רבי דוד ומשה – מתוך ספרו של יששכר בן עמי – הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס- האוניברסיטה העברית

ירושלים – תשמ"ד

35.135 ״יהודי אחד בא מאוריקה מדי שנה בשנה. בחודש טבת מביא בהמה לשחיטה. באותה שנה בא עם אשתו וגיסתו. קנו ארבעה כבשים. שחטו את הראשון. היה טרף, השני — טרף, השלישי — טרף ורק הרביעי היה מותר לאכילה וזה היה ביום ששי. אותו יהודי היה קורא תהילים.

מסרתי לו שמארבעת הכבשים שהוא הביא רק אחד היה מותר, כשר. מסרתי לו שאם אין לו באותו יום במה להחליף את שלושת הכבשים, יכול להביא פעם אחרת. גיסתו כעסה. היה לה בן יפה־תואר. אני חילקתי את הכבש הכשר לשתיים. מחציה מסרתי לאותו יהודי ואת המחצית השנייה חילקתי לעניים. אותה מחצית שחילקתי לעניים הספיקה כאילו היה בה אותו משקל של ארבעה כבשים. את המחצית השנייה נתתי לאותו יהודי לצורכי שבת. באותו לילה בן הגיסה התחיל לגסוס.

היא התחילה לצעוק. באו וסיפרו לי וביקשו ממני לעשות משהו. עניתי שאני לא אלוהים. חזרתי לישון. הצדיק העיר אותי וביקש שאני אלך אליה. הלכתי ואמרתי לה: אתמול ביקשתי ממך להביא כבשים אחרים לשחיטה וסירבת. עכשיו את צריכה לחדש את הנדר. מחר תביאי לי שחיטה. אם אין לך כסף, אני אלווה לך עד שתשלחי את הכסף מקזבלנקה, ואם את שוב מסרבת, דמך בראשך. את אחראית על מה שיקרה. באותו לילה נתנה לי ארבע מאות ריאל. לקחתי. הלכתי ליד המציבה של הקדוש.

התחננתי לקדוש ואמרתי: אדוני הקדוש! אנשים אלה באו במצב־רוח טוב. תן להם שישובו לביתם במצב־רוח טוב. הנה אדוני הכסף של השחיטה שלהם. חזרתי לאותה אשה ופתאום התעורר הבן וביקש שהיא תתן לו לשתות תה. הוא היה בן חמש. היא צעקה מרוב שמחה. למחרת בבוקר נסעתי לכפר הקרוב. קניתי כבש בשלוש מאות חמישים וחמישה ריאל. נשארו לי ארבעים וחמישה. קניתי ערק, סולת. אשתי אפתה לחם״.

36.135 ״מחודש טבת עד חג הפסח נהגתי לנסוע לקזבלנקה כדי להביא את הכסף לעניים מאנשי הוועד שטיפלו בענייני הקדוש. כך הבאתי כסף בליל חג הסוכות, חג הפסח וראש השנה. כל אחד מהעניים מקבל מעטפה שלו, עם הסכום המגיע לו. זה היה הכסף שנאסף בקדוש. הכל נכנס לקופה אחת. זו היתה קופת העניים של שבעת הכפרים״.

37.135 ״פעם אחת גססה פרדה של יהודי אחד מהכפר וארזאזאת. רצו לזרוק אותה לכלבים. בא יהודי בשם מסעוד ביטון ז״ל. שאל אותם ואמר להם, שאם הס יתנו מחצית ממחירה לרבי דוד ומשה, הפרדה תחיה. וכך היה. הפרדה קמה לתחייה. ׳בללאה ובסידנא׳, בכסף הזה בנו חדר״.

38.135 ״שבע פעמים מכרו האנשים [מועמדים לעלייה] את רכושם ואני לא מכרתי. לא היה לי החשק למכור. החלטתי להמשיך לחיות שם עד יום מותי. יום אחד, באה אשתי ואמרה לי שכל יהודי הכפר מכרו את רכושם ועומדים לעזוב, ואתה ממשיך לחלק מנות בשר לעניים? עניתי שהודות לכוח של ר׳ דוד ומשה גם אני אעלה ארצה. והוא, עליו השלום, בא לי בחלום ואמר לי: בעזרת ה׳ אתה תעלה לירושלים. כך קרה. ׳בללאה ובסידנא׳. אנחנו נשארנו עם שלוש המשפחות האחרונות שעזבו את הכפר. אני אפילו החלטתי להשתקע בקזבלנקה, ולבוא מדי שנה בשנה להשתטח על קברו של הקדוש הזה ולא לעלות. לבוא כל הילולה לשבת, כי לבי לא נתן לי לעזוב ולהיפרד״.

39.135 ״פעם א שה אחת ענדה טבעה. מרוב שמחה ומתוך התלהבות בריקודים נפלה הטבעת מאצבעה. כולנו חיפשנו. האשה הלכה לאנשי הוועד ואמרה: אתם מספרים על ניסים? אני ביקשתי אותה לשבת במקומה בשקט. מוסלמי אחד היה בעל פרדה והוא נהג להשכיר אותה לעולי רגל לקדוש, מהכפר אגוים אל מקום הקבורה של הקדוש. באותו יום, מצא את הטבעת ליד רגליה של הפרדה. הרים את הטבעת והלך לדרכו. אותה פרדה לא יכלה לזוז לכיוון ביה המוסלמי. כל פעם שהדא מכר^יח אותדז במכור! ללכת לכיוון הכפר, היא הולכת לכיוון ההפוך. בסוף בא המוסלמי אל האחראי וסיפר לו שהוא מצא את הטבעת, וכשהוא רצה לעזוב את המקום הפרדה סירבה. לקחתי את הטבעת והחזרתי אותה לאשה. היא שילמה אלף ריאל למוסלמי, והתחרטה על מה שעשתה, שלא האמינה שאפשר למצוא את הטבעת. היא שמחה והביאה סעודה. זו היתה טבעת כבדה ששקלה כחמישים גרם״.

חלק ראשון.

ראשיתה של יהדות צפון אפריקה מקרת חדשת עד ביזנץ.

העבר הרחוק ביותר של המגרב אוצר בחובו את זכרה של נוכחות יהודית. תוך כדי שמירת אמונים למקורותיו המקראיים. הכיר שם היהודי את כל המלכויות וּצררן בצרור ההמשכיות ההיסטורית שלו.

קרת חדשת, רומי, הונדלים, ביזנץ, הערבים והתורכים פגשו בדרכם בקומץ גולים שעתידים היו – ראה איזה פלא – להאריך ימים אחרי שהתמוטטו הקיסריות שלהם.

עוד בטרם תכרע ארץ ישראל תחת מהלומותיו של הפולש הרומי, ועד למחרת ההתחדשות של אותה מדינה עצמה, משך אלפיים שנה ויותר, ידעו היהודים בברבריה שעות של פריחה, שעמדו בסימן התפשטות רעיונותיהם הדתיים בקרב הברברים.

שעות של נסיגה לצורך התגוננות, בעקבות ניצחונה של הנצרות בקיסרות הרומית ושעות של חיים מסוגרים תחת שלטון האסלאם. כאשר כבשה צרפת את צפון אפריקה הוסיפו הקיבוצים היהודיים לעמוד על המשמר בציפיה להגשמת היעוד השמור להם – לשעה הקרובה של שיבתם לארץ ישראל.

פרק ראשון – בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

בראשית.

אין ספר שראשיתה של יהדות צפון אפריקה נעוצה במעמקי העבר הנודע של האזור. מבחינה היסטורית קרוב הוא לוודאי, כמדומה, שמתיישבים משבטי ישראל הצטרפו למייסדיה של קרת החדשה, על חופי אפריקה, כאשר נאחזו הצידונים במקום.

אך מאין תעודות בידינו אין לנו אלא להיתלות בהשערות, כפי המקובל על הרוב, שעה שבאים להבהיר את התהוותה של תופעה היסטורית.

בעבר הזה פוגשים אנו באגדה עקשנית : אגדת המקור הארץ ישראלי של האוכלוסים הברבריים\ חיבור אחד של פרוקופיוס, שכה הרבו לצטטו ולפרשו, מעלה את הסברה שהצידונים, תושביה הקדמונים של הארץ שכבש יהושע בן נון, עזבו את מולדתם ועקרו למצרים ומשם עברו לאפריקה, שאותה כבשו כליל עד עמודי הרקולס.

כראיה לסברתו מביא פרוקופיוס את העובדה, שעוד בימיו דיברו ילידי אפריקה פונית, שהיא השפה הקרובה מאוד לעברית. כפי שעוד נראה. הוא גם מציין כי בעיר תיגיסיס – היא אולי עין אל בורג', מהלך חמישים קילומטרים מדרום מזרח לקונסטאטין – נמצאו שני עמודי אבן לבנה ועליהם הכתובת הצידונית, שאינה מתקבלת כלל על דעתנו " אנו ברחנו מפני הגזלן יהושע בן נון ".

סברה זו, שאכן קנתה לה קיום ותוקף בלתי רגילים, מושתתת על עובדה אחת של ממש : משך אלף שנים של שלטון קרת חדשת הפך העולם האפריקאי להיות אזור שמי מובהק. אגדת המקור הכנעני של האוכלוסים הברבריים שאובה מעובדה זו, אך נראה כי לצרכי פולמוס המציאוה סופרים יהודים או נוצרים בתחילת התקופה הנוצרית, אף כי היסטוריונים מוסלמיים עתידים היו להעלותה.

ההיסטוריון המוסלמי הגאון אבּן ח'לדון מצהיר בחיבורו " דברי ימי הברברים " כי הברברים הם בני כנען, בן חם בן נח….הם קיבלו את יהדותם מידי שכניהם האדירים, יהודי סוריה.

גְזֶל GSELL  יִחס את מקורות האגדה לאנשי כהונה נוצרים. נכונה יותר נראית לנו גישתו של מרסל סימון, הרואה באגדה רעיון שנולד ופוּתח בספרות העברית. לפי ספר היובלים חילק חם בן נח את אפריקה והנחילה לבניו. 

מסתבר, שכבר במאה הראשונה לפני הספירה, התקופה בה נערך כנראה " ספר היובלים, הייתה האגדה של מקורם הכנעני של הברברים נפוצה ביותר. ביתר החלטיות מצהיר יוסף בן מתתיהו כי ילידי צפון אפריקה אינם חמיים, כי אם שמיים, צאצאי מדין בן קטורה, היא אשתו השנייה של אברהם.

