ארכיון יומי: 23 במרץ 2019


קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-כולל תעודה מס'257

הלידה.

משבאו צירי הלידה הולך הבעל לקורא למילדת. המילדת היא אחת מבנות הקהל, וחָכמָה זו עוברת הייתה מאמא לבתה, או מאשה לחברתה שרצתה ללמוד. המילדת מקבלת שכרה. עיקר תפקידה לקבל את הרך הנולד משיוציא ראשו, לרחצו ולהלבישו, ולהוציא את השליה. היגינה וחיטוי לא ידועות להם. האשה לוחצת וצועקת והמילדת רק מזרזתה ואומרת לפניה דברי כיבושין. באותה עת הגברים בצד השני של החדר אומרים תהלים, ונשים אחרות עסוקות בהקטרת קטורת ובכל מיני לחשים נגד עין הרע ונגד כל כישוף העלול להיות סיבת חבלי ליקה קשים.

מכשיר העזר היחיד ליולדת היה האבנט, בקורה שבתקרה הייתה חולית ברזל, המשמשת לתלות בה את המנורה, והיו קושרים אליה אבנט ארוך והאשה היולדת מחזיקה ומתאמצת ללחוץ כדי שהולד יצא. תלמידי חכמים עושים פדיון נפש ליולדת אם הקשתה בלדתה. פעמים שהלידה נמשכת ג' ימים ואפילו יותר. אף אחרי שיצא הולד, נשאר קושי בהוצאת השליה. המילדת לא ידעה להוציאה, על היולדת להתאמץ וללחוץ עד שתוציא את השליה בכוחות עצמה. הנשים שבמשפחה עמדו כל הזמן ליד המזוזה, בכו והתפללו לה' שיחון את היולדת ויצילנה. אחרות הקיפו את מיטת היולדת והמטירו עליה עצותיהן. כאילו לא דיה ייסוריה, הייתה צריכה היולדת לשמוע את כל פטפוטיהם.

אם הנולד היה זכר השמחה הייתה רבה, שתו ייש והכינו את השמירה ליולדת. ואם הנולד נקבה, ברכו את האשה בברכת "מבארכא מסעודה ( מבורכת ומאושרת ) ומיד נתפזרו כל הנוכחים למקומותיהם, ונשארה היולדת לנפשה עם אמה וקורביה בלבד.בישיר עממי אחד אנו מוצאים כמה בתים המעידים על ההבדל הרב בין לידת זכר ללידת נקבה :

מילדת אם הוא זכר נתן לך מתנה יפה.

אם תאמר היא נקבה סתום פה וגם שפה

מילדת אם הוא זכר נתן לך מה שתרצי

אם תאמר היא נקבה מעין המחט תצאי.

מנהגי שמירה ליולדת.

 מן המוסכמות היא שהיולדת צריכה שמירה. סגולות שונות נקוטות היו בידי הנשים. יש שמשרטטין בעטרן עיגול מסביב למיטת היולדת, סימן לגבול שלא יעברוהו המזיקין להזיק את היולדת, יש שמביאים קוצני ותולים אותו בפתח חדר היולדת. ויש שדביקו גללי פרה אל הקיר שלידו היא שוכבת. נוהג רווח הוא לתות למראשיתה של היולדת קמיעין, והם דפי נייר שעליהם כתובים שמות הקדש המסוגלים לשמור עליה. יש משפחות שאחרי שסגרו בלילה את דלתות הבית שבו היולדת, לא הרשו לפתחה עד אור הבוקר. בכל צפרו וכן למעשה הנהג בפאס ובמכנאס – עושים הקפות בחדר שיש בו היולדת כל הלילה עד אחר יום הברית, כשבידי ראש המשפחה חרב ארוכה, ועושים סימנים כאילו עורף ראשים בה, וכולם אומרים את הפסוקים " יהי נועם ה' אלקינו עלינו וכו….המלאך הגואל אותי, ושיר של פגעים. ויש ששמים למראשותי היולדת ותחת הכרית של התינוק חתיכת בצל.בנוסף לסגולות אלו מקיימים בבית היולדת שמירה ממש, בני הבית מתחלקים למשמרות שנשארות ערות לסירוגין עד אור הבוקר.

