אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. המקהלה של דודי יצחק
- 15. המקהלה של דודי יצחק
דודי יצחק, אחיו הצעיר של אבי, היה אישיות צבעונית ביותר. כל העיר העריצה אותו בזכות כישרונותיו. הוא היה עיתונאי, צייר ומשורר וגם במאי לעת מצוא. כולם רצו בחברתו כי הוא היה איש שיחה מבריק. הוא היה מעין אנציקלופדיה חיה וידע תמיד יותר מאחרים בכל עניין ועניין. בדרך כלל, ידענים לוקים בטרחנות יתרה, לא כן דודי יצחק! היה לו קסם רב וכולם אהבו להקשיב לו.
באותה מידה, היה בעל עקרונות נוקשים, ועמד על כך שאנשים יכבדו את ערך הזמן. ״הזמן שלי לא פחות חשוב משלכם,״ היה אומר. הוא דרש מעצמו ומאחרים דייקנות ללא פשרות. לא אחת קרה, שהוזמן לתת הרצאה והאנשים איחרו. כשראה כך, לא חיכה להם אפילו דקה אחת, אלא קם ויצא מהאולם בלי להגיד מילה. כך נהג גם אם הייתה לו פגישה עם אישיות חשובה ככל שתהיה, ואפילו אם הייתה על פי בקשתו כדי לקבל משרה או כדי לקדם עניין כלשהו. אין צורך לומר שהדבר גרם לו לא פעם לנזקים קשים.
באותה תקופה חש על בשרו את האנטישמיות שהלכה וקיבלה לגיטימיות בקרב אנשי השלטון הצרפתי בהשפעת ממשלת וישי בצרפת. ה״סלונים״ הצרפתיים שחיפשו קודם את קרבתו, סגרו בפניו את דלתותיהם. חברים מושבעים משכבר הדירו רגליהם מביתו.
כך החל לגלות עניין בציונות, וככל הנראה הגיע למסקנה, שהיא התשובה לאנטישמיות הגואה.
באותם ימים, בטרם קמה מדינת ישראל, העלייה לארץ כ״עלייה ציונית״ לא הייתה נפוצה עדיין בין יהודי מרוקו. למושג "ציונות״ לא היה אותו היבט מעשי שנתלווה לה מאוחר יותר. בעינינו אז, הציונות התבטאה באהבת ארץ ישראל דרך השירים והסיפורים שלה, ולהמשיך לחלום על שיבת היהודים לארצם באיזה שהוא זמן בלתי מוגדר.
דודי יצחק ראה בשירים שהחלו להגיע אלינו מ״פלסטינה״, נקודת חיבור חזקה לארץ ישראל. על כן הקים מועדון זמר קבוע שקיבל בפינו תואר של ״מקהלה״, וכל הנוער היהודי של מוגדור החל ללמוד שירים, קודם בצרפתית ואחר כך בעברית. כל מי שבא מפלסטינה של אותם הימים היה מתבקש ללמד שיר. כך הגיעו אלינו שירים שונים ומגוונים שנקלטו ללא אבחנה, כ״שיר העמק׳/ ״נומי נומי ילדתי׳/ ״החמה מראש האילנות׳/ ״לא ביום ולא בלילה״ ועוד. השירים היו בעברית ואנו לא הבנו את המילים. אני זוכר איך הדוד הסביר לחברי המקהלה שהעלמה מהשיר ״לא ביום ולא בלילה״, מחכה לחתן, ולא חשוב אם יבוא מפולין או מליטא, וזו הייתה הפעם הראשונה שמחוזות כאלה הוזכרו במקומותינו. לאותה עלמה לא היה אכפת מי יהיה חתנה, לבן או שחור, רווק או אלמן. אך חתן אחד היא לא רצתה בשום אופן – ״רק לא זקן! רק לא זקן!״
חתונת זקן בן שבעים עם נערה בת שבע עשרה ואפילו פחות מזה הייתה חיזיון נפרץ אצלנו. לרוב, הזקן שהתאלמן ונשאר לבדו עם שמונה או עשרה ילדים בבית, חיפש לו אישה צעירה שיהיה לה די כוח כדי לטפל בכל המשפחה הגדולה הזו. עוד תירוץ חשוב היה לו לאותו זקן: רבנים דאגו לשנן ללא הרף שאסור לו לאדם להישאר בלא אישה. לשדכנים הייתה כבר רשימה של בנות ממשפחות עניות שהגיעו לפרקן. על נקלה הצליחו לשכנע את הורי הנערה, שכדאי להם להסכים לשידוך המוצע להם. הנימוקים לא היו חסרים:
