מורשת יהדות מרוקו

ב. מסמל ב – תחקיר בית הדין ופסק הדין

במסמך משוחזר בעברית הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ב־17 במאי 1932 בנוכחותו ובהשתתפותו של יצחק אלחראר לצד אשתו מזל, ורשומים עיקרי הדברים שהשמיעו הצדדים. האישה חוזרת על תביעתה לתשלום הכתובה והמזונות לילדיהם ולקבלת גט כשר, ובית הדין מצדיק את תביעתה ואף אוסר על הבעל להיכנס לביתו. הבעל טוען בתוקפנות שלא ייענה לתביעות אשתו משום שהוא רוצה שהיא תצטרף אליו עם ילדיהם לחייו החדשים כמוסלמי. הוא אף מצהיר שיפסיק להעניק לה את הקצבה שנתן לה עד כה.

11 אייר 5692 17/5/32

ירדו לדין האיש יצחק לחראר ן׳ הדאן (תוספת מעל השורה: די משממי ישמו עבדאללא בן מוחמד [המכונה בשמו עבד אללה בן מוחמד]) ואשתו מזל בת אהרן הכהן שהזמינתו לדין כרשום בקובלנא מפני שהוא המיר דתו וכו', ולכן מבקשת שיפטרנה בג״ך [בגט כשר] ויפרע לה סכי כתובתה; גם יתן לה מזונות הבנים  שי״ל [שיש לה] ממנו וכו'. והוא השיב בזה״ל [בזה הלשון]: האדי מראתי ואנא ראגלהא, מא מתלקסי, ומוזוד נכ׳דם עלא אולאדי חתא נמות, וסי כתובה מא נכ׳ללצהא. לאיין אנא כא נרזא מאזאל יתבעוני ויכונו מסלמין פחאלי, בחוללאהי מעא קוואתיה.

ועלא למזונות כא יואזב וקאל בזה״ל [בזה הלשון]: מן קבל ליום כונת כא נעטי 15 פ׳ראנק׳ פ׳ננהאר, וליום מא נעטי ואלו, ג׳יר אידא נדכ׳ל לדארי; דאבא די קולתו חראם נדכ׳ל לדארי מא נעטי סאי, לאיין אנא מא כא נקבל האד אססרע.

תרגום

אישה זו היא אשתי ואני בעלה, אינני מגרשה, ואני מוכן ומזומן לעבוד למען ילדי עד יום מותי, ולא אשלם כל כתובה, שכן אני עדיין מקווה שהם יבואו אתי ויהיו מוסלמים על פי כוח האל ועוצמתו.

בעניין המזונות הוא השיב בזה הלשון: עד כה נתתי חמישה־עשר פרנק ליום, וכעת לא אוסיף לתת כלום, אלא אם אחזור לביתי; מכיוון שאמרתם שאסור לי להיכנס לביתי לא אתן מאומה, שכן אינני מקבל פסק דין זה.

ג. מסמד ג – פסק דין מם׳ 189 כפי שנרשם בפנקס בית הדין הרבני

מתוך ׳חוברת המשפטים׳ של בית הדין הרבני במוגאדור הנמצאת בארכיון המרכזי של העם היהודי בירושלים, עמ׳ 137-136 (על פי מיקרופילם של הפנקס).

 כאן מובא פסק הדין בהרחבה כמו שנרשם בפנקס פסקי הדין של הקהילה, שנקרא ׳חוברת המשפטים׳. הטקסט מסכם את הטענות של שני בני הזוג מתוך ציון שמותיהם המלאים ומתוך הדגשת טענותיה ותביעותיה של האישה. מדבריו של הנתבע פסק הדין מצטט ממקורם הערבי את הצהרת האמונה שלו ואת רצונו לאסלם את בני ביתו, שעה שטענות האישה מסוכמות כולן בעברית. הדגשה זו של אמירות הבעל באה להצביע על חומרת מעשיו ועל כך שאין ספק בהחלטתו ובכוונותיו, והיא משמשת חיזוק לפסק הדין שניתן לטובת התובעת. בחלקו השני מובאים כנדרש המקורות ההלכתיים שעל פיהם ניתן פסק הדין והשיקולים שהביאו לפסיקה זו, ובמיוחד הצהרותיו התקיפות של הבעל וסירובו לקבל את החלטת בית הדין בעניינו. להוצאתו לפועל של פסק הדין תוגש בקשה לאנשי השלטון(׳השררה, יר״ה׳) כדי לאכוף על העבריין את מילוי החובות שהוטלו עליו.