הטיפול בתינוק.

את הילד לא היו מרחיצין עד יום הברית. ורק מנקים אותו במגבת נקייה, ומורחים על בשרו תערובת חננא שמן וכתוּן, ומחתלים אותו. את עפעפיו כוחלים במכחול כסף טבול בפחם לבונה. נזהרין היו מלשימו גלוי לאור הלבנה המגיע לחדר דרך החלון. אולי עדה יומם השמש לא יככה וירח בלילה.

שבת אבי הבן.

בשבת שחלה בשבוע הבן, היא שבת מיוחדת במשפחתו. אבי הבן לובש בגדים חגיגיים וקרוביו וידידיו הולכים להתפלל תפלת שחרית אתו בבית הכנסת שבו הוא רגיל להתפלל. הוא שוכר פייטן שיתפלל עמו, והפייטן מנעים את התפלה בשירה ובזמרה. לפני נשמת שר שירים לכבוד מצות המילה, תוכן השירים , תפלה לשלום היולדת והתינוק, איחולים לאבי הבן, תפלות על הבן שיהיה גדול בתורה, אבי הבן עולה לתורה הוא קרוביו וידידיו, ומנדבים לחברות ולבית הכנסת. ידידיו שלא ילכו להתפלל אתו, באים באמצע התפלה לבית הכנסת לברכו ולאחל לו מזל טוב. גם חברת גומלי חסדים וחברות אחרות שולחים את נציגיהם לברך את אבי הבן ולהביא לו את איחוליהם. אחרי התפלה מוזמן קהל המתפללים ל קידוש בבית אבי הבן. קרוביו שובתים אצל אבי הבן, כל השבת. השמחה רבה ובמיוחד אם היה זה בן בכור, או בן שבא אחרי בנות.

יום הברית.

הלילה שלפני הברית, מזמינים תלמידי חכמים לבית אבי הבן, ולומדים תורה כל הלילה. לפני הלימוד ערב, עורכים ה "תחפיף" – תגלחת. מזמינים הספר לספר את אבי הבן ובני הבית, ואנשים וידידים באים לאחל מזל טוב, לאבי הבן, ומנדבים לכבוד הספר כסף. ואם אבי הבן איש עני, מנדבים כסף גם לו. קערות מונחות על השולחן ובהם שם כל אחד את נדבתו לספר ולאבי הבן. באותו ערב מביאים כבר את הכסא המיוחד לכבוד אליהו הנביא, עליו יושב הסנדק המחזיק את הילד ונוסף לזה מתקינין מושב על מדף שבקיר סמל למקום מושבו של אליהו ומקשטים את החדר במפות ספרי התורה הרקומות בחוטי זהב, ובפרוכת ארון הקודש המובאות מבית הכנסת. כך מקבל החדר שבו ייערך הברית ציוריות של קדושה. מלין את התינוק בבוקר, מתפללים בבית אבי הבן, בירה ובזמרה, ואף אלה שאינם קרוביו, באים לשמוע את המילה, ולהיות נוכחים בברית. היו אנשים שחיבבו מצוה זו ורצים היו ממילה אחת למילה אחרת. המריצים לכך הפתגם הנפוץ שכל הבוכה בבכיית התינוק הנימול נמחלין לו עונותיו. וכתוב בשם המדרש בשעה שאמר הקב"ה לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית מילה שיעשו ישראל אמר אליהו וכו… איפשר שיהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות וכו….הבטיחו הקב"ה שיכפר לכל הקהל וכו…וזהו הרמז אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל. בבית אבי הבן, נמצאו שם אנשים ונשים רבים , השרים שירי מילה, וברוב עם הדרת מלך. אבי הבן בירך בקול רם ברכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, סימן שבן תורה הוא. בצפרו בתקופה אחרונה הסנדקות הייתה נמכרת בהכרזה. וההכנסות קדש לחברת אליהו הנביא, אין האב יכול לכבד בה את מי שהוא חפץ בו. בשנת בצורת, עושים את הטקס ברית המילה בבית הכנסת ומעלים אחר כך את הבגד המוכתם בכתמי דם הברית לקברו של רבי יצחק דלמילה, הקבור בעלייה להר. ומתפללים על קברו.

