מורשת יהדות מרוקו

מיסים להחזקת שירותי הקהל

המיסים שנגבו להחזקת שירותי הקהילה היו צריכים להיגבות, על פי קביעת חכמים, לפי גובה ההכנסה ולא לפי גולגולות, כלומר לפי עיקרון פרוגרסיבי. העשירים תבעו מידי פעם שהעול יוטל על כל הקהל לפי מספר הנפשות. כך מוסר למשל, ר׳ אברהם גאטינייו, חכם שפעל בשאלוניקי במחצית הראשונה של המאה ה-י״ט: ״גדולי פורעי המס תובעין שמילוי הצדקה דהיינו שכר החכם… ושלוחים וכדומה, דהיינו שומר הקצבים ובתי הקברות… רוצים להטיל על הציבור לפי נפשות ולא לפי ממון, באומרם שדברים אלו נצרכים לכל הציבור כעם ככהן״.

המשיב דוחה דרישתם, בהסתמך על ר׳ מנחם קרוכמאל (צמח צדק סי׳ ל״ד) הפוסק, דכל דבר של ציבור הנעשה בממון פורעין לפי ממון, אפילו לבנות ביכ״נ ולקנות ספרים ושכר החזן. האחרונים אומנם פסקו ששכר החזן נהגו לחלק חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות, אבל במקום שאין מנהג, חולקים הכל לפי ממון.

חיכוכים על רקע דומה היו באותה תקופה בקהל רודוס, כפי שכותב ר׳ מיכאל יעקב ישראל, שכיהן כרבה של קהילה זו בשנים תק״פ-תרי״א (1851-1820). וכן מצויים במקורותינו הדים להתעצמויות בין העשירים, הבינוניים והעניים בקשר לחלוקת נטל המיסים, במקומות שונים בקהילות המזרח ובמגרב, עד קרוב לזמננו. החכמים דגלו כאמור בדרך כלל במיסוי פרוגרסיבי, ומתחו ביקורת על העשירים הרוצים להכביד על העניים. שונה היתה עמדתם אם השלטונות קבעו אחרת: הכלל של ״דינא דמלכותא דינא״ דחה את השיקול ההלכתי המודרך על ידי מידת הצדק.

הערת המחבר: שלמה בן בנימין הלוי, לב שלמה, חו״ם, סי׳ סט; יוסף קובו, בן פורת יוסף, דף ז, ע״ב; יוסף פילוסוף, בית דוד, ח״ב, חו״ם, סי׳ נג; יש להעיר, כי באשר להוצאות הקשורות לשמירה ובטחון השכונה היהודית, היו חילוקי דעות בין חכמים. דניאל אישטרושה, בן המאה ה 17 בשאלוניקי כותב, בהסתמכו על ר׳ יוסף אבן עזרא, בעל משא מלך, שכל הדברים זולת הצרכים לשמירת העיר, יש לשלם לפי ממון: מגן גבורים, דף סג, ע״ב; לעומתו, ר׳ חיים טולידאנד־(ת״נ- תק״י 1750-1690) חכם שפעל במכנאס, פסק כי לבניית חומה סביב מגורי היהודים יש לגבות לפי ממון: חק ומשפט, סי׳ עא; השוה: שו״ע, חו״ם, סי׳ קסג.

מיסוי ריאלי לפי ההכנסות

בקהילות גדולות במזרח התיכון ובמארוקו היה נוהג שהעשירים לא שילמו מסים על כל הכנסותיהם אלא רק עד סכום מסוים; זאת כדי למנוע שגובה ההכנסה הריאלית יגיע לאוזני השלטונות, ויביאם לכלל קנאה, שטנה, סחטנות ושאר פורענויות. כמו כן טענו העשירים שחלק מהכסף, זה המוטמן באדמה, אינו נושא פירות, ואין זה מן הדין שישולמו עליו מיסים.

כפי שעולה מהמקורות, כך היה הנוהג בקהילות אלה: קושטא, איזמיר, רודוס, שאלוניקי, יאנינה וארטה שביוון, דמשק וצפת, וכן בקהילות מארוקו: סלא, פאס, צפרו, תיטואן ודבדו.