ירדו לפני[נו] לדין מזל בת הר׳ [האדון רבי] אהרן הכהן ע״פ [על פי] הקובלנא נו[מרו] 1386 עם בעלה העובר על דת ושמו יצחק בן הדאן אלחראר, וטוענת בפניו והוא שותק, שבזמן שהיה עדיין בשם יהודי יכונה העבירה על דת יהודית:

שפעם אחת בליל שב׳׳ק [שבת קודש] עשה עצמו כאלו חולה וגונח מלבו והכריחה עד שחיללה שבת, שהבעירה אש וחממה לו חמין. ובאותה שעה כסתה קלונו באמרה אולי יחזור ברוחו, ועכשיו כיון שנהיה לאיש נכרי והמיר דתו בדת אחרת בפומבי אינה רוצה עוד בקיומו; ובכן תובעת שיפרע לה כל סכי כתו[בתה] ויגרשנה כדמו״י [כדת משה וישראל] בג׳׳ב [בגט כשר]. עוד תובעת ממנו לתת לה מזונותיה כפי שומת הבקיאים עד עת שיפטור אותה בג״ך [בגט כשר]. עוד תובעת ממנו לזון את בניה שי״ל [שיש לה] ממנו שהם ארבע בנות. והוא השיב שלא יגרש אותה ותשאר נשואה עמו כמו שהיתה מקודם, והוא יזון ויפרנס אותה ואת בנותיה עד יום מותו, ואת סכי הכתו[בה] לא יפרע לה. ואמר לפני[נו] בלשון זה: ׳אנא כא נרזא מאזאל נרדהום כולהום מסלמין בחולאיה [בחוול־לאה] מעא קוואתיה׳ [אני עדיין מקווה להפוך את כולם למוסלמים, בכוחו של אלאה ועוצמתו]. ועל תביעת המזונות שלה היא ובניה השיב שמקודם ע[ד] עתה היה נותן להם שלשה דורו בכל יום, ועתה אם היא רוצה לבוא אצלה לביתה יתן להם, ואם אסור להיות עמה לא יתן להם כלום.

נענו מן הדין שכופין אותו לפרוע בידה סכי כתו[בתה] עספ״א [עד סוף פרוטה אחרונה]. גם כופין אותו ליתן לה גט, וכ״ש [כמו שכתב] הבי׳ [הבית יוסף] בשם הא״ח [האורח חיים] סי׳ קל״ד, הביא דבריו מור״ם [מורנו ר׳ משה, היינו הרמ״א, ר׳ משה איסרליש] בהגה [בהגהות על השולחן ערוך] סי׳ קנ״ד שם, בשם י״א קמ״א. והגם שסיים מור׳׳ם וכת[ב] דיש חולקי[ם] ואומרים דאין כופין וכו', הנה בנד׳׳ד [בנדון דנן] אפי[לו] יש חולקי[ם], מודים שכופין אותו, שהרי הכשילה בחילול שבת אפי[לו] ביהדותו, ופי׳ [ופועל יוצא?] בגיותו, מחזיק פיהו מלא באומרו, שמצפה ומיחל בוא עתו להחזירם כולם היא ובניה לדת אחרת. ולזה ודאי שדינה הוא שכופין אותו להוציאה ולפוטרה בגט כשר. גם לענין המזו[נות] דינה הוא שיתן להם מזונות היא וארבע בנותיו כפי שומת הבקיאים ששמו להם כבר הבקיאים אשר ניקבו בשמות בהמכתב ששלחנו כבר ליד המושל י״ה. ואשימה קנצי למלין שכופין אותו ע״פ [על פי] השררה י״ה [ירום הודה] לפטור האשה בג״ך [בגט כשר] ולפרוע בידה כל סכי כתובתה במושלם. גם מחוייב לתת לה ולבנותי[ה] הנז[כרות] מזו[נותיהן] כפי שומת הבקיאים כנ״ל. זהו מה שנענו מן הדין. והי״ז [והיה זה] ביום י״א לחדש אייר ש[נת] התרצ״ב ליצ[ירה], מתאים 17 לחדש מאי ש[נת] 1932, פה אצוירה יע״א [יכוננה עליון, אמן]. וקים ע״ה [עבד ה׳] אברהם בן סוסאן, דוד כנאפו ס״ט [סיפה טב] בן ה״ה [הגאון הרב] כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב רבי] יכי׳׳ן [יוסף כנאפו] זלה״ה [זכרו לחיי העולם הבא], הצעיר משה סמחון הי״ו [ה׳ יחייהו וישמרהו].