האגדה הקובעת קשרים הדוקים כל כך בין הברברים לבין עם ישראל התנ"כי עתידה לחזור ולהופיע חזור ושוב גם בספרות הרבנית בתקופות מאורחות יותר.

מאמר תלמודי, שתוספתא של המאה השנייה מייחסת לו עתיקות רבה, מדבר על הגירתם של הגרגשים, אחד משבעה גויי כנען בתקופת יהושע, לאפריקה : " גרגשי עמד ופנה מאליו ( מארץ ישראל, לפי דרישת יהושע ), לפיכך ניתנה לו ארץ יפה כארצו – זו אפריקי "

במקום אחר בתוספתא שוב אנו נתקלים באותו נושא : " אין לך בכל העממין מתוך יותר מן האמורי, שכן מצינו שהאמינו בהקדוש ברוך הוא וגלו לאפריקי " ( בעת כיבוש כנען בידי יהושע ).

אגדה זו מצויה בספרות היהודית של ימי הביניים ושם היא עשירה יותר : לא רק הכנענים אלא גם בני עשיו הם אבותיהם של אוכלוסי צפון אפריקה. ספא יוסיפון טוען כי יוצאי חלציו של עשיו ברח ממצרים ותר לו מפלט בקרת חדשת והקים שם עם.

אם נחזור לספרות הנוצרית הקדומה, הרי בה נמצא דברים מאת אוגיסטינוס הקדוש הנוסכים אור אופייני ביותר על הסוגיה שלפנינו : " שאלו את האיכרים שלנו מי הם; הם עונים לאמור " כננים ". בניבם המקולקל נשמטה אות אחת. יש להבין כנענים ".

אלה הם הדיה השונים של מסורת עתיקה זו. חשיבות ניכרת לה לעניינו, שכן על פיה הברברים אחים הם ליהודים בגזע, בלשון, וכפי שעוד נראה – גם בדת. אין לדחות בקש אגדה כזאת, שהיא מסורת בידיהם של יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד.

המובאות שצוטטו שימשו בזמן האחרון למרסל סימון נושא לניתוח בהיר ומפורט שלא כאן המקום להביאו במלואו. יסוד האמת שבאגדה הוא זה, שההשפעה השמית החלה להסתמן בצפון אפריקה עם תחילת ההתיישבות הפניקית, בתחילת המאה השמינית לפני הספירה. 

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

רבי ראובן, אביו של היעב"ץ, דרש בסעודת הברית על הפסוק " וזרח השמש ובא השמש " – עד שלא שקעה שמשו של רבי אלישע האשכנזי זרחה שמשו של יעקב בנו. הצגתו של היעב"ץ כיורשו של רבי אלישע אשכנזי בתקופה מאוחרת יותר, באה להעמידו כממשיך שושלת , אף אם לא בן משפחה, רוחנית של ליהדות מרוקו.

היעב"ץ ורבי יהודה בן עטר " למדו בחברותא אחת לפני רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו בכל זאת היה היעב"ץ חושב עצמו כתלמיד חבר לפני אב בית דין רבי יהודה בן עטר. כך כותב הרב יעקב טולידאנו, בספרו " נר המערב בעמוד 141, וכנראה כתב זאת על סמך העובדה שהיעב"ץ מרבה להזכיר את מה שראה או קיבל מרבותיו, הרב וידאל הצרפתי והרב מנחם סירירו "

" שכן קיבלתי מרבותי הרבנים המובהקים כמוהר"ר וידאל הצרפתי זלה"ה ומכהר"ר מנחם סירירו זלה"ה…וכן היינו דנים אחריהם בבית דיננו כל ימי מורי הרב המובהק מוהר"ר יהודה בן עטר זלה"ה " וכפי זה יתכן שלמד גם לפני רבי דוד עוזיאל, שכן הוא מכנהו בשם " מורי ורבי "

אולם מדברי היעב"ץ עצמו נראה שכל הכינויים האלה : " רבותי " " מורי ורבי ", , הרב המובהק ", וכדומה, אינם אלא תוארי כבוד לגדולי הדור. היעב"ץ לא למד לפניהם כדרך לימוד תלמיד מרב, וכל לימודו מהם היה רק על ידי שימוש ששימש לפניהם כסופר בית דינם : " כי אינני תלמיד מובהק אלא להרב הקדוש מר אבא זלה"ה מכל מקום תלמיד חבר אני להרב יהודה בן עטר נר"ו.

מאחר שנפטר עליו אביו בהיותו כבן אחת עשרה שנה, סביר להניח שלימודיו לא היו סדירים. את יסודות הלימוד והעיון רכש מאביו, את עיקר השכלתו השיג בלימוד עצמי. גם דברי הרב משה טולידאנו, שהיעב"ץ " למדו בחברותא אחת ", אינם מסתברים, מאחר שרבי יהודה בן עטר יותר מבוגר מהיעב"ץ בשמונה עשרה שנה.

אמנם עדויות היסטוריות מובהקות אין בדברים אלו אודות אירועי לידתו ורבותיו, אולם מקורות סמכותו כמנהיד ליהודי מרוקו וערכים נעלים בעיני החברה – עולים ממסורות כאלו. היעב"ץ מצטייר מהן וממקורות שעוד יובאו להלן כמי שהידע ובית המדרש הנכבד אליו היה קרוב דרך עבודתו, היו מקורות סמכות לחברה במרוקו.

הידע והזיקה לתלמידי חכמים מוכרים עוברים כחוט השני בקורותיו ובהצגת דמותו בתקופות מאורחות יותר, ומעידים על חשיבות מקורות סמכות אלו לחברה.

ואכן כבר בצעירותו התבלט בגדולתו וזכה להערכת הציבור. בשנת התנ"א  1691, בהיותו כבן שמונה עשרה שנה, דרש ביום שבת על הרב דוד עוזיאל. בפטירת רבי דוד דרשו רבנים גדולי הדור כרבי מנחם סירירו ועוד. רבי דוד עוזיאל נפטר בכ"ט בתשרי התנ"א. הוא תמך ביעב"ץ הרבה ועזר בקיום בית הכנסת של רבי ראובן לאחר פטירתו שלא על מנת לקבל פרס. 

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

די בהם משליט יצר הרע עלא בנאדם וכאי גויה עלא לעברה. רחמנא לצלן. לעינין יכזר ביהום לחואייז לקבאח די מא כא יחבסי שי"ת. ולודנין ישמע ביהום דברים בטלים. והומא די כא יסבאקו ינכואו בנאר די גהינום פוקת ימשי בנאדם יתשארע פהאדיך דניא.

ולחוטם כא ישם ביה לחואייז לקבאח די כא יעמלו לפגם לשכינה חס ושלום. לאיין פלחוטם מעללקא פחאל מא קאל לפסוק ויפח באפיו נשמת חיים. ולפם יהדר ביה לשון הרע ודברים בטלים. גם כן לעין ולקלב הומא כא יסבכו לבנאדם יעמל לעברה.

לעין תסוף ולקלב יסתהא פחאל מא קאל לפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. עליהא בנאדם יפיק בראצו מנאיין ידכל לרבאיטאעץ לעאם די תחייב בלמצות דתורה. וזאת יצר הטוב יעארף באיין הווא מרכבה לשכינה.

פחא מא קאל לפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם. ויתבעעד מן יצר הרע מכל וכל. והבא להיטהר מסיעין אותו. ויקדדש רוחו לאברים דיאלובאס יתסככר להקב"ה בלמצוות לעזא די כא יתסככר ביהום הווא כ'ב יכול דהיינו ציצית ותפלין ולמזוזה וסאייר למצות דתורה כאמלין מרמוזין פיהם לישאמי לעזאז דייאלו.

מלזום יכון פיה לכוף ורעדא מנאיין ילבשהום ןידכל לצלא ומא יהדרסי דברי חול כלל. וכולסי דייאלו באמת ובאמונה לשמו לעזיז. וביהא יזי לפסוק די קולנא נשבע ביום הללתץיך. דהיינו שבע מצות די הומא ציצית ותפלין ולמזוזה מקאבלת שבעה נקבים די קולנא.

נית שבע ביום הללתיך על, ר"ת שבעה. דהיינו שבע נקבים די קולנא יתסככר ביהום גיר בתורה ולמצות ומעשים טובים. והאדא הווא על משפטי צדקך. היינו תורה ולמצות די תשממאו משפטי צדקך. ובהאדסי יטוול לעמר ויורת לכיר פעולם הזה ופעולם הבא . וינהזמו מן קדדאמו למשטינים ולמקטרגים די לפוק ודי לספל.

במעאנות השם יתברך. ובהאדסי נזיבו סאין קאל לפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ודראשו סייאדנא עליהם השלום פלגמרא כי שם ה' נקרא עליך האדו תפלין די פראץ. וקאלו סייאדנא לחכמים עליהם השלום לאיין שם יטלע פחסאבהא הוי"ה שד"י.

פלכתבא שם הוי"ה. ושד"י פלבתים דרראץ ולדלייד. זיאדה שם ה' נקרא ר"ת שי'ן מלאה. ש' בת שלש. נית שם ה' יטלע פחסאבהא שי"ן מלאה. נית ו' מקאבלת רזל רבאע די שי"ן בת ארבע. ונית ש' בת שלש וש' בת ארבע פיהם שבעא מקאבלתשבע מצות תפלים דרראץ ודלייד ורבעא פתילים דציצית ולמזוזה.

ובאס יעמל תקון לשבעא דנקבים די פלוזה סאיין פגם ביהום. לעינים ביהום יקרא תורה. ויכזר ביהום למצות די יתבת. ויבדק לפתילים ופחאל מא יסבא פסאייר למצות. די יליק ביהום לכזיר, ןבזכותהום יצואו עיניה.

פחאל די קאל לפסוק מצות ה' ברה מאירת עינים. ולודנין ישמע ביהום כלאם תורה פחאל מא קאל לפסוק ואזני כל העם אל ספר התורה. ופחאל מא יסבה, ומא יסמעסי ביהום דברים בטלים. ולכתרא פלוקת די יכון יצללי, מא יכלטסי חאזא אוכרא. רהט כלאם לחול מעאהא חס ושלום באס תטלע צלאתו מעא לקהל קדדאם השם יתברך. 

ולחוטם נית ילאק נקולו פיה תורת ה' תמימה משיבת נפש. לאיין נפש די בנאדם הנאך הייא. גם כן יכון יססם ביה גיר לבשמים דלמצוה. פחאל להדס פכרוז שבת. וסאאיר לבשמים די ילאק יבארך עליהום. לאיין נשמה כא תשנפע מן ריחא די למצוה.

ולפם גם כן מא כלאק גיר יקרא תורה. פחאל מא קאל לפסוק תורת אמת הייתה בפיהו. וכתיב ודברת בם, די לאייס יכון עיקר הדרת בנאדם גיר פכלאם תורה. ומאוסי יהדר ביה דברים בטלים כל שכן נבלות הפה ולשון הרע חס ושלום.

לאיים זמיע לאיברים מעללקין פלפם די בנאדם פחאל מא קאל לפסוק כל עמל האדם לפיהו. תיקון דיאלו ולקלקול מעללק פלפם. ילא חטא פמו ינחטאיו לאיברים כאמלין. לאיים כאמלין לאיברים מרמוזין פיהום ליאסמי די הקב"ה.

פחאל מא קלנא. במאדם מרכבה לשכינה כביכול. ולכתרא ברית הקדש די מרמוז פיה שם הוי"ה ושם שד"י מן בררא. עליהא יחטי פממו וברית הקודש מא יפגמהומשי באס ינחטאיו לאיברים כאמלין. פחאל מא קאל לפסוק שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.

וביהא יזינא לפסוק די קולנא שויתי ה' לנגדי תמיד. כי מימיני בל אמוט. ר"ת די שויתי לנגדי, ה' ייטלע פחאשבהום תלת מייא ורבעין חסאב הווי"ה שד"י די מרמוזין פברית הקדש. והווא נית מקאבלת בנאדם. לפם מןם לפוק' וברית בקדש מקאבלתו מן לתחת, והומא לביבאן דלגוף מעא לאיברים דיאלו. עליהא ילאק יחטיהום יאסר באס מא יפגמהום חתא בחאזא קביחא חס ושלום.

גיר פשאעא די למצוה באס יחטיה שם יתברך מן כל מא הייא חאזא קביחא די תקררבלו מן לפוק ומן לספל. האדא הווא שויתי ה' לנגדי תמיד מנאין יחטי האד לאיברים קאר הווא יחטיה שם יתברך והאדא הווא כ' ממני בל אמוט וביהא יזינא לפסוק די קולנא לפוק וראו כל עמי הארץ די הומא למקטרגים ולמשטינים ואומות העולם.

מנאיין בנאדם יתבעעד מן לעבירות מכלח וכל ויתבת למצות לשם שמים והאדא הווא כי שם ה'. שם די פיהא לחסאב הוי"ה שד"י די מרמוזין פי ברית הקדש ותפלין ולמזוזה והוי"ה די מרמוזא נקרא עליך. דהיינו שמות הקודש די מרמוזין פהאד למצוות כא יציו עלא ראצך בזז מנהום כא ינהזמו ויכאפו מננך והאדא הווא ויראו ממך ומא יכפאסי די מא יקדרו סי יקטרגו אלא יעלממו זכות עלא בנאדם.

מנאיין יכון מליח מעא די כלקו. פחאל מא קאל פלגמרא אפילו מלאך רע כא יואזב בזז מנו אמן. וביהא יזינא מליח וראו כל עמי הארץ ראץ לכלאם יטלע פיהום מייא וואחד. ומיכאל ילא תחשבו יטלע פיה מייא וואחד.

ומיכאל הווא די כא יקררב זכות די ישראל קדדאם שם יתברך. ולא יכונו מלאח וצאפיין. וםחאל מא כא יעללם עליהום זכות חתא ס"ם ורבאעתו יעללמו עליהום זכות. חתא בנאדם ולא יגלב עלא יצר הרע ומאי שמעל. בראצו ירזעלו פחאל יצר הטוב פחאל מא זברנא פאברהם אבינו עליו השלום די כאן יעבד הקב"ה ביהום בזוז ביצר הטוב וביצר הרע.

פחאל מא קאל לפסוק ומצאת את לבבו נאמן לפניך. חתא אולאדו די נזבאדו מננו יחבבלהום יכונו פחאלו. וחנא הומא די תסממינא אולאדו די הקב"ה אולאד אברהם יצחק ויעקב עליהא נחאדזו נפיקו ברוצנא ונרזעו ונצלליו צלאואת די תקנו הומא.

שחרית מנחה וערבית ובזכותהום תנקבל צלאתנא פחאל מ אנקולו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, לאיים הומא מללסקין פשם יתברך ןהןמא מרכבה לשכינה. יהי רצון מלפ]ניו יתברך. יחן וירחם עלינא פוזה זכוץ דיילהום. ויתבת פינה שאיין קאל לפסוק ואתם הדבקים ביי אלהיכם חיים כולכם היום. 

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

2- ט'היר מאת המלך מולאי עבד אלרחמאן המעניק לשלמה קורקוס את הרשות להשתמש בכספיו של הסוחר האנגלי וליצ'יר לצורכי עסקיו באירופה.

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

11 – صفر الجير عام 1263

השורות בערבית מופיעות עם מספר שורה, גם אם סוף השורה אינו סוף המשפט, התרגום לעברית מובא כאן באותה צורה.

בתרגום לעברית מופיעים בסוגריים מספרים, וזה סימן למספר הערת המחבר המופיעה גם כן בתרגום ולידה תוכן ההערה.

תרגום מכתב מספר כולל הערות המחבר.

الحمد لله

השבח לאל

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

1 – להווי ידוע, על פי מכתבנו זה ( 1 ), ירוממנו האל וייתן תוקף לדברו וייתן לטוב את תוכנו ופרסומו

1 – המכתב שלפנינו הוא בחינת ט'היר בהיות צו הנושא את חותמת המלך

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

2 – כי צווינו על משרתנו, האמין ( 2 ) , אל חאג' אל ערבי אל-טוריס (3  ), לחשב את חובו של הד'מי הסוחר שלמה

2 – אחראי על הכנסות המח'זן ממסים ומכסים בעיר. האמין נבחר על ידי האמין אל-אמנא המשמש כשר האוצר של המלך.

3 – מצאצאי משפחת אל –טריס האנדלוסית שישבה בתיטואן ואשר מתוכה יצאו פקידים בכירים של המח'זן ששירתו את בית המלוכה בפאס ובערים אחרות כמו מוגאדור. אל חאג' אל ערבי עצמו עתיד לשמש כמושל העיר החל משנת 1847

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

3 – קורקוס המראכשי ( 4 ) מכספי הסוחר הבריטי וילשה ( 5 ) וכי חישוב החוב הסתכם כדלקמן

4 – שלמה קורקוס ישב במוגאדור אך בעיני השלטונות הוא נשאר " בן מראכש "

5 – סוחר בריטי שישב במוגאדור החל מ – 1815. מאוחר יותר הוא שימש כסגן קונסול של ארצו בעיר כשהוא נמנה על שלושת אנשי העסקים האירפים שנהנו  באותה עת עם המעמד " סוחרי המלך ". ב- 1844 הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה כתוצאה מההפצצה הצרפתית, וברח ממרוקו כשהוא משאיר אחריו חוב עצום של יותר מ – 130.000 דוקאטים ( מתקאל ) למח'זן.

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

4 – 8 – 10.000 מתקאל  ( 6 ) במזומנים

6 – המתקאל והאוקייה היו שתי יחדיות חישוב במערכת המוניטארית במרוקו. בתחילת המאה התשע עשרה היה המתקאל שווה לריאל הספרדי – מטבע כסף שמשקלו נע בין 23 ל –27 גרם– והחל מאצע המאה למטבע בן חמישה פראנק צרפתי. הריאל והפראנק היו כה נפוצים עד שהסוחרים חדלו למעשה להשתמש שמטבעות המרוקאים מכסף – דירהאם סדסי ודירהאם רבעי, ןמזהב – בנדקי – חרף כל הניסיונות מצד השלטונות לאסור זאת עליהם

 12.418 מתקאל ו-31 אונקיות ( 7 ) – הערכת שווי הסחורות

1241 מתקאל ו – 7 אונקיות וחצי מהרווחים על סחורות

15805 מתקאל ו – 8  מתקאל ו – 8 אונקיות וצי – מהלוואות

סך הכל : 39.465 מתקאל ו – 9 אונקיות

7 – יחידת חישוב שנייה במערכת המוניטארית המרוקאית : תיאורטית, האוקייה שווה לעשירית המתקאל אך במציאות ערכה היה פחות, שכן בתחילת המאה, שוויו של הריאל היה 12 אוקיות ולקראת אמצע המאה הוא אף עלה ל – 18 אוקיות

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

9 – אנו משאירים בידיו סכום ( 8 ) זה ונותנים לו היתר מלא להשתמש בו בעסקי המסחר שלו עם ארץ הנוצרים ( 9 )

8 – הסכום מורכב ממכירתם ומימושם על ידי השלטונות על הנכסים המפורטים אשר הסוחר האנגלי השאיר מאחוריו.

9 אירופה, כמקובל, היה תפקידם של " סוחרי המלך " להשקיע ולהפריח את ההון שהמלך העמיד לרשותם בצורה של הלוואה בעסקיהם בחו"ל. יחד עם החזרת ההלוואה הם היו אמורים להתחלק עם המלך גם ברווחים.

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

10 – צוונו זה – אשר תפארתו באל – פורסם, נחתם ואושר לביצוע ב – 14 לצפר הטוב

11 – صفر الجير عام 1263

11 – שנת 1263

כתוצאה מכך נעלמו כל המכתבים של הסולטאנים סייד מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790, ומולאי סולימאן 1792 – 1822 וכן של ווזיריהם אל משפחת קורקוס : נעלמה גם ההתכתבות בין המשפחה למחז,ן ולסולטאן מולאי עבד אל רחמאן בעניין ההכנות לביקור משה מונטיפיורי במרוקו.

כיום יש בידנו רק כמה מכתבים אישיים מאת מונטיפיורי. תעודות אלה, יחד עם כמה מסמכים מן המאה הי"ח והמאה הי"ט בנוסף למכתבים השריפים מן השנים 1840 – 1890 מהווים את שרידי אוסף משפחת קורקוס.

