מורשת יהדות מרוקו

פרשת ויצא

"וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי"

פרשת ויצא היא פרשת התפתחותו של יעקב, העמדת השבטים והקמת בית יעקב. הפרשה פותחת בחלום הסולם ובבית האל ובמעמד 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' (בר' כח, יג) וההבטחה הגדולה: 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' (שם, יג-טו). החלום  וההבטחה הגדולה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם, טו), ואכן לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום,  יעקב הבורח בודד וחסר כול מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי".

במקביל להתגלות לקראת הגלות הראשונה והבריחה לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ובהתגלות זו לקראת גלות מצרים מבטיח הקב"ה "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה…" (שם, מו, ד). הצירוף 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה' מתחבר לאמירה 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', (תהלים צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:

'כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך,               אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות בשבילי אני              עושה כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט) וירא כי אין איש וישתומם וגו'^[1]

ועוד נרחיב בעניין בע"ה בפרשת ויגש. 

דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

                 מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי

                 וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי

                 לְשַׁדִּי נֶהְפַּךְ / לְחֹרֶב וְשָׁרָב

                 כְּבֵדִי נִשְׁפַּךְ / מִיּוֹם חָרַב

                 דְּבִירִי, וְאַפָּךְ / נִמְשַׁךְ וְרוֹב רָב

5                              וְאַרְיֵה בְמַאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי.

                 וְהִנְנִי זוֹחֵל / וְנַפְשִׁי דָוָה

                 מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה

                 וַאֲנִי מְיַחֵל / וַאֲסִיר תִּקְוָה

                                כִּי אֱלֹהַי וַה' לְרִיבִי.

10             יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה

                 יְשֵנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה

                 וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לְגוֹלָה וְתוֹעָה:

                                שׁוּבִי אֶל עָרַיִךְ שׁוּבִי.

                 חֲנִיתְךָ הָרֵק / וּנְקֹם שְׁכוּלָה

15             מִצַּר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה

                 כְּגֶפֶן שׂרֵק / וְתִהְיֶה בְעוּלָה

                                הָאוֹמֵר לַצוּלָה חֳרָבִי.

                 זְמִירוֹת מְתַנִּים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם

                 לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם.

20             קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם

                                זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא.

1. מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2. ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3. לשדי… ושרב: יבשה  בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4. כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 4­-5. מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6. ואריה במארב: הוא האויב, על פי  תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7. זוחל: ירא ורועד  7­-8. ונפשי… רוה:  נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9. ואני… תקוה: אני מצפה  לגאולה  אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10. כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג.  14-11. ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11. ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12. יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי  זכ' ט, יד. 13. ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14. שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". 15. חניתך …שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 16. חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 16­-17. על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי  יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 19­-22. זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".

לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד "מזקני לשון הקודש". את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס^[2] . לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן בכל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי.

השיר שלפנינו הוא שיר מעין איזור בעל מדריך דו-טורי וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" המשקפת את אורך הגלות. שאלת הדובר – הוא עם ישראל – ובקשתו היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום".

בקשת החלום מתקשרת היטב אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר  מסב את הדברים כלפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני  בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה.

הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל  בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת.

כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ושיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב".

המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש  וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".

[1]           שמות רבה, פרשת משפטים, פרשה ל.

[2] ד' פגיס, שירי לוי אבן אלתבאן, ירושלים תשכ"ח.

א. כפיטן

בבתי־הכנסת בקזבלנקה של שנות ה־ 40 וה־ 50 היה ר׳ דוד בוזגלו אורח קרוא בכל עת.

בכל בית־כנסת חיכו שישתתף איתם בתפילה. ר׳ דוד, שהיה שליח ציבור ופיטן ידוע, ידע לחלק את זמנו בין שאר בתי־הכנסת בעיר. הוא מימש את הציפיות ועבר מבית־כנסת לבית־ כנסת. כל בתי־הכנסת שבהם השתתף, אם בתפילה ואם במעמד הבקשות, היו מלאים מפה לפה. כל דבר שהוציא מפיו כדברי תורה או פיוטים, היה זוכה להתפעלות מפי השומעים. תגובת המתפללים היתה קבועה ״שיהיה בריא״.

קולו הנישא מעל לקולותיהם של המתפללים ושל הפיטנים האחרים הפך לקול המבוקש ביותר בקזבלנקה. גם לאחר שאיבד את ראייתו המשיך, מדי פעם, באהבתו ־ להיות שליח ציבור. זכרונו המופלא בא לידי ביטוי גם כאן. הוא הכיר את כל התפילות בע״פ ועל כך זכר תמיד לקריאות התפעלות מפי המשתתפים בתפילות.

