מורשת יהדות מרוקו

הספר הזה הגיע אלי עמנואל שבבו ז"ל- היה זה במסגרת טיול שערכנו, חברי אתר "קוסקוס" הרבה לפני מבול האתרים האחרים. בסקרנותי נכנסתי לביתו של עמנואל ז"ל יחד עם בצלאל שהכירו מלפנים, והנ"ל כיבד אותי בספר הזה. הבטחתי לו שאפרסם את כל הספר במלואו, הוא הסכים, וכך אני עושה.

החכמים

הלמדנים שנקראו ״חכמים״ התבלטו בלבוש אחיד מסורתי שכלל ״אומבאז״. הוא החלוק הארוך ומעליו ״ג׳ובה״, מעין מעיל דק וגדל מידות בעל שרוולים רחבים. על ראשם חבשו תרבוש אדום קצר מלופף היטב בבד שחור.

היתה זאת עדה ששמרה על ייחודה בזכות התורה שלמדו אנשיה בצעירותם וכן בזכות ההלכה שידעו לפסוק. לעומתם נקראו שאר התושבים בלשון נקיה: "בעלי בתים״… וכי כיצד אפשר היה לכנותם לעומת ״החכמים״? ׳ בעלי הבתים" התקיימו ממלאכה ומסחר. אך ״החכמים״ התבססו על ״השליחות״, דהיינו: מסע בארצות הגולה, בעיקר בארצות המגרב ואסוף תרומות למען חכמי צפת עיר הקודש וענייה. היציאה לשליחות נעשתה על פי תור וזאת כדי שלא יפריעו איש לרעהו באסוף התרומות. בהגיע תורו של החכם לשליחות, נפרד מבני ביתו ומשפחתו ופתח במסע שהתמשך על פני מספר ארצות וחודשים ארוכים. היה זה מסע מפרך והרה סכנות בתנאי התעבורה של אותם הימים.

שליח שחזר נתקבל בשמחה רבה ע״י מקורביו ועורר את סקרנותם של כל בני העיר. האם שליחותו עלתה יפה וכמה כסף עובר לסוחר הביא עמו… הוא היה חייב למסור דין וחשבון כספי לרבה של העיר. חזקה עליו שמסר דו״ח של אמת ללא דופי. הכסף שהצליח לצבור נתחלק במידה שווה בין כל ״חכמי העיר. אך השליח עצמו נהנה מסכום מוגדל בכמה עשרות אחוזים. חייבים לומר שסכום כלשהו הופרש גם לעניי העיר הנצרכים.

היו גם ״חכמים״ שבהגיע תורם לצאת לשליחות הקשה העדיפו מסיבות שונות לוותר על המשימה המפרכת שחייבה נדודים הרחק מבני המשפחה. בזכות ויתור זה קיבל בעל התור מהבא אחריו כמה עשרות לירות כדמי פיצויים על ההכנסה שנשללה ממנו. מספרים על ״חכם״ ידוע בלמדנותו המופלגת הן בתורה והן בספרים חילוניים, שהתוודה בפני שכניו כטוב עליו לבו, הוא ספר:

סיימתי את שליחותי והייתי בדרכי לארץ. בלילה בעלותי על משכבי במלון, מששתי את צרורי התפוח ואל לבי התגנב הרהור של חטא. בורא שמים שעמלתי קשות ונתייסרתי בכל תלאות הדרך. האומנם לא מן הדין שאהנה מפרי עמלי בהרחבת הדעת מבלי להסתפק בסכום המיועד לי במשורה… התרתי את השרוך שקשר את הצרורות ושלחתי את ידי אל השטרות המרשרשים. שלפתי מהם חמישים לירות והעברתים אל הכיס הפנימי שבחלוקי.

איש לא ידע אם היו בצרורי שלוש מאות לירות או מאתיים וחמישים בלבד. מצפוני היה נקי. ובכל זאת סירבה השינה לעצום את עיני והתהפכתי מצד אל צד. השטן, ימח שמו, הצליח להדיחני ואני ברוב חולשתי התפתיתי לו. קמתי והחזרתי את החמישים הלירות למקומם, אבל גם אז לא באה לי השלווה. האם זוהי גניבה. הרי כספי הוא ופרי עמלי המפרך״. שוב שלחתי ידי אל הצרור ונטלתי ממנו את חלקי. כך נמשכו נפתולי במשך שעות ארוכות כאשר אני נוטל מידי פעם את הכסף מן הצרור אל כיס החלוק וחוזר חלילה. נדידת הכסף נמשכה זמן רב אך לבסוף, בעזרת השם, הצלחתי להכריע את השטן והבאתי ארצה את הצרור בשלמותו״…

אגב, אותו ״חכם" היה ידוע בלהיטותו לעיין בדברי הגות חילוניים. לא שהדבר הסיט אותו מתלמודו ומדבקותו באמונתו. אולם לא פעם קרה שהוא ישב עם ידיד נעורים חילוניי ושניהם עיינו בדברי שפינוזה. הם אפילו נתפסו פעם מתדיינים בתורת היחסיות של איינשטיין. אם הבינו מה הם קוראים – לאלוהים פתרונים.

