סיום הספר "גולה במצוקתה" מאת יהודה בראגינסקי. 1978

בסוף יולי 1956, דנו בהנהלת הסוכנות על דרכי העלייה העצמאית. היה ברור לכל שבאוקטובר תיפסק העלייה ממרוקו כליל. אמרתי באותה ישיבה.

"איני סומך על העלייה הרשמית ואין להסתפק גם במה שנעשה לגבי עלייה עצמאית התלויה בעיקרה בגויים. אתם קראתם לה עלייה ד', ואולי לא כל החברים יודעים מדוע. עליה א' הייתה של האנגלים, עלייה ב' בלתי לגאלית, עלייה ג' הייתה על ידי גיוס ללוחמים בארץ. לכן זאת עלייה ד'.

ראש משטרת מרוקו יכול לקטוע עלייה זו. המעבר דרך טנג'יר לא תמיד יהיה פתוח לפנינו. דרך זו עלולה להיסגר בפנינו יום אחד. תוצאות הניסיון שנעשה היו חיוביות למדי. במשל חודש ומעלה הגיע מספר העלים ל – 1650 איש. לא קל להגיע למספר עולים כזה, אבל אין ביטחון שדרך זו תתמיד. על כן אינני מסתפק בכך. אינני מקבל את הנחת שרגאי, שלא להבריח עולים דרך הים – ש.ז. שרגאי : " אמרתי כלפי מה שאומרים – נוציא 5.000 איש דרך הים, והצי של מדינת ישראל יגן עליהם ויכנס לקרב – אין זה אלא דמיון. אתה אמרת – דרך הים לא. איש לא מציע להילחם. איש לא העלה על הדעת שמדינת ישראל תהא מעורבת בזה. אני רוצה לקבוע שבהנהלה זו יש מי שחושב שזו דרך מתאימה. אך יש להכינה היטב. מה יקרה אם המרוקאים ירמו אותנו שנית, והדרך שבה אנו הולכים היום תופסק בידי ראש המשטרה ? עלינו להכין דרכים אלטרנטיביות….".

ב-9.9.56 עלה שוב עניין העלייה מצפון אפריקה על סדר היום של הנהלת הסוכנות לרגל בואו של מר איסטרמן, בא כוח הקונגרס היהודי העולמי שעשה במרוקו ונהל שם מו"מ עם גורמים שונים. הוא מסר דו"ח על פעולתו ואני הגבתי :

" מר איסטרמן תיאר איך ישב בקזבלנקה וחיכה לנס. הוא סיפר כיצד עולים יהודים לארץ ישראל. גם לנו היו חוויות כאלה וקלטנו כמה מאות אלפי יהודים. אני מבין יפה לרוחו, אבל בוויכוח זה עלינו לצאת מנקודת השקפה אחרת :

1 – אם אין לנו מרוקו – אין ארץ אחרת שיכולה למלא את מקומה במפת העלייה. העלייה מפולין שתמנה אלפים אחדים, לא תתפוס את מקומה של מרוקו, העלייה המרוקנית הולכת לנגב ולהתיישבות. גם העלייה מפרס עוד לא מוכנה לבוא.  באוקטובר נעמוד בפני מחסור בעולים להתיישבות, אין לתאר את ישראל בלי עלייה הבונה את הארץ, ומגדילה את אוכלוסייתה. זו שאלת חיים ומוות בשבילנו. ליהודים במרוקו רע מאוד. הייתי שם לפני שנה וחצי, ובמו עיני ראיתי כיצד הם חיים. והמצב עוד ילך ויורע. אתה תיארת זאת יפה. היהודים מתים שם מרעב ומעוני. אומנם ממשלת מרוקו טוענת שאלה יהודים שלה, אך כלום עושה היא משהו למענם ? ל – 50.000 יהודים רע והם חוששים לחייהם.  אמרת שבמהומות נהרגו שישה יהודים. אני שמעתי על חמישה עשר הרוגים. הם נהרגו מפני שההתפרצות הראשונה הייתה נגד היהודים. הצרפתים יצאו ממרוקו מפני שיש להם לאן ללכת. ליהודים אין לאן ללכת מלבד ישראל".

סוף ספטמבר 1956. בעוד ימים אחדים, בתחילת אוקטובר, תיסגר רשמית העלייה ממרוקו. לא היה כל סיכוי לשינוי היחס של ממשלת מרוקו. היה ברור לי שבסוף החודש יגיעו משלוחים מוגברים של עולים, וקליטה, כאמור, לא הוכנה.