מצב זה עורר תרעומת אצל הבינוניים והעניים, ששילמו מס ריאלי לפי הכנסותיהם. הדברים הגיעו להתעצמות ולדרישה לשינוי, בייחוד בעיתות משבר, כאשר כשל כוח הסבל של חסרי היכולת לעמוד בנטל המיסים.

החכמים, שנזקקו לבעיה זו,נקרעו בין שתי גישות: בין הרצון לשמור על מנהג מקובל (״אל תטוש תורת אמך״, ״מנהג מבטל הלכה״) וכן על הסכמת קהל כמחייבת את כל הציבור, ובין הצד הסוציאלי, וביצוע שאיפתם לחלוקה צודקת יותר של העול ומניעת ניצול העניים.

תגובותיהם של החכמים מתחלקות לשלש קבוצות:

א-אלה שמצדדים בהשארת המצב הקיים.

ב-אלה שמציעים פשרה.

ג-אלה שבעד שינוי המצב ודרישה לתשלום מס ריאלי.

לקבוצה הראשונה שייך למשל ר׳ יצחק מאיו, דיין באיזמיר בסוף המאה ה-י״ח, אשר כותב בתגובה לערעור על המצב הקיים: ״ופסקתי להם שהמנהג שגור בפי כל אדם שהוא הסכמה קדומה מרב יוסף איסקאפה… זה ק״ק שנה…״. ר׳ יוסף איסקאפה יליד שאלוניקי בשנת ש״ל (1570), שכיהן בתור דיין באיזמיר ותיקן שורה של תקנות, ביניהן בענייני מיסים, שכונסו בספר ׳עבודת משא׳, שאלוניק תר״ו.

הערת המחבר: שפת הים, חו׳׳ט, סי׳ ז; ר׳ יאשיהו פינטו, דיין בדמשק בשליש הראשון של המאה ה-י״ז, פוסק כי בענייני מיסים הולכים אחר המנהג שנהגו באותה מדינה, ואם רוצים לשנות, ייתכן הדבר רק בהסכמת כולם ובהסכמת חבר העיר: נבחר מכסף, סי׳ קיא, קכב; גם ר׳ רפאל משה אלבאז(תקפ״ג- תרנ׳׳ו, 1896-1823), דיין בצפרו, קבע למרות שר׳ יעקב אבן צור וחכמי דורו ביטלו ״לפי שעה״ את המנהג של הגבלת הסכום למיסוי ״תקנה ראשונה לא זזה ממקומה״, וכי זהו מנהג שהתפשט בכל ערי המערב. כלומר, למרות שיש בזה עוול לעניים, יש לקיימו. זו תשובתו שניתנה בשנת תר׳׳כ (1860), הלכה למשה, חו׳׳מ סי׳ נ.

למצדדים בדרך של פשרה שייך ר׳ משה אלשיך ונדרש לפסוק בסכסוך בין רוב אנשי קהל מסוים לבין עשיריו. הראשונים רצו לשנות את הנוהג לפיו העשירים משלמים רק על חלק מכספם, בעוד העשירים טוענים נגד שינוי המנהג, גם בהסתמך על המקובל בצפת. ר׳ משה אלשיך מקבל עקרונית עמדת הקהל, כי לפי דין תורה על כל אדם לשלם לפי ממונו, והקהל רשאי להסכים ברוח זו, אלא שלמען השלום יש לסטות קצת מדין תורה. והוא מציע פשרה, כגון: מי שיש לו 15 אלף, שיפרע רק בעד 12 אלף. בשיטתו הולך גם דיין שאלוניקי, ר׳ יוסף שמואל מודיליאנו(ונס״ג-תקמ״א, 1781-1703). גם במקומות שלא היתה הסכמה לפי האינטרס של העשירים, תבעו אלה, שינהגו לפי הדגם של שאלוניקי וקושטא, והדבר הביא להתנגשות עם שאר העם. מעשה שאירע במאה ה-ט״ז בעיר אחת (בבלקן כנראה), בה היו כארבע מאות יהודים וביניהם שלושה עשירים מופלגים. אנשי העיר דרשו שהעשירים יפרעו מיסים לפי ממונם, כולל זה שנמצא בתנועה מסחרית וזה הטמון באדמה; ואילו השלושה טענו שמן הראוי להיגרר אחרי מנהג שאלוניקי וקושטא, שם קיים נוהג של קביעת סכום מירבי לתשלום.