הרב שלום משאש כותב בשבחו של ר׳ דוד בוזגלו:

"וכשהיה משורר בשבתות באשמורת הבוקר בקולו הנעים ומבטאו הנוה ורגשו הנעלה, היה כולו חוצב להבות אש, וכל גופו מרתית רתות, בשירים היוצאים מלב טהור כנצינצם בסיני, הנכנסים ללב כל שומעיה ובכללם אני הצעיר, וכל רוחם ונפשם מתמלאים רגש נורא, ומגיעים לתענוג נפלא שאין כמוהו. אשריו ואשרי חלקו שכיבד את ה' מגרונו וזיכה את הרבים…ואמרתי עליו בסיום הבקשות " מדור דוד לא קם כדוד", כי היה באמת דבר נפלא"

כפי שכבר ציינתי, לר׳ דוד לא היה בית־כנסת קבוע לתפילה. הוא ביקר בבתי כנסת שאליהם הוזמן. שם הוא חי והתפרנס מתרומתם של תורמים ונדיבי לב. כך הפך בעצם הפיוט, שהיה אהבת חייו, למקצועו, בבחינת ״תורתו־אומנותו״. לעתים ארגנו לו מגביות בין באי בתי־הכנסת. ידוע גם, כפי שסיפר לי שמשו מר משה אוחיון, כי בקזבלנקה ארגנו את תפילות הימים הנוראים במועדון תרבות מקומי, ולשם הוזמן ר׳ דוד בוזגלו כשליח ציבור וכפיטן. את המקומות היו צריכים להזמין ולשלם בעדם שבועות מראש. בדרך זו זכה וקיבל ח דוד חלק מהרווחים ששילשלו המארגנים לכיסם.

במועדון תרבות זה הנהיגו בחורף 1961 את ״שירת הבקשות״ בלילות שבת שבהם השתתף ר׳ דוד.

בערבי הבקשות שבהם נכח ר׳ דוד, רק מי שידע היטב את הפיוטים הורשה להשתתף בקטעי הסולו. ר׳ דוד לא הסכים שישירו בפניו ״פיטנים״ שאינם בקיאים היטב בפיוט, או שמזייפים בקולם. נלמד מכאן על שמיעתו המוסיקלית ורגישותו לסטיה מהלחן המקורי. אך אין בכך די. דוד גבאי, מי שהיה נער בן 17 שנה במקהלת ״נעים זמירות״, מספר בהתרגשות על ערבי הבקשות שבהם השתתף, ושם ראה ושמע את ר׳ דוד: ״כאשר היה נכנס ר׳ דוד לבית הכנסת היתה משתררת דממה מוחלטת, היתה לו שמיעה חדה, ואם מישהו מבין הנוכחים היה מדבר ומפריע, הוא מיד השתיק אותו. היינו מתפלאים מיכולת שליטתו באנשים, הוא היה בשבילנו הכל״. יכולת השליטה של ר׳ דוד במעמד הבקשות היתה ברורה. הוא לא הסכים שמסביב לשולחן המרכזי ישבו סתם ״עמך״ (כנהוג היום). בהיותו ה״מקדם״ של הערב הוא העביר את רשות הפיוט בין הפיטנים השונים, ולא היו כל עוררין על מעמדו. העדויות, כפי ששמעתי אותן, אומרות כי בשלב מסויים, כשהיו ערעור וקריאת תיגר על מעמדו מצידם של תלמידיו דוד אלמקייס ואברהם ארזואן, הם עזבו את החבורה של ר׳ דוד והקימו חבורה משלהם. כאשר גילה ר׳ דוד שהם עזבו, נעצב בליבו והוא החליט להמשיך בלעדיהם. כדי לרתק את הקהל ולמשכו לחבורה שלו, החליט ר׳ דוד לשבץ ב״שירת הבקשות״ גם אחדים מהלחנים השעביים המוכרים שהיו אז בקזבלנקה. לאחר זמן, חזרו שני התלמידים הפורשים לחבורה והכול חזר לתיקונו.

הדבר מזכיר לי במידה רבה את הפיטן המוביל בדימונה, מר יהודה ללוש. גם הוא לא נותן לפיטנים המזייפים בקולם להמשיך בפיוט. הוא מיד מתקן ונוזף בפיטן.

מקהלת ״נעים זמירות״ הוקמה ע״י יהודי ספרדי שחי בקזבלנקה בשם בן הרוש, והיא פעלה בבי״ס ״אם הבנים״. הנערים התקבלו למקהלה מגיל 12־11 שנה והוזמנו להיות נוכחים גם בערבי הבקשות.

מקרה זה לא ערער לרגע את מעמדו הנישא של ר׳ דוד בקרב המתפללים והמשכימים קום ל״שירת הבקשות״. הוא, כדרכו וכהרגלו, המשיך להלהיב בשירתו הנעימה ולהתלהב בעצמו. מרוב התלהבות אמר באחת ההזדמנויות: ״לולא התביישתי, היתי קם לרקוד בבית־ הכנסת״.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–כפיטן

עמוד 148