אלי פילו
חכמת נשים-נשים-התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
פעמים 82 – חכמת נשים
כבורחת מפני נחש
התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
הרקע החברתי והכלכלי של המתגרשות.
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
תיאור התנהגותה של האשה תואם תיאורים של חוויות המוכרות מעולם המיסטיקה הדתית הנוצרית, נפילה, בכי, דברי תוכחה וטענה להתגלות אישית. שולמית שחר העירה כי כתביהן של המיסטיקאיות נבדלות מכתבי מיסטיקאים בכך שכתביהן מאופיינים ברגשנות היתר הגובלת לעתים בהיסטריה.
גם בעולם היהודי לא נעדרו חוויות מסוג זה, בימים הסוערים של שבתאי צבי. לדוגמא מסופר על נבואתן של שתי בנותיו של חיים פנייא, שהיו " אחוזות רעדה וסחרחורות, וקצף על פיהן. רגשנות זו תואמת את העדויות שהוצגו לעיל בקשר לחוויה הדתית האופיינית לנשים היהודיות בסיציליה בדור הגירוש.
אופייה החווייתי והרגשי של אמונת הנשים בסיציליה מתגלה גם אצל אשה אנוסה, קתרינה דה מונטורדי ממזרה, שנאשמה בכל שמלה את בנה וקיימה מנהגים יהודיים. במשפט בפני האינקויזיציה, בשנת 1494, סיפרה אחת העדות, שכנה נוצריה, שקתרינה דה מונטורדי השליכה קליפות תפוזים על תמונת המדונה לאחר שבעלה הכניס את התמונה לביתם וניסה ללמד את קתרינה את תפילת אווה מריה.
עדה אחרת גילתה שבהתקרב חג הפסח ביקשה אותה קתרינה להכין מעט מצות " כי כעת זמן המצות " ואולי ברבות הימים בעזרת האל נחזור להיות יהודים. אפיית המצות בסתר לקראת הפסח היא תופעה המוכרת בקרב קהילת האנוסים במקומות שונים.
אולם מה שמייחד עדות זו הוא הנימוק המובא בפי האשה לאפייה המצות, בזכות אפיית המצות יתרצה האל והמומרים יחזרו ליהדותם. שתי התגובות, השלכת הקליפות על האיקונין והקישור בין אפיית המצות לגאולה, הן אנושיות מאוד, ומעידות על התייחסות רגשית, ואלי תמימה במקצת, לעניין האמונה.
ההתייחסות האינסטינקטיבית , הרגשית והפשטנית משהו לסוגיות הלכתיות, אופייניות לתרבות העממית באשר היא, בקרב נשים וגברים כאחד. דוגמא טובה לכך היא ההקפדה העממית בעניין יין נסך, כםי שעולה מדברי רבי עובדיה מברטנורא, :
" זולתי ביינן של גויים זריזים ומחמירים מאד, כי באחד שנשכר לגוי להביא לו יין ממקום למקום ראיתי שהפסידוהו שכרו והיו אומרים לנדותו אם לא שהיה בשוגג ". הסיפור מאמז למקרה שאירע כארבעים שנה לפני ביקורו של רבי עובדיה :
היין שבו מדובר הובל באניה מקלאבריה לסיציליה, ונאסר לשתייה מפני שהובל על ידי גויים. הפרשה מלמדת על אמונה עממית חזקה הפוסלת את היין בניגוד לא רק להיגיון אלא אף להלכה, שהרי היין היה כשר, וכל שעשו בו המלחים הגויים מן הסתם הסתכם בגלגול החביות.
עניין זה מתיישב יפה עם מושג " האינטואיציה הדתית " מושג שטבע חיים סולוביצ'יק בנוגע להחמרות שונות שמקורן בתפיסה העממית.
במקרים שנידונו עד כה לא מדובר בעניים מרודים או באנשים חסרי השכלה. אפילו הנפח הנזכר לעיל, סאלוו סולימה, לא נימנה בדיוק עם דלת העם. שכן הנפחים והעוסקים במלאכת הברזל השתייכו למעמד הבינוני בסיציליה.
המקרים האחרים שנזכרו משתייכים לשכבה האמידה יותר בקרב יהדות סיציליה. פאוונה, אשת אהרן רביבי שהמיר, קיבלה שישים אונקיות זהב כנדוניה, בעוד שסכום הנדוניה המקובל בקרב בעלי מלאכה מן המעמד העירוני בתקופה זו היה כארבעים אונקיות בלבד.
רפאל כתיב, היהודי ממלטה שנזכר לעיל, נימנה עם אחת המשפחות העשירות והנכבדות ביותר באי, וסביר שאשתו באה גם היא ממשפחה במעמד דומה. עזיזה, אשת שמואל סלה מטראפני, הייתה נשואה לבן לאחת המשפחות הסוחרות העשירות והנכבדות בסיציליה.
ריקה, אשת סעדיה דה אגרה, העבירה לרשות בעלה ובנה מבנים ורכוש שהיו לה בעיר אגריג'נטו. גם ג'ליו פראנטה, לשעבר אליה בלם, היה אדם אמיד. בכתב ההגנה שניתן לו נזכרים נכסי דלא ניידי, מטלטלין ועבדים.
מדובר אפוא בנשים יהודיו שמוצאן ממשפחות אמידות באופן יחסי וחזקות. בחירתן של נשים אלו גררה בעקבותיה פירוק המשפחה, אבל סביר שנותרה בידיהן האפשרות לחזור אל המשפחה הגרעינית. כך נהגה האשה כּרה, שהסתתרה אצל אביה היהודי, וכל עשתה גם אשת רפאל כתיב, שמשפחתה ומשפחתו שלו נשארו יהודיות. גם אשת הנפח, ששמה אינו ידוע, נשארה לאחר גירושיה עם חמותה, אמו של הבעל המומר.
סיכום המאמר.
הנשים שאזרו אומץ והכריעו לטובת הגירושין מבעל מומר נימנו עם שכבה אמידה יחסית, ומוצאן היה ממשפחות מגובשות, שתמכו ככל הנראה בהחלטתן. מכאן אפשר להסיק שהיה להן לאן לחזור לאחר קבלת גיטן. אף על פי כן, נשים אלה שילמו מחיר אישי כבד, מפני שהפרידה מן הבעל הייתה כורכה לעתים קרובות גם מפרידה מהילדים.
בתקופת הגירוש הייתה בחירה זו קשה פי כמה, מפני שהנשים נאלצו לעזוב לצמיתות את משפחתן שהמירה. דווקא בקרב היהודיות הסיציליאניות, שרבי עובדיה מברטנורא המעיט בערכה של מחויבותן הדתית, התגלתה נכונות מרשימה להקרבה אישית. יחסן של נשים אלה לדת היה חווייתי ואישי מאוד, ונראה שסוג זה של תפיסה דתית השתמר אפילו לאחר ההמרה, כמו במקרה של קתרינה מונטווורדי ממזרה.
ברשימות האינקויזיציה הספרדית בסיציליה מספר הנשים קטן יותר ממספר הגברים, שעה שבספרד מספר הנשים שהובאו לדין בפני האינקויזיציה גדול ממספר הגברים. משפטה של קתרינה שה מונטוורדי מעיד על כך שעיניים חשדניות עקבו אחרי הנוצרים החדשים, ומעט מאוד ממעשיהם נסתרו מעיני השכנים וממקורבי האינקויזיציה.
גם ההאשמות שהועלו נגד אשה זו תואמות במידה רבה את אלו שהועלו נגד נשים מתייהדות בספרד. נשאלה אפוא השאלה אם המספר המצומצם באופן יחסי של הנשים ברשימות האינקויזיציה הספרדית בסיציליה נובע מכך שהנוצריות החדשות של סיציליה הפנימו טוב יותר את עיקרי הנצרות, או שהן עוררו פחות חשד בהתנהגותן ?
שמא מעיד הדבר על יציאתן של רבות מהן בגירוש ? הדבר ראוי לבירור מעמיק. ואילו המאמר הנוכחי מבקש רק להצביע על כיוונים אפשריים למחקר נוסף.
סוף המאמר.
מפטיר והפטרה פרשת מקץ בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת מקץ בנוסח יהודי מרוקו
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits l
ui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
3.4. La nomination par le roi de Ishaq Ben Zmirro, et apres lui de son frere Abraham, grand rabbin des juifs de Safi. Cela lui donna sur eux l'autorite religieuse et penale, confortee par l'existence d'etablissements de culte et d'une prison reservee aux juifs de la ville.
Grace a leur collaboration avec les Portugais et en raison des privileges et des benefices qu'ils en avaient tire, les Ben Zmirro etaient devenus les plus actifs et les plus riches des Juifs, les plus consideres et aux rangs les plus eleves. Ils constituaient, comme d'autres collaborateurs juifs, une minorite connue et limitee, au point que les annales les citent par leurs noms
ils vecurent a l'ecart des autres juifs et particulierement des juifs originels du Maroc que le colonisateur considerait comme la vache a lait II les avait ecrases sous les charges et les impositions 320 chaque foyer devait verser une somme d'une once (Onqya) et rials, ils etaient contraints de payer des sommes elevees pour l'entretien des remparts de la ville et ils n'echappaient pas a la violence et au mepris des Portugais. Ils etaient victimes de vols et de pillages en plein jour. Le roi du Portugal n'hesita pas a chasser de la ville, sans preavis, nombre d'entre eux, mais sans porter atteinte aux grandes families juives comme les Ben Zmirro .