האוסף שבידי משפחת קורקוס מורכב מ – 220 תעודות בערך מהם הבאנו אך ורק את המכתבים שנשלחו לבני משפחת קורקוס מבית המלוכה, משרים ומבעלי תפקידים בכירים אחרים. אכן " מכתבים השריפים " מאירים באור מיוחד את היחסים ששררו בים השלטון ובין הבורגנות היהודית המקומית וכן כמה היבטים הכלכליים של מרוקו בתקופה כה קריטית בתולדותיה עת היא נאלצה לפתוח את שעריה לסחר עם אירופה. ערי נמל עתיקים כמו טנג'יר, אל עראייאש ואספי שנדמו כמעט לחלוטין מאז גילוי אמריקה או מזמן יציאת הספרדים והפורטוגלים מהממלכה חזרו לחיים וערי נמל חדשות כמו אל צווירא, אגאדיר ומאוחר יותר קזבלנקה נבנו בחיפזון כדי לעמוד בפני דרישותיהם ולחציהם של הסוחרים מעבר לים.

מיקומה של מרוקו בין אפריקה השחורה לאירופה וכן עושרה הטבעי הגבירו את ההתעניינות בהתפתחותה הפנימית מצד המעצמות – אנגליה, צרפת ובעיקר ספרד – אשר מאמצע המאה התשע עשרה ואילך התחרו ביניהן על השליטה באגן הים התיכון.

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

2- ט'היר מאת המלך מולאי עבד אלרחמאן המעניק לשלמה קורקוס את הרשות להשתמש בכספיו של הסוחר האנגלי וליצ'יר לצורכי עסקיו באירופה.

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

11 – صفر الجير عام 1263

השורות בערבית מופיעות עם מספר שורה, גם אם סוף השורה אינו סוף המשפט, התרגום לעברית מובא כאן באותה צורה.

בתרגום לעברית מופיעים בסוגריים מספרים, וזה סימן למספר הערת המחבר המופיעה גם כן בתרגום ולידה תוכן ההערה.

תרגום מכתב מספר כולל הערות המחבר.

الحمد لله

השבח לאל

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

1 – להווי ידוע, על פי מכתבנו זה ( 1 ), ירוממנו האל וייתן תוקף לדברו וייתן לטוב את תוכנו ופרסומו

1 – המכתב שלפנינו הוא בחינת ט'היר בהיות צו הנושא את חותמת המלך

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

2 – כי צווינו על משרתנו, האמין ( 2 ) , אל חאג' אל ערבי אל-טוריס (3  ), לחשב את חובו של הד'מי הסוחר שלמה

2 – אחראי על הכנסות המח'זן ממסים ומכסים בעיר. האמין נבחר על ידי האמין אל-אמנא המשמש כשר האוצר של המלך.

3 – מצאצאי משפחת אל –טריס האנדלוסית שישבה בתיטואן ואשר מתוכה יצאו פקידים בכירים של המח'זן ששירתו את בית המלוכה בפאס ובערים אחרות כמו מוגאדור. אל חאג' אל ערבי עצמו עתיד לשמש כמושל העיר החל משנת 1847

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

3 – קורקוס המראכשי ( 4 ) מכספי הסוחר הבריטי וילשה ( 5 ) וכי חישוב החוב הסתכם כדלקמן

4 – שלמה קורקוס ישב במוגאדור אך בעיני השלטונות הוא נשאר " בן מראכש "

5 – סוחר בריטי שישב במוגאדור החל מ – 1815. מאוחר יותר הוא שימש כסגן קונסול של ארצו בעיר כשהוא נמנה על שלושת אנשי העסקים האירפים שנהנו  באותה עת עם המעמד " סוחרי המלך ". ב- 1844 הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה כתוצאה מההפצצה הצרפתית, וברח ממרוקו כשהוא משאיר אחריו חוב עצום של יותר מ – 130.000 דוקאטים ( מתקאל ) למח'זן.

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

4 – 8 – 10.000 מתקאל  ( 6 ) במזומנים

6 – המתקאל והאוקייה היו שתי יחדיות חישוב במערכת המוניטארית במרוקו. בתחילת המאה התשע עשרה היה המתקאל שווה לריאל הספרדי – מטבע כסף שמשקלו נע בין 23 ל –27 גרם– והחל מאצע המאה למטבע בן חמישה פראנק צרפתי. הריאל והפראנק היו כה נפוצים עד שהסוחרים חדלו למעשה להשתמש שמטבעות המרוקאים מכסף – דירהאם סדסי ודירהאם רבעי, ןמזהב – בנדקי – חרף כל הניסיונות מצד השלטונות לאסור זאת עליהם

 12.418 מתקאל ו-31 אונקיות ( 7 ) – הערכת שווי הסחורות

1241 מתקאל ו – 7 אונקיות וחצי מהרווחים על סחורות

15805 מתקאל ו – 8  מתקאל ו – 8 אונקיות וצי – מהלוואות

סך הכל : 39.465 מתקאל ו – 9 אונקיות

7 – יחידת חישוב שנייה במערכת המוניטארית המרוקאית : תיאורטית, האוקייה שווה לעשירית המתקאל אך במציאות ערכה היה פחות, שכן בתחילת המאה, שוויו של הריאל היה 12 אוקיות ולקראת אמצע המאה הוא אף עלה ל – 18 אוקיות

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

9 – אנו משאירים בידיו סכום ( 8 ) זה ונותנים לו היתר מלא להשתמש בו בעסקי המסחר שלו עם ארץ הנוצרים ( 9 )

8 – הסכום מורכב ממכירתם ומימושם על ידי השלטונות על הנכסים המפורטים אשר הסוחר האנגלי השאיר מאחוריו.

9 אירופה, כמקובל, היה תפקידם של " סוחרי המלך " להשקיע ולהפריח את ההון שהמלך העמיד לרשותם בצורה של הלוואה בעסקיהם בחו"ל. יחד עם החזרת ההלוואה הם היו אמורים להתחלק עם המלך גם ברווחים.

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

10 – צוונו זה – אשר תפארתו באל – פורסם, נחתם ואושר לביצוע ב – 14 לצפר הטוב

11 – صفر الجير عام 1263

11 – שנת 1263

מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה

מאת : משה בר אשר

המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן

האוניברסיטה העברית ירושלים

מוסד ביאליק

המכללה האזורית אשקלון

התשנ"ח

פתחת דבר

בקובץ זה מכונסים רוב מאמריי העוסקים בענייני לשון בצפון־אפריקה ובתרגומי המקרא וספרות אחרת בערבית יהודית מגרבית. הללו באים בארבעה שערים: השער הראשון יש בו שבעה מאמרים המוקדשים לשרח שבעל־פה במסורות תאפילאלת וגם במסורות אחרות ולחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים. המאמר השביעי נתפרסם תחילה בצרפתית, וכאן הוא מובא בנוסח עברי. השער השני כולל מחקר אחד (מאמר ח) העוסק בתיאור מקיף של נושא אחד בדקדוק הערבית המדוברת: דרכי ההקטנה בלהגי היהודים בתאפילאלת. זו הרחבה של סעיף אחד שנרמז בפרסום קודם (הית ובר־אשר 1982, עמי 51). גם מאמר זה נתפרסם בראשונה בצרפתית. בשער ג כלולים שמונה מאמרים המוקדשים לחקר המרכיב העברי בערבית של יהודי צפוךאפריקה; מהם מאמרים בעלי אופי פרוגרמטי ובהם דיונים עקרוניים ותיאורים מקיפים של הממצאים הלשוניים, ומהם בעלי היבט מצומצם יותר. בשער ד החותם את האסופה באים שני מאמרים העוסקים במסורות הלשון העברית ובדרכי מסירתה וגלגוליה. אולי מיותר להעיר, שעניינים רבים במסורות העברית באו גם במאמרים הכלולים בשער ג.

אף שמדובר באסופת מאמרים שכל אחד מהם נכתב בשעתו כמחקר נפרד העומד לעצמו, נדמה לי שהמאמרים הכלולים בשערים א ו־ג מצטרפים למעשה לפרקי מבוא נרחבים הן לספרות השרח הן לעיון במרכיב העברי ובמה שמסתעף ממנו. כל הבירורים הללו לא יכלו לצאת אל הפועל לולא האינפורמנטים הידענים וטובי העין שהיה לי העונג לעבוד במחיצתם; רבים מהם מתפרשים בשמם במקומותיהם והובאו במרוכז במפתח שמות האישים בסוף הספר. מבקש אני להזכיר בהבלטה רבה כמה מהם, ראשונה אלו שהלכו לעולמם: רבי אברהם (בן רבי משה) לעסרי האחרון, שהיה רבה של קהילת קצר א־סוק בתאפילאלת בשנים תרצ״ג-תשכ״ב, ורבי דוד אבן-כליפא, רבה האחרון של קהילת תימושנת באלג׳יריה עד חיסולה בשנת תשכ״ב. כמו כן אני מעלה את זכרם של הרב פריג׳א זוארץ יליד טריפולי ומר יעקב גויטע יוצא בנגזי; משניהם למדתי רבות על קהילות יהודי לוב. ואחרונה תוזכר מרת מרים בן־הרוש (לאלא מרימא אשת יחיא [בן יצחק] בן־הרוש) יוצאת בני־תזית שבמחוז תאפילאלת. ולהבדיל בין חיים לחיים ייזכרו כאן על טוב ידידיי הדגולים רבי מאיר (בן רבי מרדכי) עמאר יוצא מכנאס שבמרוקו היושב כיום בפריס ורבי נסים בן־הרון יוצא קונסטנטין שבאלג׳יריה היושב בנתניה, וכן מרת אסתר עקנין יוצאת תלמסאן היושבת כיום בפריס.

ועל כולם יבורכו הוריי היקרים אבי מורי רבי אברהם (בן אהרן בן דוד בן אברהם בן יצחק) בן-הרוש נר״ו ומרת אמי שרה לבית עטייא מב״ת. מיום עמדי על דעתי סופג אני מהם את מסורות מקומותינו ואת לשונותיהן. הרבה למדתי מהם בשיחם לפי תומם, מחומר רב שהקלטתי מפיהם ומשיח מתמיד שאני מנהל עמם עשרות בשנים לשם בירורם של אלפי פרטים בענייני לשון ובעניינים אחרים. הגדיל לעשות אבא מארי במסירת מסורות השרח ובביאורן. רבים מחבריו ראו ורואים בו מסרן נאמן ודייקן של כלל מסורות תאפילאלת לשרח ולמסורות העברית. רואה אני חובה גדולה להודות לעשרות המידענים הנאמנים שמפיהם למדתי את המסורות ואת הלשונות. פרסום האסופה הזאת יש בו ביטוי נוסף להכרת טובה שאני חב לציבור המידענים המופלא.

במחקרי על לשון לימודים ריכזתי כעשרים כתבי־יד של החיבור, שישה־עשר מהם כוללים את השרח לתורה (ראה להלן במיוחד מאמרים ד-ה). חלק מכתבי־היד נמצאים בספריות מוכרות (בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, ספריית מכון בן־צבי וספריית בית המדרש לרבנים באמריקה בניו־יורק) וחלקם באוספים פרטיים (אוספיהם של האישים הללו: פרופ׳ מאיר בניהו בירושלים, הרב מסעוד אמסלם ברמלה, פרופי אנדרי אלבז באוטאוה שבקנדה וד״ר גד עמאר במילהוז שבצרפת). בעת שקבעתי את סימניהם השתדלתי לרמוז במשהו למעתיקי כתבי־היד או למחזיקיהם (ראה ברשימת הקיצורים להלן). תודתי נתונה לספריות ולבעלי האוספים על שהרשוני להשתמש בכתבי־היד שברשותם במחקרים שבאסופה זו (וברצות ה׳ גם במחקרים נוספים).

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מאטיר המציץ

כל שנה צומחות פה יותר ויותר נשים, ותמיד יותר פורחות, יותר ריחניות, יותר צוחקות, יותר תמימות כמו התותים והדובדבנים באביב ובלי אודם ופודרה. הגברים, חיוורים וחלושים, לובשי ג׳לאבה וטרבוש, נטשו את הכפר לחפש פרנסה בהרים הרחוקים, נשארו פה רק זקנים וילדים ועיר מלאה נשים וחלומות על לילה שהיה וחתונה שתהיה, העיירה קטנה, סיבוב אחד וגמרת אותה, קיימת אולי אלפיים שנה אבל באותו גודל, נולדים מהר ומתים מהר, לא מספיקים לשנות כלום מסביב, עד שנעלמים וחדשים באים להתחיל את הסיבוב, משנה לשנה הקירות מתפוררים יותר, בית המרחץ טחוב יותר, בתי הכנסת יותר חרבים, הציציות יותר מטולאות, התפילין משופשפים, רק הנשים יותר ויותר יפות ואדומות וריחניות, שלא כמו הערביות הן מסתובבות בחוץ, משחקות, צוחקות מכבסות על גדת הנחל, מיבשות כביסה עלהגגות, מתרוצצות בין הבית למאפייה, עולות עם כמון וחוזרות עם זעתר, הנשים הערביות נעולות בין חומות הבית, לבושות רעלה, והגברים, בקרבת מקום, קוטפים את הזיתים, הוורדים והרימונים ובערב אחרי הטג׳ין והקוסקוס מוסקים את החמוקיים שלהן. מפעם לפעם נכנסים למללאח כמה חיילים צרפתים מחיל המצב שחונה סמוך לכפר, מסתובבים בין החנויות הזעירות, קונים קצת גרעינים או בוטנים, מציצים לתוך בתי הכנסת והישיבות ולפעמים משתהים אצל מוכר היין, שותים אצלו כוסית או שתים וזהו.

יש גם כמה מאפיות שמפיצות בסמטאות ריח של לחם טרי והנערות הצחקניות והמפתות, המובילות את הלחם על הראש, מותר להסתכל, אבל אסור לדבר, יש גם סוזאן, ספק משוגעת ספק זונה, שמגישה להם את כוסית היין, מפטפטת ומתבדחת ואחד מהם אף חיבר עליה שיר: אי סוזאן ווי ווי ווי, אי סוזאן נו נו נו, שי סוזאן איל יא דו בון ואן, סודאן היא במקום קולנוע, תיאטרון, כנסיה, בית קפה או מועדון שאין, אפשר לשמוע אצלה סיפורים, בדיחות, רכילות על העירה, אפשר לצחוק, להתלוצץ ולהשתעשע, אבל כל מי שניסה יותר נתקל בחומה. קפיטן מאטיר שונה מחיילים אחרים, מגיע בערב כשכולם כבר הסתלקו, לבוש חליפת צבא מגוהצת ועל ראשו כובע לבן עם מצחיה נוקשה של לגיון הזרים, על כתפו סולם קטן במקום רובה, מסתובב בשקט בסמטאות ובכל מקום שרואה חלון מעמיד את הסולם על הקיר, מטפס, מצמיד את ראשו לתריס ומציץ פנימה, מאטיר אוהב להציץ, מה שגלוי וניתן חופשי לא מעניין אותו, הוא מתחיל להיות סקרן רק באפילה, הוא אוהב לראות רק מה שנשמר בסוד, בחושך או לאור הנר, דרך החלון הוא מציץ עכשיו בסולטנה, נערה צעירה עם בטן של חמאה, מתרחצת בגיגית, שערה השחור נופל עד ברכיה, ואדי המים הרותחים מכסים אותה, בעלה אהב מסיבות ושמחות והבית היה תמיד מלא חברים. יום אחד תפשו אותה השכנים עם חבר, הבעל נאלץ לגרש אותה למרות שאהב אותה, הם רצו לחזור ולהתחתן, אך הרבנים לא הרשו להם,מאטיר סופג את האדים, יורד מהסולם ומעביר אותו לחלון הסמוך, האם הוא יודע מי זאת היפהפיה שם למטה שיושבת בחדר בשעה מאוחרת מול הנול ומציירת על השטיח עצים וציפורים בצבע העיניים שלה? זאת היא יאקות עובדיה, התחתנה לפני שנים, רק נגמרה החתונה, החתן נסע, היא נכנסה להיריון, הילדה כבר בת עשר והוא עוד לא חזר, וזאת בחלון ממול שיושבת שם ובין רגליה קערת קמח וסולת והיא עושה קוסקוס היא באדא אזייני, נערה שנכנסה להיריון מחוץ לנישואין, בחודש החמישי הוריה חיתנו אותה עם זר שהגיע מהדרום, שלושה חודשים אחרי זה נולד ילד, החתן מת מבושה והיא השתגעה, וההיא שכבר ישנה, עיניה עצומות ולידה כלוב מלא יונים לבנות היא אסתר והדה, בעלה נסע רחוק ורווק מבוגר היה עולה אליה דרך החלון, לא ידוע אם הצליח לחדור פנימה או לא, אבל היו עדים ובעלה נאלץ לגרש אותה והיא הסתלקה ללא כתובה. קפיטן מאטיר יורד לאט ובשקט, מקפל את הסולם, שם על הכתף והולך הלאה מחלון לחלון, נשים בחסות החושך, לפני שהולכות לישון לבדן, או עם הילדים הקטנים, יפות, שמנות, רזות, מיייחלות, סוערות, אילמות, חירשות, הן לא רואות אותו שם ליד הסורגים מציץ עליהן, מרוכז, כשהן שם בחדר הבודד בלילה בלי בעל, ישנות, עירות, משוחחות עם הראי, נוגעות בגופן, מסרקות שיער, מפזרות צמה, עושות חינה, היה רוצה לשלם בעד הצפייה, ההנאה, זה הקולנוע שלו, זאת הכנסיה שלו, לא יודע איך ולמי, הוא לא שואל אם זה מותר, איזה אוצר של יופי, מופקר ללא שמירה של נשים קטנות וגדולות, יפות ועניות מחכות לבעלים שנטשו אותן למאטיר, לדמיונו הפרוע. מאטיר עובר מחלון לחלון, כל חלון סיפור, כל חלון ציפור בכלוב, לפעמים הוא לוקח משקפת ומציץ לחלון של סמטה אחרת. אילו היה סופר היה יכול לכתוב על העיר יותר מכל תושב, כל אחד ראה רק את ביתו, או בתי קרוביו ואילו הוא ראה את כל הבתים, את יושביהם ישנים ומתעוררים, נולדים ומתים, השתתף בחתונות ובהלוויות, בבריתות ובחגיגות אירוסין, באהבות ובבגידות, בשעות שמחהוברגעי טירוף, הוא תמיד שם, לא מדבר, לא לוקח כלום, לא מצלם, לא מקליט, לא כותב, לא מצייר, רק סופג לתוכו את המראות, הנה עכשיו הוא בחלון אחר בסמטת העטרין הכחולה גם בלילה, רבקה סיסו לבד, בעלה איננו, יצא לקסר אסוק, היא לבדה בחדר בדירה של הוריו, מסדרת את המיטה לשינה, מתכוננת להתפשט, לפתע מרימה עיניים לחלון ומבחינה בו. מבטיהם נתקלים זה בזה, היא יכולה לצרוח וכל הרחוב יתעורר, יתפוש אותו ויקרע אותו לגזרים, היא לא אומרת לו כלום, הוא לא בורח, מה הוא יעשה? ממשיך להצמיד את פניו לסורגים ולהביט בחמוקיה הגלויים, בשערה המפוזר, היא תצעק? תקרא לעזרה את החותנת? להיפך, היא נועלת את החדר מבפנים וחוזרת לפגוש את מבטו, צרפתית היא לא יודעת, ערבית הוא לא יודע, הם ממשיכים להביט זה בזה, הסורגים ביניהם, האם הוא יוכל להם? הוא ממשיך לעמוד על הסולם ולהסתכל בה, מה הוא יכול להציע לה? לדקלם לה שיר? מה היא יכולה להציע לו? האם היא תטפס על הכיסא ותושיט לו יד חמה? היא מורידה מעליה את השמלה הפרחונית הקרועה, אחר כך את הקומבניזון ונשארת עם החזיה והתחתונים, אחר כך מתירה את כפתורי ההזיה מאחור והשדיים מול עיניו, נשלפים ומזנקים קדימה שועטים כמו שני סוסים רתומים לרכב מלכות, הוא כמעט נשאב פנימה בין הסורגים, כשהיא מסתובבת עם התחתונים לגופה, השיער השחור מתגלגל על כתפיה כמו רעמה, מלטף את גבה ועיניו פעורות כאילו חזה בהתגלות אלוהית.

