, בביתו של יעקב אטיאס, הייתה קיימת " אבן פלאית " שחורה, תלוייה בקורת החדר. על האבן הזאת התהלכו אגדות רבות. אומרים שהייתה מרפאת כל ייני חולאים : מחלות עיניים ובמיוחד כאבי ראש. החולים היו מניחים עליה את ידם, וקוראחם : בזכות רבי יוסף פינטו, שעל שמו האבן, ומיד מתרפאים.
האבן הזאת עזרה במיוחד לנשים שהיו מתקשות בלידתן. כאשר אישה התקשתה בעת לידתה, הביאו לה כור חיטים, הניחוהו לפניה ונתנו לה להכניס את ידה הימנית לתוכו. היא קראה בשם הצדיק ותרמה את החיטה למשפחת בעלי האבן. במקום, הכאבים והמיחושים עברו כלא היו, וכן האישה ילדה בקלות ובלי צער.
מיד אחרי הלידה לקחו כור החיטה בתוספת סכום כסף, נרות ושמן, וכיבדו בהם את משפחת רבי יוסף פינטו שעל שמו האבן.
אם צירי הלידה נמשכים ואינם מרפים, נהגו במספר מקומות, לקחת את צעיף ראשה של אישה פורייה היולדת בקלות מדי שנה בשנה, וכיסו בו את ראשה של האישה היולדת עתה. פעולה מאגית זו עזרה לצעירה ללדת בנקל. בפאס ןבמכנאס לא קיים מנהג זה של צעיף הראש.
פדיון נפש.
כאשר האישה המשיכה להתקשות בלידתה והצירים לא הירפו ממנה, הגברים פתחו בקריאת פרשת העקידה ( עקידת יצחק ), בעוד שהנשים עמדו מול המזוזה בתפילה ובתחנונים על נפשה. בעיירה דבדו קראו למלמד התינוקות וזה הביא את כל תלמידיו, העמידם מול חדרה של היולדת, והם פתחו בקריאת מזמורי תהלים.
הגברים לעומתם קראו את הפזמון " עת שערי רצון " שרגילים הספרדים לומר ביום ראש השנה, בעת הוצאת ספר התורה וכן ביום הכיפורים. אם כל זה לא הועיל, הזמינו אז את החכם וזה עשה פדיון נפש לאישה, שינה את שמה או הוסיף לה עוד שם על שמה הקיים.
מקל הקדוש – אל עקאייז דסדדיק
אם כל הנסיונות עלו בתוהו, אז פונים לאפיקים חדשים. ישנן משפחות שאחד מאבותיהן היה אדם קדוש ומלומד בנסים, ואחרי שנפטר לבית עולמו, משתמשים צאצאיו במקל ההליכה שלו כדבר קדוש ומקודש. כאשר מי שהיא מתקשה ללדת, פונים קרוביה למשפחה זו של הקדוש ומבקשים ממנה את מקלו של הצדיק – אל עקאייז דסדדיק.
האישה אוחזת אותו בשתי ידיה, מניחה אותו על בטנה וקוראת בשם הצדיק " ייא סידי ג'יטני " – הו אדוני ענני -, ייא סידי פכני – הוי אדוני הצילני.
מקל זה של הקדוש שימש גם לחולים. כאשר היה איזה חולה אנוש בעיר, הביאו לו את המקל והניחוהו למראשותיו, וכל זמן שהמקל היה על ידו, החולה הרגיש בטוב כך סברו קרוביו ובני משפחתו.
כאשר אישה התקשתה בלידתה, נהגו לכסות את ראשה במטפחת השייכת לאישה אחרת שהיא אם לבנים ורגילה ללדת בקלות, כסגולה ללידת בן זכר ללא כל צער.
במכנאס כאשר לאישה היו חבלי לידה קשים, הביאו לה מבית משפחת רבי יוסף משאש ז"ל, את מקלו של אביו, הקדוש רבי חיים משאש זיע"א. ואם משיהו היה חולה אנוש, הביאו לו את טבעתו של אותו קדוש וענדו לו אותה.
בתיטואן שבמרוקו הספרדית, היו מביאים לכל אישה בהריון המתקשה ללדת את המקל ואת החגורה ( האבנט ) של רבי יצחק בן וואליד ז"ל, ומניחים אותם על בטנה והיא יולדת בשלום. מקלו של בן וואליד וצלוחית השמן שנהגו להניח על קברו, נמצאים היום בארץ ומחוללים נסים ונפלאות בשני התחומים.
