ממזרח וממערב כרך מספר שש.

ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

בחינה שלישית שבה נבחנת ארץ ישראל היא היותה לב העולם. גם רעיון זה אינו חדש, וכבר מצאנו אותו ב״ספר הכוזרי " ארץ ישראל כלב העולם, שחשיבותה נמשכת מן העם היושב בה. אותו רעיון עצמו של הלב המחיה את כל הגוף, שהואגם הסובל עבור כל הגוף, נמצא בדרשתו של ר׳ יצחק, אך בהיפוך. כאן מוסבים הדברים על הארץ ולא על העם. העם הוא היונק את כוחו מן הארץ ולא להיפך. ר׳ יצחק יוצר כאן תמונה של העולם כדמות איש.

שכל העולם הוא כאיש אחד וג״ע [וגן עדן] הוא ראש העולם שהשכל בראש. וכן עץ הדעת הוא בג״ע, א״כ הוא ראש. וארץ ישראל הוא הלב ומצרים היא הערוה ולזה אמר ערות הארץ באתם לראות. וגיניאה הוא הרגלים שהם מכוערים. וא״י היא באמצע העולם והלב באמצע הגוף.

דמות ״איש״ זה שרועה על כדור הארץ בצורה אלכסונית מצפון־מזרח לדרום־מערב. ראשה במזרח, בגן עדן, שם בגן עדן מקומו של השכל, המסומל בעץ הדעת, הנמצא בגן עדן. יש חשיבות רבה לראש, אולם לא בחשיבותו של הלב, שהוא הנותן חיים והנמצא במרכז הגוף. הלב הוא ארץ ישראל, הנמצאת במרכז העולם, כפי שהלב נמצא במרכז הגוף. הלב הוא הראשון לחיות והאחרון לחיות, עליו מושתת בניין הגוף כולו והוא משתית ומחזק את כל הגוף. ממנו נמשך כל בניין הגוף; בארץ ישראל נמצאת אבן השתייה, שממנה הושתת העולם. כל זמן שקיימת האח הזאת יכול שאר העולם, שאר הגוף, להתקיים. ר׳ יצחק מזכיר גם את מצרים, המסומלת בערווה, על פי ההאשמה שמאשים בה יוסף את אחיו בבואם למצרים לשבור שבר. ולבסוף ״גיניאה היא הרגלים שהם מכוערים״. דברים אלו על מרכזיותו של הלב וחיוניותו, חרף קרבתם לרעיונו של ריה״ל ב״ספר הכוזרי״, הובאו על ידי ר׳ יצחק כציטוט מספר הזוהר. בקטע שבו מתבררת שאלת מרכזיותם של עם ישראל וארץ ישראל. אמנם, משל הלב מפותח יותר בזוהר מאשר ב״כוזרי״. דרשתו של ר׳ יצחק מסכמת את דברי הזוהר:

שכל האומות איברי הגוף וישראל הם הלב, והלב לוקח הדק והטוב והנקי מכל הדם, ופסולת האוכל הוא לאיברים. ולכן ישראל הם חלשים^.

סיפור גירושו של אדם הראשון מגן עדן ב״תולדות יצחק״ מוסיף מימד של עומק למרכזיותה זו של ארץ ישראל: היא השראת השכינה היוצאת ממנה והנובעת מנוכחותו של האל. מפאת קשיי שליטה, לא תצא ההשראה ממקום נידח, אלא תשכון תמיד במקום מרכזי. ומכלל הן אתה שומע לאו, כיוון שאמר שבמקום שהקב״ה משרה שכינתו שם הוא מרכז העולם. מרכזיותה י של ירושלים ובית המקדש בעולם ניזונים אפוא מהשראת השכינה בירושלים ובבית המקדש. ומכאן נם מעמדה של ארץ ישראל:

ועתה ראוי לחקור ולדעת באיזה מקום שכינתו שמה יותר ביחוד. שדרך הקב״ה להיות מיוחדת שכינתו במקום אחד יותר מבשאר המקומות. שידוע ששכינתו בכל העולם אבל יותר בארץ ישראל מבחוצה לארץ, ויותר בירושלים, ויותר בבית המקדש, ויותר לפני ולפנים. ונראה לי שהקב״ה ששכינתו בגן עדן, יותר ביחוד היה בעץ הדעת טוב ורע, מפני שני דברים. אחד שבאי זה מקום משרה שכינתו אלא במקום הדעת והתבונה. ועוד שעץ הדעת טוב ורע היה באמצע הגן … והראוי למלך שיהיה באמצע מלכותו, לפי שיהיה קרוב לכל הצדדים. ולכן היתה השכינה בירושלים, וכן הקב״ה היה באמצע הגן כמלך.

שתי מסקנות מסיק ר׳ יצחק מכל הנאמר לעיל. 1. אח ישראל מקודשת יותר משאר הארצות ורק היא נקראת ארץ הקודש, שבה בית המקדש, מפני שרק בה תיתכן דבקות בה׳ הן בחיי האדם והן לאחר מותו. את הדבקות בה׳ בתקופת־חיים הוא מבליע ומזכירה רק דרך אגב, כדבר ידוע. ואולם, לעומת זאת, ר׳ יצחק הדגיש ופיתח את רעיון הדבקות שלאחר המות. 2. הדבקות בה׳ קייסת בארץ ישראל יותר מבשאר הארצות לפי שהיא באמצע העולם, והיא כלב שהוא באמצע הגוף; וגם לפי ששם אבן השתייה, שממנה הושתת העולם.

־לסיכום, הייחוד בהגותו של ר׳ יצחק בעניין חשיבות של ארץ ישראל היא התעלמותו המוחלטת כמעט מארץ ישראל הארצית, מערכה הלאומי של הארץ ומחשיבותה של הארץ כמקום הנבואה. לעומת זאת מדגיש ר׳ יצחק את התועלת והשפע שמשפיעה הארץ לאחר המות, כהכנה לעולם הבא, עולם שכולו טוב. זו תפישת גאולה שונה מתפישות אחרות של בני זמנו. גם הוגים אחרים, כגון ר׳ יצחקאברבנאל ואברהם זכות, מחד גיסא, ושלמה מולכו, מאידך גיסא, ציפו לגאולה וחישבו את הקץ. במרכזה של הגאולה — גאולת עם ישראל בארץ ישראל. אך בעוד שהאחרים ראו את מרכזיותה של הארץ מן הבחינה הארצית, על פי המתכונת של הרמב״ם בהלכות מלכים, ר׳ יצחק, אולי מתוך ראייה ריאלית ומפוכחת יותר, מדבר על השינוי הקוסמי העתידי. אפשר שאין הוא רוצה לעורר תקוות משיחיות, הטומנות בחובן אסון — לא כאלו שעל פי הקבלה, כדוגמת פעילותו של שלמה מולכו, ולא חישובים אסטרולוגיים, כדוגמת חישוביהם של אברבנאל ואברהם זכות^. אלה גם אלה מביאות לידי משבר אמונה כאשר הן מתבדות. דבריו של ר׳ יצחק לעומת זאת משלימים עם המציאות היומיומית ומפיחים תקווה לעתיד לבא. ואולי דווקא בהם חבויה אמונה סמויה כי השקפה כזאת תביא לריבויו וגידולו של היישוב באח ישראל.

לא ברורה מידת השפעת קורותיו, נדודיו ואמונותיו של ר׳ יצחק קארו על גיבוש מחשבה כעין זו, אך כדאי לעניין זה להדגיש עוד כמה נקודות חשובות.

1         הדרוש המדבר בשבחן של ארץ ישראל וירושלים לאחר המות נמצא בקובץ של דרושים שהנושא המרכזי הסובב ומקיף את רובו הוא נושא השכר והעונש הנפשיים לאחר המות. יש בו דרושים רבים המדברים בתחיית המתים, בכריתות, בהישארות הנפש, דרושים למת, לאבלות ועוד. יש גם דרושים לזמנים משמחים יותר: למילה, לחופה, דרוש אחד לשבועות וכמה דרושים לפסח. אולם גם בחלק מדרושים אלו עובר ר׳ יצחק לדבר על זמן המות. נראה אפוא שנושא זה העסיק אותו ביותר.

החוקרים חלוקים בשאלה, מה עלה בגורלו של ר׳ יצחק לאחר שסיים את כתיבת ספרו ״תולדות יצחק״ והביאו לדפוס, בשנת רע״ח. האם עלה לאחר מכן לארץ ישראל, או נשאר בקושטא? אין אנו שומעים עליו מאומה לא כאן ולא כאן. חוקרים כגון רוזאנס וגלאנטי, טענו שהוא עלה לארץ. רוזאנס מסתמך על ציטוט מ״תולדות יצחק״, שם נאמר ״ועכשיו שזכיתי ובאתילירושלים שבח לאל״ וכו' וכבר העיר א׳ ריבלין ש״אם אמנם שר״י קארו היה מתכונן לעלות לארץ לא זכה לעלות״. המשפט שלעיל שעליו מסתמך רוזאנס אינו אלא ציטוט של דברי הרמב״ן. הרמז להכנותיו לעלות לארץ נמצא בסוף הספר ״תולדות יצחק״, שם הוא אומר: ״ולא היה לי פנאי עכשיו לעיין ולפשפש בזה כי היה דרכי נחוץ לילך לארץ ישראל אם יגזור השם בחיים״. אולם, כאמור, יש המפקפקים באפשרות זו. ייתכן שדרוש זה יש בו משקל מסוים לחיוב, במובן של ״נאה דורש נאה מקיים״. יש לזכור שר׳ יצחק היה קשור למשפחת רבי יוסף קארו בן אחיו, אותו גדל מצעירותו, ואולי לעת זקנותו של ר׳ יצחק והיותו ערירי, נשאר ר׳ יצחק סמוך על שולחנו של מרן ר׳ יוסף קארו. משעלו בני משפחה זו לארץ ישראל לא היתה סיבה מיוחדת שתגרום לו להישאר בתורכיה; ייתכן אפוא שהלך בעקבותיהם.

סוף המאמר של ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

פרק ראשון

האחים המוסלמים וארץ ישראל

בתאריך 2 בנובמבר 1917 הודיעה ממשלת בריטניה, באמצעות שר החוץ שלה הלורד ארתור ג׳יימס בלפור, על תמיכתה בהקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל. מאז ועד היום נחשבת הצהרת בלפור לנקודת ההתחלה של הסכסוך היהודי־ערבי, אולם הדבר אינו מדויק כלל. נציגים בכירים של העולם הערבי באותו זמן תמכו בהתיישבות הציונית. הם קיוו שהגירה יהודית תמריץ את ההתפתחות הכלכלית של הארץ, וכך תקרב את המזרח התיכון לסטנדרטים אירופיים.