Abraham s'avisa du developpement de la puissance des Saadiens et il fut convaincu de son succes et de sa victoire sur les Portugais dans un proche avenir. Aussi, se mit-il a tater le terrain. Au cours des negotiations avec Moulay Ahmed Laaraj, il chercha a obtenir des facilites pour son commerce, en meme temps qu'il se preparait a transporter ses services vers la nouvelle puissance saadienne. Les Portugais s'en rendirent compte.
En nous appuyant sur ce qui precede, nous pouvons conclure que la famille Ben Zmirro, avec a sa tete son chef Abraham, se servant de son intelligence, de ses competences, de son realisme et de son adaptation aux circonstances, a realise pour elle la paix, l'aman, la richesse, le pouvoir, la consideration et le bon renom, et a acquis un rang social en vue qui lui donna le respect et l'estime de tous, juifs et musulmans, Saadiens et Portugais, a l'interieur de Safi, dans les campagnes des Doukkala et dans les cours des rois portugais et saadien. Cette consideration ne tarda pas a s'etendre dans les couches populaires, juives et musulmanes, qui les ont eleves au rang de saints et leur ont construit un mausolee et un lieu de pelerinage qu'elles ont continue a visiter ensemble pour solliciter leur benediction. Et aujourd'hui encore, ce mausolee est frequente par des juifs venant de l'interieur du Maroc et de I'exterieur.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Mais ce corps de Boukhari devint tres puissant
II est vrai. On reproche a ce corps les desordres qui survinrent au cours des 30
annees qui suivirent la mort de Moulay Ismail. En effet, les
Boukhari nommerent et deposerent des souverains a leur guise une
douzaine de fois durant cette periode. Selon le chroniqueur Al-Zayyani, Moulay Ismail laissa cinq cents enfants d'age adulte, ce qui constituait an bassin de pretendants appreciable. Durant ces memes trente annees, certains d'entre eux connurent deux regnes et Moulay Abdallah en
connut six a lui seul. Toujours selon le meme chroniqueur, les Boukharis proposerent deux fois a Sidi Mohamed de deposer son pere Moulay .Abdallah mais il s'y refusa. En1728
, la guerre entre deux pretendants s accompagna d'une razzia du Mellah de Meknes faisant 180
morts et des centaines de blesses. Dans son ouvrage Kisse hamelakhim, le rabbin
Moshe Elbaz raconte " ils ont viole et torture leurs femmes et leurs filles et toutes les vierges sous les yeux de leurs parents et de leurs proches.
Mohamed III decida de reduire l'influence de la soldatesque noire. II reunit les troupes noires a Larache sans les prevenir de ce qui les attendrait. Une fois cela fait, les troupes furent encerclees par des soldats arabes auxquels le sultan offrit les soldats noirs, leurs enfants, leurs armes et leurs biens. Mais cette mesure ne fit pas long feu car, par la suite, les troupes noires se reconstituerent et protegerent les souverains suivants contre des rebelles. Dans les faits, l'influence des Boukhari s'accrut dans la seconde moitie du XIXe siecle et ils occuperent des positions importantes. Ainsi, Ahmed B. Mubarak fut un esclave affranchi qui devint vizir sous le regne de Slimane. Son fils Musa B. Ahmed fut egalement vizir de Mohammed IV et son autre fils Abdallah fut aussi Vizir, Gouverneur de Fes, puis Ministre de la Guerre sous Hassan Ie. Le fils d'Abdallah, Ba Ahmed, fut un veritable sultan et partagea avec ses freres les postes du gouvernement. A la fin du XIXe siecle, beaucoup de postes de confiance etaient tenus par des Boukharis, d'autres par les soldats du Jai'sh cantonnes a Fes.
SIDI MOHAMED BEN ABDALLAH
Sidi Mohamed Ben Abdallah est connu pour avoir signe de nombreux traites de paix avec les puissances europeennes.
Sidi Mohamed Ben Abdallah, connu comme Mohamed III, succeda a son pere Abdallah en 1757
Selon le chroniqueur Ezziani, il fit de nombreuses campagnes a l'interieur du Maroc pour asseoir son autorite en raison des rebellions de certaines tribus ou meme de la soldatesque des 'abids, l'armee des Boukharis censes etre a son service. II est reste celebre pour avoir fonde Mogador en 1760
et repris neuf ans plus tard la ville de Mazagan que les Portugais avaient occupee durant 250
ans. Alors qu'il etait encore prince, il s'impliqua personnellement dans les affaires consulaires. II s'arrangeait pour que les puissances d'Europe qui desiraient la paix lui livrassent de somptueux cadeaux (dont des maitres artisans et des prisonnieres musulmanes, algeriennes pour la plupart) ainsi que des armes et des munitions a profusion. C'est ainsi qu'il put constituer une flotte de 14 navires armes de 225 canons et equips de 1530 marins. C'est que la marine marchande europeenne redoutait grandement les pirates marocains et le sort reserve aux naufrages europeens echoues sur les cotes marocaines. II arriva meme qu'un bateau anglais qui deballait ses marchandises prit quinze Marocains en otage, jusqu'a ce que la transaction commerciale fut completee…
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
המורה
לפי הקוראן קיבל מוחמד את הקוראן מחכם:
״הקוראן שלוח אליך מעם חכם ויודע״ (כז, ו).
وَإِنَّكَ لَتُلَقَّى الْقُرْآنَ مِن لَّدُنْ حَكِيمٍ عَلِيمٍ
הקוראן שלוח אליך מעם ( אלוה ) חכם ויודע
סורה 27, פסוק 6
לאחר שהנחנו שה׳קוראן׳ הוא השם שנתן מוחמד לתורת משה, יש לזכור כי בתקופה ההיא רק יהודים ומעט נוצרים הכירו אותה. אם כן מסתבר שהחכם שלימד את מוחמד את ה׳קוראן׳ היה רב יהודי, ייתכן שהיה כומר נוצרי, וגם ייתכן שהיו לו שני מורים: הראשון, בעיר מכה – יהודי, ובכל אופן אידיאליסט רציני; והשני ־ בעיר מדינה – נוצרי או יהודי משומד. הראשון כתב – או פעל שיכתבו ־ ספר בערבית וקראו ׳קוראן׳, והוא גם שחיבר את החלק הראשון של ה׳יומן׳. וראו בסוף הפרק על כך שהמורה היה תלמיד חכם ושמו ורקה.
מורהו של מוחמד לימדו את התורה ואף ביקש ממנו שידרוש מן הערבים להאמין בה׳ ובתורה, ושיזהירם בעונשי שמים אם לא יחזרו בתשובה. כן הנחה אותו כיצד להתפלמס עם הערבים במכה.
מוחמד ומורו
ננסה להבין את סיפורו של מוחמד, כפי שעולה מתוך הקוראן, שכאמור נכתב ברמזים, תוך הסתייעות במסורת המוסלמית. מוחמד, הילד היתום שניתן למינקת, ברח ממנה. החכם ורקה מצאו והכניסו לביתו. מסתבר שעבר את ימי ילדותו אצל חכם זה:( או אצל זקנו של מוחמד שהיה מקורב לחכם ) ״הלא מצאך יתום ואספך, ומצאך תועה והדריכך״ (צג, ו־ז).
סורה 73 – המתעטף – פסוק 6-7
إِنَّ نَاشِئَةَ اللَّيْلِ هِيَ أَشَدُّ وَطْءًا وَأَقْوَمُ قِيلًا
שעות הלילה מגבירות את הריכוז ומקילות על הקריאה הנכונה
ומורו שידך לו אישה אמידה, שהיתה בת דודתו של ורקה: ״ומצאך נזקק והעשירך״(צג, ח).
במשך שעות היום מוחמד טרוד בעסקיו השונים, בייחוד בתחום המסחר. מעוטף במעיל היה לומד מדי ערב את ה"קוראן׳ עד חצות הלילה, ולעתים אף מאוחר יותר:
״הוי המתעטף! עמוד בתפילה לילה שלם בקירוב, או מחציתו או פחות במקצת, או יותר, וקרא את הקוראן אט־אט. הן אנחנו מטילים עליך דברים כבדי משקל. שעות הלילה מגבירות את הריכוז ומקילות על קריאה נכונה, ואילו ביום מתרוצץ אתה שעות ארוכות״! ״הוי, המתכסה…״ (עג, א-ז; עד, א).
הערת המחבר : המורה רומז כאן למאמר תלמודי במסכת עבודה זרה ג, ב, ובמדרש רבה על שיר השירים ה, יא, המדברים על חשיבותן של שעות הלילה ללימוד ולתפילה.
המסורת המוסלמית יודעת לספר שהמלאך גבריאל נתגלה למוחמד, וזה רץ לאשתו וצעק: ״עטפו אותי! כסו אותי!״ לאחר שהתעטף במעיל או בשמיכה בא אליו הדיבר האלוקי, וקרא את הסורה הזאת. ייתכן שהמסורת הזאת הושפעה משורשים יהודיים, כי חכמיהם נהגו להתעטף טרם לימוד מעשה המרכבה; גם הנביא אליהו היה לבוש מעיל. לדעתנו נראה פירושו של חנא זכריאס: המורה רצה שמוחמד יתעטף במעיל כדי שלא יחלה בלימודו בלילות הקרים שבמדבר. ועוד; כדי שיסתיר את פניו לבל יכירוהו הערבים של מכה, ולא ילעגו לנער בן הערבי ההולך ללמוד אצל חכם יהודי.
