מורשת יהדות מרוקו

(151) — קצידה — סי׳ רפאל משה (אלבז)

ע״מ יב-ו|ז-יג הגאים

בשקל ״סללם תסללם רוח סאלם עקלך מרטאח״

 

שַׁלֵּם תְּשַׁלֵּם חוֹרְשֵׁי רַע, שָׂנֵא שַׁלַח / מֵסִית וּמַדִּיחַ

יִשְׁכֹּן אֶרֶץ מְלֵחָה / לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, אֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה:

 

רְאֵה עֹנִי עַם דַּל, אֵ-ל רָם, טוֹ־ב וְסָלַח, / מוֹחֵל ו־סוֹלֵחַ

עִמְּךָ הַסְּלִיחָה / בִּימִין עֻזְּךָ תִּקְרַב, אִם שְׂמֹאל דּוֹחָה:

 

פְּאֵר תַּעֲדֶה לְעַם נִתְעָב וְנֶאֱלָח / מִלִּבּוֹ גּוֹנֵחַ

מִתּוֹךְ צָרָה רוּחָהּ / תָּשׁוּב תְּרַחֵם צוֹלְעָה וְהַנִּדָּחָה:

 

אַהֲבַת אָבוֹת תִּזְכֹּר, גַּם בְּרִית מֶלַח / בָּהּ אֲנִי בּוֹטֵחַ

כִּי גְּדוֹלָה הַבְטָחָה / דְּבַר הַנָּבִיא ״רָנוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה״:

 

לְבַשֵּׂר צִיּוֹן — שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח / יָרִיעַ יַצְרִיחַ

לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה / שׁוּבָה, עַד מָתַי דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צְלֵחָה?

 

מִקְדַּשׁ כּוֹנֵן, יַזְהִיר כְּעֵין הַבְּדֹלַח / מֵאוֹרוֹ יַזְרִיחַ

שֶׁמֶשׁ צְדָקָה זָרְחָה / יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה:

 

שֵׁבֶט מוֹשְׁלִים יָרִים וּבְיָדוֹ יִצְלַח / יְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ

אֵלָיו יוֹבִילוּ מִנְחָה / מַלְכֵי תַּרְשִׁישׁ וְאִיִּים עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה:

 

הַנִּדָּחִים יָשִׁיב צִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלַּח / כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ

אוֹיְבָיו שָׁכְנוּ צְחִיחָה / אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל יָרֹן בְּשִׁיר וּשְׁבָחָה:

 

שִׁירֵי יֶעְרַב כְּמוֹ קְטֹרֶת מִמֻּלַח / מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ

וְכַעֲלוּת הַמִּנְחָה / וּכְאִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ בְּהַר הַמִּשְׁחָה:

 

כנפי שחר

(ו5ו) הנושא: כמיהה לגאולה.

חורשי — חושבי. שנא שלח — ה׳ שונא ה״משולחים״, כנוי לשליחי המסיון. ערבה ושוחה — שוממה ומלאה שיחין ובורות. תעדה — תעטה, תקשט. ונאלח — מרוחק כחלאה וזוהמה. גונח — נאנח. צולעה והנדחה — הנחלשת והפזורה. ברית מלח — קיימת כמלח שאינו מסריח לעולם. יריע יצריח — יבשר הגאולה בתרועה ובקול רם. יצלח — ״שבט מושלים״. יובילו — יביאו. ציר — שליח, כאן: המשיח. צורריו יפיח — יפיל אויביו בנפיחת פיו. צחיחה — אדמה צמאה ויבשה. יערב — יקובל. ממולח — מעורב ומפוטם היטב. בהר המשחה — כאן: הר הגדולה והכבוד.

אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת תולדות-סימן רבי רפאל משה אלבז-המוכנה הרמ"א מספרו

עמוד קע

                           

אקטואליה בפרשת השבוע – 'תולדות'.

נפילת חיזבאללה, חמאס וסוריה – הישמעאלים,

 סימן לראשית – תהליך גאולת ישראל.

 

כדברי בעל הטורים (בר' כה, יט)

"ואלה תולדות ישמעאל…. וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק'.

לומר – כשיפול ישמעאל באחרית הימים,

 אזי יצמח משיח בן דוד – שהוא מתולדות יצחק".

 

יצחק אבינו – עמוד גבורה – הוא המשיח הראשון

שנלחם בפלישתים ברצועת עזה, והקב"ה הצליח את דרכו בהתאם:  

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

כאז – כן עתה. צבא ה' ההולך בדרכו של יצחק אבינו,

נלחם בגבורה בחמאס הנאצי עזתי,

והקב"ה מצליח את דרכו.

 

בעזהי"ת, עוד נשוב להתיישב בעזה – בואכה גוש קטיף,

שהיא חלק מארץ ישראל, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' (בר' כו, ג).

"כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…,

ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה הסכים  רמב"ן (בר' י יג).

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם – זולת ליצחק לבד".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לע"נ בתיה בת שרה ע"ה – ר"ח כסליו.

וגאולה קרובה ברחמים.

 

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם,

       אברהם הוליד את יצחק" (בר' כה, יט).

 

"ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…

והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה,

הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' בר' טז, ה).

 

הרמב"ם באיגרת תימן:

מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל כישמעאל,

וסמכו לזה הכתוב: "ומשמע ודומה ומשא" (סוף "חיי שרה") = שמע, דום ושא, {סבול בשקט}.

 

רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).

אויביך = ישמעאל.  שונאיך = עשיו" {האויב, יותר קשה מהשונא}.

 

פרשת "תולדות" – מספרת על תולדות יצחק אבינו. מדוע אם כן הפרשה לא נקראת על שמו – פרשת "יצחק", כמו פרשת "נח" המספרת על תולדותיו, ונקראת על שמו "נח", ככתוב: "אלה תולדות נח".

התשובה לכך היא: נח היה צדיק לעצמו, ולכן לא הצליח להציל את דורו מהמבול, לא כן יצחק אבינו והאבות בכלל. בנוסף להיותם צדיקים, הם דאגו לחנך את התולדות שלהם ואת הדורות הבאים ללכת בדרכם, לכן הפרשה נקראת "תולדות" – 'עיקר תולדותיהם של צדיקים {שלהם ושל צאצאיהם} – מעשים טובים', כדברי חכמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: יצחק אבינו, כמחנך ההולך בעקבות אביו שקירב את ישמעאל, שאף חזר בתשובה בסוף ימיו כדברי רש"י: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" (בר' כה, ט), גם הוא ניסה בכל מאודו לקרב את עשיו. וכדברי קדשו: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

ה"נתיבות שלום" מוסיף על דברי רבנו-אוה"ח-הק', שיצחק רצה לתקן את עשיו ע"י העלאת תכונת הרצח של עשיו לעבודת ה'. הוא טוען שהקב"ה ברא בעולמו אנשים שונים עם תכונות שונות, וכל אחד יכול להגיע ליעודו ע"י ניתוב אותה תכונה לאפיקים חיוביים.

כדוגמא, ניתן לציין את דברי חז"ל האומרים, שכאשר לאדם יש תכונת רצח, הוא יכול לנתב אותה למקצועות כמו: מוהל, שוחט, או רופא מנתח. כלומר, יצחק היה מוכן למסור לו את הברכות, דבר היכול לקרבו לעלות על דרך המלך.

 

רבקה אמנו לעומת זאת, בחרה ביעקב לקבל את שרביט ההנהגה וההובלה ע"י הברכות, היות והבינה שרק יעקב כאיש תם יושב אהלים, הוא האיש שיוכל להעביר את המשנה האלוקית אמונית לדורות הבאים.

 

דבר דומה היה אצל שרה שהרחיקה את ישמעאל, כדי שלא ישפיע לרעה על חינוכו הטהור של יצחק בנה, והקב"ה אף תמך בה ואמר לאברהם: "שמע בקולה".

בתחום החינוך, האינטואיציה הנשית גבוהה, בבחינת "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). לאיש נתנו את האחריות על המוסר, ולאישה על התורה.

 

 גם אצל אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו – ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בר' יח, יט). כלומר, אברהם נבחר לשמש כאב המון גויים, בגלל שהוא דאג לחנך את בניו  ואת הדורות הבאים, לשמור את מצוות ה'.

 

 

 

יצחק אבינו – עמוד הגבורה והתפילה.

 

פרשת "תולדות" – מתארת את צדקותו של יצחק אבינו, כ"עמוד הגבורה ועמוד התפילה", בכך שבמשך עשרים שנה התפלל לזרע של קיימא עד שהקב"ה נעתר לעתירתו, ופקד אותו ואת רבקה אשתו בשני הבנים –  יעקב ועשיו, ככתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא – ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו… ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בר' כה, כ – כו).

על הכתוב "קוה אל יהוה, חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה" (תהלים כז, יד), אומרת הגמרא (ברכות לב, ע"ב): "אמר רב חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל יהוה חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה". כלומר, אל יתייאש המתפלל מתפילתו, גם אם הוא לא נענה מיד, אלא ימשיך להתפלל עד שתתקבל תפילתו. לכן, הביטוי "קוה אל יהוה" נאמר פעמיים.

 

המסר החינוכי לגבינו: כמו שיצחק אבינו ורבקה אמנו לא התייאשו, והמשיכו להתפלל  כדברי רש"י לכתוב: "לנוכח אשתו – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת" (בר' כה, כא), כך עלינו לנהוג בעמדנו לתפילה בפני ריבון העולמים, בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים".

שואלים חכמים מדוע לא התפללו אחד ליד השני, וכל אחד תפס לו זווית פינתית?

התשובה היא: היו בניהם יחסים טובים ונהגו כבוד אחד בשני. היות והתפילה הייתה מלווה בבכי, הם לא רצו לבכות אחד ליד השני, כדי לא לצער את הזולת.

 

הנצי"ב  בפירושו "העמק דבר" אומר: במפגש הראשון בין יצחק לרבקה המגיעה מחרן, רבקה רואה את יצחק מתפלל, ונראה בעיניה כמלאך. וכדברי קדשו: "ובעודו עומד ומתפלל והיה כמלאך אלוהים נורא… וראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה ממנו, ותיפול מעל הגמל מרוב פחד ואימה". {כדי להשתחוות ליצחק כדברי רבי אברהם אבן עזרא. או הטתה את גופה הצידה מפאת צניעות, כדברי הרמב"ן}.

מאז היא מאוד נהגה בו כבוד, "ונקבע בליבה פחד, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזו קפידה, לא בושו לדבר לפניהם, מה שאין כן רבקה" (בר' כד סד) כדברי קדשו. לכן, גם בעניין הברכות ליעקב, היא לא פנתה ישירות ליצחק.

הפעם היחידה בה נאמר שהיא פנתה ליצחק, זה היה בעניין הזיווג של יעקב שלא יקח אישה מבנות כנען: "ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אישה מבנות חת…" (בר' כז, מו). ועל הדרך, להציל את יעקב מעשיו הזומם להורגו.

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

קנאת הפלישתים בהצלחת יצחק אבינו,

 וקנאת הפלסטינים החמסניקים בהצלחתנו כיום.

 

"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו,

 סתמום פלישתים וימלאום עפר.

 וישב יצחק ויחפור את בארות המים…" (בר' כו, יד – יח).

 

 

 

 

חפירת הבארות: "שטנה", "עשק", "רחובות", "שבעה",

ועיבוד הקרקע ע"י יצחק,

 

מסמלות את אחיזתנו הנצחית בא"י.

יצחק אבינו – חלוץ בוני א"י.

 

פרשת "תולדות" – מתארת בהרחבה, גם את מסירותו ודבקותו של יצחק אבינו במצות ישוב ארץ ישראל, בכך שחפר מחדש את הבארות אותן חפר אביו וסתמו אותן הפלישתים, ובגין כך הקב"ה בירך אותו ב"ברכת יהוה היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב), ונתן לו יבול פי מאה מהמקובל, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה, והשנה קשה" (רש"י).

כמו כן, צדקותו באה לידי ביטוי באי ירידתו למצרים למרות הרעב ששרר בארץ כפי שעשה אברהם אביו, וקיים במלואו את ציווי ה': "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך…" (בר' כו, ב – ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה אומר ליצחק "שכון בארץ אשר אומר אליך" מבלי לומר איזו ארץ, כדי לתת לו שכר על אמונתו, ואחרי שהסכים, הקב"ה מציין את מיקום הארץ: "גור בארץ הזאת וכו'", כפי שהיה אצל אברהם. בהתחלה, נאמר לו סתם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", אחרי שהסכים, אמר לו: "ללכת ארצה כנען" (בר' יב, א – ה).

גדולתו של יצחק אבינו לדעת רבנו-אוה"ח-הק', באה לידי ביטוי בכך שללא מורא ופחד, התיישב בגרר שבארץ פלישתים, ולא הסתפק בחפירת בארות כפי שעשה אביו, אלא חרש וזרע את האדמה כדי לקבוע חזקה בקרקע כדעת חכמים כמו הרשב"א, הרמב"ן והטור שקרקע נקנית ע"י פעולה בגוף הקרקע כמו חרישה, בניגוד לשיטת הרמב"ם ובעל העיטור המסתפקים בפחות מכך, כמו העמדת בהמה בקרקע (בית יוסף חושן משפט, קצב ס"ק ח-ט).