תשובתו של ר׳ יצחק אדרבי, כי עפ״י הדין גובים לפי הממון ויש לנהוג לפי מנהג אותו מקום. הוא דוחה את הרצון להידמות לשאלוניקי. יחד עם זאת, הוא מגיע למסקנה שעל הכסף הטמון באדמה אין לשלם מיסיס, כי אין הוא נושא פירות. יש כאן איפוא, משום פשרה בין הקצוות השונים בחברה.

מספר חכמים הביעו התנגדות להסכמה כזו בטענה שיש בזה משום עוול כלפי העניים. ביניהם ר׳ שמואל בן חיים ויטאל, בן המחצית הראשונה של המאה ה-17, בהתייחסו לנוהג בדמשק; ר׳ אהרן בן שלמה אמאריליו, דיין בשאלוניקי(נפטר תקל״ב 1772) ובן דורו, שליח ירושלים, ר׳ יעקב אשכנזי. שני האחרונים הביעו עמדתם השלילית נוכח המקובל בעיר ארטה ביוון. במארוקו: ר׳ יעקב אבן צור, וכן ר׳ פתחיה בירדוגו בעל ׳נופת צופים׳. ביטוי חזק ביותר לעמדה זו נותן ר׳ שמואל בן חיים ויטאל בתשובתו שנכתבה בשנת ת״י(1650), על רקע מעשה דלקמן: בקהל הספרדים בדמשק היה מנהג לפיו הרכוש לצורך תשלום המס יוערך רק עד שלושת אלפים גרוש. בעקבות הרעת התנאים הכלכליים שונה הנוהג לרעת העשירים, שנתבעו לשלם גם מעל סכום זה. העשירים שמקרוב באו, טענו שבאו לעיר על סמך ההסכמה הקודמת. ר׳ שמואל ויטאל שלל את המנהג הקדום, באשר יש בו עוול כלפי הבינוניים והעניים. הוא מבחין בין מנהג נכון שיש לקבלו, לבין מנהג זה, ״שנעשה שלא כדין״:

שהוא מנהג לאבד ממונם של ישראל העניים והאומללים, היטב בעיני ד׳ שאיש בינוני שאין לו זולתי מאה גרושוש קרן ומהם הוא פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, גם כסותו וצדקתו ומסיו פורע מהם ויפרע על כל המאה בשלימות, והעשיר אשר חננו ה׳ בעשרה אלפים גרושוש ואוכל וחוגג ומוסיף קרן על קרן ומקבץ ומוסיף שלא יפרע זולתי על שלשה אלפים ועל השאר יהיה פטור, והעשיר רבה עושר ובתר עניא אזלא עניותא, אין זה כי אם מידת סדום ולא דינא ולאו דיינא יודו בכך זולתי אם כל הקהל כאחד איש לא נעדר מהפורעים מס יתרצו בכך כדי לבנות המדינה וכדי שיקפצו העשירים הדרים במקומות אחרים ויבואו וידורו במדינתם ומתוך כך יקל העול מעל גבי הבינוניים והעניים, אבל אם יש מפורעי המס מערערים בדבר אע״פ שהרוב מתרצים שלא יפרעו העשירים יותר מעל שלשה אלפים לאו כל כמיניהו, וחזר הדין לעיקרו שכל אחד יפרע על כל אשר לו כדין התורה.

ר׳ שמואל מתקומם איפוא נגד הנוהג לפיו העשירים החיים ברווחה נהנים מפטור מיסים על חלק מהכנסותיהם, ואילו הבינוניים והעניים משלמים מס ריאלי. הוא קורא לזה: ׳מידת סדום׳. יש לקבל נוהג זה רק בתנאי שכל הקהל מוכן לקבל זאת על עצמו במטרה לעודד בואם של אמידים לעיר, כדי שעול המיסים יתחלק על מספר גדול יותר של אנשים. אבל אם מערערים, אז יש לנהוג לפי דין תורה, וישלמו לפי ההכנסה הריאלית.

ההבדלים בעמדותיהם של החכמים נובעים בוודאי משורה של גורמים, ביניהם כאלה הקשורים בתנאי המקום. הראינו כי היו חכמים שגילו עמדה תקיפה בעד חלוקת צודקת יותר של נטל המיסים.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי-עמ' 50-46

צידוק הפרת שידוכין משחרר גם את הצד האחר מהקנס

כאמור, שינוי המציאות החברתית, הדתית או המוסרית של אחד מבני הזוג הוא עילה מוצדקת להפרת השידוכין על־ידי הצד האחר ומשחררת אותו מתשלום הקנס. באשר לצד האחר, שבו חל השינוי, נשאלת השאלה האם גם הוא יהיה פטור מתשלום הקנס. אם הוא אישית לא היה הגורם לשינוי, כגון אם אחיו או אחותו המירו את דתם, סביר להניח שגם הוא יהיה פטור כי הוא אנוס ואינו אשם בכך. אולם אם הוא עצמו גרם לשינוי, כגון חתן שהמיר את דתו או כלה שזנתה, שבמעשיהם גרמו להפרת השידוכין, והווי כאילו חזרו בהם מהשידוכין, מה יהיה על הקנס? שאלה זו נדונה בספרות השו״ת פעמים רבות, להלן דוגמאות אחדות ממרוקו.

חתן מהעיר תיטואן המיר את דתו ועזב לליוורנו שבאיטליה. בעלי חובות של החתן תבעו לגבות את חובם מהסבלונות ששלח לכלה, והכלה טוענת שהיא תפסה את הסבלונות במקום הקנס. חכמי תיטואן שדנו לראשונה במקרה זה, פסקו כי מאחר שעבר המועד שנקבע לנישואין והחתן לא התייצב לחתונה, חלה עליו חובת הקנס, ואין חובה זו פוקעת גם אם המיר את דתו. לכן הכלה יכולה להחזיק בסבלונות במקום הקנס. לעומתם טענו חכמי פאס, שגם אם עבר מועד הנישואין, הקנס הוא חוב שחל על החתן עצמו, ואינו גורם לשעבוד נכסיו, כי שבועה אינה עושה קניין. לכן אין הכלה יכולה להחזיק בסבלונות תמורת הקנס, אלא־אם־כן בשטר השידוכין היה כתוב במפורש שאם יגיע הזמן ולא יכנוס, תזכה בגוף החפצים. מאחר שאין הוכחה שכך היה כתוב בשטר השידוכין, אין בכוחה של הכלה לגרוע מזכויותיהם של בעלי חובות הבאים מכוח שטר שבידם שבו שעבד להם את כל נכסיו.

בעיר לאראש שבמרוקו הספרדית עמד לדין לפני ר׳ יוסף בן נאיים זוג שהתחייבות השידוכין שלו היתה בקניין ובשבועה ובקנס גדול לחוזר בו. נקבע שהחתונה תתקיים כעבור שנתיים, ושאבי הכלה יהיה ערב לקנס. הכלה זנתה ולכן החתן חוזר בו מהשידוכין, תובע את אביה לשלם לו את הקנס, וגם מבקש לעכב את נישואיה עד שיפרעו לו את כל הקנס. רבי יוסף פסק לחייב את אבי הכלה בתשלום הקנס, ודחה את הדיון בתביעה לעכב את נישואיה מאחר שאלה אינם עומדים על הפרק. ר׳ יוסף כיהן בלאראש רק כשלושה חודשים, כי היה קשה עליו לעזוב את עירו פאס, שהיתה עיר של חכמים ושל סופרים. במקומו התמנה ר׳ משה מלכה, והעניין הועלה לדיון חוזר לפניו. הוא פסק שאבי הכלה פטור מהתחייבותו כי הוא אנוס, ומה היה יכול לעשות אם בתו זנתה. וגם לו היתה הבת מתחייבת היתה פטורה, מאחר שיכולה לטעון כי היא עדיין מוכנה להינשא לו ולא הפרה את השידוכין. והלכה פסוקה היא בנוגע להתחייבויות שהן מתוקף שבועה: אם הפר האחד את התחייבותו, גם האחר נפטר מההתחייבות ומהשבועה. ובמקרה זה: אם אנו מכירים בצדקת טענתו של החתן ומשחררים אותו מהשבועה ומהקנס, הרי גם הכלה נפטרת מהתחייבותה.