בירושלים נמצאים היום הישיבה ותלמוד תורה על שם רבי יצחק בן וואליד, ובהן נמצאים, המקל והשמן של הקדוש. גם ספרייתו הועברה לארץ ונמצאת שם ( תודתי למוסדות " ויאמר יצחק " שהעבירו אלי דפי הסבר וחומר על שם הצדיק )
בעיר וואזאן, הייתה משפחה שהחזיקה ושמרה על האבנט של הקדוש רבי עמרם בן דיוואן זיע"א, הקבור בעיירה אסג,ן, וכל אישה שהתקשתה ללדת חגרה את החגורה ונענתה מיד. גם עקרות היו חוגרות אותה כד שתתעברנה.
הערת המחבר.
ראה שוראקי, עמוד 132 : נשים עקרות חדרו את בחגורה הזאת כדי שתתעברנה. ההרות חגרוה כדי שתלדנה בקלות. בן עמי, קדושים 522, רבי עמרם השאיר את החגורה שלו אצל משפחת מכלוף סרויה בוואזאן, וכל אישה שחגרה אותה ילדה בנקל.
בסאלי כל הבגדים של רבי עמרם אצל אחת המשפחות והאנשים היו הולכים לנשק את בגדיו של הקדוש, ראה בן עמי, קדושים עמוד 524.
נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל
הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.
הקמה זו שאני מביא מספר שונה מ " נוהג בחוכמה ", חשובה לכל המתעניין במפעלו וחיבוריו של רבי יוסף. בהקמה זו, פרטים רבים אודות קורות היהודים במרוקו, ולכן מצאתי לנכון, לפי עניות דעתי להביאה כאן.
אגלי טל נטפו עלי ראשי, בעת הכוני שרב ושמש, ונתבשמתי מהם, ותענוגי גדל בהתמצו על מצחי ופני, ורחף רוח היום נגדי, אזי נתעדנתי ושבה נפשי למקומה, בשואפי הרוח הנושב לתוך חללי לבי, ועשתונותי זממו שרכשו כל קנייני השלימות.
ככב נכספה וגם כלתה רוחי לדעת זכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים, ואזי עד תכונותיהם, לידע מהותם ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקד קדמוניות, אזי נמס לבבי והיה למים.
ונפשי איוותה לשמוע הטפי מליו, מאורעות וקורות זמן החולף מני אז, ותולדות הראשונים אבות ובנים חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם.
ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין. כי מביט אני מראש שאיני יכול להכניס עצמי בגבול ותחום שאינו שלי, וזחלתי ואירא להשיג גבול ראשונים, ולעלות בין ההרים הגבוהים, כי הנמלים לא יכולון שאת משא הגמלים, וקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרוש מעשה מרכבה וסד חשמלים.
ומי יודיעני מקדמי ארץ, כי קטון אנוכי, ואין זיכרון לראשונים ואורחות צדיקים כמלאכים, ובתוך לבבי צמחה זיקת היאוש מלעסוק בזאת המלאכה. מקוצר המשיג ועומק החומר המושג, ואריכת הצ'ערות. אבל בה' שמתי כסלי, ואמרתי שזכותם תעמוד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, לעודדני ולתמכני להודיעם ולהשמיעם בקרב ישראל בארצות הרחוקים מני ים, ולהפיץ את אור תורתם וגדולתם.
ולקרוא שמותם עלי אדמות, והנפתי עטי וחיפשתי בחורין ובסדקין כתבי הראשונים מה שהשיגה ידי יד כהה. ולכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה הרבנים הגדולים שכיהנו פאר במערב לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו לא חשכתי מעמל נפשי.
ואספתי וליקטתי מכתבי יד ומפי סופרים וספרים די חומר, למען הפיץ אור יקרות גיבורי הרוח אנשי השם, ומה שידעתי ונגלה אלי הייתי מעלה על הנייר, ובאורך הזמן מצאתי באמתחתי חבילות ניירות שמות רבנים חכמי המערב למטות אבותם.
אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב ואת שמו קראתי " מלכי רבנן " כשמו כן הוא. ודא צריך לאודועי שבמערב הפנימי מיום שנטעו היהודים מושבותם בו, ונסתופפו בצל ממשלת הישמעאלים, ישבו על התורה ועל העבודה כמנהגם של ישראל, שאף שהמה בגלות לא עזבו את אלהיהם.
שמיום חרבן ירושלים על ידי טיטוס, ועם ישראל החל להיות נודד בעמים, וההצלחה פנתה להם עורף, ורפו כל עמודי הצלחתם, מכל סגולותיו ומחמדיו מקדם לא נשאר בידו בלתי את כתבי הקדש דווקא, ויקח העם הנודד הזה את מקלו בידו וישם את כתבי הקדש ביקרים בתרמילו מוהלך לגור בארצות.
