מורשת יהדות מרוקו

ספרות התעמולה של שלוחי א״י

סיפורים אודות מקומות קדושים

גם שלוחי א״י שלא חיברו או הדפיסו ספרים על מקומות קדושים בא״י, הרבו לספר על מקומות כאלה לפי מראה־עיניהם, ואף נשאלו שאלות בענינים אלה ע״י בני הגולה. ואביא כאן לדוגמא את הסיפור שמספר ר׳ משה מרגליות מחבר ספר ״מראה הפנים״ על הירו­שלמי בדבר שיחתו עם ר׳ יצחק זאבי, שהיה בשליחות חברון באיטליה וארצות אירופה המערבית בשנות תקכ״ג—תקל״ב (1763—1772). ואלה דבריו: ״וכשהייתי באיטלייא דברתי עם שליח אחד מחברון, היה גברא מהימנא ושמו חכם ר׳ יצחק זאבי ז״ל, וכשבאנו לדבר מענין מערת המכפלה, אמרתי… אם יש לו איזו ידיעה מפי השמועה יגיד לי, והשיב לי: האמת הוא שאין רשות לשום אדם להכנס לשם, ובעונש מיתה אף להשומר ישמעאל היושב שם אם מניח לאחד להכנס, אבל זכור אני כשהייתי בן שבעה או שמונה שנים נכנסתי אני עם אמי ז״ל ע״פ סיבה, שהשומר חלה מאד ושלח אחרי אמי, שהיה מכירה שהיא בקיאה הרבה ברפואות העשבים והסממנים, וציוה שתבא אליו בלילה ובהצנע מאד, ולקחה אותי אתה עמה ברשות השומר הלז, וכשנכנסנו להחצר הוליך אותנו למעלה, להכפה הבנויה ע״ג המערה, והיא שעשתה הילני המלכה לכבוד, והיא מצוירת ובנויה לתלפיות יפה עד מאוד, וכשהיינו למעלה ראינו שבשמי הכפה מצויין הכל ובסימן על האבות והאמהות הנתונים במערה למטה, ושם אי אפשר לשום נפש להכנס, ובתוך כך ראינו בשמי הכפה בראש כתוב אברהם, ובצדו כנגדו שרה, ובאמצע כתוב יצחק ובצדו כנגדו רבקה, ואח״כ יעקב ובצדו כנגדו לאה… עוד סיפר לי החכם השליח הנ״ל שראה עוד שם מן הצד כמו תיבה עשויה בתוך עמוד הכותל, ושאלו להשומר מה זה, ואמר שמקובלים הם כי ראשו של עשו טמון וקבור שם מלמטה ולא כתבו שמו כ״א עשו זה לסימן״.  נקל לדמות את הרושם הרב שעשו סיפורים כאלה מפי שלוחי א״י על קהל שומעיהם.

תיאורי החיים בא"י

תיאור מקומות קדושים בא״י היה נושא חביב על בני הגולה ולפיכך הקדישו לו שלוחי א״י רבים מספרי־התעמולה שלהם, אבל לא היה זה נושא יחיד. היו שלוחי א״י שהבינו כי תיאור חיי־ההוה בא״י ימשוך את הלב לא פחות מתיאור קברי צדיקים, ורבים מהם הדפיסו בימי שליחותם ספרים שבהם מתוארים חיי הישוב בארץ־ישראל בימיהם, ומידי שלוחי א״י נשארו לנו כרוניקות יפות ורבות־ענין של מאורעות חשובים בחיי הישוב.

הראשון והחשוב שבהם הוא ספר ״חרבות ירושלים״ שנדפס ע״י שלוחי ירושלים בויניציאה בשנת שצ״ו (1636) ובו מתוארים בדייקנות מרובה ובסגנון נאה ובפרטי־פרטים המאורעות המזעזעים בירושלים בימי שלטון הפחה רודף־הבצע מוחמד ן' פרוך. כמובן, שמטרת הפרסום הזה היתה לעורר את הקוראים לבוא לעזרת ירושלים כדי שתוכל לפרוק מעל עצמה את עול החובות העצומים שהועמס עליה בשנות שלטון הצורר שפ״ה— שפ״ו(1625—1626). המחבר עלום־השם הוסיף לתיאור המאורעות גם ויכוח עם אלה מבני־ הגולה הטוענים ״כי יותר טוב היה לצאת מירושלים מלהכניס עצמנו בעול החובות הגדולות האלה״, ובעשרה נימוקים נמרצים הוא סותר טענה זו.

 ר׳ משה פוריית, שליח עדת האשכנזים בירושלם, או שליח־לעצמו, באירופה באמצע המאה השבע־עשרה, הדפים בפראנקפורט־דמיין בשנת ת״י (1650) קונטרס רב־ענין ביהודית־אשכנזית בשם ״דרכי ציוך, שבו הוא מתאר את חיי ירושלים יום־יום, ההיים החמריים והרוחניים כאחד, ואת דרכי־העליה לארץ־ישראל לכל פרטיהן.

שאלו שלום ירושלים

״שאלו ר׳ גדליה מסימיאטיץ, שעלה לא״י עם שיירת ר׳ יהודה חסיד בראשית שנת תס״א (1700) ויצא אהר־כך בשליחות עדת האשכנזים שבירושלים, הדפיס בדרך־שליחותו  בברלין בשנת תע״ו(1716) את ספרו ״שאלו שלום ירושלים״ שבו הוא מתאר בסגנון חי את עלית ר׳ יהודה חסיד וסיעתו, את חיי העולים בירושלים, את הליכות הארץ בכלל ואת המאורעות המדיניים בירושלים בראשית המאה השבע־עשרה. בהקדמתו הוא מספר, שנתעורר לכתוב את הספר מפני שראה ״שבני ישראל מחבבין את הארץ מגדול ועד קטן, איש ואשה, ומידי עוברי מעיר לעיר מתקבצין לידע הנהגת הארץ ותחלואיה… ואת עם הקודש היושב בה עתה בחורבנה במה מתפרנסין וכן שאר חדושים, על כן כתבתי על הקונטרס כל הדברים האלה ונתתי להם למען יקראו ולמען ילמדו וידעו הכל,כאלו היושב״.»

אמנם אין הוא מסתפק בתאורים, אלא גם פונה לעם ודורש עזרה ליושבי א״י: ״לכן ראוי שתרחמו על ציון, כי היא בית חיינו, למען לא תבשו כשתבנה במהרה בימינו״. את זכותו של הישוב בא״י ליהנות מעזרת הגולה, הוא מבסס בדברים אלה: ״ודלי העם אשר יושבים עתה בתוכה ישיבה של צער, הם שלוחי דרחמנא ושלוחי בני ישראל אנשי הגולה אשר בחו״ל, לישב בא״י שומרי משמרת הקודש…ואם תחזיקו אותם הוי כאלו אתם יושבים בא״י ותזכו להיות מן הדרים בא״י ודומה כמי שיש לו אלקים״.

זמרת הארץ

״ משנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) ע״י ר׳ חיים אבואלעפיא, וחתנו ר׳ חיים  וינטורה נשלח לארצות אירופה כדי לקבוע שם קופות מיוחדות לשם טבריה, נעזר אף הוא באמצעי זה, והדפים במנטובה בשנת תק״ה את הספר ״זמרת הארץ״ לר׳ חיים בירב (אף הוא חתנו של ר׳ חיים אבואלעפיא), הכולל כרוניקה רבת־חן על חידוש הישוב בטבריה בעזרת השיך ד״אהר אל־עמר שהשתלט על חלקים גדולים בגליל, על הברית בין הרב והשיך, ועל תלאות העיר בשעה ששם פחת דמשק מצור עליה, בצירוף שירים בעברית ובלאדינו בשבח טבריה. תיאור זה של הרפתקאות הישוב היהודי המחודש בטבריה ועמידתו האיתנה של ר׳ חיים אבואלעפיא שלא אבה לעזוב את העיר אפילו בימים הקשים ביותר, חיבב את טבריה על בני הגולה יותר מכמה וכמה כרוזים מעוררים רחמים, וקופת טבריה (שנקראה מאז על שם ר׳ מאיר בעל הנם הקבור בטבריה) היתה אחת הקופות החביבות ביותר בארצות רבות במזרח ובמערב. וכשיצא ר׳ חיים שלמה אבואלעפיא, נכדו של ר׳ חיים אבואלעפיא, בשנת תקע״ו(1816) בשליחות טבריה לאיטליה, חזר והשתמש באמצעי זה והדפיס שנית בליוורנו בשנת תק״פ (1820) את הספר ״זמרת הארץ".

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי- ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

עמוד 86