אלי פילו
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר ש
ל משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".
לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.
עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות.
הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.
ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.
הרבנים לא העזו לצאת בפומבי נגד בעלי המאה גם כאשר חששו ש״אליאנס״ מרחיקה את הנוער מהמסורת והדת. חלק מהרבנים שימש במשרות של דיינים מטעם השלטונות ואלה אף קיבלו שכר בהתאם. נקיטת עמדה נגד ״אליאנס״ לא היתה פופולרית ועלולה היתה להישמע בהתבטאויות נגד השלטונות, דבר שהרבנים נמנעו ממנו. מר מוריס בוטבול, מי שהיה מפקח מטעם השלטונות על הקהילות היהודיות, השתתף באופן פעיל ב״מועצת הרבנים״(הגוף הרשמי של רבני מרוקו שתיקן תקנות לניהול הקהילה), ועזר מאוד לרבנים בתפקידם ובמעמדם. למר מורים בוטבול היתה השפעה רבה על הרבנים, וכפי שייצג אותם כלפי השלטונות, ייצג גם את השלטונות כלפיהם. מצב זה גרם לזהירות רבה בהתבטאויות רבנים מקומיים נגד ״אליאנס״.
ניתן להבחין שבדיונים של ״מועצת הרבנים״ על החינוך הרבנים מתחמקים מעימות ישיר עם ״אליאנס״, למרות הטפותיהם נגד עזיבת המסורת והתמכרות הנוער לעולם החילוני. הרב משה עמאר, הרב אליהו עצור ומשה גבאי מציינים בדברי המבוא לספרם המשפט העברי בקהילות מרוקו: דעו נא רבותי שכל כמה שאנחנו מתרשלים ונחשלים החופשיים מתגברים… וכל צעד שאנו עושים אחורנית הם קופצים מיד קדימה למלאתו… במילה ״חופשים״ מתכוונים לחב׳ אליאנס ומשום מה נזהרו בכל דיוניהם שלא להזכירה בשמה.
לאחר מלחמת העולם השנייה חל שינוי ביחסה של ״אליאנס״ ללימודי היהדות. במקביל, עם הופעתם המחודשת של הרבנים האשכנזים בזירה והקמת מוסדות ״אוצר התורה״, חל גם שינוי ביחסם של רבנים אחדים ל״אליאנס״ (ראו פרק ב להלן).
ההתנגשות בין תפיסות העולם השונות היתה בלתי נמנעת. מצד אחד עמדה היהדות החרדית המאורגנת – ״אגודת ישראל״ ונאמניה במרוקו, ומהצד השני פעלה חברת ״אליאנס״, נציגתם של הדוגלים באמנסיפציה, בהשכלה ובמודרניזם.
נר המערב-י.מ.טולידנו
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
הרב יעקב משה טולידאנו
הקדמת המחבר.
ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )
החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.
כותבי הזכרונות של המאורע הזה יגידו כי אז מהגירוש הזה נהיה " גלות מר ונמהר " ליהודי פאס מצד שכיניהם המושלמנים אשר שנאו ויצררו אותם, האמנם לא נדע עוד אם יד הממשלה הייתה עם ההמון בזה לגרש את יהודי פאס מהמדינה, או רק עמדה מנגד מבלתי יכולת לבצור את רוח המתקוממים אשר קנאת הדת אכלתם מפני היין שנמצא בבית התפלה ?
אל המאורע הזה יתייחסו הסיפורים אודות " הרמב"ם אלפסי ", רב גדול שחי אז בפאס ושמו רבי משה ב"ר מימון, שגם אותו רצו אז המושלמנים לשרוף באש וימלט בדרך נס מידם, קורא הדורות אזולאי, יביא שמועה שרמב"ם זה דן דין ודין, בביזוי להמושלמנים, ולכן רצו לשרוף אותו וינצל על ידי נס….וכי עוד מספרים מסים ועניינים הרבה שאירעו לו באותו פרק "
מהסיפורים האלה נודע לנו רק את הסיפור הזה. פעם אחת נזדמן לו לרבי משה בן מימון זה לראות את מושלמני אחד שאחרי שטבל בבקר בלכתו להתפלל נגע באיש יהודי, ויהי נאלץ לשאול את כהן הדת ( קאדי ) אם צריך לחזור ולטבול ואם לא, והקאדי השיב לו כי הוא צריך לחזור ולטבול שלא תעלה לו תפלתו אחרי נגען ביהודי.
רבי משה התחמץ לבבו על זה ולא יכול לסבות את העלבון אשר המיט הקאדי ההוא על היהודים בטמאו גם את מגעם וילך וישם דבר בפי יהודי אחר לבוא בעת שיהיה הוא, רבי משה, במעמד אחד יחד עם איזה מזקני המושלמנים ולשאול את השאלות האלה.
יין שנפל בו עכבר אם אסור או מותר, וכן יין שנגע בו גוי אם יאסר לשתיה. כמובן להשאלה הראשונה הייתה תשובתו של רבי משה להתיר, ועל השאלה השנית ענה בשלילה לאסור. ובזה העלה עליו חמת ההמון הקנאי בפאס ויחפשו אותו לתפסו ולשרפו, ואך הוא ניצל על ידי נס.
הערת המחבר לסיפור הזה – הסיפור הזה יסופר בין אחינו בארץ מערב ונמצא גם כן בלשון ערבי בספר מעשה שעשועים, מר אליהו גיגי, שפ ייחס בטעות לרמב"ם זה גם סיפורים ידועים אודות רמב"ם המפורסם וכמו שטעות זו הייתה גם לאזולאי ודהאה, ועל ידי עוד להלן\ ובהערה כ' אודות רמב"ם אלפסי זה. אם כך, מדובר ברבי משה בן מימון אלפסי, ולא ברמב"ם המפורסם יותר. עד כאן הערת המחבר.
מהסיפורים כאלה אי אפשר כמובן להציל דבר אמת, ואמנם הדבר היותר ברור הוא מה שכתבנו כי מנוסתו של רבי משה בן מימון זה נמשכה רק מאותו המאורע הכללי שקרה ליהודי פאס בעצם השנה ההיא שנת קצ"ח – 1438.
עוד לא נחו יהודי פאס מתלאות שנת קצ"ח, מהגלות המר ההוא והטלטול אשר טלטלו ממקומם, והנה באה עליהם עוד תרה יותר נוראה ויותר איומה, בשנת 1465נמצא במדינה גוי אחד הרוג, ויעלילו על היהודים שהם הרגו אותו ויעלו נמושלמנים מהמדינה ויתנפלו על האלמללאח ואז נהרגו יהודים רבים אנשים נשים וטף, גם קהל מיוחד שהיה נקרא קהלת קודש שכלא ? ( מלה זו מצאתי והעתקתיה כמו שהיא, ואחשוב שצריך לומר " שבלא " ורוצה לומר המגורשי מסיביליה בספרד ).
כולם כמעט נהרגו על קידוש השם ונמלטו מהם רק עשרים איש ומעט ילדים קטנים ונשים אשר יכלו לברוח ולהמלט על נפשם. כל ההרוגים האלה שנהרגו אז עוד ניכר עד כה מקום קבורתם בפתח " באב אלמללאח " ששם היה השער של מגרש היהודים ההוא, השער הישן שנבנה לראשונה בהבנות המגרש, שם בשער ההוא קברו את ההרוגים האלה הרוגי שנת רכ"ה, ומאז סגרו השער ההוא ויעשו פתח אחר להאלמללאח.
בעוד שנים באה שואה גם על היהודים יושבי ערי החוף, טאנג'יר וארזילא, אלפונסו מלך פואטוגל לכד את הערים ההם מיד הערביים ויחרים את תושביהם ב-20 לאוגוסט 1471, בין תושבי ארזילא היו כמאתיים וחמשים יהודים שנשבו ונועדו להמכר ממכרת עבד, ורק כאשר נודע הדבר לדון יצחק אברנאל בפורטוגל, השתדל לפדותם מיד שוביהם הפורטוגלים וינהלם ויכלכלם.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi 
canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.
Ces "nominations" donnaient aussi des droits sur certaines marchandises d'impor tation. Un logement, vaste et particulierement confortable pour l'epoque, etait mis a la disposition des personnes designees et de leur famille. Elles pouvaient soit en regler le prix au Tresor et devenir proprietaires de la maison, mais non du terrain sur lequel elle etait batie, soit la louer a un prix d'ailleurs modique. Ces maisons comportaicnt, au rez-de-chaussee, des bureaux et de grands entrepots. Elles etaient, en principe, inalienables. On mettait a la disposition de chacune de ces families une garde de deux soldats dont l'entretien etait assure par elle et un couple d'esclaves noirs qui devenait leur propriete. Ces csclaves devaient etre de nouvelles acquisitions du sultan.ct non encore convertis a l'lslam. Le chef de famille prenait alors le titre de "Tajer as-Soultan" qui lui etait confere par dahir special. Ce titre lui procurait l'enorme avantage.
De n'etre justiciable que du souvcrain lui-meme. .Sa maison etait inviolable.Enfin, il beneficiait du statut de certains etrangers favorises par Sidi Mohammed ben Abdallah, comme, par exemple, les Juifs hollandais etablis dans les ports: il etait dispense du paiement de la Jeziya et de toutes autres contributions regulierement ou occasionnellement versees par les Juifs, sujets du sultan, et dont chaque communaute etait responsable a titre collectif .
Note de l'auteur
Les "Toujar as-Soultan", commercants du sultan: ce fut au Maroc une veritable institution dont l'origine remonte au moins a l'epoque des premiers saadiens. L'habitude de donner ce tilre officiel a quelques personnes choisies dans le monde du haut commerce est peut-etre venue d'Angleterre: Sir Thomas Gresham fut nomme, a Londres, en 1552 a l'importante charge de "marchand du roi'"; il etait charge de negocier des emprunts et des achats pour la couronne, d'approvisionner l'Etat anglais de tous les produits etrangers, notamment d'articles militaires, tout en tenant le gou vernement au courant des evenements d'importance qui avaient lieu sur le continent (cf. SIHM, Angleterre I. pp. 200 note note 2 ) Les textes europeens relatifs au Maroc du XVI« et XVIIs siecles appellent les Juifs "toujar as־Soultan" de ces epoques "trafiquants du roi", "marchands de Sa Majeste", aumoniers du roi" ou orfevres du roi" etc. (cf. STHM, Pays- Bas T, p. 343, note 3). Quelques families juives au Maroc ont ainsi forme de veritables petites dynasties, car un ',tajer as-soultan"' etait a sa mort remplace par un ou deux de ses fils qui recevaient un nouveau dahir et le titre, avec les privileges qu'il procurait, restait pendant des generations dans ces memes families, Sur ces negotiants privilegies au milieu du XIX« siecle, Voir Miege, ouvrage cite II, pp. 230-233.