ויפזר ויפרד בין כל עמי התבל, מאז ועד עתה נע ונד ישראל, והמה משוטטים מדחי אל דחי, מקן מנוחתם, באין הפוגות. העם האומלל הזה היה לנס בתוך הגולה, גם שהיה נסחף ונשטף מזרם הגלות, לא הרף את ידו מעסק בתורה. היא הייתה חלקת שלל, ובאוות נפשו נהר ושאף מים חיים מי התורה, ורויוה צמאונו ממעדניה.
ולה הקדיש מבחר כוחותיו ומיטב כישרונותיו המצויינים, ועבד בחריצות נפלאה חכמת ישראל, והיא הטיבה גהתו והייתה לו לרווחה. וראה מה שכתוב בספר ברכת יעקב במאמר מוסגר שהביא בדרוש ברית עולם וזה לשונו, ומדי דברי זכור אזכור את אשר ביארתי דברי מדרש רבה מי יתן לי אבר כיונה ואעופה ואשכונה מדבר באברהם, למה כיונה ? רבי עזריה בשם רבי יודן אמר לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים על גבי סלע או על גבי אילן.
אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת וידיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה, אשר הכוונה לדעתי כי זאת ידענו כי האיש גם אם עמקו מחשבות לבבו בחכמה ודעת, אך אם ינוד ולא ינוח במנוחה נכונה וגם נרדף ונידף ממקום למקום אז דעתו יסכל וחכמת לבו בל עמו כי דרך הזה ממעט התבונה.
אך לא כן הייתה באבינו אברהם הגם שהיה נע ונד בארץ לא לו נרדף מן עמים רבים, בכל זאת לא נרפו כנפי רוח בינתו לעוף בהם השמימה, בכל זאת עלה מעלה על במתי חכמה עליונה בהלו נר ה' על ראשו. וזהו עומק מליצת דברי חכמים שאברהם נדמה ליונה לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה.
פירוש גם אם קופצת ממקום למקום בכל זאת פורחת באחד מאגפיה לעוף למעלה, וזה רמז נכון גם על ישראל בעת גלותם אשר לא ישקוטו מלהרים מעלת חכמת התורה עד כאן.
ככה במערב בתוך גלותם ושפלותם לא הרפו ידיהם מעסק בתורה, והגדילו התנועה בענייני חכמת התורה, והקימו עולה, וכישרון המעשה על תלם, והיו חכמים גדולים בכל דור מורי הוראות, ומסקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וריח תורתם היה נודף למרחוק בארצות הרחוקים.
וכמה רבנים הריצו אליהם מכתבים להודיעם חכמה ומדע והבין, וראה מה שכתוב בתולדות הרמב"ם שאביו הרב הגאון רבינו מימון זיע"א שמע מחכמת רבני המערב ומחכמת הגאון הגדול מורנו הרב יהודה הכהן בן סוסאן זיע"א, שנהרג בפאס על קידוש השם, והביא את בנו הרמב"ם בתור תחמיד חבר לשאוב מי התורה.
וראה מה שכתוב בספר תולדות חכמי ישראל לקלמן שולמאן בתולדות רבי יוסף הכספי ז"ל, אשר חי במאה הראשונה לאלף הששי שגם הוא היה לבבו לנסוע לממלכת פאס כי שמע כי נמצאים בה חכמים גדולים אשר ידם רב להם בהליכות הפלוסויא הדתית כי כן כתב לשלמה בנו אם יחייני ה' אז אעבור שנית בארץ ארגון ופורטוגאל ומשם אסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת עד כאן.
וראה מה שכתב מוהר"מ חזאן זצ"ל בספרו קנאת ציון וזה לשונו, ומה תענו על חכמי ורבני ארצות המערב הפנימי ובראשם מארוויקוס פיס מכינס טיטואן ורבאט שכל השלוחים החוזרים מאתם משבחים ומפארים להבת תלמוד תורתם מאריות גברו עד כאן.
ומה גם שגדלה ונשאה חכמת המערב מיום שבאו הגולים מקאשטילייא, – מ"ך בכתב יד עתיק בזה הלשון מ"ך בכתב יד זקיני הרב שמואל אבן דנאן זלה"ה שגירוש קאשטילייא היה בשנת נז"ר לפקט האלף הששי וסימן בא יבוא ברנ"ה, וכדי שלא ישתכח ממני רשמתיו בכאן אני הצעיר סעדיה אבן דנאן.