חותמות: ע״ה [עבד ה׳] אברהם ן׳ סוסאן ס״ט [סיפה טב] ראב״ד [ראש אב בית דין] דעי״ת [דעיר תהילה] אצוירא יע״א [יכוננה עליון, ^]Abraham Bensoussan Président du Tribunal Rabbinique de Mogador

חותם בית דין הצדק בעו״בי [בעיר ואם בישראל] אצוירא יע״א [יכוננה עליון אמן] Tribunal Rabbinique Mogador

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית. עמ' 425-423

פרק ראשון: גלות, גאולה וארץ ישראל בקבלת רבי משה קורדוברו ובקבלת

האר"י

תורת הקבלה של רבי משה קורדוברו

רבי משה קורדוברו נולד בשנת רפ"ב (1522), שלושים שנה לאחר גירוש ספרד, אולם מקום לידתו ותאריך בואו לצפת אינם ידועים. הוא נפטר בצפת בשנת ש" (1570), ומשמו אפשר לשער שמוצא משפחתו היה קורדובה שבספרד. הוא היה תלמידו בהלכה של רבי יוסף קארו, וכשהיה בן עשרים התעורר רבי משה קורדוברו ללימודי קבלה אצל גיסו, רבי שלמה אלקבץ: "בראותי ימי הילדות חלפו עברו למו ברודפי כל תאווה ויכלו באפס תקווה, ויהי בהגיעני קוני אל שנת העשרים ]…[ ואשמע קול מדבר עיר וקדיש מן שמיא נחית מורי ורבי המקובל האלוה החכם השלם ה"ר שלמה אלקבץ".

לפני בואו של האר"י לצפת היו תלמידיו של רבי משה קורדוברו רבי חיים ויטאל, רבי אליהו וידאש, מחבר הספר "ראשית חכמה, "רבי אברהם גאלנטי, מחבר "ירח יקר", ורבי מנחם עמנואל מפאנו, בעל "פלח הרימון", פירוש על "פרדס רימונים". תלמידים אחרים, ובהם האר"י, למדו את תורתו בתיווך כתביו.

רבי משה קורדוברו הניח אחריו כמה וכמה ספרים. אחד מהם הוא "אילימה רבתי", שעניינו ביאורים בקבלה ושמו נקרא על שם הפסוק "וַיָבֹּאוּ אֵּילִּמָה וְשָם שְתֵּים עשְרֵּה עֵּינֹּת מַיִּם וְשִּבְעִּים תְמָרִּים וַיַחֲנוּ שָם עַל הַמָיִּם"(שמות טו, כז(. הספר ערוך בשנים עשר חלקים הנקראים "עיינות", וכל אחד מהם מכיל שישה פרקים גדולים ששמם "תמרים. "זוהי יצירה הגותית שמסכמת בבהירות רבה את שיטתו בתורת האלוהות.

בספרו "שיעור קומה", מבוא לפירוש האידרות בספר הזוהר, עסק רבי משה קורדוברו בביאור כל השמות והמושגים באידרות, ושם דגש על הרחקת ההגשמה בתורת הקבלה . הספר "אור יקר" הוא פירוש על חלקי הזוהר השונים: "אחרי שהתעמק רמ"ק במשך כמה שנים בספרים הקלאסיים של הקבלה, הזהר, תיקונים וספר יצירה, חיבר פירוש גדול ומקיף לספרים אלה שקראו בשם "אור יקר'".  "תומר דבורה" הוא ספר מוסר ואחד מ"שבעים תמרים" שחיבר המחבר כדי ללמד את האדם להגיע לדרגת החיבור והדבקות.

"אור נערב" הוא קונטרס שנחלק לשבעה חלקים ועוסק במעלת לימוד הקבלה, ובספר "פרדס רימונים" הביא רבי משה קורדוברו את עיקרי השקפותיו בקבלה. הספר כולל שלושים ושניים שערים, והמספר הזה מזכיר את ל"ב נתיבות החוכמה המופיעות בספר יצירה. הספר השפיע מאוד על עולם הקבלה, כי עד אז לא היה ספר שהסביר בשיטתיות ובפירוט את החשיבה הקבלית, ומסופר שרבי מנחם עמנואל מפאנו נתן אלף זהובים לאלמנתו של רבי משה קורדוברו כדי שתאשר לו להוציא לאור את הספר.

עוד כתב רבי משה קורדוברו את "תפילה למשה",פירוש על התפילה, ואת "ספר גירושין", חידושים שנתגלו לו כשהיה מתבודד מחוץ לביתו. ב"ספר גירושין" מספר המחבר על חוויות אקסטטיות שזכו להן המקובלים בשדות, שכן מוטיב מרכזי בהתנהגותו הקבלית היו טקסי הגירושין שעשה עם תלמידיו והתפילות בקברי הצדיקים ובקבר רשב"י, המייצגים את השכינה המגורשת בגלות ואת הצדיקים המקובלים שנמצאים עם השכינה בגלותה.