הלבוש

הגברים הספרדים לבשו, לא יאומן כי יסופר, בגדים זהים ללבוש הערבי. בימות החול לבשו ״שרוואל״ שחור, מין מכסניים רחבי מידות אשר כללו מעין אליית כבשים שנתלתה מאחורי הגבר, קשה להבין מה היה תפקידה בלבוש, האם לצרכים פרקטיים או שמא לשם נוי גרידא. מכל מקום תוך כדי הליכתו של לובש ״השורוואל״ התנועעה מאחוריו אליה גדולת מידות. כמו כן הוא לבש מעיל קצר, ז׳קט, ומתחתיו ״וסטה״ ללא שרוולים ובה כיסים קטנים רבים שבהם פשפשו הילדים דרך התרפקות על האבא, שמא יגלו מציאה כלשהי. על ראשו חבש תרבוש אדום. כל זה בימות החול. אך בשבת שאני. לשבת בצפת היתה משמעות שאינה ניתנת לויכוח. היתה זו מלאה לפי כל הכללים והדקדוקים. הרבוע היהודי פשט צורה ולבש צורה לבלי הכר. ביום שישי אחר הצהריים כאשר נסתיימה מלאכת החול, התרחץ ״בעל הבית" ולבש על בגדיו התחתונים ״אומבאז״, הוא החלוק הארוך, אף החליף את תרבוש החול המאובק בתרבוש של שבת מבהיק. קשה היה לאדם זר שנקרה לעיר להבדיל בין הערבי ליהודי הספרדי בכל הנוגע ללבוש.

אולי מטעם זה, כשאך שככו מאורעות תרפ״ט, החליפו כל הגברים הספרדים – את מלבושם הערבי בלבוש אירופאי שנשלח אליהם ע״י ארגוני הסעד היהודיים. הלבוש היה חנם והיתה זו הזדמנות להיבדל מהערבים שהוכיחו כי אין הבדל בעיניהם בין יהודי ספרדי לאשכנזי.

המרת הלבוש סמלה מפנה בהשקפת עולמם של רבים שנדחפו בתוקף האירועים להכרה לאומית יהודית. אם כי לא ציונית במפורש.

בר מצווה

איטה-מניה גרה בבית שמעל לבית המשפחה. בבוקר בבוקר פתחה את חלון ביתה וצפתה בבית שמתחתה. לא עבר זמן רב והאם יצאה מפתח הבית והשיחה קלחה בין השתים באידיש עסיסית. שפה שהיתה לגביו זרה לחלוטין. אך מפי אמו יצאה כל כך יפה ועל כך הוא אהב אותה שבעתים והתגאה בה. ידידות אמת שררה בין השתים. הוא לא ידע מי היה בעלה של השכנה. אבל תמיד שמע שהיא קראה לבנה שמיליריה. שם מוזר שלא הבין את פרושו. הבן עבד בחנות של שען.

לימים משפחת הנער עברה לגור בדירה אחרת והפגישות בין השכנות נפסקו. הוא הגיע למצוות ובבית הוחלט שיש לחגוג את הנחת התפילין של בן הזקונים כהלכה. שכרו את להקת המנגנים של העיר. שלמה אבו חנה נגן על עוד, מאיר חללה נגן על כנור ואליהם צורף מידי פעם מתופף לעת מצוא. הוא הכה בדורבקה. הלהקה הוזמנה לחתונות ולכל שמחה הראויה לשמה.

להקת המנגנים לוותה את ״הבר מצווה״ מבית כנסת הביתה במנגינת לכת יפה: ״כל עוד בלבב פנימה״. הם לא יכלו לדעת שהשיר הזה יהיה להמנון המדינה שתקום. הם נגנו אותו בקצב של מרש.