"מי ייקח אותה? הרי אתם מחוסרי כול! נכון, אפשר להשיא אותה לנער עני כמוה, אבל אלה החיים שאתם רוצים בשבילה? חיים של עוני ללא פרנסה עם מגורים באיזה חור מעופש? שם יגדלו את ילדיהם? חתונה ללא אופק לעתיד? הנה פלוני בן פלוני, הוא התאלמן, יש לו בית ועסק והוא יהיה כמו אבא לבתכם…"
כמה שיחות התקיימו בין באי המקהלה בנושא הזה! כמה התמרמרויות נשמעו מפי הבנות שכבר הוצעו להן שידוכים עם גברים שהיו בגיל כפול מזה שלהן, אם לא יותר! והרי לכם שיר מארץ ישראל אשר תרם ללא ספק לתודעת אנשי הקהילה לגבי נישואין בין זקנים לצעירות.
ומי שהביא את השירים האלו ודאג להחדיר את משמעותם היה דודי יצחק. ולא ידענו אז שהשיר הקטן הזה הוא של חיים נחמן ביאליק הנערץ. למדנו שם גם שיר קצר שעד היום מעלה חיוך על שפתי:
״גמל גמלי, חבר אתה לי, בזיפזיף – יופ.
רק כאשר עליתי ארצה והלכתי לקיבוץ, ראיתי זיפזיף לראשונה והבנתי למה התכוון המשורר, אך עד היום איני יודע למה יופ? מה ליופ ולגמל גמלי?
אני הייתי צעיר מדי בשביל המקהלה. על כן דודי הודיע לי בפסקנות שטרם הגיע זמני להצטרף אליה. האכזבה שלי הייתה רבה, אך היא לא האריכה ימים, כי יום אחד הוא קרא לי ואמר: ״אביך סיפר לי על תשוקתך לכינור. לו היה לי כסף, הייתי קם עכשיו ונוסע לקזבלנקה לקנות לך כינור. כי בכתובים שלנו נאמר: ׳חנוך לנער על פי דרכו׳. מכל מקום, החושק בכינור חושק במוסיקה, ואנו כאן במקהלה עוסקים במוסיקה, על כן מצווה לצרף אותך אלינו!״
כך בזכות הכינור שלא היה לי, נכנסתי למקהלה של דודי יצחק.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. המקהלה של דודי יצחק
עמוד 38
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הלחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״
פרק אחד עשר
הלחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״
הפיוט נכתב לצורך התפילה ולצורך של טקס דתי. כדי שהפיוט ייהפך לחלק משיגרת היום־יום ויחדור לתודעתם של אנשים, יש להלחינו. הלחן נותן חיים מיוחדים לפיוט הכתוב. במקרה וקיבל הפיוט בפעולת התרכיב לחן מוכר ־ מקומי, הדבר יעורר מעורבות רגשית של השומע, הזדהות עם המילים והנאה רבה.
לפיכך, אחד הדברים המרתקים את הנוכחים בערבי ״שירת הבקשות״ הם הלחנים המלוים את הפיוטים. המדובר בערבים תרבותיים שיש בהם התעלות רוחנית הרבה בזכות הפיוטים המשרים על הנוכחים אוירה ייחודית. ללחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״ יש מבנה רב־גוני, לחנים שונים המתחלפים בתדירות במהלך הערב. לחנים אלה נעימים לאוזן, מרכיב הסלסול בהם בולט ביותר, יש בהם מעבר חד בסגנון והדבר ניכר בנוכחים־ערב של הנאה רבה.