שיטתו הקבלית של רא"א

לדעת זק, על השיטה הקבלית של רבי משה קורדברו השפיעו בעיקר שני הזרמים העיקריים של הקבלה: הקבלה התאוסופית-תאורגית – ובייחוד זו של ספרות הזוהר – שרישומה ניכר בכל דף ודף מחיבוריו, והקבלה האקסטטית של אבולעפיה, שאת הפרקטיקות שלה אימץ, כפי שהראה אידל. בתפיסתו את תפקיד המקובל ראה את עצמו רבי משה קורדוברו כמי שמנסה להשפיע על העולמות העליונים כדי להוריד שפע ותיקון מתוך תחושת משיחיות: הוא חי חיים אינטנסיביים של מקובל שהפולחן הקבלי מעסיק אותו ולכן הוא מחפש דרכים להשפיע על העולמות העליונים ולגרום משיכת שפע מהם אל העולם הזה, וכן מבקש להזדהות עם גיבוריו מתוך תחושה משיחית עזה.

רבי משה קורדוברו אימץ את גישת הרמב"ן לתפיסת הצמצום, ולפיה תהליך ההאצלה הוא תהליך של גילוי המלווה בכיסוי, ושיעור השפע האלוהי, המתפשט מן האין-סוף וזורם ממנו כלפי חוץ, הולך ומצטמצם בתהליך ההאצלה של הספירות. לתפיסתו, אור אין-סוף מילא בתחילה את כל החלל, וכדי לברוא את הנבראים ולהיטיב עימם צמצם את עצמו והקצה מקום לנמצאים כדי שיוכלו לפעול. בכך החלה להתאפשר מציאות שבה האלוהות מקיפה את המקום שהוגבל ונגדר למען הנבראים, שכן מטרת הצמצום היא התאמת מידת השפע מלמעלה למידת כוח הקליטה של הנמצאים למטה.

זק פורטת בדקדוק את עיקרי תורתו של רבי משה קורדוברו. היא כותבת כי לתפיסתו מקורם של החומר ושל הקליפה הפועלים בעולם הזה אינו מחוץ לאלוהות; הם אינם פועלים בכוח רע עצמאי אלא מקורם בקדושה העליונה עצמה, ותהליך ההיווצרות שלהם הוא תהליך של היפרדות של הרע מן הטוב באמצעות תהליך הקשור בהשתלשלות הספירות. רבי משה קורדוברו מתייחס לקליפות כאל ישויות תבוניות ומאורגנות שמטרתן הכשלת האדם או אפילו הכשלת מעשה הבריאה של האל. המונח "קליפה" מבטא את המוגבלות של הרע ואת היותו טפל לטוב, אולם הרע גם מאפשר את חופש הבחירה ואת השכר והעונש. הקליפה היא צורך של הקדושה, והיא חיונית משום שהיא שומרת את הקדושה; הקליפות הן כוח הרתעה מפני הפגיעה בקדושה.

הקליפה, שהיא שליח של כוחות הדין, מייסרת את הסכלים ואת החוטאים, היראים מן הייסורין ומן המוות, וכדי להביא את בני האדם לתיקון האלוהות יש צורך בהתעוררות האדם אל הטוב ודחיית הרע, לעוררם לסייע לאלוהות באמצעות לימוד תורה וקיום מצוות שנעשים מתוך בחירה חופשית בין טוב לרע.

אם כן, קיום הקליפות הכרחי כדי לאפשר את הבחירה החופשית. בתפיסה זו של רבי משה קורדוברו את הרע בעולם יש ראייה רחבה שמחברת בין העולמות העליונים, הקליפות ועם ישראל, ורואה במאבק בכוחות הרע לא רק את מאבקו של היחיד בחייו הפרטיים אלא את מאבקו של עם ישראל כולו באומות העולם, המייצגים את הרע הקיבוצי בעולם. רבי משה קורדוברו קשר מאבק זה בחטא הקדמון של אדם הראשון, שהגביר את כוח הרע בעולם בכך שלא הביא לתיקון, ומאז התפקיד של האדם הוא לבחור בטוב ולתקן את מה שקלקל אדם הראשון.