כך, למשל, זיוואר פשה, לימים שר בממשלת מצרים, השתתף בגופו בחגיגות לרגל הצהרת בלפור בשנת 1917. חמש שנים לאחר מכן, כשסיירו חברי הוועד הפועל הציוני באדץ־ישראל, אמר להם אחמד זכי, לשעבר שר בממשלת מצרים: ״ניצחון הרעיון הציוני הוא נקודת המפנה בהגשמתו של חזון שהוא יקר לי כל כך, תחיית המזרח״.

המונח Palestine תורגם בדרך כלל ל״ארץ־ישראל״. כשהופיע במסגרת התייחסות לא יהודית לאו־ץ־ישראל הוא תורגם ל״פלשתינה״, וכשנכתב מנקודת מבט ערבית בהקשר של הסכסוך הערבי־ישראלי – תורגם ל״פלסטיף(ומכאן גם: פלסטיני, פלסטינים וכוי).

לאחר שנתיים נוספות נסע ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, פרדריק חרמן קיש, לשיחות בקהיר עם שלושה מצרים רמי דרג, לדון ביחסים העתידיים בין מצרים לתנועה הציונית. בכירים אלו, ציין קיש ביומנו, אף ״שבאו ממקומות שונים ומשונים […] דיברו כולם בהדגשה רבה על חיבתם לציונות״. שלושתם הכירו בכך ש״התקדמותה של הציונות עשויה להביא לידי התפתחות תרבות מזרחית חדשה״. בשנת 1925 פעל שר הפנים המצרי איסמאעיל צדקי נגד קבוצה של ערבים מארץ־ישראל שמחו בקהיר נגד הצהרת בלפור. הוא היה אז בדרכו לירושלים, להשתתף בטקס כינונה של האוניברסיטה העברית.

הערת המחבר : וכן קיש תרצ"ט, עמוד 122 : בין המצרים רמי הדרג שהיו מערבים במפגשים היו עזיז בן עלי – או עזי אל-מצרי, שהתמנה בשנת 1939 למפקד בכוחות המזויינים של מצרים -, חסן סברי – שמונה לראש הממשלה בשנת 1940 וסעיד כמיל פשה, שאביו היה ראש הווזירים של הסולטאן עבד אל-חמיד….עד כאן לשון המחבר.

עשרים שנה לאחר מכן, כמעט דבר לא נותר מאותה גישה ערבית שוחרת טוב. בשנת 1945 אירעו בקהיר פרעות קשות נגד יהודים, החמורות שהתחוללו במצרים אי־פעם. ביום 2 בנובמבר, יום ציונה של הצהרת בלפור, מפגינים ״פרצו לרובע היהודי, בזזו בתים וחנויות, תקפו לא־מוסלמים, השחיתו את בית הכנסת האשכנזי הסמוך, ולאחר מכן העלו אותו באש״. כ־400 איש נפצעו ושוטר אחד נהרג. אותה שעה נהרגו באלכסנדריה חמישה אנשים לפחות במהומות אלימות אף יותר מאלו שאירעו בקהיר, מהומות ״שלפי פקיד בשגרירות הבריטית היו בבירור אנטי־יהודיות, ולשמחתו לא כוונו נגד הבריטים״. כמה שבועות לאחר מכן חברו כמה עיתונים איסלאמיסטיים למתקפה חזיתית נגד יהודי מצרים, באשמת היותם ״ציונים, קומוניסטים, קפיטליסטים, מוצצי דם, סוחרי נשק, סוחרי־עבדים לבנים, ובאופן כללי ׳גורם חתרני׳ בכל המדינות והחברות״. העיתונים קראו להחרים סחורות יהודיות.

בפרקים הבאים נעמוד על הסיבות לכך שבשנים 1945-1925 חלה במצרים תפנית, והלך הרוח הפרו־יהודי, או לפחות הניטרלי, התחלף בשנאה יוקדת לציונות וליהודים. תפנית זו שינתה את פני העולם הערבי כולו, והיא משפיעה עליו עד עצם היום הזה. הכוח המניע של התפתחות זו היה ״אגודת האחים המוסלמים״ (גמעיית אל־אח׳וואן אל־מוסלמין), שנוסדה בשנת 1928, ושחשיבותה רחוקה מלהצטמצם בגבולות מצרים. לתנועה האיסלאמיסטית העולמית של ימינו, ״האחים״ הם מה שהבולשביקים היו לתנועה הקומוניסטית של שנות העשרים: נקודת ההתייחסות האידאולוגית, והגרעין הארגוני שהשפיע בהתמדה על כל המגמות שבאו אחריו, ושממשיך לעשות כך עד היום.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

במכנאם הותקנה תקנה המחייבת לישא אשר. שנייה.

בשנת תקנ״ט (1799) תיקנו חכמי מכנאס כי מי שנשוי עשר שנים ולא ילדה, ניתן לכפות את הבעל לישא אשה אחרת ״בת בנים״, כלומר בגיל הפוריות, ואם לא נשא – ישלם קנס. אם נפטר לפני ששילם, בית הדין יפרע מנכסיו. התקנה הוכרזה בשבת בכל בתי־הכנסת בעיר (מרדכי עמאר, ׳תקנות חכמי מכנאס׳, עמי סו).

ר׳ יוסף בירדוגו דן בשאלה אם אדם שאין לו צאצאים מותר לו לישא אשה שאינה ראויה לבנים. התשובה שלילית, ״שהרי כל עיקר ההיתר אינו אלא משום קיום המין וליכא [אין]״, (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ ה).

במראכש על הבעל לחכות עשר שנים ועוד שנה לביקור צדיקים

בשנת תרכ״ג(1863) כתב ר׳ רפאל מסעוד אבן מוחא, שכיהן כרב ראשי במראכש, פסק דין במעשה זה: אדם שנשא אשה בפאס, בה המנהג שאם שהתה עמו חמש שנים ולא ילדה, הוא רשאי לשאת אשה אחרת עליה. אבל הוא עבר למראכש, ושם מנהגם שאינו רשאי לישא אשה על אשתו כי אם אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ונוסף על זה – שנה אחת לבקר הצדיקים. הבעל רצה לישא אשה בת בנים כבר אחרי חמש שנים, כי לדבריו הוא נשא את אשתו בפאס, ונוהגים לפי המקום שנשאה; הוא אינו רוצה לחכות 11 שנים כנהוג במראכש. החכם הצדיק את האשה, ופסק כי עליו לחכות 11 שנים מאז שנשאה (׳פרדס רימונים׳, אהע״ז, סי׳ יד).

מקרים של נשים שלא ילדו במשך שש עד חמש־עשרה שנים נידונים בספרות התשובות של חכמי מרוקו. להן נביא כמה דוגמאות:

אשה שלא ילדה במשך שש שנים וזה שלוש שנים ״פסק להיות לה אורח כנשים״, מותר לו לשאת אשה בת בנים. ר׳ יוסף בירדוגו כתב כי הכוונה בתקנה בשנת גש״ן(1593) על היתר נישואי אשה שנייה ״לא היו אלא מחמת ראותם כמה משפחות נעקרו מישראל מחמת שבועה שלא ישא אשה אחרת עליה״ (׳דברי יוסף/ אהע״ז, סי׳ ח, טו).

אדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ־ מגרש אותה. האיש רצה לשאת אחרת ולגרש את הראשונה, אבל אין לו כדי לשלם לה כתובתה. הדין הוא, כי היא רשאית לעכב גירושה עד שישלם לה כל כתובתה. אבל בסיום תשובתו כתב המחבר כי ״נתפשט המנהג בזמננו זה שאפילו במגרש לרצונו תהיה כתובה עליו חוב עד שירחמו עליו״. כלומר, עד שיהיו בידיו האמצעים לתשלום (שם, אהע״ז, סי׳ מז).

שהה עם אשתו יותר מ־15 שנים ולא ילדה. היו גברים שלא נשאו אשה שנייה, למרות שהראשונה לא ילדה. ר׳ יעקב בירדוגו כתב על יהודה בן עבו הנשוי לזהרא בת יונה מלכא יותר מט״ו שנים ועדיין היא עקרה. הוא רצה לגרשה ולישא אחרת במקומה ״אולי יבנה ממנה״. לפי הדין היה רשאי לישא אחרת מבלי לגרש את הראשונה, אבל אין לו אמצעים לכלכל שתי נשים. החכם אישר את רצונו לגרש את אשתו הראשונה, וקבע כי הוא חייב לשלם לה רק עיקר הכתובה, ולא את התוספת לכתובה (׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ נא. אותו אירוע מודפס גם בספר של שר שלום משאש, ׳דברי שלום׳, סי׳ יא).

במאה ה־19 חי אדם במקום שהיתה בו תקנה: ״שאין שום אדם יכול לישא אשה אחרת על אשתו, בין תהיה אשתו זקנה או עקרה שלא ילדה מעולם, זולת אם נפלה יבמה לפני הבעל – מיבם אותה״.

התקנה נזכרת בהקשר לאדם שייבם את אשת אחיו וחייתה עמו שתי שנים, אבל לא ילדה לו, ומשום כך גירשה. לאחר זמן רצה להחזירה ״באומרו אולי תלד עמו ויקים לאחיו שם בישראל״. האשה סירבה לחזור אליו ״באומרה מזלי גרם״ [שגורשתי]. גם אשתו הראשונה התנגדה לכך שהשנייה תחזור אליו. ר׳ יעקב אביחצירא דן בנושא זה ופסק ש״הרשות ביד הבעל להחזיר את יבמתו, ואין אשתו יכולה לעכב עליו״ (׳יורו משפטיך ליעקב׳, סי׳ צח).

השאיפה להוליד תינוק כדי שיישאר זכר לבעל הראשון שנפטר, קבע במקרה זה. לסיום הדיון בנושא זה נביא דוגמאות אחדות מן הפסיקות במאה ה־20.

אשה לא ילדה במשך 13 שנים – הותר לבעל לשאת שנייה. יליד מוגדור שנשא שם אשה לפי התקנה שלא יישא אשה נוספת על פניה, עבר לעיר אזדידא והופיע לפני ר׳ דוד צבאח בשנת תרפ״ט (1929). הוא אמר כי הוא נשוי 13 שנים ולא ילדה לו, ולכן רוצה לשאת אשה שנייה. החכם התיר לו, והתנה עמו שייתן לאשתו הראשונה כלי הבית שלה, וכן ישהה עמה חצי חודש בכל חודש. בשלב מסוים באה האשה הראשונה לחכם ואמרה שאינה יכולה לחיות עם השנייה, וביקשה שיגרשנה.