מהם הסגנונות המוסיקליים השונים בפיוטי ״שירת הבקשות״? מהו מקורם של סגנונות אלה? קודם יש לקבוע, כי קיים מבנה רב גוני של סגנונות מוסיקליים מתקופות שונות. סגנונות מוסיקליים אלה באו ממקומות שונים, ולהם יש רקע חברתי ותרבותי שונה. לחדירתם לפיוט של יהודי מרוקו בכלל ולפיוטי ״שירת הבקשות״ בפרט יש סיבות חברתיות ותרבותיות השונות לכל סגנון וסגנון.
בפרק זה יינתן הסבר על מאפייני הסגנון ועל הרקע לכניסתם לפיוט של יהודי מרוק'
ולערבי ״שירת הבקשות״.
א. סגנון ״הקדים״(שירי ה״טרקאן)
אלו הם לחנים מהמאות ה־18־17, והם החומר ה״קדים״ (ה״ישן״) של ״שירת הבקשות״. לחני הטרקאן הינם לחנים קדומים, שהורכבו על פיוטים עתיקים ושמקורם מחוץ למרוקו.
השדרי״ם, שהיו הסוכנים של מנהג ״שירת הבקשות״ מצפת למרוקו, הביאו איתם לא רק את מילות הפיוטים, אלא גם לחנים, שכנראה, כמיטב המסורת המקובלת על ר׳ ישראל נג׳ארה, היו בעיקרם לחנים שמקורם בארץ ישראל הקדומה, או שהובאו לא מכבר מן המזרח והופצו ע״י השדר״ים כמו פיוטיהם של המקובלים מצפת (״יה רבון עלמא״, ״יודוך רעיו: ״ידיד נפש״ ועוד). הם הביאו איתם גם לחנים תורכיים ומארצות ים תיכוניות אחרות, והם נשתקעו במשך השנים בהוויה התרבותית של הפיוט היהודי המרוקני, וחיו את חייהם במלאח ובבתי הכנסת. במשך השנים ירכיבו מחברי הפיוטים את הלחנים הזרים מסביבתם הקרובה על פיוטים שכתבו. לאחר שנעשה שימוש בלחנים אלה במשך שנים, הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות המוסיקלית של יהודי מרוקו.
חוקרים מוסיקליים מתקשים לזהות את מחבריהם של לחני הטרקאן ולזהות במדוייק את ארצות מוצאם מלפני מאות שנים, שהרי קשה להתחקות אחר מוסיקה החוצה גבולות והעוברת מארץ לארץ.
ב. המוסיקה האנדלוסית
המוסיקה האנדלוסית, ״המלכה הבלתי מוכתרת״ של ״שירת הבקשות״, הינה מוסיקה אמנותית חצרנית בארמונות השליטים בממלכה האנדלוסית ובחצרות הארמונות של מלכי מרוקו. היא אומצה ע״י היהודים ־ הורכבה על פיוטים וחדרה לשירה הדתית ־ בתפילות ובטקסים ציבוריים ובחיי היומיום היהודים החילוניים.
מפאת חשיבותה של מוסיקה זו אני מביא סקירה מפורטת על המוסיקה האנדלוסית הרקע שעליו חוברה, שלבי התפתחותה, המבנה הייחודי שלה, תפוצתה ומידת השפעתה.
תפיסת המזרח כלפי המוסיקה
גדולי הפילוסופים בימי הביניים (החל במאה ה־ 8־7) כתבו את ספרי החכמה בלשון ערבית. חכם ערבי, מוסיקאי במקצועו, בשם אל־כינדי פיתח רבות את הפילוסופיה המוסיקלית הערבית שראתה במוסיקה כוח עליון, שהגיע מספירות שמימיות עליונות. לכוח עליון זה יש כוח חדירה ישיר לאדם עד כדי עיצוב אופיו וניקוי נפשו. יסוד זה הוטמע חזק אצל המוסיקאים הערבים החל במאה ה-8.
״אכוואן סאפא״ (״האחים הנאמנים״) היתה קבוצת פילוסופים מלומדים בבגדד של המאה ה־ 10, שריכזה את הידע בתחום הפילוסופיה של המוסיקה. הם כתבו אנציקלופדיה בנושאי המוסיקה בפרט וכ- 70 ספרים על התרבות בכלל.
לטענתם, המטרה הנעלה של המוסיקה היא להקטין את החלק החומרי שבאדם, ובמקביל להגדיל את החלק הרוחני שבו. המוסיקה הרעה מעוררת את היצרים הבהמיים ואילו המוסיקה הטובה מעוררת את היצרים הטובים של האדם. לפיכך, המוסיקאים הפילוסופיים אמרו, כי למוסיקה יש כוח תראפי להבריא את הנפש של החולה.
הערת המחבר: ההגמוניה של התרבות עברה לארצות האיסלם: לבגדד עד המאה ה־10 ולספרד המוסלמית במאות ה־15־11. ההגמוניה של העולם המוסלמי עוברת באמצע המאה ה־15, לאירופה המערבית.(ע.כ)
מתוך ויקיפדיה: אל-כִנדי (בערבית: الكندي ; שמו המלא: أبو يوسف يعقوب بن إسحاق الصبّاح الكندي; תעתיק; אבו יוסף יעקוב בן אסחאק אל-סבאח אל-כנדי (801–873) היה פילוסוף, מתמטיקאי, מוזיקאי ורופא ערבי מוסלמי משבט "אלכינדה" התימני (ומכאן כינויו אל-כנדי) שהשתלט על עיראק. זכה לכינוי "פילוסוף הערבים" ונחשב לאבי הפילוסופיה הערבית והאסלאמית עקב הסינתזה (המיזוג) של פילוסופיה זו עם הפילוסופיה היוונית העתיקה והאימוץ של האחרונה למסגרת אסלאמית.
אל-כנדי היה צאצא לשבט הכִנדה, התימני במוצאו. נולד והתחנך בעיר כופה שבעיראק, ולאחר מכן עבר לעיר בגדאד. אל-כנדי נהפך לדמות מפתח בבית החכמה בבגדאד ומספר ח'ליפים מבית עבאס מינו אותו למפקח על התרגום מיוונית לערבית של יצירות פילוסופיות ומדעיות. החיבור שלו ל"פילוסופיה של העתיקים" (כפי שהפילוסופיה של יוון העתיקה כונתה בפי המוסלמים) השפיע השפעה ניכרת על היצירה האינטלקטואלית העצמאית שלו, שבאה לידי ביטוי במאות חיבורים על נושאים מגוונים הכוללים מטאפיזיקה, אתיקה, לוגיקה, פסיכולוגיה, רוקחות, מתמטיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, אופטיקה, מטאורולוגיה, מוזיקה ועוד.
המוטיב החוזר בכתיבתו הפילוסופית של אל-כנדי הוא הניסיון להראות את ההתאמה בין פילוסופיה לתאולוגיה ואסלאם. יצירותיו הפילוסופיות עוסקות בנושאים הקלאסיים שעניינו את הפילוסופיה האסלאמית כגון טבעו של אלוהים, נפש האדם וטבעם של הנבואה והידע הנבואי. למרות ששיחק תפקיד חשוב בהפיכת הפילוסופיה היוונית העתיקה למוכרת בעולם האסלאם, היצירה הפילוסופית שלו עצמה לא זכתה להכרה רבה כפי שזכה לה אל-פאראבי, ומעט מיצירותיו הפילוסופיות נשמרו עד ימינו
בתחום המוזיקלי, אל-כנדי היה התאורטיקן הגדול הראשון של המוזיקה הערבית. הוא היה מייצגיה של האסכולה הפיתוגיראית במוזיקה. "אל-כנדי התמקד בקשר שבין ארבעת מיתרי העוד ויסודות העולם. הוא טען לקיומה של זיקה בין המיתרים וארבעת המרכיבים הבסיסיים של העולם: אדמה, מים, אוויר ואש… לכך היו, לדעתו, השלכות על משמעותה, כוחה והשפעתה של המוזיקה" הוא הציע להוסיף מיתר חמישי לעוד ודן במשמעויות הקוסמולוגיות של המוזיקה. סך הכל פרסם חמש-עשרה מסות בתאוריה של המוזיקה, מתוכן שרדו חמש. באחד מחיבוריו מופיעה לראשונה בערבית המילה מוזיקה.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הלחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״
עמוד 125