דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912
עצם דיווחו של בן־שבת, בן העיר סאפי שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, על העיתון מעיד שהופץ בעירו. עוד הוא מוסיף כי העיתון הביא את הרעיון הציוני לרחבי מרוקו וכי קוראיו הגיעו מכל חוגי היהודים, מקוראים בשפות השונות (עברית, ערבית מרוקאית וצרפתית). עם זאת יש להתייחס לדבריו של בן־שבת בזהירות, משום שהעיתון לא התרכז בפעילות ציונית בלבד וכלל גם מגוון רחב של דיווחים בנושאים שונים ממרוקו ומחוצה לה. זאת ועוד, מרבית המאמרים המשפיעים פורסמו בצרפתית בלבד ולא בערבית יהודית או בעברית. נוסף על אלה, לפחות שניים מכותבי המאמרים על התרבות העברית לא התגוררו בטנג׳יר: ס״ד לוי ישב בקזבלנקה, ומואיז נהון בחוותו שבסידי וודאר (Sidi Oueddar). מתוך ממצאים אחדים שאיתרתי במחקרים ובעיתונות ומהפרטים הביוגרפיים של המשתתפים בדיון ניתן להסיק כי העיתון נפוץ בערי מרוקו ובאזורים הכפריים, אך סביר להניח כי רק בקרב רשתות מסוימות, שאגדיר ואאפיין להלן באמצעות מעגל כותבי המאמרים.
לוסיוס, שפתח את הדיון על אופייה של התרבות העברית במרוקו, הוא חיים טולידאנו (1967-1877), בנו של יוסף טולידאנו, חבר הנהגת הקהילה היהודית בטנג׳יר. הוא נולד בטנג׳יר והתחנך בבית הספר של כי״ח בעיר, ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים בפריז(L’École normale israéiite orientale, EN10). בהמלצת מוריו הפסיק את לימודי ההוראה והמשיך ללימודים גבוהים ^־École normale supérieure. גם אותם נאלץ לקטוע מסיבות בריאותיות, וחזר לעירו. טולידאנו עבד בבנק חסן(Hassan Banque) ובמקביל כתב מאמרים לעיתונות במרוקו ומחוצה לה, תוך שהוא מכהן כנשיא אגודת העיתונאים הזרים בטנג׳יר. בשנת 1893 נמנה עם מקימי האגודה הראשונה של בוגרי כי״ח במרוקו. בראשית המאה ה־20 היגר לניו יורק מסיבות משפחתיות, אך המשיך לבקר במרוקו לעיתים תכופות. טולידאנו כתב מדי פעם בעיתון ונהג לחתום בשם H. Toledano. בסדרת המאמרים הנדונה כאן הוא בחר שלא להזדהות וחתם בשם העט לוסיום, ככל הנראה משום שיצא בה נגד הנהגת הקהילה וכי״ח. שם העט שבחר, לוסיום, פירושו ״אור״ בלטינית, וסביר להניח כי כך ראה טולידאנו את שליחותו – הבאת ההשכלה, הנאורות(enlightenment), למרוקו.
בתיק של חיים טולידאנו בארכיון כי״ח נכתב בהערה כי עותקים של המאמרים על החינוך העברי נמסרו לארכיון על ידי ז׳יל ברונשוויג, חתנו של טולידאנו. בעותקים אלה מצוינים בכתב יד שמות שני הכותבים שהופיעו בשם עט (טולידאנו ובן אוליאל). ברונשוויג פעל רבות להפצת התרבות העברית ולימודי היהדות בכי׳׳ח לאחר מלחמת העולם השנייה. על פעילותו ראו הפרקים השני, הרביעי והחמישי. לעיון בעותקים של המאמרים ראו 961 AAiu, Maroc LX111E
ס״ד לוי, בשמו המלא שמואל דניאל לוי(1970-1874), נולד בתטואן. הוא התחנך בבית הספר לבנים של כי״ח בעיר ולאחר מכן נשלח אף הוא ללמוד בבית המדרש למורים בפריז. בתום לימודיו, בשנת 1891, הוצב כמורה בטנג׳יר. בשנים 1895-1893 ניהל את בית הספר של כי״ח בעיר סוסה שבתוניסיה, ומ־1900 עד 1902 ניהל את בית הספר של הרשת בקזבלנקה. בשנת 1903 נשלח לארגנטינה מטעם יק״א (החברה היהודית להתיישבות) ושם שימש כמורה, כמנהל וכעובד סוציאלי בבתי הספר של החברה במחוז בואנוס איירס. עם חזרתו לקזבלנקה, בשנת 1913, החליט להקדיש את זמנו ליוזמות פילנתרופיות. הוא הצטרף לתא ציוני שהוקם בעיר, ובשנת 1927 נבחר לנשיא קק״ל במרוקו. לוי האריך ימים והמשיך בפעילות ציבורית ענפה עד מותו בשנת 1970. הוא ילווה ספר זה עד סופו.
