סוף הפרק: "מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד-היהודים בתקופה הקדם-קולוניאלית.

עסקי כספים

יהודים עסקו בהחלפת כסף ובהלוואות, עיסוקים ששכרם בצדם. הלוואה רגילה ניתנה לשלושים יום. אלא אם נקבע אחרת. יהודים, ביניהם בעלי חסות זרה, היו מלווים לסוחרים ולדיפלומטים זרים, שנחשבו בדרך כלל אמינים. ב־1889 הלווה יהודי כסף לקונסול ארצות הברית במרוקו, וכשהחזרת ההלוואה התעכבה דרש כי יחזיר את החוב ממשכורתו.

ההלוואות למוסלמים היו כרוכות בסיכונים. הלווים היו נותנים לעתים כמשכון את תכשיטי נשותיהם. האיכרים נזקקו להלוואות בעת הזריעה, והיו אמורים להחזירן בעת הקציר. היבול היה משועבד למלווה למקרה שהלווה לא יחזיר את ההלוואה. אם הייתה שנת בצורת והיבול הכזיב, והמלווה לא קיבל את כספו, היו הלווה והערב נאסרים ורכושם היה עלול להיות מוחרם. לעתים הם זעמו והתנכלו למלווים¡ כך היה ב־1885, כשנרצח חלפן יהודי בפאס, ולא אחת אירע שהתנפלו אף על יהודים שלא היו מעורבים בהלוואות. מוסלמים ואירופים התלוננו שהיהודים דורשים מהם ריבית גבוהה, תוך התעלמות מהסיכונים שהמלווה נטל על עצמו. ב־1884 כתב שרל דה פוקו בזיכרונותיו ששיעור הריבית מושפע ממידת הסיכון: מוסלמי נאמן, וכן מי שנותן ביטחונות, משלם שלושים אחוז ריבית; ללא ביטחונות — שישים אחוז. לקבוצה האחרונה השתייך האיכר המוסלמי, שרק היהודי היה מוכן להסתכן ולהלוות לו; האחרים דרשו ריבית גבוהה יותר. ואכן, ב־ 1896 הפסידו יהודים כסף שהלוו למוסלמים, לאחר שהאחרונים הציגו תעודות מזויפות אשר הוכיחו כי הם החזירו כביכול את ההלוואות.

בטנג׳יר ובצפון מרוקו, שהיו מרכז סחר מקומי ובין־לאומי, הייתה נפוצה תופעת הבנקים המשפחתיים. ב־1840 ייסד הרב משה בן יעקב פארינטה את בנק פארינטה. ב־1860 יסד משה י׳ נהון בנק. סלואדור יהושע חסן יסד ב־1894 בנק שנשא את שם המשפחה, והיו לו סניפים בתיטואן ובלראש.

המכס על מוצרי יבוא ויצוא היה שונה לכל מוצר, והותאם גם להסכמים בין מרוקו למדינות שונות. היצוא ממרוקו כלל חומרי גלם, כגון צמר, עורות, שמן זיתים, והיבוא – נשק, תחמושת, שעונים ומוצרי תעשייה אחרים. יהודים נחשבו מומחים בשמאות, וחכרו את בתי המכס בנמלים ובערי המסחר. חכמים חשבו מלאכה זו למגונה כי לעתים נתלווה לעיסוק בה חוסר הגינות.

מסחר

חברות משפחתיות עברו בירושה מדור לדור, והצעירים למדו מאביהם או מחותנם את דרכי המסחר, שנעשה בדרך כלל באמצעות מתווך. המתווך היהודי קנה לו שם בסחר המקומי בשווקים שהתקיימו בדרך כלל פעמיים בשבוע. רבים מהיהודים היו סוחרים זעירים, רוכלים המחזרים בעיירות, קונים או מוכרים בשווקים או בכפרים¡ רבים מהם חזרו לביתם רק בשבת או אחת לחודש או לחג.

