עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
פוגרום בפאס
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
פאס
עיר בצפון מערב מרוקו, מרכז דתי ומדיני חשוב. שוכנת בגבעות אגן נהר סבו בתוך אזור חקלאי פורה. היא עיר מסחר ומרכז לשיווק התוצרת החקלאית של נאות המדבר בסביבתה. יש בה בתי חרושת לעיבוד עורות, טקסטיל, ייצור שטיחים, סבון ומזון(קמח, תמרים וזיתים). עד המאה ה-19 היתה מרכז לייצור התרבוש (כובע לבד אדום), הנקרא על שמה. בפאס שלושה רבעים: 1) העיר העתיקה ובה מסגד קרוויין, השוכן במרכז אוניברסיטת קרוויין שנוסדה ב-859 ושימשה בימי הביניים מרכז ללימודי האיסלאם; 2) העיר החדשה שהוקמה במאה ה-13 ובה המסגד הגדול וארמון המלוכה. בדרומה – המלאח. 3) העיר המודרנית, רובע של בתי מגורים ובנייני מינהל חדשים, שנבנה ברבע הראשון של המאה ה-20. ב-789 יסד אדריס ה-1, אבי שושלת האדריסיים, את פאס על הגדה הימנית של נהר פאס, והועידה לבירתו. כעבור עשרים שנה בנה בנו אדריס ה־2 את העיר אל-דליה על הגדה השמאלית.
איבה שררה בין הערים שבשתי הגדות. פאס היתה סלע מחלוקת במאבק בין האומיים שבספרד לבין הפאטימים שבצפון אפריקה. ב-1012-980 היתה פאס בידי האומיים ושגשגה תחת שלטונם. אחרי כן עברה לידי הברברים ובשלטונם חזרו הסכסוכים בין הערים התאומות. ב-1070 בערך נכבשה בידי יוסף אבן תאשפין, אבי שושלת המוראבטון. הוא איחד את שני חלקי העיר ועשאה לבסיס צבאי חשוב, אך למעשה נשארה פאס עיר ״כפולה״.
המוראבטון ויורשיהם המווחדון הרבו לבנות בה ותיקנו את חומותיה. ימי גדולתה היו בשלטון בנו מרין. פאס היתה אז בירת מרוקו והחשובה בכל ערי מדינה זו וכן במערב אלג׳יריה. היא היתה מרכז למוצרי עור ובדים, התפרסמה כמרכז ללימודי תיאולוגיה, והמדרסות הרבות שקמו בה ליד מסגד קרוויין הצטיינו בסגנונן ובקישוטיהן.
במאה ה-16 :בשה פאס בידי שושלת הסעדים, ואלה קבעו את בירתם במראכש, ופאס ירדה מגדולתה. במאה ה-17 סבלה ממלחמות אחים ונשדדה. במחצית השנייה של המאה ה- 18 התאוששה והיתה שוב, בצד מראכש, לבירה ובמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה כמלא תפקיד חשוב בסחר החוץ של מרוקו. ב-1911 כבשוה הצרפתים, וב-1912 נחתם בה תסכם פאס, שלפיו באה מרוקו בחסות צרפת, ובה היה מושב הנציג הצרפתי. בשלטון גרפת החלה פאס מקבלת צביון מודרני, אך חשיבותה כמרכז מדיני ירדה.
־;ודים התיישבו בה עם ייסודה. אדריס ה-2 הקצה להם רובע, וגבה מהם מס שנתי. ־יהודים תרמו אז לחיי התרבות והמסחר של פאס, ומחכמיה אז יוזכר יהודה אבן קריש. במאות ה-11-10 ניהלו רבניה חליפת מכתבים קבועה עם ישיבות סורא ופומבדיתא. מפאס עלו לא״י תלמידי חכמים כר׳ דוד בן אברהם אלפסי ור׳ סולומון בן יהודה (נפטר 1051) — שהיה ראש ישיבת ירושלים. המדקדקים דונש בן לברט, יהודה חיוג׳ והרב יצחק אלפסי עברו מפאס לספרד. ב-1035 נרצחו בה 6,000 יהודים בידי קנאים שכבשוה. ב-1127 פעל בעיר {*שיח השקר משה דרעי.