כנסיה אין במרחק אלפי קילומטרים מפה, והוא אולי רואה בחסיבה הערומה את המדונה, חסיבה מיסו, היא לוחשת לו כשהיא מקריבה את הנר ומחייכת, הוא מדליק פנס קטן ומאיר על פניו: מאטיר רויסו, הוא אומר ומתחיל למלמל תפילה, מוריד את שרוך ההדרכה שלו ומשלשל אליה דרך הסורגים, עם משרוקית בקצהו, היא מצמידה את המשרוקית לפיה ונושפת, שריקה חדה מתגלגלת מסמטה לסמטה ומבית לבית, העיר מתעוררת, המרפסות והגגות הומים, מאטיר מידרדר מהסולם, בורח, הרב עובדיה והחזן בראש ההמוןרודפים אחריו, אך הוא נעלם, בלעה אותו האדמה, דופקים על דלתה של חסיבה, היא ישנה, לא, היא לא שמעה כלום, לא ראתה, למחרת באותה שעה היא מרימה עיניה לחלון ורואה אותו מחייך, מסיר בברכה את כובע הלגיונר שלו ומגלה שיער בוער, כשהיא מסירה את חזיתה ושני שדיה מזנקים החוצה, הוא רואה את המשרוקית שלו, מתנדנדת ביניהם, מושך את המשרוקית החדשה משרוך ההדרכה שלו, שם בין שפתיו ונושף קלות, היא מצמידה את המשרוקית שלה לשפתיה ועונה לו, וצלילים משני צדי הסורגים מנסים לנגוע זה בזה, מלטפים זה את זה, מתמשכים ומתקצרים, נסוגים ומסתערים זה על זה, מעולם לא נשמעה בספרו מנגינה מוזרה וענוגה כל כך, לאט לאט הנשים יוצאות ממיטותיהן, עולות על המרפסות והגגות ומצטרפות בלחש לשיר. על פני המתפללים תפילת שמונה עשרה ב״בית הכנסת הגדול״ נשפך אור מיוחד וקולו של החזן מסתלסל בערגה, תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו, מלטף כל מילה, עוטף אותה אהבה, אוחז ומשחרר ויחד עם השיר הוא מתמר ועולה, איבריו מתקשים והוא חש איך הנימים שלו מתרחבות ובגופו הזקן נמסך טעם של יין. הרב עובדיה שנשאר מפוכח בכל מצב שם ליבו אל קולו של החזן ומעיר לו על כך, הוא בטוח ששמע בגרונו את קולו של המואזין וחושב לפנות לקאדי, אך למחרת מגיע אליו הקאדי עם המואזין מתלונן על קולו המיוחם של החזן שמבלבל את שירתו, הרב עובדיה לא נח ולא שקט עד שיום אחד תפש את מאטיר בשעת מעשה ליד חלונה של חסיבה. מאטיר המציץ הידרדר בבהלה למטה ונעלם, כשהוא מפקיר את הסולם שלו טרף לתאוותו של עובדיה שטיפס מיד לחלון וראה מה שלא ראתה שפחה על הים. חסיבה ערומה עם שדיים זקופים ושיערה השחור ממלא את כל החדר, הזעיק מיד את כל העיר לבית הכנסת, הכריז צום ושלח את הנואפת למאסר באורוות הסוסים. מפקד הגדוד שאליו הרב פנה בתלונה ביקש ממנו שלא יקפידו עם מאטיר, זה הרגל שכזה אצל הקפיטן ואי אפשר לרפאו, כברכמה שנים מחוץ לבית, נלחם באלג׳יר, טונים, הודו סין ונפצע בכל גופו, בסופו של דבר הוא רק מציץ, שום דבר מזיק, המפקדים איימו עליו, הענישו אותו, אך זה לא עזר. נאלצו לספק לו סולם צבאי מתקפל ומשקפת, כדי שידעו שהוא מציץ מורשה מטעם הצבא. ביקש מהרב להסגירו לידיו, אך איש לא ידע איפה הוא. כעבור זמן הגדוד נערך לעזוב את האיזור ופלוגה שלימה נכנסה לתוך המללאח לחפש את הבן האובד.

אותה שעה מאטיר התחבא מתחת לטלית בברכת כוהנים, מפיק את אחת המנגינות היפות ביותר שנשמעו אי פעם בבית הכנסת: נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש, המשלשים לך קדושה, וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש…

הנשים על החומות והגגות ליוו את הקדושה בהמהום וגם המואזין מחוץ למללאח היה מסלסל בגרונו ולא היה ברור מי חוזר אחרי מי, חבריו של מאטיר איתרו אותו, חיכו עד שתיגמר התפילה, שמו עליו את הסולם שלו וגררו אותו אחריהם.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

פרק ג: עקרה וריבוי נשים

לפי התורה אשה שאינה יולדת שרויה במצב של חרפה. רחל אמנו אמרה לאחר שילדה את יוסף ״אסף אלקים את חרפתי״ (בראשית ל, 23). הדימוי של אשה עקרה הוא של בצורת. במסכת תענית ח, ע״א-ע״ב: אמר ריש לקיש מאי דכתיב ועצר את השמים(דברים יא, 17) בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת. והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה. נאמרה עצירה באשה שנאמר ״כי עצר ה׳ בעד כל רחם״ (בראשית כ, 18), ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב ״ועצר את השמים״. נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים. נאמר לידה באשה דכתיב ״ותהו ותלד בן״ (בראשית ל, 23) ונאמר לידה בגשמים דכתיב ״והולידה והצמיחה״(ישעיה נה, 10).

ר׳ יוסף משאש כתב על החסידים הראשונים, שהיו מתפללים על החולים ועל העקרות ועל הגשמים, והקב״ה היה עושה רצונם תיכף (׳נחלת אבות/ חלק ו, עמי קם, ראו גם עמי רפ-רפו).

עקרות של אשה נחשבה כפגם, והייתה עילה לגירושה או לנישואים עם אשה שנייה. הדבר בא לידי ביטוי בפסקים ובתקנות של החכמים, בהקשר לכתובה ותוספת לכתובה, ובתחום העממי באמונות כיצד לפתוח את רחמה של העקרה.

משל עממי במרוקו רואה אשה בלי ילדים כאוהל בלי יתדות(א. שטאל, תשל״ה, עמי 419, מס׳ 2500).

כדי להגיע למיצוי נשיותה של כל אשה, עליה להרות. מעמדה של העקרה היה נחות, ועקרות נמנתה עם הפגעים הקשים, כמו מחלות שניתן לרפא, ולשם כך צריך לבקש רחמים, ואף להשתמש באמצעים מאגיים כדי לגרש את כוחות הרשע, השדים והרוחות הרעות הגורמים למחלה.

כדי להיגאל מעקרותה, העקרה נתבעה לעשות מעשים שונים, כמו: לפנות לנשים זקנות הידועות כ״מגרשות שדים״, להשתמש בסגולות, לפנות לצדיקים יהודים ומוסלמים חיים, או לעלות לקברי צדיקים. בין המוקדים לעלייה היה קברה של סוליכה הקדושה (בפאס), שסירבה להתאסלם וקידשה את שם ה׳ בשנת 1834. נשים שזכו לפרי בטן היו נותנות את שמה לתינוקת שנולדה להן. גם חכמים האמינו באמצעים עממיים כפי שנראה להלן. לפי ר׳ שושן הכהן מג׳רבה, סגולה לאנשים שלא נבנו [חסרי צאצאים], ״מבקשים ביום הושענא רבה מבעלי האתרוגים לתת להם הפטמת והעץ לבולעם לסגולה״ (׳פרח שושן׳, דף שנד).

בזמן החדש היו נשים שפנו לרופאים לקבלת סמים להתעברות. ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כתב בשנת תרצ״ה (1935) על:

מי שלא זכה להבנות מאשתו ואמרו לו הרופאים או אנשים שניסו שאשתו תתן איזה ימים קודם הזיווג איזה סמים ברחמה שמראיהם אדום ומועיל לה להתעבר(׳שואל ונשאל׳, ח״ב, יור״ד סי׳ עג). אצל יהודים בתוניסיה היתה אמונה כי עקרה היושבת תחת כסאו של הסנדק בעת ברית המילה – תיפקד (ש. מייזליש, תשמ״ח, עמי 108). באלג׳יריה, במרוקו ובטריפולי ראו בבליעת עורלה סגולה לפריון וללידת זכר. היו שנהגו לשמור לצורך זה את עורלת התינוק לאחר ברית המילה, והאמינו שיש בדבר סגולה ללידה, ובייחוד ללידת בן. כך כתב ר׳ שלמה בן שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ש), בן המאה ה־15 באלג׳יר, בתשובותיו, סי׳ תקיח. הוא אסר לעשות זאת, כפי שאסר גם אביו: ״לפי זה איסור למה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד הזכרים״.

למרות האיסור נהגו כך גם במרוקו, כפי שכתב ר׳ משה טולידאנו בן המאה ה־18. הוא ציטט את המקור דלעיל כי ״בשר אדם אסור לאוכלו מהתורה״, כפי שפסק הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות, פרק שני, הלכה ג, וכן חכמים נוספים. החכם ממרוקו הגיע למסקנה ״דלא מצינו היתר בחיים לפי שיש בו משום בשר מן החי״(׳השמים החדשים׳, יור״ד, סי׳ ה, דף טז).

חכם בן המאה ה־19 כתב: ״מה שנוהגים נשים במערב [במגרב] לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד זכרים, נראה דאסור״ (יצחק אבן דנאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף י, ע״ב, אות מם).

כך נהגו גם באוראן שבאלג׳יריה, ור׳ דוד סקלי כתב על כך ברוח ביקורתית, תוך סיוע ביסוד קבלי על בשר העורלה, בהנחה שאולי הנימוק המיסטי – שיהודים האמינו בו – עשוי לשכנע להפסיק מנהג זה: עוד ראיתי למוהלין שבכאן מתא [עיר] והראן [אוראן] שאינם מזמינים כלי מלא עפר ליתן בו ערלת בשר ודם ברית, ואדרבא מכינים להם שפופרת וחוטפין בשר ערלה וטומנין אותה באותה שפופרת ואומרים שנותנין אותה לאשה שאינה יולדת שבולעת אותה לסגולת העיבור. תצלנה כל אזנים רחמנא ליצלן מהאי דעתא [מדעה זו] כי בשר ערלה מתלבשת בה קליפה קשה, רוח סערה וענן גדול הם מכניסים אותה בגופם בידים כושלות… ה׳ הטוב יכפר בעדו ויסיר מסוה העוורון מעל פניהם (׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ יד).

הרב יעקב משה טולידאנו הזכיר מנהג זה: ״מה שאוכלות הנשים ערלת התינוק סגולה להריון״. הוא דן בשאלה האם מותר לאכול בשר אדם, וציטט את הפוסקים האוסרים (׳ים הגדול/ יור״ד, סי׳ נג).