קבוצה מיוחדת בין הסוחרים הייתה סוחרי המלך(תג׳אר אלסולטאן), שהודות לקשרים עם הסולטאן ועם חצרו(בתוספת שוחד) קיבלו הקלות והנחות בפעילותם הכלכלית. היו אלה סוחרים עצמאיים מנוסים, בעלי מונופול על מוצרי יבוא ויצוא(תמורת תשלום) או שותפים עם משפחת המלוכה בעסקיהם. הם נמנו עם העילית החברתית. היו משפחות שעיסוק זה עבר בהן מדור לדור, כמו בני משפחת קורקוס ממראכש וממוגאדור. יהושע קורקוס ממראכש היה הבנקאי של הסולטאן חסן הראשון. גם יעקב ואברהם קורקוס שפעלו במוגאדור היו סוחרי המלך. לפי תעודות מהשנים 1875-1858 הם עסקו באספקת מוצרים לממשל ולצבאו, ובין השאר סיפקו פשתן אמריקאי, לוחות עץ לבניין, ציוד לאוהלים, מרצפות, משי ובדים מיובאים, נוצות, מגשי נחושת, רצועות לשעונים עשויות מזהב, משקאות אירופיים, תרופות, שוקולד מיובא. היה להם גם זיכיון לגביית מכס בנמל.

מקומם של היהודים בסחר הבין־לאומי היה חשוב. הם שימשו מתווכים או אנשי ביניים בין המקומיים והזרים שלא הכירו את שפת המקומיים ואת כללי השוק; חלקם היו סוכנים של סוחרים זרים; אחרים היו יבואנים ויצואנים עצמאיים. במוצרי היצוא היה ליהודים חלק נכבד: מטנג׳יר יוצא בקר טרי למחנה הצבא הבריטי בגיברלטר, ועד 1880 היה ליהודים כמעט מונופול על יצוא נוצות יענה, שניצודו בעיקר בדרום הארץ והובאו לטנג׳יר או לגיברלטר, ומשם לאירופה. אחד ממוצרי היצוא החשובים לארצות אירופה היה עורות. העורות יוצאו לליוורנו, לספרד, לפורטוגל, לאנגליה ועוד. בשנת 1847 החליט הסולטאן עבד אלרחמאן, שעורות כל הבהמות הנשחטות שייכות לו. האיכרים מגדלי הבקר זעמו על כך, ובמקום לשלחם לסולטאן הם השמידום. המחסור בעורות העלה את מחירם ויצוא העורות ירד במחצית.

העסקים נעשו לרוב בשותפויות בין בני משפחה. אחד השותפים היה הסביל, משקיע הממון, והשני היה הפעיל, ״המתעסק״, מי שנסע לשווקים, קנה ומכר במרוקו או מחוצה לה. על פי הדין היהודי, אם נפל ״המתעסק״ קרבן לעלילה או נפל בשבי לא היה שותפו חייב לשחררו אלא אם הותנה כך מראש, מפני שהשותפות חלה על הממון ולא על גופו. היו גם שותפויות עם נכרים, אך הדבר עורר קשיים. רבי יעקב אביחצירא (1880-1807) נשאל: ״ישראל הנותן מעו׳ [מעות] לגוי כדי להסתחר בהם בנבילות וטרפות והריוח יחלקו ביניהם״, האם מותר ליהודי ליהנות מהרווח של הנבלה? תשובתו הייתה חיובית, ״ובלבד שיהיה הגוי הוא המתעסק לבדו ולא יסייענו הישראל כלל״, כלומר מותר לו להיות שותף סביל (יורו משפטיך ליעקב, סימן קלד).

מוגאדור הייתה נמל הסחר עם אירופה באוקיינוס האטלנטי במאה השמונה־עשרה. זמן קצר לאחר ייסודה הוקמו בה בתי מסחר יהודיים, ובמאה התשע־עשרה היו הם יצואנים ויבואנים שניהלו קשרי סחר עם לונדון, מנצ׳סטר וארצות אירופה. היו בהם סוחרי המלך וחוכרי מונופולים ממשלתיים של מוצרים מסוימים. בעשור השני של המאה התשע־עשרה ניהלו ארבע משפחות יהודיות בעיר את רוב הסחר הבריטי. בתחילת שנות החמישים של אותה מאה היו 24 יהודים מתוך 39 סוחרי המלך. ב־1866 פעלו בה שלושים חברות יהודיות (לעומת 22 זרות). אלה ואחרים שימשו סוכנים, מתווכים ומתורגמנים לסוחרים הזרים.