Les beneficaires de tels avantages devaient, en premier lieu, presenter des garanties morales et materielles sures, basees sur l'anciennete de leurs families, leur reputation sans tache et leur fortune. Chaque famille etait, pendant dix ans, responsable du parent qu'elle envoyait a Mogador. En second lieu, la personne designee et sa famille devaient obligatoirement avoir des relations tres etendues a l'etranger et meme avoir des parents etablis dans un ou plusieurs centres importants de l'Europe. Ces personnes etaient a 1'entiere disposition du souverain: elles ne pouvaient se deplacer qu'avec son autorisation. Elles etaient tenues de lui fournir rdgulierement des informations politiques tant sur les pays europeens que sur les tribus berberes et arabes de l'interieur avec lesquelles elles commergaient par l'entremise de dizaines d'agents, Musulmans et Juifs. Elles devaient etre toujours pretes a partir pour des missions economiques ou politiques en Europe . ״
Note de l'auteur
Sur ccs questions voir dans les Responsa de R. Eliezer de Avila, le cas longuement debattu d'un negotiant juif d'Agadir, sujet marocain dont le nom est Abraham ben Reuben Pinto, qui, de 1751 a 1753 avait vecu en Hollande et a qui la communaute reclame a son retour dans sa ville natale sa part de la gharama (taxe annuelle imposee a l'ensemble d'unק communaute). Les plaignants appuient leur reclamation en contestant l'appartenance au haut commerce de ce negociant qui n'affrete pas, pour son usage exclusif, des navires, rejettent le fait, juge insuffisant parce qu'il etait ne au Maroc, qu'il portait des vetements europeens et nient qu'il soit en possession d'une lettre (dahir) du sultan, c'est-a-dire qu'il ne faisait pas partie des "toujar as־soultan". Les plaignants ajoutent que, meme ceux qui jouissaient de ces privileges, contribuaient volontairement la gharama. Abraham Pinto obtint gain de cause car il disposait reellement d'une "lettre" du sultan Moulay Abdallah pour qui, d'ailleurs, il semble etre alle en mission en Europe.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-האתון והמלך
האתון והמלך
הכל התחיל על גבה של אתון, הוא והאתון הסתדרו יפה ביחד, לשניהם היתה סבלנות ללא גבול, יכול היה להעמיס עליה את כל העולם, הכל נשאה באותה הבעה שליווה ועיניים חצי עצומות, אם היה מקום היה מעמיס גם את עצמו עליה, יחד היו דומים לחיה אחת, מגמאים מרחקים, נהרות, אגמים, הרים ובקעות, הטרבוש השחור על ראשו, שתי הרגליים שלו מתנדנדות מן הצד האחד וגבו כפוף קמעה. נראה שזה התאים לו, כי האתון עזרה לו להסתתר, לא בלטה בשטח, נמוכה והוא כפוף עליה, מעקם גבו שלא לבלוט, אם שודדים ארבו בסביבה הם חיכו לסוס דוהר או לגמל שועט, האתון נבלעה בנוף וצעדיה לא נשמעו, התאימה לאיש שהסתתר כל חייו מפני העולם וניסה לעבור את החיים בשלום, העביר דברי סדקית מכפר לכפר, לא דברים גדולים, מסרק, ראי, סיכות, חוט ומחט, חזר עם שטיח קטן, כבש, כמהתרנגולות, כשהמלך שלח את חייליו להשליט את החוק באיזור, שכרו אותו עם אתונו להעביר אספקה לעמדות הרחוקות, הוא הכיר טוב את השבילים, את השווקים, היה קונה לחיילים את המצרכים שביקשו, קמח, שמן אורז, קטניות, בכסף שהרוויח קנה עוד אתון ועוד אחת, עד שהקים צי גדול של אתונות עם חמרים ורכבים שהביאו את הסחורות שלו לפינות הנידחות ביותר. דרכים עוד לא היו, כבישים לא נסללו, אבל הוא עם האתון הסבלנית והעקשנית תמיד הגיעו בזמן לכל מקום. חיילי המלך שהיו מבודדים בפסגות נידחות היו צוהלים משמחה כשהיו רואים אותו ממרחק, יודעים שהוא מביא איתו חדשות מהבית ומהעולם, מכתבים, עיתונים, וגם יין טוב ומתנות משלו, שיכר שעשתה אשתו ופיצוחים טריים, לאט לאט הפך להיות ידידם של אנשי הצבא והמפקדים הגבוהים, הוא הכיר את כולם וידע הכל ואפשר היה לסמוך עליו ועל המילה שלו, על ידיעות שהעביר והערכות ופרשנויות, גם הפחות התיידדו עימו, הוא ידע לחמם את ליבם בסיפורים ופתגמים ומתנות וחתונות וחגיגות שהיה עורך לכבודם עם תזמורות רקדניות וזמרים, לעתים היה נזעק להושיט עזרה לאחד התושבים, תמיד ידע אל מי לפנות ואיך לפתור בעיות, למעשה לא היה דבר שלא יכול להשיג, קשריו הביאו אותו עד לארמון המלוכה, המלך עצמו נשבה בקסמיו, הוא אהב לשבת איתו ולשמוע את סיפוריו על הגנרלים שלו, השרים והמפקדים הגדולים, וגם הם אהבו לשמוע את סיפוריו על המלך, הוא התמצא יותר מהמלך בנעשה בחצרו, כי היה מיודד גם עם החייט והספר ועם עובדי הבית והמטבח והמנהלים שלהם שגם הם נהנו מחברתו, גם בני משפחת המלך, בניו ונשותיו היו מתייעצים איתו בכל דבר וגם יועצי המלך ושריו שמעו את דעתו לפני שבאו להביע דעתם לפני המלך, מפקדי הצבא הבכירים קבעו על פיו את תכניותיהם ומערכיהם, ורק טבעי היה שהמלך נעזר בו כשרצה לבחון את נאמנותם או לבדוק איך יתקבל רעיון שלו על ידם, בסופו של דבר הוא הפך בעיני הסביבה ליד ימינו של המלך, לפעמים החשיבו אותו אפילו ליותר ממלך, כי ידעו שעמדה שלוקובעת אצל המלך והוא יכול למכור לו כל רעיון או לבטל אותו מלפניו, המלך היה תמיד ספון מאחורי החומות, הארמונות וגדודי השומרים, כמעט שלא נראה, חושש להתגלות שמא יתנקשו בו או יגלו את חולשותיו האנושיות, ואילו הוא נגיש, חשוף, מסתובב חופשי בכל מקום, כל אחד יכול לפנות אליו, והוא ממשיך לרכב על אתון כאחד האדם, לא שינה ממנהגו, האתון מספקת כל צרכיו והוא רגיל אליה, היא זו שהביאה אותו עד הלום, עד הארמון, נמוכה, סבלנית ולא מאיימת, למעשה המדינה כולה נשענת עליו, כשהוא עצמו נשען על אתון ויום אחד כשנכנס לאולם הכתר, מצא את הכיסא פנוי וראש השרים עומד ומורה לו עליו בידו וקורא: יחי המלך
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
הוא כותב, שעל בית הדין להשתדל שלא להגבות הכל לאישה אלא לפשר בינה לבין הבנים, כפי ראות עיני בית הדין שבאותה עיר : " באופן שלא יצאו הבנים בידיים ריקות…וחס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה "
היעב"ץ התנגד בכל תוקף גם לדברים שמן הדין הם מותרים אך אינם מוסריים, כמו לשאת משודכת אחיו כשהמעשה נעשה ללא רצון אחיו. לא רק שאסר זאת בכל תוקף, אלא הכריז נידוי וחרם על המשיאם, על המסייע להם להינשא ועל הנמצא במקום הנישואין, ( למרות שהזוג הצליח להוציא פסק דין מרבי יהודה בן עטר המתיר להם להינשא, לפני שהגיע העניין לפני היעב"ץ ).
כן דאג שהמשפטים ינוהלו תוך זמן סביר ללא עינויי הדין, והשתדל להרחיק כל דבר העלול להשפיע לרעה על מהלך הדיון ותוצאותיו. לרבות עורכי הדין שלא חשך מהם שבט לשונו : " אחר כל הלכו אצל עורכי הדין שנתרבו בזמן הזה ה' ינקום מהם נקמת תורה העלובה… וחזרו אלי בטענה מלומדת.
כנראה זאת הייתה אחת הסיבות שהביאו את היעב"ץ ובית דינו לתקן תקנה, המחייבת את הצדדים המתדיינים להופיע בבית הדין והאוסרת ייצוגם על ידי עורכי הדין, פרט למקרים מיוחדים של זקן, חולה, אלמנה ויתום, וגם במקרים אלו – בית הדין הוא שימנה את עורך בדין.
אחד התפקידים הקשים, שהיו מוטלים על הדיינים באותה התקופה, היה פיקוח של חולקת נטל המס הכבד בצורה צודקת : שכן העשירים עמדו להתרושש מכובד המס, והיו שניסו לפרוק או להקל מעליהם עול המס באחת הדרכים הבאות :
בקשת ענאייה – עזרה וחסות, מידידיהם הגויים והשרים ; חלוקת נטל המס שלא לפי הערכת הרכוש; חיוב במס גם את אלה שהו פטורים מלשלם מסים, והם תלמידי חכמים ומשרתים בקודש. בידנו כמה תקנות, שתיקן רבי יהודה בן עטר ובית דינו בנדון וחתום עליהם גם היעב"ץ.
נראה שהתקנות אכן עזרו לסתום את רוב הפרצות זולת הדרישה לחייב תלמידי חכמים במס. לתקנה זו נאלצו להקדיש הרבה מזמנם, והגיעו עד הטלת חרם על כל מי שיתבע מס מתלמידי חכמים זולת מס האלגזייא – מס גולגולת – התלוי במחלוקת הפוסקים אם תלמידי חכמים פטורים ממנו – וכן מס הסיג'א ( היטל מס על מצרכים ) שתלמידי חכמים נהגו לשלמו מרצונם על מצרכים מספר, בגלל שמס זה התבטא בסכום מועט.
הרבה מתשובות היעב"ץ מוקדשות לבעיה זו, שהטרידה מאוד את מנוחתו. כבר בשנת התס"א שבה הוטל על היהודים לשלם מס מאה כיכרות כסף, כתב לחכמי מכנאס : " ושמועות יבהלוני עד כי מת לבנו בקרבנו ויהי לאבן ובפרט מצער התלמידי חכמים…ושמענו שספקו ( הקהל ) עליהם סך עצום בריוח ולא בצמצום, ואנחנו לא נדע מה נעשה על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים ".
כן פנו אליו גם מקהילות מרוחקות להכריע בסכסוכים שהתגלעו על אודות חלוקת המס. במקרה אחר, פנתה אליו חברת החייטים בפאס לחלק ביניהם חלוקה צודקת את עבודות הכפייה הנדרשות מהם לעשות לבית המלכות.
את דעתו על הדרך שבה יש לחלק את המס, תמיד הביע תוך שהוא מטיף מוסר בפה רך ומתריע על ההתחמקות מתשלום מס אמת והעמסת מס יתר על אחרים. נוסף לתקנות בענייני מסים הוא חתום גל על תקנות רבות שנועדו לגשר על פערים חברתיים, בעניין צמצום הוצאות למסיבות ולחתונות, הטל חינוך חובה לילדי ישראל ואיסור העסקתם עד הגיעם לגיל מצוות ועוד.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-קהילה ומורשת פאס ןערים אחרות במרוקו אלף שנות יצירה
קהילה ומורשת
פאס ןערים אחרות במרוקו
אלף שנות יצירה
עורכים : משה בר-אשר…משה עמאר…שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
תשע"ג
הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשס׳׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.
העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה. במאה החמש־עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.
לאור ייחודה וחשיבותה רואים בה חוקרים כר נרחב, עתיר תחומים להעמקת הידע על פאס ולהרחבתו. המאמרים הם פרי עיבוד של ההרצאות שנישאו בכינוס, ואולם מקוצר המצע לא יכולנו לכלול את כל הרצאות הכנס. אלה שלפנינו הם ייצוג הולם למגוון הנושאים למרחב הזמן.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך לאור חכמי מרוקו מס' 25◆ מאת המלקט: הרב אברהם אסולין
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה(כח, י).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, הנה לאחר שיעקב זכה לבכורה ולברכות ו
הרב אברהם אסולין היו
יצחק הכיר בו כיורש, דוקא בשעה זו נתמלא פחד, בגלל שנאת עשיו עליו והוכרח לעזוב את אוהליו וללכת לגולה עם ברכותיו. ובא הכתוב לבאר "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", רצה לומר, הלך החרון אף, וג"כ על זה הרמז לא אמר לחרן אלא "וילך חרנה"
ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא(כח, יא).
בדרך רמז, הפרשה תרמוז על ענין האדם. הנפש כשיוצאת מעולם העליון, נשבעת שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:), והיות והיצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, צריך להתפלל לה' שלא יעזבנו בידו, וכך צריך האדם לנהוג עד יום מותו. ואין לו לסמוך על עצמו כלל, כנאמר (אבות ב, ג), אל תאמין בעצמך עד יום מותך. והאפשרות כי יתגבר על היצר, היא על ידי התורה שנמשלה לאבן, שעל ידה נסקל ונרגם היצה"ר וכוחותיו. ואם אתה עושה כן, ראוי אתה לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום. וגם לא ימנע את עצמו ממעשים טובים בעוה"ז, שעל ידם מתעלים. וממדרגה זו יעלה לנבואה, וכל אחד מישראל מוכשר לדבר זה (אור החיים).
כתב הרב מקיצץ זצ"ל בספרו אך טוב לישראל, רבותינו זכרונם ברכה פירשו (ברכות כו:), לשון תפלה, ולמדנו שתיקן תפילת ערבית(רש"י), והקשה הגאון מהר"ש אלגאזי ז"ל משם הרא"ם, שבמסכת חולין (צא:), אנו אומרים שהתפלל בהר המוריה ורצה להמשיך לכיון חרן, אז שקעה לו חמה, כי הקדוש ברוך רצה שישאר שם. ואם כן איך התפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה, שהרי צריך קריאת שמע מבעוד יום ואסור. ונראה לפי רש"י ז"ל, במסכת ברכות (ב.), שפירש: שעיקר קריאת שמע שעל המיטה, ומה שאנו קוראים אותה מבעוד יום בבית הכנסת כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ולפי זה מובן, אף שקרא קריאת שמע מבעוד יום, יתכן שלא קראה לצאת בה ידי חובת ק"ש של ערבית, אלא כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ובעת שוכבו יתכן וקראה לצאת ידי חובת ק"ש של ערבית, כי יעקב אע"ה קיים כל התורה כולה.
הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך(כח, טו).
כתב הגאון רבי יהודה בן דאנן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, נרמז בכתוב, לאדם העומד להפטר לבית עולמו, יש לו פחד משלושה דברים, מגיהנם מחיבוט הקבר, ומדרך הקליפות. הקדוש ברוך הוא מבטיח לצדיק "והנה אנכי עמך", וכיון שאנכי עמך "ושמרתיך בכל אשר תלך", כשתלך הנשמה לגן עדן דרך ישרה ולא דרך הקליפות, והגוף ינוח בקבר בלי צער חיבוט הקבר, אלא חביטה שהיא מוכרת במידת הרחמים. כי אפילו יונקי שדים אין ניצולין מחיבוט הקבר, כי לנער זוהמת הנחש וצריך חביטה, כדרך שחובט אדם את כסותו ומנערו להסיר ממנו העפר הדבק בו (חסד לאברהם אזולאי משמיה דאריז"ל), והשיבותיך אל האדמה הזאת" כלומר, ממה שאתה משתומם על פרידת נפש רוח ונשמה ממך ונשאר הגוף לבדו בקבר, הנה אנכי פותח את קברותיכם, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, וכן נתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל לו, יב-יד), "כי לא עזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". הרמב"ן ורוב גאוני עולם מבארים, שגם הגוף יהיה לעולם הבא עם הנפש לקבל שכרם.
ושבתי בשלום אל בית אבי והיה לי לאלהים(כח, כא).
לכאורה קשה, וכי יעקב עשה תנאי עם הקב"ה אם ישוב לביתו בשלום יהיה ה' לי לאלהים, ואם לאו חס ושלום לא. אלא יובן הפסוק, עם מה שאמר שלמה המלך עליו השלום בסוף קהלת (קהלת יב, יג), "סוף דבר הכל נשמע וכו' כי זה כל האדם". פירושו של דבר הכל נשמע, שצריך לעולם לראות סוף של כל דבר, התכלית. יעקב אבינו באומרו "והיה לי לאלהים", במילת "לי", ביקש מאת ה' שמכנה שם ה' עמו, אברהם ויצחק ושיאמר גם כן אלהי יעקב. ואם תאמר, מה ראה יעקב בעצמו לבקש מאת ה' כבוד גדול כזה, סוף הפסוק של שלמה המלך ע"ה הוא התירוץ, שאמר "כי זה כל האדם", ואמרו חז"ל (ברכות ו:), שכל אדם ואדם הוא לבדו ממש הוא עולם אחד, ומה שביקש יעקב לא ביקשו לכבודו, אלא לתת גדולה ליוצר בראשית, שיהיה לו זכות כמו אבותיו שמכנה ה' שמו עליו, וגדולה היא למלך ברוב שמותיו. וזה רמוז בתורה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, די לנו שיאמר בראשית ברא אלהים את השמים והארץ, אלא גדולה היא למלך כן (מאור חיים).
ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים(כח, כא).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, וכי לא יהיה ה' לו לאלהים, רק עד שישוב לבית אביו? ואפשר לפרש ע"פ חכמנו ז"ל (כתובות קי:), כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו אלוה, וכן מצאתי שכן פירש הרמב"ן.
וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם(כא, א).
כתב רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם ע"ה, כונת הכתוב, להורות שקפצה לו הארץ עד מקום שנפשו נשא את רגליו, וזה היפך הטבע, כי כל ההולך צריך לעקור רגל ברגל, ויעקב נשא את שתיהן בבת אחת. אפשר לומר שבא ללמדנו, שעל ידי קפיצה זו ויפגע במקום וילן שם (בראשית כח, יא), שהוא מקום המקדש מבלי ידיעתו, עד שאמר עליו (כח, יז- יח), אכן יש ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי, מה נורא המקום הזה, ושם הראוהו בנין מקדש ראשון וחורבנו, בנין מקדש שני וחורבנו ובנין בית שלישי שיבנה בב"א.
ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו(כט, ד).
כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, איתא במדרש (בר"ר ע, י), ויאמר להם יעקב, אח מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו וכו' {הכתוב מפרש את המאורע של פגישת יעקב עם מקום גלותו}, רבי יוסי בר חנינא פתר את המקרא בגלות של ישראל וגאולתם ממנה, כגלותו של יעקב ושהוא נגאל ממנה. "ויאמר להם יעקב אחי", אל אחיו לצרה, שהם ישראל בגלותם. "מאין אתם", למה אתם בורחים ממקום למקום, ויאמרו והם עונים לו, מחרן אנחנו, מפני חרונו שחרה אפו בנו, בגלל עונותינו אנו בורחים וגולים.
ויש לשאול, איך יפרש רבי יוסי מה שאמר הכתוב, "מאין אתם", לפי שפתר המקרא בגלות, ועל כן לומר ששאל להם יעקב, והשיבוהו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים, ואם כן מה השאלה, אלא השאלה היא, למה עכשיו שאתם גולים ונדחים בין הגוים עזבתם את ה' יתברך תורתו ומצוותיו, ואחזתם מעשה גוים בידכם, כמו שכתוב (תהלים קו, לה), ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. וזהו "מאין אתם", כאילו אינם ניכרים שהם יהודים, לפי ששינו את לשונם היות שנשבעים שבועת שקר ושבועת שוא, שינו את מעשיהם ואת מקומם בהיותם דרים עמם במחיצתם. ויאמרו, מחרונו של הקב"ה אנחנו בורחים, בגלל טרדות הזמן והצרות שהם תכופות טרדונו ותכפונו, אין אנו יכולים לעבוד את ה' מסיבת חרונו של מקום. הכוונה בזה, שאין לנו פנאי כי אנוסים אנו, ולולא הצרות וחרונו של מקום ב"ה, היינו עוסקים בעבודת ה' יתברך.
עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא (כט, ט).
כתב הגאון רבי רפאל מה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, רחל אמנו ע"ה בזכותה ניתנו ר'אשי ח'דשים ל'ישראל. וכן "ר'אשי ח'דשים ל'עמך נתת", ראשי תיבות רחל. ומוסף ראש חודש רחל אמנו תקנתו, שראתה ברוח הקודש שנשי המדבר לא נכשלו בעגל, ורמזה שמה בר"ת ראשי חדשים לעמך. ונראה כי נרמז בפסוק (שמות יב, ב), "החדש הזה לכם ראשי חודשים"ראשי תיבות רחל, לומר שבזכותה נתנו להם.
וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך(כט, יא).
יש לדקדק, למה יעקב בכה בקול? אמנם הוא נרגש מפגישת רחל בת משפחת אמו וצאן דודו. ולא בגלל סיבה זו בכה, אלא להודיע, כי נשיקה זו אין בה צד פריצות, כי הבכי לא יזדמן בעת הפריצות כפי הטבע, וי"א שלא נשק לה בפניה, שכן כתוב: "וישק יעקב לרחל", ומזה משמע שנשק לה בראשה או בכתפה, שאם לא כן, היה כתוב וישק יעקב פני רחל. {ראב"ע רמב"ן, ורבנו בחיי}.(אליהו זוטא).
ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה(כט, יב).
כתב הגאון רבי ידידיה טולידאנו זצ"ל, "ותרץ ותגד לאביה", לעיל ברבקה כתיב (בראשית כד, כח), ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה. יש לדקדק על השינוי משם לכאן, ועיין רש"י ז"ל שכתב: ואין הבת מגדת אלא לאמה (בר"ר ס, ז), ולפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לאביה. ונראה טעם השינוי, דרבקה הרגישה מאליעזר שבא על ענין הנישואין, ואין דרך ארץ להגיד ענין זה כי אם לנשים מפני הבושה, אבל כאן ביעקב לא הרגישה בדבריו שום ענין הנישואין, כי אם אצלם מצד הקרובה דוקא, וזה שייך לאביה. ומדויק אריכות הלשון הנאמר ברבקה מה שלא נאמר כאן ברחל, דהיינו (בראשית כד, כח), ותגד לבית אמה כדברים האלה, אבל כאן כתיב בקצור, ותרץ ותגד לאביה. ואחרי כותבי פירוש זה, ראיתי שכתב קרוב לזה.
ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה (כט, יז).
כתב רבי יוסף ביטון זצ"ל בספרו קול יוסף, שלושה במסורה, ועיני לאה רכות. ועיני רשעים תכלינה (איוב יא, כ), ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מח, י), הכתוב שיבח את לאה שבכתה שלא תיפול בגורל עשו. והקב"ה מנע מעשו מללכת ללבן, כי שמע את בכי לאה. יעקב אמר ללבן "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", (בראשית כט, יח), יעקב ידע שלבן רמאי, נתן סימנים לרחל. וידוע שרחל מסרה ללאה את הסימנים, שנאמר "ויהי בבוקר והנה היא לאה" (בראשית כט, כה), בלילה חשב שהיא רחל. "ועיני לאה רכות", כי בכתה שלא תיפול בגורל עשו, והקב"ה שמע בכייתה, ועל כן אמר ועיני רשעים תכלינה" {עשו}, באותו לילה לא ראה יעקב שהיא לאה, ועל כן אמר "ועיני ישראל כבדו מזוקן".
ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו ויבא אליה. ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה(כט, כג-כד).
כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל מדיני העיר מכנאס, בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, כי ברחל כתוב להיפך, כי נתן לה את בלהה תחילה ואחר כך כתוב (בראשית כט, ל), "ויבא גם אל רחל", וצריך להבין למה עשה לבן שינוי זה. ואפשר לומר, כי זלפה היתה משרתת תמיד את לאה ובלהה את רחל, ולפי שעשה לבן רמאות בלאה, לכן הרחיק מעליה את שפחתה, כי ירא פן בבואה לשרת את גבירתה, תקרא אותה בשמה – לאה גבירתי, ויוודע ליעקב רמאותו. לכן איחר הנתינה עד אחר שנכנסה לאה לחופה ועשה יעקב מעשה. וברחל שלא היתה שום רמאות, לכן נתן לה את בלהה תחילה.
ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה(כט, כו).
כתב הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספרו אם למסורת, יש לשאול מאי "במקומנו", כי בכל מקום נוהג מנהג זה, ועוד למה אמר גדולה וקטנה כמו שכתב ביעקב "בתך הקטנה", נראה לומר, יתכן שרחל ולאה היו שוות בקומה ואם ילכו למקום אחר, לא תוכר מי הגדולה ומי הקטנה, אבל בעיר מולדתם אף שהם שוות בקמה כבר יודעים מי נולדה קודם. ולזה אמר לו יעקב "ברחל בתך הקטנה", כלומר אף שהן שוות אני יודע שרחל היא הקטנה. ולזה אמר לו לבן "לא יעשה כן במקומנו", שהם יודעים שזוהי "הצעירה", שלשון צעירה ייאמר על קטנות השנים, כמו שכתוב (איוב לב, ז), "צעיר אני לימים". אבל לשון "קטנה וגדולה", יאמר על קטנות וגדלות הקומה הניכר לעין כל.
ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי(ל, א).
כתב רבי שמואל עמר זצ"ל בספרו שמע שמואל, כרחל ביקשה מיעקב להתפלל עבורה, "הבה לי בנים", כי הדברים בהם זוכות הנשים הם שנים: אחד, שממתינות לבעלים שיבואו מלימוד ומצילות אותם מן החטא. והשני שמגדלת את ילדיהם. ואחד מהם אין לי, כי הנה לך ארבע נשים להנצל מן החטא, ולא נשאר כי אם לגדל בנים לתלמוד תורה, ואם אין לי, הרי אני כמתים שאינם עוסקים במצוות.
ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי(ל, כג).
כתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה, כונת הכתוב ע"פ רבותינו ז"ל (בר"ר פד), שיוסף נולד מהול. וידוע שהערלה נקראת חרפה, שנאמר (בראשית לד, יד), "לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו", וכמו שאמר המדרש וזה לשונו, רבי נחמיה אומר מהיכן מצינו שנקראת ערלה חרפה מהפסוק "כי חרפת היא לנו" והוא שאמר "ותהר ותלד בן", וראתה אותו שהוא מהול, ותאמר "אסף אלהים את חרפתי", כי אין לו ערלה הנקראת חרפה.
ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך(לג, ג).
כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, כונת הכתוב "שוב אל ארץ אבותך", כדי לקיים מצוה אחת מעשר הדברות. "ולמולדתך" כדי לקיים מצות ישיבת מצות ישיבת ארץ ישראל, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי פרשת ראה), ואם תאמר, כי ירא אתה מעשו אחיך שיש בידו זכות שתי מצוות הללו, מצות כיבוד אב ואם ומצות ישיבת ארץ ישראל, כי זמן היותך בפדן ארם זה עשרים שנה. לזה אמר "ואהיה עמך" להצילך מעשו ומכל דבר רע, לא תירא ולא תיחת.
בברכת שלום שלום
הרב אברהם אסולין
a0527145147@gmail.comלתגובות:
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.
חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42
מי ראה כזאת !
מי ראה כאלה !
היוחל ארץ ביום אחד ?
אם יולד גוי פעם אחת ?
ישעיה סו, ח
מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ
משה שוקד
מחקרים אנתרופולוגיים בשיטת התצפית המשתתפת נעשו בדרך־כלל על־ידי אנשים שהיו זרים לחלוטין לחברות הנחקרות, כמו חוקרים אנגלים שחקרו חברות אפריקאיות. חוקרים אלו נבדלו מנחקריהם בגון עורם, דתם, בתרבותם ובמנהגי־חיים יסודיים. לעומתם, מחברי ספר זה, אשר נקטו גם הם שיטות־מחקר אנתרופולוגיות, קרובים היו לנחקריהם במאפיינים חברתיים עיקריים. מתיאור חוויותיו האישיות של הכותב נעמוד במאמר זה על היתרונות והמגבלות של מחקר אנתרופולוגי הנערך על־ידי בן החברה הנחקרת לעומת בן החברה הזרה
בתקופת עבודת־השדה נדמה לעתים קרובות, שהאנתרופולוג הנוכרי הצליח להיקלט בחברה המארחת, ובעיקר כאשר הוא מאומץ על־ידי אחת מקבוצות־השארות המקומיות. אף־על־פי־כן, אין לו ולמארחיו אשליות בנידון. הוא נשאר נוכרי ביניהם, מכיוון שממשיך הוא להיות שונה ממארחיו, אשר כמעט אינם יודעים ואינם מבינים דבר על שורשיו החברתיים. האנתרופולוג נראה להם כאורח שבא מעולם אחר, אליו ישוב כעבור זמן מה. מצב זה מאפשר לאנתרופולוג החברתי לשמור על מידה רבה של ריחוק ואובייקטיביות בתצפיותיו ובקשריו עם בני החברה הנחקרת. מצב זה מעמידו גם בעמדה נוחה יחסית מבחינת מחויבותו כלפי החברה המארחת — מארחיו אינם מצפים ממנו שינהג על־פי המוסכמות במקום. מובן שעליו לנהוג בכבוד כלפי האמונות והמנהגים המקובלים אצלם, דבר שהוא עושה גם משום שבדרך זו מתאפשרת לו גישה נוחה למקורות מידע ולעריכת תצפיות. אך יחס האחריות במישור הבין אישי והמוסרי בין האנתרופולוג לבין החברה הנחקרת משתנה בדרך־כלל עם עזיבתו, שעה שהחברה הנחקרת הופכת לגבי החוקר מצבור של נתונים.
על אף שרוב האנתרופולוגים היו בני ארצות־הברית ואירופה והתעניינו בעיקר בחברות ורות ומרוחקות, היו ביניהם גם כאלה שהתמסרו לחקר חברתם שלהם. מספרם של האחרונים הולך וגדל, בעיקר בארצות המתפתחות. ואכן חוקרים מקומיים רבים הולכים היום בדרכו של סריניבאס, אשר במשך שנים רבות חקר כקרב בני חברתו ההודית. מגמה זו, המצויה עדיין בשלביה הראשונים, עתידה להביא את האנתרופולוג לידי מעורבות, שלא היתה מוכרת לו עד כה. בעוד קודם לכן לא היתה לאנתרופולוג הזר התחייבות עמוקה כלפי החברה הנחקרת בתקופת עבודת־השדה ולאחריה, הרי המעורבות החדשה תתבע ממנו התחייבות לטווח ארוך, אשר תהיה בעלת אופי שונה.
ניתן להצביע על גורמים אחדים, הממריצים את האנתרופולוגים גם בארצות המערב לבחור בנושאי־מחקר במסגרת החברות שבהן הם חיים. הדחף המקורי לחקר חברות פרימיטיביות נבע מן הרצון למצוא עדויות על הצורות הראשוניות של המוסדות החברתיים ועל מידת הגיוון של המוסכמות החברתיות. דחף זה פוחת והולך. שנית, בשל תהליכי מודרניזציה והתמערבות הולכות ונעלמות החברות הנורימיטיביות, שהיוו בדרך־כלל נושאים למחקר. נוסף על כך, חברות אלו המשתנות ונהיות למדינות החדשות המרכיבות את ׳העולם השלישי׳, מנהיגיהן שוב אינם מעוניינים בנוכחותו של האנתרופולוג הזר. כפי שכבר ציינו מאקט (1964) ולוי־שטראוס(1966), מזהה המנהיגות המקומית את האנתרופולוגים החברתיים עם נציגי הקולוניאליזם, וכן מאשימה אותם שדרך ואופן הפרסום בספריהם השפילו את אוכלוסיות הילידים, אשר הוצגו כפרימיטיביים. ולבסוף, נראה לי שהאנתרופולוג פונה למחקר בתוך חברתו בהשפעת הדחף שהתעורר בחברה המערבית לחיפוש הישות והזהות העצמית, מצד אחד, ובשל חוסר הסיפוק הגובר אצל בן המערב מתנאי־קיומו החברתיים, מצד אחר.
לוי־שטראוס צופה משבר באנתרופולוגיה החברתית בגלל היעלמותן הקרובה, כביכול, של החברות הפרימיטיביות, ונוכח דחייתם של מנהיגי המדינות החדשות את האנתרופולוגים החברתיים. מכאן מסיק הוא לגבי עתיד האנתרופולוגיה:
…כאשר האנתרופולוגים החברתיים יהיו בני החברה הנחקרת, תאבד
האנתרופולוגיה את טבעה הייחודי, ותהיה דומה יותר לארכיאולוגיה, היסטוריה
ופילולוגיה; וזאת משום שהאנתרופולוגיה היא מדע החוקר תרבות כפי שהיא
נראית מבחוץ (1966: 126 ).
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
מורסיה (בספרדית: Murcia, נהגה: murcja, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת לגדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה מורסיה בקצב מהיר מאוד.
מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבשה ב-1266 ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכלל בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.
העיר משמשת בעיקר כמרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי. השטחים שמסביב לה מושקים במימי הנהר ומנוצלים לחקלאות. כן נמצאים בסביבה מכרות בדיל ומפעלים מסוגים שונים
א. המקובלים בדבדו
עוד לפני שר׳ מתתיהו אוחיון איש צפרו ייסד חברת הזוהר, היו מקובלים בדבדו כמו ר׳ דוד הלוי מחבר ספר המלכות על הקבלה, הרש׳׳ך ׳׳ארבי לקביר״ בקי בתורת הח"ן. הר׳ דוד כהן עסק בלילות בתורת הנסתר והתפלל תפילות שמונה עשרה לפי כוונות האר״י וסיגף עצמו בצומות ממושכים הנק׳ צום ההפסקה. הוא חיבר את ״ילקוט דוד״ וכן ״באוהל דוד״ על תורת הנסתר — הרש״ך הזכיר בספרו רבנים שהיתה להם יד בתורת הח"ן — סופרי דבדו עסקו בקבלה ובגימטריאות והתכנסו ללימוד הקבלה בעליית הזוהר ״גורפת אזוהר״: לסופרי סת״ם בדבדו היתה השפעה מעין זו של חכמי קהילה ורבניה כפי שרומז הר׳ שמואל מרציאנו לחימר: לספר על ישוב עירנו המהוללה עיר של חכמים וסופרים מליאה כרמון היתה בחכמיה וסופריה. שתי חברות עסקו בצוותא בלימוד זוהר אחת ב״גורפת זוהר״ למשפי מרציאנו והשניה ב״בית זוהר״ למשפחות הכהנים.
שיטת הפסיקה של חכמי דבדו
הרש״ך הרבה לעסוק בשאלות שהזמן גרמן כמו שימוש בחשמל, טלפון, רכב בשבת וביום טוב. נושא אחד היה קרוב מאוד ללב הרש״ך והוא דיני כהונה וכהנים. ביחוד הראה הרב רוחב דעתו ובקיאותו בתשובה שקרא לה ״מרכבותיך ישועה — הילוך הכהנים״. בה התיר לכהנים לרכוב ברכב ובעגלה בדרך החוצה את בית הקברות הישן בפאס שנהפך לצומת דרכים והיתה שם טומאה רצוצה. הרש״ך נתן היתר משום ״צערא דכהני דצריכי נינהו לאקופי בדרכא אחרינא והיא רחוקה מאד ואם יהיו צריכים להקיף אית להו צערא רבא. דרכו בתשובה היתה ארוכה בציטוט מקור תלמודי או ראשונים. ואילו בשאלות אמונה או מנהגים היה מקצר. הוא הזכיר שו"ת חכמי ספרד. ובעיקר חכמי מרוקו, עד לפוסק האחרון. כמה מספרי פוסקי אשכנז לא הגיעו לידי הרב כגון שו״ת רעק״א אינו מצוי בידו וכן ספר הלבוש ידיעות רבות על עיר מולדתו ובנותיה מסר הרב אגב פירוט תשובה. לשונו ציורית תלמודית בהא סלקינן ובהא נחתינן וכן ״ואם סתרתי במקצת את דבריו… לא ירע הדבר בעיניו, ולא אשובה לי, כי כך היא דרכה של תורה זה בונה וזה סותר, זה חולם וזה פותר.
הרש״ך נוטה להקל בהרבה שאלות כפי שהעיד עליו הרד״ך ״…והעלה במצודתו כחא דהיתרא״. תקנות ופסקי דין שחיברו חכמי דבדו היו בידי הרש״ך.
פרק 9: תקנות הקהילה
מעט מאד מתקנות הקהילה הגיעו לידנו. מהרש״ך ״ארבי לקביר״ הניח אחריו תקנות שתקן בעירו, אך כולן עדיין בכ״י. גם הרש״ך מזכיר תקנה קדומה בדבדו וז״ל… עוד מצאתי נוסח תקנה אחת שהתקינו במחז״ק שנת לישראל היא שנת תקע״ח וכתוב בנוסח בזה הלשון, וחתומים… ע״כ. אלא שהרב סתם ולא פירש התקנה מה היא.
נזכיר במה תקנות חשובות
א) תקנה לקבלת שד״רים, למגביות בחג הפסח דוקא, כי בניסן רוב בעלי הבתים נמצאו בדבדו. תקנת הבחירה הידועה ממכנאם היתה נהוגה גם בדבדו: כמו מנהג דבדו… שיש להם תקנת הבחירה, כלומר בחירה בפרעון הכתובה או הבעל ישבע או שיפרע הכתובה במושלם כאשר האשה נפטרה ולא השאירה זרע. וכן יש בדבדו תקנת בחירה בקשר לגירושין. קהל קדוש שיביליאנוס אשר בדבדו עושים כמנהג המגורשים, בענין כתובת האשה.
ב) תקנה — כל מתנה שתמצא היא בטלה מפני חשש ערמה, וזמנה שנת תקע״ה. בדבדו לא נהגו להפחית שליש מסך הכתובה לגרושה ור׳ יעקב מרציאנו רצה להנהיג מנהג פאם בענין. מנהג משפחות כהנים לכתוב סך אלף אוקיות בכתובה ומשפחות מרציאנו לכתוב סך אלפים אוקיות בכתובה. בדברו נהגו דין גוד או אגוד בבית כנסת: ואירע מעשה בבית כנסת של בני דוד הכהנים שעשו בה גוד או אגוד ובדברו נהגו לדון בבית הכנסת גם ד״ח וכ״ש לדון בה גוד או אגוד כדי להשבית ריב ומדון.
ישיבות
ישיבות ידועות בדברו היו: ישיבת הרש״ך ״ארבי לקביר״, ישיבת ר׳ אברהם כהן, ישיבת ר׳ אברהם בן שושן, ישיבת סבי ר׳ שמואל מרציאנו.
ספריות
הרש״ך ארבי לקביר — בפטירתו הוריש לר׳ אברהם כהן כל נכסיו כולל ספריה גדולה, ספריית הדיין ר׳ אברהם בן שושן וספריית ר׳ אברהם מרציאנו. ספריית סבי ר׳ שמואל מרציאנו. את הספרים קנו בדרך כלל בערים כמו פאס, תלמסאן, ווהרן. יש שקיבלו ספרים מהרבנים השד״רים שביקרו לעתים תכופות בדבדו, וחילקו ספרים מתנות לחכמי הקהילה. במאה העשרים סבי הזמין ספרים מווינה, וורשה, או מארץ ישראל, הוא קיים קשרים בענין זה עם ר׳ יוסף שלוש ור׳ עמרם אבורביע, מראשי עדת המערבים בירושלים.
קהילת דברו, באמצעות הר׳ אברהם מרציאנו, השתתפה בחברת ״דובב שפתי ישנים״ שנוסדה בפאס בראשות ר׳ רפאל בן שמעון, חברה ששמה לה למטרה קדושה להוציא לאור כתבי יד חכמי מרוקו".
ספרי חכמי דבדו
נדפסו:
ר׳ דוד הלוי — ספר המלכות, על הקבלה.
ר׳ דוד הכהן בן אזהור (סקלי) — חיבר: קרית חנה דוד, בשיר דוד, לך דוד, דוד ברוך, קרן דוד, ילקוט דוד, בנפש דוד, משכיל על דבר.
ר׳ אליהו בן גיגי — קול צעקת הרועים, וערך ספר מכשירי מילה.
ר׳ שלמה כהן צבאן — ויאסוף שלמה, ויחל שלמה, לך שלמה, מעלות לשלמה, להם מצורף קונטרס יחס דבדו.
ר׳ שלמה כהן זאגורי — ויקץ שלמה.
ר׳ שמואל מרציאנו לחימר — ויען שמואל.
מורי ורבי אבא מארי ר׳ מאיר מרציאנו הי״ו — בית מאיר, דברי מאיר. ועוד חיבורים כ״י.
ר׳ משה בן חמו — ישמח משה, יסוד הבנין (בדפוס).
ר׳ יצחק בן שושן — דברי יושר, תולדות יצחק, אור התשובה, ברכת יצחק ועוד.
כתב יד
ר׳ יצחק בן נאים — דרושים על התורה ומאמרי חז״ל.
ר׳ דניאל בן צולטאן — דברי חכמים.
ר׳ שלמה כהן ארבי לקביר — חיבור על תקנות דברו ועוד.
ר׳ אברהם בן שושן — שרית ופסקי דינים, ליקוטי דינים.
ר׳ אברהם הכהן — ברית כרותה על הלכות מילה, באר מים חיים על הטור, וכן שו״ת.
נושאים שבהם היתה דבדו בשו״ת חכמי מרוקו
חינוך ושררה על משרות הקודש – משפט וצדקה ביעקב סי׳ ע״ב, זכות אבות סי׳ רכ״ז. חינוך הבנים — אשר לשלמה סי־ ס׳׳ג. סכסוכים — מלל לאברהם סי׳ כ״ד, הלכה למשה סי׳ קכ״ז—קכ׳׳ח, מלל לאברהם סי׳ ט״ו.
מסחר — משפט וצדקה ביעקב סי׳ רפ׳׳ט, משפטים ישרים סי׳ קנ״ד, חלק ב׳. מלל לאברהם סי׳ כ״ד.
רכוש ויבום, ממון — אבני שיש, א׳, סי׳ מ״ב, חלק ב׳ סי׳ נ׳׳ו, סי׳ ע״א. נר מערבי סי׳ צ״ב, ליצחק ריח סי׳ ב״א, שופרייה דיעקב אה״ע סי׳ כ״ה, דברי שלום סי׳ כ״ח, מטה אהרון סי׳ ל/ נר מצוה דף ז׳. אבני שיש, א/ סי׳ ל״ג, סי׳ צ״ז, חלק ב׳ סי׳ ל׳. דברי שמואל, פרק נ״ב, צ״ה. בנין בית כנסת: משפט וצדקה ביעקב סי׳ ל״ו.
רבי שלמה אבן וירגה-שמד שביעי-חלק שני
ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה
הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.
שלמה אבן וירגה
השיב טומאש: מלך גדול וקדוש! מה מאד חרפתני חרפה שאין עליה חרפה.
השיב המלך: כבר אמרתי שאינך מהם, ואילו אמרתי שאתה מהם וכעת נוצרי אתה — מה מאד חרפתיך? ונודע לעולם, כי אין בכל העמים מי שיוכל להגיד התחלתו וגזעו ושרשו הטהור כמו היהודים העניים האלה. והנה אבותינו המלכים האדירים התפארו כי הם מזרע גודוש, וקצת מהמספרים אמרו כי הגודוש הם מזרע גד בן הפאטריארקה יעקב, אשר בא אחד מן הזרע ההוא לרומי וקבל דת ישו והצליח מאד, והשיג להיות ראש כל היועצים הנקראים קונשוליש, אחר זה הצליח למלוכה, וממנו משפחת גודוש. וכאשר תחקור בשאר העמים לא תמצא מאי זה שרש נמשכו.
והנה רומי אשר משלה בכל העולם עד הרי חשך, כי לא יכלו עבור, נפל ספק מאי זה זרע או עם הם, שלושטייו כתב שהם ממשפחת טוריאנוש, וירגיליו כתב שהם מבני יון, ואחרים כתבו שהם מאנשי רומולו. ומיום שבאו הקסרים לעולם התבלבלו המשפחות, כי ראשונה היה הקיסרות ברומי ומשם נעתקה לקושטאנטינא, והם מבני רומה, ובאו לישב שם על ידי הקיסר קושטאנטין, ועוד היום אנשי יון נקראים רומייוס על שם רומי.
אחר זה באו הצרפתים ואמרו כי לא נודע לרומיים שרש, וכי הצרפתים הם זרע המלך אליפס, והביאו הקיסרות לצרפת על ידי המלך הגדול קארלו מאגנו. באו האשכנזים ואמרו כי לא נמצא שרש אמת כי אם בהם, ועשו מלחמה והביאו הקיסרות לאשכנז על ידי הקיסר אנטונייו, ואלו ואלו אין יודעים אמתת שרשם, ואיך נפלא ? כי הנה באמונתנו 30 לא נודע משפחת מושיענו, כי הנה מאטיאו מייחד אותו לבעלה של מרים הנקרא יוסף, ואמר כי יוסף מזרע דוד היה, ולוקא אומר כי הוא לא היה מזרע המלוכה, רוצה לומר יוסף הנזכר, ואנו מאמינים שלא ידע יוסף את מרים לא קודם לדת ישו ולא אחר כך, לבד רוח אלהים, אם כן איך נייחסהו לדוד ? ואמרנו עובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד ודוד הוליד את ישו!
השיב טומאש: אדוננו המלך! מרים היא נתייהסה לדוד, כל שכן שאינו פגם באמונתנו כאשר נאמר שאין לו יחס עם בשר ודם אלא עם האל הגדול ורוחו! אמר המלך: כן אני מאמין, ואליו אפקיד רוחי, ואין הכוונה אלא לומר כי אין שרש מפורסם במשפחות, ואילו אלו העניים היהודים עמד שרשם בם. ומה שאמר הנביא הגדול בלעם: ״ובגוים לא יתחשב״ וחשבנוה לבזיון הלא הוא לכבוד, כי לפי שלא נתערבו עם הגוים נודע שרשם וגזעם, כמו שאמר מיד: ״מי מנה עפר יעקב״.
השיב טומאש פניו לשרים ואמר: אין כתר ככתרי המלכים! הנה אדוננו המלך הליץ על היהודים כפלים ממה שהלצתי, ואין מי שיאמר לו מה שאמר הוא עלי
אמר המלך: הדברים אשר אמרתי לך דרך אמת ושמחה למה תהפוך אותם לסמימות? וראוי שנעזוב הדברים האלה ונבוא לדברים יותר עצמיים ואשאלך, כי אמרת בדבריך שלא נתנו המצות כי אם לעם אשר יצא ממצרים, וזה נאות לאותם מצות התלויות ביציאת מצרים, אבל שאר המצות, והם חקים ותורות אמת, למה לא נתנו לנוצרים
השיב טומאש: אמרו היהודים כי אין זו שאלה, כמו שאינה שאלה: למה לא עשה החמור פילוסוף והפרד נביא? או כמו שלא נתן לנמלה האור שנתן לשמש?
אמר המלך:אני לא שאלתי ממך מה שאומרים הטפשים, אבל שאלתי ממך מה דעתך, אם אינך טפש כמותם!
אמר טומאש: גם בזה היה לי ויכוח עם האבראבאניל, ועליהם שנאתיו ימים הרבה עם היות כי חכם גדול הוא.
אמר המלך: לא יפה אמרת, כי אין שנאה בעניני הויכוח, והרשות נתונה, לכן אמור מה שאמר לך.
השיב טומאש: אמר, כי האלמוג הוא אמצעי בין הדומם והצמח, והאספוג הוא אמצעי בין הצמח והחי, שהרי יש לו חוש ההרגש, והקוף הוא אמצעי בין החי והאדם, והאדם הוא אמצעי בין החי ליהודי, והיהודי הוא אמצעי בין השמים והארץ, והשמים הם אמצעיים בין המלאכים והיהודי. ולכן מזון היהודי נבדל, כי הצומח ניזון מן העפר, והחי ניזון מן הצומח, וכל צמח יערב אל החי, והאדם, שהוא במדרגה יותר מן החי, אינו נזון מן העשבים כי אם מן הנאותים למזגו, וכן נזון מן החי ולא כל חי, כי לא יזון מן הסוס ומן הפרד! והיהודי, שהוא למעלה ממדרגת האדם, אינו נזון מן החי כי אם מבעלי חיים מיוחדים, ואפילו מאלה אחר תקונים רבים, במליחה והדחה והסרת חלבו ודמו, עד שישתנה הבשר ההוא ויהיה כאלו אינו בשר אלא מאכל אחר, כדי שלא יאמר שאוכל בשר בהמות. אבל הנוצרי אוכל כל חי בלי שום השתנות, לכן אמר הנביא על ענין המאכלים: ״ואבדיל אתכם מן העמים״. וכן בענין המצות לא נתנו אלא למי שהוא למעלה ממדרגת האדם, לכן אמר עליהם: ״והייתם לי סגולה מכל העמים״, ולכן לא נתנו אותם מצות לכם. אמר המלך: ומה תשובתך אליו?
אמר לו טומאש: השיבותי לו האמת, כי כל המצות ההם לא נתנו אלינו מפגי חשיבותנו ושלמותנו, כי הנה החלב והדם מחזיקים התאוה, וכן בשר החזיר ושאר בעלי חיים, אבל היהודים הרודפים הזנות, כמו שהעיד היוצר עליהם: ״לכן זונה שמעי דבר ה,״, לכן הוכרח להזהירם ולמנעם מן הדברים העוזרים אל התאוה, אבל הנוצרים, לטוב מזגם ושלמותם, מהפכים כל דבר למזגם, כמו שהדבש מהפך מרירות קליפת הנאראנג׳ה למתיקות.
אמר לו המלך: יכול היה להכות על ראשך מכל שאר המצות שאינם ממין המאכל.
אמר טומאש: גם זה מפני חשיבותנו וטוב מזגנו, כי דבר מועט יספיק 15 לשנבוא אל השלמות, כמו שראינו אנשים חזקי הבריאות כי כאשר יבואו לחולי במעט תרופה יחזרו אל הבריאות, מפני שהבריאות הוא טבעי להם, ויש אנשים חלושי ההרכבה צריך כמה תרופות להשיבם, והם הם היהודים אשר לא הועיל הל תרי״ג מצות לעשותם טובים. והנני מדמה הנוצרי לגלגל היומי, והיהודי— לגלגל הירח, וכמו שכתב הפילוסוף, כי המלאכים, לפי 20 שהם כלם שכל, לא יצטרכו לשלמותם לעשות שום פועל בעצמם, כי אם ההנעה לגלגלים, והגלגל היומי, לפי שהוא סוף כל סוף בעל חמר, צריך שיעשה פועל בעצמו, והיא התנועה, אבל יספיק תנועה אחת, והגלגל שאחריו שהוא רחוק יותר מהשלמות עושה לשלמותו שתי תנועות, וגלגל הירח ימצאו לו תנועות רבות לרוב ריחוקה מהמעלה. 25 אמר המלך: היטבת מאד בתשובתך, ודברי החכם ההוא לא מפניהם תפר אהבתך. ומוסכם לכל, כי הדתות אינן מתקיימות כי אם עם הדמיון. היהודי יחשוב בכח המדמה אשר לו, כי אין דת אחרת ולא אמונה כי אם אמונתו, והמאמין בדבר אחר הוא בעיניו כדמות בהמה. ושמעתי שאומרים כשעוברים בבתי קברות שלנו: ״בושה אמכם״ וכוי. והנוצרי מדמה, כי היהודי אינו אלא 30 בהמה בצורת אדם ונפשו במדור התחתון של גיהנם. ואם תשאל לישמעאל, יאמר על שגינו כי הגיהנם מלא ממנו. ובאיי הים הרחוקים יש משתחוים לצורת פרד ונושאים על דגליהם זנב הפרד, וגדול המגיע לנשקו, וכשהולכים שם הנוצרים לועגים עליהם לאמר שאנו משתחוים לצורת אדם, אפילו שהיא צורה נכבדת שבצורות, עד שעל כסא האל אמר: ״דמות כמראה אדם״, ובחיות אמר: ׳׳ דמות פניהם פני אדם״, והאל שהרחיק מן היהודים כל הצורות מצוה לעשות כרובים במקדש, והם צורת אדם
אחר זה אמר המלך: יספיק דבורנו היום, כי השמש שוקע, ומחר תשוב, כי נמלצו לחכי אמריך.
ויום המחרת בא טומאש ואמר לו המלך: נמשכו הדברים בינינו, ובסבת נפילת היהודים לא ראיתי תשובה.
השיב טומאש: אשאל ממך ראשונה מה ששמעתי עליך, המלך.
אמר המלך: מה עשיתי רעה — יבוא המגיד.
אמר טומאש: כי שלחת שר אחד למלחמה, וכאשר טעה במה שעשה גזרת עליו שלא יוסיף עוד ראות פניך, אחר זה הלך לשם שר אחר וטעה ולא נתת לו שום עונש, ואיה מלך המשפט? שהושוו שניהם בחטא וזה נענש וזה לא נענש!
השיב המלך: מי שאמר לך דבר זה אינו ממבקשי האמת, כי הראשון הזהרתיו בכל עצם המלחמה ובכל פרטיה ובכל עשה להפך, ואילו השר השני אפילו שליחות למלחמה לא שלחתיו והוא חשב שעשה רצוני, והלך לשם ועשה כפי שכלו, ולמה יומת? מה עשה?!
השיב טומאש: ישמעו אזניך, אדוננו, מה שיצא מפיך, כי השר הראשון הם היהודים אשר נצטוו על מניעת עבודת צורות השמים, ובאו להם ארבעים נביאים אחר משה להזהירם, והם עשו להפך, לכן לא רצה האל שיראו פניו עוד, וכמו שאמר בספר הבריבייא: ״ואנכי הסתר אסתיר פני״, ונאמר: ״וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה״, אבל כל העמים העובדים עבודה זרה לא קראם האל ולא נצטוו, והם משכלם ראו לכבד צבא השמים כמי שמכבד לשרים מפני כבוד המלך, ולכן אמר על היהודים: ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם״. ועוד נענשו, מפני שכל אותם העמים אין גם אחד שיעבוד שתי אלוהות, והמודה בשנים כופר באחד, והיהודים עבדו הרבוי, עד שנאמר עליהם שהיו בשומרון עיר המלוכה שס״ה בתים של עבודה זרה כמנין ימות החמה, היו עובדים בכל אחד מהם יום אחד ובסוף השנה לכלם יחד. והוא הדבר השנוי לאל, כי הרבוי הפכי לאחדות, אבל השלוש אינו רבוי, כי אם אחדות פשוט למבין. ושלשה גדולים מחכמי אשכנז ראיתי ולמדתי מהם מספרי הקבלה, וראיתי כי משם מתבאר איך השלוש הוא האחדות, ובתוך הדברים שאלתי מהם: מי הם טובים יותר הם או אבותיהם? והשיבו: ודאי, כי אבותינו קטנם עבה ממתנינו, והמקדש יוכיח, שחזר אליהם לסוף שבעים שנה! אמרתי להם: ואם הם טובים מכם ועבדו הרמי—אתם למה לא תאמינו השלוש? כל שכן כי מספר קבלתכם יראה שהוא האחדות הגמורה! השיבו לי: אדרבה! מאבותינו קבלנו תוכחת שלא לעבוד רבוי, כי מכל הנביאים הוזהרו שאם יעבדו עבודה זרה יפלו נפילה עצומה.
