אלי פילו
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Música Andalusí – Núba Al-Istihlál
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Música andalusí – Li Habibi
קריאה בתורה אצל י.מרוקו-מפטיר והפטרה בראשית
מפטיר והפטרה פרשת בראשית בנוסח יהודי מרוקו
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
ישעיה הכהן
. תחילת המאה ה-18. מחכמי מראכש, ומתלמידי רבי אברהם אזולאי. נמנה עם רבותיו של רבי שלום בוזאגלו, בהקדמה ל " מקדש מלך ". שם נזכר בברכת המתים משמי, נפטר לפני התק"י.
כליפא בן מלכא.
בערך המאה ה-17. בספר " מאור ושמש " כתוב : " וכבר נתעורר בזה מור זקינינו ריש מתא וריש מתיבתא, פטיש החזק, עמוד הימני, הרב המובהק הדר חסידים, כבוד הרב רבי כליפא בן מלכא זצ"ל בספרו הבהיר " כף נקי " עדיין בכתב יד. ושם האריך חמעניתו.
לפי בן נאיים, ספר זה הוא פירוש על התפילה, החיד"א כתב בעניין הלכי מסויים : " וראיתי בכתבי החכם החשוב החסיד המלומד בנסים כבוד הרב כליפא בן מלכא ז"ל מעיר אגאדיר, הוא אבי אמו של ידידי המשכיל כבוד הרב שמואל הכהן נר"ו.
מאיר די אבילה.
1700 בערך. מחכמי צפרו, תלמידו של רבי משה בן חמו, חיבורו " קבוץ גלויות " שהוא פירוש למאמרים ופסוקים, מכיל גם דברי קבלה. הספר נדפס בפאס. רבי מאיר הריץ שאלה אל רבי יעקב אבן צור, כדי לברר מנהגי קבלת שבת של אביו.
מנחם עטיאה בן רבי יצחק
, בערך 1700. לפי בן נאיים, תואר כ " שר בית הזוהר ", וחיבר פירוש על התורה. ראיתי ספר דרושים שנדפס בירושלים בשם " נר המערב " חלק ג', והוא מכיל מעט דברי קבלה, המחבר מכונה " ראש על ארץ תיטואן "
לפי הקדמת רבי יעקב בן יוסף כלפון, נדפס הספר לפי העתקה שנעשתה בשנת תר"ו. מתוך כתב יד מטושטש.
מסעוד אלחדאד.
בן דוד הכהן. מרוקו. נמנה עם גדולי החכמים בירושלים, ואף זכה לעמוד בראש ישיבת " בית אל " חיבורו הקבלי : " שמחת כהן, ירושלים, שאלות ותשובות בקבלת האר"י. בראשו נדפס לראשונה " דרוש חפצי בה' " של רבי יוסף טבול, שהיה תלמידו של האר"י, יש המייחסים את הספר לרבי חיים ויטאל, והרחבה על כך בספרו של רבי חיים " ספר החזיונות ".
כן נדפס ספר דרושים שלו בשני חלקים. חלק ראשון נקרא " כח מעשיו הגיד לעמו " וחלק שני " בן מכבד את אב " . הספר מכיל גם שאלות ותשובות אינו קבלי. ברם מובאות שאלות שנשאלו בבית המדרש " בית אל " ועניינן קבלי.
מסעוד בן בוזיד.
ב " מאור ושמש " כתוב …" קדמון מצוחצח צח, והם הם שרמז המשורר מסעוד בן בוזיד ז"ל בבקשתו " נראה אפוא שמשורר זה היה מקובל, לפחות בעל ידיעות קבליות. אכן דוד קורקוס כותב עליו שהיה מקובל, שחי כנראה בסאפי.
מסעוד בן טביב.
ראה " מאור ושמש "
מסעוד בן מרדכי ביטון
. ראה " מאור ושמש "
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.
כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.
סימן נא
למעלת החכם החוקר הנכבד, כמוה"ר שלום הלוי ישצ"ו.
שלשום הגיעני מכתבו עם סך ארבעים צורום, על ידי ציר אמונים כה"ר שמואל עטייא בי"ו, ואני תכף לקבלת מכתבו הראשון, נגשתי אל העבודה, ולא יכולתי להשיג משום אחד מבעלי בתי הכנסיות שום שטר מקנה, כי כולם אמרו, צריכים לזה חיפוש מחפוש, ואפשר שלא ימצאו, כי כולם ירושה להם מאבותיהם, ובכן אספתי המעומרים של כתבים בלויים הנמצאים תחת ידי ומלוחות הכתובים משני עבריהם בכתב יד ישן נושן, התוליים באיזה בתי כנסת.
גם מפי זקנים ישרים ונאמנים, וסידרתי הכל על נכון, כאשר עיני קדשו תחזינה, בהדוגמא הזאת הראשונה, ואם תיטב ביעיניו, אמשוך עוד את דרכי כמוה, ואם יש בה חסרון יודיעני. ומה שכתב כבודו, שאוסיף עוד לתאר צורת הבית ותכונתו ומוצאיו וכו…
כי כן יעצהו הרה"ג כמוהר"ר וידאל הצרפתי ישצ"ו, ולידו אשלח כל המכתבים, כן אעשה בע"ה, ואך לא יאיץ ולא יגוש אותי כבודו למהר עבודתי, כי איש מהיר במלאכתו, לא תכון בצדק עבודתו, ובכן לאט לי, וה' יעזור לי. וזה יצא ראשונה :
1 – בית הכנסת הנקראת עתה על שם הרה"ג כמוהר"ר ברוך טולידאנו זצ"ל, ובפי מתי מעט, על שם כמוה"ר שמואל טולידאנו ישצ"ו, שהוא ראש לחברת גומלי חסדים תכב"ץ, היא עליה שעולין לה בעשר מעלות ועשויה כמין גם, צדה האחד בנוי על גבי מבוי קטן, שממנו נכנסים למבוי הגדול הנקרא מבוי לברגא ( מלה בערבית, והיא מגדל בעברית, על שם מגדל ישן שיש בסופו, העשוי לשמירת העיר בזמן הקודם.
וצדה השני בנוי על בית שער ובית התבשיל של החצר הראשונה שבפתח המבוי הקטן הנזכר, ובתוך הבית שער עומדים מדרגותיה, ועוד נמשכת על גבי בית שער של חצר אחרת הסמוכה לחצר הראשונה מאחריה, ואותו ההמשך הוא מיוחד לבדו, כמין חדר קטן, בכפה כמין קשת על פתחו, ושתי דלתות ומנעול, והוא גם כן בכלל בית הכנסת.
וכאשר נכנסים לבית הכנסת, נמצא החדר לצד שמאל, ובית הכנסת לצד ימין, ויש בה שני היכלות לספרי תורות ולספרי דפוס הבלויים, אחד עומד לצג דרום, נוכח החדר הקטן, ואחד עומד לצד מערב, וחלוק לרוחבו בשתי חלונות עשויות להאיר, הנשקפים למבוי לברגא הנזכר.
ובצד מזרח יש גם כן הרבה חלונות להאיר, נשקפים לרחוב גדול, וכן בצד מערב יש הרבה חלונות, נשקפים לשתי החצרות הנזכרים, וכל החלונות עשויות בלי סדר ובלי שום תואר, רק נקבים נקבים, מהם מרובעות ומהם ארוכות וצרות, ויש מהם בלא דלתות.
ויש מהם דלתות עשויות מחתיכות לוחות פשוטות בלי מנעלים, רק חתיכות עץ קטנטנות, עשויות כקולמוס משני עבריהם, תקועים במסמרים בצדם, שעל ידם הם נסגרים, ועוד יש בצד מערב חילון גדול נשקף על גג החצר החיצונה הנזכרת, אשר ממנו עולים בסולם קטן אנשי החצר ושמש בית הכנסת לגגות, להטיחם ולסודם בסיד מפני הדלף.
התיבה, היא של עץ מטלטלת, ארוכה וצרה, ועליה קובה של עץ, ופרח של עץ בראשונה, עומדת בין שתי קרנות, הגם נוכח החדר הקטן הנזכר, פני החזן לצפון, ואחוריו לדרום, גם התיבה וההיכלות הם בלי תואר ובלי הדר.
בתקרה תלויים הרבה כוסות גדולים, בשלשלאות של נחושת, רובם בכף היד של נחושת בראש השלשלת, ויש עוד עם ביצה בת היענה רקנית נקובה, אחוזה בחשוקי נחושת קלועים במקלעות פרחים ותמורות, הכוסות הם לעילוי נשמות שמביאים משפחת המת אחר פקידת שנתו, ובאמצע התקרה, יש כעין קובה עשויה מבנין, ומוקפת חלונות לגג.
ובאמצעה, תלוי פנס גדול עשוי מבדיל, מוקף זכוכית מכל מין צבע, וכתוב עליו באותיות כגולות, באשורית יפה שהוא לעילוי נשמת התה"ק, הרשב"י ורמב"ה זיע"א, ואת הכל מדליקין בערבי שבתות ויום טוב ובמוצאיהם, ובשני ובחמישי, ובכל יום שאין אומרים בו תחנון.
הפנס, מדליקין בשעות שמתנדבים האנשים ונשים לעילוי נשמת הצדיקים הנ"ל, והכוסות ממלאים אותם מים עד חציים, ונותנים בהם שמן זית, ומדליקין אותם בפתילות של פשתן ושל קנבוס, הפתילות עשויות כמו קמץ הפוכה, תחתיה עב ועגול שתהא נוחה לעמוד על השמן.
והזנב היוצא מאמצעה הוא שמדליקין, אלו הפתילות עושין אותן הזקנות, ולפעמים השמשים. ועוד יש בה ארון גדול, קבוע בקרן צפונית מערבית, שהוא אוצר כל הכלים הצריכים לבית הכנסת, סל של פתילות, אגודות פשתן וקנבוס, סל של שעוות, כד של חרס לשמן זית, קערה של חרס עם כף גדול של בדיל, לתת בו שמן בכוסות.
שמרטוטים ובלאות לקנוח יד השמש, מטאטים, מסמרים, סכין בלויה לכריתת השעוות, גם נר חנוכה, מעילים ומטפחות של ספר תורה שבלו, טליטות ותפלינות בלויות, כוסות ושלשלאות שנשברו, וכל היוצא בזה.
ובתוך החדר הקטן בפנה אחת אצל המזוזה מימין, עומד כסא גדול וארוך, ארבעה עמודים עגולים תקועים בארבע קצותיו, אחוזים למעלה בזר של עץ, ועליהם קובה של עץ, הכל מעשה אומן מפותח בציצים ופרחים, והוא עשוי לכלות לנשאן בו ביום חתונתן.
לאחר שבע ברכות, מבית אביהן לבית החתן, וכל בית הכנסת גם החדר הקטן, מלאים ספסלים של עץ, ארוכים ורחבים כי הישיבה עליהם היא בקפול הרגלים תחת העגבות, מהם קבועים במסמרים עם הכותלים, ומהם מונחים באמצע, ולכלם אין שום תואר והדר, ויש מהם שמקובל בידם שישבו עליהם רבנים גדולים זה מאות בשנים.
והזקה והיושן מחופפים עליהם, ומטילים על גבם טלאים טלאים של עץ עם טסי ברזל, ועדין נדים ונעים, וקול שריקות כצרעה משמיעים, ויש ספסלים שעליהם מוצעים מחצלאות כמדתן, ויש לבדים ויש כרים, הכל בלוי מזוקן.
התקרה עשויה מקורות ארזים ארוכים מרובעים, ועליהם לוחות דקים. ועל הלוחות מעזיבה עבה, מעפר וסיד ואבנים דקים, וקרקעית הבית כנסת מרוצף באבני בנין פחותי ערך, ויש בה הרבה חפירות מלאות עפר, ומערב שבת לערב שבת מכבדין ומרבצין אותה, כל כתליה מבית ומבחוץ מסוידים בסיד לבן, אין בה שום משיחה בששר.
זמן הוסדה, חפשתי ומצאתי על חתיכת נייר דבוק על לוח עץ, שארית פליטת נייר גדול שהיה דבוק על אותו הלוח ותלוי בבית הכנסת הזאת, זמנו תשרי תקצ"ט לפ"ק , והוא בלשון ערבית, והעתקתיו לך לעברית, וזה תוכנו : אבותינו סיפרו לנו, שזאת בית הכנסת נתייסדה בתחילת האף הששי, על ישי משפחת בני " דאווד אוחיון ", עדיין מהמשפחה הזאת קיים בעיר, וכלם מתפללים בה.
שברחו מכפרי המדבר סחרא מפני חמת המציק שכנינם הרעים, ובאו למכנאס הם וקרוביהם, ראש המשפחה היה שמו יעקב, ובנו בית הכנסת הנזכר, עם הסמוכה לה, אשר שניהם היו רק אחת, ונחלקו לשתיים, ונשארה בידם וביד זרעם עד שנת רנ"ו ליקב לפ"ק, שבאו הרבה אנשים חכמים ונבונים מגלות ספרד, וקנו מהם חציה.
והיו הם מנהיגיה וחזניה, עש שנת ש"ץ לפ"ק שנפלה כלה מםני הרעש שהיה בליל ט" באב, ונתפזרו קהליה לבתי כנסיות אחרים, ובשנת או"ת הברית לפ"ק באו אבותי הראשונים כמוהר"R יוסף טולידאנו, ושני בניו כמוהר"ר דניאל וחיים זיע"א, שהיו מגלות קשטילייא, ונתיישבו בפאס קרוב לעשרים שנה, ומפני המחלוקת באו למכנאס.
וקנו הבית כנסת הזאת כמות שהייתה נפולה, וחדשו אותה כמות שהייתה מקדם, וכל בני קהלה. על כן יכולתי להעתיק מהחתיכה הנזכרת אחר עמל רב ותלאה עצומה, וחבל על דאבדין. ועם כל זה, אחר עומק המחשבה, וכפי מה ששמעתי מפי הזקנים, נוכל לגמור הדבר בכי טוב על פי השכל הישר, והוא, וכל בני הקהלה הראשונים, חזרו להתפלל בה כמקדם.
ואך הרבנים הנזכרים, הם שהיו מנהיגים אותה בכל דבר, והם הורישוה לבניהם, ובניהם לבניהם, עד הרבנים הגדולים והעצומים כמוהר"ר יעקב, הידוע בשם מהרי"Y ( ראשי תיבות מורינו הרב רבי יעקב טולידאנו זיע"א, ואחיו כמוהר"ר חיים, הידוע בשם מהרח"ט ( ראשי תיבות של, מורינו הרב רבי חיים טולידאנו זיע"א ) בני כמוהר"ר משה זיע"א, שהם דור ששי לכמוהר"ר יוסף הנזכר.
ומפני איזה סכסוך שהיה ביניהם, חלקוה לשניים, בכותל מפסיק בין צפון לדרום, וקבעו מדרגות אחרות בתחילת הכניסה למבוי מקוה טהרה, מצד ימין, לעלות בהן לשניה, שנפלה בחלק מהרח"ט ה נזכר ז"ל. ובית הכנסת שאנו מדברים עליה נפלה בחלק מהרי"ט הנזכר, הוא ושני אחיו כמוהר"ר ברוך, וכמוהר"ר אהרן זיע"א, והם הורישוה לבניהם, ובניהם לבניהם עד הדור הזה. שזרעם הם בעליה ומנהיגיה, ואין לשום משפחה אחרת חלק ונחלה עמהם.
שלוחי צבור שבה עתה, הם : כמהר"ר שמואל טולידאנו ובנו יחידו כמהר"ר אברהם ישצ"ו, והחכם הותיק כבוד הרב יוסף טולידאנו הי"ו, אחיו של הרב שמואל הנזכר, ובנו הרב יעקב, והחכם החשוה והכולל כמוהר"ר מכלוף טולידאנו, הוא בעל אחותי מרת מירא מב"ת, בכבוד הרב משה הי"ו, והחכם החשוב והכולל כבוד הרב משה טולידאנו בן הרב יוסף ז"ל.
כלם עוזרים זה לזה. והקהל שבה מתפללים, הם קרוב למאתיים נפש, ממשפחות שונות ומנהגי תפלתם הם כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר. הבית הגדול והקדוש הזה שמש ישיבה גם כן לרבנן ותלמידיהם, ויצאה ממנו תורה ויראת שמים בכל דור ודור, מיום שנתחדש על ידי הרבנים הקדושים. כבוד הרב יוסף ובנין הנ"ל, ואפשר גם קודם להם.
והם וזרעם אחריהם הרביצו בו תורה ברבים, וגם אבותי הקדושים, כבוד הרב זכרי בן משאש, ובנו כבוד הרב מרדכי הצדיק, ובנו כבוד הרב שלום, וכבוד הרב דיד זיע"א, הרביצו בו גם הם תורה ויראה, רבות בשנים, וכמו כן עוד דודי הרב דוד הנזכר, בריש חידושיו למסכת ביצה.
זה מה שנתחדש לי בלמדי עם התלמידים בבית הכנסת הידועה הנקראת על שם הרב הקדוש מור זקני אבי אבי אמי, כבוד הרב ברוך טולידאנו זיע"א, וכמו כן עוד במקומות אחרים, והאחרון הגדיל, הוא מור אבי הרב הקדוש חיים משאש זיע"א, שהרביץ בה תורה ויראת חטא למאה וחמישים תלמידים במשך ארבעים שנה ויותר, בימים ובלילות.
וגם הוא בה למד מנעוריו אצל אחיו הנזכר זיע"א, וגם עתה בה לומדיםבני הישיבה הגדולה שבעיר אצל אדמו"ר כבוד הרב חיים בירדוגו, בימים ובלילות, יהי רצון שזכות קדושתה תעמוד, שתצא ממנה תורה ויראה עד כי יבא שילה בב"א.
זאת תורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומבואיו וכל חקתיו וכל תורותיו, ובטחוני חזק, שיהיו דברי אלה לחן ולכבוד בעיני כבודו, והנני מחכה לתשובתו הרמתה, תכף לקבלה, למען דעת איך למשוך עוד את עבודתי, ושלום.
הצעיר אני היו"ם ס"ט.
המשך
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient
installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.
Ces rabbins ne manquent pas, par ailleurs, de composer des poèmes spécifiques aux principales fêtes religieuses (Pessah, Souccot, Chavouoth). Et ces poèmes deviennent partie intégrante du rituel. Les fidèles les connaissent par cœur parce qu'ils reviennent dans les oratoires année après année et qu'aucun office n'est envisageable sans que le public les reprenne en chœur. Il n'est pas rare que le poète lui-même prenne l'initiative de chanter à la synagogue le poème dont il a achevé la composition la veille même. C'est une tradition spécifique au judaïsme d'Orient. Elle est inimaginable dans les milieux du judaïsme occidental. Hanania Dahan, qui a analysé l'ensemble de ces poèmes circonstanciels, écrit :
Les juifs du Maroc sont probablement les seuls dans l'histoire des communautés juives à posséder des poèmes et des chants spécifiques aux fêtes du calendrier hébraïque, mais également à des événements familiaux comme la bar mitzva ou le mariage
Cet auteur raconte qu'un jour, alors que le grand rabbin du Maroc, Raphaël Encaoua, observait un deuil – il venait de perdre son épouse -, les responsables de la synagogue décidèrent, par égard pour la douleur de leur chef spirituel, de ne pas entonner le chant spécifique à cette journée de fête. Le rabbin se dressa alors au milieu de la synagogue : « Que se passe-t-il donc ? Pourquoi ne chantez-vous pas le chant de la fête conformément à la tradition ? Le deuil qui me frappe est une affaire personnelle.
La fête, elle, doit être fidèlement observée comme à notre habitude
Il arrive aussi que le poète-chantre improvise au cours de l'office un bref chant d'hommage à telle éminence appelée à la lecture de la Loi, à tel rabbin guéri d'une maladie ou de retour d'un long voyage. Des poèmes circonstanciels sont également chantés à l'occasion d'une bar mitzva, d'un mariage ou de la brève cérémonie au cours de laquelle on procède à la nomination d'une fille qui vient de naître au sein de la communauté. Ces chants – dont la tradition s'est aujourd'hui définitivement perdue dans toutes les diasporas marocaines en Europe et outre- Atlantique – ont pour objectif de souder une communauté, de faire oublier les querelles et les fâcheries qui peuvent éclater entre ses membres. Il s'agit de dire aux uns et aux autres que chacun est responsable pour tous au sein de la collectivité. Il s'agit enfin d'insuffler à chacun l'espérance en des jours meilleurs et la foi en l'arrivée du Sauveur.
Mais de mémoire d'homme, aucun de ces poètes ne se livra jamais à des œuvres de satire ou de moquerie. Ni humour ni ironie. Ni persiflage ni dérision. Ni railleries ni frivolités. Ils laissent volontairement à d'autres le genre léger et mordant. Ils n'ont recours ni à des jeux de mots ni à des formules percutantes contre leurs ennemis. Leurs principes religieux et moraux leur font sans doute considérer que la grivoiserie est inconvenante. Que l'humour est incompatible avec le service de Dieu. Aucun de ces poètes ne s'est autorisé à imiter dans sa propre communauté ce que des hommes comme Yehouda Halévy ou Salomon Ibn Gabirol se sont permis de faire dans la leur. Par exemple, se moquer de leur propre pauvreté et de leur misère. Ou bien des dignitaires et des hommes de pouvoir qui les méprisent. Ou encore des gens d'argent eux lorsqu'un pauvre se présente à eux. Pourquoi ? Parce que l'heure n'est pas à la dérision ni aux plaisanteries légères. Elle n'est pas au rire non plus. Plaise au ciel qu'elle ne soit pas à la tristesse, à la dépression et à la désolation ! Parce que l'homme a autre chose à faire dans ce monde. Parce que les psaumes du roi David ont définitivement et une fois pour toutes interdit aux juifs de s'associer à la compagnie des bouffons
Dans le panorama poétique des juifs du Maroc, deux noms vont s'illustrer en particulier. Ils occupent, en raison de la qualité de leurs œuvres, de la puissance de leur inspiration et du rôle qu'ils ont joué, une place à part dans le panthéon de cette poésie.
Curieusement, comme le poète qui nous intéresse spécialement dans ces pages, ils se prénomment tous deux David.
Un prénom prédestiné ?
……suite
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
ה׳לגיון׳ על שלוש החטיבות הנפרדות שלו — אחת בכל אחת מארצות המגרב — קיבל הוראה לסייע לרשויות המקומיות כדי ׳להקל בביצוע כמה משימות/ כגון הפיקוח על האספקה או המאבק בשוק השחור. יהודים לא התקבלו לשורותיו, אבל ה׳לגיון׳ נפתח לכל תומכי המשטר החדש, ובתוכם גם מי שלא שירתו מעודם בצבא: לפיכך מנה ארגון זה, באלג׳יריה בלבד, כ־150,000 חברים מכל שכבות החברה, מתוך אוכלוסייה אירופית שמנתה קרוב למיליון תושבים:
בצמרת ההירארכיה הלגיונרית עמדו גנראלים שקיבלו את משכורתם הרגילה, למרות היותם בפנסיה. מדי חודש הזרימה וישי ל׳לגיון׳ הצפון־אפריקאי סכומי עתק למימון תעמולה אדירת ממדים, השליחויות השונות ואף שעות הנוכחות בסניפים השונים, שהתמקמו במשרדים מרווחים, במקומות מרכזיים, לעתים בתנאי מותרות.
ליתרונות חומריים אלה הוסיפו לחברי ה׳לגיון, כמו לאנשי המליציות (.S.O.L), את ההנאה שבקבלת סמכות שהעמידה אותם מעל לבני־תמותה שלא לקחו חלק בארגון המקודש. נידוי היהודים הספיק כדי לתת ללגיונרים הפשוטים את ההרגשה שהם השתייכו לבכירי האומה.
ביוזמתו של שר הפנים פושה, שביקורו באלג׳יר במארס 1942 עורר הדים רבים, החליטה ממשלת וישי, בסוף 1941, לגייס מקרב ה׳לגיון׳ יחידת־עלית ׳מהפכנית׳, ׳מליצית׳.Service d'Ordre Legionnaire) S.O.L) — המהדורה הצרפתית של ה׳אס אס׳ הנאצי — אשר, בראשותו של דארנאן, סיגלה לעצמה את השבועה: ׳אני נשבע להיאבק בדימוקרטיה, בפורשים הגוליסטים ובצרעת היהודית׳.
בצפון־אפריקה נמנו אנשי ה׳מליציה׳ עם המתנגדים הפעילים ביותר לנחיתת בעלות־הברית באלג׳יריה ובמארוקו. גם במשימה זו, כמו באחרות, קיבלו עזרה רבה מצד ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ אשר, מכל מפלגות הימין הקיצוני שקמו לפני המלחמה, התבססה ביותר בזכות הקשרים הנסתרים למחצה שהתפתחו בין אנשיה לבין ועדות שביתת־הנשק הגרמניות ועם כמה מאנשי השלטון המרכזיים. בשל עמדת־כוחה זממה ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ במארוקו קשר נגד נוגס בספטמבר 1942. הלה חמק בנס מהתנקשות בחייו והשיג מלאוואל את השבתו לצרפת של אחד מן האחראים על הסניף של ^־.P.P.F במארוקו.
פרט למפלגה זו ולשאר הארגונים הצרפתים מסוג זה, היו גם גופים פאשיסטיים איטלקיים בתוניסיה וסניפים של המפלגה הפאלאנגיסטית במארוקו ובמחוז אוראן הם המרו באופן גלוי על הכיבוש האיטלקי והספרדי, בעקבות הניצחון הגרמני.
הפאלאנגה, שרוב חבריה היו ממוצא ספרדי, השכילה למשוך אל שורותיה גם צרפתים רבים, ובתוכם ראש־העיר סידי־בן־אל־עבאס, ל׳ בלה.,
התרבות הארגונים האלה לא היתה הדרך היחידה שבה ביטאו המתיישבים האירופאים בצפון אפריקה את תמיכתם הבלתי־מסויגת ב׳מהפכה הלאומית׳ ובמדיניות שיתוף־הפעולה שלה עם מעצמות הציר. יש להוסיף עליהם את העיתונות — שטוהרה מעיתוני השמאל והיהודים — אשר במשך עשרים ושמונה חודשים עסקה בשטיפת מוחין אידיאולוגית מתוך צייתנות יתירה להנחיות שירותי התעמולה של וישי. והרי עיתוני צפון אפריקה לא הסתפקו בהפצת מידע מצונזר ו׳מעובד׳ כראוי: הם התירו רסן לכותבי טורים חסידי וישי ומשתפי־פעולה קנאים ביותר, כגון אנדרה ניקולאי וסזאר פילורי ב׳דפש טוניסיין׳(De'peche Tunisienne), פיאר־ לואי גאן ב׳דפש אלג׳ריין׳(De'peche Alge'rienne), אלקס דלפרון וסטפאן לאנזאן ב׳אקו ד׳אוראן׳ (.(.Echo d'Oran
אשר לאוכלוסייה המוסלמית, היא נקרעה בין הנאמנות לנכבדיה — שנמשכו אל האופי הפטרנאליסטי והמסורתי של המשטר החדש— והאקטיוויזם הפרו־גרמני של יסודותיה הלאומניים. בין שני הקצוות האלה נמצא המון אדיש למדי של בעלי־מלאכה ואיכרים זעירים שהופתעו תחילה מהיקף התבוסה הצרפתית וציפו לרגע שבו ׳אל־חאג׳ היטלר׳ ישחררם, בטרם שקעו חזרה אל תוך דאגותיהם החומריות, שהלכו והחמירו.
מצב זה היה מקור לדאגה רבה לשלטונות, שהחשש מפני התקוממות כללית בשלוש ארצות המגרב הדריך את מנוחתם במשך כל ימי המלחמה. מכאן המאמצים שנעשו אצל הממשלה האמריקנית כדי להשיג אספקת סוכר ותה אנגלי — המשקה הלאומי במארוקו — לשימוש אוכלוסיית הילידים: מכאן גם דביקותו של ויגאן בהצלחת המשא־ומתן שניהל עם קונסול ארצות־הברית באלג׳יר, ר׳ מרפי. גרמניה ורק גרמניה, הסביר שוב ושוב לדיפלומאט האמריקני, תפיק תועלת מהתפוררותו הכלכלית של המגרב ומן הזעזועים הפוליטיים שיכולים לנבוע ממנה. היא תגרום בהכרח נזק שלא אפשר יהיה לתקן לנוכחות הצרפתית באיזור.
מקור נוסף לדאגת השלטונות הצרפתיים היתה התעמולה הגרמנית. לאחר הפוגה של כמה שבועות עם שביתת־הנשק, שבו שירותי התעמולה הגרמניים וחידשו ביתר שאת את פעולת ההסתה שלהם במגרב מעל גלי־האתר ובעיתונות, ואף במימונן של קבוצות קיצוניות אלה או אחרות.
שידורי הגרמנים, שכוונו מאז התבוסה אל עבר צפון־אפריקה דרך תחנת הרדיו של פאריס, הרבו בדברי תנחומים על כוחה של צרפת, בין אם בערבית מגרבית או בברברית, אך יחד עם זאת נמנעו מלהדיח את האוכלוסייה למעשה התמרדות ממש. הם שקדו בעיקר על החדרת הרעיון של ניצחון קרב ובא של הרייך השלישי, אך הם שמו לעצמם בתור מטרה מרכזית את היהודי ואת האנגלי, שהוצגו בתורת אויבים משותפים לעולם הערבי־איסלאמי ולגרמניה. בהשפעת שידורים אלה חוברו שירים רבים בכפרי צפון אפריקה, שבהם הועלה שמו של היטלר, אגב כינויים כגון ׳אריה׳ או ׳בן־האריה׳, ׳עתיר־נצחונות ונדיב־לב׳. הוא הוזמן לבוא כדי ׳לשחרר את העמים האומללים מן הדיכוי האכזרי׳.
מאידך גיסא, שחררו הגרמנים מאות אסירים פוליטיים צפון־אפריקאים שהוגלו בצרפת בתחילת המלחמה. במחנות של שבויי המלחמה (שבהם נכלאו ביוני 1940 60,000 צפון אפריקאים), הם הוציאו עיתון בשפה הערבית, ׳ליסאן אל־אסיר׳(׳קול האסיר׳), שנועד לחיילים המגרבים השבויים. אולם הידיעות על המשמעת החמורה שבה היו נתונים השבויים, נוסף על המחסור במזון והעונשים הפיסיים שסבלו מידי משגיחיהם הגרמנים, לא אחרו להגיע בדרך עקיפין למגרב! וכפי שציין מושל מחוז מארניה, הותירו ידיעות אלה, שלא החמיאו לגרמנים, ׳במבוכה את נתינינו, שכן בזמן האחרון, בלי ליהפך לאנטי־צרפתים בשל כך, הם התרגלו ללא מאמצים יתרים לרעיון שאולי יתמזל מזלם ויעברו תחת שלטון הגרמנים הנועזים והאנטישמים׳.
אולם חרף ניגודיה, שנבעו בחלקן מהתפתחות היחסים בין וישי לברלין, הצליחה התעמולה הגרמנית לעשות נפשות בקרב חוגי הלאומנים בצפון אפריקה — פעילי ׳מפלגת העם האלג׳ירי׳ או ריפורמיסטים דתיים באלג׳יריה, חברי ה׳דסתור׳ הישן וה׳ניאו־דסתור׳ בתוניסיה, ואפילו אצל מקורבי הסולטאן של מארוקו, דרך המפלגות הלאומניות שבמארוקו הספרדית, בהנהגתם של אבראהים אל־ואזאני ועבד אל־חאלק תורס, שפעלו בגלוי למען מעצמות הציר. עבור חוגים אלה ועבור העלית הפוליטית המגרבית, הוציאו הגרמנים לאור בפאריס כתב־עת בערבית ובצרפתית, ׳אל־דוניא אל־ג׳דידה׳, שהופץ בד בבד עם השבועון הברלינאי, ׳אל־ג׳היר׳.
לבד ממפלגות אלה, שראו בגרמניה ההיטלרית את חוד החנית של המאבק האנטי־קולוניאלי, היו גם יסודות שדגלו בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית, כגון ׳הוועד המוסלמי למען צפון־אפריקה׳, מיסודו של האלג׳יראי מוחמד אל־מהדי אל־אח׳דר ו׳איגוד העובדים הצפון־אפריקאים׳ של בן־ארצו עמר חידר, וכן גופים אחרים שהיו פרי יצירתם של סוכני־חרש גרמנים, או סעיפי־סעיפים של ארגונים פאריסאים שסגדו להיטלר, כגון ׳חזית העבודה החברתית׳(Front Social du Travail), של מארסל דאה, או ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ של ז׳אק דוריו.
אולם לא עלה, למעשה, בידי החוגים הקיצוניים להשפיע אלא במעט על ההמון המוסלמי שאהדתו לגרמניה נותרה על־פני השטח בלבד. בהיותם נרדפים בידי המשטרה הצרפתית וסובלים מהסתירות הפנימיות של מדיניות גרמניה כלפי ארצות ערב בכלל וכלפי צפון אפריקה בפרט, לא הצליחו חוגים אלה להצמיח מתוכם מנהיגים מקומיים — לא במארוקו ולא בתוניסיה — בעלי שיעור קומה דומה לזה של אל־חאג׳ אמין אל־חוסייני או של רשיד עלי אל־גילאני, אשר, בחיפוי המסיבות הפוליטיות המיוחדות ששררו בארץ־ישראל ובעיראק, ידעו להשתמש ברגשות ההמונים בתור מנוף רב־עוצמה להתססת הרוחות נגד היהודים ונגד בריטניה. אולם, עם כל הסתירות והמגבלות שבו, התאים הלוך־הרוח שרווח בקרב האוכלוסייה המוסלמית בצפון־אפריקה למגמה של שיתוף פעולה גלוי עם הגרמנים, ששררה בחלק זה של האימפריה הצרפתית. ימים ספורים לפני נחיתתם של בעלות־הברית ערכה אלג׳יר, שהיתה לקרקע פורה מאין כמוה לתורה הפטניסטית, קבלת פנים נלהבת ביותר לאדמיראל דארלאן — יורשו הנבחר של המרשאל פטן — שהגיע בליווי הגנראל הגרמני פאן פוגל, יושב־ראש הוועדה של שביתת־הנשק שישבה בוויסבאדן.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
סיפורו של ר׳ עובדיה הלוי 
תר סיפורו של ר׳ עובדיה הלוי – הנזכר, המספר בספרו(בתחילת החלק ) כיצד התגלגלה לידיו תשובת ר׳ שמואל בענין עגונה, וז״ל:
לבני האדם, ומצוה לאודועי, גם אלה לחכמים, איך פעם אחת, לדרכי הייתי מהלך מביתי לבית המדרש, תוך שלשים יום קודם הפסח, ועברתי על פתח יה פתוח לרשות הרבים, ונכנסתי באותו פתח לפנים לחצר, שהיה בעל החצר קרוב לי.
ואשא עיני וארא כלי אחד של נחושת שמטילין בו כל השנה מים של הנטילה כים, והיה מלא עפר ממה שכיבדו מקרקע הבית ומן הגגין, ומהחצר, ומן כל המקומות שמכניסים בהם חמץ, שהיה מזומן ומונח כדי להוריק אותו באשפה שברשות הרבים.
״והיה בולט מן העפר שבכלי קצת מנייר אחד לחוץ והשאר היה טמון בעפר ושלחתי את ידי וחטטתי בתוך העפר והוצאתי מתוכו לאותו הנייר, והיתה כתובה פנים ואחור דקה מן הדקה, והיא בלויה ומלוכלכת באותו עפר.
״ותפשתי פעם אחרת, והוצאתי קונטרס אחד כתיבת יד קצת מפשטי התורה וקצת פרפראות שדעת זקנים נוחה מהם, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי אותם לי לשמי, וקיימתי בעצמי מאשפות ירים אביון, שהרימותי אני מהם מן האשפה.
״ואשתומם כשעה חדא על המראה הרעה הזאת, שבודאי אלמלא לא נכנסתי אני לאותו חצר, היתה האשה משליכה ומוריקה לזה הכלי באשפה, והיו הולכים לאיבוד הנייר והקונטריס ח״ו.
״ואז נטיתי לבי לראות בטיבה של הכתיבה הרשומה באותו נייר, וראיתי שהיא כתיבה תמה הדק היטב, ואין בה מעשה יד אומן, והיא פסק אחד של עיגונא. אמנם לא נודע לי מי בעל דברים, ותורתו של מי היא, ואל מי מקדושים תענה.
״וכשקריתי כמעט רוב הפסק מעלה מטה, וידעתי מתוך הדברים שהיא תורתו של הרב הכולל כמהר״ר שמואל פינטו ז״ל, בן בנו של הרב המוסמך הרי״ף ז״ל, לפי שהביא בתוך הפסק דבר אחד ותשובה אחת סייעתא לדבריו משמו, וקרא לו מר
זקני. תשובה זו עליה נסמך ר׳ שמואל נדפסה בשו״ת נבחר מכסף סימן ני.
״ואז ששתי כעל כל הון וכמוצא שלל רב, וכוי. ועתה הנה הבאתי את הפסק הטמון שהוצאתי מן העפר כדי לזכות לבעליו מר שמואל ז״ל, וזכות הרב יעמוד לי. והעתקתי אותו בתוך ספרי, כדי שאם אזכה להדפיס ספרי, אדפיס פסק זה גם כן עמו, שזכין לאדם שלא בפניו״, עד כאן דבריו.
ר' שמואל נפטר בו׳ כסלו שנת תע״ה (1715), ונספד הספד גדול,44 וכה נחרת על מצבתו:
הערת המחבר : בכת״י הספדים של ר׳ שמואל לניאדו (אביו של בעל ״בית דינו של שלמה") מובאים ההספדים שנישאו עליו, לקדושים אשר בארץ עמי 226.
הה על זמן אשר רדף בעוז עד החריב עולם ושם תבל כבר
כי נעדר הדר נקדר אור אשר השיג בשכלו בין מימי נהר כבר
וברוב שלמותו הלא עלה לרום המעלות מכל אשר היו כבר
הדת והשכל וטוב המעשים הם טפחו אותו ודבורו כבר
כל זאת לרב שמואל פינטו עליו במר יבכו תמיד כבר
נתבקש בישיבה של מעלה ו׳ כסלו שנת עת״ה אעלה אל ה׳ לפ״ק.
הידוע לנו ממסורת אבות, בנו של ר׳ שמואל היה ר׳ יוסף פינטו (עליו יסופר בפרק הבא). כמו כן היתה לו בת שנישאה לאחד מראשוני משפחת דוויך הכהן, ־ משפחת רבנים מפורסמת מארם צובה. בנה היה הרב המובהק ר׳ שמואל הכהן זצ״ל.
הערת המחבר : מתור עמוד השער לספר ברכת אליהו (דרושים עה״ת, ליוורנו תקנ״ג), וכך נכתב שם: שחברתי אני זעירא ולא מן חברייא, לא-ל משרת ומכהן, הצעיר אליהו דוויך הכהן נר׳׳ו, בן החכם המרומם המקובל האלהי כה״ר נסים נ״ע, אחיו של החכם השלם כה״ר שמואל נ״ע, אבי אביו הרב המובהק כמהר״ר שמואל נ״ע הכהן הגדול ר״ב כהנ״א, אבי אמו הרב הכולל כמהר״ר שמואל פינטו זלה״ה, ע״כ.
חתנו ותלמידו של ר׳ יאשיהו, היה הגאון המפורסם ר׳ שמואל ויטאל, בנו של ר׳ חיים ויטאל זיע״א. ר׳ שמואל ויטאל הוא אשר סידר הדפיס והפיץ את תורת רבינו האר״י זיע״א, כפי שכתבה אביו, ועליו כתב החיד״א בשם הגדולים, כי על ספרי הקבלה שסידר ר׳ שמואל יש לסמוך. ר׳ שמואל נמנה על רבני דמשק, ובערוב ימיו עקר למצרים, ושם מנוחתו. ר׳ שמואל חיבור חיבורים רבים מאד בנגלה ובנסתר. בספרי דרשותיו מביא פעמים רבות דברים ששמע מחותנו הרי״ף זצ״ל. היה ר׳ משה ויטאל זצ״ל, מרבני מצרים, אשר סידר והוציא לאור את ספר הגלגולים וספר חזיונות הרח״ו.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
ממזרח וממערב כרך ב'
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
אליעזר בשןף אברהם רובינשטיין, שמעון שורצקופ
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן, תש"מ
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
ספר הזוהר היה נפוץ בחוגים רחבים – אף הועמד הזוהר בדרגה שווה לתורה. כל , למשל, הונח בארון הקודש ליד ספר התורה. אף יש פיוט לשבועות שכותרתו " שיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש.
רבים היו קוראים בו לעתים מזומנות במסגרת של חבורות, בהזדמנויות של שמחה ואבל וכיוצא באלה.
למשל רבים נהגו לקרוא את הזוהר דרך קבע במוצאי שבת. אך ישנה בידינו עדות המתארת את מעשי רבי חיים בן עטר בירושלים, אבל היות ולא זכה לישב בה אלא זמן מועט עד שנסתלק לבית עולמו, יש להניח, כי יסודו של מנהג זה עוד בימי שבתו בארץ מולדתו. וכך מספר החיד"א.
" כדי הוינא טליא ראיתי להרב המופלא חסידא קדישא כמה "ר חיים בן עטר ז"ל, שיסד קריאה נאמנה בכל ליל מוצאי שבת קדש מתחילת הלילה עד הבקר, וחילק הלילה לד' משמרות ובכל משמרת לומד משנה וגמרא וזוהר והלכה פסוקה, וכן הוא בכל לימוד מד' חלקים. והיה מיוסד הכל במספר במפקד שמות הקד ותפילות שיסד הרב ז"ל ליחד ולקשר כל העולמות.
רבי שמעון אבן לביא, רבי אברהם אזולאי ורבי שלום בוזאגלו, נמנים עם הפירושים החשובים ביותר שיש בידינו לספר הזוהר. מקובלי מרוקו אך חיברו קונטרסים הקשורים בלימוד הזוהר, כגון רבי שלמה ווענונו ממוגאדור חיבר ספר " תורת חיים ", והוא תיקון לליל הששי לארבעה שבועות שבחודש.
מאמרי הזוהר ותנ"ך ותפלות השייכים קודם הלימוד ואחריו, כאשר נהגו בערי המערב ובאיזה מקומות, כמו שהובא בספר חמדת ימים. אף נתחברו פיוטים רבים לכבוד רבי שמעון בר יוחאי.
ענף פיוט זה חרג מן המסגרת הקבלית, והושר בהזדמנויות שונות. נציין כאן כמה פיוטים. המפורסם ביותר שבהם הוא השיר " בר יוחאי, של רבי שמעון לביא. " רני ושמחי " בעריכת יצחק בו יעיס הלוי ממוגאדור, והוא לקט שירים ובקשות לליל שבת בחורף ולמועדים שונים, מכיל גם פיוטים לכבוד רשב"י.
גדול משוררי מרוקו, רבי דוד בן אהרן חסין, שחי במאה ה-18, אף הוא חיבר " שיר שבח יסדתי בעיר מארויקוס יע"א לכבוד הדרת יקרת הרשב"י ע"ה רמוז בכתר עליון. ומה נאה לאומרו לאחר קיראת האידרא.