על פי רבי משה קורדוברו, לכל הייחודים והזיווגים בעולמות העליונים שנועדו להביא לתיקון יש צורך בהתעוררות של האדם מלמטה, ובכל מעשה שהאדם עושה בעולם התחתון הוא מתקן תיקון בעולמות העליונים. לכן כשאדם מישראל מקיים מצוות הוא מתקן ומייחד את הספירות, אך גם כשאדם עובר עבירה הוא גורם בעולמות העליונים פגם ופירוד, "קיצוץ בנטיעות". בהקשר זה של עבודת הייחוד ותיקון הפירוד בעולמות העליונים כתב רבי משה קורדוברו: "שכינה בתחתונים צורך גבוה", כי העולמות העליונים נצרכים לעבודת התחתונים להוריד שפע, והתחתונים יוכלו לקבל את השפע מהעולמות העליונים באמצעות העבודה של בני האדם:

וזהו הנדרש בספר הזוהר פעמים רבות שכינה בתחתונים צורך גבוה. והענין כי מציאות כל האצילות לא נאצל אלא לצורך התחתונים כמו שהארכנו בשער טעם האצילות. ואחר שכן הוא שעקרו אל התחתונים א"כ בהיות התחתונים ראוים אל הברכה שישרה עליהם אז שורה הברכה והשפע בעליונים. וכאשר אין ברכה שורה בתחתונים לרוע הכנתם אין הברכה שורה בעליונים. ולכן שכינה בתחתונים פי' שתהיה משכן השכינה בתחתונים דהיינו בעולם השפל, הוא צורך גבוה פי' צורך אל האצילות העליון אשר למעלה ממנו.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

" אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבנו ועם כמוה"ר חיים בן עטר, והנה עמד לנגדנו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עברות שהם מושרשים בנו. הא' מים שרופים הנקראים בערבית מא אלחייא היו מוכרים אותם בבית מיוחד הנקרא דאר אתברנא, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המוות ואיש ושכינו נמנים על זה לדבר עברה, ומזה נמשכו כמה עברות המתרגשות. ב' שבועת שווא ושקר. שבימי קודם כל מי שנתחייב בשבועה בערכאות של הגויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה' ועכשיו נשבעים לשווא ולשקר.  ג' הוא ביטול תפילות, כי הם יודעים כשהקבר אור, היהודים קמים בהשכמה ומטהרים. כל אחד יצא לפועלו ולעבודתו עד ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם ( אלי מאנסנו " ספר דברי הימים " ).

גדול רבני הדור, רבי יעקב אבן צור מסכם בספרו "משפט וצדקה ליעקב" את תחושת הייאוש של בני דורו "מעת ההיא לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו".

בשנת 1747 מתחדשים הקרבות בין היריבים ומחמת שיבוש הדרכים נשאר המללאח במכנאס במצור כשמונה חודשים, מצור המשתק חיי הכלכלה כפי שכותב עד ראייה, רבי משה טולידאנו. נוסף על כך הייתה בשנת 1749 בצורת גדולה ומכת דבר אשר הפילה בעיר מכנאס לבדה יותר מעשרים חללים ביום ורוב האוכלוסייה מצאה מקלט בהרים. וכאילו כדי להשלים את שרשרת האסונות פקדה בשנת 1755 את המדינה רעידת אדמה גדולה שהורגשה במיוחד במכנאס. לפי התאריך אפשר לחשוב שהמדובר באותה רעידת אדמה איומה שהרסה כליל את העיר ליסבון והפילה עשרות אלפי חללים.הדים מאותו אסון מחריד כנראה הגיעו עד למכנאס אבל במעורפל, עדות לניתוק הקהילה מהנעשה מחוץ לגבולותיה, כפי שאנו למדים מעדותו של אותו רבי משה טולידאנו.

אזכיר חסדי אל, אשר עשה עמנו, זה הים עשה ה' שבת קודש עשרים לחודש חשוון וכל חומה לארץ תפול., אחר עבור סעודת שחרית, והנה רעש גדול, מפרק הרים ומשבר סלעים. ונפלו קצת מכותלי הבתים, וכולם כרובם נתרועעו, ונשתהה כמו כמו חצי שעה, והארץ עולה ויורדת תחת יושביה, ולא ידענו מה זה בכלל, ובליל יום רביעי ט"ו לכסלו בשנה הנזכרת, והנה רעש גדול בא מן הצפון, אשר כמוהו לא היה, וכמוהו לא יוסיף, ונפלו כל הבתים וכל המגדלים והחומות אשר גובה הארזים גובהם, ובעונותינו שרבו, אין בית אשר אין שם מת ומתו מאתיים בני אדם, ומאומות העולם אין מספר, ועשינו אוהלים כאהלי קדר, וישבנו בהם שנה תמימה, עד עבור אותה שנה, ואין לך חדש שלא היה הרעש, אבל לא היה כל כך גדול כמו הראשונים. וזה לא אירע בעירנו , אבל בשאר המדינה שמעו קולו, אבל לא נפל בהם מפולת, זולת בערי אדום שבאה השמועה, שביום הרעש הראשון, אש אלוהים נפלה מן השמים והייתה דולקת חמישה ימים והים עלה והציף הרבה מדינות, וגם בערי מדינת הים שבגבולינו, סיפרו לנו, שעלה עליהם נחשול שבים לולא השם שהיה להם, וכל אותה השנה לא נח הים מזעפו, ונראו אותות ברקיע, והאל ירחם על עמו ואנחנו בכלל, במכנאס יע"א.