אמר המלך: יותר טוב השיבו לך ממה שאתה שאלת!
אמר טומאש: ואם השלוש הוא האחדות אין טענה מעונש אבותיהם.
אמר המלך: אומר לך, טומאש, כי אני רחוק מדעת המלכים שקדמוני, אשר בקשו להכריח היהודים באמונת ישו ולסוף לא עלתה בידם, כי בחדרי משכיתם הם יהודים בכל תנאיהם. וכבר אמרו, כי שלשה מימות אבודים הם: מי הבאוטישמו על איש יהודי, והמים הנופלים בים והמים שעל היין. והטעם אשר לי הוא זה, כי היהודים אשר ראו אותם המעמדות הנוראות והקדושות ואותם הפלאות ואש מן השמים בנתינת דתם נתחזקה אותה צורה ושבה אליהם טבעית, ולכן שיפשטו אותה צורה הקדומה שבלבם וילבשו צורה חדשה כמעט שהוא להם הפך הטבע, אבל הנוצרים כשלבשו צורת אמונת ישו לא היה להם מקודם צורה אחרת מן השמים, כי אם דברים שהוציאו משכלם, והיא עבודת הצורות, ומי שאין לו צורה קיימת מוכן לקבל כל צורה.
אמר טומאש: לכן אני אומר שאי אפשר להוציא מלב היהודים את דתם אם לא באש, כמו שניתנה באש.
אמר המלך: יפה דברת! אבל יאמרו לך, שהאל שנתנה באש ראוי שיוציאנה באש, ולא אתה. וכן שמעתי על שלחן אבי מפי שני שלוחים, דון ג׳ושפי בן בנבנשת ודון שולימאן ן יעיש, והם שלוחים מן האלג׳אמאש אשר מקאשטילייא, וכאשר אמרו לפני אבי לאותם אנשים שיבואו לדת ישו, אמרו כי נתינת תורתם בששים רבוא ופלאים והגלות שכינה ואש מן השמים ונטילתה ראוי שיהיה כנתינתה, לכן יבוא האל הגדול ויקרבנו אל הר אחד ויראנו גדלו ויאמר לנו שנעזוב דת משה ונקח דת ישו, ותראה המלך אם נפציר בדבר! ולכן אמרתי כי אין להאשימם בהפצר זה, וכל שכן כי ענייני מושיענו אף על פי שאינם חוץ לשכל אינם קרובים אל השכל, ולכן נקראת אמונתנו פירוש ולא דת, ובה אני חי ובה אמות ועמה אקבר, והיא תושיעני ותושיבני בגן עדן עם המלכים אשר היו לפני. ולא אמרתי זה להליץ בעדם, כי אם לומר שאין לנו כח להעבירם על דתם.
אמר טומאש: וכמה דברים יוצאים מן השכל אני רואה שהם מאמינים.
אמר המלך: אמור קצתם!
אמר טומאש: אמרו, שכשעמדו בסיני קרע להם האל כל השמים ממעל, והנה השמים לא יקבלו שום הפסד ולא קריעה. ואמרו שהאל היה יושב באהל משה, ולפי זה האל הוא גוף, והם בורחים מאמונת משיחנו מפני שהיה לו גוף. ואמרו, כי בבית הב׳ לא ירדה אש מן השמים, אבל מצאו בהר חפירה מלאה שמן ולקחו ממנו ונתנו על עצי המערכה שבמזבח ונהפך השמן לאש. ואמרו, כי חבקוק היה הולך אל השדה לתת מאכל לקוצרים, ובא מלאך והוליכו כמה פרסאות לגוב האריות אשר שם דניאל, ואכלו ושתו שניהם, וחזר חבקוק אל הקוצרים ועדין שעת אכילה לא הגיע. ואמרו, כי צדיק מהם העזים שלו היו קמים על הזאבים ואוכלים אותם, רוצה לומר הכבשים לזאבים. ואחר אמר ששם חומץ בנר והדליק במקום שמן.
אמר המלך: גם אני שמעתי משטויות היהודים כאלה. אמרו שעוף אחד הטיל ביצה אשר החריבה ששים כרכים. ואמרו שבמקום אחד מן הים ירד ברזל, ועבר שבע שנים ולא הגיע לקרקע הים. ותמה אני מאד, כי אותם שאמרו הדברים האלה נבונים וחכמים היו, אם לא שרומזים בדבריהם סודות, או שבא סכל ורשע והכנים אותם דברים בתלמוד להטיל דופי בכל דבריהם. ואיך שיהיה אין מזה כח או שאלה לומר שיאמינו השילוש, לפי שאותם דברים מחזיקים האמונה בלב ההמון, כי הם מראים יכולת האל ואיך משגיח על הצדיקים שמשנה הטבע בעבורם, ואולי לזה כוונת מי שאמרם. אבל השילוש מפסיד אמונתם, מפני שהם מאמינים האחדות, ואין בהמון העם כח ועיון 15 לאמת איך הם שלשה והם אחד, ולכן יאמרו לך כי יאמינו בדברים המחזיקים אמונתם ולא במה שיבטלנה.
אמר טומאש: דברים אלו ראויים ליכתב ולדרוש אותם לפני חכם לב. ונ¬שוב לענין ואומר: סבת נפילת היהודים בדרך טבע, אם לא יראה לרוממותו דרך העונש. אמר אדוננו מעשרם, ויותר ויותר היה להם. והנה שלמה הוציא במקדש אלף ושמונה ככרי זהב ושבעת אלפים ככרי כסף, ומרבויים יותר ויותר היה! ויביאו דברי הימים הארוך וימצא כתוב שהיו ישראל אלף אלפים ומאה אלף שולפי חרב ומבני המלוכה ארבע מאות אלף ושבעים אלף.
השיב המלך: על ב׳ דברים נפלאתי: האי — מנין לו לשלמה כל העושר העצום ההוא? הב׳ — איך נתמעטו אלה היהודים תחת היותם כל הרבוי אשר \ אמרת?
השיב טומאש: באניות אופיר היו מביאין לו בכל שנה דבר מפליא, ואביו הניח לו הון עצום אשר גזל מן העמים, ולכן לא רצה שלמה לבנות ממנו המקדש.
אמר המלך: ראוי אתה לעונש גדול אשר חרפתנו, לנו ולכל המלכים, וכי מה שלוקח המלך בחרבו גזל יקרא? אבל חכמתך יכפר היום עונך, ומה תשיב על ענין המעוט שנתמעטו?
השיב טומאש: נתמעטו במלחמות העצומות, וכמו שאספר! והנשארים אשר באו למלכותך באותה שנה עלה עליהם דבר כבד, כי הם אשר הביאו הדבר לעולם, שכן אמר הבריבייא: ״ידבק ה׳ בך את הדבר״, בך ולא באומה אחרת, וזה כשהיו עומדים בארצם, אבל אחר שיצאו נדבק בנו, משום ״אוי לרשע ואוי לשכנו״.
השיב המלך: אילו היה האומר איש אחר הייתי חושב כי מוח חתול אכל, והנה טוליו גדול ממך אמר כי המשים שגה קודם שבאו היהודים לספרד היה דבר כבד כל כך עצום עד שננעלו שערי המדינות הגדולות, ובפרט קורדובה מולידו שבילייא. גם בזמני ראיתי מגפה גדולה, והיו נופלים מן הנוצרים מאה בכל יום ומן היהודים לא מת אחד, עד שבלילות היו הנוצרים מוליכין בניהם לבית היהודים אולי ינצלו.
ובעיר הגדולה רומא וכל גלילותיה היה דבר שלש שנים רצופים, עד שחשבו כי האלוהות כעסו עליהם ושרצונם להכריתם כלם, לכן די מה שיש ליהודים מהגנות ולא תטיל עליהם מה שאין בהם, וכמעט אומר כי לא הלצת בעדם בתחילה אלא להטיל סם זה באחרונה. ונשוב אל הענין, כי עדין אין תשובה איך נפלו בסבה טבעית.
השיב טומאש: אומר לאדוני, כי גדולתם ונשיאותם היא היתה סבת נפילתם. משל לאילן כי כאשר יגבה קומתו היא סבת נפילתו, לפי שאויר שולט בו יותר. וכן היהודים עבר עליהם רוח גאוה, ושונא הגאים השפילם, ואמר עליהם הנביא: ״השליך משמים ארץ״, אשר כיון למה שאמרנו כי עליתם לשמים היא סבת נפילתם, כי נתגאו אלו על אלו עד שנפרדו הלבבות מאד. וידוע שכל הדברים שבעולם יש להם חבר, חוץ מן הגאוה שאין לו חבר.
ומן הגאוה נמשכה ביניהם השנאה, ומן השנאה — הפירוד, וכל אחד מהם היה אומר כי לו יאתה השררה והמלכות, וכדי להשתרר אלו על אלו שמו ביניהם נכריים. וכאשר ידעו מסתוריהם ופרוד לבבם הוסר מעליהם אימתם ולא חשבום ובאו עליהם והפילום, כי קודם זה היה נאמר עליהם מה שאמר הבריבייא:
״לא האמינו מלכי ארץ כי יבוא צר וארב בשערי ירושלם״, ולא עמדו כנגד אויביהם, כי הרבוי עם הפרוד שם למעוט, וכל אחד היה פונה לדרכו כדי להכעיס את חבירו, ובזה הדרך נחלש כחם, והיה רבויים רבוי הי¬תושים, לא לעזר ולא להועיל, ואמר עליהם הנביא: ״כלנו כצאן תעינו״. ואמרו הטבעיים כי אין במין החי יותר סכל ממין הצאן, ולכן אמר הנביא: ״כצאן תעינו״, ולא היה להם טוביות הצאן שהם אוהבות הקבוץ, אבל להפך, שכל אחד פנה לדרכו, ולכן אמר: ״איש לדרכו פנינו״. ומזה נמשכו המחלו¬קות בין היהודים כפי רוע מזגם. ומה יפה פירש ניקולאו די לירא, והוא מהם והיה יודע עניינם, אמר כי מה שאמר הכתוב: ״לא תבערו אש בכל מושבו¬תיכם ביום השבת׳,כי לא על האש נאמר, כי איסורו כבר נודע במה שאמר:
״לא תעשה כל מלאכה״, אבל אמר על אש המחלוקת שלא יבערו אותו בשבתותיהם כמנהג היהודי כשיושב ובטל.
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.
תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.
שוני ברמות הלימוד
מעבר לגיל חינוך החובה, היינו מעבר לגיל בר־מצווה, משתנה התמונה באורח ניכר- הן במספר הנערים, הממשיכים את לימודיהם, הן בתכניות הלימודים וברמתם. מסתבר כי בשל המצב הכלכלי הקשה התמעט מספר הלומדים לימודים על־יסודיים, שכן רוב הנערים יוצאים לעבודה. ברם נראה כי הדוחק הכלכלי הוא הסבר אחד בלבד לתופעת הנשירה הגדולה מלימודי המשך. הסבר נוסף, אשר לא עמדו עליו די הצורך, נעוץ במבנה החברתי של קהילות יהודי מרוקו.
החברה היהודית במרוקו, ככל החברות המסורתיות, היתה מעמדית בצורה מובהקת. שכבה דקה הנהיגה את הקהילה, הן בתחום החיים ה״חילוניים״ והן בתחום החיים הדתיים, וכל יתר בני הקהילה קיבלו את סמכותם. המוביליות מלמטה למעלה, היינו העפלתו של אדם מפשוטי העם לתפקיד ציבורי כלשהו, היתה קשה מאוד, שכן התפקידים המנהיגותיים היו מוחזקים בידי משפחות מעטות ואלו העבירו את זכויותיהן בירושה לבניהן אחריהן. הזכות להורשת סמכות מעמדית מעוגנת היטב במנהג ובהלכה והיא היתה מקובלת על הכל. המניע לקידום בסטטוס החברתי היה אפוא נעדר כמעט לגמרי בקרב השכבות המונהגות, ובניהן של אלו פנו כולם לאומנויות זעירות, למסחר ולרוכלות. ההצלחה באומנויות השונות לא היתה מותנית ברכישת השכלה, ובוודאי לא בהרחבת ההשכלה היהודית. על־כן לא המשיכו בני פשוטי העם את לימודיהם. לעומת זה מילוי תפקידי ה״שררה״ דרש רמת ידיעות סבירה, ובתפקידים מסוימים כגון רבנות ודיינות״ רמת ידיעות גבוהה מאוד. מי שרצה להמשיך את מסורת אבותיו במנהיגות הקהילה היה חייב להרחיב את השכלתו. סיכומו של דבר-למבנה החברתי של הקהילה היתה השפעה מכרעת על החינוך. מחד גיסא, הוא עודד מאוד את בני האצולה המעמדית להוסיף ידע, אך מאידך גיסא, הוא קטל באבה כמעט כל מוטיבציה אינטלקטואלית אצל בני השכבות הפשוטות.
מצב זה התנגש כמובן עם אחד מעקרונות היסוד של היהדות, הלא הוא חובתו של כל איש בישראל ללמוד תורה בכל גיל ובכל מצב." הרבנים, אשר ראו עצמם אחראים לקיום מצוות תלמוד תורה בקרב בני קהילותיהם, נמצאו בקונפליקט גדול: מטעמים כלכליים לא היה אפשר לדרוש מן ההורים שיוותרו על עזרת בניהם המתבגרים וישלחום לבית־המדרש. אך מטעמים חברתיים לא היתה אפשרות להבטיח קידום חברתי לכל בן־תורה. הרבנים ניסו להיחלץ ממֵצר מצפוני כבד זה באמצעים שונים. הם לא ויתרו על דרישתם-היא דרישת ההלכה־ שכל אחד יקבע עתים לתורה ככל שיוכל ובהתאם לרמת ידיעותיו.
גם ליהודים הפשוטים, שרמת ידיעותיהם הגיעה לקריאת בלבד, נמצאו פתרונות מתאימים: טופחה ה״קריאה״ בספרי הקודש, היינו קריאה ממש גם כשאין היא מלווה הבנה ועיון. הדרשנים הרבו להטיף לקריאה קבועה ומסודרת, יומית או לפחות שבועית, בתהילים ובזוהר. בשבתות ובמועדים נקבעה קריאה גם בפרקי משניות. יהודים רבים, בעלי רמה מעט יותר גבוהה, נהגו לקבוע עתים לקריאת חוק לישראל – הלוא הוא הפנסום היומי, שכלל קטעים קצרים של תורה ותרגום אונקלוס (מן הסדרה השבועית), נביאים וכתובים, משנה וגמרא, זוהר, הלכה ומוסר. רבים דבקו בהתמדה במנהגי ״קריאה״ אלה וראו בכך יציאת ידי חובתם בקיום מצוות תלמוד תורה. אגב כך יכלו האבות לעקוב בקלות אחרי התקדמות ילדיהם בבית־הספר ולעתים קרובות נדרשו הילדים להוכיח את יכולתם הלימודית על־ידי קריאה פומבית של קטעי תפילה בשבת בבית־הכנסת ועל־ידי קריאת ההפטרה. ברמה של בית־הספר היסודי היה אפוא קשר הדוק ופורה בין בית־הספר ובין ההורים ובית־הכנסת. אפשר לומר, כי בדרך־כלל השיג בית־הספר היסודי את המטרות שקבע לעצמו.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
LA JUSTE MESURE
Ida kan elmehdt hbil A la folie du conteur —
Ikoun elmsnat a'kil L'intelligence de l'auditeur
Bel avertissement qui pourrait servir d'exergue a tous les livres! La credulite dans une societe ou l'information ne passe qu'oralement
le fameux "telephone arabe" et ou le merveilleux est aussi courant que la realite la credulite donc, est le piege a eviter. II faut passer tout recit au crible ce la critique, user de son bon sens qui doit bien etre la chose la mieux partagee. L'exageration etant dans les societes traditionnelles une tentation permanente, avec la croyance au surnaturel et aux miracles, ce proverbe vient nous mettre en garde; il ne faut rien prendre pour de 1'argent comptant. Quand le conteur est fou ou ce qui est plus grave, fait le fou auditeur doit y
טולידאנו
suppleer en usant de son sens critique, de son intelligence.
LE POIDS DU CHAT
On raconte qu'en vue du samedi, un brave Juif avait achete de la meilleure viande et se proposait deja d'inviter ses amis pour un festin royal. II demanda a sa femme de bien la garder en lieu sur. Mais gourmandise est plus forte que fidelite et la femme s'offrit pour elle toute seule ce plat royal, estimant que son estomac n'en avait pas moins besoin que ceux de ces importuns. En rentrant chez lui le mari trouve sa femme tout en emoi et lui en demanda la raison:
—Las mon mari notre chat a trouve la viande et l'a mangee!
— Le chat, repondit le mari incredule, comment un chat qui pese un kilo pourrait-il en avaler trois? On n'a qu'a peser le chat!
Entendu en Israel une version plus sophistiquee:
Un brave Marocain va acheter son journal favori quand il voulut payer le prix habituel de un shekel, le vendeur lui dit c'est un shekel un demi. Notre lecteur en puissance s'executa et apres quelques pas revint au marchand:
— Mais c'est ecrit que le prix est de 1 shekel!
—Ah vous etes encore de ceux qui croient ce qui est ecrit dans le journaux!
— Elli ka ihbha klha — Ka yikhliha klha Qui veut tout — Laisse tout
— Amma mno mno — Amma klo klo Ou rien-rien — Ou tout-tout
II ne faut pas passer d'une extreme a l'autre, en toutes choses il faut savoir mesure garder. C'est la regie d'or de la conduite et elle est valable dans tous les domaines; comme par exemple en matiere d'education quand on reproche aux parents de passer d'une severite trop poussee a une indulgence qui ne vas pas moins loin. Le plus remarquable est que meme en matiere religieuse on n'appreciait pas que le mecreant d'hier soit le hassid d'aujourd'hui faisant la morale aux autres. La sincerite de tels sauts etait mise en doute, on exigeait au moins que le nouveau rabbi fasse ses preuves avant ses remontrances.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. 
רבי דוד חיים שמואל חסן.
יצא בשליחות ירושלים לפי יערי, הוא הינו יליד סאלי והדבר מסתבר כי הוא עלה עם רבו אוהח"ק לארץ ישראל ונשאר ללמוד בישיבתו בירושלים, " כנסת ישראל ". תקופה מסוימת שהה כרב באלכסנדריה. יצא עם בנו, רבי שלמה לליוורנו, בה נפטר בשנת התקמ"ה.
בנו הוא חתנו של רבי יום טוב אלגאזי
חיבוריו
מכתב לדוד – על הרמב"ם
קדשי דוד – על הש"ס
רבי חייא דיין.
יליד ירושלים, מבני דיין בסוריה המתייחסים לדוד המלך, רבי חייא הוא משלוחי חברון. בחברון היו מספר ישיבות של רבי עמרם בן דיוואן שאף הוא נשלח למרוקו ונפטר בוואזאן. קרוב לוודאי שבשליחותו הגיע גם לסאלי, כי ישנו חדר על שמו בסאלי כנזכר לעיל.
רבי חייא דיין ישב בסאלי, אליה הגיע בשנת התכ"ה ונפטר במקנס.אצלו למד רבי חיים בן עטר הזקן.
רבי יהודה בירדוגו.
נשלח למרוקו על ידי קהילת טבריה בשנת התרל"ו. בפנקסו כתב שהתאכסן בעיר סאלי בעת שליחותו "…בעיר סאלי אצל הרב יוסף אדהאן הי"ו ".
רבי יוסף ארוואץ
יליד העיר רבאט, עלה לארץ ישראל ונתיישב בעיר חברון, שימש כאב בית דן הספרדים ביפו. הופיע בעיר סאלי כשד"ר בשנת התרמ"ב, כך נמצא באיגרת מתקופה זו.
רבי מימון אזולאי
נשלח בשליחות ירושלים בשנת התנ״א לסאלי. בשובו לירושלים, העיד בפני הרבנים על עובדיה אלפנדרי שיצא למרוקו לעסקים ונהרג.
עדות זו נמסרה, כדי להתיר את אשתו מעגינותה. אל רבי מימון הגיעו יהודים מסאלי ביושבו שם וסיפרו לו שעובדיה נהרג ע״י ערבים בין אלגאזין לשישוואן. הוא בדק הענין ומצא את העדות אמיתית.
רכי רפאל ביבאס
עליו כתבנו בפרק חכמי סאלי. נולד בשנת התר״ך.
עלה לטבריה ויסד בה תלמוד תורה הראשון בארץ ישראל בעת האחרונה. בשנת התרפ״ג יצא למרוקו לגייס כספים, שם שהה 7 שנים.
נלב״ע ב- ב׳ בתמוז התשי״ג ונקבר בטבריה. (חותמו מופיע ב-״ספר טבריה״).
רכי רפאל ב"ר ישראל הלוי
נשלח לקהילת סאלי כשד״ר בשנת התקפ״ז. באיגרת שליחותו, עליה חתומים חכמי ארץ ישראל, מתואר המצב הקשה השורר בארץ ישראל, הדלות המחסור ומסירות הנפש של ההוגים בתורה העוסקים בישובה של ארץ ישראל.