עברו שנים רבות. הנער שגדל והיה לבעל בעמיו שהה בביקור שגרתי בעיר. הוא ישב על מדרכה של בית קפה מול חנותו של שען. שמיליריה יצא מחנותו והתהלך לידה באפס מעשה. ״אתה זוכר אותי״ שאל את השען. הוא הזכיר לו את הידידות ששררה בין שתי האימהות בשכבר הימים. ״וכי איך אוכל לשכוח אותך. אני זוכר את הבר מצווה שלך ממש כאלו היה זה היום. אמך שלחה לקרוא לי והתחננה לפני: ״אני משביעה אותך בזכר אמך הצדקת שתתלווה אל בני לבית הכנסת ותדאג שהנחת התפילין תתבצע כהלכה. אינני יודעת אם אפשר היום לסמוך.״״ הבטחתי לה שאקיים את בקשתה ואכן הייתי נוכח בבית הכנסת כשהנחת את התפילין על זרועך״. ״אני מודה ומתודה שאינני זוכר את הפרט הזה, אולי מחמת ההתרגשות שבמעמד. אבל אולי תאמר לי מה פרוש השם שמיליריה״ל

״פשוט מאוד שמואל אורי״ היתה התשובה. סוף סוף נגלה הסוד.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל 22-19

המיסוי בקהילה

4. המיסוי בקהילה הקהילה גבתה שני סוגי מסים: האחד ״מס המלכות״ — הג׳זיה — שנגבתה מבני הקהילה על־ידי ראש הקהל וזה מסרו לשלטון! והשני ״מס ההוצאות״, שהוטל על חלקים נכבדים של הקהילה, וזאת כדי לספק את צרכיה הפנימיים, ובמיוחד את החזקת מוסדות החינוך ואת צרכי הצדקה לשכבות הנזקקות. בדרך־כלל, הוטל מס זה בצורת היטל על מוצרים חיוניים, שהיו בפיקוחה של הקהילה כגון — ה״גאבילה״ שהוטלה בקהילות רבות באפריקה הצפונית — על צריכת הבשר והיין. עד בואם של המגורשים למארוקו היה נהוג לגבות כסף מבני הקהילה לצרכי צדקה בצורה בלתי סדירה, והכל על־פי נדבת ליבם של יחידים, ובמיוחד העשירים שבהם. אך בראשית המאה ה־16 הונהג מס הסיג׳ה, שהיה נהוג בקהילות ספרד. הכסף שנאסף היה מיועד לעניים, ובקהילות מסויימות גם לחכמים או למורים, שקיבלו חלק משכרם מקופת הקהל. התרבותן של השכבות שנזקקו לעזרת הקהילה במארוקו במאה ה־18 , כתוצאה מנטל המסים וההיטלים שהכביד אוכפו על הקהילה היהודית במארוקו, גרמה להרחבת השימוש במס עקיף על סחורות יבוא ועל מוצרים רבים שנמכרו בשווקים. גם בטריפולי הונהג מס הגאבילה על סחורות־יבוא במאה ה־18, כנראה גם כן בשל ריבוי נזקקים.

הכנסות הקהילה באו גם מתרומות ומדמי שכירת בנייני הקדש שהקהילה החזיקה. אך לעתים לא הספיקו כל ההכנסות האלה למלא את צרכי הקהילות. קהילת פאס, שהלכה ונידלדלה במאה ה־18, נאלצה ללוות כספים מגויים בריבית גבוהה, ואף למשכן כספי הקדשים ורכוש של בתי־כנסת, לאחר שגם העזרה שהושיטו לה קהילות שכנות, כמו מכנאס וצפרו, לא היה בה די.

אחת השאלות שעליהן ניטש ויכוח ממושך בקהילה היהודית במארוקו במאה ה־ 18 היתה, מהו העיקרון שלפיו יש להטיל את המס. לשאלה פיסקאלית זו היה רקע חברתי נרחב מאוד: החוגים הגבוהים של החברה נטו לבסס את הערכת המס על מיספר הנפשות במשפחה, ואילו השכבות הנמוכות רצו שהמס יוטל לפי ממונו של הנישום. בדרך־כלל צידדו החכמים בדעת השכבות הבינוניות והחלשות שבקהילה.