ב-18.9.56 אמרתי בישיבת ההנהלה :

" אני מציע לא לבדוק במספרים. בספטמבר ובאוקטובר יבואו לארץ 16.500 עולים ממרסיי. בנובמבר יבואו 4.500 עולים חדשים. הארץ הזאת איננה יכולה לקלוט במשך שלושה חודשים 21.000 עולים, לאחר שהוזנחו באופן כל כך בלתי אחראי ההכנות לקליטה. אמרנו שנקלוט 6.00 איש בספטמבר. אתה – שרגאי – רוצה 10.000 איש נוספים. איש הקליטה אמר כאן, שאנו  מוכנים לקלוט עוד 1000 כלומר 7.000 עולים, אבל שלא יבואו במטוסים, אלא באוניות ויהיה לנו זמן למיין אותם בעודם באוניות.

שרגאי לוחץ : עלינו לפתוח מחדש את "שער העלייה" ולהחזיק בו את העולים עד שיסודרו אפשרויות הקליטה. או שיהיה במרסיי קצת סבל, ושרגאי ידאג קצת. זאת ועוד, אפילו אם תהיינה אוניות לא נוכל לקבל יותר מ-6.000 עולים. איננו מוכנים ליותר מזה. בשלושת החודשים הקרובים אין לנו מקומות ל -21.000  נפש. איננו עושים קסמים. איננו יכולים לשלוף אוהל מהשרוול. עלינו לפתוח את "שער העלייה " או להקים מחנות ארעיים במרסיי.

לאחר ימים אחדים, ב-21.9.56, אמרתי בישיבה נוספת של ההנהלה :

יוזספטאל הציע לקלוט השנה 55.000 עולים ושרגאי 60.000. שתי התוכניות בנויות על המצב השורר במרוקו, שמדי פעם יצאו משם "מקרים מיוחדים". היה בינינו ויכוח האם לסגור את העלייה בפני עולים מפרס, מהודו ומתורכיה.  לדעתי אל לנו להחליט כאן מה לסגור. כלום אתם מתארים לעצמכם שנסגור את העלייה בפני עולים מפרס ולא נרשה לאיש לעלות ? כלום עולה על דעתכם שנסגור כליל את הדרך בפני עולים מהודו? ואם יש יהודים המתפרצים לעלות מתורכיה – הננעל בפניהם את הדלת?  אלה שחושבים כך מציעים תוכנית קליטה של 60.00 בלבד או של 55.000 בלבד. והם אינם לוקחים בחשבון רזרבה. אינם לוקחים בחשבון גם את השתדלותו הנמשכת של איסטרמן במרוקו.

אני מדבר כאיש מפוצל לשנים והדבר עשוי לעורר רוגז. אני חושב שיש להעלות הרבה יותר יהודים לארץ. אבל אני ממלא תפקיד במחלקת הקליטה ! מחלקה זו, שאני מדבר גם בשמה, אינה יכולה להציע תוכנית גדולה יותר. עכשיו אינני יכול לשנות את המצב. לכן אני מציע שההנהלה הזאת תקבל היום תוכנית קליטה של 60.000. תוכנית העלייה תקיף גם היא 60.000 נפש ויש לקחת בחשבון רזרבה מסוימת, ואם במשך השנה תהיינה התפתחויות נוספות – יהיה עלינו לדון כל פעם מחדש.

ובאשר לקליטה. בנושא זה יש להחליט במשותף עם הממשלה. כפי שהדבר נעשה עד כה, שמישהו הולך אל הממשלה ומדבר, מסכם משהו ואחר כך מובא הדבר אלינו. אם המוסד לתיאום יתכנס רצוי שד"ר גולדמן ישתתף בדיון. כיום, המקשר שלנו עם הממשלה מביא מסקנות ומשהו מהן הוא מוסר לי. חלק מהן אני מקבל, וחלק אחר אני דוחה. אינני מקבל את הקביעה שלא תקום השנה התיישבות חדשה. אשכול קובע בשם הנהלת הסוכנות שלא תהיה התיישבות, בשעה שההנהלה לא החליטה על כך. אינני מקבל הודעה זו – זלמן שזר : "זו הייתה הודעה פרטית". אילו ישב אשכול אתנו, היינו מבקשים ממנו שלא יאמר כך שיגיד שתהיה התיישבות יותר מצומצמת .