סעודת המילה.

מיד אחרי הברית, נשארו הנוכחים להשתתף בסעודת מצוה זו. היו שהפריזו בהכנות לסעודה זו, ונעשו תקנות לצמצם אותה ולהעמידה על תפריט הכולל, כוס תה, ביצה קשה, וכעכים מאפה בית, עם ייש לשתיה לחיים. הילד נשא עליו קמיעין שלמירה, בעיקר טס כסף משולש, ועליו שמות הקדש, התלוי על חזהו של הילד

תעודה מספר 257

תקנות שנתנו פה צפרו יע"א.

די יעמאל נפאש אוו בכורה אוו תפלין אוו עורס, מא יסיב יעמל גיר אתאי ולבידה וזוז טבאייך, לא פלעארדאת וואלה ספעודת מצווה, לא פעלראדאת דרזאל ולא דנסא, וחתא פלמלאך מא יעמלו לפחלאווא גיר אתאי ולבידה וזוזו דטבאייך. לא דאר לחתן, ולא דאר לכלה, ומן תמא מא יעמלו עראדא חתא לעורס, וחתא פלעייאד מא יעמלו לא עראדר ולא זיירא כלל, לילת למימונא דאר לחתן יעביוו ללכלה לעאדא ווירסמוהא בלכאתם אוו בסי חאזא אוכרא, וסי חד אכור מא יעטי ללכלה סי חאזא אפילו יכון קרוב בזאף.

פשבועותמא יעביוו ללכלה גיר לחנא ולפאכייאף פכפור מא יעביוו גיר אספרזלא דוקא, ודאר לכלה סי מא ירדו כלל אפילו ספרזלא, םחנוכה מא יעביוו גיר ארחייא ולפכייא. ופפורים חתא וואחאד מא יעבבי ללכלה פורים גיר דאר לחתן יעביוולהא לעאדא ולכאתם אוו סי חאזא אוכרא. פשבת אלוולי דלערס מא ימסיווסי דאר לחתן לדאר לכלה גיר כל וואחד, יערד פדארו, גיר ימסיוו דאר לחתן לדאר לכלה יזוולו אסבנייא מא יעמלולהום גיר לבידה דוקא, וסי טסאייך מא יכונו סי ספנז אוו רגאייף מא יעמלו לא דאר לחתן ללבחורים, וואלא דאר לכלה ללעוואתק.

נהאר לחיד גיר ימסיוו לדאר לכלה לדק דלחנא מא יעמלולהום גיר אתאי דוקא, ונהאר אזמעא גיר ימסיוו לדאר לכלה ללחנא חתא הומא מא יעמלו גיר אתאי דוקא. פשבות ימי החופה כלהא יעמל די דהרלו אפילו כתר מן זוז דטבאייך.  פשבת אתאני דרוחאן מא יעטיוו דאר לכלה לחתן גיר תזאזא מסלוקא וקרעא די מאחייא, וסי סקאר מא יעטיוולו לא הומא ולא לקרובים וסי אתאי מא יעמולו. פלילת מצא אשה מא יערז סוואני לא ללחתן ולא ללכלה, לגזברת מא יעמלולהום גיר לבידה, לכמיס סי סקאר מא יהדיוו לבחורים ללחתן כלל, וסי תגייר מא יעביוו לכלה ללחתן פשבעת ימי החופה לא קליל ולא כתיר.

מנור לפטור די נהאר בעאייא מא יחסרוסי דאר לכלה ענדהום לחתן לילת לכמיס ולילת אזמעא ולילת אשבת, יפטרו באתאי ולבידה וזוז טבאייך, ווירזעו לילת לכמיס לחתן ולכלה למועדהום, נהאר למילה ונהאר לחופה סי תגירר אצפרא מא יכון מנור למילה ושבע ברכות גיר ישמעו אנאס למילה ושבע ברכות וויכרזו חתא לווקת סעודה וויערד לדי יחב. פלילת למימונא ופחנוכה ופורים וסי תקאסם  מא יכונו פלבלאד גיר אזיראן יתדאווקו בינאתהום ודרארי לוואלדיהום, ולוואלדין לולאדהום ולכות בעדייאתהום, די יתדאווז עלא סי מן האד אסי ברא מן די דנוב דראוס פרקבתו גם כן יתסממא עבריין, ודי ימסי לאענדו חתא הווא עבריין ושומן לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

תרגום תעודה מספר 257.

