מורשת יהדות מרוקו

״אנוס רחמנא פטריה״?

בעיותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל נוכח ההלכה

אליהו ליפינר ז״ל

מפאת עצם טיבם של הדברים, הבא לדון בסוגיית האנוסים בפני ההלכה פונה מיד ליוריספרודנציה [תורת המשפט א.פ] הרבנית שבספרות השאלות ותשובות, Responsa בלע״ז, שהרי בתורת משה לא מופיעה בעיה זו. אולם, מעבר לאותה יוריספרודנציה, שבה ניתנו פתרונות מחייבים לכאן ולכאן, נפתח את דיוננו זה דווקא בשאלות שנשאלו ובתשובות שניתנו מפי האנוסים בינם לבין עצמם בענייני הלכה למעשה. יוריספרודנציה עממית ומחתרתית זו בארצות הגזרה, כשהשואל והמשיב אינם מחכמי הדור אלא מפשוטי העם, ואף בעלי מקצוע נחותים — אם ביום מן הימים תיחשף, תלוקט ותיבחן כראוי, תגלה לפנינו את מצוקת נפשם של אנוסי הדור במידת נאמנות יתרה בהרבה מזו שבאותה ספרות קלסית שנתרחבה ונתפשטה ברבים ומשתרעת על פני תקופות וארצות. וכפי שיש לנו דינים ומצוות ״מדאורייתא", הכתובים במפורש בתורה, בניגוד לדינים ומצוות ״מדרבנן״, שנקבעו על ידי החכמים, כן תהיה לנו ספרות שאלות ותשובות בכתב, על ידי רבני הדור, וסוג שאלות ותשובות בעל פה, כשהשואלים והמשיבים הם האנוסים בינם לבין עצמם, במחתרת.

מזדמן לי מדי פעם לשהות תחת קורת גגו של הארכיון הלאומי של פורטוגל, בעיר ואם לישבונה ההוללה והמהוללה, כפי שכינוה חכמי הדור שלפני הגירוש; ותוך כדי עיון, פעם, בראשון פנקסי ההלשנות בפני האינקוויזיציה, הגנוז שם, נתקלתי במסירה אחת מיום 15 במאי 1538, מרשימה בתוכנה. נמסר בה על דיאלוג בענייני דת משה בין שני אנוסים בעלי מלאכה, שעה שנזדמנו בדרך אקראי ב״ריביירה״. דעו לכם שכך היו קוראים בימים ההם לשכונה אחת שעל חוף הנהר טז׳ו או טאג׳וס, שבה התנוסס לתפארת ארמון מלכי פורטוגל, הידוע בהיסטוריה בכינוי Palacio da Ribeira. כשדת היהודים עדיין הייתה מותרת בארץ, דרכו ועלו לא הדין של האינקוויזיציה ותיקיו דברי אמת ודברי שקר משמשים בערבוביה ולא תמיד ניתן להבחין בין אחד למשנהו.

תופעת היוריספרודנציה הפנימית והמחתרתית חזרה ונשנתה במושבותיה של פורטוגל מעבר לים, שבהן נתיישבו פליטי האינקוויזיציה. לגבי אנוסי פורטוגל לשעבר, שבאו לברזיל מליסבון דרך אמסטרדם, מובאת לרוב בהיסטוריוגרפיה השאלה ששאלו מפי הגאון ר׳ חיים שבתי משלוניקי, בשנת 1636 בערך, בעניין תפילת הגשם. מאחר שעונות השנה — טענו — הפוכות במושבה מאלה שבחצי כדור הארץ השני, הרי שתפילת הגשם במועד המקובל עלולה ליהפך לקללה לחקלאות אצלם. איך עליהם לנהוג ? לניסיון הנועז הזה לשנות סדרי ליטורגיה בהתאם לתנאים הגאוגרפיים נענה הגאון בחיוב, כנודע, ופסק שאם ״הוא רע להם אין לשאול גשם כלל״. אולם השואלים הללו, שפרה עליהם נחלתם, שחיו תחת שלטון כיבוש ההולנדים הזמני במושבה הפורטוגלית והיו בעלי מעמד גבוה בחברה הקולוניאלית, לכן ניתן היה להם להפנות שאלותיהם לחכמי הדור. אולם בשנים הקודמות לכיבוש, הנוצרים החדשים מראשוני המתיישבים באותה מושבה פורטוגלית וקתולית, היו שואלים את השאלות בינם לבין עצמם, כפי שעולה מכתבי המלשינות בפני באי כוח האינקוויזיציה, שנשתמרו מאז.