יצחק נהג לחומרה, בכך שחפר בארות, וחרש אדמות – בואכה גוש קטיף, כפי שעשו יהודי הגוש בימינו.

 

"ומעתה יצא הדין

כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…"

 "ארץ פלישתים – בכלל נתינת הארץ היא…

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד"

 (רבנו-אור-החיים- הק'. בר' טז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' קובע לאור הדברים הנ"ל (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל): ישמעאל אבי הישמעאלים דאז ושל היום, הוא עבד וקנין לכל דבר וענין של יצחק וזרעו, היות והגר אמו הייתה שפחתה של שרה אמנו כפי שהיא מעידה על עצמה, וכן מעדותם של הקב"ה, המלאך, שרה ואברהם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך", וכן מדברי המלאך: "וימצאה מלאך ה' על עין המים… ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת", וכן מתשובת הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בר' טז ו-ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור… הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה  בהמשך, "וגם את בן האמה" (בר' כא, יג), הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו {של אברהם}". בהמשך אומר רבנו: זה שונה מבני השפחות בלהה וזלפה אותן משייך הכתוב ליעקב אבינו, ככתוב: "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (בר' ל, ה).

 

פרשת "תולדות"  מספרת לנו שבגלל מסירותו של יצחק אבינו למען ארץ ישראל, הקב"ה בירך אותו ביבול עשיר פי מאה ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה והשנה קשה" כדברי (רש"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "גור בארץ הזאת – ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…" (בר' כו, יז): "כי לך ולזרעך… ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, {כלומר, ארץ פלישתים היא בכלל ארץ ישראל המובטחת}, ולזה גם כן הסכים רמב"ן: "ואומרו לך – הבטחה זו… על מה שהצליח שם דכתיב {בהמשך} "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

 

מסר לתקופתנו:

 "מעשה אבות – סימן לבנים".

 

 

כאז – גם עתה. ברגע שנאמין ונכריז מעל כל במה שא"י היא ארץ ה' אותה הוריש הקב"ה לאבותינו ולנו, גם הגויים יקבלו זאת דוגמת אבימלך מלך גרר שנגרר אחרי יצחק אבינו, ונאלץ לעשות אתו הסכם שלום, לאחר שיצחק על שלו, וחפר מחדש את הבארות אותן חפר אברהם אביו, ונסתמו ע"י הפלישתים לאחר מותו (כו יז – כב).

 

בתקופת יצחק, הבארות מולאו בעפר מרוב קנאתם בהצלחתו, דבר המבטא את רשעותם הזועקת עד לב השמים, היות וכידוע הנגב לא משופע במקורות מים, והעיקר שלא יהיה מים לא לי ולא לך כדברי הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלישתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים, וימלאום עפר" (בר' כו, יד – טו).

 

 יצחק אבינו אינו מתייאש וחופר מחדש את הבארות הישנות, ומוסיף חדשות: "עשק, שטנה, רחובות, שבעה", דבר שאילץ  בסופו של דבר את אבימלך מלך גרר וממשלתו להתייצב בפני יצחק בבאר שבע, ולהתחנן בפניו להסכם שלום ללא שום וויתור טריטוריאלי מצד יצחק אבינו: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו. ויאמר להם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו: ראו ראינו כי יהוה היה עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (בר' כו, כו – כח).

 

הנוסחה פשוטה: ככל שנעבוד את ה' וניצמד לכל רגב מאדמת ארץ ישראל בבניה, בחרישה ובזריעה בדרכו של יצחק אבינו, נקבל בחזרה את ברכת ה' בבחינת: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה". ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (בר' כו, יב – יג).

 

"מעשה אבות – סימן לבנים" – יצחק אבינו זכה לגדולה ולהכרה לאומית מצד מלך גרר, בגלל דבקותו בה', ומסירותו למען רגבי א"י. גם אנו, אם ננהג בדרכו של יצחק – נגדל ונפרח, ומנהיגי העולם ישחרו לפתחנו לבקש ברית שלום.

הבארות הנ"ל עליהן מספרת לנו פרשת "תולדות", מהוות למעשה סמל לתורת אחיזתנו בארץ ישראל, וסמל לניצחון על הפלישתים "המגולגלים" כיום במחבלי החמס מרצועת עזה וגוש קטיף, בבחינת הכלל אותו קבעו לנו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים".

 

אכן, כפי שהצליח יצחק לפרוץ את החסמים אותם הפעילו הפלישתים בדמותן של סתימת הבארות "עשק" ו"שטנה", הצליח בסופו של דבר לחצוב בארות חדשות "רחובות" ו"שבעה" = "באר שבע", המסמלות את הקמת הבית  השלישי = "רחובות", מתוך "שובע" שמחות = באר שֹבע.

 

הרש"י הראשון והארוך בתורה אומר: "ומה טעם פתח בבראשית, משום: 'כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם {עמ"י} אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם – ונתנה לנו" (בר' א א).

 

על כך ניתן לשאול: גם הגויים יכולים לטעון את אותה טענה: הקב"ה גירש את עמ"י אחרי חורבן בית ראשון ושני, ונתנה לגויים, כטענת הישמעאלים כיום.

 

התשובה לכך, טמונה בהבנת עומק פשט הפס' הנ"ל: "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים". כאשר נאמין שהקב"ה הוא המוריש לנו את הארץ – "כח מעשיו הגיד לעמו", א"י תהיה שלנו – "לתת להם נחלת גויים".

 

 

 

 

"אנכי אלהי אברהם אביך: אל תירא – כי אתך אנוכי,

 ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

 

ברגע שנפסיק לפחד מהישמעאלים,

נתברך פי "מאה שערים" ע"י הקב"ה.

ברכת הארץ: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

יצחק אבינו מעבד את אדמות הנגב בואך גרר וגוש קטיף, חופר מחדש את בארות אביו אותן סתמו הפלישתים, ואף חופר בארות חדשות. יוצא שיצחק אבינו הוא החקלאי היהודי הראשון והמצליח בא"י, למרות האויבים מסביב.

הוא זוכה להצלחה נסית: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" – פי מאה ממה שהייתה אמורה לתת כדברי רבי חלבו: "… מלמד שהאמידו אותה ועשתה מאה כמו  שהאמידוה. והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין. מפני  מה מדד אותה? מפני המעשרות" (ב"ר סד ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: למרות שמדדו אותה, שרתה בה הברכה ככתוב בסוף הפס': "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה". 

רבנו מוסיף: "עוד ירצה, שלא נכנסה בו עין הרע מהפלגת הריווח, כי יצו ה' אתו את הברכה".

מסקנה: כאשר הקב"ה מברך – לא יעזור לכל המשטינים הפלישתינאים כיום, כפי שלא עזר לפלישתים אז.

 

לעיתים, מנסים אנו להפעיל את תורת השכל הישר ביחסינו לגויים, ובפרט לישמעאלים: במידה וניתן להם שטחי מולדת, השלום ישכון במעוננו, ולא היא. לפני מספר שנים, הם קיבלו את גוש קטיף שכל כולו פריחה ושגשוג – אזור גרר לשעבר, וכדרכם ודרך אבותם, הפכו אותו לתל חורבות – חרבות ומנהרות ממולכדות.

פרשת השנאה ליצחק אבינו ע"י הפלישתים, מהווה למעשה מבוא לאנטישמיות כלפי עם ישראל בעולם.

 

כאשר אנו עשירים, מקנאים בנו וגונבים מאתנו כדרכו של אביהם ישמעאל: "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".

כאשר אנו עניים, טוענים שאנו טפילים החיים על חשבונם.

כאשר אנו בגלות, טוענים שאנו משתלטים להם על הכלכלה ועל החברה הגבוהה.

כאשר אנו שולטים בארץ ישראל, הם טוענים שגזלנו אותה מהם, ואינם מאמינים שהקב"ה השיב את שבותנו.

כאשר אנו "שולטים" בהר הבית, הם טוענים לבעלות, וליהודים אסור להתקרב.

 

מתוך עשר הבארות המוזכרות בתורה שהן – כנגד 10 ספירות, יצחק קשור למחציתן: "באר לחי ראי", "עשק" ו"שטנה" כנגד בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו, ו"רחובות" כנגד ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה, "שבעה" שעל שמה נקראת באר שבע המסמלת את מידת הנצח, מידתו של משה רבנו.

המים מסמלים את התורה בבחינת "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואין מים אלא תורה (תענית ז, א).

המלחמה נגד הפלישתים/הפלשתינאים בימינו –  החלה כבר בימי יצחק כאשר הגררניקים סתמו בארות, ויצחק פותחן מחדש. אל דאגה. ה' ברך את יצחק ואותנו בברכת: "… אנכי אלהי אברהם אביך. אל תירא כי אתך אנוכי – ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

כדאי לנו להפנים את המסר הנ"ל כבר כעת – מאשר  ב"צוק העיתים".

 

 

"ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בר' כה, כא).

כוחה של תפילה – מתוך עומקא דליבא.

 

 

יצחק אבינו עמוד הגבורה, מאופיין כעמוד התפילה. בפרשת "חיי שרה", הוא יוצא לשדה לעת ערב כדי להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בר' כד, סג). חז"ל אומרים שהתפלל על הצלחת השידוך, ותפילתו התקבלה. בנוסף להצלחת השידוך, הקב"ה עשה נס, ולאליעזר ושיירתו הייתה קפיצת הדרך, לכן נאמר מיד אחרי התפילה בשדה – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".

יצחק אבינו בגלל צניעותו כי רבה, התמקד בגמלים, ולא ברבקה.

התורה מעידה שכאשר רבקה אמנו ראתה אותו, היא נפלה מן הגמל והתכסתה בצעיף ככתוב: "ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל… ותיקח הצעיף ותתכס" (בר' כד' סג- סה).

 

הרמב"ן אומר שהיא נטתה הצידה בגלל צניעותה, היות וכידוע ישיבת אישה על גמל, לא צנועה.

 

הנצי"ב אומר שכאשר רבקה אמנו ראתה את יצחק מתפלל, נדמה לה כמלאך ה' צבאות, ומאז נהגה בו כבוד רב. לא מוצאים שהתווכחה אתו דוגמת שרה מול אברהם, או רחל ולאה מול יעקב. גם כאשר התרוצצו הבנים בקרבה, היא פנתה לבית מדרש "שם ועבר" כדברי חז"ל, ולא ליצחק. היא פנתה אליו רק בנושא הזיווג ליעקב.

 

גם בפרשתנו, יצחק עומד ומתפלל לקב"ה במשך כ- 20 שנה לזרע בר קיימא, למרות שידע כי רבקה עקרה ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו – כי עקרה היא".

יצחק אבינו מלמד אותנו מסר חשוב: על כל דבר ניתן להתפלל לקב"ה, בבחינת "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים, קמה יט).

 

אמר רבי יצחק: "מפני מה היו אבותינו עקרים?  הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד' ע"א).

חז"ל אומרים שכל האימהות היו עקרות. אצל שרה ורחל נאמר במפורש שהיו עקרות. לגבי לאה נאמר: "וירא יהוה כי שנואה היא, ויפתח את רחמה". אברהם ויצחק היו עקרים, ורק יעקב לא היה עקר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "וטעם שלא אמר 'וידע יצחק' כאומרו 'והאדם ידע…', 'וידע אלקנה' (שמו"א א, יט).

אולי שהיתה התפילה אחר שידע. ותוך שלושה ימים, כאומרם ז"ל (ברכות ס ע"א): שלושה ימים ראשונים יתפלל שלא יסריח – וזו הייתה תפילת יצחק" (בר' כה, כא). כלומר, "ויעתר יצחק" – יצחק התפלל תוך שלושת הימים הראשונים להריונה, כדי שההיריון יצליח.

 כידוע ההיריון של רבקה היה קשה מאוד, היות ויעקב ועשיו התרוצצו ברחמה ככתוב: "ויתרוצצו בקרבה", והיה חשש להפלה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לכתוב: "ויתרוצצו – לשון ריצוץ. פירוש: היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים – ולא יתקיימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים וכו'", לכן יצחק התפלל.

 

רש"י –"ויעתר יצחק": הרבה והפציר בתפילה, ואז הקב"ה נתפייס. יש להרבות בתפילה בכוונה.

תרגום אונקלוס – "וצלי יצחק" – התפלל יצחק לה'.

 

רבנו בחיי – הביטוי "ויעתר", מלשון "עתר", שזה כעין קלשון שבעזרתו מפרידים בין הקש לחיטה. הוא מסתמך על הכתוב בפרק ראשון במסכת סוכה: "למה נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר? מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". כלומר, העתר מהפך את התבואה מלמטה למעלה ואח"כ מפיל אותה מלמעלה למטה, כל זאת כדי להפריד בין הקש והחיטה. כך הצדיק בתפילתו, מחשבותיו עולות מלמטה למעלה לקב"ה, כדי להוריד שפע – מלמעלה למטה.

כמו כן, על המתפלל לסלק ממחשבתו מחשבות זרות ולהתרכז בתפילה, כך שליבו ופיו יהיו שווים.