תקנות שנתקנו פה צפרו יכוננה עליון אמן.

מי שיעשה מסיבות בשבוע הבן או הבת, או מסיבת פדיון הבן או בר מצוה או חתונה, אין לעשות במסיבה רק טה וביצים ושני תבשילין. וכן במסיבות של סעודת מצוה בין יהיו המוזמנים גברים או גברות.

גם במסיבת השידוכין לא יהו רק טה וביצים ושני תבשילין בית החתן או ביתל הכלה. ומן מסיבה זו עד החתונה לא תהיה שום מסיבה אחרת, גם בחגים המחותנים לא יהיו ביניהם לא מסיבות ולא ביקורים כלל, בליל מוצאי חג הפסח, :

ליל המימונא " משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( חלב וחמאה, תמרים וקליות ), וימסרו לה סִבְלוֹנוֹת טבעת או כל חפץ אחר ( סבלונות –  מתנות, ובייחוד מתנות שהיה החתן נוהג בימי קדם לשלוח לבית חותנו או לכלה לארח הקידושין " השולח סבלונות לבית חמיו " בבא בתרא ט ח )

ושם אחר מהמשתתפים לא יתן שום מתנה לכלה אף אם יהיה קרוב. בחג השבועות לא יוליכו לכלה רק את החננא וקליות. ביום הכפורים משפחת החתן לא יקחו לכה רק ספרזלא ( חבוש משובץ בעצי קרונפל ועוד ), ומשפחת הכלה לא יחזירו תמורה לחתן גם הספרזלא.

בחג החנוכה לא יוליכו לכלה כשי רק נעלים וקליות, בחג הפורים שום אחד מהמשפחה לא ימסור לכלות שום מתנה, רק משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( עוגות ועוגיות ) וטבעת או חפץ זהב אחר.

בשבת הראשונה שלפני החתונה שתי המשפחות לא יוזמנו מאחת לשניה וכל משפחה תזמין לביתה למי שתרצה, כאשר ילכו בית החתן לבית הכלה להסיר מעל ראשה את המטפחת ( כי הכלה ביום שמתחילה לספור שבעה ימי נקיים לפני כן מסבבים על מצחה צטפחת וכשבאים הנשים ממשפחת החתן אל הכלה למוות עליה להתחיל בספירה מסירים מעל ראשה את אותה המטפחת, וזהו האקס הראשון שיהיה סימן להתחלת טקסי החתונה ).

בטקס זה לא תסודר שום מסיבה בתבשילין למבקרות רק ביצים דוקא, סופגנים או לחמניות, לא יסדרו משפחת החתן לשושבינים וגם לא משפחת הכלה לבתולותיה, יום ראשון כאשר ילכו נשים ממשפחת החתן לבית הכלה לשחיקת החננא, לא יסדרו לפניהם רק טה לבד.

במסיבות השבתות וובשבעת ימי החופה כל אחד יעשה מה שהוא רוצה אף יותר משני תבשילין. בשבת הראשונה של החופה לא ימסרו משפחת הכלה לחתן ( כשהולך החתן בפעם הראשונה לביתם בליל שבת לנשק ידי חמיו וחמותו ולהגיד להם שבת שלום ) רק עוף מבושל ובקבוק מאחייא. שום סוקאר לא יתנו לו הם או שאר הקרובים ולא תה או קפה ולא יסדרו בשבילו בלית " מצא אשה " ( ליל שלפני יום חופה וקידושין באים הקהל לבית החתן ומסבבים את החתן ועוטרים לו בעטרות מחגורות ארוגים חוט זהב ומזמרים לפניו את הפסוק " מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ואחר כך מפזרים על מצחו אפר בשעה שהוא מצטט את הפסוק " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו… ), לא יטליכו שתי המפשחות זו לזו מגשים שהיו ממלאים אותם במיני עוגות וממתקים. לגזברת ( הם הנשים הזקנות שהיו באות בהשכמה לבית הכלה ביום החופה וקדושין לקלוע שערותיה של הכלה ). לא יסדרו לפניהם רק ביצים. השושבינים לא יתנו לחתן סוקאר כשי כמו כן לא יוליכו משפחת החתן למשפחת הכלה בעודת בקר בשבעת ימי החופה. יום חמישי היו הולכים משפחת החתן עם הכלה לבית אביה ושם אוכלים סעודת הצרים, וההורים נותנים לכלה כל מלבושיה שהייתה מתלבשת בהם לפני חתונתה. וזה היה נקרא יום השעאייא – יום חזרה על הפתחים, יום השעאייא בית הכלה לא יעכבו אצלם את החתן לא ליל חמישי ליל שישי וליל שבת, רק בסעודת התהרים יאכלו במסיבה שיהיה בה תה וביצים ושני תבשילין ויחזרו להם לבית החתן בליל החמישי.