ב- 8.10.56 הייתה נגיעה קצרה בעניין הקליטה. אמרתי מלים אחדות :

" מתברר שממה שדובר לפני שבועים לא יצא דבר. כיום אין מגיע מספר העולים ממרוקו ל – 15.000 או 20.000  נפש. קיבלנו ידיעה שבנובמבר יהיו רק אלף עולים – היו"ר זלמן שזר : "עוד מוקדם להגיד כך " – על כל פנים הוברר שהמספר יהיה קטן ממשה ששיערנו. שמעתי שהאשנב היחיד – טנג'יר – עלול להיסגר. הפעולה הפוליטית גם היא נסתיימה בלא כלום. שאלתי את הדובר שלנו" "מדוע אתה מדבר על 50.000 עולים ממרוקו ? ". הוא השיב לי : " צריכים לחמם במקצת את האט האטמוספרה. וכי כמה פעמים יוכל הדובר לדבר ? כבר בחוץ לארץ אין לנו בא כוח. אני מבקש מיוזספטאל : הואיל והסיכויים לעלייה ממרוקו קטנים מהמינימום והמשוער – ינסה יוזספטאל לעשות משהו עד ששרגאי יבוא. יברר נא את סיבת השיבושים באיוש אנשי הקונגרס היהודי העולמי ממרוקו. אני מציע שיוזספטאל ייפגש עם אלה העוסקים בעלייה העצמאית וישמע מהם מדוע פחת מספר העולים ".

ב – 29.10.56 פרצה מלחמת סיני.

מסרתי על מהלך העניינים בשבוע האחרון של המלחמה :

"בימים הראשונים של המלחמה היה קצת ערבוב תחומים. כמה דברים יוכלו להתקבל בחוץ לארץ לא כמו שהם במציאות. אינני זוכר את תוכנו של המברק הראשון שנשלח על ידי חבר ההנהלה הרמן, אבל הוא יכול להתפרש כהפסקת העלייה בכלל, לא רק מצפון אפריקה. אחרי זה השתדלנו לנסח את הדברים כדי שיובאו כראוי. יש עדיפות לצד הביטחוני. הממשלה אינה מעכבת את העלייה, לא בים ולא באוויר ! אבל יש בעיה של טרנספורט. בעניין זה קרה דבר שתמיד חששנו לו, שבזמן של זעזועים לא יהיה לנו טרנספורט לא יהודי. אין אוניות. אילו היה מצבנו יותר גרוע לא היו האוניות הזרות מביאות לנו אפילו גרם אחד של לחם. בעלי אניות זרות הרגישו את עצמם בטוחים במימי האגן המזרחי של הים התיכון – כי הרי אין אוניות צרפתיות ואנגליות לרוב בסביבה. לא כך הדבר בכל הנוגע לעולים. אנחנו חששנו מלסכן אותם בשמץ של סיכון. ולכן היו אוניות הנוסעים מביאות את העולים לאי כרתים, מורידות אותם, ומשם הייתה אוניה אחת מובילה אותם לארץ בליווי מזוין מיוחד.

באוקטובר קלטנו יותר מ – 8.000 עולים. הקליטה בנובמבר נתקלה בקשיים : צ.ה.ל נטל מאתנו 250 יחידות דיור וזה גרעון בשיכון ל – 1250 נפש. מסרנו לצ.ה.ל גם שמיכות ומיטות, ואין לנו מלאי מוכן. קיים גם קושי בהשגת מכוניות להובלת אנשים וחומרים.

האונייה  "ירושלים " הביאה 900 עולים ; מהם 500 שהעלתה על סיפונה בכריתים. צ.ה.ל נענה לפנייתנו ושחרר שני אוטובוסים של אגד, להסעת כל 900 העולים לקצווי הארץ. תארו לכם כמה ימים נמשך הדבר…..משק המכוניות של הסוכנות גויס כולו לצהל, רוב האנשים גוויסו גם הם. אין אנו מבקשים להחזיר את המגויסים בשביל עבודות הקליטה ; אנו מנהלים משא ומתן עם משרד הביטחון שישחרר מהגיוס שישה אנשים שהם רכזי מדורים בקליטה. גויסו מנהלי עבודה ומהנדסים ולכן פסקה גם בניית השיכונים. אין אפשרות לקבל חומרי בנין מבית החרושת. אין להשיג "מזונית" המשמש כיסוי לגגות הפחונים ולכן אי אפשר להכניס עולים לפחונים שכבר נבנו. במצב זה עיבדה מחלקט הקליטה תוכנית המסתמכת בעליית 4.500 נפש בחודש נובמבר. 3000 יעלו מהמחנה במרסיי ; 1.200 ממזרח אירופה – 1.000 מפולין ו – 200 מרוסיה ; מטוס אחד יביא עולים מפרס ויגיעו גם עולים מתורכיה.

