יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
ה׳לגיון׳ על שלוש החטיבות הנפרדות שלו — אחת בכל אחת מארצות המגרב — קיבל הוראה לסייע לרשויות המקומיות כדי ׳להקל בביצוע כמה משימות/ כגון הפיקוח על האספקה או המאבק בשוק השחור. יהודים לא התקבלו לשורותיו, אבל ה׳לגיון׳ נפתח לכל תומכי המשטר החדש, ובתוכם גם מי שלא שירתו מעודם בצבא: לפיכך מנה ארגון זה, באלג׳יריה בלבד, כ־150,000 חברים מכל שכבות החברה, מתוך אוכלוסייה אירופית שמנתה קרוב למיליון תושבים:
בצמרת ההירארכיה הלגיונרית עמדו גנראלים שקיבלו את משכורתם הרגילה, למרות היותם בפנסיה. מדי חודש הזרימה וישי ל׳לגיון׳ הצפון־אפריקאי סכומי עתק למימון תעמולה אדירת ממדים, השליחויות השונות ואף שעות הנוכחות בסניפים השונים, שהתמקמו במשרדים מרווחים, במקומות מרכזיים, לעתים בתנאי מותרות.
ליתרונות חומריים אלה הוסיפו לחברי ה׳לגיון, כמו לאנשי המליציות (.S.O.L), את ההנאה שבקבלת סמכות שהעמידה אותם מעל לבני־תמותה שלא לקחו חלק בארגון המקודש. נידוי היהודים הספיק כדי לתת ללגיונרים הפשוטים את ההרגשה שהם השתייכו לבכירי האומה.
ביוזמתו של שר הפנים פושה, שביקורו באלג׳יר במארס 1942 עורר הדים רבים, החליטה ממשלת וישי, בסוף 1941, לגייס מקרב ה׳לגיון׳ יחידת־עלית ׳מהפכנית׳, ׳מליצית׳.Service d'Ordre Legionnaire) S.O.L) — המהדורה הצרפתית של ה׳אס אס׳ הנאצי — אשר, בראשותו של דארנאן, סיגלה לעצמה את השבועה: ׳אני נשבע להיאבק בדימוקרטיה, בפורשים הגוליסטים ובצרעת היהודית׳.
בצפון־אפריקה נמנו אנשי ה׳מליציה׳ עם המתנגדים הפעילים ביותר לנחיתת בעלות־הברית באלג׳יריה ובמארוקו. גם במשימה זו, כמו באחרות, קיבלו עזרה רבה מצד ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ אשר, מכל מפלגות הימין הקיצוני שקמו לפני המלחמה, התבססה ביותר בזכות הקשרים הנסתרים למחצה שהתפתחו בין אנשיה לבין ועדות שביתת־הנשק הגרמניות ועם כמה מאנשי השלטון המרכזיים. בשל עמדת־כוחה זממה ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ במארוקו קשר נגד נוגס בספטמבר 1942. הלה חמק בנס מהתנקשות בחייו והשיג מלאוואל את השבתו לצרפת של אחד מן האחראים על הסניף של ^־.P.P.F במארוקו.
פרט למפלגה זו ולשאר הארגונים הצרפתים מסוג זה, היו גם גופים פאשיסטיים איטלקיים בתוניסיה וסניפים של המפלגה הפאלאנגיסטית במארוקו ובמחוז אוראן הם המרו באופן גלוי על הכיבוש האיטלקי והספרדי, בעקבות הניצחון הגרמני.
הפאלאנגה, שרוב חבריה היו ממוצא ספרדי, השכילה למשוך אל שורותיה גם צרפתים רבים, ובתוכם ראש־העיר סידי־בן־אל־עבאס, ל׳ בלה.,
התרבות הארגונים האלה לא היתה הדרך היחידה שבה ביטאו המתיישבים האירופאים בצפון אפריקה את תמיכתם הבלתי־מסויגת ב׳מהפכה הלאומית׳ ובמדיניות שיתוף־הפעולה שלה עם מעצמות הציר. יש להוסיף עליהם את העיתונות — שטוהרה מעיתוני השמאל והיהודים — אשר במשך עשרים ושמונה חודשים עסקה בשטיפת מוחין אידיאולוגית מתוך צייתנות יתירה להנחיות שירותי התעמולה של וישי. והרי עיתוני צפון אפריקה לא הסתפקו בהפצת מידע מצונזר ו׳מעובד׳ כראוי: הם התירו רסן לכותבי טורים חסידי וישי ומשתפי־פעולה קנאים ביותר, כגון אנדרה ניקולאי וסזאר פילורי ב׳דפש טוניסיין׳(De'peche Tunisienne), פיאר־ לואי גאן ב׳דפש אלג׳ריין׳(De'peche Alge'rienne), אלקס דלפרון וסטפאן לאנזאן ב׳אקו ד׳אוראן׳ (.(.Echo d'Oran
אשר לאוכלוסייה המוסלמית, היא נקרעה בין הנאמנות לנכבדיה — שנמשכו אל האופי הפטרנאליסטי והמסורתי של המשטר החדש— והאקטיוויזם הפרו־גרמני של יסודותיה הלאומניים. בין שני הקצוות האלה נמצא המון אדיש למדי של בעלי־מלאכה ואיכרים זעירים שהופתעו תחילה מהיקף התבוסה הצרפתית וציפו לרגע שבו ׳אל־חאג׳ היטלר׳ ישחררם, בטרם שקעו חזרה אל תוך דאגותיהם החומריות, שהלכו והחמירו.
מצב זה היה מקור לדאגה רבה לשלטונות, שהחשש מפני התקוממות כללית בשלוש ארצות המגרב הדריך את מנוחתם במשך כל ימי המלחמה. מכאן המאמצים שנעשו אצל הממשלה האמריקנית כדי להשיג אספקת סוכר ותה אנגלי — המשקה הלאומי במארוקו — לשימוש אוכלוסיית הילידים: מכאן גם דביקותו של ויגאן בהצלחת המשא־ומתן שניהל עם קונסול ארצות־הברית באלג׳יר, ר׳ מרפי. גרמניה ורק גרמניה, הסביר שוב ושוב לדיפלומאט האמריקני, תפיק תועלת מהתפוררותו הכלכלית של המגרב ומן הזעזועים הפוליטיים שיכולים לנבוע ממנה. היא תגרום בהכרח נזק שלא אפשר יהיה לתקן לנוכחות הצרפתית באיזור.
מקור נוסף לדאגת השלטונות הצרפתיים היתה התעמולה הגרמנית. לאחר הפוגה של כמה שבועות עם שביתת־הנשק, שבו שירותי התעמולה הגרמניים וחידשו ביתר שאת את פעולת ההסתה שלהם במגרב מעל גלי־האתר ובעיתונות, ואף במימונן של קבוצות קיצוניות אלה או אחרות.
שידורי הגרמנים, שכוונו מאז התבוסה אל עבר צפון־אפריקה דרך תחנת הרדיו של פאריס, הרבו בדברי תנחומים על כוחה של צרפת, בין אם בערבית מגרבית או בברברית, אך יחד עם זאת נמנעו מלהדיח את האוכלוסייה למעשה התמרדות ממש. הם שקדו בעיקר על החדרת הרעיון של ניצחון קרב ובא של הרייך השלישי, אך הם שמו לעצמם בתור מטרה מרכזית את היהודי ואת האנגלי, שהוצגו בתורת אויבים משותפים לעולם הערבי־איסלאמי ולגרמניה. בהשפעת שידורים אלה חוברו שירים רבים בכפרי צפון אפריקה, שבהם הועלה שמו של היטלר, אגב כינויים כגון ׳אריה׳ או ׳בן־האריה׳, ׳עתיר־נצחונות ונדיב־לב׳. הוא הוזמן לבוא כדי ׳לשחרר את העמים האומללים מן הדיכוי האכזרי׳.