תופעה העולה בשאלת המיסוי, בעיקר במארוקו, קשורה במאבקם של תלמידי חכמים ו״כלי קודש״ להשתחרר מתשלום מסי הקהילה ובמיוחד מ״מס ההוצאות״. דעתם של חכמי מארוקו בעניין זה היתה נחרצת, והם מסתמכים גם על תקנות שנתקבלו ללא כל עוררין בארץ־ישראל ובמצריים במאה ה־17. ר׳ רפאל ברדוגו, מנהיגה המובהק של קהילת מכנאס בשלהי המאה ה־18 וראשית המאה ה־19, כתב איגרת חריפה מאוד לקהילת רבאט על שהיא גבתה מסים מתלמידי חכמים, והוא אף זוקף את הירידה שחלה בלימוד התורה בעיר זו לחובת הזלזול שנהגו שם בתלמידי חכמים. מאידך, היו תלמידי חכמים שנשאו בעול הציבור כמו כל אדם אחר, וידוע אף שהיו תלמידי חכמים אמידים שתרמו תרומות נכבדות לקהילה.

5. 5. סדרי הקהילה ומוסדותיה

הביטוי המובהק לאוטונומיה היהודית, ויהדות אפריקה הצפונית בכלל זה, הוא קיום מוסדות ציבוריים ומישפטיים שיכלו לאכוף את רצונם על הכלל. אוטונומיה זו באה, כאמור, מכוח הכרתו של השלטון בקהילה היהודית כקורפורציה המסדירה את ענייניה הפנימיים בכוחות עצמה. אך בכך אין די; סמכותה של הקהילה נבעה גם מרצונם של חבריה לנהל את ענייניהם בעצמם, וסמכותם של הראשים והרבנים להנהיג תקנות באה מכוח הכרתם זו של בני הקהילה. ברי, שההנהגה שאבה את מקורות סמכותה מכוח. ההלכה על כל נדבכיה, והיא אימצה את העיקרון שנוסח לראשונה בבירור על־ידי הרשב״א, שסמכות ההנהגה בימי־הביניים דומה לסמכות המלך ובית־הדין הגדול כשהעם ישב בארצו. סמכותם של הראשים והרבנים נבעה, איפוא, מהכרת השלטון בהם ומעוצמתם הרוחנית.

את התקנות בענייני ציבור יזמו בדרך־כלל ״טובי העיר״, אך הם נזקקו בדרך־כלל להסכמת רבני העיר ודייניה. תקנות בעניינים הלכתיים ומוסריים מובהקים היו עניינם הבלעדי של הרבנים והדיינים. בקהילות המרכזיות של מארוקו נודעה לדיינים סמכות רבה בהתקנת תקנות בכל תחומי החיים.

העונשים המקובלים על מי שהפר את התקנות הם בדרך־כלל קנסות, מלקות ולעתים גם מאסר. אך היו מיקרים שנזקקו לסנקציות חמורות, כגון גירוש מן העיר, וכמובן העונש החמור ביותר באותם ימים — החרם, המבדיל אדם, ולפעמים גם את בני משפחתו, מכלל חברי הקהילה ופעולותיה, ומשמעותו היתה הוצאה מכלל ישראל.

את התקנות קראו בדרך־כלל בפומבי בבית־הכנסת, ואת תוכנן רשמו בפנקסים מיוחדים. יש להניח שגם להנהגת רישום מעין זה באפריקה הצפונית נודעה השפעה מצד היהודים שבאו מספרד ופורטוגל — עדות לכך נמצא ב״ספר התקנות״ של מגורשי קסטיליה בפאס או ב״ספר הזכרונות״ של הקהילה הליבורנית בתוניס.

המוסד החברתי החשוב ביותר של הקהילה היהודית באפריקה הצפונית, כמו בקהילות רבות בעם ישראל, היה בית־הכנסת. מלבד היותו מקום תפילה היווה בית־הכנסת טבור חייה החברתיים והרוחניים של הקהילה. במוסד זה מכריזים קבל עם ועדה על החלטות ה״מעמד״, תקנות הקהל ופסקי בתי־הדין שיש בהם עניין לכלל. במיבנה בית־הכנסת שכנו בית־הדין ובית־הספר ואחד מחדריו שימש גם כאכסניה לעוברי אורח או לשלוחים מארץ־ישראל.

גם במוסד זה נשתמר ההבדל בין חלקי הקהילה, שנבע ממוצא שונה, ולמרות שרוב מוסדות הקהל היו משותפים לכל העדות והקהלים באפריקה הצפונית, היה בפאס ״בית־הכנסת של התושבים״ ומולו ״בית־הכנסת של המגורשים״. במצריים החזיקו ה״מוסתערבים״, ה״מוגרבים״ וה״איטלקים״ בתי־כנסת משלהם. הפירוד בין הליבורנים לבין התוניסאים הוותיקים בראשית המאה ה־18 החל בהקמת בית־כנסת מיוחד לראשונים.

במוסד זה נשמרה יותר מכל ה״שררה״ — הזכות להחזיק בתפקידים המרכזיים בבית־הכנסת — ובמיוחד תפקיד החזן, שנקרא בקהילות הללו ״שליח ציבור״ — ולהעבירם אחרי כן מאב לבן. תופעה הנפוצה במיוחד במארוקו היא קיומם של בתי־כנסת פרטיים בצד בתי־כנסת של הקהילה, תופעה שניתן להסבירה באיסור שחל לפני תנאי עומר על בניית בתי־כנסת חדשים, וגם בכך שמשפחות מסויימות היו מתפרנסות מאחזקת בתי־כנסת ומהכנסותיהם. מאידך, כאשר התרבו בתי־כנסת אלה, מה שיכול היה לגרום לדלדול במיספר המתפללים בבתי־הכנסת של הקהל, נתקנו תקנות שאין להוסיף בתי־כנסת אלא אם אלה הם בתי־כנסת של הקהילה או כאלה שהוקמו בהסכמתה.

מובן שהקהילה החזיקה בכל המוסדות שנזקקת להן כל קהילה בישראל — בית־ עלמין, בית־מטבחיים, מיקווה, תנור ציבורי, וכן מוסדות עזרה הדדית וחינוך.

שירותי העזרה ההדדית בקהילה באפריקה הצפונית הלכו והתבססו במרוצת המאות ה־18 וה־19, אף כאן בגלל התרחבותן של השכבות הנזקקות לסעד הקהילה. בצד מוסד ותיק כגון ״גמילות חסדים״, שעסק בכל סוגי העזרה לנצרכים, החלו להיווצר מוסדות למטרות מיוחדות, כגון ״ביקור חולים״, שדאג לביקור סדיר אצל חולים גלמודים ולמתן תרופות. הקהילה גם סיפקה לעניים מצרכי מזון בסיסיים כגון בשר, חלב ובגדים. היא שילמה את הג׳זיה ופטרה אותם ממסים פנימיים או מתשלום היטלים מיוחדים שהוטלו על הקהילה.

במאות ה־18-17 נפלו יהודים רבים בשבי שודדי־הים, והקהילה עשתה הכל כדי לפדותם. כמו כן פדתה הקהילה יהודים שנפלו בידי ליסטים בדרכים או בידי שבטים ברבריים, שפשיטותיהם על המרכזים העירוניים הלכו ותכפו במארוקו במאות ה־18 וה־19.

בקהילות רבות היו קיימות חברות ״אליהו הנביא״, שעסקו באירגון ״מילות״ (בריתות־מילה), ובמיוחד לבני עניים, בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו וכיוצא באלה.

תופעה מעניינת, הידועה לנו גם מקהילות פולין, היא קיומן של חברות בעלי־מלאכה במארוקו ובתוניסיה. חברות אלה — של צורפים, חייטים, מורים, שוחטים וסופרי סת״ם — עסקו בפעילות חברתית. לכמה מן החברות היו מינהגים מיוחדים כגון ״בקביעות בבוקר בבוקר אחר תפילת השחר, הולכים את(עם) חכמים להתחמם כנגד אורן(= ליהנות מתורתם) בישיבה בלימוד הגמרא״(ר׳ יעקב בן צור, מישפט וצדקה ביעקב, חלק א, נא אמון תרנ״ג, סימן רנד, דף קמב, עמ׳ ב). הם עסקו גם בעזרה הדדית ובגמילות חסדים. בראש החברות עמדו ״אמינים״, שהיו נאמנים על כל האומנים במקצוע, ישבו סכסוכים בין בעלי־המלאכה לבין עצמם ושימשו כנציגיהם בפני המוחתסב — המפקח המוסלמי על השווקים והרחובות של בעלי־המלאכה.

בעולם האסלאמי תפקיד המוחתסִב -בערבית: محتسب– הוא לפקח על הסדר הציבורי בעיר. תפקיד זה התקיים בעיקר באימפריה המוסלמית של ימי הביניים, והוא נודע בשם זה החל מהמאה ה-10 לספה"נ. המוחתסב מתמנה מטעם הקאדי כפי שקובעת השריעה ותחתיו עובדים מפקחים נוספים המסדירים את מגוון ההיבטים של החיים הציבוריים.

לתפקיד המוחתסב מונה רק אדם מוסלמי, מכאן ניתן לראות שהקאדי ראה בתפקיד זה לא רק תפקיד מנהלי אלא גם דתי.

المحتسب هو الذي يقوم بالعمل الخيري تطوعا بغير مقابل. ولا يريد إلا ابتغاء مرضاة الله تعالى. والحسبة هي وظيفة وأحياناً يطلق عليها الحسبة. كانت تقوم بتطوّع من الذين يودّون تطبيق القاعدة الأمر بالمعروف والنهي عن المنكرودون مقابل. أي انهم يقومون بها احتساباً لوجه الله. ومنها (محتسب). أو تطوعاً لوجه الله ومنها (المطوع) كما عرف بالخليج كل ملتحي بعد عودتها أوائل القرن الماضي بالسعودية.

מוסדות בפני עצמם הם מוסדות החינוך של הקהילה. באפריקה הצפונית, כמו בתפוצות ישראל בכלל עד הזמן החדש, זכו לחינוך פורמאלי הבנים בלבד. מגיל רך, בדרך־כלל מגיל 4-3 שנים, מקבל הבן את החינוך על־ידי ה״רבי״ או ה״חזך (המורה). מטרת הלימוד היתה בראש ובראשונה להקנות לילד ידיעת קרוא וכתוב ולהכשירו להשתתף בחיי בית־הכנסת — תפילה, קריאה בתורה (בכמה מקהילות מארוקו היה נהוג המינהג, ששרד בעיקר בתימן, שכל העולה לתורה קורא בעצמו, ובמיוחד אם הוא ״יודע ספר״). בשלבים הראשונים של החינוך לומד הילד בעיקר את שמות האותיות והתנועות ומשנן אותן חזור ושנן. בשנה השניה הוא לומד פסוקים מן התורה עם טעמים ובתרגום לערבית. בגיל 10 מגיע הנער לשליטה ניכרת בלימוד ספרי התנ״ך ופירוש רש״י, ואז הוא מתחיל בלימוד המישנה וקטעים מן הגמרא.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-עמ' 169-165

02/03/19

תרגום הקצידה לעברית

הקצידה תורגמה לעברית בידי יעקב לסרי בשנת 1986 ופורסמה בספרו על השירה היהודית העממית במרוקו. לסרי תרגם את הנוסח הקצר בלבד, תרגומו מחורז ונוטה להיות פיוטי. התרגום הנוכחי של הקצידה הוא התרגום הראשון בעברית של הנוסח הארוך שנעשה אי-פעם. את הקצידה תרגם מאיר נזרי, מומחה לפיוט ושירה של יהודי מרוקו. זהו תרגום אדקווטי ששומר על קרבה מירבית למקור. בתרגום נשמרת החלוקה המקורית של חטיבות השיר, של השורות והטורים, אך החריזה והמשקל לא נשמרו, מאחר שהדגש בתרגום היה על המובן המילולי, והניסיון ליצור תרגום מחורז ושקול עלול היה לפגום בתרגומה המדויק. כן מובאת במקור ובתרגום מילת הקבע, א-סידנא (אדוננו) שנעדרה מהנוסח של לסרי ומתרגומו.

הקצידה מובאת בנספחים במקור ובתרגום, זה מול זה. את הטקסט ליוויתי בהערות, ובהן הפניתי אל עשרות המקורות שמשולבים בטקסט ונרמזים בו. המקורות שנחשפים הם רבים מאד ומגוונים, ונוסף לשימוש בטקסט המקראי הם כוללים סיפורים, מדרשי חז״ל, הפניות לפרשנות המקרא, במיוחד אל פירוש רש״י, וכן ל׳ספר הישר׳ מימי הביניים. על הקצידה ניכרות גם השפעות של שתי יצירות מן המאה התשע עשרה: ׳תקפו של יוסף׳ וילקוט המדרשים, ׳ילקוט מעם לועז׳. מחבר הקצידה הכיר היטב את המסורת הערבית של הסיפור, שהשפעתה ניכרת בפרטים ובסיפורים המשולבים בסיפור בקצידה.

את מלאכת התרגום ליוויתי בהשוואת הנוסח המתורגם לנוסחים נוספים מדפוסים ומכמה כתבי יד שהיו בידיי, השוואה זו תרמה לא אחת להבהרת מובנן של מילים שהיו בספק. השינויים והתוספות הובאו בסוגריים: בסוגריים רגילים הובאו חילופי נוסח במקומות שבהם העדפתי נוסח אחר על פני הנוסח הנדון.