לאחר שבועיים, ב- 19.11.56 מסרתי על תוכנית הקליטה לחודש דצמבר : במחנה מרסיי יהיו ב – 1.12.56 קרוב ל – 3.000 איש. נוסף לכך יבואו בדצמבר למחנה זה 500 נפש ו – 1.000 ממרוקו – בדרך חדשה שאנו משתמשים בה.

הודות ללחץ של היהודים העולים, הודות למאבק שהתנהל על ידי אנשים אחדים להרחבת העלייה ובזכות פעולתם הנאמנה של שליחי העלייה והקליטה בצפון אפריקה, הוצאנו מאוקטובר 1955 עד אוקטובר 1956 – 60.000 נפש ממרוקו ו – 12.000 נפש מתוניסיה. אך השארנו מאה וחמישים אלף יהודים במרוקו שהשתוקקו לעלייה. הם נשארו בידי הערבים לגורל בלתי ידוע, והיו לבני ערובה בידי שלטונות מרוקו, ותזכורת חיה להתנהגות ישראל.

כמעט כל היישובים שנוסדו בששת החודשים האחרונים בחבל לכיש הם של עולים חדשים. בכולם, חוץ מאחד, המתיישבים הם מיוצאי אפריקה הצפונית.

מתוך דו"ח , 1955.

אפילוג……..

……אך הדברים התפתחו אחרת. יהודי מרוקו לא הספיקו לעלות לארץ בגלל ההתנגדות והעיכובים וחלוקת מכסות עלייה מצומצמות לפי חודשים. כפי שהזכרתי, נשארו לפי הערכתי אנשי העלייה, במרוקו בלבד הרבה יותר מ – 150.000 יהודים שרצו לעלות והדבר לא ניתן להם מטעם היהודים בארץ. אך עבר שמן מה ובקרב הציבור היהודי בארץ חל שינוי ערכים ופסקה ההתנגדות "הזואולוגית" לעדה המרוקנית. הממשלה והנהלת הסוכנות, העריכו מחדש את ההתפתחויות הפוליטיות והקשרים עם צרפת וגם ראו לנגד עיניהם את ההישגים הגדולים שנעשו על ידי העלייה היהודית ממרוקו, הן בשטח ההתיישבות החקלאית והן בשטח פיזור האוכלוסייה וקליטת יהודים בעיירות הפיתוח.  חל מפנה חיובי ביחסו של הציבור הישראלי לעולים ממרוקו. מוסדות ואנשים התמסרו לעולת הוצאתם ממרוקו בכל דרך. וכל לאט-לאט הוקם גוף, שנטל על עצמו את גאולת יהודי מרוקו ממקום גלותם. יהודי מרוקו קראו לאנשים אלה "ציונים". אם תשאל יהודי מרוקני שהגיע ארצה לאחר אוקטובר 1956, בתקופת סגירת שערי היציאה על ידי השלטון המרוקני – מי הביא אותו ארצה, הוא יענה : "הציונים". עוד לא הגיע הזמן לספר על עשרות רבות של אנשים ונשים שהקדישו ממרצם, סיכנו את חייהם למען המפעל הזה של העפלה בנוסח חדש. אני, שכבר לא מילאתי כל תפקיד בהנהלת הסוכנות, פגשתי באותם אנשים, בחלקם אנשים מישראל שהיו קרובים לענייני ביטחון ובחלקם אנשים ששלטו בשפות שונות, בעיקר בצרפתית, והייתה להם אפשרו חוקית להיכנס למרוקו כמי שאינם קשורים בישראל ובתנועה הציונית.

מפי אחדים מהם שמעתי את הקורות אותם.

באחת מנסיעותיי באירופה, עוד בתפקיד בהנהלת הסוכנות, ביקרתי בעיר שדה גדולה באיטליה. ידיד הציע לי לבקר במקום, שבו עוזרים ליהודים בסידור ניירות ליציאה מארצות משובם ולעלות לישראל. הוא הביאני לבית בין שתי קומות באזור מסחרי. בחזית הייתה חנות לצורכי צילום. הוצגתי בפני בעל החנות והלה הוביל אותי בדלת האחורית למסדרון ואל דלת נעולה במנעול כבד. הוציא מפתח מכיסו ופתח את המנעול. אחר כך דפק דפיקות אחדות על הדלת. מישהו ניגש לדלת מבפנים, פתח אותה במפתחו והזמין אותנו להיכנס. עמדנו בחדר גדול שתריסיו מוגפים והוא מואר באור עצום של נורות חשמל. בדירה זו עמדו מיני מכונות ומכשירים שלא ידעתי למה הם משמשים. אנשים אחדים עסקו בניירות ליד המכשירים. אחד מהם פתח את פיו בחיוך רחב, הושיט יד ל "שלום עליכם" שמח בנוסח יהודי ואמר : אתה זוכר אותי עוד מהתקופה שלפני המדינה שעסקנו בעניינים אלה בארץ אחרת ובעיר אחרת, ועכשיו גם בימי שיומה של מדינת ישראל אנחנו עוסקים באותו עניין. העובדים היו כלואים ללא אוויר וללא אור יום במשך המשמרת שלהם. ברצותם לצאת היו מצלצלים את האיש שישב על משמרתו בחנות. העובדים האלה ישבו במשך שנים 12 שעות ביממה ב "בית סוהר" מודרני זה. הם עשו את עבודתם במסירות, בגבורה ובסכנה, שאם יתגלה ה " עסק " – סופם בבית כלא זר.

בסוף שנות החמישים נסעתי לגיברלטר, לבקר במחנה מעבר של עולים ממרוקו. שדה התעופה אינו נמצא בתוך המושבה הזערורית הזאת ; הוא בנוי כולו מאבנים בתוך הים. ליד המטוס פגשני מנדל וילנר, מי שעבד בזמנו במרוקו במשרד העלייה. הוא הגיע בלוויית בנו של הקונסול הישראלי במקום והלה הוציא אותי בלי קשיים מצד השלטון האנגלי. הלכנו מיד למחנה שהוקם על רצועת אדמה צרה לאורך חוף הים, צריפים עלובים אחדים, וביניהם מעבר צר שבו זרמו מי ביוב. הצריפים עמדו צפופים והיו ממרוכזים בהם כ -100 נפש שהגיעו זה עתה. כיבדוני בהדבקת מזוזה לשער הכניסה, ואני מלאתי מצווה זאת ברצון ובשמחה גדולה כדי להשביע את רצון הקונסול הקשיש שהופיע גם הוא במקום, ואמרתי את הברכה בכוונה ובהדרת קודש.

היהודים הגיעו למחנה זה מהעיר הספרדית סאוטה שנשארה תחת שלטון ספרד. לשם היו היהודים מסתננים כחוק או שלא כחוק מכל קצווי ממרוקו, עוברים במעבורת במעבר הצר המפריד את צפון אפריקה מאירופה, ונכנסים לגיברלטר ללא קושי, הודות לרשות שניתנה באדיבותה הרבה של הממשלה הבריטית. התחנה הבאה של נדודי העולים הייתה מרסיי שבצרפת, לשם טסו באווירונים מיוחדים שהגיעו מצרפת. התחנה השלישית בדרכם של העולים היו מחנות המעבר של הסוכנות היהודית בסביבות מרסיי. משם היו עולים באוניות ומגיעים לישראל. צא וחשב אילו הוצאות מיוחדות ורבות הוצאו על עלייה זו, וזאת בנוסף לסיכון הכרוך בכך. הסוכנות, שהייתה אחראית לעלייה, שילמה בעד סוג זה של עלייה הרבה יותר משהייתה עולה לה באופן רגיל עד שנת 1956.

מפעל ההעפלה מצפון אפריקה נמשך מסוף 1956 ועד 1965. באותה תקופה עלו ממרוקו יותר מ – 100.000 יהודים, כולם נקלטו לברכה להם ולארץ.

והיה גם מקרה אסון : הוחלט לנסות את דרך הים הישר ממרוקו למרסיי או לגיברלטר. אבל בשל חוסר ניסיון בשטח ההעפלה הימית, נשכרה ספינת עץ, העלו עליה 42 מעפילים והיא התפרקה בלב ים וכל נוסעיה טבעו….אך המפעל נמשך.

מה שנהרס בידי הסוכנות והממשלה, תוקן על ידי העם וחלוציו. העם רצה להגיע אל חוף, והוא הגיע…..

סיום הספר "גולה במצוקתה" מאת יהודה ברגיסקי. 1978

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 225 מנויים נוספים
מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר