יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות- 1967-1973
המזכ״ל של ״התאחדות העבודה המרוקנית״ – הארגון החזק ביותר בקרב המוסדות השמאליים־לכאורה – מאחז׳וב בן סדיק, התייצב בראש החלוץ ושיבח את עצמו בעתונו ״ל׳אוואן גארד״, על הצלחת ההוראה להחרמה- אולי מפני שרצה לפצות על יחסו הפושר בעבר כלפי UNPF, שהאשים אותו בשיתוף פעולה עם המימשל:
״[החרם] לא יוגבל למיגזר המסחרי ולפועלי הנמל והסוורים.
בכל בתי-העסק, הן הפרטיים והן הממשלתיים, העובדים המרוקניים יסרבו לשתף פעולה עם סוכני האויב. כך במקצועות החופשיים שבהם עורכי-דין, רופאים, אדריכלים, החליטו לתמוך, תוך תמימות-דעים, בעם המרוקני כולו ביוזמתו זו,ולטהר את שורותיהם מגורמים אימפריאליסטיים־ציוניים…
החשיפה הפתאומית של האחיזה בממדי ענק שיש לאימפריאליסטים הציונים בחיים הפוליטיים־כלכליים של ארצנו – חשיפה שהיא תוצאה של עזות-מצח אנטי-לאומית מצד האויב הישראלי על אדמתנו – אינה פוסקת לייסר את המצפון הלאומי של העם המרוקני… וכך, ההתפרצות הלגיטימית הזו של המצפון, נהפכה לפעולה של הגנה עצמית, שהתבטאה בחרם בכל המישורים ובכל הרמות, ובדרישה לשחרור הכלכלה שלנו והמנגנונים החיוניים של מדינתנו, מהשתלטות האויב…״
היו אפילו יהודים מרוקנים שתמכו באופן עקיף במאבק הזה, והסגירו ״השפעה ציונית בקהילה שלהם״. הללו פעלו, חלקם מתוך אידיאולוגיה, ואחרים, מתוך רצון לנצל את המצב. וכך, תשעה אנשי-רוח ועובדי-ציבור מהדרגים הגבוהים, אנשי שמאל, פרסמו קול-קורא שהביא לשערורייה בקהילה, היות שרצה לקשר בין ה״מרוקניות״ לבין נטישת הזהות המסורתית היהודית. במסמך זה, שעליו חתמו בעיקר פעילים קומוניסטים (עו״ד ראלף בן הארוש, ד״ר ז׳וזף בנדלאק ושארל אלאלוף, המהנדסים חיים בנישתי ואברהם צרפתי, פרופ׳ סימון לוי, ליאון אלמעאלם, ז'וזף לוי, רנה אוחאנה ויצחק סבאג) נכתב כך:
״התוקפנות מצד ישראל נגד המדינות הערביות, מדיניות ההתפשטות שלה, הכיבוש והסיפוח של שטחים נוספים…
גורמים לכעס לגיטימי של המוני העם. הציונות מהווה סתירה של האידיאלים, אשר מזה מאות בשנים הפכו את השאלה היהודית לחלק מן ההשקפה הדמוקרטית ולמאבק נגד הגזענות.
אנו סבורים, שמחובתנו להזכיר את העקרונות הללו, משום שאנו משוכנעים, ועומדים על כך, שבתקופה המכרעת הזאת, שבה מרוקו זקוקה לכל בניה, מחובתו של כל מרוקני יהודי נאור, להביע את אהדתו לעמו בכל האמצעים, להילחם נגד האידיאולוגיה והפוליטיקה היהודיות בקרב המיעוט היהודי, ולקדם הכרה לאומית ומלאה בחוגים אלו. זהו קול ההיגיון והתבונה, קול היושרה והנאמנות. זוהי הדרך היחידה שתאפשר לקהילה שלנו לשגשג בחיק האומה אליה היא שייכת…”
לאחר זמן, שארל אלאלוף ורנה אוחאנה הכירו בכך שטעו.
מזכ״ל ה־UMT, שנעשה בוטה עוד יותר, עקב ההצלחה ללא-תקדים של הנושא האהוד הזה, הפך אותו אפילו לנשק נגד המלך עצמו. ב-7 ביולי 1967, במברק שלשונו הייתה ארסית במידה בלתי-רגילה, האשים את ראש המדינה בשיתוף־פעולה עם הציונים וב״הגנה על חסידיהם, יהודי מרוקו, ציונים במסווה של ג׳לאבה ממלכתית״. הכתוב המשיך כך:
”ה-UMT מוקיע בתקיפות את התמיכה המתמדת, ללא כל תנאי, שהממשלה תומכת כמחרחרי המזימות הציונים, נגד כלל ה-OCI [המועצה העליונה של המדינות האיסלאמיות], התנהלות מעין זו מצד המימשל, בנסיבות הטרגיות העוברות כעת על העולם הערבי, מהווה פגיעה בעם המרוקני, ועלולה להביא לתוצאות חמורות בקרב מעמד הפועלים, אשר חש בהתמרמרות את המעמסה החונקת של האימפריאליזם על הארץ ואת השתלטנות הציונית על מרכז העצבים של מנגנון המדינה המרוקנית…׳׳
הפעם הגזימו. כבר לא היה מדובר רק בהתקפה על היהודים, כי אם על המישטר. ראש הממשלה החדש, ד״ר מוחמד בן חימה, הורה לעצור, עוד באותו הלילה, את מנהיג האיגודים. בהמשך פרצה שביתה כללית כדי למחות על מאסרו. הוא הובא למשפט ונדון לעונש של שמונה־עשר חודשים בכלא, למען יראו וייראו, ובערעור אושרר גזר־הדין.
השלטונות, שדומה היה שהם המומים עקב הדמגוגיה הפאן־ערבית וההסלמה האיסלאמיסטית, ולאחר שהתקבל רושם שהם חוששים מפני עימות פנים־אל־פנים, שבו ונטלו את המצב לידם בתקיפות. ראש הממשלה החדש, טכנוקראט רחוק מכל קנאות, ד״ר בן חימה, הזהיר מפני ״כל מעשה נמהר נגד היהודים המרוקנים״. המלך הוקיע את ״המוחות המרושעים, אשר במסווה של סיסמאות בדבר הערביות והאיסלם, מתכוונים קודם כל [לקדם] אינטרסים פרטיים״ וברצונם לפגוע ביציבות המישטר בכך שהם חורתים על דגליהם ״סיסמאות בוגדניות״. המלך טען שהוא אינו זקוק לשיעורים בסולידאריות ערבית מאף אחד: ״מרוקו מילאה את כל חובותיה כלפי הערביות והאיסלאם, ואין שום סיבה לשבש את החיים בארך בגלל המאורעות במזרח הקרוב״. הוא הוסיף: ״המאבק כעת הוא במישור הכלכלי, הדיפלומטי והמדיני. מדובר במאבק שבו בונים סכרים, מקימים בתי-חרושת, ואין ספק, שאי-סדרים מהווים גורם הרסני עוד יותר מאשר המלחמה עצמה.״
כדי להשיב את השקט על כנו, חסן השני השתמש באותן מילים כמעט שבהן השתמש אביו המנוח ב-1948, כדי להזכיר לאזרחים היהודים והמוסלמים את חובתם. מן ההמונים המוסלמים המלך דרש שלא להפוך את היהודים המרוקנים הנאמנים לארצם ואת הישראלים ״התוקפנים״ למיקשה אחת, ולהפסיק בעקבות זאת את החרם הכלכלי נגד היהודים שבחרו להישאר במרוקו. ואילו לאזרחים היהודים הגיע קול-קורא רשמי מטעם המימשל שהזכיר כי:
״הזכויות שהוענקו להם עומדות בסתירה מוחלטת לכל תמיכה וסיוע שהמרוקנים בני הדת היהודית עשויים להעניק לציונות…הממשלה לא תהסס ליישם את החוק בכל חומרתו, נגד אלו שיואשמו בשיתוף־פעולה עם הציונות, ומזכירה ששיתוף- פעולה מעין זה עלול לגרום לשלילת האזרחות.״
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973
עמוד 115
כתיבת תגובה