מוחמד וחבריו לומדים להתפלל
מוחמד וחבריו מתפללים אצל מורו במשך הלילה:
״ריבונך יודע כי עומד אתה בתפילה קרוב לשתי אשמורות של הלילה, מחציתו או אשמורת אחת שלו, עם קבוצה מאנשיך׳(עג, כ).
19 إِنَّ رَبَّكَ يَعْلَمُ أَنَّكَ تَقُومُ أَدْنَى مِن ثُلُثَيِ اللَّيْلِ وَنِصْفَهُ وَثُلُثَهُ وَطَائِفَةٌ مِّنَ الَّذِينَ مَعَكَ وَاللَّهُ يُقَدِّرُ اللَّيْلَ وَالنَّهَارَ عَلِمَ أَن لَّن تُحْصُوهُ فَتَابَ عَلَيْكُمْ فَاقْرَؤُوا مَا تَيَسَّرَ مِنَ الْقُرْآنِ عَلِمَ أَن سَيَكُونُ مِنكُم مَّرْضَى وَآخَرُونَ يَضْرِبُونَ فِي الْأَرْضِ يَبْتَغُونَ مِن فَضْلِ اللَّهِ وَآخَرُونَ يُقَاتِلُونَ فِي سَبِيلِ اللَّهِ فَاقْرَؤُوا مَا تَيَسَّرَ مِنْهُ وَأَقِيمُوا الصَّلَاةَ وَآتُوا الزَّكَاةَ وَأَقْرِضُوا اللَّهَ قَرْضًا حَسَنًا وَمَا تُقَدِّمُوا لِأَنفُسِكُم مِّنْ خَيْرٍ تَجِدُوهُ عِندَ اللَّهِ هُوَ خَيْرًا وَأَعْظَمَ أَجْرًا وَاسْتَغْفِرُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ غَفُورٌ رَّحِيمٌ
״ריבונך יודע כי עומד אתה בתפילה קרוב לשתי אשמורות של הלילה, מחציתו או אשמורת אחת שלו, עם קבוצה מאנשיך׳ אלוהים הוא הקוצב את משך הלילה והיום, ויודע כי אין בכוחכם להמשיל לעמוד במלוא מכסתו, ועל כן שב מכעסו עליכם, קִראו אפוא בקוראן ככל שתוכלו. יודע הוא כי עלולים להיות בכם חולים, ואחרים הנוסעים בארץ בבקשם להם פרנסה מעִם אלוהים, ואחרים הלוחמים למען אלוהים, על כן קִראו בו ככל תשוכלו, וקיימו את התפילה ותנו את הזכּת, והַלוו לאלוהים בעין יפה, כל טובה אשר תקדימו לעשות, בַקשו את מחילת אלוהים, כי הוא סולח ורחום. סורה 73 – פסוק 19.
הלוו לאלוהים : ייתן למטרות הכלל, כגון למימון הג'יהאד ולצדקה.
התרגום הנ"ל מספרו של פרופסור אורי רובין
כפי הנראה התפילות שהתפלל הן התפילות המסורתיות של עם ישראל, שכן פעמים רבות מובאים בקוראן קטעים ומשפטים מתוך תפילות ישראל. היהודים מתפללים בכל בוקר בתפילת שחרית: ״יוצר אור ובורא חושך״, ובכל לילה בתחילת תפילת ערבית: ״גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור״. מילים אלה נמצאות בקוראן (לה, יד). היהודים אומרים בתחילת העמידה שלש פעמים ביום: ״ונאמן אתה להחיות מתים״, והמקבילה בקוראן: ״ושעת הדין בוא תבוא – אין ספק בה – ואלוקים יעורר את שוכני הקברים״ (כב, ז).
היהודים מתפללים אחרי ׳קריאת שמעי: ״מלכנו… לדור ודור הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קיימת ודבריו חיים וקיימים לעד… ואין לנו עוד אלוקים זולתך… ברום עולם מושבך ומשפטיך וצדקתך עד אפסי ארץ… אתה הוא הראשון ואתה הוא האחרון ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע… משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עדי מרום מוציא אסירים ופודה ענווים ועוזר דלים בעת שוועם אליו… מי כמוך באלים השם״. מאמרים אלו מצויים בקוראן לרוב. לדוגמה:
״אלוקי, אדון המלוכה. בכוחך לתת את המלוכה לאשר תחפוץ וליטול את המלוכה מאשר תחפוץ ולהאדיר את אשר תחפוץ ולהשפיל את אשר תחפוץ. בידך כל הטוב ואתה כול-יכול. אתה מבליע את הלילה בתוך היום ומבליע את היום בתוך הלילה, ומוציא את החי מתוך המת ואת המת מן החי, ומכלכל בכל חשבון את אשר תחפוץ״; ״הוא אשר נתן נשמת חיים באפכם, אחר ימיתכם ואחר ישוב ויחיה אתכם״(ג, כו-כז; כב, סו).
היהודים חוזרים בכל בוקר בתפילת שחרית על פסוק הנביא:
״לך השם הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך השם הממלכה והמתנשא לכל לראש. והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכול ובידך לגדל ולחזק לכול״ (דברי הימים א כט, יא).
אמירה זו חוזרת ונשנית בקוראן. לדוגמה: ״לו כל אשר בשמים׳/ (כב, סד).
היהודים אומרים בכל בוקר: ״והאופנים וחיות הקודש משבחים ואומרים: ברוך כבוד ה׳ ממקומו״; והמקבילה בקוראן:
״אז תראה את המלאכים סובבים את כס הכבוד, משבחים ומהללים את ריבונם. ישפטו ביניהם בצדק, וקול יישמע באומרו התהילה לא־ל ריבון העולמים״; ״הנושאים את כס הכבוד והסובבים אותו, משבחים ומהללים את ריבונם ומאמינים בו״ (לט, עה; מ, ז).
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.
עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינ
ו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.
פרק שלישי – הסלקציה בשנים 1952 – 1954.
על רקע העלייה ההמונית וקשייה, כאשר הכפילה מדינת שיראל את מספר תושביה וקלטה יהודים מ-52 ארצות, לא בלטה הסלקציה בשנים 1948 – 1951.
אולם בעקבות נעילת שערי מזרח אירופה, חוסר רצונם של יהודי מערב אירופה ואמריקה לעלות ארצה, וחיסול הגלויות – נותר המקור היחידי להמשך עליית המונים בקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. כדי למנוע את , האפי הלבנטיני " של המדינה הצעירה, החליטו אפוא בהנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות " המוסד לתיאום ", לקבוע כללים מוגדרים לברירת עולים – שעיקרם עליית צעירים ובריאים.
מדיניות סלקטיבית בברירת עולים לא החלה עם הקמת המדינה ; היא הייתה כבר בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ. גם אז התנהל ויכוח בין מנהיגי הציונות על עליית המונית – או סלקטיבית. דוד בן גוריון, שנבחר בשנת 1936 לתפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות, אמר אז :
עלינו לראות בעיקר פעולתינו השגת אפשרות של עלייה גדולה לארץ – בלעדי זאת, לא רק שלא יהיה מוצא לגורל היהודים, אלא לא יהיה מוצא לגורל הציונות, אם הציונות לא תיתן עכשיו תשובה ניכרת לאסון היהודים – היא תתבדה, היא תאבד את ערכה אפילו בעיני עצמם.
בן גוריון היה עקבי בתמיכתו בעלייה בלתי מוגבלת, ובדיון בהנהלת הסוכנות בשנת 1942 דרש עלייה של שני מיליון יהודים מתום המלחמה.
גם גולדה מאירסון ( מאיר ) התנגדה לעלייה סלקטיבית ותמכה בעמדתו של בן גוריון ; אך יעקב חזן ממנהיגי " השומר הצעיר ,, תמך בעלייה סלקטיבית, ובקונגרס הציוני הי"ט אמר :
" המפעל הציני לא היה מעולם ואיננו גם היום דבר הנערך בכמות, במספרים, יותר מזה נקבע גורלו של המפעל הזה על ידי האיכות "
עוד אמר חזן, שמטרתנו בית לאומי מחודש – ולא גלות חדשה, ועל כן יש להבטיח את בניית הכפר והחקלאות ולהקפיד על עלייה חלוצית ".
בין תומכי העלייה הסלקטיבית היו גם חברי ההנהלה הציונית – חיים וייצמן, ש' אוסיקין, א' רופין, וב' כצנלסון.
עם זאת יש להדגיש, שבתקופת השלטון המנדט הבריטי היה ויכוח זה אידיאולוגי – ולא מעשי, שכן את מספר הסרטיפיקטים ( אשרות העלייה ) קבעה ממשלת המנדט הבריטי – ולא ההנהלה הציונית. כדברי ברל כצנלסון במושה הוועד הפועל הציוני בשנת 1935 :
" אנחנו עובדים בתנאים של כמות נתונה, קביעת הכמות בידי ההסתדרות הציונית, אלא בידי כוח חיצוני – הממשלה הבריטית, וכיוון שאנו מוגבלים בכמויות מסוימות, חובה עלינו להוציא מתוך אותה כמות את מכסימום הכוחות ההכרחיים לבניין.