 

הרמב"ן: "ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם – יודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן ירושלמי תענית פ"ב ה"א).

 

המהר"ל: מצטט את הגמרא בתענית (ב ע"ב): "תניא, לאהבה את יהוה אלוהיכם ולעבדו – זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר – בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה". המהר"ל אומר על כך: "התפילה מורה שהאדם נתלה בו יתברך… שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך – לפי שהוא צריך אל ה' יתברך. נתלה בו יתברך – ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך – כאילו הוא נקרב אליו… ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך".

המסר: ע"י התפילה לה', אנו מודים שאנו תלויים בחסדיו, ואין לנו קיום בלעדיו, וזהו סוד האמונה בה'.

 

ריה"ל – רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ג פסקה ה): "והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף. שכן תפילת האדם טובה לנפשו – כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד, מתקיים בו עד שיסעד סעודת הלילה".

יוצא מדברי קודשו – התפילה חשובה מאוד לנפשנו האלוקית והרוחנית – כמו שהמזון חשוב לקיום הגוף.

 

הרב קוק: כותב על התפילה הנשמתית: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית, הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל, וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפילה, שהיא דומה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל, או נוכח קרני השמש המופיעים עליה. ולכן, – הלוואי ויתפלל אדם כל היום". (עולת ראיה – עניני תפילה).

מוסר השכל: ע"י התפילה, אנחנו מתחברים לאינפוזיה הנשמתית האלוקית.

 

 

חשיבות הכוונה בברכת אבות,

 בתפילת שמונה עשרה.

 

 

"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון ב"אבות". ואם לא כיוון ב"אבות", אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל" (מרן ש"ע או"ח סימן קא, סעיף א). כאשר מכוונים בתחילת התפילה, זה  רק טבעי שגם בהמשך נכוון. לכן יאים ונאים דברי מרן רבי יוסף קארו.

"והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון" (הרמ"א).

"מי שהתפלל בלא שיכוון  בברכת "אבות" אף על פי שלדעת רבים מרבותינו הראשונים ומרן הש"ע לא יצא ידי חובת תפילה, מכל מקום פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל…" (הרב דוד יוסף. הלכה ברורה סימן קא).

 

רבנו-אור-החיים-הק': לדעתו, קיימים 4 תנאים לקבלת תפילה: (הפס' הראשון בפרשת ואתחנן).   

 א. "ואתחנן" – לשון תחנונים ידבר רש. "תפילה לעני" ב. "אל יהוה" – לבקש ממקור הרחמים שהוא הקב"ה.   

 ג. "בעת ההיא" – עת רצון, בזמן שהציבור מתפלל.    ד. "לאמור" – לפרש היטב את תפילתו ובקשתו.

 

בקשות מהקב"ה יש לבקש מתוך רחמים בלבד, ולא על פי דין. אברהם אבינו ביקש על סדום לפי הדין: אם יש כך וכך צדיקים וכו', כאשר בסופו של דבר לא נמצאו עשרה צדיקים, והקב"ה נאלץ להחריב את סדום.

לוט לעומת זאת, נענה ע"י המלאך, היות וביקש להציל את העיר "צוער" לפנים משורת הדין: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. אמלטה נא שמה, הלא מצער היא וחי נפשי".

תשובת המלאך: "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, יט – כא).

כדי שתפילתנו תתקבל ברצון בפני הקב"ה, נשתדל לפתוח צהר לכל מילה ותיבה בבחינת "צהר תעשה לתיבה", ובפרט בברכת אבות, וכלל – לא נשיח את דעתנו מהתפילה.

 

"ויברכהו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שרה אשר ברכו יהוה.

 ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ,

 ורוב דגן ותירש" (בר' כז' כו- כט').

 

 

יצחק רצה לברך את עשיו,

ורבקה רצתה שיעקב יתברך ע"י אביו.

 למה ומדוע?

 

בפרשת "תולדות", אנו עדים ל"מלחמת עולם" בין יעקב ועשיו שהיו בגיל 63, על השגת ברכת אב, דבר המבטא את חשיבות הברכות המשקפות את התכונות הרוחניות העוברות מאב לבן, ואת ייעוד האדם עלי אדמות.

כנ"ל בהתגלויות הקב"ה לאבותינו, בהן הם זוכים לברכות אלוקיות: לאברהם הוא מתגלה שמונה פעמים, ליעקב הוא מתגלה חמש פעמים, ואילו ליצחק  "רק" פעמיים, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".

במראות ליצחק, ה' מתגלה אליו פעמיים, בבחינת "וירא אליו יהוה". כלומר, ההתגלות היא מתוך מראות ברורים.  אצל אברהם ויעקב לעומת זאת, ההתגלות הייתה לעיתים, במחזה או בחלום, כמו בברית בין הבתרים לאברהם, ובחלום הסולם ליעקב.

 

יעקב אבינו אכן זכה בברכות על פי ההשגחה העליונה, למרות שהדבר נעשה בדרך מפותלת.  

ע"פ תורת הח"ן, ההתפתלויות הנ"ל נועדו כדי להטעות את כוח הסיטרא האחרא שלא תקטרג, כך שיעקב אבינו יוכל לקבל את הברכות ללא הפרעה. הדוגמאות הן רבות, כמו מלכות דוד מרות המואביה וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון, והוא סוד, והבן" (בר' כז יג).

כלומר, יעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, והוא בא לתקן את חטאו. רבקה באה בגלגול של חוה, והיא אכן מתקנת את חטא חוה, בכך שדואגת שיעקב הצדיק יקבל את הברכות, ואילו עשיו בא בגלגול של הנחש. כל זה מסביר מדוע יעקב נאלץ לקבל את הברכות ברמאות, היות וגם הנחש נהג ברמאות כלפי חוה.

 (רבי יוסי, זהר תולדות קמ"ב ע"א).

 

הרמב"ן אומר על דברי רבקה ליעקב, על כך שהוא שמעה שיצחק רוצה לברך את עשיו: "ואברככה לפני יהוה לפני מותי" – לא נזכר בכל הפרשה "לפני יהוה", רק במקום הזה. כי אמרה לו אמו: הברכה לפני ה' – תהיה ברוח הקודש, ואם יתברך בה עשיו אחיך, תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו" (בר' כז, ז).

תרגום האונקלוס מחדש בדברי רבקה אמנו ליעקב בנה: "אך שמע בקולי – ולך קח לי". היא התכוונה לכך שקיבלה את הדברים בנבואה. וכדברי קדשו: "ואמרת ליה אמיה – עלי אתאמר בנבואה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו – מודיע הכתוב כי רבקה נביאה הייתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק" (בר' כז, ה).

מאותה סיבה, היא הרשתה לעצמה לפעול בניגוד ליצחק בעלה, היות וכולם חייבים בכבוד ה' שציווה אותה על כך.

רבקה אמנו גם הלבישה את יעקב באדרת עשיו, שזה היה לבושו של אדם הראשון שעבר בירושה עד שהגיע לנמרוד אותו הרג עשיו, ולקח ממנו את הלבוש. המלבוש היה כל כך יקר בעיני עשיו, לכן שמר אותו בבית אמו, גם בהיותו בגיל 63, היות ולא סמך על נשיו (תורת הח"ן).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשיו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

הרמב"ן אומר: ליצחק אבינו היו גדודי לוחמים דוגמת אביו, ולכן הפלישתים חששו משניהם. עקב כך, הם עשו איתם הסכם שלום. וכדברי קדשו: "ויתכן שהיה אברהם גדול מאוד ורב כח, שהיה בביתו שלש מאות איש שולף חרב, ולו בעלי ברית רבים… ומעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו" (בר' כו, כט).

האברבנאל  הולך בעקבות הרמב"ן ואומר שהפלישתים חששו מהשתלטות כלכלית של יצחק על ארצם, לאור הצלחתו בחפירת הבארות, והברכה הנסית ביבול. וכנראה גם מאותם גדודי לוחמים.

 

לאור דברי הרמב"ן והאבנבנאל, אומר הרב אוריאל טויטו שליט"א, {שמו"ר אביו הרב אלעזר טויטו ע"ה שאצלו למדתי, כתב ספר חשוב "על פירוש רבנו אוה"ח הק' לתורה"}: ניתן לשער שאותם גדודי לוחמים, היו מונהגים ע"י עשיו שהיה "איש שדה", שהטיל את חיתתו על הפלישתים, כפי שקרה במפגש עם יעקב כאשר הלך לקראתו, "וארבע מאות איש עמו". יוצא שעשיו וצבאו, שימשו כמטריה צבאית להצלחה הכלכלית של יצחק ביישוב הארץ, כהבטחת ה'. 

יצחק אבינו שהתברך ע"י הקב"ה: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בר' כו, ג), החליט לברך את עשיו, היות והוא האיש שיוכל לקיים וליישם הלכה למעשה את הבטחת ה' על הארץ המוקפת אויבים רבים, בהיותו איש לוחם ואיש שדה.

 

"שכון בארץ" (בר' כו, ב). שכון – מלשון שכינה. שכון – מלשון שיכון.

יצחק אבינו חשב על חלוקת תפקידים בין עשיו ליעקב, בהתאם לאופיו של כל אחד. עשיו יטפל בשיכון המתיישבים  בארץ המובטחת, ושאר צורכי המדינה, ויעקב איש תם היושב באהלה של תורה, יטפל בשכינה – שר התורה.

דוגמא לכך, ניתן למצוא ביחסי הנהגת המדינה לכהן הגדול בבית שני: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (זכריה ו, יג).

רש"י אומר: "הנשיא והכהן יאהבו זה את זה". מצודת דוד: יחסי שלום בין הכהן הגדול למלך המשיח.

 

 

מהות הברכות לאור פרשנות חז"ל.

 ברכות רוחניות – וברכות גשמיות.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תוכן הברכות, לאחר שהוא מקדים סדרת שאלות: מדוע ניתנו הברכות במידת הדין – "ויתן לך האלהים"? כמו כן, מדוע ו' החיבור "ויתן לך"? וכן במה בירך אותו במילה  "ויברכהו – ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"?

א. בביטוי "ויברכהו", מסר לו את מפתח הברכות שיהיו ברשותו, מפתח אותו נתן ה' לאברהם ע"פ הפס': "והיה ברכה" (בר' יב, ב). אברהם מסר אותו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב.

השימוש בביטוי "אלהים", רומז לכך שיעקב יזכה בברכה מכוח מידת הדין,  בנוסף למידת הרחמים.

כמו כן, יעקב זוכה לברכות רוחניות – "ויברכהו", וכנגד הברכות הגשמיות – "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" בתוספת ו' החיבור במילה "ויתן", כדי להדגיש שבנוסף לברכות הרוחניות, יקבל גם ברכות גשמיות.

 

ב. רש"י: "ויתן לך" – יתן ויחזור ויתן. הברכה בשפע.

ג. רבנו אברהם בן הרמב"ם: פתיחת הברכות בו' החיבור רומזת שיצחק מברך את יעקב לא רק בברכה הגלויה, אלא גם בברכות סמויות. ובלשון קודשו: "ויעקב הבין אותה, אע"פ שלא התפרשה בדיבור, מפני רוממותה ודקותה".

 

ד. רמב"ן: הברכה תהיה כל כך טובה כמו הטל שיורד תמיד, כך תהיה הברכה –  רצופה ובשפע.

ה. רבנו חיים ויטאל: כשנכנס יעקב להתברך ע"י אביו, נכנס אתו ריח גן עדן –  "ריח בני כריח השדה". "טל השמים" – כנגד "טל קללות" שקולל אדם הראשון, ויעקב זכה לתקנן, ע"י "טל ברכות" הקשורות באכילה.

אותן ט"ל קללות בהן קולל אדם וחוה, הנחש והאדמה, תוקנו ע"י האבות. היות ויעקב השלים את התיקון, הוא קיבל את הברכות {תורת הח"ן).

 

ו. רבנו עובדיה ספורנו: הברכה תהיה דומה לטל, כך שהשדות לא יזדקקו לגשם, ובכך לא יופרעו עוברי דרכים ע"י הגשמים, כמו בתקופת רבנו הקדוש = רבי יהודה הנשיא. ז. רבנו אברהם פטאל – {חותן מרן עובדיה יוסף זצ"ל}: יעקב התברך תחילה ברוח הקודש: "טל השמים", ואחר כך  בגשמיות – "ומשמני הארץ".

 

האם זכות אבות לעולם עומדת?

 

"עד מתי זכות אבות קיימת? רבי תנחומא בשם רבי חייא אמר: עד יהואחז. רבי יהושע בן לוי: עד אליהו. שמואל אמר: עד הושע. רבי יודן אמר: עד חזקיה.

אמר רב אחא: לעולם זכות אבות קיימת. לעולם מזכירים ואומרים: כי א-ל רחום יהוה אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דב' ד, לא. ע"פ ויקרא רבה ל"ו; סנהדרין נ, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק': בברכת "אבות" יש לעורר זכות אבות העומדת לבניהם כדברי (תנא דבי אליהו רבא, כח): "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבת האבות שאהבו לקב"ה, והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם…". 