הספר, ׳תקפו של יוסף׳, חובר במחצית המאה ה 19 על ידי יוסף שבתאי פרחי. פרחי ידוע יותר כמחברו של קובץ הסיפורים, ׳עושה פלא׳. פרחי נולד בירושלים בתקס׳׳ב ונפטר בליוורנו באיטליה בשנת תרמ״ב. עיקר עיסוקו היה בליקוט סיפורים וקיבוצם בספרו, ׳עושה פלא׳, שהייה בעל השפעה רבה על הספרות היהודית, כפי שמראה יסיף (תשמ״ב). בספרו, ׳תקפו של יוסף׳ שנכתב בעברית מספר פרחי את סיפור יוסף בשלמתו, מיום לידת ועד מותו. הוא הולך בעקבות הסיפור המקראי בספר בראשית, אך אותו הוא מרחיב בסיפורים מעשרות מקורות שונים לכדי ספר שלם. בנוסף לשימוש בסיפורים מן הפרשנות היהודית, מספרות חז׳׳ל ומן הספרות החיצונית, הוא מביא סיפורים מן המסורת המוסלמית בכתב ובעל פה. הספר כתוב בעברית תוך כוונה מוצהרת לחנך את הדור הצעיר ליראת שמיים ולמצוות. אף ספר זה זכה לפופולריות רבה בקרב קוראיו היהודים. (על פרחי וספרו ׳תקפו של יוסף׳, ראו י׳ פרץ במאמרו במרשתת שכתובתו –  http://folkmasa.org/masa/op011.htm#_rdn4וכן יסיף (תשמ״ב), יסיף (תשנ״ד). ומצה (תשס״ט).

׳ילקוט מעם לועז׳ היה אחד הספרים שהשפיעו רבות על היהודים ברחבי האמפריה העותומנית ובארצות האיסלם, ואותו כינה א׳ פרץ, חוקר לדינו , ׳כגולת הכותרת של היצירה הדתית המקורית בלדינו׳ . ילקוט מעם לועז הוא ספר ליקוטים של סיפורים ומדרשים ממקורות רבים, מן הספרות היהודית , מימי המקרא , ספרות חיצונית, ספרות חז״ל וספרות מימי הביניים , ומן הספרות המוסלמית בעל פה ובכתב. את חיבורו התחיל ר׳ יעקב כולי במחצית המאה ה 18 כילקוט של מסורות ופרשנות על סיפורי התורה, ואחרי מותו השלימו אחרים את מפעלו עד ספר דברים. הספר נכתב בלדינו, אך הוא תורגם לעברית, ועם תרגומו היה לאחד הספרים המשפיעים ביותר על הקהילות היהודיות דוברי הלדינו ומחוצה להן. על הילקוט, ראו ההקדמה של מתרגם הספר, ש׳ ירושלמי(תשכ״ז), אלכסנדר-פריזר(תש״ס), וכן א׳ פרץ במאמר שהופיע במרשתת,שכתובתו:

(cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/56D4BD7B-A345-411A-9B74…/sapotla.doc). השפעתו ניכרת על הקצידה, כפי שעולה מן הדיון במקורותיה של הקצידה, במיוחד במסורות ייחודיות רק לספר שאותם מביא מחבר הקצידה בשירו.

בסוגריים מרובעים הובאו בתרגום מילים שלא היו במקור ונוספו בתרגום לעברית כדי להבהיר עמימות בשורה, או כדי להבהיר את זהותו של הדובר שלא נכתבה במפורש, והיה מקום לדו-משמעות(ראו למשל שורה 5). שורות שנשמטו או נוספו בנוסחים אחרים הובאו בהערות לשורות הנדונות שבתחתית הטקסט.

המבנה הפרוזודי והמתיקלי של השיר

המבנה הפרוזודי של השיר אופייני לקצידה בערבית יהודית, והוא ניכר ביחידות החוזרות ברמת הטור וצלעיותיו וברמת הסטרופה (החטיבה השירית). הקצידה מורכבת מתשע עשרה חטיבות שיר בעלות מבנה וחריזה אחידים שחוזרות בקפדנות רבה לאורך השיר. כל חטיבה בנויה משני חלקים: החלק הראשון העשוי משלוש עד חמש שורות דו-טוריות, וחלקה השני כולל משתיים עד שלוש שורות תלת-טוריות. טורי הבתים חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד, וכל חטיבות השיר חורזות באותה תבנית חריזה. החריזה של החלק הדו-טורי חוזרת בתבנית קבועה לאורך כל הקצידה: השורות חורזות זו בזו על פי תבנית אחת: אב// אב, לדוגמה בשורות הפתיחה:

ביסמ אללאה אנא נבדא/ נעיד מא סאר – חרוז א׳

סידנא יוסף מעא כותו/ בְּעָשָׂרָה – חרוז ב׳

כאן גאלס מעא בוה /מכזון פדדָאר – חרוז א׳

בלליל ובננהאר / ידלל גיר יִקְרָא – חרוז ב׳ [שורות 1—4].