Une histoire de familles-J.Toledano-Aharfi-Agour-Agorian-Agon-Agai
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.
Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu.
Agai
Nom patronymique d'origine hebraique, francisation du prenom biblique et talmudique Hagai, porte par un des petits prophetes de la Bible qui prophetisa le retour d'israel apres la destruction du Premier Temple par Nabuchodonosor, et qui a pour sens celui qui amene la fete, la joie, qui console.
Ce prenom est devenu nom patronymique dans plusieurs communautes sepharades et achkenazes. Autre orthographe : Agai. Au XXeme siecle, nom extremement peu repandu, porte en Algerie – Oran, Alger et dans le nord du Maroc
Agon
Nom patronymique d'origine berbere, ethnique de la tribu berbere des Agoun pres de Tizi Ouzou. Ce patronyme est atteste en Espagne au XIVeme siecle. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte uniquement en Algerie – Algerois, Oranais, Sahara.
Agorian
Nom patronymique d'origine phenicienne, derive de Agora, l'autel qui a donne l'agora grecque, lieu de rassemblemnet public. C'est selon Laredo un des plus anciens noms du Maghreb.
Selon la tradition, ce nom serait synonyme de Cohen. En effet, dans l'antiquite, les tribus judeo-berberes etaient gouvernees par les Cohanim qui, pour se distinguer du reste du peuple, vivaient dans un camp retarnche avec son autel particulier, l'agora.
Autre explication possible : deformation de aghorian, l'habitant d'une grotte, le troglodyte. Autre forme precedee de l'indice de filiation : Ben Agorian. Au XXeme siecle. Le nom semblait avoir disparu au Maghreb
Agour
Nom patrnymique d'origine berbere, qui a pour ses fumee, hebraise en Israel sous la forme de Agour. Nom tres peu repandy, porte en Algerie – Blida, Djelfa, Sahara
Shimon Agour
1933 – 1996. Fils de Moise agou. Diplomate israelien ne a Djelfa, dans le sud algerien. Au cours de ses etudes secondaires a Alger, il se joignit au mouvement de jeunesse sioniste pionnere " Habonim " et. Apres so baccalaureat, monta en Israel au kibboutz Hanita en 1958.
Il se joignit ensuite au service diplomatique au Ministere des Affaires Etrangeres, et fut secretaire d'ambassade au Zaire, Burkina-Fasso, charge de l'information en belgique au moment de la guerre du Liban, puis conseiller de l'ambassade d'Israel au Bresil et ambassadeur d'Israel en Cote d'Ivoire puis au Honduras de 1990 a 1995.
Danielle Agou-Iancou
Universitaire francaise a Montpellier, sœur de Shimon Agour. Nee a Djelfa. Elle a publie nombre d'etudes sur les juifs du sud algerien
Aharfi
Nom patronymique d'origine berbere, indicatif d'un trait physique : sec, noueux. Le nom esr atteste au Maroc au XVIeme siecle, figurant sur la liste de Toledano des patronymes usuels dans le pays a cette epoque. Autre forme precede de l'indice de filiation : Ben Aharfi. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu porte en Tunisie et au Maroc – Tetouan, Oujda
Autre source
AIDAN ou AYDAN : ces noms viennent de l’arabe ‘ayyed qui signifie celebrer un fete (cf ‘ayyed el-kber : la grande fete religieuse musulmane celebrant le sacrifice d’Ismael par Abraham), voir pejorativement fetard. Ce nom peut aussi provenir du nom d’une tribu, les Awlad ‘Aydan dans le caidat des Fraichich (Tunisie).
AITIA ou ATTIA ou ATTIAS : c’est un nom d’origine arabe (‘a Tiya) signifiant cadeau, don; symboliquement don de Dieu
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –
מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל
1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים
החלקים המוספים בתצרֵף
עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר
להאמין בדברים בלתי־אפשריים.
המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת
הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי
בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים
לפני ארוחת־הבוקר.
עליזה בארץ־הפלאות ..
.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.
– המלט
״ישראל קולטת את היהודים…. המדינות הערביות מצדן חייבות ליישב את הפלשתינאים שבקרבם ולפתור את בעיותיהם,, ערביי לבנון דרשו ב-1977 ״לחזור ולחלק את הפליטים הפלשתינאים בין כל המדינות הערביות… לכל אחת כפי יכולתה״.גלוי־וברור היה שההצהרה הלבנונית נבעה מטעמים מדיניים ולא דווקה הומאניטאריים: אש״ף תרם תרומה גדולה להפיכתה של לבנון ממגרש־משחקים בינלאומי לשדה־קרב המקיף את הארץ כולה. אולם רבת־משמעות היא העובדה שהדרישה הופנתה למדינות הערביות ולא לישראל. הנה כך הטילו ערבים את האחריות לפליטים, ולו גם לרגע קט, על העולם הערבי.
בכל־זאת הוסיפו סימנים להכרה חיצונית מחודשת בחילופי-אוכלוסים אלה במזרח התיכון להופיע בשלהי שנות ה־70, קרוב לשלושים שנה לאחר מעשה.
המומחה לענייני אוכלוסיה מאוניברסיטת־שיקאגו, פיליפ האוזר, לשעבר מנהל־המפקד של ארצות־הברית, שייצג את ארצות־הברית בוועדת־האוכלוסיה של האו״ם מ־1947 עד 1951, אמר בי1978 כי
חילופי־האוכלוסים בין ערבים יוצאים ויהודים נכנסים הם מציאות – נוצרו תקדימים. אשר לסירובם חסרי התקדים של הערבים לקבל פליטים ערביים – יש הרואים בזה אמצעי מכוון להשמדתה של ישראל. יציאת הערבים מישראל סמוך להקמתה עתידה היתה ליצור בתוך ארצות ערביות סביבה שבהן יש לפליטים הערבים גישה לתרבות ולשפה משותפת… מצב היסטורי יחיד־במינו, שהרי רוב אוכלוסיות הפליטים נדרשות לחיות בעולם תרבותי ולשוני חדש… לאור המצב בכללותו – ועכשיו אדבר לא מן הבחינה הדמוגרפית אלא מן הבחינה הפוליטית, המוכרת לי פחות – יהיה זה חבל מצד הערבים אם יתעקשו לקבל מישראל פיצוי, שלמעשה יהיה פיצוי כפול…
יתר על כן, אולי משום שממשלת ישראל בחרה שלא להזדקק למעשה למשוואת הפליטים שלה, החלו הפליטים היהודים עצמם להתלכד לבסוף בגופים בלתי־תלויים: בכמה וכמה ארצות צצו ארגונים מעין אלה. גוף אחד בינלאומי מתקרא WOJAC – הסתדרות עולמית של יהודים מארצות ערביות – ובו משלחות משש־עשרה ארצות־מקלט של יהודים מארצות ערביות. הפליטים היהודים, שמעולם לא זוהו בבירור ולא נדונו די־הצורך בבמות עולמיות, החליטו להשיג הכרה, להסביר מדוע אינם יכולים לשוב לעולם לארצות־מוצאם, ולדרוש ״חוסר־פניות״.
דווקה כאשר הודיעה WOJAC על כינוס ועידת־הפתיחה שלה בפאריז פירסמו הערבים כמה מהזמנותיהם ליהודים ילידי הארצות הערביות ״לחזור״. היהודים דחו בבוז אותה מחווה של ״הכנסת אורחים״, וחיברו תשובה. הם מנו את ה״מצוקות״ שהיו מנת־חלקם בחברה הערבי־המוסלמית במסיבת־עתונאים שאותה כינסו כדי למסור את תשובתם השלילית על ההזמנה.
הערת המחברת : בינואר 1976 פירסמה הסתדרות־הספרדים באמריקה, ״המייצגת למעלה מ־1.5 מיליון פליטים יהודים מארצות ערביות״, מודעה על עמוד שלם בניו יורק טיימס ובה ״דחתה״ את ה״הזמנה״ של ממשלת עיראק. תצלום של שתי גופות תלויות על גרדום, וסביבן קהל זועםילמראה, זוהה כ״תצלום של סוכנות־ידיעות: עיראקים מסתכלים בגופות של צבאח חיים (משמאל) ודוד חזקיאל, שניהם יהודים, המוקעים על הגרדום לאחר שנתלו בבגדאד״. מתחת לתצלום באה תשובתו של הארגון: ״ההזמנה מחית״.
בי1981 עמדה ועדת־הפליטים של ארצות־הברית, שלא כדרכה בהרבה דו׳׳חות קודמים, על ״600,000 הפליטים היהודים שעקרו מארצות ערביות… לפני שלוש עשרות־שנים״. אולם עד שיצא הסקר הבא כבר נשללה אותה הכרה חשובה בצורה מופלאה.
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –
מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
מבני ציבור וקהילה.
בית הכנסת שימש עבור יהודי האימפריה לא רק כמקום תפילה, אלא כבית הקהילה לכל עניין ציבורי ודתי. כיוון שלפי חוקי האיסלאם הדימי – הכופרים – אינם רשאים לפתוח בתי תפילה חדשים, אלא לכל היותר הם מורשים לקיים את פולחנם במקומות תפילה קיימים מכבר, אם קיבלו עליהם את שלטון האיסלאם מרצונם, נתקלו המגורשים בקשיים מרובים בבואם לבנות לעצמם בתי כנסת חדשים.