גם בזמן החדש לא פסק מנהג זה, וראיה לכך כי ר׳ יוסף בן נאיים (׳נוהג בחכמה׳, עמי קלה-קלו), וכן ור׳ יהושע מאמאן, בתשובה שכתב בתשל״ג (1973) (׳עמק יהושע׳, ח״א, סי׳ ל), הצטרפו לשוללים את המנהג. אבל השאיפה לצאצאים גברה על כל הנימוקים ההלכתיים, וחסרי צאצאים נאחזו בכל אמונה עממית זרה ומוזרה, ככל שתהיה.

ר׳ רפאל אוחנא שעלה ממכנאס לטבריה בשנת תרכ״ה (1865) בילדותו, נשלח כשליח טבריה לבוכרה בתרמ״ז (1887), ובשובו ארצה חיבר את הספר ׳מראה הילדים׳, בו רפואות וסגולות, עצות ותרופות, מהן בקשר לפריון. בין השאר הציע כי כדי להרות ״קח מילה של נער ותמשח בדבש ותבלע אותו״. הוא דן בשאלה אם הדבר מותר לפי הדין, וציטט חכמים שהתירו. לפי עדות בעל פה גם יהודי טריפולי נהגו כך.

סגולות אחרות היו עצמים מעולם הצומח כמו דודאים ועשבים שונים ומעולם החי, ביניהם דגים.

לפי עדותה של אשה בירושלים שעלתה ממרוקו, אחת הסגולות להריון היא שהאשה תשתה כוס מים ממי רחצה שבהם רחצו הכהנים את ידיהם ביום הכיפורים. יהודי טריפולי האמינו שאם עקרה תשתה מן המים שרחצו בהם את המת, היא עשויה להרות.

בעזרת השם

אל מעי"ן העד"ן   

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

רבי חיים בן דיוואן זצ"ל

כאשר חלה ר׳ חיים במחלה קשה עשה אביו תיקון מיוחד וביקש שהוא ימות במקום בנו ואכן ר׳ חיים החלים ממחלתו ולאחר מספר ימים נפטר הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן ליד העיר וואזן.

ר׳ חיים פעל רבות במרוקו בהחדרת אמונה ויראת שמים, עודד ותמך בנזקקים מכל שכבות הצבור, תרומתו והשפעתו על הקהילה היו כה רבות עד כדי כך שסביב ציון קברו מתנהלים כל הארועים בחייו של האדם מבקשה לבנים, הודאה על ברית מילה, בר־מצוה בקשה לזווג ותפילות הודייה על זווג מוצלח וכוי.

החזרת הגניבה

אימי מספרת שהצדיק שומר את הבאים להשתטח על קברו. פעם ניסה שומר הקבר לגנוב אוכל ובשר מאחת המשפחות, בזמן שהיו ישנים, רבי חיים נגלה אל השומר וציוה עליו להחזיר את הגניבה ואף לבקש סליחה מהמשפחה, ואכן עוד בשינתם החזיר להם את הגניבה למחרת בבוקר בקש מהם סליחה וסיפר להם על חלומו.

הבטחת פרנסה לשומר המערה

עוד תושבי המקום מספרים שהשומר הערבי התאונן לפני הצדיק על כך שאין לו כדי פרנסתו לכבוד חג הקורבן הממשמש ובא, בעודו שח את שיחו שמע לפתע פעיה של כבש, השומר הביט אחרי הקול וראה כבש נאחז בקרניו, השומר הערבי נדר נדר שהכבש ישחט במקום קבורת הצדיק ושהוא לא יזוז מהאתר כל עוד נשמתו בו.

    אין כל ספק שהצדיק הטביע את חותמו במרוקו בחייו, ואף סביב מיתתו נקשרו סיפורים רבים, קבלה מפי אבותינו תושבי הכפר שבזמן שירד הצדיק לטבול בנחל בוורגן נבלע בקדושה וטהרה ומלאכים התעסקו בקבורתו.

מקום ציון הקבר

דרומית לעיר מרקש מהלך שעה וחצי נסיעה, ישנה עיירה קטנה הנקראת וורגן. נחל חוצה את העיירה, ובסמוך לנחל מסעדה גדולה, משם יוצאת דרך עפר המוליכה לקברו של הצדיק, אנשי המקום יודעים להדריך את המבקש להגיע למקום, שהוא מהלך נסיעה של 10 דקות מהמסעדה בדרך עפר מגיעים לציון הקבר.

במקום נמצאים חדרי אירוח, בית כנסת, חצר מטופחת  הנשמרת ע״י שני ערבים זקנים, ובסמוך קברו של הצדיק המצוי בתוך חדרון קטן.

הכנסת האורחים במקום לבבית ביותר יונקת ממידותיו של הצדיק הקבור במקום.

זכותם תגן עלינו

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

רבי ישראל נג'ארה נמנה עם שורת הדמויות הגדולות שקמו לשירה העברית בתולדותיה הארוכות. גדוּלה זו עמדה לו בשל רמת יצירתו כשהיא לעצמה, אלא גם בשל מיקומה המיוחד של הציר המתמשך של תולדות השירה העברית בהתפתחותה.

אף שציר זה ארוך מאוד, יש בו מהויות מעטות שניתן לכנותן " אסכולות " : הפייטנות המזרחית, הספרדית, הצרפתית-אשכנזית ואולי האיטלקית. במידה רבה של צדק ניתן לראות את נג'ארה כתחנה נוספת בהיסטוריה הזאת. אולי אחרונה, לפני העת החדשה.

כמו בכל ההתחלות, גם בשירת נג'ארה יש מסורת ויש חידוש. בעצם, אין תופעה תרבותית שיש בה רק חידוש. גם בירת הקודש הספרדית, שף שחידושיה היו ראדיקליים, ניתן למצוא את החוב שחבה לפייטני המזרח .

המרכיב המסתורי הוא הבסיס שעליו נבנים חידושים. כדי להעריך נכונה את חידושה של אסכולה יש לבודד תחילה את המרכיב המסורתי הפעיל ברקמתה החדשה. המוּדעוּת ליסודות אלה יכולה לסייע לזיהוי הכיוונים העיקריים שאליהם שואפת האסכולה החדשה וצרכני שירתה בראשית דרכה.

צריך להקים ולומר, שעם כל ההערכה להיקף יצירתו ולעקרונות האסתטיים החדשים העולים ממנה – רבי ישראל נג'ארה הוא יותר בבחינת שמואל הנגיד בדורו מאשר דונש בדורו. כמה מסימני ההֶכר של האסכולה החדשה בולטים כבר ביצירתם של משוררים שפעלו דור או שניים לפניו.

הם מיוצגים בקבצים שנדפסו או הועתקו באמצע המאה ה-16 במזרח, עוד לפני שנולד רבי ישראל נג'ארה. כדי להעריך אפוא את חידושיו של נג'ארה באופן מובהק, יש לבדוק תחילה את יצרתם של משוררים אלה.

מכל מקום ברור, אפילו מעיון רופס, שבני הדוק ההוא מסורתיים יותר ממנו באופי שירתם. אולם אף שחידושיו של נג'ארה בולטים יותר לעין, והם גם צוינו כך בכמה מחקרים, בבדיקה מעמיקה אנו מוצאים שהמסד של במורשת הספרדית איתן גם בשירתו. 

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

והרי טבעי הדבר שכך יהיה, לפי שלא רק ר׳ ישראל עצמו היה מעריץ גדול של משוררי ספרד, אלא גם הקהל שלו היה אמון על מסורת שירית זו! היא היתה למעשה המסורת השירית של כל יהודי המזרח בעת הזאת ואף קודם לכן. התאמה גמורה זו של שירת נג׳ארה עם הטעם הספרותי של קהלו היא שהבטיחה את התפוצה הגדולה של שיריו ואת ההערצה הגדולה אליהם בדורו ולאחר דורו.

הדברים שלהלן נאמרים על־פי התבוננות בקורפוס עצום בממדיו. מורשתו של נג׳ארה, על־פי מה שעומד לפנינו בדפוס, מקיפה, בקובץ ׳זמירות ישראל׳, כ־350 שירי־קודש. באוסף ׳שארית ישראל׳, שטרם הודפס במלואו, יש למעלה מ־400 שירים נוספים, שמתוכם נדפסו עד כה כשליש. התייחסות מכלילה אל קורפוס גדול כזה פתוחה כמובן לביקורת מוצדקת, כי כל מה שייאמר בה — יימצאו דוגמאות בודדות שיוכיחו את ההפך ממנו. אף־על־פי־כן עבודה שיטתית מאפשרת קביעת עובדות מהימנות המשקפות את אופיו העיקרי של החומר.

קשריה של יצירה שירית אל אסכולה מסוימת ניכרים במספר סימנים ודאיים: הלשון, הצורות, כלומר התבניות ועקרונות השקילה והחריזה, וסוגי השיר. על אלה אפשר להוסיף סימנים נסיבתיים, כגון: תכנים מועדפים, ציורים קבועים, מוטיבים רעיוניים וכיו״ב. את כל אלה אפשר לבדוק על־פי נוכחותם, תכיפות הופעתם ומרכזיותם בשירים הנתונים, לעומת העדרם או הופעתם־בהם של יסודות אחרים. נבדוק אפוא בקצרה את יצירתו של נג׳ארה ביחס אל הקורפוס הספרדי מן הבחינות הללו.

א. ענייני לשון

הלשון בשירת ר׳ ישראל היא בעיקרון אותה לשון מקראית המוכרת לנו היטב מן השירה האנדאלוסית. על נקודה זו עמדו רוב החוקרים שדנו בשירתו. אף שהיו משוררים קודמים לו שניסו ל׳בגוד׳ בלשון השירה הספרדית, כגון: משולם דאפיירה^, או קלונימוס בר קלונימוס," אין ישראל נג׳ארה ממשיך בקו הזה אלא שומר אמונים למסורת הלשונית הקלאסית, שדגלה בעיקרון של שימוש בלעדי בלשון המקרא. אמנם יש בפיוטיו סטיות שבאקראי מאוצר־המילים המקראי, והוא נזקק לעיתים ללשון חז״ל (בדרך־כלל לשם מישחקי מילים), אבל סטיות כאלה אנו מוצאים גם בשירת הספרדים באנדאלוסיה, במיוחד בשירת־הקודש שלהם.