החכם כותב: ״כשראיתי אותה בוכה ומבכה… פייסתי לבעל בכמה פיוסין מתפשר עמה בכתובה… ונתחייב לה כל כלי הבית וגירשה״ (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קיט).

אחרי 18 שנים לא ילדה – מותר לו לשאת אשה שנייה. בשנת תש״ט (1949), בהיותו דיין בעיר סאפי, כתב ר׳ יהושע מאמאן פסק דין על רקע המקרה הבא: אדם ביקש מאשתו שתרשה לו לישא אשה נוספת, כי במשך 18 שנות נישואין לא נבנה ממנה. האשה הציעה ששניהם ייבדקו אצל רופא, כדי לברר מי משניהם העקר. היא אמרה שרק אם הרופא יקבע שהמניעה ממנה – תרשהו. החכם חוזר על דברי ר׳ רפאל אנקאווא ב׳תועפות ראם׳, סי׳ טו, שכתב כי עקרות הגבר נדירה. על סמך זה פסק שהאשמה בה, ואינה יכולה למנוע ממנו לשאת אשה שנייה.

בתשובה זו החכם הטיל ספק במסקנת הרופאים. ״הרופאים אינם נביאים ולא בני נביאים״, גם אם לפי מסקנתם האשם בו, אין לקבל חוות דעת זו. הוא הסתמך על פסק דין דומה של ר׳ דוד צבאח, בספרו ׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ כז. מסקנתו הייתה שמותר לבעל לשאת אשה נוספת עליה ״הראויה לבנים״, כלומר בגיל הפוריות. זאת בהסתמך על התקנות בנידון משנת גש״ן(1593) המובאות על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳ דף פב ע״ב-פג(׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ נג).

אשתו העקרה מרשה לבעל לשאת אשה נוספת. על אדם שנשא אשה שנייה כי הראשונה לא ילדה, כתב ר׳ שמואל מרצייאנו בקזבלנקה בשנת תש״ח (1948). אשתו העקרה של אותו אדם נתנה לו רשות לשאת אשה עליה, והוא אמנם נשא גרושה (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).

אם אין לו ילדים מאשתו השנייה – יישא שלישית. ר׳ יהושע מאמאן פסק בשנת תשנ״ו(1996), כי אם יש לאדם בנים ובנות מאשה אחת ונשא אשה שנייה, ובמשך עשר שנים לא נבנה ממנה, מותר לו לשאת אשה נוספת, כדי לקיים ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״(קהלת יא, 6) (׳עמק יהושע׳, ח״ה, אהע״ז, סי׳ יד).

מותר להחזיר את אשתו הראשונה שלא ילדה, אם אשתו השנייה ילדה לו. בשנת תרצ״ו(1936) נשאל ר׳ שלמה הכהן אצבאן על מקרה כזה בעיר דבדו: ״מי ששהתה אשתו עמו עשר שנים ולא ילדה ויותר מזה, ועמד וגירשה מחמת סיבה זו. ואחרי כן רוח אחרת היתה אתו ורצה להחזירה מי מצי [האם רשאי] או לא?״

החכם כותב שאמנם היו מקרים ש״עקרות נפקדו וחוזרות ויולדות בנים״, אבל בנידון דידן שהיא חיה עם בעלה שנים ולא ילדה, אין סיכוי שאם יחזירה תלד, לכן מותר לו להחזירה רק אם כבר קיים מצות פריה ורביה עם אשה אחרת (׳לך שלמה׳, אהע״ז, דף קנג ע״א-ע״ב).

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

לסיום נאמר שתהליך השתלבותם של גולי ספרד בצפון אפריקה עבר ללא זעזועים קשים הודות לקרבה הגיאוגראפית ולרציפות התרבותית שבין שני עברי הים התיכון. הוא הסתייע בתהליך מקביל של הסתפרדות של התושבים המקומיים, שהוא עצמו היה פועל יוצא של הגורמים הבאים.

1. חולשתם הדמוגרפית של יהודי האזור ערב בואם של מגורשי ספרד.
2. יחסם החיובי של השלטונות כלפי כניסת המגורשים לשטחם.
3. הרבגוניות החברתית כלכלית וכן הפיזור הגיאוגראפי של המגורשים.
4. צמיחתה המהירה של עילית רבת עוצמה בקרב המגורשים, שמיזגה בתוכה מרכיבים בעלי השפעה פוליטית, כלכלית ודתית.

יצוין ששילובם התרבותי והחברתי של המגורשים בתוך החברה המקומית הסתייע גם על ידי הגעתם המסיבית של רבבות גולים מוסלמיים מספרד במרוצת המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17. גם אלה נטמעו באוכלוסייה העירונית של המגרב, שאותה הצליחו " לספרד " בתחומים רבים ומגוונים כמו אדריכלות, משפט, מלאכה ותרבות חומרית.    

סוף הפרק יהדות צפון אפריקה אחרי הגירוש, מתוך הספר הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש – מיכאל אביטבול

           יוצאי ספרד באימפריה העותמנית  במאות ה-15 – 18

יהודי חצי האי האיברי החלו להגר לתחומי האימפריה העותמנית מראשית המאה ה-15, עם גבור הלחץ של ההמון והכנסייה בספרד כנגדם, וחוסר היכולת וחוסר הנכונות מצד השלטון להגן עליהם מפני זעם ההמון. מלאחר גזרות קנ"א – 1391 – אנו מוצאים בתכיפות גוברת שמות של יוצאי קטלוניה, אָרגון ופרובנס בקרב יהודי האימפריה ובאגן בים התיכון המזרחי.

אולם, עד בוא גלי ההגירה הגדולה אחרי גירוש היהודים מספרד – 31/07/1492 -, לא מצאנו עדויות לקיומה של קהילה יהודית של יוצרי ספרד בצפון אפריקה, ובאלג'יריה בפרט. גלי הרדיפות, השמד והגירושים, שבאו על יהודי פורטוגל בספטמבר 1497 ונָבָרה במרץ 1498, גרמו לכך שהיהודים נאלצו לברוח או לצאת באורח רשמי מכל רחבי חצי האי האיברי, ולא רק ממלכויות קסטיליה וארגון.

ערב הגירוש ישב חלק הארי של יהודי חצי האי האיברי בקסטיליה, הישנה והחדשה. מספר הקהילות בקסטיליה היה למעלה ממאתיים, לפי אחד המקורות 216 ולפי מקורר אחר 277 . לעומת זאת, מספר הקהילות בארגון ובנברה היה קטן בהרבה, ובולנסיה נותרו אך קהילות ספורות. החוקרים סבורים, שמספר יהודי קסטיליה, ללא האנוסים, עמד על כ-80.000 , יהודי סיציליה כ-40.000, יהודי ארגון כ-12.000 , יהודי ולנסיה כאלפיים, ויהודי נברה כשלושת אלפים.

הרכב האוכלוסין זה מראה שרוב רובם של יהודי חצי האי האיברי היה קסטיליאנים ואליהם יש לצרף מספר ניכר של סיתיליאנים עם הגירוש מספרד, רבים מיהודי קסטיליה היגרו לפורטוגל, אוכלוסייתה היהודית גדלה מאוד ומספרה נאמד בכ-30.000 בשנת 1496.

נמצא שתהא זו הערכה סבירה, אם נניח שהיו כ-150.000 יהודים , ללא אנוסים בחצי האי האיברי ובסיציליה ערב הגירוש. אין אנו יודעים בוודאות כמה יצאו וכמה נשארו, כמה המשיכו בדרכם וכמה חזרו בגלל הרעב, המגפות, השוד והרצח בדרכי הים והיבשה. אולם יש לנו מושג על הֶקף ההגירה לאימפריה, שכן בידינו מצויים נתוני מפקד אוכלוסין שנערכו באימפריה לצרכי המסים.

מן הנצונים האלה עולה, שמספר היהודים בעריה הגדולות של האימפריה גדל פי כמה וכמה תוך זמן קצר יחסית. כך למשל בסלוניקי, אשר היו בה כ-17.000 יהודים ב 1519, ב 1489 לא היו בה יהודים כלל. ואילו באיסטנבול גדל מספרם מכ-9.000 ערב גירוש ספרד ללמעלה מ-40.000 בשנת 1535.

במספר רב של ערי שדה ועיירות שהיו בהן יהודים מעטים, או שכלל לא ישבו בהן יהודים בסוף המאה ה-15, נוצרו קהילות יהודיות, מהן בנות כמה מאות משפחות. בדרך כלל העדיפו המהגרים להתיישב בערים, ויש ערים, כגון סלוניקי וצפת, שבהן הפכו היהודים לרוב אוכלוסי המקום. אולם לרוב היו פחות מעשרה אחוז מאוכלוסי הער.  הועתק לפורום 13/11/07

סדר הגודל של הקהילות היהודיות בערים ובעיירות נע בין כ-250 נפש לכ-1.200 נפש, ובמקומות קטנים יותר היו אף ריכוזים של עשרות בודדות. מכלל הנתונים שבידינו ניתן להעלות, שככל הנראה הייתה הגירה מקיפה של יוצאי חצי האי האיברי וארצות אחרות של האימפריה. כמדומה שלא תהא זו הגזמה להניח, שבגלים הראשונים של ההגירה, בשנים 1492 – 1510, הגיעו כ-50.000 יהודים יוצאי חצי האי האיברי לאימפריה.

תהליכי ההגירה והתארגנות.

כאמור, מרבית אוכלוסיית מהגרים זו התיישבה בערים, כאשר העדפתם הברורה בייתה נתונה לערים מפותחות כלכלית אן לערי בעלות פוטנציאל כלכלי גבוה. כך, דרך משל, הרבו להתיישב בערי נמל צזה ובערי מנהל ומרכזי שלטון מזה. אף שספרד בכלל ובקסטיליה בפרט ישבו היהודים בבואם במאה ה-15 בערי שדה ובעיירות ונדחקו החוצה מן המרכזים העירוניים, הנה בבואם לאימפריה העותמנית התיישבו שנית בריכוזים העירוניים הגדולים.

ריכוזים אלה היו נוחים להם מבחינה כלכלית, שכן הם אפשרו השתלבות במערכת הכלכלית ועלייה מהירה יחסית בסולם הכלכלי והחברתי. אולם חסרו את השלווה ואת האווירה הנוחה, ומאבקי הקיום היום יומי הקשים הקשו על שיקום החיים בצוותא. אין פליאה אפוא, שהמהגרים חיפשו מסגרות של תמיכה הדדית שיסייעו להם בשיקום חייהם. והנה, באיסטנבול נמצא לבאים דגם אב שהתאים לצרכיהם, שכן כבר משנו השישים של המאה ה-15 הייתה קהילת איסטנבול מאורגנת במבנה של קהלים קהלים בתוך הקהילה הכללית, בעקבות הגלייתם והעברתם של יהודי הממלכה בכפייה ויישובם מחדש בבירה.

כתוצאה מהגלייה זו הקרויה סורגון – surgun -, נוצרו מספר ריכוזי התיישבות נפרדים של יהודים בעיר, כאשר כל קבוצה הקימה לעצמה בית כנסת נפרד והייתה רשומה כיחידה נפרדת אצל השלטונות. כמו כן הייתה לה הנהגה משלה, נושאי תפקידים ומוסדות משלה, ואף הייתה אוטונומית לגמרי בכל מוסדותיה.

יוצאי ספרד ופורטוגל אימצו לעצמם צורת התארגנות זו הן בגלל אופיים, צורת הגירתם, מספרם הגדול והצורך שחשו להיות בצוותא עם בני מקומם בארץ החדשה, והן מפני הדגם שמצאו לפניהם באיסטנבול. הם התארגנו בקהלים-קהלים בתוך כל עיר ועיירה על בסיס המוצא המשותף של כל תת קבוצה, ארץ או חבל ארץ, עיר מקום, לשון וכדומה.

על ידי כך נוצרו עשרות רבות של קהלים יוצאי חצי האי האיברי ויוצאי ארצות אחרות בכל עיר גדולה באימפריה. קהלים אלה היו מאורגנים סביב בית הכנסת, וללא בית כנסת משלו לא יכול היה קהל להתקיים קיום נפרד. לעומת זאת, לעתים רחוקות היו כמה בתי כנסת לקהל אחד.

לא תמיד היו כל הקהלים רשומים אצל השלטונות, כך, דרך משל, היו בסלוניקי במחצית הראשונה של המאה ה-16 כשלושים קהלים, ואלו לקראת סופה הוכפל ושולש מספרם, אף על פי כן, הדבר לא מצא ביטוי במסמכים הרשמיים. הִתרבות הקהלים לא הייתה ידועה לשלטונות, לא שם ולא בצפת.

במקומות שהיה בהם יישוב יהודי קטן, נתקיימו, נתקיימו 4-5 קהלים, למשל, בוַלונה שלחוף הים האדריאטי, בקהילות קטנות יותר היו 2-3 קהלים, ואילו בקהילות גדולות היו בין 12- ל-30 , בצפת במאה ה-16, או למעלה מ 15 קהלים, למשל באֶדירנֶה בשנת 1656. בדיקת שמות הקהלים אלה והאנשים המרכיבים אותם מעלה, שההתפלגות הייתה נחלתם של כל המהגרים, וגורלם של הקהלים לא היה זהה, כך, דרך משל, בקהילת סלוניקי באמצע המאה ה-16 רשומים הקהלים הבאים : אֶבורָא – פורטוגל -, אוטרָנטו – דרום איטליה -, איטליה, ארגון, אשטרוק, אשכנזים,  בעלי תשובה – קהל ספרדי -, גירוש ספרד, ישמעאל – ספרדי -, לווית חן – פורטוגלי -, ליסבון ישן, ליסבון חדש, מדרש – קסטיליאני -, מוטָאלטו – איטלקי -, מָיור – ס]רדי -, סיצייליה ישן, סיציליה חדש, עץ חיים או עץ הדעת – ספרדי -, פוליָה – דרום איטליה -, פרובנס, קורפו, קטלוניה – גירוש -, קטלוניה ישן, קָייאנה – איטלקי -, קלבריה – דרום איטליה -, קלבריה ישן, קסטיליה – גירוש -, קסטיליה חדש, שלום או נווה שלום – ספרדי -.

בקהילת אדירנה באמצע המאה ה-17 יש כ-15 קהלים :גירוש – ספרדים -, פורטוגל, ארגון, טולדו, פולייה, סיציליה, מאיור – ספרדים -, קָטָלָן, בודין – הונגריה -, כוצוכ – קטן פורטוגל, בויוכ גדול פורטוגל, אָלֶמָן – אשכנזים, בויוכ אלאמאן, איטליה. 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

נדפס בקונט׳ עיט הזמיר לרבי עמוד אביטבול דף לב׳

את זו שלחתי לשנים קירובים זהב החכמים השלמים כה"ר יונה משה נבון וכה״ר יונה סעדיה נבון שלוחי דרחמנא מאנשי ירושלים תוב״ב

שני המאורות, אור יקרות, היו לברות, גולות הכותרות. הולכ^י מדברות, דבר גבורות, אמרות טהורות. כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים. שני אדנים. והיו נבונים. לרעות בגנים. אובות וידעונים. מלכי ארץ ורוזנים. ונאספו שמה כל ההדרים, נהרים ויאורים, בני ציון היקרים, נקיי הדעת שבירושלים. שני לוחות. והמה פתיחות. על מי מנוחות. והוד ידם נטויה, לשונם תהלך בארש לשון נקיה. מה מתוק מדבש וכי תאוה הוא לעינים, שני הקנים עולות בקנה אחד בריאות וטובות. פנים צהובות, הולכי נתיבות. אש להבות. הלכות מרובות. מאליפות מרוכבות. חטיבה אחת בעולם, חוטבי׳ אישים ושואבי מים, הלא המה אחד היה החכם החשוב והכולל. ענותן כהלל. שד"ר כה״ר יונה משה נבון. ואשר על ידו השני החכם החשוב והכולל שבחיו מי ימלל שד"ר כה״ר יונה סעדיה נבון יש״ץ השומר אמת לעולם.

ראשי שורות ואען ואומר. בעיון והנה שלש צלי׳ אורי׳, אני אברכם בברכה המשולשת, אורך ימים ושנות עולמים. למען יעמדו. חיים עד העולם, ובריא אולם. גם עשור נלוה עמם. צדיקים יושבים ועתרותיהים בראשיהם, עתרות וטיבון, טובה כפולה ומכופלת, הן צדיק בארץ ישולם, ועד השלשה לו בא אור זרוע לצדיק זרעא מעליא. גפן פוריא. והמה חכמים מחוכמים. מאירים ומזהירים. כככבים בהילם ואת רביע משלחת מלאכי אלדים לפניכם לשמרכם בדרך ולהגיעכם אל מחוז חפציכם ושבו בנים לגבולם.

אותיות אלה בלכתם ילבו שבחיי שלמים עלי שלמא רבא. אשלם במיטבא בלי קץ וקצבת אלומים אלומות, רב שלומות, שבלם מתאימות. אלף עולות יעלה שלומכם. ותרבה טובתכם אכי״ר.

שור׳י בארש כתבים הם המדברים על מצות ומרורים. אגידה ואדברה אשר מעת הסיבותים את פני אחורנית, ואת מראכם לא ראיתי עוד שנית נהפך עלי לבי, וזלגו עיני דמעות, ומצאוני צרות רבות ורעות, לבי יחיל בקרבי חלף הלך לו. והנה איננו עמי כתמול שלשום. ברח ממני נפק לברא, לא ידעתי אן חנה אן פנה. את מי ארח לחברה. הייתי כאיש נדהם, ובגבר עברו יין המשומר הנה לשלום מר לי מר. ואני באשר סכולתי דעת חסרתי, אם אמרתי אספרה את כל הקורות אותי. אם יהיו השמים גוילים ועצי השדה קולמוסים תלי תלים, והדיו ימים ונחלים וירבו השנים כימי נח כפלים, לא יוכלון שאת לכתוב מעט מזער מצערי ויגוני, לא יכילם ספר וספור ואין מונה, נדדתי כצפור נודדת כאשר ינוד הקנה, כלו בדמעות עיני, נפלו פני, כי אזכרה מקדם ימים מקרוב בשבתינו על שיר הבשר באכלנו לחם לחמה של תורה לשובע, ונוסף גם זאת, כי אעלה על במותי עליית קיר קטנה בית הספר ואין איש אתי. שם ישבתי גם בכיתי. ואחרי שובי נחמתי ואחרי שובי על ירך ספקתי, מי יתן והיה אתכם לא ידעתי, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור אל המקום ההוא באתרא דהוו טרידי בעסקייהו, ואם אמרי אשכחה שיחי, ואתהלכה ברחבה, במדבר ובערבה. אולי תשכח ימיני. צערי ויגוני, ונהפוך הוא הלוך וגדל. עלה וצער צער מתחולל, ואשיט ואתהולל. ותעל שועתי לקול צללו שפתי. ויבוא רקב בעצמי ותחתי, קול גדול אליכם אישים אקרא השבעתי אתכם. אם תמצאו את דודי מה תניח לו שחולת אהבתו אני חולה, ויהי בהרימי קולי ואקרא. וכל העם רואים את הקולות, שחקו עלי צעירים, והטיחו נגדי דברים. אמרים מרים.

וישאלוני ויאמרו לי מה דודך מדוד שככה השבעתנו. מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלא תבוש ותכלם שתוק פעמים שאתה מתעלם, שתיקותך יפה מדבורך לך לך מארשך קום ברח אל מקומך הכבד ושב בביתך. עד שתתישב דעתך, ישיחו בי יושבי שער בן מי זה הנער שוטה סכל יחד כסיל ובער. בשחוק לכסיל שמוני ונאספו עלי והכוני, ובאמת הבנין דחפתי, הייתי שחוק לכל עמי. אשתפוך על חמימי צרה ויגון מצאוני וקיימי עלי כי כסלא לאוגייא. נם בלילה לא שבב לבי. לא מזיגנא רישאי אבי סדיא, וקבעתי לעצמי בכיה. עולת תמיד העשרה, הא גופאי קשיא, קלני מראשי קלני מזרועי. נאלמתי דומיה דומיה דינא דגרמי אישתא צמירתא כמכה של חלל דמיא, ולך קראתי נא גבור רפאני אדוני וארפא וארוכתך מהרה תצמח, שבטך ומשענתך המה ינחמני ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדיני, פנה אלי וחנני והסר מעלי רק את המות הזה אנא זעירא עבד אל נוטה שמים ביריעה עמ״א דארעא.

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

חכמי המועצה שמו לב,גם על דרכי קליטת הנוער היהודי ממארוקו וחינוכם בארץ במסגרות חילוניות, ומדי פעם הגישו את מחאתם בנדון לממונים על עלית הנוער "… אנו מגישים בכל הזדמנות בעניני עלית הנוער. אין אנו בולמים את פינו, אנו קוראים תגר ככל שאפשר על סדרי העליה הנהוגים היום. אין אנו מתייראים לאיים להביא את הציבור המרוקני לידי מרד אם לא ישתנו סדרי ההקלטה וההדרכה בהתאם לשאיפות אנשי עדתנו ומגמתם.״ .. אך נראה שמרוב אהבתם לארץ ישראל, מחאותיהם היו רק בפה רק בלבד, ולכן לא עשו רושם על מוסדות העליה והקליטה שהמשיכו בדרכי קליטתם.

אנו מוצאים בתקנות החדשות דאגה ועזרה לארץ ישראל. באסיפה הששית בשנת התשט״ו (1955) בהמלצת הנשיא התקבלה החלטה, להשתדל במינוי גבאים לחברת ״בית אל״ בכל קהילה. ״ עכשיו דורש מהרבנים לפנות אל חברי הועד (= של הקהלה) שיעמדו לימינם במינוי הגבאים שיטפלו בנדבות של החברה״ . למרות שבתקופה זו מארוקו עמדה בפני עצמאותה והלאומנות הערבית גאתה בה. זו הסיבה שלא הזכירו את שמה של ארץ ישראל במפורש.

העליה ההמונית של יהודי מארוקו לארץ בתקופה זו נוצלה על ידי אנשים שאינם הגונים, כדי לברוח מנשותיהם ולהשאירן עגונות. הם הערימו על אנשי העליה, בהראותם להם את כתובות נשותיהם ־ תוך הצגת נשים פנויות בנשותיהם, ובאחד המקרים נתפס הבעל ברגע האחרון. כדי להתגבר על מקרים אלה הוחלט להדביק בכתובות תמונותיהם של בני הזוג ולהחתימן בחותמת בית הדין .

בנושא החינוך הדתי לא היתה הצלחה מאחר שחלק מהרבנים היו אדישים ולא האמינו שבבוחם להציל את המצב (ראה חוברת ג: לה ה: 22) ולולי עזרתם של מוסדות יהודיים מבחוץ כמו חב"ד  ״ ו״אוצר התורה״ היה המצב קשה ביותר, כדברי רבי שאול בדיווח על החינוך ״…העולה מכל האמור … שני סעיפים יובלטו לפנינו והמה. מוסדות מקומיים ומוסדות חוץ, בנוגע למוסדות חוץ, אין לנו כי אם להודות למנהליהם הראשיים ולהלל אותם על התעניינותם העמוקה והנאמנה לחינוך בנינו. ובאשר למוסדות המקומיים … מצד אחד חינוך מצויין כמעט על קו הבריאות, ומצד שני מצב חינוך דל, חולני ומאיים.

מבין התקנות החדשות שאין להן דוגמה ב״תקנות פאס״ יש לציין שתים שהאקטוואליות בהן לא פגה, ועדיין הולכות ומשתרשות בקרבנו. האחת באה להגביל את חלוקת התוארים המופרזים,שנהגו בהם תלמידי החכמים בקשרי מכתבים ביניהם. ההצעה קובעת להסתפק בתואר ״הרה״ג פלוני משרת במשרה פלונית בעיר פלונית ודי בזה בלי תוספת ומגרעת…״ .

השניה מצריכה רשיון לעריכת הילולות בקברי צדיקים, קובעת סדרים ופיקוח עליהן. ההילולות התרבו במאה הכ', עם השיפורים שחלו באמצעי התחבורה, ודעתם של חכמי מארוקו לא תמיד היתה נוחה מהן ומעריכתן. כלשון ההצעה: באמת ראוי לומר על זה המשל שאומרים לצרעה: ״לא מעוקצך ולא מדובשך״. וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים. אבל מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה…״ . דברים אלה מזכירים לנו את הילולת רשב״י במירון בל״ג בעומר, על מעלותיה ומגרעותיה.

לסיכום: השתדלנו לתת תיאור על תקנות חכמי מארוקו תוך הדגמת הרקע ההיסטורי וההלכתי שלהן. עוד נשוב ונדון בהן בע״ה אחת לאחת, עם צאתן לאור במהדורה המדעית שאותה אנו מכינים במכון לחקר היהדות במזרח שע"י אוניברסיטת בר אילן

על תקנות חכמי מארוקו נכתבו מספר מאמרים ראה: א. הטל יהדות צפון אפריקה:

ביבליוגרפיה ירושלים, תשל״ג, עמי 248, מפתח, תקנות. כמו כן מספר תקנות נדונו דרך

אגב על ידי כמה חוקרים בדיוניהם וחלקם הזכרנו אותם בדיונינו. שמוש רב יותר בספר

התקנות נעשה על ידי:

1) H. Zafrani, Les Juifs du Maroc, Vie sociale, economique et religieuse. etudes

Taqqanot et Responsa, Paris. 1972. 2. J. Gcrber, Jewish Society in Fez׳. Studies in communal and economic life, Ann Arbor, University Microfilms, 1972.

אך לעת עתה טרם עיינתי בדבריהם. בשנת התשל״ז הוציא מרכז שזר מהדורה מצולמת ומוקטנת מספר התקנות, עם מבוא מאת ש. בר אשר, כלי עזר רב חשיבות לשימוש בספר התקנות הוא המפתח לספר התקנות שבתור כרם חמר ח״ב בעריכת ש. אמיתי, א. בשן ומי וינשטיין עבודה שנעשתה במכון לחקר היהדות במזרח שע״י אוניברסיטת בר אילן, רמת־גן, תשל״ה. אשר נעזרתי בו רבות.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

התברר כי מגרש זה נתון במחלוקת משפטית של סוכנויות ביטוח. דאגו לבנות בתוכו צריפים יחד עם תלמידי אורט, והוחלט כי ברגע שיידרש המגרש ייפנו אותו באופן מיידי. בתוך גדרות המגרש, שנשתמרו היטב, הותקנו גינה, ברזיות, וכלוב ציפורים לבנות יענה, ובתווך בית מדרש ובית כנסת שהתקיימו בו תפילות.

מועדונים אלה אף קלטו תלמידים שנפלטו מבית הספר של אליאנס כיוון שלא הצליחו בלימודיהם. גדג' ראה במפעל זה מפעל הצלת דור העתיד, שכן הממסד הבית ספרי הרשמי שלא יכול היה לתהליכים חברתיים חינוכיים אלה.

אחד עשר מחנכים של שרל נטר נרתמו למפעל זה : הם מיסדו מסגרת חינוכית הקצרה בשתי שעות לימוד מתוכנית הלימודים הרשמית. אלא שכאן שמו את הדגש בעיקר בשיקום הרגשי ובדימוי העצמי של הנערים.

עסקו במלאכה, בספורט ובלימודים יהודיים וכלליים. כל ישראל חברים ואורט סייעו מאוד למפעל חינוכי זה. גדג' ביקש מהם לראות במפעל זה בשר מבשרם, ובכך לקדמו ולהכירו. בכל שנה הגיעו ללמוד במגרת זו כ-150 חניכים בני אחת עשרה.

השלב השלישי : אותרו נערים ובוגרים בני 17-25, בעלי מלאכה ופועלים, ועבורם הוקמו בקזבלנקה שבעה עשר מועדונים ייחודיים להם – Foyers juifs Ouvries. שולבו בהם פעילויות חינוכיות, כמו לימוד קרוא וכתוב, ופעילויות ההולמות תנועת נוער, והודגשו לימודי ספורט, מלאכה ויצירה. כמו כן הוקמו שבעה מרכזים קהילתיים, שנוהלו באופן עצמאי עם הקאדרים של שרל נטר.

השלב הרביעי : עם כינון העצמאות של מרוקו המירו את תנועת הצופים מ- E.I.F    ל- E.I.M  על מנת שזו תקבל הגנה ואף הכרה של שלטונות מרוקו, אם כי נשמרה הזיקה ל – E.I.F    אדגר גדג' עשו כמיטב יכולתם שלא להיכנע למגמתו של בן ברקה, לאחד כל תנועות הנוער במרוקו תחת קורת גג אחת ואחידה.

קבריניטי הצופים, – אדגר גדג' ואמיל סבן – סברו שישי לשמור על ייחודיות. הם נפגשו עם בן ברקה והוא קיבל את עמדתם, לפיה התנועה תשמור על ייחודה ולא תיבלע אל תוך אנונימיות של מונח כמו " הנוער המרוקאי ".

הם הצליחו לשוות לתנועה הנוער שרל נטר מעמד שווה ערך לתנועות הנוער וזכו להכרה של השלטונות. כדי לציין זאת באופן רשמי ארגנו תהלוכה מרשימה של כארבעת אלפים בני נוער, במעמד הנסיך חסן השני – בנו של המלך מוחמד החמישי, הרב שלום משאש – אב בית דין של קזבלנקה, והרב אפרים חזן. 

אדגר גדג'.

התהלוכה התקיימה בשבת, 1 במאי 1957. בכל אופן, יש פעיל ות רבה מצד הערבים לשיתוף פעולה מלא, אשר מגמתה אולי לא כל כך לחסל את הארגונים היהודיים אלא ללמוד מהיהודים ולהיבנות מהם. – כך מנתח אשר אוחיון את פני הדברים בראשית עצמאותה שלמרוקו.

בני הנוער היהודי גם נטלו חלק בסלילת כבישים של המדינה החדשה והצעירה ( Chantiers de la jeunesse), תוך שמירה על כשרות והוויה יהודית בצוותא.

מכל מקום זה שלב החורג מעט מהסקירה הנוכחית, שכן מעתה ואילך – דהיינו לאחר כינון עצמאות מרוקו – עברה תנועת שרל נטר, תהליכי התפרקות, תוך עלייה לישראל והגירה לצרפת.

השלב החמישי : למעשה היה זה המשך טבעי של החיים בתנועת הנוער – כינונה של רשת חשאית בת כ- 700 נפש שפעלה ברחבי מרוקו, בעיקר לטובת ההגנה העצמית והעלייה החשאית ממרוקו לארץ ישראל. חלקם הוכשרו בארץ

פעילות ספורטיבית, תמיכה הדדית, יחסי גומלין בין אישיים, סודיות אינטימיות – המאפיינים תנועת נוער – היו המסר הטבעי לפעילות חשאית מסורה עבור הקהילה : זיוף מסמכים ( על ידי הצייר המחונן קלוד סולטן ) בתוך דירה עם שתי כניסות לשני רחובות שונים, מלווים, מעברים חשאיים בגבול הסמוך לאוג'דה, למחוז אוראן באלג'יריה ;

השבתת הנמל שממנו יוצאת אנייה ; הסחת הדעת של המכס ; דאגה לרכוש העולים ; ארגון כוח אדם איכותי שמקורו, בין היתר, בתנועת שרל נטר, ששיתפה פעולה עם שליחי ארץ ישראל. הפעילים היו ניגשים ומחכים למוצא פי השליחים והנחיותיהם.  

מאחורי פעילות חשאית זו רחשה פעילות דיפלומטית של הקונגרס העולמי היהודי, בזיקה לכתר המלכות המורקאי, המוכרת לאדגר גדג'. הייתה הנחת יסוד, לפיה לא מן הנמנע שמדינת ישראל הצעירה תכונן יחסים דיפלומטיים עם מרוקו ובכך תהווה מרקו את החלוץ לפני המחנה בקרב מדינות ערב. על כן הוסכם שאין " לשבור את הכלים " עם מרוקו, גם בקשר לעלייה ב'.

אדגר גדג' מדגיש לטובה את עמדתם הרגישה מאוד של השליחים הארץ ישראלים לסיטואציה שיש בה אמביוולנטיות רבה: מצד אחד, הכל ידוע כי יהודים המוכרים את רכושם עולים ארצה, ומצד שני היה מובן מאליו שאין לדבר על כך.

עם זאת, בשלב מאוחר יותר 1958 – 1960, הסתייג אדגר גדג' משליחי ארץ ישראלי שנקט עמדה אחרת, והעדיף דווקא לחולל מהומה גדולה ולחשוף יותר מנהיגים יהודים למעצרים של כוחות הביטחון המרוקאיים, שהנחה שהסכסוך עם מרוקו ייטב עם העלייה החפוזה.

גדג' סבר כי את אנשי הכפרים מדרום מרוקו, שהיו חקלאים ברובם, יש להעלות לארץ ליישובים חקלאיים – מושבים מיוחדים – ולא למרכזים עירוניים. ביחס לילדים ולנוער ממרקו מחה נגד תופעה שזיהה כתהליך יצירת מנגנון בית ספרי פריפריאלי מ " סוג ב', והציע פתרונות להתמודדות. מבחינה זו נכזבה תוחלתו.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

הערכה לפעולה….

י"ג שבט תשט"ו – 5.2.1955

עניין הכפרים עומד, כפי הנראה, לקבל תנופה. כך אמר לי אברהם ציגל, מנהל מחלקת העליה באותה תקופה, ובדעה זו, גם יהודה בגינסקי ז"ל, ראש מחלקת הקליטה באותה תקופה, אשר הגיע הנה אתמול, ובפגישה הראשונה בשדה התעופה אמר לי : " אתה הוא האיש אשר מעשיך בכפרים עשו להםכנפיים בארץ ".

אותו הדבר גילה כאן מנהיג תנועת העבודה באמריקה וחבר ההנהלה הציונית, מר לאוי סגל, וכה היו דבריו אלי : " אייער ארבע אין די דערפער האט געמאכט אטיפן קריץ ביי מיר אין הארץ " ( עבודתך בכפרים הטביעה חריץ עמוק בלבי ) – מתוך מכתב למזכירות תנועת המושבים.

היבול החל להבשיל

י"ד שבט תשט"ו – 6.2.1955

קיבלתי מכתב ממזכירות תנועת המושבים, בחתימתו של גרשון צוקר ובו הוא כותב בין היתר : "

חושבני שאני אהיה הראשון שאעביר אליך הידיעה המשמחת. הקבוצה של " איית בוגמאז " הגיעה היום לנמל חיפה והועברה ישר לחורבית שבחבל לכיש.ובכן יש בזה סימן כי הקרח התחיל להפשיר ויש תקוה כי הזרם של צאן מרעיתך יתחיל להגיע הנה….."

" ביבול שלך כבר מבשיל והולך – כה לחיי ".

קריאה לעזרה בתוך הואדי

כ"ט שבט תשט"ו – 21.2.1955

יצאתי ממראכש לביקור בכפרים איית רחלאת ואיי סעדילי. נלוו אלי, העיתונאי שבתאי טבת, מעיתון הארץ, נחמוני מצוות המיון ויהודה פרץ בעל המונית המיושנת. לאחר כברת דרך הגענו לאחד הואדיות לפני איית רחלאת. בעוברנו בואדי שקעה המכונית. נאלצנו לצאת מהמכונית ונכנסנו לתוך מי הואדי שהיו קרים כקרח.

ניסינו לדחוף המכונית ועל אף מאמצינו המשותפים לא עלה בידינו להוציאה מן הואדי. קראתי לעזרה בערבית ובנוסחה המקובלת " יא סאמעין – תעאלו " – הו השומעים קולי יבואו לעזרתי – ואחרי החרה החזיק הנהג וקרא בקול : " יא אחמד, יא עבדאללאה ", הד האזעקה הגיע למרחקים, ולהפתעתנו ולשמחתנו הופיעו כ-15 ערבים מן הסביבה, אשר יחד אתנו הצליחו לחלץ את המונית והוציאוה ליבשה.

שילמנו להם שכר טרחה והוספנו על זה ככר לחם אחת לכל אחד ומיני תרגימא שהיו בצקלוננו.

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

סכנה שניצלנו ממנה.

י"ג באדר תשט"ו 7.3.1955

בשעה שש בבוקר, בדרך לכיוון איית איברהים, הגענו למקום שממנו הכיוון לאיית חאכים ולא מצאנו את הפרדות אשר שכרנו אתמול, ושהיו צריכים להביא אותן למקום המפגש שנקבע. לאחר הליכה ברגל נודע לנו מתושבי הכפרים כי אנשי איית חאכים מחכים לנו במרחק מה ועמהם שלוש פרדות.

ביקשתי מהנהג לחכות לפרדות ולאחר מכן לבוא אלינו. אנו המשכנו ברגל בלווית סייר ערבי. הלכנו במשך שלוש שעות עד אשר הגענו לאיית חאכים ורק לאחר זמן מה הגיע הנהג יחד עם אנשי הכפר רכובים על פרדות.

מיד התחלנו בבדיקת המשפחות ורישומן לעליה. היהודים באיית חאכים ידועים כאנשים חסונים ואנשי מידות. עם סיום פעולת הרישום, בשעה שלוש אחר הצהרים יצאנו לדרך. נחומי – מצוות המיון – סיר בלרכב על הפרד. הפצרנו בו ולבסוף נעתר לנו, ויחד אתנו עשה שלוש שעות ברכיבה בשלג ובסערת רוחות.

בקושי רב שרכנו דרכנו והגענו למכונית. ערפל כבד כיסה את הארץ, והוא והשלג אשר התלווה אליו הכבידו על תנועת המכונית. נסענו באיטיות ואולי זחלנו עד כדי 10 – 15 קילומטר בשעה, לבסוף הגענו לאיית סעדילי.

כאן עצרו אותנו כמה ערבים בטענה כי פקודה בידם מהמושל למנוע מכל רכב לעבור, כי הואדי גואה והמעבר מסוכן. הערמנו עליהם בדברים והמשכנו בדרכנו. עברנו ואדי אחד, אחריו ואדי שני ואילו השלישי אשר נזהרנו מפניו לא זכינו לראות אותו כי נעלם ואיננו, לבסוף התברר לנו כי טעינו בכיוון הדרך במשך שעתיים וחצי מבלי להרגיש בכך.

בשעה 10.30 בלילה הגענו לכביש ליד אולאד מנסור ורק אז התברר לנו כי עשינו הקפת דרך של כשמונים קילומטר, ותודות לטעות זו ניצלנו מן הואדי הגואה והסוער שלא עברנו בו. עייפים ותשושי כוח הגענו למראכש בחצות הלילה.

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.

העלייה הגדולה ממרוקו אין בה מהספונטניות, היא מהווה למעשה המשך טבעי ורצוף לעליית יהודי מרוקו שהחלה לפני כמה דורות, כי הקשר בין קהילות מרוקו לבין הארץ מעולם לא נותק אם בשל שדר"ים וכוללים שהגיעו אליהם, אם בשל הסיוע החומרי ( עולים, תרומות ) או הרוחני ( רבנים, פסקי דין, קשר תורתי ) שקהילות אלה שלחו לארץ.

זכות קדימה לעליה מן הכפרים.

ל' ניסן תשט"ו – 22.4.1955

קיבלתי העתק ממכתבו של יצחק קורן – מזכיר תנועת המושבים אשר שלח לאברהם ציגל, מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, ובו הסיכום שהוחלט עליו בין תנועת המושבים והסוכנת היהודית, ואשר לפיו :

1 – תנתן זכות קדימה לעליית יהודים הכפריים שבמרוקו.

2 – ביחס למקרים סוציאליים יש להמנע מלהוציא מהכפרים אנשים אשר מבחינה סוציאלית ובריאותית אין אפשרות להעלותם לשם התיישבות בארץ, פרט למקרים מיוחדים אשר לגביהן לא קיימת כל אפשרות להשאירם בכפר, קודם כל שלא יישארו עזובים לנפשם במקומות נידחים אלה ושנית פן הישארותם תמנע עליית אחרים אשר מויינו ואושרו לעליה.

מקרים אלו אשר יסומנו על ידי שליחנו יהודה גרניקר יועברו לקזבלנקה לטיפולו של משרד העליה במקום.

הוראות ברוח זו ניתנו על ידי ראש מחלקת העליה זלמן שרגאי למנהל מחלקת העליה במרוקו, עמוס רבל.ובמכתב של הסוכנות היהודית, מחלקת העליה, לתנועת המושבים מיום י"א אייר תשט"ו  – 5.5.1955, הרי סיכום דברים של מר זלמן שרגאי עם עמוס רבל :

זכות קדימה לעליה תינתן לאנשי הכפרים ולארגונים התיישבותם מערי השדה שבמרוקו. בהקשר לזה יש לתת הוראות שליחי העליה מתנועת המושבים, שכשהם מאשרים אנשים לעליה, עליהם להודיע למשפחות שלא נתקבלו שיועברו לערים מרכזיות על חשבון הקהילות והג'וינט אם הכפר יחוסל כולו.

  הפעולה לחיסול הכפרים תימשך בהתאם לתכנית, אך כמוסכם יש להעביר לטיפולם של הג'וינט       והקהילות את המקרים אשר לא יאושרו לעליה מסיבה סוציאלית או רפואית, וזאת בהתאם להסכם.

תכנית העליה : חמישים אחוז לארגונים התיישבותיים, שי לארגן מן הכפרים ומערי השדה : חמישה עשר אחוזים משפחות בודדות מן הכפרים ומערי השדה, מובן שהכל לפי כללי בחירת העולים המקובלים.

שליחי תנועת המושבים הנשלחים על ידי מחלקת העליה הם שליחי העליה ומובן כי הם נתונים למרותה של מחלקת העליה בירושלים ובמרוקו.השליחים פועלים בכפרים ובאזורים לפי הוראות המחלקה במרוקו.

אנשי הכפרים הם בדרך כלל חומר אנושי טוב, אך יש מקרים בודדים שלאנשי הכפרים שהתנוונו. אפשר אפוא, שנחסל 3 – 4 כפרים והכפר החמישי ישאר במקומו מפי שאיננו מתאים ברובו הגדול מבחינת הכללים לבחירת העולים.

עת לעשות…

ט"ז אייר תשט"ו –  8.5.1955

מצב העליה ממרוקו ובעיקר עליית אנשי הכפרים נתקלה כעת בקשיים גדולים החורגים משליטתנו. כמו כן גברו הקשיים הפניים וקשה להתגבר עליהם הפעם, כי לא הצלחנו לראות את הנולד. בין אנשי הכפרים אשר התקבצו במראכש, לפי הוראתנו, הצטברה מרירות גדולה אשר הביאה לתגובה קשה.

אנו עומדים עכשיו במרוקו בפני גזרות קשות העלולות לפגוע קשה בעליה ואסור לנו לשבת בחיבוק ידיים ולראות באופן פסיבי כיצד יתפתחו העניינים ( מתוך מכתב למזכירות תנועת המושבים 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

כך גם לגבי תחום החינוך. בעדות יהודיות מסורתיות תפקידו של החינוך הוא להעביר את הערכים המסורתיים מדור לדור ולהקנות לילד ידיעות מתחום היהדות. כל יתר הנושאים העוסקים בהכנה לפרנסה והכשרה לחיי המעשה נמסרים לסוכנים אחרים. בחברה המסורתית מתגבשים עולמו של הילד ומערכת מושגיו מתוך רשמים בלתי אמצעיים המציגים בפניו עולם שלם ובטוח.

 החינוך היסודי ב״חברה המסורתית״ מנחיל אמנם גם ידיעות פורמליות מתוך קריאה בספרים, אך עיקרו של כוח המסורת בא מתוך הקשר הבלתי אמצעי עם החברה שבתוכה הפרט חי. תהליך החיברות של הצעירים ודור ההמשך מתבצע בעיקר תוך חיקוי של התנהגויות בתוך המשפחה והשתתפות בפולחן היומיומי בבית הכנסת. בהגיעו לגיל המתאים לומד הילד במוסד החינוך הפורמלי של החברה – ה״חדר״.

 קבוצה נבחרת מבין הצעירים, העילויים ובני העשירים שביניהם, הגיעו ל״ישיבה״. מוסדות אלו עוסקים בהקניית ידיעות שהן בבחינת ערכי קיום לחברה, ותפקידם הוא הנחלת המסורת היהודית המיוחדת בדרגות שונות של תפיסה והפשטה. השלבים השונים ורמת החשיבות של תהליכי החינוך והלמידה ב״חברה המסורתית״ היהודית מדורגים לפי סדר, כשמטרת העל היא ידיעת התלמוד וההתעמקות בו וטיפוחם של תלמידי חכמים שמהם ייצאו ״גדולי תורה״. ערך זה הוא הראשון במעלה בחברה כולה, אם כי מיעוט בלבד זוכה בו.

באירופה של המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 נחשפה החברה המסורתית למודרניזציה בעקבות תהליכי האמנציפציה ותנועת ההשכלה. תהליך זה, שגרם ליציאת היהודים מהחברה הסגורה ולהשתלבותם בחברה האזרחית, ערער את שליטתם של המוסדות הקהילתיים וגרם למשבר במוסדות הרבנות וההוראה התורנית. השינויים הללו התפשטו מאירופה המערבית והמרכזית לריכוזי היהודים הגדולים שבמזרח היבשת והם היו תוצאה של שלושה תהליכים רבי עוצמה: המהפכה התעשייתית, העיור והניידות החברתית.

מושג השינוי הפך למילת מפתח לקיום האנושי והוא תפס את מקומו של מושג שימור העבר. האמונה החלה לפנות את מקומה להיגיון וכוחות פוליטיים וכלכליים הניעו במהירות את קריסת הסדר הישן ויצירת ״סדר חדש״ בעולם. ״הסדר החדש״ התאפיין במעבר מחברה פיאודלית ומשפחתית, לחברה שהקשרים בין חבריה הם חוזיים ומבוססים על רצון חופשי של האינדיווידואלים המרכיבים את הקהילה. חברות מסורתיות מכל סוג איבדו את הבקרה ואת יכולת האכיפה על חבריהן. ב״סדר החדש״ אנשים זכו באופן עקרוני לסטטוס של אזרחים שווי זכויות. המעמד החברתי נבנה כפונקציה של פועלו של האדם יותר מאשר על מוצאו, גבולות השבט והמשפחה התרופפו ומגמות אוניברסליות וקוסמופוליטיות החלו להתפשט ולתפוס את מקומן.

הסוציולוג פיטר ברגר, שחקר דרכי תגובה של חברות ותרבויות מסורתיות המתמודדות עם התרבות המודרנית, מאבחן שלושה דפוסי התנהגות עיקריים שהחברה המסורתית מאמצת במפגשה עם המודרנה: כניעה, הסתגלות, והתקוממות.

 טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

אלישבע שטרית

2 – תחדית מוגריבי, בו המספר בוכה על העוול שנעשה לו.

אנא לי מסית לכלא וחרתת זנאן, וסקיתו יא נאס בדמוע עיני, ומסא דאך זנאן חתא כבר וזייאן, וזאוו מוואלן אזנאן בשריעה וג'לבוני, וג'ממת דאך אזנאן מסאת תקטלני.

אני שהלכתי למדבר ונטעתי בו בוסתן, השקיתי אותו הו אנשים בדמעות עיני, והבוסתן הלך ופרח, ובאו אחר כך בעליו ותבעוני לדין וניצחוני, ודאגת הבוסתן הזה הולכת להורגני.

3 – דברי התגרות מטעם המספר אל האשה, אשר כנראה בגדה בו :

זמאן זמאן כונתי ענדיפחאל קפטאן דל מובר, ווילא נלבסיך נכון ביך ענאייא

וליום ליום כונתי ענדי פחאל כ'ניף מדרבל, אלא ילבסוה, ג'יר הדאווא, נעאל אללאה עליך יא אוזה דראווא

לפני זמן, מקודם, היית בעיני כמו קפטאן מבד קטיפה, אם אלבש אותה אראה מכובד.

אולם היום ועתה, את בעיני כמו סחבה של סמרטוטים, אשר אותה לובשים רק הדאווא – הצוענים

קללת השם עליך הו פרצוף דראאוא – אנשים יוצא העיירה דרעא.

4 – תשובתה של המאהבת  הבוגדת אינה מאחרת לבוא :

יא דאך לעדו, אזי ונגולליך, נפיידך פי זמאן, מא פיה תמארא

נתמננא ליך בו מוזווי ומרד קביח, אוללא קרטאסא מדוורא פכרסך בעמארא, ונראך ג'דדא, נשאע אללאה סרקתי בלג'א וויטוופוך עלא חמארא.

הוי אויב, בוא ואגיד לך ואזכיר לך אין אימון בחיים ( הכוונה אל תאמין בעצמך ) אני מאחלת לך כאבי בטן חזקים ומחלה ממארת, או כדור עגול בבטנך שיורו עליך מצרור

ואראה אותך בעזרת האל, מחר גנבת נעל ונתפסת, ומבזים אותך כשאתה רכוב, על אתון באמצע הרחוב.

5 – שיר התגרות מטעם אחד הצדדים, בו אומר המשורר לגבירה כי אהובה משוטט ברחובות, אם כי לפני כן הוא מנסה כביכול לנחמה בכל שהוא מקלל את גורמי הפרידה : 

יא לי ביתי פרדני מן מחבובי

נתמננאלו כ'לייאן ושמש לא תנצר עליה

לא ינבית פיה לא כ'דור וואלה נואר

מא ינזל עליה מאטאר, וולאא ירא נוזום אלליל

מחבוביכ יא סדתי פלזנוק ידור

הו, בית בית שהפרידני מאהובי

אקללנו לחורבן ושמש לא תזרח מעליו

לא יצמח בו דשא ולא פרח

בל יעברנו הגשם ולא יראה כוכבי הלילה

אהובך הו גברתי, ברחובות משוטט

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

2 – תחדית מוגריבי, בו המספר בוכה על העוול שנעשה לו.

אנא לי מסית לכלא וחרתת זנאן, וסקיתו יא נאס בדמוע עיני, ומסא דאך זנאן חתא כבר וזייאן, וזאוו מוואלן אזנאן בשריעה וג'לבוני, וג'ממת דאך אזנאן מסאת תקטלני.

אני שהלכתי למדבר ונטעתי בו בוסתן, השקיתי אותו הו אנשים בדמעות עיני, והבוסתן הלך ופרח, ובאו אחר כך בעליו ותבעוני לדין וניצחוני, ודאגת הבוסתן הזה הולכת להורגני.

3 – דברי התגרות מטעם המספר אל האשה, אשר כנראה בגדה בו :

זמאן זמאן כונתי ענדיפחאל קפטאן דל מובר, ווילא נלבסיך נכון ביך ענאייא

וליום ליום כונתי ענדי פחאל כ'ניף מדרבל, אלא ילבסוה, ג'יר הדאווא, נעאל אללאה עליך יא אוזה דראווא

לפני זמן, מקודם, היית בעיני כמו קפטאן מבד קטיפה, אם אלבש אותה אראה מכובד.

אולם היום ועתה, את בעיני כמו סחבה של סמרטוטים, אשר אותה לובשים רק הדאווא – הצוענים

קללת השם עליך הו פרצוף דראאוא – אנשים יוצא העיירה דרעא.

4 – תשובתה של המאהבת  הבוגדת אינה מאחרת לבוא :

יא דאך לעדו, אזי ונגולליך, נפיידך פי זמאן, מא פיה תמארא

נתמננא ליך בו מוזווי ומרד קביח, אוללא קרטאסא מדוורא פכרסך בעמארא, ונראך ג'דדא, נשאע אללאה סרקתי בלג'א וויטוופוך עלא חמארא.