דוד יום־טוב צמח (1940-1869) נולד בימבול שבבולגריה. התחנך בבית הספר של כי״ח בעירו, ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים של כי״ח בפריז. לאחר סיום לימודיו בבית המדרש לימד בבתי ספר בקהילות יהודיות בבולגריה, בעיראק ובסוריה. ניסיונו להקים בית ספר של הרשת בתימן לא צלח. בשנים 1924-1913 היה מנהל בבית הספר של כי״ח בטנג׳יר, ובשנים 1940-1924 שימש נציג כי״ח מול שלטונות הפרוטקטורט."
מואיז(משה) נהון(1928-1870) נולד בטנג׳יר, התחנך בבית הספר של כי״ח בעיר ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים בפריז. בשנת 1889 חזר למרוקו והחל ללמד בבית הספר של הרשת בפאס. בשנת 1892 הועבר ללמד בבית הספר בטנג׳יר, ולקח חלק בהקמת ארגון בוגרי כי״ח בעירו. ב־1897 הקים וניהל את בית הספר הראשון של החברה בקזבלנקה, וב-1900 נשלח על ידי כי״ח לנהל קולוניה יהודית חקלאית ב־Reghaia שבאלג׳יריה. בתקופה זו התחזקה זהותו הצרפתית של נהון, והוא קיבל אזרחות צרפתית. בשנת 1912 חזר למרוקו, והיה מפקח בכי״ח. לאחר פרישתו הקים עם שני בניו חווה חקלאית ובה העסיק מוסלמים וצרפתים.
סלומון בן אוליאל(1921-1850) נולד בטנג׳יר, התחנך בבית הספר של כי״ח בעיר, ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים בפריז. הוא לימד בבית הספר של כי״ח בטנג׳יר בשנים 1873-1871, ובשנת 1874 הקים בית ספר של הרשת בלאראש וניהל אותו במשך שש שנים. בשנת 1881 הקים בית ספר בפאס וניהל אותו במשך שמונה עשרה שנים. בתום קריירת הניהול שב לטנג׳יר, עסק במסחר והשתתף בפעילות בוגרי כי״ח בעירו. בן אוליאל, בדומה לטולידאנו, בחר שלא להזדהות במאמר שכתב ב La Liberté, וחתם באות.B
מבחינת הביוגרפיות הקצרות הללו עולות נקודות דמיון בין הכותבים המאפשרות להגדיר את הפרופיל שלהם ולאפיין את הרשתות שאליהן השתייכו, רשתות שהשפיעו על מהלך חייהם והיו כר פורה לרעיונותיהם. כאמור, העיתון La Liberté יצא לאור בעיר הנמל טנג׳יר שבצפון מרוקו, ולכל הכותבים הייתה זיקה לעיר: טולידאנו, נהון ובן אוליאל נולדו והתחנכו בה, ובהמשך חייהם שבו אליה וכיהנו בתפקידים ציבוריים; לוי נולד בעיר השכנה תטואן, והיה מורה ומנהל בטנגי׳ר; וצמח, שהיגר מבולגריה למרוקו, התגורר בטנג׳יר וניהל את בית הספר של כי״ח שם. מיקומה של טנג׳יר לחופי מצר גיברלטר הביא להשתלבותה בכלכלה העולמית ולהתפתחותה במאה ה־19.
בשנת 1912היה חלק הארי של מרוקו לאזור חסות צרפתי, וצפון מרוקו, להוציא טנג׳יר, היה בחסות ספרד. בדצמבר 1923 זכתה טנג׳יר למעמד בין־לאומי, והיא שמרה על מעמד זה עד סיפוחה למרוקו בשנת 1956, לאחר שזו קיבלה עצמאות. הקהילה היהודית בעיר לקחה חלק משמעותי במהלך זה ונוצרה בה עילית כלכלית שניהלה קשרי סחר עם אירופה ויצרה קשרים מסועפים, פילנתרופיים ותרבותיים, עם הקהילות היהודיות ביבשת. המפגש המוקדם של הקהילות בצפון מרוקו בכלל ובטנג׳יר בפרט עם אירופה העניק להן יתרון על פני יתר הקהילות במרוקו, ולכן בניהן הם אלו שהובילו תהליכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים בכל הקהילות היהודיות במרוקו. מנהיגים, בעלי עסקים ואנשי חינוך רבים היגרו בראשית המאה ה־20 מצפון מרוקו אל ערי החוף והפנים, והובילו מהלכים שונים בקהילות. בני העילית מצפון מרוקו פיתחו תחושת עליונות תרבותית וחברתית כלפי אחיהם ותפסו עצמם מנהיגיהן של יתר הקהילות היהודיות. לכן אף שהמאמרים על התרבות העברית נכתבו בעקבות הרפורמות המקומיות בטנג׳יר התייחסו כל הכותבים לבעיה ולצורך בפתרונה בכלל הקהילות במרוקו. טולידאנו סיים את אחד ממאמריו בהצהירו כי על ״הקהילה שלנו [טנג׳יר], המתקדמת ביותר במרוקו, חובה מוסרית לעשות את העבודה החלוצית״.
דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912
עמוד 63
כתיבת תגובה