מעין מקרה זה נדון לפני ר׳ יצחק בן ואליד בתיטואן: הכלה זנתה עם גיסה אחי החתן וגם הרתה ממנו. זו היתה עילה מוצדקת לחתן להפר את השידוכין. אולם החתן בחר לו דרך אחרת ורוצה בקיום השידוכין, והכלה מסרבת להתחתן עמו. לפי ההלכה, גם אם היא תסכים, אין הם יכולים להתחתן אלא לאחר תקופת ההנקה, כלומר שנתיים לאחר הלידה. ונפסק להם: אם יעמוד החתן על דעתו לקיום השידוכין ויהיה מוכן להמתין לנישואין עד התקופה האמורה, והכלה תעמוד בסירובה להינשא לו — תהיה חייבת בתשלום הקנס.

לסיכום: אם העילה יש בה להצדיק את הפרת השידוכין ולפטור מתשלום הקנס, והחיוב היה בקניין ובשבועה, אזי אם האחד פטור, יהיה גם האחר פטור מהתחייבותו ומן הקנס.

האב התחייב בקנס והבת חזרה בה מהשידוך

שידוכין שנעשו בהתחייבות הצדדים לקנס, והבת אינה רוצה בשידוך, האם על האב לשלם את הקנס, או נאמר שאנוס הוא כי מה יעשה והיא מסרבת לשידוך, הרי אינו יכול לכופה לכך. הרשב״א היה הראשון שעסק בשאלה זו:

נשאל ראובן שדך את בת בתו לבן שמעון וחייב על עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאי׳ לזמן פלוני. ולאחר זמן עמד וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון.

והשיב שהדין עמו. לפי שזה אונס גמור אם לא רצתה הבת להנשא לבן שמעון. ומה הוה ליה למיעבד, ואין לך אונס גדול מזה. ואפילו תאמר שהיה יכול לפייסה במעות ליתן אפילו התנה שאם תסרב שיפייסה. וכדאמרינן בגיטין אטו תרקבא דדינרי בעי למתן לה. ולא תשיבוני שהיה לו מתחלה להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא. דאונסה דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים. ואפילו שכיח אי לא שכיח כמת או חולה לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס. ומיהו אין דברינו במי שהוא כן ודאי ולא במסבב וגורם האונס. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

דברי הרשב״א זכו לדיון נרחב בספרות הפוסקים, בכלל זה של חכמי מרוקו. ואלה השאלות שנדונו: (א) הרשב״א כותב: ״אפילו התנה שאם תסרב שיפייסה״ בכל זאת האב אנוס ופטור, ונשאלת השאלה, מה הדין אם האב קיבל עליו אחריות כלפי בתו במפורש, שאם תסרב הבת הרי הוא מתחייב לשלם את הקנס; (ב) לו היה החיוב כחיוב חכמי ספרד, האם גם אז היה הרשב״א סבור שהאב אנוס הוא ופטור.