"אלהי אברהם": "אברהם פרסם את אלקותו ואמיתות נוראותיו.. המשפיע ושופט בצדק" (רבנו-אוה"ח-הק'). 

 כלומר, שגם אנו נזכה להכיר את אמיתות אלוקותו בעולם, ונשתדל לפרסם את שמו בכל מקום, בין היתר ע"י הפצת תורתו וקידוש שמו, ושנזכה ללכת בדרכו של אברהם שעבד את בוראו:

 

מתוך אהבה -"אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח).

מתוך אמונה – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

מתוך ענווה – "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

מתוך צניעות – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". רק כעת לאחר שנים ביחד, הוא מגלה את יופיה של שרה.

מתוך יראת הרוממות – "כי עתה ידעתי כי ירא  אלהים אתה" (בר' כב, יב).

מתוך מסירות נפש – ניסיונות אור כשדים והעקידה.

מתוך שמחה: כידוע הקב"ה מתגלה לנביאים רק מתוך שמחה, ואברהם אבינו זכה להתגלות ה'.

את ברכת אבות מזכירים שלש פעמים ביום. מן הראוי לכוון היטב בברכה החשובה הנ"ל.

 

"אור זרוע לצדיק" לרבנו "אור-החיים-הק',

המתפלל למען תלמידו המובהק –  החיד"א ע"ה.

 

"ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא  – ויעתר לו יהוה". מכאן לומדים על כוח התפילה של יצחק.

 

החיד"א = רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מחברם של מעל מאה ספרים, היה תלמיד מובהק של רבנו-אוה"ח-הק',  וכך כתב על רבו: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו".

 

יום אחד, החליט רבנו-אוה"ח-הק' להאציל מברכותיו לתלמידו, וכתב לו ברכה על פתק קטן. הרב ביקש ממנו להטמין את הפתק בין אבני הכותל המערבי.

 

החיד"א ידע שברכת רבו עושה פרי, ולכן שמר על הפתק מכל משמר, ואף תפר אותו בדש מעילו עד שיגיע לכותל.

החיד"א שילב בין תורה ודרך ארץ, לכן החזיק לפרנסתו סוס ועגלה להובלות לשעות בודדות, כאשר את רוב זמנו  הקדיש ללימוד תורה. יום אחד, הסוס ששימש כמקור פרנסתו, צנח ארצה ומת.  כדרכם של צדיקים, החל לפשפש במעשיו ועשה חשבון נפש על מה ולמה באה הרעה הזאת. במהלך תפילתו לקב"ה, הוא מישש בבגדיו, וידו הימנית נתקלה בפתק אותו מסר לו רבו. מיד אמר לעצמו: הכל, בגלל שבמשך תקופה לא קצרה, לא קיימתי את מצות רבנו הקדוש. מיד שם פעמיו לעבר הכותל המערבי, שם טמן את הפתק בין אבני הכותל.

 

עגלה איננה, אבל ישיבה ישנה. הוא הלך כדרכו לישיבה, ולתדהמתו כל חכמי הישיבה קמו לכבודו. כולם ניגשו אליו ושאלה אחת בפיהם: בזכות מה פניך מאירות היום יותר מתמיד? הוא סיפר להם שהסוס שלו מת.

"חכם באשי" – ראש הרבנים, נדהם גם הוא ממראה פניו הזורחות והמאירות. גם לו סיפר על הסוס, אבל הרב ביקש שיספר לו על עוד משהו שקרה לו. החיד"א החליט לספר לו על הפתק מרבו רבנו-אוה"ח-הק', והטמנתו בכותל. חכם באשי בקשו להתלוות אליו לכותל, כדי לקרוא את תוכנו, וכך היה כתוב:

 

"אבקש מהשכינה הקדושה שתבוא לעזרת תלמידי היקר בשעת מצוקתו".

למחרת, חכם באשי מינה אותו לדיין בי"ם עם משכורת, כך שלא היה צריך לעסוק יותר בהובלות עם עגלה וסוס.

מוסר השכל: עד כמה יקרה מפנינים ברכתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" כשכל הכתוב בו יהיה לכבוד בורא עולם יתברך ולייחד את שמו יתעלה ויתרומם.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה.. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

אם זכרוני אינו מטעה אותי, היו שלושה שערים למלאח הישן. אנחנו גרנו בצמוד לשער הכניסה, מצידו החיצוני של השער הייתה תחנת משטרה. הערב החל לרדת והרגע שחיכינו לו הגיע, המושיע, כלומר המבריח, עומד בפתח הבית. כל משפחה אספה בשקט את עצמה ואת מטלטליה וירדה אל הכרכרה שחיכתה לה בחוץ, אנחנו היינו אחרונים לצאת(היה עלינו לנעול את הבית). העפנו מבט אחרון על הדירה ועל כל מה שנשאר בה, עוד נתגעגע לביתנו הקט. היציאה השקטה ו״הרכב״ שהסיע אותנו, לא אפשרו לנו לקחת כלום. אימא בכל זאת דאגה לכמה בגדים נוספים ושמיכה או שתיים, שיהיה במה להתכסות. זה היה כל רכושנו שאיתו יצאנו לדרך. לאחר זמן לא רב, הכרכרה נעצרה ואנחנו ירדנו והתחלנו ללכת. הובילו אותנו לרחוב צדדי, שם המתין רכב לא גדול ובתוכו כבר ישבה משפחה עם ילדים. בכל רכב נדחסו שתי משפחות. הנהג האיץ בנו, לפנינו עמד לילה ארוך. אנחנו ממש נדחפנו לתוך הרכב וכך היו דחוסות שתי משפחות על ילדיהן. יצאנו לדרך. עם תזוזת הרכב התפשטה ועלתה תחושה עילאית ומרגשת, חלום העלייה לארץ ישראל הלך והתגשם. איש לא הכין אותנו למה שחיכה לנו, לא באותו הלילה ולא בהמשך הדרך. עברו שעות בדרך ארוכה ומטלטלת, כמו שאר הילדים נרדמתי ואולי גם הוריי, מי יודע? הרכב התחיל לקפץ ולהיטלטל, חלקנו התעוררנו, ההורים שאלו את הנהג מה קורה ומדוע הוא נוהג ללא אורות. ירדנו מהכביש ונסענו בדרך עפר, בקטע הזה, הסביר הנהג, נוסעים בחשיכה גמורה ולא מדליקים אורות. זו הייתה הרגשה מוזרה, ובעיקר משונה ומפחידה. כך עברנו את הגבול לאלג׳יריה. העלייה הבלתי לגאלית עברה דרך אלג׳יריה, שגם הייתה תחת שלטון צרפתי. בהסכמה ובסיוע הצרפתים, אפשרו להקים לאורך הנתיב ממרוקו עד לנמל באלג׳יריה, שלוש מחנות אוהלים ״ריווי״ ״לוסנדי״ ו״באראקי״. עם הגעת האונייה, שיום־יום איחלו לבואה, נוצרה תזוזה בין יושבי המחנות. כאשר יושבי המאהל הראשון הקרוב לחוף (באראקי) עלו באישון הלילה לאונייה, המחנה היה מתרוקן מיושביו ועוד באותו הלילה היה מתמלא ביושבי המחנה הקודם. לראשונה בחיינו, נחשפה משפחתי, עם משפחות רבות אחרות, לחיי נדודים קשים תחת סכנת מאסר בשל היציאה הבלתי חוקית ממרוקו לשם העלייה ארצה.

איני יודע כמה זמן נמשכה הנסיעה, אך לבסוף הגענו למחנה המעבר, מחנה ״ריווי״ מחנה אוהלים. שתי משפחות נכנסו באוהל,

ושם החמולה שוב התאחדה.

משפחתנו משפחה קטנה, שלושה אחים: אני הבכור, גבריאל ושלום הקטן. מיטות לא היו באוהל, ישנו על מחצלות שהונחו על אדמת האוהל ובעזרת השמיכות שאימא דאגה לקהת, התכסינו. בבוקר ביקשו מהאבות לא להישאר במאהל מפחד ביקורות פתע של הצבא או של המשטרה, ושלחו אותם להסתתר ביער ובשדות הרחק מהמאהל. במאהל נשארו רק האימהות והילדים. המזון והשתייה היו בצמצום. כך התנהל המחנה במשך שבועות, ואז בערב אחד ללא שום התראה מוקדמת הכינו אותנו לקראת מעבר למחנה נוסף, מחנה ״לוסנדי״. גם שם האוכל ניתן בצמצום והמים במשורה. אין ספק שהתנאים האלו הקשו על החיים, גם המעבר ממחנה למחנה, אילוץ שהשטח הכתיב, הקשה מאוד על האנשים. וכך התנהלו חיי השגרה כאשר האבות יוצאים השכם בבוקר מהמאהל, ולפנות ערב הם חוזרים ממחבואם. במחנה היה מטבח מרכזי, בו מספר אימהות בישלו אוכל לכל באי המחנה. האוכל היה מועט ודל, והאנשים היו רעבים. הימים ימי החורף ומזג אוויר סוער הגיע, סערה ״אלג׳יראית״. מבול ממש מלווה ברוחות, האוהלים נפלו בזה אחר זה, נותרנו ללא מחסה, רטובים עד לשד עצמותינו.

שעת המעבר למחנה הנוסף והאחרון הגיעה, התרגולת כבר הייתה מוכרת לנו, התארגנו ויצאנו לדרך. הידיעה שזה המחנה האחרון הקלה ואף עודדה אותנו. שישה חודשים באלג׳יריה בתנאים אלו עשו את שלהם ויכלו להותיר ״צלקת״ בלב כל אחד. והנה ערב אחד, התרגשות והמולה התעוררה במחנה, עם הידיעה שאוניית המעפילים מתקרבת לחוף. בנקודה הזאת התחלתי להבין לאן פנינו מועדות. צמד המילים ״ארץ ישראל״ נזרקו לחלל וקשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בכולנו. יצאנו בהליכה לעבר החוף שבו האונייה הייתה אמורה לעגון. כשלושים אנשים הספיקו לעלות על האונייה כאשר לפתע הגיעה המשטרה (אולי היו אלה חיילי הצבא) והאונייה הרימה עוגן והפליגה מהמקום. כל מי שלא הספיק לעלות על האונייה נעצר ע״י המשטרה והועבר למעצר בית, בתוך בית ספר עליו הוצבה שמירה. בין העצורים היו דודי וילדיו. אלינו שהלכנו מאחור, הגיעה קריאה להסתובב ולחזור מהר למחנה.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו– לקראת עלייתנו ארצה

רבי מסעוד בר משה כנאפו

פרופ׳ רבי משה עמאר בהקדמתו לספר ׳מעט מים׳ של רבי יוסף כנאפו(עמ׳41) אומר שהיה בן אחיו של רבי יוסף כנאפה אך צאצאי רבי יוסף טוענים שהוא לא היה בן משפחתם. ר׳ מסעוד כיהן כדיין ומורה צדק במוגדור סביב השנים תרמ״ה תר״ס. נשתמר ממנו קובץ קטן מתשובותיו ופסקיו.

רבי מסעוד היה ידוע בענוותנותו המופלגת. באחת מתשובותיו הוא חותם:

׳הכ״ד קטינא דארעא עפר ואפר כירה מן המוכן לשרת לפני כל יודעי דת ודין הצב״י מסעוד כנאפו״. רבי יעיש קריספין מתאר את פגישתו עם רבי מסעוד שהתקיימה בישיבת ״אורה ושמחה״ מכאן שהייתה ישיבה כזאת בעיר מוגדור.

ראה הקדמת רבי משה עמאר לספר ׳מעט מים׳ של רבי יוסף כנאפו.

(עמ׳ 43-41)

מתוך הספר "מעט מים-הקדמה של הפרופ' הרב משה עמאר

רבי מסעוד כנאפו ב״ר משה, היה בן אחיו של רבי יוסף, הוא כיהן כדיין ומורה צדק בצוירה סביב השנים תרמ״ה-תר״ס, נשתמר ממנו קובץ קטן מתשובותיו ופסקיו, הקובץ כנראה חלק קטן מקובץ יותר גדול, גם המעט שנשתמר בחלקו הפסקים חסרים בתחילתם או בסופם. פסק דין אחד נשלח לחכמי סאלי אל הרבנים ר׳ מסעוד ור׳ רפאל אנקאווא זצ״ל, והם סתרו את פסק דינו. והוא חזר וכתב להם לחזק את דבריו. בפסק האחרון בקובץ, מוזכר שטר מכר משנת תרכ״ו ׳וחתום עליו הדו״מ כמוהר״ר משה הכהן ז״ל והסופר כמהר״ר שלמה בן שושן נר״ו, ואישר המכר ׳וחתום הרב מ״ד כמוהר״א ן׳ עטר ז״ל׳. ושם מוזכר עוד שטר וחתומים עליו ר״מ כהן וכה״ר מסעוד זנכוט, ועוד שטר מכר וחתומים עליו כהר״א וכהר״מ אבודרהם. צד באותו דיון היה ר׳ יעקב בן שבת ׳אשר הלך לטאנג׳יר ובהשתדלות הבאשאדור אמריקה יר״ה, עשה והצליח ולקח רשיון מהמלכות להחזיר לו החצר׳. המדובר בר׳ יעקב נוסף שחי בצווירה, ולא בר' יעקב מחבר הספר ׳רוח יעקב׳.