מאידך גיסא, שחררו הגרמנים מאות אסירים פוליטיים צפון־אפריקאים שהוגלו בצרפת בתחילת המלחמה. במחנות של שבויי המלחמה (שבהם נכלאו ביוני 1940 60,000 צפון אפריקאים), הם הוציאו עיתון בשפה הערבית, ׳ליסאן אל־אסיר׳(׳קול האסיר׳), שנועד לחיילים המגרבים השבויים. אולם הידיעות על המשמעת החמורה שבה היו נתונים השבויים, נוסף על המחסור במזון והעונשים הפיסיים שסבלו מידי משגיחיהם הגרמנים, לא אחרו להגיע בדרך עקיפין למגרב! וכפי שציין מושל מחוז מארניה, הותירו ידיעות אלה, שלא החמיאו לגרמנים, ׳במבוכה את נתינינו, שכן בזמן האחרון, בלי ליהפך לאנטי־צרפתים בשל כך, הם התרגלו ללא מאמצים יתרים לרעיון שאולי יתמזל מזלם ויעברו תחת שלטון הגרמנים הנועזים והאנטישמים׳.
אולם חרף ניגודיה, שנבעו בחלקן מהתפתחות היחסים בין וישי לברלין, הצליחה התעמולה הגרמנית לעשות נפשות בקרב חוגי הלאומנים בצפון אפריקה — פעילי ׳מפלגת העם האלג׳ירי׳ או ריפורמיסטים דתיים באלג׳יריה, חברי ה׳דסתור׳ הישן וה׳ניאו־דסתור׳ בתוניסיה, ואפילו אצל מקורבי הסולטאן של מארוקו, דרך המפלגות הלאומניות שבמארוקו הספרדית, בהנהגתם של אבראהים אל־ואזאני ועבד אל־חאלק תורס, שפעלו בגלוי למען מעצמות הציר. עבור חוגים אלה ועבור העלית הפוליטית המגרבית, הוציאו הגרמנים לאור בפאריס כתב־עת בערבית ובצרפתית, ׳אל־דוניא אל־ג׳דידה׳, שהופץ בד בבד עם השבועון הברלינאי, ׳אל־ג׳היר׳.
לבד ממפלגות אלה, שראו בגרמניה ההיטלרית את חוד החנית של המאבק האנטי־קולוניאלי, היו גם יסודות שדגלו בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית, כגון ׳הוועד המוסלמי למען צפון־אפריקה׳, מיסודו של האלג׳יראי מוחמד אל־מהדי אל־אח׳דר ו׳איגוד העובדים הצפון־אפריקאים׳ של בן־ארצו עמר חידר, וכן גופים אחרים שהיו פרי יצירתם של סוכני־חרש גרמנים, או סעיפי־סעיפים של ארגונים פאריסאים שסגדו להיטלר, כגון ׳חזית העבודה החברתית׳(Front Social du Travail), של מארסל דאה, או ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ של ז׳אק דוריו.
אולם לא עלה, למעשה, בידי החוגים הקיצוניים להשפיע אלא במעט על ההמון המוסלמי שאהדתו לגרמניה נותרה על־פני השטח בלבד. בהיותם נרדפים בידי המשטרה הצרפתית וסובלים מהסתירות הפנימיות של מדיניות גרמניה כלפי ארצות ערב בכלל וכלפי צפון אפריקה בפרט, לא הצליחו חוגים אלה להצמיח מתוכם מנהיגים מקומיים — לא במארוקו ולא בתוניסיה — בעלי שיעור קומה דומה לזה של אל־חאג׳ אמין אל־חוסייני או של רשיד עלי אל־גילאני, אשר, בחיפוי המסיבות הפוליטיות המיוחדות ששררו בארץ־ישראל ובעיראק, ידעו להשתמש ברגשות ההמונים בתור מנוף רב־עוצמה להתססת הרוחות נגד היהודים ונגד בריטניה. אולם, עם כל הסתירות והמגבלות שבו, התאים הלוך־הרוח שרווח בקרב האוכלוסייה המוסלמית בצפון־אפריקה למגמה של שיתוף פעולה גלוי עם הגרמנים, ששררה בחלק זה של האימפריה הצרפתית. ימים ספורים לפני נחיתתם של בעלות־הברית ערכה אלג׳יר, שהיתה לקרקע פורה מאין כמוה לתורה הפטניסטית, קבלת פנים נלהבת ביותר לאדמיראל דארלאן — יורשו הנבחר של המרשאל פטן — שהגיע בליווי הגנראל הגרמני פאן פוגל, יושב־ראש הוועדה של שביתת־הנשק שישבה בוויסבאדן.