מפליא שגם בתקופה כה מרה לא פסקו נכבדים יהודיים למלא תפקידים בחצרות המלכים, סימן שגם במנהרת החושך היו לעתים פתחי אור.

יהודי החצר.

שלטון הולך ושלטון בא אבל תמיד השליט החדש זקוק ליהודי החצר כדי לנהל את עסקיו, לספק תכשיטים לפלגשיו, לייבא נשק לצבאו ולהחזיק המינימום הדרוש ביחסים הבינלאומיים גם כאשר כל הדאגה היא למלחמת הירושה. בימי מלכות הקצרים 1727 – 1729, ממשיך הסולטאן מוחמד אדהבי במסורת אבותיו וממנה שגריר בהולנד את אליעזר בן קיקי, אחיו של אותו ראובן בן קיקי שהכרנו בפרק הקודם כשותפו לעסקים של משה בן עטר. אולם עדיין לא הספיק לצאת לדרך ושולחו נהרג. אליעזר מלווה בשני עוזרים יהודיים ובשני שבויים הולנדים ששוחררו לאות רצון טוב, מוצא עצמו תקוע בג'יברלטאר. אמנם הוא קיבל את עזרתה של הקהילה היהודית המקומית שהייתה מורכבת כולה מיוצאי מרוקו הצפונית, אבל לא ידע אם להמשיך או לחזור. התערבותו של אחיו אצל השליט החדש, מולאי עבדאללאה, מחדשת את כתב המינוי ואליעזר יוצא למקום כהונתו. אבל בדרך נותנים המאורעות במרוקו את אותותיהם וכאשר הוא מתייצב במשרד החוץ באמסטרדם נרמז לו בעדינות שיש עוד. שלושה הטוענים לתפקיד הרם של נציג הוד מעלתו קיסר מרוקו שאיש לא מכיר כרגע את זהותו. בין המועמדים היה עוד יהודי אחד ממשפחה לא פחות מכובדת, יצחק די מיסקיטה. למרות כל רצונה הטוב לא הייתה מוכנה הולנד להכפיל בארבעה את נציגות האימפריה השריפית. סופו של דבר שאליעזר התייאש מקבלת אישרורו ממכנאס ויוצא לחפש את מזלו באנגליה בלי הצלחה יתרה. גם את הכסף לדרך חזרה למרוקו היה חסר ובצר לו פנה לשלטונות אשר בהתחשב בעמדת אחיו בחצר המלכות הסכימו לתת לו הלוואה תמורת הבטחה לשרת את הכתר הבריטי. באותה תקופה התחיל לזהור במכנאס כוכבה של משפחה מכובדת שממנה יצאו בדורות הבאים נגידים, סוחרים ורבנים : משפחת לוי אבן יולי.

מייסד השושלת, היה סוחר גדול במכנאס עוד בימי מולאי אסמאעיל אבל עלה לגדולה ונתמנה לנגיד על ידי המלך מולאי עבדאללאה בשנת 1730. נצר למשפחת מגורשים שלפי המסורת מקור שמה הוא ראשי תיבות של הפסוק מתהילים " יבואו וישתחוו לפניך יה ", ניהל שמואל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה בשותפות עם אחיו יהודה שישב בעיר הנמל רבאט.  הוא רכש את אמונו של מולאי עבדאללאה כשהיה עוד מושל העיר. מידותיו הטובות וקנאותו לתורה זיכו אותו באהבת העם וחיבת הרבנים. רבי יעקב אבן צור מכנה אותו "איש חסיד וצדיק", עושה חסר ומטיב. בספרו "אוצר המכתבים" מצטט הרב יוסף משאש כתב יד אלמוני מאותה תקופה כוו בשבחו של הנגיד השלם :

" בשנתנו זו התצ"ב לב"ע-1732-  עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל, ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק כמוה"ר שמואל יצחק הלוי אבן יולי, יהי אלוקינו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת ה' על עמו ויהי לנס ".