־שתלטות המווחדון הביאה לידי הרג יהודים ושמד. הדיין ר׳ יהודה הכהן אבן שושן(סוסאן) הועלה על המוקד, והרמב״ם ומשפחתו, שישבו בפאס חמש שנים, עברו למצרים. מושלי בנו מרין גילו אהדה ליהודים. ב-1275 הצילו את הקהילה מפרעות, והיא נהנתה אז מחופש, עושר ופריחה רוחנית; חשוב במיוחד היה מסחרה עם ארגון. עם ירידת בנו מרין ותחיית הקנאות, נאלצו היהודים (ב-1438) לחיות במלאח. ב-1465 פרץ מרד ובמהלכו נרצחו הסולטאן, השר היהודי שמינה ורוב יהודיה. הקהילה לא התאוששה מאסון זה עד 1492 כשבאו פליטי ספרד, ביניהם יעקב בירב. אחד הדפוסים העבריים הראשונים נוסד בפאס ובשנים 1529-1516 נדפסו שם 15 ספרדים עבריים. באותה תקופה מנתה הקהילה 10,000 נפש והיתה מורכבת כ7 ה״מגורשים״ (גולי ספרד), שנהגו על פי מסורותיהם, ומן ה״תושבים״. ה״מגורשים״ החזיקו במשרת הנגיד, שהונהגה בפאס בראשית המאה ה-16, וישיבותיהם הונהגו על ידי תלמידי חכמים כשמואל חגיז ושמואל צרפתי(מת 1713).
משנכבשה פאס בידי בנו-סעד שקעה גם הקהילה היהודית. ב-1668 העביר מולאי אל-רשיד את הקהילה היהודית העשירה (1,300 משפחות) מדליה לפאס, ומצבו של המלאח הוטב, אך הוא איבד את אופיו הספרדי. בתקופת האנרכיה — 1750-1720, השיגו משפחות יהודיות מונופולין בכמה ענפי כלכלה. רבים אחרים המשיכו במקצועות המסורתיים בצורפות, מסחר בזהב, חייטות ורקמה.
מספר משפחות בפאס, כגון אבן דנאן, העמידו מקרבם מנהיגים ודיינים במשך כמה דורות, שהיו מקובלים על כל יהודי מרוקו. עם מות יעקב אבן צור ב-1753, בא הקץ למנהיגותה של פאס.
ב-1790 החריב מולאי יזיד את בתי הכנסת, שדד את המלאח והגלה את תושביו. היהודים חזרו לפאס ב-1792 בימי מולאי סלימאן, אבל המלאח קטן כדי רבע והיהודים נרדפו. מצבם השתפר ב-1832 וחיי הקהילה חזרו לתקנם. בפיקוח הקהילה היו בתי ספר רבים, חמש ישיבות וחברה חשובה לגמילות חסדים. בית ספר צרפתי הוקם ב־1884 על ידי כי״ח.
לאחר החלת החסות הצרפתית, ב־1912 פרץ מרד בפאס. המלאח שבו ישבו כ-12,000 איש, נשדד והועלה באש בידי ההמון וכ-60 איש נהרגו. מ-1925 התבססו יהודים רבים בפאס החדשה, אך העניים והחרדים נשארו במלאח. ב-1942 ניסתה ממשלת וישי להחזיר לשם את כל היהודים. ב-1947 ישבו בפאס וסביבתה 22,500 יהודים, בהם מספר רופאים, עורכי דין, תעשיינים ובעלי אחוזות. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית כ-12,200 יהודים, ובמהלך מבצע יכין עלו כ-7,400 יהודים. עד חיסול הקהילה היו בעיר חברות צדקה, ארגוני נוער ציוניים ומוסדות חינוך שנוהלו על ידי כי״ח ו״אוצר התורה״. רוב היהודים שעזבו את פאס עלו לישראל, האחרים יצאו לצרפת ולקנדה.