שורות הפתיחה מבשרות את תבנית החריזה בשורות הדו-טוריות לאורך כל היצירה, הסטיות היחידות בתבנית החריזה הן בשורות של החתימה (שורות 319—324). החלק התלת-טורי בנוי משתיים עד שלוש יחידות, כאשר השורה הראשונה בכל יחידה היא בת שלוש צלעות שחורזות זו בזו, ואילו השורה השלישית מורכבת מצלע אחת שחוזרת על עצמה, כשבין שתי הצלעות החוזרות באה מילת קבע – א-סידנא (בעברית ׳אדוננו׳) – שחוזרת באותו מקום בכל החטיבות לאורך כל הקצידה, לדוגמה:

קאדא יוסף כלאמו / מא רפד גאייא למנאמו

חין כאן פריד ענד אוממו, – חרוז ג׳/ג׳/ג׳

עזז ממנו מא כאן/ א-סידנא/״עזיז ממנו מא כאן. – חרוז ד׳/ה/ ד׳ [שורות 13—15]

תבנית החריזה של החלק התלת-טורי היא: גגג/ד-ה-ד, גגג/ד-ה-ד: החרוז של השורה המשולשת (חרוז ג׳) הוא חרוז שמתחלף בכל חטיבה, ואילו החרוז בשורה השלישית (חרוז ד׳) הוא חרוז קבוע שחוזר בכל חטיבות השיר. הצלעות החוזרות יחד עם מילת הקבע (חרוז ה), ׳א-סידנא׳(אדוננו), משמשות מעין פזמון חוזר, שבו מצטרפים המאזינים לסולן־המבצע ומהדהדים את המילה אחריו. המבנה הקבוע של בתי השיר יחד עם הלחן החוזר מתווים את גבולותיה של כל מחרוזת ושל כל אחת מחטיבותיה בצורה ברורה ביותר ויוצרים את המבנה הקפדני של הקצידה.

לחן הקצידה ומשקלה

הקצידה היא יצירה מולחנת שהושרה על ידי פייטנים וזמרים בפני קהל. ככל הלחנים של הקצידות היהודיות, גם לחן קצידה זו הושאל מן השירה הערבית. הלחן פשוט וקליט, נוח לזכירה ולהצטרפות הקהל. הוא מורכב משתי יחידות בסיסיות שחוזרות על עצמן לאורך הקצידה: יחידה אחת של השורות הדו-טוריות בחטיבת השיר, היא איטית ומשרה אווירה נוגה על המאזינים, ואילו היחידה שנייה היא של השורות התלת-טוריות, שהיא מהירה וקצבית יותר. ללחן יש קודם כול תפקיד של שימור וזכירה, הוא האמצעי המרכזי לשימורה של הקצידה ולהעברתה בעל-פה מדור לדור בין חברי הקהילה. בחברה זו, שבה נוצרה השירה לשם ביצוע. ללחן יש גם תפקיד חברתי ורגשי מן המעלה הראשונה, הוא המרכיב ׳המפגיש את המבצע עם קהל השומעים ועם המשתתפים׳, ויוצר יחס אישי אל העולם המסופר ואל גיבוריו, את רגשות השותפות בין חברי הקהילה ואת השייכות אליה. השורות התלת-טוריות שבאות בחלק השני של הסטורפה הן גם המקום שבו מאלתר המבצע ומאריך בשירה, והשינוי בקצב מכין את הקורא לקראת הצטרפותו לשירה בשורות החוזרות שבסוף כל מחרוזת ומעורר בו ציפייה ומתח לקראת המשך העלילה והתפתחותה.

משקל השיר הוא משקל הברתי אחיד לאורך הקצידה, הוא מוסיף למוזיקליות של השיר ולהנאה ממנו. השמירה הקפדנית על מבנה קבוע של הסטרופה, החריזה המורכבת לאורך הקצידה, שקילת הקצידה במשקל אחיד תוך התאמה ללחן, משחקי המילים והצירופים הלשוניים המיוחדים מעידים על יוצר מחונן שהשכיל להעמיד יצירה פיוטית מורכבת שמצטיינת באחדות כל יסודותיה המוזיקליים והטקסטואליים.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D