אערך אמרים
אערך אמרים / דברים ערבים / לכבוד הוד ישרים / חברים מקשיבים
חברים מקשיבים
אבנים יקרות / מכונים נגד עשרה ספירות/ מאירות ומזהירות / כזוהר כוכבים
חברים מקשיבים
נזר ועטרה / כתר לראש כעין הקֶרַח הנורא / רשב"י שמו נקרא / זכה זִכָּה רבים
חברים מקשיבים
ישמח האב בבנו / הוא רבי אלעזר בחכמה שׂם קִנו / כבד אל מחִנו / מעריב ערבים
חברים מקשיבים
דן אבא למלכּא / בבינה מקנן לא ידע איש ערכה / האל הבין דרכה / אילת אהבים
חברים מקשיבים
וחסד ה' / על רבי יהודה עוקר הרים סיני / מִסִטרֵהּ כוהנַי / קרבנות מקריבים
חברים מקשיבים
בתפארת חוסה / ומסתתר בר יעקב רבי יוסי / קדוש אל המֵּכַסֶּה / שמים בעבים
חברים מקשיבים
נגד תרֵין יִרֵכיָא / בנצח ישראל שם רבי חזקיה / בהוד רבי חיִיָא / פני הכרובים
חברים מקשיבים
חלק גם ירושה / יש לו רבי יוסי ביסודא קדישא / מלכות רבי יֵיסָא / על שער בת רבים
חברים מקשיבים
ספיר היא גזרתם / אהבת הטוב כי טוב הייתה אהבתם / לא נמצא כמותם / זה לזה אוהבים
חברים מקשיבים
יהּ שוכן גבוהים / יאיר עינינו להבין דבריהם / ויהיו שפתותיהם / בקבר דובבים
חברים מקשיבים
נעמה שנתם / אלהים חי ישים כבוד מנוחתם / ויזכור צדקתם / לבנים נכאבים
חברים מקשיבים.
עוד פיוטים לכבוד הרשב"י.
שירו של רבי חיים פינטו " אקריב תשורה זמרת שבחי הרשב"י.
רבי יעקב אביחצירה בספרו " יגל יעקב "
רבי יחייא אדהאן בספר " אני לדודי "
רבי רפאל מה אלבאז " שיר חדש וקול בוכים
אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש ועוד ועוד…………………
לצד השפעתו של הזוהר יש לציין, כמובן, את השפעתה הגדולה של קבלת האר"י, עם שאין לבטל במחי יד את קיום השפעתה של קבלת רמ"ק. רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ (רמ"ק, ה'רפ"ב כ"ג בתמוז הש"ל, 1522- 1570), מחשובי מקובלי צפת במאה ה-16, מחבר ספרי קבלה ורבו של האר"י.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם
ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……
יהודה, אחי
״בכל דור ודוד עומדים עלינו לכלותינו – אך הפקחות העממית מושיעה אותנו מידם״
גזרה יצאה מלפני המלך- לא לתת ליהודים להתישב בתחומי מדינתו, ולא נמצא ולו יהודי אחד בגבולה. באחד הימים בא אליו תירו, קד לפניו קידה ואמר לו: ״אדוני המלך, אם מצאתי חן בעיניך אשאל שאלה ?״ ״שאל, וחי מוחמד שלא יאונה לך כל רע״ ענה המלך. ״אדוני המלך, המוצא אתה טעם באוכל ללא מלח וללא תבלין ?״ ״ודאי שלא״ ענה המלך.
״מדינתך, ירום הודו, ללא יהודים היא כמאכל ללא מלח, אם נא מצאתי חן בעיניך ונתת רשות ליהודים להיכנס לממלכתך, כי אין טעם לה ללא יהודים.״
שמע המלך לעצת הווזיר, פתח שערי ממלכתו לפני היהודים , שהתקבלו כבני מלך: נתנו להם דירות ורכוש מהונם של המוסלמים. משום כך עוררו שנאת התושבים עליהם.
מלך חדש קם בארץ , ולו וזיר חדש, שלא הכיר בתועלתם של היהודים ושנא אותם. בא הוזיר לפני מלכו ואמר: ״ אדוני המלך, ירום הודו, ישנו עם בממלכתך אשר דת המלך אינם עושים, וזעם עם הארץ הם מעוררים. גזלנים ורמאים המה, רכושינו ישדדו וכף מאזניים יטו. אם על המלך טוב צווה ויגורשו.״
הוציא המלך צו, ובו הכריז על גרושם של היהודים, ונתן להם ארכה של חודש ימים. שמעו זאת היהודים, קרעו בגדיהם ולבשו שקים, פזרו אפר על ראשם ובכו יומם ולילה.
לאחד מבתי הכנסת נקלע שיכור מועד, שמע את הקינה והבכיה ושאל לפשרן. ומשהסבירו לו, אמר להם: ״ הסירו דאגה מלבכם יהודים. אם אדני יהא בעזרי אבטל גזרתו של המלך הרשע.״ חשבו שהוא מהתל בהם אבל השיכור החזיק בדעתו והתעקש.
לקח ציצית, תפילין ובקבוק יין והלך לביתו של הוזיר. התגנב השיכור פנימה, והטמין שם את תשמישי התפילה ובקבוק היין.
למחרת הופיע השיכור בפתח ארמון המלך בלוית אשה זקנה. משניסו לעצור בו שומרי הפתח, התנגד בתוקף, הגיע עד לכסא הוזיר, נפל על צוארו, נשקו ואמר לו: ״ יהודה אחי!״ ואף היהודיה הזקנה עשתה כמעשה השיכור. אחוזי תדהמה הביטו המלך ושריו על המחזה המשונה ותהו מה פשר הדבר. ״זהו אחד מבני הקהילה שלנו, שברח מפנינו. על אף שהוא שיכור מועד – אנחנו עדיין רוצים בו״. ״שטויות !״ צעק הוזיר – ״מוסלמי טהור אני ויהודים נבזים אלה מעלילים עלי עלילה״. ״איך תדע שהתיר אחיך ?״ שאל המלך.
״מי האיש שאינו מזהה את אחיו? אם אין אתם מאמינים לי, לכו לביתו וחפשו בו. ודאי תמצאו הוכחות נוספות״ שלח המלך כמה משומרי ראשו, וכעבור שעה קלה, שבו מתנשמים ובידם ציצית, תפילין ובקבוק היין. ״אדוני המלך! זאת מצאנו בביתו של הווזיר!״ כעס המלך על הווזיר ואמר:
״ עתה הבינותי שנאתך ליהודי. חפצת לגרשם כדי להעלים את זהותך. את הגזירה אבטל ואותך אתלה.״ שמע זאת השכור, ספק כפיו וצעק:
״בבקשה, אדוני המלך, בעמל רב מצאנוהו, אל תתלה אותו, כה הרבה תלאות עברו עלינו בחיפוש, אנו כבר נדאג להשיב לו כגמולו.״
שמע זאת המלך ונאות.לקחו את הווזיר, הפשיטוהו עירום כביום היוולדו, מרחוהו בדבש ותלוהו. באו דבורים ועקצוהו עד שיצאה נשמתו.
ליהודים הייתה אורה ושמחה, כי חסו בצלו של מלך חסוד שלא מתפתה למועצותיהם של ווזירים יהודים כביכול.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
פוגרום בפאס
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
פאס
עיר בצפון מערב מרוקו, מרכז דתי ומדיני חשוב. שוכנת בגבעות אגן נהר סבו בתוך אזור חקלאי פורה. היא עיר מסחר ומרכז לשיווק התוצרת החקלאית של נאות המדבר בסביבתה. יש בה בתי חרושת לעיבוד עורות, טקסטיל, ייצור שטיחים, סבון ומזון(קמח, תמרים וזיתים). עד המאה ה-19 היתה מרכז לייצור התרבוש (כובע לבד אדום), הנקרא על שמה. בפאס שלושה רבעים: 1) העיר העתיקה ובה מסגד קרוויין, השוכן במרכז אוניברסיטת קרוויין שנוסדה ב-859 ושימשה בימי הביניים מרכז ללימודי האיסלאם; 2) העיר החדשה שהוקמה במאה ה-13 ובה המסגד הגדול וארמון המלוכה. בדרומה – המלאח. 3) העיר המודרנית, רובע של בתי מגורים ובנייני מינהל חדשים, שנבנה ברבע הראשון של המאה ה-20. ב-789 יסד אדריס ה-1, אבי שושלת האדריסיים, את פאס על הגדה הימנית של נהר פאס, והועידה לבירתו. כעבור עשרים שנה בנה בנו אדריס ה־2 את העיר אל-דליה על הגדה השמאלית.
איבה שררה בין הערים שבשתי הגדות. פאס היתה סלע מחלוקת במאבק בין האומיים שבספרד לבין הפאטימים שבצפון אפריקה. ב-1012-980 היתה פאס בידי האומיים ושגשגה תחת שלטונם. אחרי כן עברה לידי הברברים ובשלטונם חזרו הסכסוכים בין הערים התאומות. ב-1070 בערך נכבשה בידי יוסף אבן תאשפין, אבי שושלת המוראבטון. הוא איחד את שני חלקי העיר ועשאה לבסיס צבאי חשוב, אך למעשה נשארה פאס עיר ״כפולה״.
המוראבטון ויורשיהם המווחדון הרבו לבנות בה ותיקנו את חומותיה. ימי גדולתה היו בשלטון בנו מרין. פאס היתה אז בירת מרוקו והחשובה בכל ערי מדינה זו וכן במערב אלג׳יריה. היא היתה מרכז למוצרי עור ובדים, התפרסמה כמרכז ללימודי תיאולוגיה, והמדרסות הרבות שקמו בה ליד מסגד קרוויין הצטיינו בסגנונן ובקישוטיהן.
במאה ה-16 :בשה פאס בידי שושלת הסעדים, ואלה קבעו את בירתם במראכש, ופאס ירדה מגדולתה. במאה ה-17 סבלה ממלחמות אחים ונשדדה. במחצית השנייה של המאה ה- 18 התאוששה והיתה שוב, בצד מראכש, לבירה ובמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה כמלא תפקיד חשוב בסחר החוץ של מרוקו. ב-1911 כבשוה הצרפתים, וב-1912 נחתם בה תסכם פאס, שלפיו באה מרוקו בחסות צרפת, ובה היה מושב הנציג הצרפתי. בשלטון גרפת החלה פאס מקבלת צביון מודרני, אך חשיבותה כמרכז מדיני ירדה.
־;ודים התיישבו בה עם ייסודה. אדריס ה-2 הקצה להם רובע, וגבה מהם מס שנתי. ־יהודים תרמו אז לחיי התרבות והמסחר של פאס, ומחכמיה אז יוזכר יהודה אבן קריש. במאות ה-11-10 ניהלו רבניה חליפת מכתבים קבועה עם ישיבות סורא ופומבדיתא. מפאס עלו לא״י תלמידי חכמים כר׳ דוד בן אברהם אלפסי ור׳ סולומון בן יהודה (נפטר 1051) — שהיה ראש ישיבת ירושלים. המדקדקים דונש בן לברט, יהודה חיוג׳ והרב יצחק אלפסי עברו מפאס לספרד. ב-1035 נרצחו בה 6,000 יהודים בידי קנאים שכבשוה. ב-1127 פעל בעיר {*שיח השקר משה דרעי.
־שתלטות המווחדון הביאה לידי הרג יהודים ושמד. הדיין ר׳ יהודה הכהן אבן שושן(סוסאן) הועלה על המוקד, והרמב״ם ומשפחתו, שישבו בפאס חמש שנים, עברו למצרים. מושלי בנו מרין גילו אהדה ליהודים. ב-1275 הצילו את הקהילה מפרעות, והיא נהנתה אז מחופש, עושר ופריחה רוחנית; חשוב במיוחד היה מסחרה עם ארגון. עם ירידת בנו מרין ותחיית הקנאות, נאלצו היהודים (ב-1438) לחיות במלאח. ב-1465 פרץ מרד ובמהלכו נרצחו הסולטאן, השר היהודי שמינה ורוב יהודיה. הקהילה לא התאוששה מאסון זה עד 1492 כשבאו פליטי ספרד, ביניהם יעקב בירב. אחד הדפוסים העבריים הראשונים נוסד בפאס ובשנים 1529-1516 נדפסו שם 15 ספרדים עבריים. באותה תקופה מנתה הקהילה 10,000 נפש והיתה מורכבת כ7 ה״מגורשים״ (גולי ספרד), שנהגו על פי מסורותיהם, ומן ה״תושבים״. ה״מגורשים״ החזיקו במשרת הנגיד, שהונהגה בפאס בראשית המאה ה-16, וישיבותיהם הונהגו על ידי תלמידי חכמים כשמואל חגיז ושמואל צרפתי(מת 1713).
משנכבשה פאס בידי בנו-סעד שקעה גם הקהילה היהודית. ב-1668 העביר מולאי אל-רשיד את הקהילה היהודית העשירה (1,300 משפחות) מדליה לפאס, ומצבו של המלאח הוטב, אך הוא איבד את אופיו הספרדי. בתקופת האנרכיה — 1750-1720, השיגו משפחות יהודיות מונופולין בכמה ענפי כלכלה. רבים אחרים המשיכו במקצועות המסורתיים בצורפות, מסחר בזהב, חייטות ורקמה.
מספר משפחות בפאס, כגון אבן דנאן, העמידו מקרבם מנהיגים ודיינים במשך כמה דורות, שהיו מקובלים על כל יהודי מרוקו. עם מות יעקב אבן צור ב-1753, בא הקץ למנהיגותה של פאס.
ב-1790 החריב מולאי יזיד את בתי הכנסת, שדד את המלאח והגלה את תושביו. היהודים חזרו לפאס ב-1792 בימי מולאי סלימאן, אבל המלאח קטן כדי רבע והיהודים נרדפו. מצבם השתפר ב-1832 וחיי הקהילה חזרו לתקנם. בפיקוח הקהילה היו בתי ספר רבים, חמש ישיבות וחברה חשובה לגמילות חסדים. בית ספר צרפתי הוקם ב־1884 על ידי כי״ח.
לאחר החלת החסות הצרפתית, ב־1912 פרץ מרד בפאס. המלאח שבו ישבו כ-12,000 איש, נשדד והועלה באש בידי ההמון וכ-60 איש נהרגו. מ-1925 התבססו יהודים רבים בפאס החדשה, אך העניים והחרדים נשארו במלאח. ב-1942 ניסתה ממשלת וישי להחזיר לשם את כל היהודים. ב-1947 ישבו בפאס וסביבתה 22,500 יהודים, בהם מספר רופאים, עורכי דין, תעשיינים ובעלי אחוזות. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית כ-12,200 יהודים, ובמהלך מבצע יכין עלו כ-7,400 יהודים. עד חיסול הקהילה היו בעיר חברות צדקה, ארגוני נוער ציוניים ומוסדות חינוך שנוהלו על ידי כי״ח ו״אוצר התורה״. רוב היהודים שעזבו את פאס עלו לישראל, האחרים יצאו לצרפת ולקנדה.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל. 
קמיע הפלא שנכתב מעצמו
רבי שלי, ר׳ משה מלכא, אצלו למדתי ב״חדר, מלבד היותו מורה ומלמד, היו לו ידי זהב. הוא עסק תוך כדי לימוד גם במקצועות אמנותיים שונים בכסף, בנחושת ובעור. ראיתי במו עיני קופסת טבק הרחה מכסף טהור, שהוא עשה וחרט עליה סימני עשרת השבטים. אחי יוסף דל, שהיה גם כן אחד מתלמידיו, סיפר לי, שפעם אחת כתב מכתב לרב הראשי ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל, בעירנו סאלי, באצבעות רגליו(לא יכולתי לבדוק עניין זה). בנוסף לכל אלה, הוא היה מפורסם בקרב הערבים כחכם יהודי (חזאן) בעל סגולות מאגיות לרפואה ולטיפול בנושאי תרופה ודברים אחרים.
הרבי היה משתמש בפתקים כתובים במיץ בצל. הסגולה של מיץ זה היתה כשמעבירים אותו על האש הכתב מופיע כאילו נכתב בדיו צהובה באותו רגע.
בבוא הערבי אליו, היה מראה לו כמה פתקים באלה השמורים בספר מסויים בכתב-יד לשם רושם. הרבי היה אומר לערבי ״מזלך והצלחתך תלויים במה שיצא כתוב בפתק לבן זה״. הערבי בוחר לו פתק מסויים, ובמו ידיו היה מעביר אותו על אש גחלים, ופתאום להפתעתו של הערבי מופיע על הפתק כתב מסויים, שכמובן נכתב מראש בידי הרבי במיץ בצל. הערבי אינו יכול שלא להתפעל ולהתרשם ממה שראו
הרבי מנצל התפעלות זאת ודורש מהערבי מלבד סכום כסף גם תרנגול, שבדמו יכתוב לו קמיע, כמה ביצים, לכתוב משהו על קליפתם, ועוד כמה דברים המיועדים לצרכיו האישיים של הרב. לאחר שהרבי קיבל כל מה שדרש מהערבי, הוא אומר לו ״לפי הגורל שעלה בידך בפתק, הטיפול ידרוש זמן ותצטרך לחזור אלי עוד כמה פעמים״. וכמובן כל פעם הרבי ידרוש ממנו כסף ודברים אחרים. במקרה, ולאחר כמה פעמים הטיפול לא הצליח, הרבי אומר לערבי ״אני מרים את ידי, לא אוכל לעשות מאומה כי ביני ובינך עומד שד שחור המפריע לי ואין בכוחי לעמוד נגדו״.
הערבי מקבל תשובה זו בהבנה, לאחר שהרבי ניצל אותו בכספים ובדברים אחרים. הערבי נפרד מהרבי באכזבה אותה הוא מבין ובפחי נפש. כתב מיץ הבצל הוכיח את יעילותו המפתיעה.
תחרות מירוץ בין יהודי וערבי
יהודי וערבי, שניהם ספורטאים-רצים, התווכחו ביניהם מי רץ יותר מהר משניהם. זה אומר אני, וזה אומר אני. היהודי אומר לו ״יש לי דרך איך להוכיח לך מי האלוף בין שנינו. נקח ארנק, נכניס לתוכו סכום כסף, שווה בשווה, וגם שני פתקים ובהם חתימה שלך וחתימה שלי כדי למנוע זיוף. נתחיל הריצה ממקום מסויים, וזה שיגיע ראשון לארנק יקח את הכסף שבו, בתור פרם, ובזה יוכיח גם שהוא הגיע ראשון״.
הערבי הסכים לתחרות. הלכו למקום רחוק מאד, והטמינו שם את הארנק. היהודי אמר לערבי
״לך מהר חפש אבן די גדולה. אותה נשים על הארנק כדי שנוכל להכיר את המקום״. בלכת הערבי לחפש אבן, היהודי, בזריזות רבה, הוציא את הארנק מהאדמה ושם אותו בכיסו.
חזרו למקום שנקבע להתחלת המירוץ. והתחילו לרוץ, לא צמודים זה לזה, אלא כל אחד רץ בדרך אחרת. הכוונה של היהודי היתה שלא יראו אחד את השני.
היהודי לא יצא בכלל לריצה חזר מיד לביתו, ביודעו בערך מתי יחזור הערבי מהריצה. התחיל הוא בביתו לעשות כל מיני תרגילי ספורט מאומצים, עד שהתחיל להזיע ולהתנשף הרבה, כאילו גמר ריצה של כמה קילומטרים.
הערבי בא אליו הביתה, ומצא אותו תשוש וחסר אונים כמעט. אמר לו ״לא מצאתי את הארנק״. היהודי ענה לו כשהוא מתנשף ומוחה זיעה במלים מקוטעות: ״בודאי… שלא… תמצא… את הארנק… כי אני… הגעתי לפניך… ולקחתי אותו״.
היהודי הוציא את הארנק מכיסו. והראה לערבי את הפתקים החתומים. ניצחת אותי אומר לו הערבי. קח את הכסף, ושיהיה לך לבריאות, אתה האלוף.
שניהם היו משתתפים כל שנה בהקפת העיר בריצה. תחרות שאורגנה ע״י מוסדות הספורט.
הרצל מול פארוק
בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.
יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.
הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.
ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.
בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.
אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.
לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.
אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.
למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 287
התרי״ד – 1854
עמדו לפני לדין הי׳ יצחק ן׳ אברהם ן׳ יהודה ה״ן סיסו תובע והי׳ יחייא ן׳ יעקב ה״ן אזולאי מדבר בעד בתו נתבע והוא שאברהם הנז׳ היה נשוי עם חנה בתו של יחייא הנז׳ ומפני סיבה כי עלה כעסו וזעמו יצא מן הכלל והמיר טוב ברע רח״ל ולפי שהמיר תחת יד בן השר הצורר היה מתאלם עליה בכח בן השר עד שלא מצאה ידיה עמו לעשות כפי דתם וחנה הנז׳ אף דעדו עליה כמה הרפתקי עכ״ז עבדא כל טצדקי ושמרה חוק בטהרה וברית לא הפירה כידוע וכאשר נפגר – במקום נפטר, ונפגר נאמר על נבלת האדם בלשון בוז ביחוד על גוי. שו״ת הרשב״א תת״ל – השר הנז׳ והיתה הרווחה התחילה לשדלו בדברים לחזור לצורו וכל מגמתה אולי יפותה ותוכל לו כדי לגרשה ולעצמה היתה מצלת ומן השמים סייעוה עד שנתרצה נתפייס ונתפתה לכך אלא שמפני הפחד והמורא פן באש ישרפו אותו בשומעם שרצונו לחזור אמר לה הלא צריך אני למכור מטלטלי הבית וכלי מלאכת החנות וכאשר יראו אותו הגויים שמוכר מטלטליו וכליו יכירו וידעו דאיתיה בחזרה ויבוא לידי סכנה השיבתו אל תירא ואל תחת אני אקנה ממך כל מטלטלי הבית וכלים העקריים במלאכת החנות ואקבל המעות בריוח על עצמי ואשלם במיטבא וכדי לקיים כל דבר נתקשרו ביניהם בתקיעת כף שהוא מוכר לה כל מטלטלי הבית והאלכי״ר והאלזייא״ר – מפוח והמלחציים – מכלי מלאכת החנות בעד סך תשעים מתקאלים ובכן החזיקה חנה הנז׳ בכל המטלטלין שיש לו בבית והאלכי״ר והאלזייא״ר שהיו לו בהחנות בה היה עושה מלאכתו ביום לכתו עמד בהשכמה ושלח אחר סמחון שותפו ואמ״ל תן האלכי״ר והאלזייא״ר שלי ביד חנה אשתי וזה היה במעמד אביה יהייא והלך לו אברהם הנז׳ למתא מקנאס כדי לגמור שם עגיגיו לגרש את אשתו בגט כשר ובגט העשוי בגופן שלהם וכדי ללכת משם להרחיק נדוד למקום שיוכל לחזור לדת יהודית והלכה אשת יחייא הנז׳ ותפסה האלכי״ר והאלזייא״ר מיד סמחון הנז׳ וכשמוע יצחק בנו שאביו הנז׳ הלך לו ונתן כל מטלטליו לאשתו הנז׳ בא לפני בהשכמה הוא וחמיו יעקב אתורגמאן ואמר שהוא נושא באביו הנז׳ איזה שטרות גם אמר שהאלכי״ר והאלזייא״ר הנז׳ הם שלו אלא שאביו הנז׳ גזלם ממנו בכח הזרוע ואמר שרצונו ללכת לרדוף אחרי אביו לפורעו בשטרות שנושה בו לפי שיש בידו ג״כ עאק״ד – שטר בערכאותיהם. – העשוי בגופן שלהם לתת לו האלכי׳יר והאלזייא״ר שלו ואם לא ירצה יפרסם עניניו ובעמוד והחזיר קאי ונומיתי להם שאינו בדין לעשות כן שאנו רואים הצלת שני נפשות והם באו לשקע שתי נפשות רח״ל ואמר לי וכי בשביל זה אני מאבד מה שנושה בו ואמרתי, לא ראוי לך לוותר במה שאתה נושה בו לסייעו בעניין הליכתו ? ולא קבל והלך אחריו למתא מקנאס…
הועתק מספר חיי עמרם סימן כ״ט.
תעודה מספר 274.
קהל קדוש ברוכים תהיו.
תערפו מן הדין חראם די יסראע ערבי שבת וערבי ימים טובים ופחול המועד וגם כן חראם די יסראע פשוק לאיין אשרע הווא פחאלו פחאל לקראייא וחראם לקראייא פלמודע די מטונף וגם כם אטשרע צריך ישוב הדעת וחנא אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם .
לאיין אנאס כא יסמעוס האד לחוואייז כא יכרזו מנהום קלקולים ועליהא הסכמנו חכמים וקהל ישצ"ו די מהיום הזה והלאה מא יכון סרע פערב שבת וערבי ימים טובים ןחול המעוד ולא פשוק די הווא דין תורה ופחאל די כא יעמלו פלמדון והשם יתברך יעזרנו על דעת כל שכן ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו תמיד לטוב לנו כל הימים אמן.
בכתב יד הרב אבא אלבאז ז"ל
תרגום תעודה מספר 274.
קהל קדוש ברוכים תהיו.
עלינו להודיע לכם שמן הדיו אסור לערוך דיו תורה בערבי שבתות וימים טובים, ובחול המועד, וכמו כן אסור לדון בשוקים. יען שהדין הוא כמי שלומד תורה ולימוד התורה אסור במקומות מטונפים. וגם כן הדין צריך לו ישוב הדעת. ואנחנו אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם.
כי הציבור לא נטתן לבו לשמוע, ומזה יוצאים הקבה קלקולים, ולכן הסכימו החכמים ויחידי הקהל ישמרם צורם ויחיים שמהיום הזה והלאה לא יתקיים הדין תורה בערבי שבתות וימים טובים ובחול המועד, ולא יתקיים בשווקים כמו שקובעת ההלכה וכמו שעושים כן בשאר המדינות והשם יתברך יעזרנו עלח דבר כבוד שמו ללכלת בדרכיו ולשמור מצותיו תמיד לטוב לנו כל הימים אמן.
המשך…..