הוא המשיך בתפקידו כנגיד ויועץ החצר גם לאחר סילוקו של מולאי עבדאללאה בשנים הקשות 1735 – 1740, שנת הרעב והבלבול. בתקופה סוערת כזו ליד העוני הכלכלי צמחו עשירים חדשים שזלזלו במצוות התורה ובעיקר בקדושת המשפחה. "וכמו שנאמר בענייני זנות וניאופים אשר בזמן הזה רבו מני ארבה" ( יעב"ץ ). נגד תופעות אלה נהג הנגיד ביד תקיפה וחזקה והעניש את עוברי העבירה עונשים קשים תוך סיכון עצמי. מסביב לשנת 1742 נידון הנגיד למוות על ידי המלך מולאי עבדאללאה שחזר אז לשלטון במכנאס, בגלל חוב גדול שלא פרע. אולם סופו של דבר שהמלך חנן אותו לנגידות עד יום מותו סביב שנת 1750.

בצפון המדינה התבלט הסוחר אברהם בנידאר יליד תיטואן ואחר כך תושב ג'יברלטאר ותנז'ה שהשתתף במזימות השונות בתנז'ה  נגד הסולטאן מולאי עבדאללאה והיה חוכר המכסים בנמל שהכריז על עצמאותו.

מהומות השנים האלה הביאו בעקיפין גם לברכה מסוימת, מינוי יהודים לסגני קונסולים ונציגים דיפלומטים של ארצות אירופה, מנהג שילך ויתפשט ויעניק למחזיקים בתארים אלה בדורות הבאים חסינות – בערבית חאמייה .אנגליה הייתה חלוצה בכיוון הזה והמעשה שהיה כך היה. אחד מהקונסולים האנגלים בפאס בימי מולאי עבדאללאה התאבד בגלל סחיטה מצד השלטונות ואז החליטו האנגלים " למנות סגני קונסולים או נציגים בתיטואן, תנז'ה ובערים אחרות שבחוף. כפי הצורך. אלה לא יתמנו מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבין היהודים שבארץ, לא רק בגלל דברם בלשון הארץ, אלא גם כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות.

אולם כל יהודי החצר היו דורשי טובת עמם כשמואל אבו יולי. משפחת מגורשים אחרת התחילה לעלות אז לדגולות, היא משפחת סומבאל. שמואל סומבאל היה המתרגם ואיש אמונו של מושל הדרום סידי מוחמד בן עבדאללאה שיעלה לאחר מכן על כס המלכות. המושל שבשטח שיפוטו היו שני הנמלים החשובים, אסאפי ואגאדיר, היה מעוניין לפתח יחסי המסחר ולהרחיבם למדינה נוספת : דניה.

היוזמה לקשרים אלו יצאה מסוחרים יהודיים. בשנת 1749 הגיע לקופנהאגן הסוחר בוזגלו דה-פז ושיכנע את הדנים לשלוח משלחת למרוקו. בשנת 1753 משגר המושל לדניה את איש אמונו שמואל סומבאל שמצליח לחתום על חוזה מסחר שבו נקבע כי קונסול דניה ישב בסאפי. הדנים שילמו לשמואל בשכר טרחה 500 דוקאטים של זהב. עם עלייתו לכס המלכות של אדונו המשיך סומבאל כמזכיר ומתורגמן אולם בעיני עמו נחשב שמואל לרשע ונוקם הדואג רק לעצמו ולבני משפחתו על חשבון הכלל. טובים או רעים, יהודי החצר לא נעלמו בסחרור המאורעות וימים טובים וזוהרים יותר עוד לפניהם כאשר יחזור השקט על כנו לאחר עלייתו לכס המלכות של סידי מוחמד בן עבדאללאה.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 74-72

ק

ס' ויחי-ש' תרס"ט לפ"ק

ידידי החה״ש כמוהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום. שלום.