יום הבריץ שוםפ סעודה בוקר לא תהיה אחרי הברית וכמו כן ביום החופה, המוזמנים שומעים ברכות המילה ואת שבע הברכות וילכו להם עד שמן סעודת הצהרים, ובעל המצוה יכול להזמין למי שירצה.

בליל המימונא ובחנוכה ובפורים שום ילוקת מתנות לא יהיה בעיר רק השכנים יחליפו ביניהם והבנים לאבותיהם והאבות לבניהם ןהאחים והאחיות ביניהם לבין עצמם, ומי שיעבור ולא יקיים את מה שהזכרנו מלבד עון העניים שתלוי על צוארו.

נוסף לזה יקרא עבריין ומי שיוזמן אצלו גם הוא יקרא עבריין ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

סוף התעודה.

קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-כולל תעודה מס'257- עמ' 87

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976

REFLEXIONS SUR L’ONOMASTIQUE IUDEO-NORD-AFRICAINE

DAVID CORCOS

Un chercheur qui aborde la question des noms propres chez les Juifs de l’Afrique du Nord pressent immédiatement l’intérêt qu’un tel champ d’action offre à sa curiosité. Ses premières investigations lui révèlent déjà le parti qu’il peut tirer de cette étude. Il constate que dans le vaste domaine où il vient de pénétrer, les Juifs avaient éprouvé très tôt le besoin de fixer un nom pour leurs familles. C’étaient, comme toujours, des noms de plantes, de fleurs, d’épices, de particularités physiques, des noms de métiers, des ethniques de noms de lieux, des noms patronymiques, prénoms ou surnoms d’ancêtres lointains. Sur cette vieille terre chargée d’histoire, où plusieurs civilisations se sont superposées, on trouve encore des noms de famille qui plongent leurs racines jusque dans l’antiquité; et ce n’est pas là la seule surprise que l’onomastique judéo-nord-africaine nous réserve.

En Afrique du Nord, l’influence arabe n’a pas transformé le caractère fondamental des Berbères. Les moeurs et les coutumes ancestrales de ces derniers sont restées pour ainsi dire immuables. Il y a encore quelques décades, l’organisation tribale des Berbères était une réalité dont le maître du moment devait tenir compte. Les tribus berbères étaient fractionnées en un grand nombre de petites unités: c’étaient des familles et chacune d’elles avait un nom propre.

En dehors d’autres considérations qui. certes, ont leur importance, il semble bien que ce soit sous l’influence des Berbères que les Juifs Nord-Africains, dont une partie, d’ailleurs, sont de purs autochtones, avaient adopté des noms pour leurs familles. Cette pratique, les Juifs de la Berbérie l’ont prise avec eux en Espagne où elle se généralisa, en milieu juif, depuis les XIII-XIV siècles. Comme en milieu musulman, certaines familles juives reprirent alors une méthode qui existait au X et XIe siècle en Afrique. Cette méthode consistait à choisir dans leur liste généalogique un prénom plus remarquable que les autres et moins usité en y ajoutant l’indice de filiation arabe “ibn”. Dans le cas où il n’y avait que des prénoms d’un usage courant dans leur liste, ils choisissaient un de ceux qui était composé de trois consonnes en y ajoutant la syllabe ün (oun). L’orientaliste R. Dozy avait d’abord pensé que cette terminaison était l’augmentatif espagnol qui, par exemple, se trouve dans Hombron (-gros homme) etc. Plus tard, il convint qu’il s’agit d’un augmentatif non pas espagnol, mais arabe. Au XI" siècle, remarque S. D. Goitein, cette forme est particulière à la Tunisie. C’est de cette manière que se formèrent un grand nombre de noms propres chez les Juifs et chez les Musulmans, par exemple: Ibn Khaldün (de Khalid), Khalfün (de Khalifa), Farjün (de Faraj), Sa‘dün (de Sa‘d), etc.

