ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
רמ״א – האיש, המנהיג והדיין
חינוך
הרב משה עמאר
בתקופה הקדומה בכל ארצות העולם היה מקובל שחינוך הילדים והלימודים זה נושא פרטי ועניינו האישי של כל אחד, וזה היווה נטל כספי על המשפחה. כי השלטונות לא דאגו למוסדות חינוך ולא למורים. לכן מי שהיתה לו יכולת שילם עבור חינוך בניו ולימודם. כזה היה המצב אצל הגויים בכלל עד למאה הי״ט. בארצות האיסלאם כזה היה המצב עד למאה הכ', רק מיעוט קטן זכו לחינוך כל שהו בעוד מרבית האוכלוסיה אנשים ונשים לא ידעו קרוא וכתוב.
לעומת זאת אצל העם היהודי שחלק ניכר מאורח חייו מחייב לדעת לקרוא הן להתפלל והן לברכות הנהנין וכו' בנוסף קיימת מצות עשה בתורה ללמוד תורה וללמדה לבנים כמו שכתוב: 'ושננתם לבניך ודברת בם (דבי ו, ז); לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח). לכן עם כל הקשיים שבדבר גם קהילות קטנות דאגו למורה שילמד את כלל הילדים לקרוא, כדי שיוכלו לקיים אורח חיים יהודי, כמובן שהורי הילדים השתתפו בהוצאות לפי יכולתם. ולמעשה רוב ניכר של ילדי היהודים בימי הביניים ידעו קרוא וכתוב. חינוך זה כלל רק בנים, כי בנות לא מחוייבות בתפילה ובתלמוד תורה, ומאחר שהחינוך היה נטל כבד, לא דאגו להן לחינוך פורמאלי כלל. גם אצל הבנים המדובר לחינוך עד לגילאי 10-12. ומכאן ואילך מי שיכל מימן לילדיו השכלה נרחבת יותר, בעוד מרבית הילדים נשארו ללא מסגרת חינוכית. חלקם הועסקו בפרוטות כשוליות אצל בעלי מלאכה ובכך גם עזרו להוריהם בכלכלת הבית, ורובם הסתובבו באפס מעשה.
ולכן כאשר חברת כי״ח הציעה את עזרתה לטפל בחינוכם של ילדי ישראל, למרות שהחינוך שלה היה בעיקרו השכלה כללית שיבטיח את פרנסת הילדים בעתיד, הוא לא כלל לימודי יהדות ברמה נאותה והיו תקופות שהנטיה היתה להרחיק הילדים מקיום המסורת היהודית. בכל זאת הקהילות קיבלו הצעותיה, כי עדיף שהילדים ילמדו השכלה כללית ומקצוע לפרנסתם מאשר להסתובב ברחובות באפס תקוה. גם מרבית הרבנים השלימו עם תוכנית הלימודים שהביאה כי״ח, כי היו מודעים למציאות העגומה, הם אף שרו שירי הלל לכי״ח על תרומתה הגדולה. גם הרמ״א כששמע שחברת כי״ח עומדת להקים בתי ספר במארוקו ללמד בהם את ילדי היהודים, התלהב מהרעיון ואף תלה בו תקוות שזה ישפר את מעמדם ותדמיתם של היהודים בעיני הגויים. וגם הוא חיבר שיר למעלת ראשי החברה.
פעילותו למען הקהילה
הרמ"א חי בתוך העם, חש בסבלם מעול הגלות הקשה וכאב את כאבם. את צערו זה ביטא בכל הזדמנות במיוחד בחלק גדול משיריו, בהם שילב בתיאורים קודרים את סבל הגלות, תוך הבעת אמונה ותפילה לגאולה שתבא במהרה. באחד מתיאוריו הוא כותב בחרוזים נאים:
רב החסד לכל קוראיך אנא ה' לישועתך קוינו כל היום כלה שארי ולבבי.
הבט משמים וראה בעוני אמתך עדה קדושה לקהת לנהלה, עולליה הלכו שבי. דלונו
מאוד מפני גויים מפני לסטים, גוי עז פנים והוא כלבי.
זה רודה וזה מרדה שבו ויבוזו, עד מתי רשעים יעלוזו, זמותי נתקו מורשי לבבי.
ברוגז רחם תזכור, ה' שלח משיח לפי תומו, מדלג על ההרים דומה דודי לצבי.
ושבו בנים לגבולם,… והבית בהבנותו באבני חפץ וחומת אש סביב ולא יהל שם ערבי….
מספרים כי לרמ״א עצמו היו יחסים טובים עם נכבדי המוסלמים ובמיוחד עם חכמיהם. הוא השתדל לעזור לבני עמו להקל מעליהם עול הגלות הקשה, פנה במכתבים למנהיגי יהדות העולם ודרש את התערבותם לטובת אחיהם במארוקו. באחד המכתבים בשנת התרמ״ז (1887), פנה ליהדות אמריקה להפעיל את השפעתה במשרד החוץ על מנת להשיב את השגריר האמריקאי מר פיליף מאטיוס על כנו לשרת במארוקו, מאחר שהוא עזר רבות ליהודים. הוא מדגיש שאין בכל השגרירים אדם אחר המסוגל לעזור כמותו, ובמכתבו מתאר את סבלם של יהודי מארוקו. הוא פנה גם לחברת כי״ח וביקש עזרתה לפעול להקלת סיבלם של יהודי מרוקו, היה בין אלה שכתבו לחברת כי״ח פרטים על חיי היהודים בעיר צפרו. וכשהפניות לעזרה עשו רושם והגיעה משלחת מטעם ממשלת צרפת ביוזמת ראשי כי״ח, לבדוק מצבם של יהודי מרוקו ומעמדם, הוא כתב שיר לכבודם:
פיוט כוננתיהו לכבוד השר באסאדור סי' פירו אשר שולח מאת ממשלת פראנסא רייפיבליך לשחר את פני המלך לטובת אחינו בני ישראל. גם צווה מאת החברה הקדושה הברת כל ישראל חברים לדרוש ולתור בענין עם בני ישראל הפזורים בארצות המערב לתור להם מנוחה. ובא עמו הגביר המרומם הלו הוא חיים בך שמול אשר על ידו שלחו מתם איש יודע ספר ולשון פראנסא לחנך את הנערים במתא פאס יע״א ללמדם כתב ולשון וחכמת המספר ה״ה שלמה עולייל והמשגיח עליהם במתא פאס יע״א הוא ידידינו אור יקרות החה״ש כהה״ר יעקב בן זמרא יש״ץ
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
עמוד 7
עם נאמני-שיר — לחנוכה-מילים — ר׳ דוד בוזגלו
עם נאמני
שיר — לחנוכה
לחן — שיגה מצריה — או מוואל זידאן
מילים — ר׳ דוד בוזגלו
פזמון
עַם נֶאֱמָנַי, זֶרַע אֱמוּנַי
הוֹדוּ לָה', כִּי גָּבַר חַסְדּוֹ,
בִּימֵי מַתִּתְיָה, זָקֵן יְדִידְיָה.
רַב עֲלִילִיָּה, פַּקָּד צֹאן יָדוֹ,
בָּנָיו חֲנִיכָיו, יוֹצֵא יְרֵכָיו,
הָלְכוּ בִּדְרָכָיו, לָבְשׁוּ אֶת מַדּוֹ.
עַם יָוָן תַּקִּיף, אֶת צִיּוֹן הִתְקִיף,
וַה' הִשְׁקִף, מִשְּׁמֵי הוֹדוֹ.
גִּבּוֹרִים נָפְלוּ, וּטְמֵאִים חָדְלוּ,
וְגֵאִים שָׁפְלוּ, הָרַב עִם עַבְדּוֹ.
