הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

                                         מבני ציבור וקהילה.

בית הכנסת שימש עבור יהודי האימפריה לא רק כמקום תפילה, אלא כבית הקהילה לכל עניין ציבורי ודתי. כיוון שלפי חוקי האיסלאם הדימי – הכופרים – אינם רשאים לפתוח בתי תפילה חדשים, אלא לכל היותר הם מורשים לקיים את פולחנם במקומות תפילה קיימים מכבר, אם קיבלו עליהם את שלטון האיסלאם מרצונם, נתקלו המגורשים בקשיים מרובים בבואם לבנות לעצמם בתי כנסת חדשים.

ואכן, בימיו של בייזיד השני מתלוננים הם על כך שאין מאפשרים להם להקים בתי כנסת חדשים. אולם נראה שכבר בימי סלים הראשון הורשו לבנות בתי כנסת קבועים, וגם אם לא קיבלו אישורים פורמלים לכך, השליטים, השלטון המרכזי והמקומי, העלימו עין מכך. רק בירושלים נשארה ההגבלה בתוקפה, והיהודים לא הורשו לבנות בתי כנסת חדשים בפועל, כתוצאה מכך לא נתפצלה הקילה לקהלים קהלים, אלא כולם נאלצו להתפלל בבית כנסת אחד.

במקומות רבים ניסו לעקוף את הקשיים והתפללו בתוך בית המדרש או אפילו בבית איש פרטי, שהרי עצם הפילוג לקהלים כה מרובים חִייב הקמתם של בתי כנסת מרובים.

לבד מבית הכנסת ובית המדרש, שלפעמים היה מוסד אחד, היו בקהילות ישראל השונות תלמודי תורה, אם לכל קהל לבדו אם לכלל הקהלים. הדרך כלל לכל קהל גדול או בינוני היה תלמוד תורה משלו, ולפרקים גם לקהלים קטנים. כל למשל מפורסם במאה ה-16 וה-17 מוסד לתלמוד תורה הכללי של סלוניקי, שנתקיים בצד ובנוסף לתלמודי התורה שבכל קהל.

בנוסד זה לימדו חכמים שהיו מטובי חכמי העיר ולמדו בו מאות ילדים, ולפי תיאורים שונים, של נוצרים ומוסלמים, הגיע מספרם אף לאלפים. ילדם אלה היו בדרך כלל יתומים או בני עניים.

 מימונו היה מוטל על קהלי העיר, וכדי להבטיח את תפעולו, מלבד ההשתתפות במימונו, העניקו לו מונופול במכירת האריג לתקופה קבועה וקצובה בשנה שבה נאסר הסחר על ידי גורמים אחרים, ומהכנסות אלה מימנו את ההוצאות.

תלמידיו זכו להזנה ולביגוד חינם, בנוסף לחינוך וללימוד שהו חינם. ברור אפוא שמוסדות גדולים מסוג זה, ואך תלמודי תורה קטנים וישיבות קטנות, חייבו הקמתם או רכשתם של מבנים נאותים.

מבנים אלה הוקמו במימון הקהל ובפרט העשירים שבקהל, ואף בתרומות עשירים שלא היו חברי הקהל. במקרים כאלה המדרש או הישיבה נקראו על שמן של משפחות העשירים, הן מימנו את פעילותו ולעתים הוא לא היה שייך לקהל מסוים דווקא.

תנאי הכרחי לקיומה של כל קהילה היא קיומו של בית קברות. פעמים שזה היה בית קברות אחד שבו היו חלקות נפרדות לבני קהלים שונים, בעלי מוצא שונה, או ריכוזי קבורה נפרדים.

לפעמים היו כמה בתיק ברות יהודיים בעיר, ובפרט בערים הגדולות כאיסטנבול או איזמיר. בתי קברות אלו נוצרו עקב תזוזה במקומות מגוריהם של היהודים ועקב התמלאותם של בתי קברות קודמים, כאשר נוצר צורך במציאת חלקות חדשות.