 קח נא עוד ידידי מהמזומן, והוא: במבוי אטו״ב, יש מבוי אחד לצד שמאל בסופו, המפולש למבוי הרחב, הנקרא מבוי אלעטארי״ן (מוכרי תבלין) המבוי ההוא נקרא ע״ש הרה״ג כמוהר״ר שלום לעזימי זלה״ה, יש בסופו משמאל ביהכ״ג מרובעת, פתחה במזרחה, יש בה שני היכלות, אחד בדרומה, ואחד במערבה, יש בה עלית קיר קטנה בצפונה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכו׳ בחברותיה, היא נקראת ע״ש הרב הנ״ל, הראני אחד מזרעו, כהה״ר מימון ישצ״ו, פסק אחד בכת״י ידו וחתימת שמו זמנו אדר ת״ץ לפ״ק, ואמר, שמקובל בידם שהיא עתיקה מאד מאבותיהם הראשונים שבאו תחילה מגלות ספרד, והם, וזרעם אחריהם עד היום, בעליה וחזניה, כחמשים איש מתפללים בה, ושמשה גם ישיבה לת״ת לאבותיהם בזמן קדמון, ואך היא עתה רק לתפלות שמ״ע, ולמוד משניות בכל לילה לשכני המבוי, יש בה אוצר קטן לספרי דפוס וכתבי יד עתיקים, שאין להם רשות להוציא שום כתב יד משם, אפילו ללמוד בו שם, כי כן מוזהרים מאבותיהם מדור לדור, כך זרעם אומרים, וטרחתי עמהם מאד רק לראות על מה מדברים, ולא הניחוני, גם יש בה ס״ת אחד קטן, כתוב על קלף, כתיבה דקה ויפה עד מאד, קורין לו ספר זאבארו, ושאלתי הרה״ג כמוהר״ר דוד בירדוגו ישצ״ו, ואמר לי, שנקרא כן ע״ש הסופר הקדמון שכתבו שהיה שמו ר׳ משה זאבארו זצ׳׳ל, ועוד חפש ומצא בכתבים ישנים, והגיד לי, שהרב הסופר הנז' היה בעיר פאס, ובא לכאן בשנת ר״מ לפ״ק, והיה כותב סת״מ בקדושה ובטהרה, ואביו היה שמו ר׳ יעקב ז״ל, ע״כ. ושלום.

אני היו״ם ס״ס

קב

ס׳ שמות.

ידידי החה״ש כמה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום. שלום.

קח נא ידידי עתה דברי ימי ביהכ״ג האחרונה, היא במבוי אלעטארי״ן, לשמאל הנכנס למבוי, היא כמין גם, פתחה במזרחה, ההיכל במערבה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש במזרחה עלית קיר קטנה, יש בה כוסות וספסלים וכד בחברותיה, היא נקראת ע״ש ר׳ אברהם בירדוגו ז״ל, ואיני יודע מי הוא, אם בנו של הרה״ג כמוהר״ר רפאל זיע״א, או הראשון אבי המשפחה, אביו של הרה״ק המשבי״ר זיע״א, כמ״ש בהקדמת ספרו ראש משבי״ר, ע״ש, או אחר, ושוב נקראת ע״ש חחה״ש כמה״ר ימין ן׳ זאזון ז״ל, כאשר שמעתי מפי הזקנים, ועתה יש קורים אותה ע״ש הגביר הנכבד, כהה״ר יעקב אוחנא ז״ל, ויש הרבה קורין אותה ע״ש החכם כמוהר״ר יוסף אלקובי ישצ״ו (הוא תלמידו של אבא מארי זיע״א) כי הוא ש״צ ומרביץ בה תורה, היא עתה של בני כהרי״ע אוחנא הנד. שמשו בה ש״צ הרבה ממשפחות שונות כאשר שמעתי, והם: ר׳ ימין ן׳ זאזון ז״ל, ר׳ מסעוד בגו ז״ל, ר׳ שמואל בנו ישצ״ו, ר׳ יעקב אדהאן ז״ל, ר׳ חיים בנו ישצ״ו, ר׳ מרדכי אחיו הי״ו, ר׳ מרדכי אדהאן ישצ״ו בכמהרי״ו ז״ל, ר׳ דוד אבן צור ז״ל בכמוהר״ר רפאל זלה״ה, ר׳ דוד אלקובי זלה״ה, ר׳ יוסף בנו הנד, ר׳ יהושע בנו ישצ״ו, כן סדרם לי זקן אחד. כחמשים נפש מתפללים בה, אומרים כי שמשה גם ישיבה לת״ת בזמן הקודם, ועתה היא מקום תורה לכמוהרי״ו אלקובי הנ״ל ישצ״ו, ולתלמידיו ביום ובלילה, ובשבתות דורש שם ברבים מדרש רבה ע״ס הפרשיות, ובכל חדש אלול עד עיוה״ב, הוא קם ומקים אחרים בכל לילה באשמורת, לומר שם סליחות ותחנונים, זהו מה שהשיגה ידי להודיע לכבודו על תשעה עשר בתי כנסיות שבעיר, ואם צריך עוד לאיזה הודעות, יודיעני, ואמלא רצונו בעה״ו, כאשר תשיג ידי, ושלום.

אני היו״ם ס״ט