חַלָּשִׁים נָצְחוּ, צַדִּיקִים צָלְחוּ,
וּטְהוֹרִים שָׂמְחוּ, אִישׁ וּמַחְמַדּוֹ.
בָּאוּ לַמִּקְדָּשׁ, שָׁרוּ שִׁיר חָדָשׁ,
לָאֵל הַנִּקְדָּשׁ, גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ.
וּטְהוֹר שְׁמָנִים טָמְאוּ יוֹנִים,
וּקְהַל כֹּהֲנִים, חָשׁ לְהִפָּקְדוֹ.
וּבְחִפּוּשׂ יַחַד, מָצְאוּ פַּךְ נִכְחָד,
רַק לַיְלָה אֶחָד, סִפֵּק לְבַדּוֹ.
עוֹד שִׁבְעָה מָשְׁכָה, מִדָּתוֹ אָרְכָה
כִּי הַבְּרָכָה, שָׁרְתָה עַל יָדוֹ.
יָמִים שְׁמוֹנָה, גָּמְרוּ רְנָנָה,
לְאֵל אֱמוּנָה, אֵין מְבַלְעֲדוֹ.
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958- ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו
למן שנת 1955 ההנהגה הישראלית חששה לעתיד העלייה ממרוקו ולגורל פעילות הסוכנות היהודית, מחמת השינויים הצפויים עם קבלת עצמאות. עקב זה, כבר במאי, החלו לחפש פתרונות חדשים להגירה, פתרונות שונים מאלו שהופעלו עד אז. באותו חודש, ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ושגרירות ישראל בפריס חשבו להקים בקזבלנקה ובעוד ערים גוף חדש בחסות צרפתית, שיעבדו בו ישראלים דוברי צרפתית וערבית, מעורים בחיי המקום, שלא כשליחים קודמים. לפי שעה, עדיין לא חשב ראש מחלקת העלייה, שלמה זלמן שרגאי, על שיתוף פעולה עם המוסד, שאנשיו החלו לפעול זה עתה במרוקו, בארגון ההגנה העצמית של היהודים. רק ביולי התקיימה פגישה בינו ובין ראש המוסד שהוחלט בה על שיתוף פעולה להקמת מנגנון הגירה חדש שיפעל בשלושה מטות: בירושלים, בפריס ובקזבלנקה. אולם עד אז הוחלט שכל זמן שארגון ״קדימה״ קיים, לא יעשה דבר לשינוי המצב.
ערב עצמאותה של מרוקו, ממשלת ישראל קבעה לעצמה כעיקרון לדאוג לזכותם של היהודים לעזוב את מרוקו בהתאם לכללי הסלקציה שנקבעו בהתחשב ביכולתה של המדינה הצעירה לקלוט הגירה מסיבית. במטה הפריסאי שלטה למעשה שרת החוץ גולדה מאיר שקבעה גם את מדיניות המוסד והסוכנות היהודית. ב-16 ספטמבר 1956, נוסח הסכם מיוחד שהסדיר את שיתוף הפעולה בין המוסד לסוכנות היהודית בנושא עלייתם של יהודי מרוקו. לבקשת בן־גוריון צירף נחום גולדמן את הקונגרס היהודי העולמי למטה המבצעי ושגרירות ישראל בפריס שימשה פורום משותף לכל הארגונים שטיפלו בנושא המרוקני.
עם קבלת העצמאות, שלטונותיה מרוקו הבטיחו לנציגי הארגונים היהודים העולמיים שכל יהודי שירצה דרכון יוכל לקבלו. לעומתם, הדרגים הנמוכים פעלו לעתים על פי שיקולים מקומיים ולרוב טרטרו את הפונים וסיפקו דרכונים על פי מצב רוחם. יהודים בעלי יכולת שיצאו לצרכי עסקים או תיור קיבלו דרכונים ללא קושי, אך משפחות עניות שהעזו לבקש דרכון חשפו את כוונתן להגר לישראל, נדרשו לספק אישורים רבים ונדחו בלך ושוב. הסירוב רק הגדיל את רצון המשפחות העניות לצאת ושליחי ׳׳המסגרת׳׳ שפנו אליהם בנושא, מצאו אצלן אוזן קשבת. פעילות ״המסגרת׳׳ לא הייתה זרה לשלטונות ולכוחות הביטחון המרוקאים. אך הם דאגו לציין שהמדינה לא תרשה לגוף זר לפעול במרוקו ולעודד חלק מאזרחיה לנטוש את מולדתו. עם זה, גורמי הביטחון המרוקאים לא עשו מאמצים ממשיים להפסיק את פעילות הרשת שהוציאה יהודים בחשאי. הסיבות לכך רבות אך ברור שמרוקו בראשית שנות עצמאותה הייתה טרודה בבעיות ביטחוניות פנימיות חמורות ובמאבקי כוח פוליטיים ולראשיה לא היה עניין לעסוק בנושא שעלול לפגוע בתדמיתה בעולם.
עוד לפני טביעת הספינה אגוז, ולפני 14 ההפלגות שביצעה הספינה במהלך שנת 1960, הפעיל המוסד מבצעי הברחה מגוונים כדי להוציא משפחות יהודיות ממרוקו, תהילה באמצעות דרכונים מזויפים ואחר כך דרך טנג׳יר ודרך המובלעות הספרדיות בחוף הים תיכוני של מרוקו, סבתה (Ceuta) ומלייה. אחרי שנחסמו הגבולות היבשתיים בידי שירותי הביטחון המרוקנים נאלץ המוסד לחפש תחליפים דרך האוויר ובעיקר דרך הים. מאמר זה לא יעסוק בפרשת טביעתה של ספינת העולים ׳׳אגוז״ שמהווה מאמר בפני עצמו. הוא משחזר לפרטיו את המערך הלוגיסטי המסועף שהפעילו מתנדבי המוסד במרוקו. הפלגות עלומות אלה שבמהלכן יצאו מאות משפחות בדרכים מפותלות ומסוכנות לא זכו לסיקור כמו הפלגות אגוז. המידע החדש מבוסס על התכתבות ענפה מארכיון מדינת ישראל, מן הארכיון הציוני, מארכיונים פרטיים ומעדויות אישיות של שליחים ומתנדבים שנטלו חלק פעיל במבצעי ההברחה. מידע זה כולל בין השאר את סיפור נטישתם של שני נערים על החוף, את אסון מותו של תינוק במהלך ההברחה ואת פרשת סיורו של איסר הראל במרוקו שכמעט נעצר על ידי המשטרה המרוקנית. מהקר זה הוא מחווה צנועה למאות המתנדבים היהודים במרוקו על פעילותם המאומצת בשירות המוסד.
במטה הכללי בפריס, חיפשו בהתמדה נתיבי הברחה ימיים כתחליף לנתיבי הברחה יבשתיים שנכשלו. משלוש סיבות הוחלט לבצע את ההברחות מן הים התיכון: הקרבה לחוף הספרדי, אפשרות לפעולה משותפת עם מבריחים ספרדים והימצאותם של קברי צדיקים באזור שהעלייה לרגל אליהם יכלה לספק תירוץ להימצאותן של משפחות יהודיות בדרכים. בשלב כלשהו נבדקה גם האפשרות לבצע הברחות במטוסים ישראלים משדות תעופה ששימשו את האמריקאים במלחמת העולם השנייה, והטייס יעקב אבישר נשלח למרוקו לבדוק מטרה זו. אך ההצעה נדחתה בגלל מצבם הירוד של מסלולי ההמראה ובגלל העלות הגבוהה הכרוכה בשיפוצם. ההברחה דרך האוויר שימשה בידי המטה בפריס רק להוצאת שליחים שזהותם נחשפה במשטרה.
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו
עמוד 70