הנה, לדוגמה, בסוף המאה הט״ז, ליאונור דה תזה ובעלה הרופא דואאו ואז סירון, שבאו מפורטוגל לברזיל, התלבטו בסוגיית חוקיותם, מבחינת ההלכה, של ילדים מנישואי תערובת בין נוצרים חדשים לבין נוצרים גמורים. הלכו ושאלו את פי בן עירם בנטו טיישיירה, נוצרי חדש ומתייהד אף הוא, שהיה מפורסם בידיעותיו ב״תורה הישנה״. וזה פסק כי ילדים שנולדו לאם יהודייה או נוצרייה חדשה הנשואה לאיש ממוצא נוצרי גמור, הם חוקיים מבחינת דת משה. ולתהיית השואלים על תשובתו זו, הוסיף הנשאל לתת לה טעם ונימוק באמרו שיש לפסוק כך על אחת כמה וכמה, משום שעל־פי תורת משה מותר אף לקחת אישה מבנות הגויים במלחמה.

בתקופת אותו משיח תמוה מסיטובאל, כשרבים ראו את פניו כפני מבשר משמיע גאולה, ואף בקשר לפעולתו המשיחית גופא, הלך והתפתח בפורטוגל סוג מיוחד של שאלות ותשובות בעל־פה ובכתב, בין האנוסים לבין עצמם ואף ביניהם לבין נביא מקומי אחד, תמוה אף הוא, כנראה נוצרי גמור, בכינוי באנדארא. עדויות רבות נגבו על כך בבתי הדין של האינקוויזיציה מפי עדי אמונים ואף מפי אחרים שהרחיקו עדותם. דבריהם הועלו על הכתב על ידי נוטריונים שפעלו ליד החוקרים, עד עד בגרסתו הוא ובסגנונו הוא. אולם סוגיה זו, הנוגעת יותר לתחום האסכטולוגיה מאשר לתחום ההלכה, תעמוד לבירור במקום אחר. כאן נסתפק בדוגמאות המעטות על הפעלת מוסד השאלות ותשובות בין האנוסים לבין עצמם, שמשמעותו הרבה והצורך לחקרו הודגשו לעיל, ונעבור להציץ בספרות השאלות והתשובות הקלסית, שכבר לוקטה ונבחנה די צורכה, שכן היום משתקפת רק בה בעיית האנוסים בפני ההלכה על כל היבטיה.

אולי נופתע לדעת כי הדמויות היותר דרמטיות הללו שבדברי ימי ישראל, אנוסי ספרד ופורטוגל, מסווגים אף הם בספרות זו לשני סוגים עיקריים: אנוסים טובים ואנוסים רעים. כלומר, אלו שהוטבלו והתנצרו מאונס והלכו בפרהסיה בחוקי הגויים אולם בסתר לבם פנימה לא שינו את טעמם ושמרו על דתם; והאחרים, שתחילתם הייתה אמנם באונס, אך סופם היה ברצון. ובסופם זה התערבו אלה האחרים בין הגויים והיו למומרים לתיאבון, כלשון הימים ההם, שבשאיפתם להגיע להנאת ממון ־משרות רמות לא נמנעו אף מלהזיק לאחיהם באונס גמור. מאידך גיסא, גם אלה ־טובים נחלקו לשניים: חלקם נחשבו כתינוקות שנשבו בין הגויים משום שהשתדלו לצאת את ארץ השמד על אף כל הסכנות הכרוכות בדבר; כאשר האחרים, שהיה בידם לעשות כך, לא עשו זאת.

סיווג כפול ומכופל זה קבע במידה מרובה את יחס ההלכה לאנוסים, שעה שניסו לחזור ליהדותם בארצות הפלטה. מכאן, שאף אחרי שיצאו מסיבה זו או אחרת מארץ גזרתם מעבדות לחרות לא תמו כליל בעיותיהם של אנוסי הדור. אמנם נתקבלו בסבר פנים יפות ונאמר עליהם שבאו לחסות תחת כנפי השכינה והחילו עליהם כינויים אחרים לשבח מאוצר המליצה. אולם לבטים קשים נתלבטו חכמי ההלכה בדבר חזרתם ליהדות וקליטתם בה מחדש.

״אנוס רחמנא פטריה״? בעיותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל נוכח ההלכה-אליהו ליפינר ז״ל.

עמוד 131