Il y a d’autres formes beaucoup plus anciennes; celles-là sont d’origine libyque, berbère. Trois d’entre elles ont particulièrement frappé le savant Stéphane Gsell qui avait remarqué que dans la Johannide de Corippus, les noms propres ne sont pas latinisés. Le poète africain les a reproduit sous leur forme indigène. En citant plusieurs exemples, Gsell écrit:

Un grand nombre d’entre eux se terminent par la désinence an qui rappelle la formation du participe berbère des verbes qualificatifs, participe tenant lieu d’adjectif: par exemple, aberkan, étant noir, celui qui est noir. D’autres se terminent avec la désinence in, ou avec la désinence asen: ces formes se sont perpétuées dans le Maghrib . . ,

En effet, la liste est longue des noms chez les Musulmans de la Berbérie et de l’Espagne, de l’Occident Musulman comme on dit depuis peu, qui se terminent par an, asen et in. Chez les Juifs, ces catégories de noms propres sont également nombreuses: Issan, Meran, Ghozlan etc., sans parler des noms communs aux Juifs et aux Musulmans et qui ont une origine identique. Un prénom juif assez courant dans les communautés du Sud et de l'Atlas, était, il y a à peine vingt ans, Messen. Or, ce nom se compose de MS (Mes) qui veut dire “Maître” en berbère ancien et garde encore sa signification chez les Touaregs, et de SN (sen ou bien asen) qui signifie “ux”, d’eux”, c’est-à-dire leur maître, exactement comme Yaghmorasen, se composant de “Yaghmor” qui veut dire étalon et de “asen” (=d’eux). signifie leur étalon ou chef de sa tribu. Aussi, il n’est pas aventureux de dire que Messen était à une époque reculée peut-être un nom de plus pour désigner, chez les Berbères, le “Naguid”, le “Zaken”, l’“Amghar” juif, c’est-à-dire le “Sheikh al-Yahud” ou le “Mukkadem” dans les régions arabisées. Notez que chez les Juifs de la Berbérie il a existé, et il existe encore, aujourd’hui, des noms propres comme “Ben-Zaken”, “Ben-Amghar” et, à ce qu’on m’a rapporté, au moins deux familles “Ben-Messen”. Quant à la désinence in qui exprime une qualité et joue le rôle d’adjectif (généralement au pluriel), elle est la plus répandue. Pendant la période anté-islamique, nous connaissons déjà en Afrique des Autufadin, Cutin, Garafin, Marzin, Sanzin etc. Après la conquête arabe, on nous parle de Yahya ibn Telagaggïn, chef lemtounien au Sahara peu après l’an 1000, converti à l’Islam. Son ancêtre qui vécut au VIIIe siècle s’appelait aussi Telagaggïn. Son successeur, Tilütan (m. en 837), gouvernait sur toutes les tribus du Sahara dont quelques-unes, disent les chroniqueurs arabes, étaient “des Arabes (c’est-à-dire des nomades) et pratiquaient la religion juive”. Les légendes sur cette question ne manquent pas, ce n’est pas ce qui nous importe tellement ici, mais le fait qu’il a existé au Moyen Age et jusqu’à aujourd’hui, des familles Gaggin (moderne Gaguin) originaires de l’Afrique du Nord (le nom de R. Hayyim Gaggîn était célèbre au début du XVIe siècle à Fès) et qu’on ne sait pas quelle est l’origine de leur nom. Il y a eu aussi des Berbères qui s’appelaient Ü-Gagg et Wa-Gagg ou encore Ü-Agagg.; Les premiers maîtres berbères de Sijilmassa, Ibn Wanüdïn, sont bien connus de même que les vizirs hafsides Ibn Tafraggïn etc. On connaît également les grandes tribus berbères du Moyen Age, les Bâdïn, les Tüjin etc. Un nom qui me paraît significatif est celui de Ibn Isrâggïn, mais le plus intéressant de tous est certainement, pour nous, celui de Ibn ‘Aknïn. C’est un nom qui est, bien entendu, d’origine berbère, mais ce nom n’a été porté que par des Juifs. C’est ce qui frappe en premier lieu.