על היסודות הללו מוסיף נג׳ארה לעיתים רחוקות מאוד גם צירופים ארמיים ידועים, שמקור רובם בתורת הסוד שרווחה בזמנו. שימוש במונחים טכניים, בעיקר מתחום הפילוסופיה, על־פי לשון המתרגמים, יש כידוע גם בשירת ספרד המאוחרת. נם העובדה שיש לנג׳ארה מספר שירים בארמיתאינה יוצאת־דופן, שהרי גם פייטני ספרד הקלאסיים כתבו לעת מצוא בארמית.^, הואיל והשירה היא בראש ובראשונה אמנות של לשון, הרי שהמצע המשותף בתחום הזה בין האסכולה החדשה ובין השירה העברית בספרד מעמיד את דרכו של נג׳ארה ושל בני־דורו ביחס של תלות בולטת אל האסכולה הספרדית. נאמנותו של נג׳ארה בתחום הזה למסורת הספרדית ניכרת גם בשימוש התכוף שלו במטבעות לשון שמשוררי ספרד השתמשו בהן במשמעויות יחודיות כגון: ואם (גם אם): גויה (גוף חי); זמן (גורל)

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו

חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳

 הם ישבו בדין, פסקו והשיבו לשאלות בהלכה, אולם נותר לנו רק הלק קטן ביותר מעזבונם הספרותי, והם כמעט ולא הוזכרו בסיכומים שעניינם תולדות החכמים, או בספרות המחקר. לפיכך אף בתיאור מקוטע של החכמים הללו יש להשלים את ידיעותינו על קהילת אלג׳יר וחכמיה, ולסייע ליצור רציפות היסטורית שתמלא את החלל, המצוי היום בידיעותינו על קהילת אלג'יר, בין המאה הט״ו לבין המאה הי״ח.

ר׳ שמעון בר צמח דוראן (השני)

במחצית הראשונה של המאה הט״ז פעל באלג'יר רבי שמעון בר־צמח שהיה נינו של מחבר התשב״ץ. הוא היה המעתיק הראשון של התשב״ץ, הספר הועתק על ידו בחדש טבת שנת רצי"א למען בנו צמח שהיה תלמיד באותה עת. רבי שמעון בן צמח המשיך גם במסורת הפיוט של יהודי ספרד, מיצירתו זו שרדו פיוט לשבועות ותשע קינות.

תשובותיו ופסקיו לא נאספו בספר, לפיכך קשה ביותר לתאר את דמותו ותקופתו. את מעט המידע הננו שואבים מתוספות והערות קצרות שלו ושל בנו, שנדפסו בשולי העמודים בחיבוריהם של בני משפחת דוראן שקדמו לו בזמן.

מאחת ההוספות למדים שאחד מרבותיו היה רבי אהרן דודו מצד אביו, שבפניו תקן ספר־תורה על פי פסק אבין. בהוספות הללו יש גם ידיעות אודות המאה הט״ו על פי מסורות של בני משפחת דוראן. מהן הננו למדים לראשונה על תקנה בעלת חשיבות מרובה שהותקנה כ־100 שנה לפני זמנו על ידי הריב״ש והרשב״ץ, שלא יקבל אדם מינוי מן השלטונות בעניני הקהל;

 כי עזבון של נפטר שאין לו יורשים עובר לידי הקהל, נוהג זה נתקבל אחר כך בכל קהילות ארצות האיסלם וכי ר׳ שמעון דוראן ובית דינו הכשירו את היהודים הגרים באהלי קידר לבוא בקהל.

לרבי שמעון הייתה השפעה רבה על הקהילה באלג'יר, לפיכך הצליח לבטל את המנהג לקדש על היין בבית־כנסת בלילות שבת. למנהג זה התנגדו כבר בעבר סבו זקנו הרשב״ץ וסבו הרשב״ש, ולא הצליחו לבטלו, אולם את אשר לא עלה בידם, הצליח להשיג נכדם ונינם רבי שמעון.

מן המקורות המועטים מצטיירת לנו דמותו של רבי שמעון כאחד ממורי ההוראה והדיינים התקיפים שקמו באלג'יר. בזכות תקיפותו הצליח להשכין שלום בין בעל לאשתו. האישה מרדה בבעלה, רבי שמעון סירב להישמע לטענותיה לכפות על בעלה לגרשה, וכשראתה כך השלימה עם בעלה.

 הוא היה תקיף גם ביחס לנושאי התפקידים הציבוריים, כאשר נטרפה בהמה, רצה לנדות את השוחט ולבטל את מינויו, אבל לא כל חכמי העיר הסכימו עמו. כן היה מלקה או גוער בכל מי שקנה ״ לבן ״ שהובא ממקום בשם ״ מתיגא ״, מחשש תערובת חלב אסור ״.

 הוא ענש מנאפת בגילוח הראש, החרים אותה ואת הנואף, ומסר את שערה לשמש שיוליכנו בחצרות ובשווקים. במעשה זה נכח אחד מן השרים המושלים באלג'יר אשר שוחד על־ידי רבי שמעון. בנו צמח ציין את הנם שרבי שמעון לא נקנס על מעשהו על־ידי השלטונות, אשר התנגדו לבצוע ענישה מסוג זה על־ידי הקהילה היהודית 

 יחד עם ר׳ שמעון שמשו בהוראה באלג'יר במחצית הראשונה של המאה הט״ז בנים נוספים של מחברי ״ יכין ובוע ז״. אחד מהם היה רבי שלמה בן – שמעון אשר אין לנו ידיעות על כתביו, אולם מצויות בידינו הערותיו, שנוספו לתשב״ץ וליבין שמועה.

ר׳ משה ורבי יוסף אצבי

במחצית הראשונה של המאה הט״ז פעלו באלג'יר שני חכמים אחים, רבי משה ורבי יוסף אצבי. מוצאם היה כנראה מן התושבים הוותיקים באלג'יריה, זאת הננו למדים מעדות של רבי שלמה דוראן, תלמידו של רבי יוסף המכנה את רבו ״ החסיד ״, ומוסר שכל הנהגותיו היו על־פי הרמב"ם, בעוד שיוצאי ספרד באלג'יר נהגו גם על־פי פוסקים אחרים.

לפי פסקי הרמב״ם התיר רבי יוסף אצבי לשתות חלב שחלבו גוי שאין ישראל רואהו, בנימוק שחלב גמלים היה נדיר ויקר באלג'יר לפיכך אין חשש שיערבוהו בחלב כשר ״. גם רבי יוסף הכשיר את היהודים שגרו באהלי קידר לבוא בקהל בלא לחשוש לממזרות.

אף בעניינים אחרים פסק להיתר. רבי יוסף ורבי משה אצבי השתתפו בהתייעצויות של חכמי העיר ביחס לשאלות שהתעוררו בענייני טריפה והובאו בפני מספר חכמים לדיון. רבי משה אצבי היה בן דורו של רבי אברהם אבן טוואה ובין השניים התעוררו חילוקי דעות חריפים במספר עניינים הלכתיים. מרבית ידיעותינו על כך מצויות בכתב יד של ״ ספר נפך  ״. רבי משה חיבר פיוטים המצויים בקרוב״ץ ובמחזורי אלג'יר.

ר׳ צמח בן־שמעון ( רצב״ש ) 19

פעל באלג'יר במחצית השנייה של המאה הט״ז, רצב״ש למד תורה מאביו רבי שמעון ומשאר חכמי תקופתו: רבי אברהם אבן טוואה, רבי משה אצבי ואחיו רבי יוסף אצבי. עזבונו הספרותי מצוי בעשרות הערות והוספות קצרות, רבות עניין וגדושות מידע, שרבי צמח הוסיף לרשב״ש ולשני חלקי הספר יכין ובועז

על אביו ראה לעיל, סבו היה רבי צמח בן הרשב״ש. בהוספה לרשב״ש אמנם מתעורר קשי מסוים בגלל שרבי צמח חתם על הסכמתו לתשובת בנו רבי שלמה בן צמח דוראן, צמח בן שמעון בן הראב״ש. כלומר בן רבי אהרן בן שלמה (רשב״ש), ראה: חוט המשולש, א: ז.

אולם קרוב לודאי שבראשי התיבות ראב״ש האות צ שבכתב היד התחלפה לאות א וצ״ל רצב״ש, וראיה לכד בהקדמתו של ר׳ שלמה בן צמח לספרו חשק שלמה, משם מסתבר בבירור שהוא צאצא ר׳ צמח בן הרשב״ש ועיין בשושלת היוחסין להלן בעמי 49.

חלק מתשובותיו מצוי בסוף חלק שני של יכין ובועז. את פעולתו הספרותית החל בגיל צעיר כאשר פירש שיר של רבי יצחק אבן גיאת.

רצב״ש יצר קשרים עם ר׳ נחמן סונבאל בפאס ופנה אליו בשתי שאלות בשאלה אחרת של איסור והיתר (אכילת חגבים) ערך רצב״ש בירור כיצד נוהגים באזורים אחרים של אפריקה הצפונית. הוא חקר יהודי זקן שבא מנדעא ( דרעא ) ותאפילאלת, וכן פנה אל רבי יהודה הכהן מתוניס שמסר לו ידיעות על מנהג אכילת החגבים בתוניס, ג'רבה ותראבלס ( טריפולי של לוב ) וסביבותיהן.

רצב״ש שימש כמורה הוראה ודיין באלג'יר. בנו, רבי שלמה, סיפר עליו שנהג כמנהג אביו, רבי שמעון, והיה גוער ביהודים שקנו תוצרת חלב שהובאה מחוץ לעיר, ״ואני מעיד שראיתיו ז״ל שהיה משבר להם הכלים ומשליכם ארצה, והיה שולח שליח בית הדין פעם אחר פעם למחות בהם ולהתרות בהם, והיה מענישם וקונסם ממון למאור, עד שראה שהדור דור שווא, ולא היו שומעים לו העלים עיניו מהם…

 מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידיך. בעניינים עקרוניים לא העלים רצב״ש את עיניו וכאשר נראה היה לו שהציבור גרם עוול למורו רבי אברהם אבן טוואה, יצא בפסק ארוך ומנומק נגד מעשי הקהל עד שמסרוהו למלכות בשל כך. בשנותיו האחרונות נחלש גופו וראייתו נחלשה.

 לפיכך מיעט בכתיבת תשובות, ובנו רבי שלמה השיב לשואלים מבסכרא, תלמסאן ונקאווץ, ורצב״ש הסכים לתשובותיו. בנו השני היה רבי שמעון דוראן אשר כתב את אחת מההקדמות לספר עומר השכחה. רצב״ש נפטר בשנת שנ״א 1591 ^.