בסימן ג מזכיר רעב כבד שהיה באזור בשנת תרמ״ג(1883). ובו מביע את רגישותו לסבלן של הנשים מבעלים דלא מעלי, אשר היו עוזבים אותן ללא פרנסה והולכים למרחקים, ומצערים אותן עד שהן מוחלות להם על כתובתן, המדובר בתשובה בענין בעל שרצה לגרש את אשתו בטענות שונות כי לא ילדה לו בן זכר, והוא לחץ עליה עד שויתרה לו על כתובתה, אחר כך היא טענה שלא הבינה משמעות הויתור והקנין, בסוף התשובה:

שהאשה הנז׳ הלכה לכפר תאמאליחת אשר שם חונה בעלה ועמה ארבעה בנות, ולא קיבלה בביתו וייחד לה כתובתה ע״י ערבנות גביר אחד. ותא חזי מאי סליק בההוא גברא, לא עברו כמו שלשים או ארבעים יום עד שנשכו כלב שוטה רח״ל, וחלי״ש [=רחמנא ליצלן, וחיים לכל ישראל שביק]. וזה מוסר לאנשים אשר יושבים עם נשיהם, ובלי טענה מספקת הפוטרתם מדיני שמים, חורשים עליהם רעה, ויום יום שבעים מר ולענה עד שבע״כ [=שבעל כרחן] מוחלים להם, וה׳ הטוב יכפר בעד. פה מוגאדור יע״א, ע״א [=עשור ראשון] לסיון שנת תרמ״ז לפ״ק (1887). כ״ד [=כה דברי] עפר ואפר כירה מן המוכן לש׳ לפידו״ד הצב״י [=לשרת לפני יודעי דת ודין הצעיר באלפי ישראל] מסעוד כנאפו ס״ט.

עד כאן מתוך הספר מעט מים.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- רבי מסעוד בר משה כנאפו.

עמוד 72

 

 

. רקע גיאוגרפי והיסטורי

ארפוד – חלק מאזור תאפילאלת

ארפוד היא חלק בלתי נפרד מן האזור הקרוי ׳תאפילאלת / סג׳למאסא׳ הן מבחינה גיאוגרפית, הן מבחינה היסטורית והן מבחינת המורשת הרוחנית של הקהילה ומנהגיה. עד 1949 נכתב בכל שטרי הכתובות והגיטין של ארפוד ׳כאן מתא סג׳למאסא׳ (=כאן עיר סג׳למאסא) לזיהוי מקום עריכת הכתובה או הגט. הוא הדין לעיר ריסאני ושאר קהילות קטנות כולן נכללות תחת השם ׳תאפילאלת / סג׳למאסא/ לאמור: תאפילאלת היא סג׳למאסא וסג׳למאסא היא תאפילאלת, אלא שהשם תאפילאלת נפוץ הן אצל היהודים והן אצל הערבים, ואילו סג׳למאסא הוא השם המופיע בשטרי הכתובות והגיטין. במהלך הדורות הפכה ארפוד יורשתה של ׳תאפילאלת / סג׳למאסא׳. לכן כדי לדעת את מורשת ארפוד יש לדעת את המקור, שממנו היא חוצבה, והכוונה בעיקר למנהגים ולהווי הקשורים במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה ולמעגל השנה מימי הסליחות, החגים והמועדים ועד לימי בין המצרים, אשר פרטיהם מופיעים בשלושה כרכים שפרסמתי בשם ׳קהילות תאפילאלת / סג׳למאסא׳ בהוצאת אוניברסיטת בר אילן ועיקריהם יופיעו כאן בכרך ג׳ הווי ומנהג.

 

תשתית העיר ארפוד

ייסודה הרשמי של העיירה המבוצרת ארפוד הוא ב-1918 בתקופה הקולוניאלית הצרפתית. התשתית הראשונית של ארפוד היא הר הבליקוס (Jbel Blikos) ששימש עבור הצרפתים מבצר ובראשו מגדל פיקוח צבאי וגם אזרחי. ההר ומשטחו הגדול הקיים עד היום מעידים על עבר עשיר מאוד, והוא שימש תחנת קישור בין האטלס למדבר. המונח הלטיני ׳בליקוס׳ מקביל לשם הערבי ״אל קודיה״ (=גבעה= la colline). גבעה זו הייתה תחנת ביניים חיונית בנתיב הסחר העתיק של השיירות.

 

מקור השם ארפוד

לשם ארפוד כמה משמעויות: א. השם ניתן על רקע היסטורי, שבו היו מגיעות שיירות גמלים טעונים סחורות מכיוון ערי מרוקו: פאס מכנאס, ליעדם הקרוב סג׳למאסא הקרויה היום ריסאני, ומשם ליעדים רחוקים לשיווק סחורתם. בשטח הרחב לרגלי הבליקוס הסמוך לנהר זיז הם עשו חנייה זמנית למנוחה, לשתייה של הגמלים ורוכביהם ממימי הנהר ולצבירת כה. לאחר שנחו דיים היה ראש השיירה מכריז ׳ארפוד׳! שם פועל של רפד בערבית שמובנו לקום לחידוש המסע. שני המונחים חנייה וחידוש המסע מקבילים לתבנית המקראית ׳ויסעו – ויחנו׳ המתארת על פי ההקשר את מסעות בני ישראל במדבר סיני וגם למונחי התעופה – נחיתה והמראה. ב. על פי מקור אחר ׳ארפוד׳ הוא שיבוש מילולי של אַוְפוּד, מונח ברברי במובן הברך AOUFOUDהברך LE GENOU), מכיוון שכדי להמשיך את המסע    לסג׳למאסא ומשם ליעדים רחוקים, היה צריך לחצות את נהר הזיז ברגל, וכדי שלא יתרטבו המשתתפים במסע, היו מושכים את בגדיהם מעל הברכיים. ג. על סמך הנוף הבולט של הר בליקוס והחנייה לידו סבר ר^׳ מכלוף אביחצירא, שארפוד הוא שם הר הבליקוס, הסבר הנוצר על פי ההקשר שתואר עד כה.

 

כאן נזכיר גם מסע אחר בכיוון הפוך. הכפרים ששכנו באיזור תיזימי: אזראנא, למעאדיד, לקסבא, אולאד עלי – תושביהם היהודים היו קוברים את הנפטרים בבית העלמין העתיק בארפוד הסמוך לבליקוס ולנהר זיז בגבעה סלעית גבוהה. המסע מכפרים אלה לבית העלמין ארך כשעה, ואנשי חברא קדישא והמלווים את המיטה בהתקרבם לבית העלמין היו נאלצים גם הם לחצות את הנהר, ולכן היו חולצים נעליהם ליד שפתו ומושכים את בגדיהם למעלה. בית העלמין הזה הוקם כ-50 שנה לפני יסוד ארפוד. מדובר אפוא במתחם משולש רב משמעי: הר הבליקוס, נהר הזיז ובית העלמין הישן שפעל רשמית עד 1945. מתחם זה הוא התשתית הראשונה של ארפוד. השטח של העיירה ארפוד לפני ייסודה ובמיוחד מתחם הר הבליקוס שימש בסיס צבאי עבור הכוחות הצרפתיים, שנלחמו בתאפילאלת הסמוכה. הכוחות הצרפתיים ניהלו קרבות קשים נגד התנגדות לאומית חזקה, במיוחד במהלך קרב מסקי (1916) ER RACHIDIA, קרב אל-באתה בריסאני (1918) שברקע שלו נהרג ר׳ דוד אביחצירא בחשד של שיתוף פעולה עם הצרפתים ולבסוף קרב אל מעאדיד. בארפוד פעל מחנה צבאי צרפתי עד לעצמאות מרוקו ב-1956.

 

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת.

עמוד 23

יג. המלך המוטרד

יה האל בכל מקום ואתר ובכל מקום אורו לא חסר, ומעשה במלך שהיתה לו בת יחידה ואהובה מכל. נסיכים, רוזנים ושועי ארץ בקשו את ידה, אך היא השיבה את פניהם ריקם.

למלך היה משרת יהודי זקן ובא בימים, שהיה נאמן ומסור ושירת את המלך כל חייו באהבה ובנאמנות אין קץ. המלך, שנתן דעתו על בתו היחידה שהגיעה לפרקה אך סירבה להינשא, שקע בדכדוך רב ולבו הלך שבי אחרי חלומות שווא.

ומעשה שהיה באחד מלילות חלומו שהופיע בהם משרתו היהודי ואמר: ״אני עתיד לשאת את בתך יחידתך״. נבהל המלך מאד, כינס את כל חרטומיו וציווה עליהם להבהיר לו מה פשר החלומות בהם מופיע היהודי כחתן המיועד לשאת את בתו. התכנסו החרטומים ופסקו, שאכן עתיד היהודי לשאת את בת המלך. ספק המלך את כפיו, חבט ראשו בקיר וצווח: ״אוי לי, מה יהיה עלי שכך התעמר בי מזלי״. ולמלך וואזיר רע ואכזר ששנא יהודים בכל נפשו. פנה הוואזיר אל המלך ואמר: ״מלכי הגדול, מלך כל הארץ, אם יטב הדבר בעיניך, אשיא לך עצה וסופה שתרחיק את היהודי עד קצווי תבל, שם יגווע ברעב ובצמא״. ״ומה היא עצתך?״ הקשה המלך: ״אמור לו ,מלכי, שינדוד על פני כל היקום ויחפש את משה רבנו ולכשימצא אותו ישאלנו רק שאלה אחת״. ״ומה היא השאלה?״ הקשה המלך. השיב הוואזיר בחדווה: ״עד מתי נולד האדם לסבול על לא עוול בכפו? ויודע מלכי שאת משה רבנו הוא לא ימצא לעולם, בדרך זו הוא ימצא את מותו אי שם במדבריות העולם, תשוש, חולה, רעב וצמא״. ״יפה יעצת לי״, אמר המלך לוואזיר, ומיד צווה עליו להבהיל אליו את המשרת היהודי. מבוהל ונפחד הופיע הלה לפני המלך, קד קידה ואמר: ״לשירותך, מלכי, עד יום מותי״. פנה אליו המלך ואמר: ״משרתי רב החסד והפעלים, לך ונדוד במרחבי העולם ותור אחר משה רבנו ולכשתמצאנו שאל אותו: עד מתי נולד האדם לסבול על לא עוול בכפו״. ״לפקודתך, מלכי״, אמר המשרת, קד קידה ואץ אל ביתו.

למחרת היום השכים קום, נטל מקל נדודים ומעט צידה ויצא לנוד במרחבי העולם. הוא עלה הרים וירד בקעות, חצה ימים ואגמים. בקיץ אכלהו חֹרֶב ובחורף אחזתו צנה. נעליו בלו ובגדיו נקרעו ואת משה לא מצא. ויהי היום, בעודו מהלך במרחבי המדבר, ראה בבקעה אחת עץ גבוה ורחב צמרת. ישב המשרת מתחת לעץ כשהוא נשען על גזעו ונהנה מצלו, ועיניו יורדות דמעה ובוכות על מר גורלו, פנה אליו העץ ושאל: ״איש זקן, למה נפלו פניך, מאין באת ולאן פניך מועדות?״ תלה הזקן עיניו בצמרת העץ ואמר: ״מלכי רב החסד והאור, אותו אני משרת כל חיי, הטיל עלי לנוד ולחפש את משה רבנו ולכשאמצא אותו, אשאלהו רק שאלה אחת. זה ימים רבים שאני מהלך בדרך ואיני מוצא לא אותו ולא סימן ממנו, ולאחור לא אוכל לשוב ריקם״. ״המשך בדרכך״, עודד אותו העץ, ״אך לכשתפגוש את משה רבנו, שאל אותו בשמי, מדוע עץ רב פאר ושנים כמוני אינו מניב פרי?״ הבטיח הזקן לעץ למלא את משאלתו. משאזר כוח שינס מותניו, נטל את מקלו ויצא לדרך.

מעל פסגה אחת צפה לרחוק, ומה ראו עיניו? שתי בריכות האחת שחורה, ובתוכה מים דלוחים והשניה לבנה, ובה מים צלולים. אך מכיוון שלא באו מים אל פיו זה שלוש יממות, הוא שעט בדהרה לעבר הבריכה הלבנה, גהר על שפתה, מילא מים מלוא חופניו וכשבאו המים אל קרבו, נוכח הוא לדעת כי מרים הם ממוות. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער וחש עד מהרה כי הגורל ממשיך להתאכזר אליו.

עודנו יושב ומהרהר בפשר העניין, שמע המשרת בת קול עולה משתי הבריכות ושואלת: ״לאן פניך מועדות, הלך זקן, ומה אתה מבקש למצוא במדבר צנה זה?״ ״את משה רבנו אני מבקש״, ענה הזקן. ״לך לשלום״, ענו השתיים ״וכשתפגוש בו, הלך זקן, שאל אותו מדוע מימינו דלוחים ומרים, ובשל כך לא עוף השמיים וגם לא חיית השדה, אינם פוקדים אותנו?״

כשהוא תשוש וצמא המשיך המשרת הזקן במסעו, חוצה מדבר וציה.

בבוקרו של אחד הימים, עם עלות השחר, עלתה דמותו של משה עם גלגל החמה, כשזקנו הלבן יורד על־פי מידותיו. ״משה! משה!״ צעק המשרת הזקן לעברו. ״זה יובלות שאני תר אחריך! ביום אכלני חורב וצנה בלילה״. ״ומה בפיך, איש זקן?״, שאל משה. ״שאלות רבות רובצות לפתחו של לבי״, הוסיף הזקן. ״שאל את כל אשר על לבך״, אמר משה רבנו. ״עד מתי נולד האדם לסבול על לא עוול בכפו?״ שאל הזקן. ״אין איש אשר ימלט מגורלו״, ענה משה. ״ומה באשר לעץ העולה במדבר ציה שענפיו מרובים וצמרתו רחבה, אך הוא אינו מניב פירות?״ השיב משה רבנו ואמר: ״אומנם מנע ה׳, ישתבח שמו, פרי מהעץ, אולם תחת זאת, חנן אותו בסגולה רפואית נדירה, לפיה מי שיקטוף את עליו מצמרתו, יבשלם וישתה את מימיהם, יתרפא מכל מחלה ונגע״. ״ולמה דלוחים ומרים מי שתי הבריכות?״ הקשה הזקן. ומשה רבנו השיב: ״הטובל בתוך הבריכה השחורה, זו עם המים הדלוחים, ושב וטבל בבריכה הלבנה, זו עם המים הזכים והמרים, יהפך בו במקום לעלם צעיר. ואילו הטובל קודם בבריכה הלבנה, ושב וטבל במי הבריכה השחורה, יהפוך לזקן״. משסיים משה להשיב על שאלותיו של המשרת, עלה בסערה השמיימה.

המשרת הזקן שקיבל מענה לכל שאלותיו, שב על עקביו וכשהגיע לבריכות המים פשט את בגדיו, נכנס וטבל במימי הבריכה השחורה, שב וטבל במימי הבריכה הלבנה, וחיש נהפך לעלם צעיר ויפה מראה.

ועוד לפני שהמשיך בדרכו, סיפר לשתי הבריכות את מעלותיהן הטובות.

כעבור ימים אחדים פגש בעץ, שב ונפש בצילו ועוד בטרם המשיך בדרכו, טיפס אל צמרתו וקטף מלוא צקלונו עלים וגם סיפר לעץ על סגולותיו.

משנפרד מהעץ לשלום נעשתה לו קפיצת הדרך והוא מצא את עצמו בתוככי השוק של עירו. איש לא הכירו אך מנימת קולם של הסוחרים, ניכר היה שבת המלך היפה חלתה במחלה ממארת ואין מזור למחלתה.

אץ רץ המשרת אל הארמון והציג עצמו לפני שומרי הארמון כרופא צעיר שבא לרפא את בת המלך. המשרתים המופתעים הובילוהו אל חדרה. הוא ציווה עליהם להעמיד קדרה עם מים על המוקד. כשרתחו המים הוציא המשרת, שנעשה צעיר, עלים מצקלונו ונתן אותם בקדרה. משרתחו היטב הוא השקה את בת המלך וחיש קל קמה ממיטת חוליה, כשהיא צועדת ומחייכת לעיניהם המשתאות של המלך והשרים. המלך הודה לרופא וביקש ממנו לשאת את בתו לאשה. וכך היה.

בחלוף הימים, סיפר הרופא הצעיר למלך את כל הקורות אותו. למשמע הרפתקאותיו, שאל המלך את המשרת הצעיר: ״ומה עונש יאה לוואזיר שיעץ להוציאך לדרך היסורים הזאת?״ ענה המשרת הצעיר: ״אינני חפץ במותו, אך הייתי מבקש מהוד מעלתו שיוציא אותו למסע היסורים הגדול, כדי שיחוש על בשרו את שחשתי אני״. במסעו הגדול הגיע הוואזיר לבריכות המים, אלא שהוא טבל תחילה בבריכה הלבנה

ואח״כ בשחורה, ומיד הפך לתרח זקן כאבן שאין לה הופכין. ובשובו משם לארמון לא הכירו איש. קומתו שחה, שפתו עילגת וזקנו היה ארוך וסבוך.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-יג. המלך המוטרד

עמוד 97

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

הדיון על התרבות היהודית והעברית שהתקיים מעל דפי La Liberté ביטא את מנעד האפשרויות, או הזהויות, שעמדו בפני מתמערבים במרוקו והדגיש את העובדה, שאימוץ השפה הצרפתית לא הורה בהכרח על היטמעות מלאה בתרבות זו. בדיון לא יכלו להשתתף משכילים עבריים שפעלו באותה תקופה במספר ערים במרוקו, כיוון שרובם התחנכו במסגרות החינוך המסורתיות של הקהילה היהודית; בכמה מאותן קהילות עדיין לא נוסדו בתי הספר של כי״ח. אומנם חלקם למדו שפות זרות באופן עצמאי ושלטו בהן ברמה זו או אחרת, אך העברית עדיין הייתה שפת התרבות המרכזית שבה קראו וכתבו. המשכילים הללו פעלו ברשתות ילידיות שהשיח בהן התנהל בעברית או בערבית יהודית. רוב הרשתות הילידיות התקיימו באופן מקומי בקהילה אחת, ומיעוטן התפרסו על מספר ערים במרוקו.           ,

לסדרת המאמרים שפורסמה בעיתון La Liberté מקום חשוב בהיסטוריה של התרבות העברית במרוקו משום שמדובר בדיון הציבורי המוקדם ביותר, או המוקדם ביותר שאותר, על אופייה של התרבות העברית המודרנית שם. שיטרית הראה במחקרו על תנועת ההשכלה העברית במרוקו ששני משכילים ממוגאדור יצחק בן יעיש הלוי ורבי דוד אלקאים, התייחסו לסוגיות של חינוך יהודי־עברי או להתחדשותה של השפה העברית בעירם במאמרים שכתבו בעיתונות העברית באירופה. אולם מאמריהם פורסמו בעיתונים עבריים באירופה והגיעו לידיהם של משכילים עבריים אחדים במרוקו, ולכן לא יצרו הד ציבורי מקומי. זאת ועוד, הלוי ואלקאים לא מילאו תפקידי מפתח בקהילתם או בכלל הקהילות במרוקו וכמו רבים מהמשכילים השתייכו לשכבות הבינוניות או החלשות בקהילות, ולכן יכולתם להשפיע הייתה מוגבלת. לעומת זאת האינטלקטואלים שהשתתפו בדיון שאציג להלן מילאו תפקיד מרכזי בכלל הקהילות במרוקו במסגרת הרשת של כי״ח, והשפעתם הייתה רבה. דיון זה חשוב גם בשל ייחודו, ולא נמצאה לו מקבילה בקהילות האחרות בצפון אפריקה. אומנם התקיים פולמוס בקהילה היהודית בתוניס במפנה המאה ה־19 בעניין החינוך העברי בבית הספר של כי״ח, אך הוא נשא אופי שוגה מזה שנדון כאן. הפולמוס בתוניס לא התנהל בצרפתית או בערבית יהודית בעיתון מקומי, אלא כלל פרסום מאמרים בעיתונות העברית באירופה.

" ראוי לציין כי שני המשכילים התייחסו לעניין החינוך העברי והשפה העברית במאמרים על הקהילה שפורסמו בעיתונות העברית, אך הם לא הקדישו אף לא מאמר אחד לעניין זה בדומה לדיון של האינטלקטואלים שאציג. רבי דוד אלקאים חיבר שירי אהבה וקנאה ללשון העברית המתחדשת, אך ממחקרו של שיטרית לא ניתן לדעת אם הפיצם במרוקו. ראו על כך שיטרית, מודעות, עמ^׳ 134, 146-143."

לעומת הדיון הפנימי במרוקו וניסיונם של האינטלקטואלים המקומיים להשפיע מתוך הקהילה, בתוניס יצאו נציגי הקהילה לבקש סיוע בתפוצה היהודית באירופה, ורבניה אף פנו לרב הראשי בצרפת. הדיון שהתקיים בתוניס הובל על ידי משכילים ולא מתמערבים, כפי שהיה במרוקו. כל אלה יחד מדגישים את ייחודיותו של השיח הנדון בפרק זה.

2. 2. הדיון על התרבות העברית

(א) יהדות אינטגרלית: תרבות עברית לאומית דתית

מטרתה של התרבות העברית הלאומית הדתית, כפי שניסחה חיים טולידאנו, הייתה ליצור תודעה לאומית יהודית קולקטיבית בעידן המודרני באמצעות שפה, הכרת העבר וקורפוס ספרותי משותפים. טולידאנו תיאר במאמרו מהלך היסטורי שבו העם היהודי גלה מארץ ישראל, התפזר בתפוצות השונות ומצא את מולדתו ב״ארץ רוחנית״, כלומר בדת ובאמונה היהודית, ככוח מלכד במשך מאות שנים. העם היהודי שרד בזכות הערבות ההדדית והסולידריות, שבבסיסן הערך ״כל ישראל ערבים זה לזה״. אולם המפגש של היהדות עם תהליכי אקולטורציה ואמנציפציה הביא להיחלשות הדת ובעקבותיה גם להתרופפות הסולידריות. טולידאנו טען כי גם בקהילות במרוקו החלה הדת לאבד את מעמדה כגורם מלכד, ובעיקר בדור הצעיר, שעבר תהליכי אקולטורציה מואצים בתרבות הצרפתית בתיווך בתי הספר של כי״ח: ״ניתן להבחין בניוון שחודר ללימודי היהדות ומתחיל לנבוט בחיים הקהילתיים, ומקבל ביטוי בהיחלשות הסולידריות והעזרה ההדדית. הדור הצעיר שלנו גדל לתוך בורות במקורות שהיוו בסים לקיום הקולקטיבי שלנו כעם ולחיוניותו במשך מאות שנים״.

עניין הסולידריות העל־קהילתית במרוקו העסיק את טולידאנו. שלוש שנים קודם לפרסום המאמרים התייחס לנושא בנאום שנשא באגודת בוגרי כי״ח בטנג׳יר בחגיגות העשרים להקמתה. בנאומו ביקש לקרב את היהודים המקומיים לארצם, מרוקו, אך במקביל הדגיש את חשיבות חיזוק הקשרים בתוך הקהילה היהודית. הוא הציע להקים קואופרטיבים שיסייעו ליצירת ביטחון כלכלי ותעסוקתי לבני הקהילה בשעה שעליה להתמודד עם חדירה מסיבית של גורמים מתחרים מאירופה. כמו כן הוא שאף לחזק את הסולידריות בין בני הנוער, אשר ״במרוקו היא מורגשת בקושי. תפקידנו לטפח אותה, לפתח אותה: אנו זקוקים לה נואשות. בתקופות של תמורות במיוחד היא משעננו היחיד״. דבריו נשאו אפוא אופי חברתי־כלכלי, וניתן לומר כי עסקו ב״צרת היהודים״. בנאומו לא הרחיב טולידאנו על סוגיות תרבותיות שיש בהן פתרון למצוקת הזהות הרוחנית בעידן המודרני, ״צרת היהדות״. בנושאים אלה הוא עסק במאמרים הנדונים כאן.

אחד העם הבחין בין ״צרת היהודים״ ל״צרת היהדות״. לילינבלום ואחריו גם הרצל ונורדאו חשבו שתפקיד הציונות לפתור את"צרת היהודים", ואז "צרת היהדות" תיפתר ממילא. אחד העם חשב שתפקיד הציונות להתמודד עם "צרת היהדות", וההנחה שהיא תיפתר בלי להשקיע בה מאמץ יצירתי מכוון הייתה בעיניו לא רק אשליה אלא הזנחה הרת אסון. ראו אחד העם, על פרשת דרכים.

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 68

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת לך לך-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר-חלק שני ואחרון

 

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּ, וּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —/ אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר/ — כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר.

 

 

על המחבר

רבי דוד קיים (אלקיים) הנו אחד משלושת העורכים של קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״. בהקדמה לקובץ מודיעים העורכים כי חלק מן הרווחים יוקדשו להוצאה לאור של קובץ השירים של רבי דוד, ״שירי דודים״. ספר שירים זה לא יצא לאור. לאחרונה נתגלה עותק של הספר בכתב־יד נאה, והוא פורסם במהדורה פקסימילית בצירוף מבוא מאת י. שיטרית. הדיוואן כולל 87 שירים, מהם אחד בארמית ושניים בערבית־יהודית. 27 מן השירים נדפסו כבר ב׳׳שיר ידידות״. אלו הן הקצידות שכתב רבי דוד לפרשות השבוע – מבראשית ועד שבת זכור. הקצידות הללו מעלות את סיפור הפרשה בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות מאגדות חז״ל ומן הפרשנות. שיריו של רבי דוד הם בעלי נשימה אפית רחבה ומצטיינים בתיאורים מפורטים ובדיאלוגים מעניינים. בצד שירה מקראית זו, כתב רבי דוד שירים נוספים, מהם ליריים רגישים ומהם בעלי מגמה דידקטית־מוסרנית. באחד משיריו הוא יוצא כנגד מסיבות פאר מיותרות.

רבי דוד היה גם צייר, אמן וגלף מעולה, ועיטורים שעיטר כתובות שונות מפורסמים ביופיים. הוא היה במגע עם משכילי אירופה, ואף פרסם כתבות אחדות ב״הצפירה״ וב״היהודי״. משהו מרוחה של ההשכלה האירופאית ניכר בחלק משיריו, בעיקר בשירי ההלל שלו לחוכמה ולהשכלה ובשיריו ללשון העברית. רבי דוד מודע היה לענייני לשון ולענייני שירה, ומודעות זו באה לידי ביטוי בהקדמות שהקדים לשיריו, בדרך מבנה השיר ובדיון בענייני המנגינות לשירים. הוא מתנצל שהוא נזקק למנגינות זרות, ומזכיר כי המנגינות העבריות המקוריות מימי הבית אבדו לבלי שוב. בהתמודדותו עם הצורות החדשות של הקצידה חוזר רבי דוד לדרך חידושי הלשון במתכונת הפייסנות הקדומה, ושירתו כוללת חידושי מילים וחידושי צורה נועזים. בחינות ספרותיות מצד הצורה והתבנית ומצד התשתית המקראית נבחנו בעבודתה של א׳ בן־סעדון. היא מצביעה על רובדי עומק מעניינים בשירתו.

 

עיון ודיון

הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבבם של בני דורו, שראו בו ״נשיא אלוהים״, כדבריהם של בני חת(בראשית כג, ו). המילה ״בדורו״ באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו ״לתקן עולם במלכות שדי״, וכפי שתיאר זאת הרמב״ם: ״והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד״. עוד יש במילה ״בדורו״ כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר ״בדורותיו״. מלבד המובא בביאורנו, יש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק: ״צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה״(תה׳ צב, יג). לאמור, יש בצדיק מעוצמת הארז ומיופיו, ויש מתנובת התמר ומפריו.

תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד, ״קבל את דברי אל חי יוצרו״, אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא, ״ארצה מצרים ירד״ וכבר מגיע ניסיון נוסף, ״אוילים שבו שרה בית מלך נבער״. הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו, ״קח את אשתך לכו אל תאחרו״, ואם נרצה, יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים, ומניסיון זה לניסיון

ברית בין הבתרים וגזירת גלות מצרים תוך ההבטחה, ״בניך לא יספרו״, אך המציאות עדיין קשה, ושרה כמהה לבן, ״נתנה לו שפחה כי רחמה עצור״, הגר הרתה״, והתוצאה ״שפחה על רעיה גאתה כצור״. מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו, ניסיון המילה – ״קיים בבריתו למול בשרו״.

המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא. כך הוא צליל הרי״ש במחרוזת הראשונה, וצליל זה של הרי״ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי״ש.

 

מתוך כך בולט החרז ״דר״ על משמעויותיו השונות: את הציווי ״לך לך״ שמע אברהם ״מארץ קוץ ודרדר״, ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה. בהמשך, ״כי כבד הרעב דר / באהלם קנן״, מציין החרז ״דר״ את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה ״דר״ את יופייה של שרה ואת ״מראה זיוה כסמדר״. בתוך כל עושר הצליל והמוזיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ־מדרשי חז״ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא ובהרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין.

הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור. דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ומשלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים, ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר, כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט, באשמורת הבוקר של השבת, נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

 

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת לך לך-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר-חלק שני ואחרון

עמוד 47

פרק ארבעה עשר

״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללדש

המעמד ־ סיום ״שירת הבקשות״. המועד ־ בוקר יום השבת, בסביבות השעה 07:00 בבוקר. זה עתה נסתיימו הפיוטים, דברי התורה והקצידה השבועית ע״י הפיטנים וע״י כל הנוכחים להנאתם הגדולה של המשכימים קום ל״שירת הבקשות״. המעמד מציג את התמונה הבאה בקביעות ובכל שבוע: בהנאה בולטת ומלאת עונג על החוויה הרוחנית המענגת קמים כל הנוכחים בבית הכנסת ומתקרבים לפיטנים אברהם סויסה ור׳ יהודה ללוש. כל הנוכחים רוצים להודות להם. מובן שתשומת לב מיוחדת מוקדשת לפיטן הראשי ר׳ יהודה ללוש.

לפני שניגשים להודות להם, ר׳ יהודה מברך את הנוכחים, כשכולו שופע חיוכים, ומסיים בברכה מיוחדת ומלאת כוונות לפיטנים שהלכו לעולמם ־ לר׳ דוד בוזגלו ולעורכי ״שיר ידידות״ ־ לר׳ חים אפראיט, לר׳ דוד יפלח ממרקש ולר׳ דוד אלקיים ממוגדור. רק בתום הברכות אנשים לוחצים את ידי הפיטנים הראשיים המובילים ־ אברהם סויסה ור׳ יהודה ללוש. תשומת הלב המיוחדת שמקבל ר׳ יהודה היא לא בכדי.

בכותרת של הפרק יש משמעות: ״אל מקדם אל כביר״ ־ המנצח הגדול ־ הוא כינויו של הפיטן הראשי המוביל אחריו את הפיטנים המשניים ואת יתר הקהל לערב של פיוטים ־ ערב של הנאה ועונג בערבי ״שירת הבקשות״. המשמעות השניה היא מעמדו המיוחד של ר׳ יהודה כמנצח הגדול על המפגשים בהם מושמעים פיוטים: בתפילת השבת והמועדים ובאירועים חגיגיים בדימונה.

ר׳ יהודה ללוש, בתכונותיו האופייניות, נותן תשומת לב לכולם; בסבלנות, ביחס אבהי, בחום והעיקר ־ בחוש ההומור השופע החובק אותו באופן תמידי והמלווה אותו בכל רגע. בדיחותיו שוברות מחיצות בינו ובין אנשים שאינם מכירים אותו, ולא כל שכן, בינו ובין מכריו משכבר.

דומה שהוא מכור לחוש ההומור שלו ומתמסר לו, ואולי זהו המתכון שלו לאריכות ימים עד 120. דומני שאין מתפלל בעיר שאינו מכיר אותו ואין מתפלל שלא שמע אותו ונהנה מביצועיו.

נחזור לערבי ״שירת הבקשות״. ניכר במהלך כל ערבי ״שירת הבקשות״, כי ר׳ יהודה עולה בכמה דרגות מעל כולם ־ שליטה מלאה בכל 11 המקאמת של המוסיקה האנדלוסית ובכל הלחנים השונים של הפיוטים. הוא יודע מתי לעלות ומתי לרדת בקולו, הוא אינו מזייף, הקצב שלנו מדוייק, עוצמת הקול שלו יכולה להוביל אחריו קבוצה, גוון קולו גורם לשומע להתרגש; הוא מצליח להחיות את הפיוטים, להחדיר בהם חיות רוחנית ולצקת אווירה יחודית בתוכניהם. וכך הוא מצליח להחדיר שמחה ללב הנוכחים המתפללים. בשירתו יש טעם של לרצות עוד ועוד. הנה ברור לנו כי מעמדו בקרב באי בתי ־ הכנסת די מכובד.

קיימת הילה מסוימת סביב דמותו של ר׳ יהודה ללוש. הרקע שלו ־ קזבלנקה של שנות ה־40 ווד50 וקירבתו לר' דוד בוזגלו ־ מעורר סקרנות רבה. אם כך, אצל מי למד? מתי? היכן? ועוד שאלות דומות.

לא היה לי קל בהשגת מידע על הפיטן ר' יהודה ללוש. המעט ששמעתי מפיו היה באקראי ובעמידה. פניתי אליו מספר פעמים וביקשתיו כי מן הראוי שישתף את הקוראים בחייו ־ חייו בקזבלנקה, בשנים שעברו עליו כפיטן: ממי למד? וממי הושפע? ועוד שאלות דומות. אך הוא בשלו. הוא סירב לכל בקשותי. פיטן כמוהו שעבר את גיל הגבורות בודאי יוכל לעניין כל קורא. בלית ברירה פניתי למספר ממכריו המכירים אותו עוד מהימים שעברו בקזבלנקה, ומהם קיבלתי מידע שהיה לי לעזר בכתיבתו של פרק זה.

[1]        ר׳ יהודה ללוש סירב בכל תוקף להיפגש עמי. תמיד דחה אותי בטענות שונות: ״אחרי החגים״, ״אשתי חולה״, ״כשאתפנה אודיע לך טלפונית״ וכדומה. מפגש איתו עשוי היה להעשיר פרק זה בהרבה.

[1]        בפרק זה אני נעזר במידע ששמעתי מפיהם של משה אוחיון בן 68 (בקזבלנקה היה שמשו של ר׳ דוד בוזגלו), אברהם כהן בן 64 ואברהם סויסה בן 63. שלושתם חובבי שירה מושבעים, שני האחרונים משמשים כפיטנים.

סיפור חיים בקזבלנקה (1961־1916)

הנער יהודה לבית ללוש נולד בחודש תשרי תרע״ז 1916 בכפר אסיפ אל־מאל (בערבית ״נהר הכסף״) מרחק של כשעה וחצי מהעיר מרקש. הוא נולד למשפחה ברוכת ילדים. משפחת ללוש עוברת לקזבלנקה ב־ 1920 והילד יהודה בן ארבע שנים.

" ירון צור והגר הלל, בסקירתם הנרחבת על החברה היהודית בקזבלנקה בשנות ה־30 של המאה ה־20, מציינים כי ב־ 1921 (שנה לאחר הגיעה של משפחת ללוש לקזבלנקה) חיו בעיר 97.083 נפש ומתוכם 13.010 יהודים. על התפתחות האוכלוסיה והחברה היהודית בשנות ה־30 ראה בספרם של הנ״ל ״יהודי קזבלנקה: עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית״.

העיר קזבלנקה ניקזה אליה אוכולוסיה רבה ־ ערבים ויהודים כאחד. קזבלנקה שהיתה באמצע המאה ה־ 19 כפר דייגים בן כ־ 700 נפש, הפכה תוך כמאה וחמישים שנה לכרך ענק בן כשישה מליון נפש.

בינתיים עברה מרוקו לחסותה של צרפת ב־ 30 למרץ 1912, לאחר שלטון מוסלמי של כ־1300 שנה. כך מזנקת לה קזבלנקה והופכת לעיר מובילה ־ עיר שבה התרבות הצרפתית נוגסת במסורת ובשמרנות הערבית. הרעלה והג׳לבייה מוסרות ואת מקומן מחליפות השמלות והחליפות האופנתיות. על רקע זה קיימת הגירה רבה של ערבים ויהודים מהכפרים ומהעירות הקטנות לכרך גדול.

עד גיל 16 היה הנער יהודה, נער כבני גילו ־ תלמיד במוסדות התורה בקזבלנקה. בגיל 16 הוא הלך, לראשונה, באחד מערבי שבת יחד עם אביו לערב ״שירת הבקשות״. אביו, אפרים ללוש, חובב שירה מושבע ניסה להעביר לבנו את האהבה לפיוט. אהבה זו, מסתבר, דבקה בנער יהודה והוא מגלה חיבה יתרה למנהג יפה זה. שבת אחר שבת הוא מסתופף בחברת אביו, אחיו ומתפללים נוספים בבית הכנסת ושר. כך הוא מתחיל להכיר את הפיוטים. דחיפה נוספת, והארה נוספת, שמקרבות אותו לנושא היו לו עת ביקר במוגדור יחד עם אביו, ושם הוא פגש את ר׳ דוד אלקיים אמן הקצידה והפיוט. זה היה ב־1932, אז היה יהודה נער בן 16. השנים עוברות, והנער יהודה גדל ונעשה בוגר. בהיותו כבן 20 בשנת 1936, הוא התחיל ללמוד בחברתם של פיטנים יהודים. הפיטנים הראשונים שלימדו והשפיעו על יהודה ללוש הצעיר היו: יוסף בוזגלו (שאין לו כל קירבה משפחתית לר׳ דוד בוזגלו), איש מוגדור שהגיע לקזבלנקה וביסס את מעמדו כפיטן בעיר הגדולה והיתה לו חבורת בקשות משלו והפיטן שכונה ״באבא איסאן״.

בימי שישי ־ יום ג׳ומעה ־ הוא נפגש עם מורים מוסלמים, שלימדו אותו את אמנות השירה האנדלוסית המוג׳רבית הנקראת ״נחו״. יהודה אינו מסתפק בכך, והוא מבקר בביתם של האמנים הערבים ובמועדון ״ריאד״ ־ מקום בו לימדו שירה ערבית. המעוניינים שביקרו במועדון שמעו מוסיקה ערבית, נפגשו עם האמנים הערבים וכך התקרבו והכירו את המוסיקה האנדלוסית הערבית. כך קרה גם ליהודה ללוש והוא באמצע שנות ה־30 לחייו.

עד מהרה משתלט יהודה ללוש על מרכיביה של המוסיקה האנדלוסית עם 11 הנובאת שבה ומנצל ידע זה, כדי להפגין את יכולתו בפיוטים שלמד. יהודה ללוש מתעמק בפיוטי הקובץ ״שיר ידידות״ ומתחיל להפגין את יכולתו בערבי הבקשות.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.

עמוד 173

110

ציון לנפש חיה מצבת קבורת החכם השלם איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע אהה על פרידתו כי לעת זקנתו נתדכא ביסורים קשים ומרים בחולי השינים והחניכים ה״ה כה״ר אהרן בר משה בן חמו ז״ל והיו ימיו אשר חי על פני האדמה שנים ושבעים שנה ונפטר לבית עולמו ביום עשרים לחו׳ אלול ש״ש התרצ״ט פה העירה דבדו יע״א ויה״ר שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים אכי״ר.

RABBIN AARON BENHAMOU DÉCÉDÉ LE 4  SEPTEMBRE 1939

111

[ציון הרב השד״ר טבריה זצ״ל (נוסח המצבה לא קיים)].

112

זאת מצבת קבורת רחמים מרציאנו בן עקו נלב״ע יום ח״י לחו׳ חשון

ש״ש תפר״ח תנצב״ה.

113

זאת מצבת משה רי שמעון מרציאנו י״ח לחו׳ אב ש׳ תרצ״א תנצב״ה.

114

ציון לנפש חיה מצבת קבורת איש תם וישר הזקן החבר בחברת הזוהר הקדוש העניו נתדכא ביסורין קשים ומרים ה״ה המנוח זה שמו שלמה בר יוסף מרציאנו בלהרהאר נ״ע ויהיו ימיו מ״מ 70 שנה ונלב״ע 6 כסלו ש׳ תרצ״א תנצב״ה

DÉCÉDÉ 30  NOVEMBRE 1931

115

זאת מצבת קבורת איש נחמד ונעים ביישן ורחמן רצ״ו בעל ג״ח אהה בי פתאם בא יום אידו נקצר במבחר ימיו ה״ה המנוח העלוב רחמים.

6 ו 1

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר אהרן מרעילי שנלב״ע ביום ח׳ לחו׳

אב תרצ״ב לפ״ק.

 

 

שורה מס׳ 6

117

•  

זאת מצבת האשה הכבודה והצנועה מרת רחל אשת יצחק מרציאנו נלב״ע ביום ב״ג לחו׳ תמוז תנצב״ה.

• 118

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה מרת לאה אשת יוסף מרציאנו נע׳ נלב״ע ביום ב״ח לחו׳ אלול ש״ש תשי״ג תנצב״ה.

• 119

זאת מצבת קבורת מאחא בת מרימא כהן אשת הרון הכהן דבדו

תנצב״ה.

• 120

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והנכבדת מרת מאחא בת לאה מרציאנו שנלב״ע ביום ד׳ לחו׳ אדר א׳ שנת תשי״א. 28.2.1951

121

זאת מצבת קבורת מרים בת עישה הכהן.

 122

זאת מצבת קבורת עישא צלטאן דברו 1950.

 123

זאת מצבת קבורת הא׳ הכבודה הצנועה רבת המעלות מרת עישא בת סעידא אשת כמוהר״ר אליהו מרציאנו זלה״ה נפטרה ביום כ״ה לחו׳ אדר ש׳ תש״ו והיו ימיה ששה ושבעים שנה תנצב״ה.

124

זאת מצבת קבורת האשה מחה בת עישה נפטרה לבית עולמה ביום ששי ב׳ לחו׳ חשון שנת 1948 בת פ׳׳ב שנה, מאחא די סאעוד בן חמו.

 

                                                                   125

•  

זאת קבורת סעידה בת קמרה נפטרה לב״ע ר״ח אייר 1948 בת מ״ה

שנה. סעידא די טאטא.

• 126

זאת מצבת קבורת לאה בת מרישא שנלב״ע ביום י״ב לחו׳ אב תשי״ג

לפ״ק תנצב״ה.

127

זאת קבורת הבחור אליהו בן סוסאן שנלב״ע ביום ג׳ לחו׳ תשרי

תרצ״ה תנצב״ה.

128

JOSEPH MARCIANO DÉCÉDÉ LE 3 MARS 1923

129

[ציון של הדיין המרומם, סבא דמשפטים, נהורא דשמשא החסיד רבינו אברהם מרציאנו בלהרהאר זצ״ל].

• 130

מצבת קבורת רצ״ו דוד נ״ע בר שלמה צולטאן הי״ו שנלב״ע ביום ח׳ לחו׳ ניסן ש׳ תרפ״ו תנצב״ה.

• 131

זאת מצבת קבורת אהרן בן סוסאן…

• 132

זאת מצבת קבורת הרב יוסף גונינא מרציאנו תנצב״ה.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 43

Il était une fois Debdou

Histoire de Debdou
Introduction
Il est difficile de retracer l’histoire de la localité de Debdou, par manque de sources historiques avant la seconde moitié du XIIIe siècle et l’occupation de la région par les Mérinides comme l’a indiqué Nahum Slouschz: «Somme toute, la Gaada, qui porte le nom de Debdou, ne figure dans aucun texte écrit antérieur à la domination Mérinide » (p. 17). Époque à laquelle Debdou commence à prendre une importance stratégique par sa situation géographique mais aussi en se référant à la description enthousiaste qu’en a faite Charles de Foucauld en 1885, soit bien après son âge d’or, par son abondance, dû à un micro climat favorisé par son enclavement. Il est évident qu’il faudrait relativiser tout cela par des reconstitutions paléoenvironnementales et des témoignages qui permettraient d’avoir une idée plus précise de ce qu’il en est réellement. Cependant le passage d’un affluent de la Moulouya au centre de la vallée, l’oued Debdou (Telagh, Bourwed), ainsi que la résurgence de nombreuses sources qui affleurent au pied de la vallée, sans parler des nombreuses grottes qui l’entourent pouvant constituer des abris potentiels, sont autant d’indices qui laissent à penser que cette dernière a dû être occupée très tôt. On a d’ailleurs retrouvé des traces datant de la préhistoire, notamment du paléolithique et du néolithique près de là: ainsi des tumulus ont été relevés à la station du Goutitir sur l’oued Al Abd, ainsi qu’à Aïn Fretessa, et à Ayoun Sidi Mellouk. De plus la tradition veut que Debdou ait été occupé par les Romains, comme semblent en témoigner certains vestiges comme le notent M. Voinot et N. Sloushz : notamment par l’existence près de la Kasba, «d’un fossé et d’une galerie souterraine taillés dans la roche, s’enfonçant jusqu’à environ 30 mètres de profondeur», même si aucun élément déterminant n’a permit de valider cette thèse depuis lors, celle-ci aurait aussi pu être l’œuvre des Mérinides. Ainsi selon un article de l’encyclopédie de l’Islam, «Debdou», en arabe دبدو est l’orthographe la plus courante désignant cette petite ville du Maroc oriental, cela peut aussi s’écrire Dabdū, de même l’on appelle un habitant de Debdou, un Debdoubi. En fait, il existe trois hypothèses à l’origine de cette appellation: la première est liée à la venue des juifs au XIVe siècle et notamment d’un s’appelant David Dou, il s’agit en fait de rabbi David haKohen, la seconde plus probable se rapporte aux premiers habitants probables de la région, les amazighs Debdou se rapprochant d’un terme amazigh signifiant entonnoir, la troisième se rapporte à l’occupation des Mérinides avec le même sens que précédemment.
Historiographie générale
Contexte historique générale des Idrissides aux Mérinides
Point de Debdou dans cette partie, car l’existence de cette ville n’est authentifiée qu’à partir du XIII ème-XIVe siècle. Ceci n’est qu’un petit rappel historique concernant la région pour comprendre la situation de Debdou au moment où nous nous y intéresseront.
De la Foutouh Ifriqiya aux idrissides.
Pour comprendre l’histoire du Maroc moderne il est nécessaire de remonter à la légendaire « Foutouh Ifriqiya » contant la conquête du Maghreb par les musulmans dans laquelle la région de l’oriental tient une place importante comme le précise Mamoun Naciri. Ainsi que par la suite la dynastie chorfas fondatrice du Maroc: celle des Idrissides (788-894). Ce dernier est un shiite rescapé du massacre du Fakhk descendant d’un parent du prophète, nommé Idris qui fonde en 788 un petit État qui s’émiette en une série de petites principautés qui s’illustre par la ville de Fès fondé en 788. Après l’avènement de cette dynastie, la région est tiraillée par des luttes intestines pour accéder au pouvoir, ainsi le Maroc oriental et le sud Oranais connaissent les guerres entre différentes tribus:
• Les Sanhadja, islamisés superficiellement nomadisant entre le Draa et le Niger.(cf. Almoravides).
• Les Maghraoua
• Les banu Ifrene
À cette époque une tribu Zénète, les Banu Ouacine, règne sur la Moulouya.
Les Omeyyades d’Espagne sont gouvernés par Abderrahmane III (912-961) et par la suite par son fils El Hakam (961-976). Ils mènent une politique contre les États chrétiens du nord et au Maghreb rivalisent avec les Fatimides pour le contrôle des routes sahariennes de l’or, et prend comme son rivale Fatimides un titre honorifique de Calife et de commandeur des croyants avec le surnom de «Nasir al Din Allah», c’est-à-dire défenseur de la religion d’Allah. Ce dernier profite de la révolte d’Abu Yasid pour établir son autorité dans le Nord du Maghreb. Son autorité s’établit ainsi de Tanger à Alger. Ces derniers interviennent pour établir leur suzeraineté en renversant les derniers Idrissides et établissent les Maghraoua à Fès en 970 qui deviennent maîtres de tout l’oriental, avec comme chef Ziri Ben Attia, fondateur de la ville d’Oujda en 994.
L’occupation de la région sous les Almoravides.
Genèse de la dynastie almoravide.
Aux XI et XIIe siècles, après le départ des Fatimides tandis que l’est du Maghreb subit les invasions hilaliennes dont les répercussions s’étendent sur plusieurs siècles et qui à long terme finissent par avoir des répercussions dans la région de l’oriental sous les Mérinides, (au XIVe siècle). Provoquant des bouleversements ethniques et économiques importantes, appauvrissant les villes et déstabilisant les axes commerciaux. L’Ouest va voir d’autres nomades réaliser pour la première fois leur unité. Ce sont les Almoravides issus de la tribu des Lemtouna appartenant à une confédération des tribus berbères des Sanhadja islamisés superficiellement. C’est après un pèlerinage à la Mecque que le chef de celle-ci, Yaha Ibn Ibrahim décide de ramener un savant malikite qui fonde un ribat (couvent fortifié) ces derniers abritent des communautés religieuses et guerrières menant le djihad contre les infidèles, d’où leur nom Almorabitun (les hommes du couvent).

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

מסע יעקב לחרן מסמל את המסע של כל אחד מאתנו,

מעולם באר הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.

יעקב אבינו – מלמד אותנו איך צולחים אותו.

 

דברי התורה מוקדשים,

לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,

שעלה לגנזי מרומים ביום י"ב' כסלו,

לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע…

והנה י-ה-ו-ה – ניצב עליו".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

מבוא:

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.

הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל  84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי –  שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).

 

רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.

רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.

סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).

 

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).

הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.

הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

 

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).

 

כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י –  

"ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 

 רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.

 

רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.

 

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

 

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

 

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).

 

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

 

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

 

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

 

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

והנה מלאכי אלהים – עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

 

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.

 

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

 

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

 

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

 

יעקב אבינו חיפש את "בית אלהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.

והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי,

 בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה  זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.

רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

 

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.

 רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך. 

 

יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

 

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

 

תזכה להיות "וראשו בשמים".

סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).

 

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

 

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כל – בשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

 

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.

הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

 

להלן דברי קדשו המעמיקים:

"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'.

 

ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים  בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.

ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).

 

רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

 

רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.

תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".

 

מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.

המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.

 

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

 

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

 

ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

 

רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

 

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עליו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

 

הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".

 

רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.

 

 

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

 

"ויפגע במקום",

 

 "כי צריך האדם להתפלל לה',

 שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' כח, יד)

 

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

 

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).

 

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

 

"ויפגע במקום" – במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).

 

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

"ויפגע במקום",

 לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

 

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.

מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.

 

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

 

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.

 

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

 

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

 

 

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,

על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

 

 

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

 

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

 

מסר חשוב – תודה:

 למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.

 

"אור זרוע – לצדיק",

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח י"ב 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

 

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

 

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

 

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

 

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).

 

רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

 

המסר של יעקב אבינו:

ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.

מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

 

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

 

 

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב –

כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

 הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

 

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),

 

מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00,

קיץ וחורף – תמידין כסדרן.

 

 הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

 

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה.

 

 

 

 

 

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.

 

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".

 

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

 

מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו

 

מעשי ניסים – בזכות אבות.

 

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל:

 חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

 

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

 

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה:

הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

 

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.

יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.

השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם בקרוב מאוד, את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל הכתוב בו, יהיה כרצונו ולכבודו של בורא עולם יתברך ויתעלה, ובזכות תורת הגאולה המובאת בו, ניגאל בעגלא ובזמן קריב

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי. יגאל בן מיכל לבית בן חיים

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.