‘Aknïn (עקנין qu’on écrit aussi, mais par erreur עכנין), à qui l’indice de filiation berbère Ü semble avoir été ajouté à une époque assez récente, est formé de ‘Akn et de in. Or, ‘Akn est le même que ‘Akân, diminutif judéo-berbère de Ya'küb (Jacob). Dans le parler judéo-berbère ou judéo-arabe du Maroc, ‘Akân est encore fréquemment employé; mais depuis un certain nombre de générations, ce diminutif s’était localisé dans le Sud où il est resté uniquement comme un diminutif. Dans un acte officiel, rabbinique, on n’écrira jamais ‘Akân’ pour Jacob. Même un homme, montagnard, campagnard ou citadin, qui n’a jamais été connu que comme “ ‘Akân X” ne s’appellera pas autrement que “Jacob X” dans sa Ketuba par exemple. Dans le cas qui nous intéresse ‘Akân’ est devenu ‘Akn parce qu’avec la terminaison in, où se trouve déjà une voyelle, ce diminutif se prononce mieux ainsi dans la bouche d’un Africain du Nord et en particulier d’un Marocain. De ‘Akânïn on a fait ‘Aknïn comme de Dawîdi on a fait Daüdi. Chez les Musulmans de Fès, par exemple, un des saints les plus révérés dans cette ville, Mahammad ben al-Hassan, se prononce Mhamd ben l’Hssen.

[1]          Gaggîn est naturellement dérivé de Oggag ou bien Waggag. qui tous les deux signifient “fils de Gagg” ou bien “fils de Aggag”. Voyez “ ‘Aknïn’’, ci-dessous.

[1]          En général les noms se terminant par in sont purement berbères commes Bologgïn, Tashfïn Merïn, Ifuïn, Warrugïn Urtajïn etc., ou judéo-berbères comme ‘Aknïn, Assü-lïn, Gaggîn, Hassïn, Faggïn, Funïn, Ütmezggin etc. Les noms où la désinence in est précédée d'un d, ce qui forme le mot arabe din me paraissent difficiles à situer et cela d'autant plus qu’ils sont portés par des Berbères musulmans comme Wanüdïn (comparez Wad-Dïn = fleuve de religion — l'Islam — ). Cette difficulté ne peut exister quand il s’agit de Juifs.

[1]          Nous savons déjà qu’en berbère le Ü qui précède un nom veut dire “fils de”; N — An=En, Mez, Mis ou bien Ammis et enfin Ür ont été plus anciennement utilisés avec la même signification, par exemple: Mez-Zerwal (=fils de Zerwal. MeZrZerwal prend un autre sens dans le dialecte arabe du Maroc moderne). Mez-Üaret, (=fils de Üaret aussi “l'hérétier”). On trouve chez les chroniqueurs arabes des noms de la Berbérie qui commencent par Ü, O, Mez etc. précédés du ibn, ben qui dans ces cas fait double emploi. C’est une faute qu’Ibn Khaldün, comme d'autres, commet très souvent (voyez les remarques que fait à ce sujet son traducteur, de Slane, Histoire des Berbères, Paris 1927, t. II, p. 3, n. 2, p. 76, n. 2 et p. 174, n. 3). Les listes rabbiniques contiennent la même erreur, par exemple, Ben-Ohana, Ben-Wa‘knïn, Ben-Wahnün etc. Dans un autre ordre d’idée il faut indiquer que l’arabe Abu (vulg. Bou ou bien Bo = père de) est quelquefois employé dans un sens autre que celui qui est véritablement le sien, par exemple Abü Darba n’est pas le “père de Darba’’ (Darba n’est pas un nom), mais “le balafré”, c’est un surnom et Bohbot veut dire “le ventru”.

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976-page131-134

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר