התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
קורות התנועה השבתאית
פתיחה : הרקע ההיסטורי לתנועת השבתאות
משה דרעי מוצאו מהעיר דרעא שבמרוקו. אחר כל התיישב בפאס ושם פעל. נבואותיו היו מלוות צעשי נסים ורבים נהרו אחריו. לאחר שנבו
אתו שהמשיח יתגלה בליל פסח לא נתקיימה, עזב אתל מרוקו ועלה לארץ ישראל. לא ברור אם משה דרעי זה זהה עם משה דרעי שחי גם הוא באמצע המאה ה-12 והיה קראי
אן אכזבתם היתה גדולה כאשר ליל הפסח הגיע והמשיח לא הופיע, וכאשר ״לא יצא דברו לאור, התחדשו לישראל בגללו צרות״. תאור מהימן של המאורע אשר זעזע באותה תקופה את יהדות מרוקו אנו מוצאים באגרת ששלח הרמב״ם אל יהודי תימן. מתוך האגרת אנו למדים שהרמב״ם מתיחס לארוע כאל ארוע הסטורי אוטנטי אשר הוא עצמו, כדבריו, בדק את אמתותו ומהימנותו. להלן אנו מביאים קטע מהאגרת הקשור לעניננו:
״וזאת אני מוסר כדבר של ודאי ויודע כי כן הוא משום קרבת זמנו כי לפני חמשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעה אל ארץ אלאנדלם ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי ז״ל בן מגש אשר שמעתם את שמעו. אחר כן בא אל בירת ארץ המערב, כלומר פאס, ונקהלו אליו אנשי המקום כי חסיד ומעולה וחכם הוא. אמר להם: הנה המשיח קרב ובא, והודיעני זאת השם בחלומי. הוא לא התפאר כדרך שהתפאר אותו משֻגע כי הוא יודע שהוא משיח, רק אמר שהודיעו לו כי נתגלה המשיח, ונמשך העם אחריו והאמינו בדברו. והיה אבי מורי זצ״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו. אבל מועטים שמעו בקול אבי ורבם, אכן כלם נטו אחרי ר׳ משה נ״ע. סופו של דבר, היה ניבא נבואות ונתקימו ככל אשר אמר. אם אמר: עלה לי אתמול כי יהיה כך וכך, והיה בדיוק כאשר אמר. עד שהגיד להם כי בערב שבת פלוני ירד מטר סוחף, והלח היורד יהיה דם, וזה האות אשר אמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ וכו'. אותו זמן חדש מרחשון היה, וירד גשם חזק ורב אותו ערב שבת, והיו המים היורדים מים אדמים סמיכים כאלו הם בלולים בטיט. והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק. ואין זה נמנע על פי דין כפי שהגדתי לכם כי עתידה הנבואה לחזר לפני בוא המשיח. ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל הפסח, וצוה אותם למכר את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השווה דינר בעשרה דינרים, ויעשו את מצות התורה בחג הפסח כי לא יראו אותם לעולם, ועשו כן. וכשבא הפסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזעיר, והחובות רבו על העם. וגם בין שכניהם ועבדיהם הגויים נתפרסם הדבר, ולוא נמצא כי עתה נהרג ולא נשאו אותו ארצות האיסלאם לאחר מכאן, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל. ובצאתו, כפי שהגידו לי כל אלה שראוהו, ניבא באשר הודיעהו השם כל מה שאירע בארץ המערב דבר גדול ודבר קטן״.
מהקטע שלפננו אנו למדים שהרמב״ם תאר את המאורע שבאגרת אל תימן כחמישים שנה לאחר התרחשותו (הארוע התרחש בשנת 1122, ואילו האגרת נכתבה ב־1172) ולכן לא היתה להרמב״ם כל השפעה על הארוע בעת התרחשותו, אך יחד עם זאת הוא לא חסך שבט לשונו נג אמונות שוא של ההמון ״ולבו היה ער לסכנות הכרוכות בתנועות המשיחיות למסורת התורה, כפי הבנתה המקובלת״. כן נמצאו תלמידי חכמים שיצאו בשצף קצף נגד מחשבי קצין ונג ר׳ משה דרעי. כך נהג אביו של הרמב״ם, ר׳ מימון בן־יוםף, ששהה אותה עת בפאם. הוא התריע עד הופעת ״המשיח״ ואסר על ההליכה והנהירה אחרי משיח השקר.
יהדות מרוקו המשיכה גם בשנים הבאות לטפח את תורת הנסתר ולעסוק בתורת הקבלה. הם מצאו כאמור בתורת הנסתר מחסה ומפלט מפני המציאות הקשה בה היו נתונים וספרים על חזיונות משיחיים נכתבו לרוב על־ידי מקובלים וחכמי הרזים.
בשנת ק״ב (1360), הופיע ספרו של ״המקובל הגדול״ ר׳ נסים בן-מלכא הישיש מהעיר פאס על הגאולה העתידה, בשם ״צניף המלוכה״.
בנו, ר׳ יהודה בן־מלכא, גם הוא היה חכם גדול ועסק בפילוסופיה ובתורת הקבלה. הוא חיבר פרוש על ״ספר יצירה״. על פרושו נאמר: ״חיברו הפילוסוף הגדול והמקובל האלוהי הרב והאלוף לעטרת ישראל, רבי יהודה בן המקובל הגדול, רבי נסים הישיש זצ״ל״.
ר׳ יוסף גליל (1310) ורבי סעדיה בר׳ יצחק, עסקו בלימוד הקבלה והיו תלמידיו של איש הרזים ר׳ אברהם אבולעפיה.