הוי אויב, בוא ואגיד לך ואזכיר לך אין אימון בחיים ( הכוונה אל תאמין בעצמך ) אני מאחלת לך כאבי בטן חזקים ומחלה ממארת, או כדור עגול בבטנך שיורו עליך מצרור ואראה אותך בעזרת האל, מחר גנבת נעל ונתפסת, ומבזים אותך כשאתה רכוב, על אתון באמצע הרחוב.

5 – שיר התגרות מטעם אחד הצדדים, בו אומר המשורר לגבירה כי אהובה משוטט ברחובות, אם כי לפני כן הוא מנסה כביכול לנחמה בכל שהוא מקלל את גורמי הפרידה : 

יא לי ביתי פרדני מן מחבובי

נתמננאלו כ'לייאן ושמש לא תנצר עליה

לא ינבית פיה לא כ'דור וואלה נואר

מא ינזל עליה מאטאר, וולאא ירא נוזום אלליל

מחבוביכ יא סדתי פלזנוק ידור

הו, בית בית שהפרידני מאהובי

אקללנו לחורבן ושמש לא תזרח מעליו

לא יצמח בו דשא ולא פרח

בל יעברנו הגשם ולא יראה כוכבי הלילה

אהובך הו גברתי, ברחובות משוטט

6 – דו שיח בין בחור לאהובתו, ובו הוא מונה את מעלות יופיה

רפד דאך לעזין יא כמאלת אזין, פי גאראדך יא לאללא נכ'דם טרראח

עיוניך מכחחלין וואתאהום אזין, וכ'דודך מוורדין עליהום סי תפפאחא

דאוויני יא זין ראה עקלי ענדך זאח.

גברתי, לעבוד כשוליית נחתום ( הרימי נא את הבצק הוי כלילת יופי )

עיניך מפורכסות בכחל ובחן, ומתאים להן היופי והחן

לחייך כוורדים, עליהם כמעין תפוחים

רפאני נא כלילת יופי, כי שכלי אליך עף, ועתה הוא צף

7 – אבי הנערה מתערב בשיח ועונה לבתו :

גאללהא בוהא, יאמנא, גאללהא בוהא. מא תאכל ג'יר לכ'בז דסמיד ולקרפאנייא

כ'יר להא מן כ'בז למעייאר. סעלי לפנאר יאמנא, סעלי לפנאר

כ'תתרו למזמר בלעפייא ולפאכר לכתאר, ועדונא יתרמא פננאר.

קרא לה אביה ואמר, יאמנא, אמר לה אביה, תאכלי רק לחם סולת ובו קינמון

ורק עזבי את לחם הריב והמדון, הדליקי הפנס יאמנא הדליקי הפנס

בכרו ( הביאו ) לכאן הכירה עם הגחלים, ובה הרבה פחמים, ואויבנו יושלך אל תוך הכבשנים

8 – עתה מגיע תורה של האהובה והיא גם כן עונה לאהוב לבה :

אסארי קפיל בלהווא תחללו, מפתאחו יאנ נאס לא תקררבלו

לא תאמן פיה אמא קאסא רביע קלבי באס אחללו. מה קדרת אנא נזאזעו.

וואעססאך נתי תלוויה, וקלב חביב ירסא וטאל אזזמאן עליה

הוי קונה מנעול בהבל פיו במה תפתחהו

מפתח שלו הו אנשים אל תקרבוהו

לא תאמין עד כמה הזיע אהוב לבי כדי לפותחו

לא יכולתי אני להזיזו, אז אתה תצליח לעקמו ?

ומקור לב יקירי יסתדר ויחזיק מעמד עלימו.

9 – האהובה מוסיפה ואומרת בפנותה הפעם לאביה.

יא מול אזין, סקסי על לפעאל , אמא זין סמתו פיה פעאלו\אוללי חב אזין, יסקסי וויסאל, ומול אזין יא באבא מתבוע פי פכ'ייאלו

הוי מחפש היופי, קדם מפעליו, שאל, הרבה חן ויופי עברו ובגדו בו פעליו.

ומי שירצה את היופי, יחפש וישאל עליו, ובעל היופי הו אבא, עוקבים תמיד אחר תווי פניו/

אהובת לבו מסיימת דבריה ומודה כי רק החן והיופי הם שמחלישים גם אותה :

אזין, אזין, מא הלכני ג'יר אזין, אזין אילא יכון אספי וכחל לעיו

האדיך נזאהתי עלא די יפינוני, וואס מן לילא מבארכא, יבאת מומו פי סוני.

החן הו החן, ומה שהרס אותי אם לא רק החן והיופי

היופי אם יהיה מושלם, ובעל העין השחורה, זאת היא הנאתי ובה אמונתי

ליל מבורך זה, בו יישן תינוקי בחיקי

המסיבה העליזה הזו הסתיימה תמיד בפיוטים, ובדברי אגדה ומעשה נסים.

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.

קורות התנועה השבתאית

פתיחה : הרקע ההיסטורי לתנועת השבתאות

משה דרעי מוצאו מהעיר דרעא שבמרוקו. אחר כל התיישב בפאס ושם פעל. נבואותיו היו מלוות צעשי נסים ורבים נהרו אחריו. לאחר שנבואתו שהמשיח יתגלה בליל פסח לא נתקיימה, עזב אתל מרוקו ועלה לארץ ישראל. לא ברור אם משה דרעי זה זהה עם משה דרעי שחי גם הוא באמצע המאה ה-12 והיה קראי

אן אכזבתם היתה גדולה כאשר ליל הפסח הגיע והמשיח לא הופיע, וכאשר ״לא יצא דברו לאור, התחדשו לישראל בגללו צרות״. תאור מהימן של המאורע אשר זעזע באותה תקופה את יהדות מרוקו אנו מוצאים באגרת ששלח הרמב״ם אל יהודי תימן. מתוך האגרת אנו למדים שהרמב״ם מתיחס לארוע כאל ארוע הסטורי אוטנטי אשר הוא עצמו, כדבריו, בדק את אמתותו ומהימנותו. להלן אנו מביאים קטע מהאגרת הקשור לעניננו:

״וזאת אני מוסר כדבר של ודאי ויודע כי כן הוא משום קרבת זמנו כי לפני חמשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעה אל ארץ אלאנדלם ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי ז״ל בן מגש אשר שמעתם את שמעו. אחר כן בא אל בירת ארץ המערב, כלומר פאס, ונקהלו אליו אנשי המקום כי חסיד ומעולה וחכם הוא. אמר להם: הנה המשיח קרב ובא, והודיעני זאת השם בחלומי. הוא לא התפאר כדרך שהתפאר אותו משֻגע כי הוא יודע שהוא משיח, רק אמר שהודיעו לו כי נתגלה המשיח, ונמשך העם אחריו והאמינו בדברו. והיה אבי מורי זצ״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו. אבל מועטים שמעו בקול אבי ורבם, אכן כלם נטו אחרי ר׳ משה נ״ע. סופו של דבר, היה ניבא נבואות ונתקימו ככל אשר אמר. אם אמר: עלה לי אתמול כי יהיה כך וכך, והיה בדיוק כאשר אמר. עד שהגיד להם כי בערב שבת פלוני ירד מטר סוחף, והלח היורד יהיה דם, וזה האות אשר אמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ וכו'. אותו זמן חדש מרחשון היה, וירד גשם חזק ורב אותו ערב שבת, והיו המים היורדים מים אדמים סמיכים כאלו הם בלולים בטיט. והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק. ואין זה נמנע על פי דין כפי שהגדתי לכם כי עתידה הנבואה לחזר לפני בוא המשיח. ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל הפסח, וצוה אותם למכר את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השווה דינר בעשרה דינרים, ויעשו את מצות התורה בחג הפסח כי לא יראו אותם לעולם, ועשו כן. וכשבא הפסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזעיר, והחובות רבו על העם. וגם בין שכניהם ועבדיהם הגויים נתפרסם הדבר, ולוא נמצא כי עתה נהרג ולא נשאו אותו ארצות האיסלאם לאחר מכאן, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל. ובצאתו, כפי שהגידו לי כל אלה שראוהו, ניבא באשר הודיעהו השם כל מה שאירע בארץ המערב דבר גדול ודבר קטן״.

מהקטע שלפננו אנו למדים שהרמב״ם תאר את המאורע שבאגרת אל תימן כחמישים שנה לאחר התרחשותו (הארוע התרחש בשנת 1122, ואילו האגרת נכתבה ב־1172) ולכן לא היתה להרמב״ם כל השפעה על הארוע בעת התרחשותו, אך יחד עם זאת הוא לא חסך שבט לשונו נג אמונות שוא של ההמון ״ולבו היה ער לסכנות הכרוכות בתנועות המשיח­יות למסורת התורה, כפי הבנתה המקובלת״. כן נמצאו תלמידי חכמים שיצאו בשצף קצף נגד מחשבי קצין ונג ר׳ משה דרעי. כך נהג אביו של הרמב״ם, ר׳ מימון בן־יוםף, ששהה אותה עת בפאם. הוא התריע עד הופעת ״המשיח״ ואסר על ההליכה והנהירה אחרי משיח השקר.

יהדות מרוקו המשיכה גם בשנים הבאות לטפח את תורת הנסתר ולעסוק בתורת הקבלה. הם מצאו כאמור בתורת הנסתר מחסה ומפלט מפני המציאות הקשה בה היו נתונים וספרים על חזיונות משיחיים נכתבו לרוב על־ידי מקובלים וחכמי הרזים.

בשנת ק״ב (1360), הופיע ספרו של ״המקובל הגדול״ ר׳ נסים בן-מלכא הישיש מהעיר פאס על הגאולה העתידה, בשם ״צניף המלוכה״.

בנו, ר׳ יהודה בן־מלכא, גם הוא היה חכם גדול ועסק בפילוסופיה ובתורת הקבלה. הוא חיבר פרוש על ״ספר יצירה״. על פרושו נאמר: ״חיברו הפילוסוף הגדול והמקובל האלוהי הרב והאלוף לעטרת ישראל, רבי יהודה בן המקובל הגדול, רבי נסים הישיש זצ״ל״.

ר׳ יוסף גליל (1310) ורבי סעדיה בר׳ יצחק, עסקו בלימוד הקבלה והיו תלמידיו של איש הרזים ר׳ אברהם אבולעפיה.