ואכן, בימיו של בייזיד השני מתלוננים הם על כך שאין מאפשרים להם להקים בתי כנסת חדשים. אולם נראה שכבר בימי סלים הראשון הורשו לבנות בתי כנסת קבועים, וגם אם לא קיבלו אישורים פורמלים לכך, השליטים, השלטון המרכזי והמקומי, העלימו עין מכך. רק בירושלים נשארה ההגבלה בתוקפה, והיהודים לא הורשו לבנות בתי כנסת חדשים בפועל, כתוצאה מכך לא נתפצלה הקילה לקהלים קהלים, אלא כולם נאלצו להתפלל בבית כנסת אחד.
במקומות רבים ניסו לעקוף את הקשיים והתפללו בתוך בית המדרש או אפילו בבית איש פרטי, שהרי עצם הפילוג לקהלים כה מרובים חִייב הקמתם של בתי כנסת מרובים.
לבד מבית הכנסת ובית המדרש, שלפעמים היה מוסד אחד, היו בקהילות ישראל השונות תלמודי תורה, אם לכל קהל לבדו אם לכלל הקהלים. הדרך כלל לכל קהל גדול או בינוני היה תלמוד תורה משלו, ולפרקים גם לקהלים קטנים. כל למשל מפורסם במאה ה-16 וה-17 מוסד לתלמוד תורה הכללי של סלוניקי, שנתקיים בצד ובנוסף לתלמודי התורה שבכל קהל.
בנוסד זה לימדו חכמים שהיו מטובי חכמי העיר ולמדו בו מאות ילדים, ולפי תיאורים שונים, של נוצרים ומוסלמים, הגיע מספרם אף לאלפים. ילדם אלה היו בדרך כלל יתומים או בני עניים.
מימונו היה מוטל על קהלי העיר, וכדי להבטיח את תפעולו, מלבד ההשתתפות במימונו, העניקו לו מונופול במכירת האריג לתקופה קבועה וקצובה בשנה שבה נאסר הסחר על ידי גורמים אחרים, ומהכנסות אלה מימנו את ההוצאות.
תלמידיו זכו להזנה ולביגוד חינם, בנוסף לחינוך וללימוד שהו חינם. ברור אפוא שמוסדות גדולים מסוג זה, ואך תלמודי תורה קטנים וישיבות קטנות, חייבו הקמתם או רכשתם של מבנים נאותים.
מבנים אלה הוקמו במימון הקהל ובפרט העשירים שבקהל, ואף בתרומות עשירים שלא היו חברי הקהל. במקרים כאלה המדרש או הישיבה נקראו על שמן של משפחות העשירים, הן מימנו את פעילותו ולעתים הוא לא היה שייך לקהל מסוים דווקא.
תנאי הכרחי לקיומה של כל קהילה היא קיומו של בית קברות. פעמים שזה היה בית קברות אחד שבו היו חלקות נפרדות לבני קהלים שונים, בעלי מוצא שונה, או ריכוזי קבורה נפרדים.
לפעמים היו כמה בתיק ברות יהודיים בעיר, ובפרט בערים הגדולות כאיסטנבול או איזמיר. בתי קברות אלו נוצרו עקב תזוזה במקומות מגוריהם של היהודים ועקב התמלאותם של בתי קברות קודמים, כאשר נוצר צורך במציאת חלקות חדשות.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
קדושת כתבי האר״י שכתב מהרח״ו
בפי שספרנו כבר, האר׳׳י הקדוש ציוה, שאף אחד מתלמידיו לא יכתוב דבריו, זולת רבי חיים ויטאל. ר׳ חיים כתבם, ולאחר פטירתו ערכם וסידרם ר׳ שמואל בנו.
בעת שעסק רבי שמואל בעריכת כתבי אביו, נתקל פעמים רבות בדברים סתומים וחתומים שלא הובנו לו כראוי. ביודעו ובהכירו בחשיבות אותם רזין עילאין, פחד מאד לשלוח יד במקומות אלה, ובכל פעם הלך להשתטח על קבר אביו, לב הימנו שיאיר לו דרכו. בהיותו על הציון, היה שואל את אביו איך יכתוב, ור׳ חיים היה מורה לו מן השמים כיצד עליו לכתוב. כך נהג זמן רב.
לילה אחד, לאחר שעלה רבינו יאשיהו פינטו על יצועו, נגלה לו בחלומו דודו רבינו חיים ויטאל, ובפיו בקשה: אנא ממך בן אחותי, עשה עמי אות לטובה! בני יקירי ר׳ שמואל בא לציון קברי מפעם לפעם, ובפיו משאלה שאאיר דרכו בנבכי הכתבים. פעמים יושב אני במקומי ועונה לו, אך לפעמים נמצא אני בפמליא של מעלה מתענג מזיו השכינה בדרגה גבוהה יותר, ובעת שמשתטח על ציוני, מפאת כבודו. ומפאת חשיבות הכתבים, מתנתק אני מישיבה של מעלה ובא להשיב לו על שאלתו. לכן בקשתי שטוחה לפניו, שלא יבוא לשאלני על קברי, אלא יעשה שאלת חלום, ואז אענה לו כרצונו מבלי שאצטרך להימנע מאותו תענוג רוחני עילאי.
לאחר מכן הוסיף ואמר: לך אמור לבני שירד למצרים, כי נשארו שם ניצוצות קדושים הממתינים בכליון עינים שיעלום לשורשם, והוא המתאים לתקנם. לסיום הוסיף ר׳ חיים את הפסוק בתהלים (צט, ו): ״משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו״ כרמז לדבריו, ופרח למקומו.
כשהתעורר ר׳ יאשיהו משנתו, ננער בזריזות, ואץ לבית ר׳ שמואל לספר לו את חלומו. ר׳ שמואל כבר לא היה צעיר לימים, ומזה זמן אשתו נפטרה. מששמע את דברי ר׳ יאשיהו, השיב לו: ראה, אלמן אנוכי, והנני שרוי ללא אשה, לפיכך אינני יכול לכוון כעת את התיקון שנמסר לי לצורך הירידה למצרים, כי הנני פלג גופא.
מששמע זאת ר׳ יאשיהו נענה ואמר בהתלהבות: אם זה המעכב, אתן לך את בתי הצעירה מרת ג׳מילה לאשה! למען שמו יתברך כדי שתוכל להעלות את אותם ניצוצות נידחות, ולמען כלל ישראל – כדי שתוכל לשבת ולערוך את הכתבים של אביך בישוב הדעת, מוכן אני לתת אותה לך, למרות היותה צעירה ממך בעשרות שנים – סיים דבריו.
ר׳ שמואל הסכים, ותוך זמן קצר נשא את בתו הצעירה של ר׳ יאשיהו לאשה. לאחר נישואיהם ירדו למצרים כצוואת ר׳ חיים אביו, שם נולדו להם בניהם. לאחר כמה שנים הקול נשמע שר׳ יאשיהו השיב נשמתו לבוראו. ר׳ שמואל ואשתו נסעו לדמשק, שם הספיד ר׳ שמואל את ר׳ יאשיהו בפקודת השנה, כפי שסופר לעיל. לאחר מכן חזר למצרים, שם חי עד יום מותו.
משנפטר ר׳ שמואל בשנת תל״ז (בגיל ע״ט), נטלה אשתו מטלטליה ושבה לבית משפחתה בדמשק. היות והיתה עוד צעירה לימים, שלחו כמה רבנים שהיו פנויים, שדכנים שיתדפקו על דלת ביתה, ויציעו לה להינשא להם. להפתעתם, סרבה סירוב מוחלט לכולם. אחד מהם העיז פניו, ושאל אותה לסיבת סירובה. משהרבה להפציר בה נענתה ואמרה:
האם נעלם ממך תשובת אשת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון לגדולי החכמים שרצו לשאתה לאחר פטירת בעלה: ״כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?״ (בבא מציעא דף פד:).
והוסיפה ואמרה: דע לך! אני נושאת בתוכי חלק מנשמתו של בעלי ר׳ שמואל זצ"ל. ביום נישואינו אמר לי: דעי, בעת נתינת הקידושין נתתי לך חצי נשמתי, והיה אם לאחר צאתי מן העולם לא תנשאי לאיש אחר, תמשיך נשמתי לשכון בתוכך. מעתה תבין טעמי, רוצה אני לשאת נשמתו עד יומי האחרון, ולכך לא אנשא לאיש! – סיימה את דבריה.
כשנפטרה לבית עולמה, קברו אותה ליד קבר אביה רבינו יאשיהו פינטו, לא רחוק מקבר אבי בעלה רבינו חיים ויטאל.
בפי יהודי דמשק היה נקרא ציונו של ר׳ חיים ויטאל: ״המזבח הטהור״. יראה ורעד אחזו בכל הקרב לשם. יהודי המקום לא העזו להשתטח על ציונו, אלא באו והניחו אבן כנהוג, ותיכף פסעו לאחוריהם מרוב פחד. הדברים הגיעו עד כדי כך, שאמרו, כי היראה מקברו של הרח״ו גדולה מהיראה מקברותיהם של רשב״י והאר״י.
במקום זאת, היו נושאים צקון לחשם ושוטחים בקשותיהם בקברותיהם של רבינו יאשיהו פינטו זיע״א ובתו מרת ג׳מילה (אשת ר׳ שמואל ויטאל), ושם היו רואים במוחש נסים וישועות.
ומשם יפרד לארבעה ראשים
ארבעת האחים: ר׳ שלמה ר׳ יעקב ר׳ אברהם ור׳ ראובן
רבי יוסף פינטו (השני) ור׳ יצחק בנו
" פרי צדיק עץ חיים״ – התבוננות באספקלרית הדורות, מקנה לנו ראיה נכונה, בחזיון הנפלא, של התרקמות ופריחת עצי הצדיקים, בבוסתנו המהודר של בורא עולמים בדומה לטיול בבית היוצר, בו ניתן לעמוד מקרוב כיצד יוצר האומן כלינוי מרהיב עין, למן ראשיתם, הרכבת מרכיביהם המגוונים, התהוות חלקיהם השונים עד להשלמת הכלי המוגמר, כך אותו מבט היסטורי בתולדותיהם של מלמדנו להועיל איך התהווה גזעם של מצוקי ארץ, וכמה חכמה ותבונה נסך היוצר ביציקתם.
כמה תואמים הדברים להתבוננות בפריחתו המפעימה של עץ הצדיקים למשפחת פינטו.
כפי שנוכחנו לראות, רכיבים טהורים הותכו אל יסודותיו. שרשי העץ, מסירות נפשם של ר׳ שלמה ור׳ יוסף פינטו (הראשון), שהשתלבה בקדושתו של ר' יוסף ויטאל . גזע העץ, עץ החיים, עמוד התורה, ר׳ יאשיהו פינטו הרב המוסמך, רבה של דמשק, יחד עם ראשוני פארותיו, ר׳ דניאל בנו, ור' שמואל נכדו, רבני ארם צובה.
ומכאן שושלת הקדש החלה לשלח ענפיה וזמורותיה, הרבתה צילה פארותיה ופרותיה. כפי העובר במסורת משפחת פינטו מדור דור, לר׳ שמואל נולד בנו ר׳ יוסף. אשר נקרא על שמו של ר׳ יוסף, אבי ר׳ יאשיהו זקנו. אין בידינו פרטים אודות קורות חייו, מלבד זאת שבנו היה ר׳ יצחק פינטו, ומכך שהוא ובנו ר׳ יצחק התגוררו כאבותיהם בארם צובה שבסוריה.
לפי מסורת שעברה בין בני המשפחה מאב לבן, ר׳ יוסף ור׳ יצחק נטמנו בבית הקברות בצפת, סמוך לקבר חנה ושבעת בניה, וליד קברו של ר׳ יהודה אלגאזי מחכמי טורקיה. שנים רבות היה הדבר בגדר מסורת בלבד, משום שקבריהם נעלמו ולא נודעו עקבותיהם. לפני מספר שנים ארעה מפולת בבית הקברות העתיק בצפת ונתגלו כמה קברים, בין אותם קברים התגלה גם קברו של ר׳ יצחק פינטו, בסמוך לקברים הנ״ל, בדיוק כפי המסורת שעברה במשפחה מדור לדור.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
פרק חמישי: דיינות ומלכות
דינא דמלכותא דינא מינוי הדיינים והרבנים במרוקו מאז ומתמיד, היה על פי גדולי הרבנים שבכל עיר ועיר. אחר שידעו באחד מן הלומדים שראוי הוא לכך ושיוכל לעמוד על משמרתו ברווח, אזי היו מסמיכים ומכתירים אותו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד. כשהמימון ש הדיינים והרבנים היה בא מקופת הקהילה. והממשלה לא רק שלא היו מתערבים בעניני היהודים, אלא אדרבה היו מחזקים את עמדת הרבנים ותקנותיהם, כך שמשפטי התורה במלואם נתקיימו
בשנת 1912 (למנינם) אחרי שהצרפתים כבשו כמה מארצות הנמצאים בצפון אפריקה, ונתנו להם חסות: החל מביטחון, חינוך, בנקאות, בתי משפט, בתי חולים, הגיעו גם למרוקו. לאחר משא ומתן והתגרות במשך כמה חודשים, ואחר שהגלו הצרפתים את מלך מרוקו לתקופה ארוכה, הסכימו עם המלך שהם יפרנסוהו בכבוד והוא ימשיך להיות המלך, אלא שכל מה שמתרחש במדינה יהיה בהחלטתם. וכך נהיה.
הקהילות היהודיות שחששו מהשלטון החדש, שח״ו יפגע בבתי הדין היהודים, טבסו עצה ושלחו משלחת של תלמידי חכמים, לבקש שממשלת צרפת תיתן סמכות גם לבתי הדין היהודים שעל פיהם ישק כל דבר שנוגע ליהודים לגזור גזירות לתקן תקנות ולהעניש בעת הצורך. ואכן ממשלת צרפת בשיתוף הרבנים יסדו בתי דינים של הרכב שלשה בערים הגדולות, ובערים הקטנות הושיבו דיין יחיד שיהיה בא כח הב״ד. (במשך הזמן נתרבו הבתי דין) כמו כן בקשו הרבנים שימונה רב ראשי שאליו יביאו את כל הדבר הקשה, ושהוא גם ייצג את היהודים בפני הממשלה הצרפתית. וששכר הרבנים והדיינים יהיה מקופת הממשלה, ובכך ג״כ לא יהיו הדיינים תלויים בחסדי הקהל, ותמורת זו הגיעו לסכמה שעל היהודים לשתף איתם פעולה במיסים וכדו׳.
הנאון הגדול רבי רפאל אנקווה
חכמי מרוקו נתנו עיניהם ברבי רפאל אנקווה שהוא המתאים ביותר לכהונת הרב הראשי למרוקו. רבי רפאל היה גאון גדול ומתמיד עצום בתורה, ואב״ד :עיר סלא, ששמו הטוב הלך לפניו בכל ערי מרוקו, ושכבר אז היה נחשב לקדוש אצל היהודים. הרב בענוותנותו נתקשה מאוד מלקבל על עצמו תפקיד רם זה, באומרו הרי ישנם אב״ד רבים ומדוע בחרו רק בי, אמנם המושלים הצרפתים ששמעו על רבי רפאל, הודיעו חד משמעית, שאם רבי רפאל לא יסכים, לא יסכימו לתת חסות לרב אחר. אחרי ימים של מחשבה ופגישות שנפגש רבי רפאל עם רבני מרוקו, וראה שאכן מסכימים הם בכל לב שהוא יהיה הרב, הודיע רבי רפאל שמוכן הוא להתמנות לרב הראשי, ואכן זכה רבי רפאל ושימש בתפקיד זה עד ליום פטירתו. במשך חייו וגם לאחרי פטירתו כינוהו ״הנר המערבי וראש רבני המערב״
איש על העדה
תורה, גדולה ועושר, התאחדו ברבן של בני המערב, רבי רפאל אנקאווה המכונה בפי כל (כבר בחייו). רפאל המלאך. זכתה מרוקו שעמד בראשה איש זך המידות, כביר המעשים אביר המצוות, גאון עצום בתורה, עמקן בהלכה, צנוע, עניו, ומוסר נפשו על קוצו של יוד, ושכל הליכותיו היו ללא דופי, כמלאך מושלם. רבי רפאל נולד לאביו הגאון רבי מרדכי בעיר סאלי שבמרוקו בשנת התר״ז (1847), משפחתו מיוחסת ומפורסמת למעלה בקודש עד רבני קסטיליא וספרד מלפני כ ־ 900 שנה, שהעמידה בעלי מופתים ויושבים על מדין, אנשי ציבור משרתי קודש, מנהיגים ורועים רוחניים סגנים ואלופים בבתי המלוכה. כמה מזקני אבות המשפחה נהרגו על קידוש ה׳ על ידי שונאי ישראל, ושם המשפחה נתקדש לדורות.
רבי אפרים אלאנקאווה הקדוש והמלומד בניסים מזקני המשפחה שניצול מאימת האינקויזיציה בשנת הקנ״א (1391) יחד עם חבירו הגאון והפוסק רבי יצחק בר ששת ־ הריב״ש, אחרי נדודים ותלאות הגיעו למדינת אלג׳יר, שם הקימו וחידשו את מבצרי התורה.
ראשונים שמסרו נפשם על קדוש ה׳ נעשה להם ניסים פעם הוצרך רבי אפרים להגיע לעיר תלמסאן עם שיירה גדולה. בהגיע יום שישי השיירה המשיכה נסיעתה במדבר ולא הסכימה לשבות, פרש רבי אפרים מהשיירה, וקבע מושבו בלב המדבר כדי לא לחלל שבת, והשיירה המשיכה ללא מעצור. עם כניסת השבת הבחין רבי אפרים באריה ענק המתקרב מולו, ומנענע בראשו ובזנבו לאות כניעה ורובץ לרגליו. רבי אפרים הבין שהקדוש ברוך הוא שלח לו את האריה לשומרו מחיות טורפות ומשודדי המדבר, באותה שבת חש רבי אפרים התרוממות וקדושה עלאית שמעולם לא זכה לדרגה כזו. בצאת השבת שמע רחש לחש, ומתוך החושך, הבחין בנחש נוראי הזוחל לקראתו יעלה על גבו של האריה, נצמד לצוארו של האריה כעין מושכות, האריה יתקרב לרגלי רבי אפרים כרומז לו לרכוב עליו. עלה רבי אפרים עם תיקו על
גבי האריה, וברגע זינק האריה כאשר הנחש שבצוארו משמש רסן בידיו של רבי אפרים, ועוד לפני חצות לילה השיג האריה את השיירה שכבר נכנסה לעיר תלמסאן, השיירה נדהמה והופתעה מן המראה הנוראי שרבי אפרים רוכב על אריה ענק ובידו נחש מטיל אימה. ראש השיירה השתטח לרגלי רבי אפרים בבקשת סליחה ומחילה, על שזלזל בבקשתו מלהתעכב בנסיעה בשבת, רבי אפרים מחל לו ־ בתנאי שלא יטול שום שכר מנוסעיו היהודים, מפאת שהכריחם לחלל את השבת. ראש השיירה נענה לגזירת הרב בשמחה, האריה נהם נהימה נוראה :פרידה מרבי אפרים, ויחד עם הנחש הפכו פניהם למדבר ונעלמו. סמו של רבי אפרים התפרסם חיש מהר במדינה. נס זה הינו אחד מרבים ־:ונעשה לרבי אפרים שהוא מזקני המשפחה האצילה והרוממה.
רבי רפאל נשא לאשה את בת הגאון המיוחס רבי יששכר אצראף אב בית הדין :סאלי, שעלה ארצה וכיהן כרב העדה המערבית בשנת התר״מ (1880). תקופה נדולה היה סמוך רבי רפאל על שולחן חותנו רבי יששכר תוך שהוא מנצל את זמנו לעמלה של תורה ולהתעלות בקדושה ויראת שמים, בהיותו בן 22 מינהו זותנו לדון ולהורות כחבר בית הדין יחד עם הגאונים ר׳ יצחק אמזלג ודודו רבי .מסעוד אנקאווה. וכבר באותם הימים שימש רבי רפאל רב ומורה צדק. ־בי רפאל ייסד ישיבה חשובה בעיר סאלי המפורסמת בגאוניה, אליה נהרו תלמידים רבים שספגו ממנו תורה יראה מידות טובות וחכמה בכל ענפי היהדות. מהמפורסמים שבהם: הם רבי אברהם רווח מחבר הספרים ״ויען אברהם״ "לאברהם למקנה״, ששימש מורה צדק בעיר סטאט, ומשנהו רבי אפרים אנקאווה ראש אב בית הדין בערים אושדה ומרקאש. רבי רפאל שנא בכל מאודו לקבל מתנות וטובות מאחרים, ולא נהנה משום אדם אלא מיגיעת כפו, ונתעשר מברכת ה׳, עסק זמן מועט במסחר ביושר וכנות וזכה לשפע הצלחה, גם את ספריו הנפלאים חילקם חינם אין כסף לשוחרי התורה. לא החניף לשום אדם ובענייני התורה ושמירת המצוות עמד כצור איתן לשמירתם, לחם מלחמה של תורה ללא פחד ואימה, היה תקיף בענייני צניעות, ודרש על כך ברבים להמשיך בלבוש הצנוע ולא לשנות מהאופנה החדשה, שהחלה אז לקצץ בשמלות ובחולצות.
עת לעשות לה׳
כאשר מונה לרב ראשי וראש אב בית הדין העליון של העיר רבאט ופרבריה, בשנת התרע״ח (1918) היה זה בהיותו בן 71 שנותיו משרה רמה זו אושרה על ידי הנציב העליון של ממשלת צרפת ששלטה על כל מרחבי האזור. בשנת התר״ץ (1930) בהיותו בן 83 שנותיו עוטר בלגיון הכבוד של ממשלת צרפת והוכר על ידי אומות העולם כחכם היהודי של כל יהודי מרוקו עריה ופרבריה הרבים. מענוותנותו הגדולה סירב לשאת בתפקידים אלו, אולם לנוכח ההתדרדרות הדור והפרצות הרבות שהיו בימים ההם, הוכרח על ידי הרבנים ליטול תפקידים אלו למען הכלל.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה 
שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
שליחות האשכנזים, שנתגברה ביותר והיתה למוסד קבוע לאחר עלית החסידים מפולין ומרוסיה בשנת תקל״ז (1777), נתפצלה לאחר עלית תלמידי הגאון מווילנא בשנת תקס"ח (1808) לשתי שליחויות, שליחות כולל החסידים ושליחות כולל הפרושים, היינו המתנגדים, תלמידי הגר״א. שליחות החסידים עצמה נתפצלה לשנים עם ייסוד כולל חסידי חב״ד בחברון בשנת תקפ״א (1821). והללו חזרו ונתפצלו אחר־כך לפי ארצות המוצא! כולל וולין, כולל הו״ד (הולנד ודייטשלנד), כולל הונגארן, כולל ורשה׳ וכו', עד שהשם ״כולל״ שמשמעו לפנים היה כפשוטו ״קהילה״, היה לשם דבר לכל מיני פירודים אפשריים. וגם הכוללים עצמם לא הסתפקו בשליח כללי אחד, אלא הרשו לכל מיני מוסדות — ישיבות, תלמודי־תורה, בקור־חולים — לשלוח שלוחים משלהם, וכן שלחו שלוחים מיוחדים לשם מפעלים מיוחדים, כגון לבנין בית־הכנסת המרכזי בחצר חורבת ר׳ יהודה חסיד, לבנין ״בתי מחסה״, שכונה מיוחדת ליהודים אשכנזים בקרבת מקום המקדש, לבנין ״בית מחסה״ לעדת המערביים, לבנין בית־כנסת ליד קבר שמעון הצדיק, לבנין בית־כנסת על קבר ר׳ מאיר בעל הנם בטבריה וכוי. ומלאה כל הארץ שלוחים. ריבוי השלוחים גרם אמנם להפצת שם ארץ־ישראל בגולה ולהגברת התמיכה בישוב, אבל הביא גם לידי ירידת כבוד השלוחים והשליחות, ובעקבותיה לירידת כבוד ארץ־ישראל.
גם בקרב העדה הספרדית, שכללה למעשה את כל עדות המזרח, גברו הנטיות להתפצלות, והעדה הראשונה שנפרדה והיתה לעדה בפני עצמה, השולחת שלוחים משלה, היתה עדת המערביים בני צפון־אפריקה בירושלים, ומאחר שלארצות אלו היה חלק גדול בהכנסות, גרם פירוד זה נזק רב. אבל השם ״כוללות הספרדים״ והיקפה נשתמרו במדה מרובה עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. בטרם נסיים פרק זה נזכיר עוד, שגם עדת הקראים בירושלים נוהגת היתה לשלוח שלוחים לבני עדתם בחוץ־לארץ ולבקש עזרה לקיום ישובם בארץ. לא הגיעו אלינו שמותיהם של שלוחי הקראים בתקופת־פריחתם של הקראים בארץ במאה התשיעית והעשירית, אולם לפי אגרות־התעמולה המרובות והאגרות הקוראות לעליה ולעזרה ששלחו מנהיגי הקראים בירושלים בתקופה ההיא, יש להניח שגם שלוחים יצאו אז לחוץ־לארץ מטעם הקראים. השליח הקראי הראשון הידוע לנו בשמו הוא דוד בן ישועה חזן, מאמצע המאה השבע־עשרה. הוא יצא פעמיים בשליחות בני עדתו שבירושלים, פעם לקראים שבקושטא לפני שנת ת״ו (1646) ופעם שנית בשנת ת״ז (1647) לקהילות הקראים ברוסיה ופולין. מענין שעל שליחותו זו המליצו גם רבני ירושלים, אולם המלצתם היתה כתובה לא אל יהודי חו״ל סתם אלא לקהילות הקראים בלבד. הוא נפטר בדרך שליחותו בלוצק בראשית שנת ת״ח (1647). שליח קראי אחר ששמו הגיע אלינו הוא שמואל בן אברהם הלוי, מחדש הישוב הקראי בירושלים בשנת תק״ט (1749) שיצא בשליחות עדתו למצרים בשנת תק״מ (1780), וקהילת הקראים במצרים פנתה בענין בקשתו לקהילות הקראים בקושטא ובקרים. 19 שליח אחר של הקראים בירושלים שהיה בקושטא באמצע המאה התשע־עשרה, נזכר בעילום שמו בתשובה אחת. ובודאי יצאו מלבדם שלוחים אחרים של קראי ירושלים, וכולם לא פנו אלא לבני־עדתם שבחוץ־לארץ, כי מן היהודים הרבניים לא היו נענים להם. לעומת זה שליח חברון ר׳ אליהו ן׳ ארחא שבא לקרים בשנת תפ״ח (1728), מבקש גם את עזרת הקראים ״בהיות שכל ישראל ערבים זה לזה״. אולם אין לדעת באיזו מדה נענו לו הקראים היושבים בקרים.
הערת המחבר : ״על דברי ריב ומצה וויכוח גדול שנפל בין הרבנים [בקושטא]… עם הרבנים אנשי ירושלים תוב״ב על ענין הר״ם ליג׳י נ״ע תושב ירושלים, דבעודו בחיים, קנה קרקע מאת הקראים בתים מכירה חלוטה … וימצא כתוב בשטר המכירה, דבעת ובעונה שיעלה על לבו… של הקונה הנד למכור בית מקנתו הנז׳, שחייבים הקראים המוכרים לקנותו מידו…ויהי היום שהר״ם הקונה נלב״ע בלי זש״ק [נפטר לבית עולמו בלי זרע של קיימא], ויצא פקיד של הקראים הנז׳ לקרית חוצות לסבב בכפרים ובעיירות לגבות על יד על יד מבני מקרא דמי מקנה לבוא לעיר ירושלים ת״ו לפני פקידי כוללות ירושלים לקנות הבית אשר מכרו, יען וביען דלא נמצא יורש נחלתו בתוככי ירושלים, ומכח המקנה שיש להם שתקנו לעצמם דאיש כי ימות ולא ימצא יורש מן התורה תוככי ירושלים עה״ק, הכל יהיה לכולל…" ובעת שהיה שליח בני מקרא בקושטא רצו יורשי הר״ם ליגי׳ שבקושטא לעכב את המעות שבידו המגיעות להם לדעתם בתורת ירושה, וכך עשו, ןמסרו לידו שטר מכירה. החכם המשיב פוסק לטובת היורשים בקושטא ונגד כוללות ירושלים.
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
רבי חיים בן עטר – תולדות חיי
ו – ארזי הלבנון כרך 2
רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו
ר׳ משה בן עטר שאל את השליט בכובד־ראש מעושה, ורק לאחר שהפליג בדברי תורה ושבח ל״שמש מרוקו״: ״האם הוד מלכותו ממנה אותי נגיד על בל יהודי סאלי, או שמא רק על יהודי סאלי?״
״משה־משה, אשרי מי שמבין את חידותיך!״ הגיב המלך, ״פרש לנו את דבריך?״
״שאל את מושל סאלי הנכבד, והוא יאמר לך. הוא בוודאי יספר לך כי אבי, שמונה על־ידי הוד מלכותך לנגיד על כל יהודי סאלי, הוגבל רק אל העניים והבינונים שבהם, שעה שדווקא העשירים, אלה שאגרו את ממונם בזכות השקט והביטחון שהואלת להעניק לקשרי המסחר, הוצאו על־ידי עצמם, ובתמיכת המושל הנכבד, מכלל ישראל.״ נשתרר שקט מתוח מעט. משה ידע שאותם יהודים נותנים דמי־לא־יחרץ לא רק למושל סאלי; גם המלך מקבל את מנתו מתוך עוגת השוחד. אולם הוא גם ידע, שבמעמד פומבי לא ירצה איסמאעיל להודות בכך, ולכן קיים סיכוי שעל מנת לנקות את עצמו יהפוך המלך את מושל סאלי שעיר לעזאזל. כך גרס ההיגיון, ועל כך הימר משה בן עטר. המלך אכן בחר בדרך ההיגיון והפיוס. הוא אחז בדרך משובה בצווארונו של מושל סאלי, ואיים עליו בצחוק רועם, לבל יעז להתנכל ליהודי שלו, ולבל יעז להגביל את סמכויותיו. הנה כי־כן, שוב שם משה בן עטר את נפשו בכפו, ויצא ללא שרטת. אולם היה ברור שקנה לו אויב. מושל סאלי הגאה לא ישלים עם השפלתו בפומבי. מובן עם זאת, שלא ינסה להתנקם דווקא באיש שהשפיל אותו, המלך עצמו, אלא יחפש לו מטרה יותר נוחה ויותר פגיעה — היהודי משה בן עטר.
עם תום השבעה החלו הסידורים לקראת החזרה לסאלי, ועם תום שלושים הימים, יצא לשם משה בן עטר ובני משפחתו. ר׳ חיים בן עטר, בנו משה ונכדו חיים הקטן, נותרו במכנאס עוד כשנתיים ימים. שתי סיבות חברו לכך:
הצורך להשגיח על העסק המשפחתי, שסניפו במכנאס היה גדול וחשוב, וחגיגות האירוסין, ואחר־כך הנישואין, של שמואל די־אבילה עם אחותו של חיים בן עטר.
חיים היה כבן י״ב שנים כשחזרו הוא ובני משפחתו לסאלי, ממנה נעדרו כארבע שנים. במכנאם הסתגל לחומות ולצפיפות, וגם הוא, כשאר הגברים, השקיע עצמו בד׳ אמות של תורה. ככל שהעמיק בה, כן גברה תאוותו אליה. האתגר שבמקרא, האפשרויות הכמעט אינסופיות לפרשו, אותם אלפי פנים אשר לתורה, כל אלה ריתקו את התעניינותו והלהיבו את דמיונו. היתה בו יכולת לקלוט את המקרא באמצעות הרגש ובאמצעות השכל בעת ובעונה אחת. לעתים נשאו תשובותיו לשאלות מקראיות אופי מוזר למדי. שמואל די־אבילה, גיסו, שאלו באחד הוויכוחים ביניהם, כאשר נחלקו דעותיהם בקשר לשאלה מסוימת בסיפורו של יוסף: ״מניין לך לדעת בביטחון כזה?״ — ״כי הייתי שם!״ ענה חיים והביט בו בשתי עיניים בטוחות. ״באותו רגע,״ העיד שמואל די־אבילה, ״נטיתי להאמין להרף עין שאכן היה חיים הקטן שרוי בחצר פרעה במצרים ביום שבו קיבל יוסף את פני אחיו, וגם צפה בעיניו הסקרניות במתרחש.״ והוסיף הגיס הצעיר בחיוך של חיבה: ״למעשה היתה סקרנותו של חיים כה גדולה ותובענית, שלא היה מובן לקבל את סיפורי המקרא כעדות מכלי שני, והיה מוכרח להגיע בקפיצת דרך אל ימי קדם, כשהוא חוצה מרחקי מקום וזמן בהרף עין אחד.״
נמרוד נתקשה מעט להכיר את ידידו משכבר הימים. משהו משובבותו של הילד נעלם, ובמקומה — שתי להבות של אש הפורצות מתוך גומות עיניו. לא היתה כמעט כל אפשרות לגשר בין הנער בן הי״ד, השחום והחסון, שכולו חיי העולם הזה והנאותיהם החומריות, לבין אותו סגפן חיוור הממית עצמו באוהלה של תורה. ״חיכיתי שתחזור…״ גמגם נמרוד, בניסיון לשבור את הקרח. ״יש לי תוכניות. אתה מקשיב לי? אפרים מדבר אליך! אני יכול לשבור לך את הראש!״ ״נמרוד,״ לחש חיים בקול שכמעט לא נשמע. ״מה?״
״הייתי קורא לך נמרוד… פעם, לפני ארבע שנים.״ ״אני אהיה שודד־ים,״ אמר נמרוד, בניסיון להלהיב את חברו, אך ללא הועיל. בעיניו של חיים היה נמרוד שייך לתקופת ינקות אבודה. ״תצטרף?״ שאל נמרוד. ״לא, אפרים. לא.״ ״נמרוד!״ ״מה?״
״נמרוד. אני מרשה לך לקרוא לי בשם נמרוד.״ ״תודה,״ אמר חיים, ונפשו ערגה לצלול אל בין אותיותיו של הספר הקדוש. ״שלום.״
״אני אהיה שודד־ים!״ שמע את ידידו צועק אחריו, שעה שהתרחק חיים לכיוון ביתו.
אתה תהיה רוקם פרוכות, כמו אביך,״ לאט חייך לעצמו. כעבור שבוע נעלם נמרוד מהעיר ולא נודעו עקבותיו. היו שסיפרו, שבאחד הלילות נטולי הירח, שעה שסערה באוקיינוס הגביהה משברים שאיימו לבלוע את העיר, נראתה אוניה מסתורית, התרה אחר מקלט במפרצון מוגן. בזכות הציקלון חמקה ספינה קלה זו מפניהן של ספינות המשמר של המלך המסיירות לאורך החוף. גם אם הובילו עקבותיו של נמרוד אל הספינה ההיא, טשטשה אותם הרוח, והגלים השוטפים את החוף מחו כל סימן. הנער, הצמא לבלוע את העולם ולשתות את האוקיינוסים שלו, נעלם ואיננו.
לאחר הסתלקותו של אפרים־נמרוד, הפך חיים לבן־בית אצל ר׳ לוי אנקווה, וממנו למד את מלאכת הרקמה בזהב. והבריות תהו: ״מה לו לעילוי כחיים בן עטר בבית האומן הטורח במלאכתו?״ וסבו שלו הצטער על ביטול עתותיו לתורה, אך חיים התעקש ללמוד מלאכה. גם ר׳ לוי אנקווה היה מנענע בראשו ושואל: ״מה לבן עשירים זה ולמלאכה? הרי לעולם לא יזדקק לה לשם פרנסה. הן כל חייו יוכל להתמכר לתורה מתוך רווחה.״ לימים, לאחר שנתרו ששה משפחתו, ולאחר שנותר חיים בן עטר בחוסר־כל הצילתהו התורה מן הייאוש. אולם מחרפת רעב הצילה אותו ואת בני משפחתו — אותה מלאכה שלמד בנעוריו אצל לוי אנקווה העניו וישר־הדרך, נין־נינו של הצדיק אפרים אנקווה.