בסוף המאה הי״ח דן בית־הדין שבתיטואן בשידוכין שנעשו בעיר דבדו, ובהם התחייב האב בקניין ובשבועה חמורה לשלם למשודך קנס אם יחזור בו. ומת האב והבת סירבה להינשא למשודך והתחתנה עם אחר. והמשודך תובע את יורשי האב לפרוע לו הקנס. בלשון ההתחייבות בשטר נכתב: ״שאם חזר בו יוסף הנזכר לאחר כן ולא ירצה לתת בתו הנז׳ להבחור דוד הנזכר שחייב עצמו בקנין ושבועה חמורה הנזכרים לתת להבחור הנזכר קנס…״. לאחר דיון בדברי הרשב״א פסק בית־הדין: מאחר שהאב, לפי לשון השטר, לא קיבל עליו אחריות כלפי בתו, ולא התחייב אלא על עצמו: שהוא לא יחזור בו, הרי שעמד בהתחייבות ולא חזר בו, ולו היה בין החיים, ייתכן שאף היה משכנע את בתו להינשא למשודך. הדיינים מציינים בפסק, שסופרים מומחים מנסחים את ההתחייבות בלשון מחייבת יותר כך שתכלול אחריות של האב כלפי הבת, כגון בנוסח הזה: ״ואם יבא שום עיכוב מצדו או מצד בתו מעתה ומעכשיו חייב עצמו חוב גמור בכח הקנין ושבועה חמורה לתת קנס סך כך וכך״. לו כך נכתב בשטר הנדון, הרי היו כל נכסיו משועבדים למשודך לגבות מהם את הקנס שקצבו ביניהם, וגם מיתתו לא היה בה לפטור את היורשים מתשלום. כלומר, אם האב קיבל עליו אחריות כלפי הבת, אין סירובה של הבת פוטר אותו מתשלום. וכן סברו במקרים אחרים הרבנים: ר׳ שלום משאש, מחכמי מכנאס בסוף המאה הי״ט; ר׳ פתחיה מרדכי בירדוגו, מחכמי מכנאס בסוף המאה הי״ח; ר׳ רפאל משה אלבאז מחכמי צפרו בסוף המאה הי״ט, ואחרים.

לעומת זאת, חכמי צפרו ר׳ שאול ישועה אביטבול ור׳ שלמה אביטבול פסקו במקרה שנדון לפניהם בסוף המאה הי״ח, לפטור את האב אפילו קיבל עליו אחריות כלפי בנו או כלפי בתו מאחר שהחיוב היה בשבועה, ואין שבועה חלה על אונס דאדעתא דהכי הוא לא נשבע, וקניין אינו מועיל ב״אסמכתא״. נראה שר׳ שאול סבר, שרק קניין בבית־דין חשוב מוציא מדי ״אסמכתא״. וכן פסק במקרה שהובא לפניו גם רבי מרדכי בן ג׳ו, מחכמי טאנג׳יר בסוף המאה הי״ט. פסק זה עורר ויכוח בקהילה ומחוצה לה והופנה לעיונם של חכמים נוספים במרוקו ומחוצה לה. חלקו על ר״מ בן ג׳ו חכמי אוהראן, ר׳ דוד בן שמעון ובית־דינו, מחכמי עדת המערבים בירושלים. בין היתר, טענו החולקים: מאחר שחכמי תיטואן בדורות עברו פסקו במקרים דומים לחייב את האב, תקדים זה מחייב את בני טאנג׳יר, כי עיר זו סמוכה על שולחנם של חכמי תיטואן במנהגים ובפסיקה. יתרה מכך, טענו החולקים, באשר לטאנג׳יר אין מקום לטענת אונס לאב אם בתו מסרבת, ״שכל בנות טאנג׳יר ואגפיה אינן נגררין בנישואין אחר דעת אביהן והעיקר הוא דעת עצמן״, לכן יש מקום לחייב את האב בקנס, גם אם לא קיבל עליו אחריות לבתו במפורש, כי היה עליו להתנות מראש שהתחייבותו תהיה בטלה, אם תסרב הבת להיכנס לחופה עם המשודך.

אולם אם החיוב הוא כחיוב חכמי ספרד, פסקו חכמי מרוקו רובם ככולם, לא תועיל לאב טענת אונס, כי החייב כסף לחברו אינו יכול לפטור את עצמו בטענת אונס. אך היו שסברו שגם בחיוב מסוג זה יש לפטור את האב בטענת אונס.

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו- עמ' 148-145