בשירות הסולטאנים והדיפלומטים

יהודים מילאו תפקידי מזכירים, מתורגמנים ושליחים דיפלומטיים בחצרות הסולטאנים. אחרים כיהנו כמתורגמנים, סוכנים מסחריים וסגני קונסולים של מדינות אירופה וארצות הברית. הם היו בקיאים בשיטות הסחר ובעלי קשרים עם הממשל, וכך הועילו לנציגים הדיפלומטיים של המדינות. היו מהם שפעלו ללא שכר, וזכו בתמורה לתעודות חסות שהעניקו להם זכויות יתר, כגון מעמד דיפלומטי אשר שחרר אותם מתשלום מס הג׳זיה ומשאר ההגבלות שחלו על יהודים. אחרים קיבלו משכורות ופעלו גם כסוחרים. היו מהם שייצגו מדינות זרות, כמו למשל יצחק שלמה נהון, ששימש בתיטואן בשנות השישים של המאה התשע־עשרה סוכן קונסולרי של בריטניה, בלגיה והולנד.

החל מימי עבד אלרחמאן השני ולאחריו אסרו הסולטאנים על נתיניהם היהודים לכהן כסוכנים קונסולריים של מדינות זרות, אבל השגרירים נטו להתעלם מן האיסור, כי נזקקו לשירותם של היהודים. בשנות החמישים עד השמונים ניסו שגרירים להחליף את היהודים בנתיני ארצותיהם, ללא הצלחה. ידועים עשרות שמות של יהודים בתפקידים אלה במאה התשע־עשרה, מהם שהורישו את התפקיד לצאצאיהם. הידועים ביותר הם בני משפחת אבנצור, שייצגו את בריטניה, ומשפחת בן שימול, שייצגו את צרפת. דעתם של כמה חכמים לא הייתה נוחה מהעובדה שיהודים קרובים למלכות. הדבר יצר חיץ בינם לבין העם, זלזול במצוות ורצון להידמות לנכרים. רבי רפאל בירדוגו(1820-1747) ממכנאס כתב: ״ועד היום אין לך מזלזל במצוות עשה ול״ת [ולא תעשה] שבתות וימים טובים אלא מי שהוא נודע וקרוב למלכות״(מי מנוחות, ב, דף סא). אין להניח שהדבר חל על כולם, ודברי הביקורת כוונו אל מיעוט בלבד.

סיכום

המאה התשע־עשרה הייתה תקופה מרתקת של תמורות בחיי היהודים ובניסיונם של הרבנים להתאים את הפסיקה ההלכתית למציאות החיים המשתנה. בעיקר בשליש האחרון שלה התחזקה ההשפעה האירופית על חיי היהודים במרוקו באמצעות בתי הספר של כי״ח ו״אגודת האחים״. הפעילות המסחרית של הזרים במרוקו גברה וחלק מהיהודים, בעיקר בערי החוף, השתלב בה. החל כרסום בחיים המסורתיים, ניכרה פתיחות של חלק מהאוכלוסייה לתרבויות זרות, ולמרוקו החלה לחדור ההשכלה האירופית. מכות טבע גרמו מצוקה כלכלית והגירה מהכפרים לערי החוף. חוסר הביטחון גבר עם פטירתו של חסן הראשון(1894), עת פרצו מהומות ומרידות של שבטים. יהודי מרוקו נזקקו לסיוע חומרי מקהילות יהודיות אחרות ולמעורבותן לשם שיפור מעמדם הכלכלי והחברתי.

סוף הפרק: "מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד-היהודים בתקופה הקדם-קולוניאלית-עמ' 46*43

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר