אלי פילו
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו
יגאל בן־נון
הכישלון בטיפול בביקור המלכותי בארצות הברית חידד את הבדלי הגישה בין הגופים היהודיים העולמיים לנציגים הישראלים. להערכת שגריר ישראל בארצות הברית, אברהם הרמן, הצליחו המרוקנים להעביר את מסריהם היטב. הם יצרו רושם שאינם מונעים יציאת נוסעים יחידים אלא מתנגדים רק להגירה המונית. זו הסיבה שלא חדלו להעניק אשרות ודרכונים. להערכתו, מדיניות אי־ההתקפה שהנהיג גולדמן נכשלה. כיוון שכך, יש לשנות את שיטת ההסברה ולהדגיש שמרוקו אינה מאפשרת ליהודיה לצאת את המדינה ללא תנאי. ההכרזה בדבר זכויות האדם של האו״ם (משנת 1948) מעניקה חופש תנועה לכול ללא תנאים, לכן אין זה מעניינה של מרוקו לחקור מדוע היהודים רוצים לצאת את המדינה ולאן בדעתם להגיע. בנושא ההגירה לישראל הדרך הנכונה לפעולה נגד שלטונות מרוקו צריכה להזכיר את איחוד המשפחות. הרמן הציע לראיין משפחות יהודיות במרוקו בכלי התקשורת האמריקנים.
איסטרמן והנהגת הקונגרס היהודי העולמי דרשו לנהל משא ומתן דיפלומטי עם שלטונות מרוקו. בעבר הייתה הבעיה העיקרית קיומו של מחנה המעבר לעולים ״קדימה״. באותו זמן המכשול היו משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה בדרכם לחצות את הגבול באופן לא לגלי וטופלו בידי קהילות טנג׳ה ותטואן, והמתינו למשפט או ליציאה מן המדינה. כדי להגיע להבנה עם השלטונות הוא ביקש להפסיק את ההגירה הבלתי חוקית שארגנה ״המסגרת״. עם זאת, במשרד החוץ בירושלים סוכם לא לערב את הקונגרס היהודי העולמי בהודעות נגד שלטונות מרוקו כדי שלא לפגוע בקשריו אתם. לעומת זאת הוחלט להפעיל הסברה בארצות הברית ולפרסם עובדות על הקהילה במרוקו. העיתונות הישראלית המשיכה להפעיל צנזורה על הנושא.
בנושא ההגירה הבלתי חוקית נודע שראשי מועצת הקהילות היהודיות במרוקו בראשותו של דוד עמר דנו בפרסום הצהרה נגד הגירה המונית לישראל, בגלל היחס השלילי ליהודי מרוקו בישראל והתחושה שמתייחסים אליהם כאל אזרחים בדרגה שנייה. שלטונות מרוקו החליטו לשגר משלחת של יהודים מרוקנים שתופיע בפני ארגונים יהודיים עולמיים ותפעל נגד ההגירה הבלתי חוקית. המשלחת תכלול את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עמר, את הסוציאליסט מרק סבאח, ואת הקומוניסט אברהם צרפתי.
במסגרת מתקפת ההסברה הישראלית שוגרו למרוקו אישים ידועים כדי שיפעילו לחץ על ההנהגה המרוקנית לאשר חופש ההגירה ליהודים. בין השאר נמנו עמם הרב הרברט פרידמן(אוקטובר 1956), סיימור רובין מן הוועד היהודי־אמריקני ואתו עורך הדין הצרפתי אנרי מונריי, שייצג את כי״ח (נובמבר 1957 ושוב בסביבות 15 בנובמבר 1960), העיתונאי האמריקני הל לרמן(אוגוסט 1958), העיתונאית רות גרובר, כתבת העיתון ניו יורק הרלד טריגיון־(31 ביולי עד 5 באוגוסט 1960), ושוב הרב הרברט פרידמן(אפריל 1961). כן פעלו אנשי העסקים מרסל פרנקו ותאו בן־נחום וגם אחדים שהתנדבו לעסוק בנושא אך נדחו בידי משרד החוץ. לצד שליחים מזדמנים אלה פעלו בקביעות הסופר אנדרה שוראקי, נציג כי״ח, וכן שליחים מטעם הקונגרס היהודי העולמי והוועד היהודי אמריקני, שהגבירו את ביקוריהם במרוקו והפעילו לחץ מתמיד על ראשי השלטון.
ב־14 בנובמבר 1957 הגיע לרבאט פרנק ג׳רבזי, כתב העיתון ניו יורק פוסט, ונפגש עם אנשי ממשל מרוקנים, ובהם מהדי בן־ברכה, מוחמד לע׳זאוי והשר מוחמד דואירי. הוא שוחח אתם על הבעיה היהודית ושמע במפתיע מבן־ברכה דברים לא מחמיאים על אלכסנדר איסטרמן. לדברי מנהיג האגף השמאלי של מפלגת אל־אסתקלאל: תמיד אדם זר הוא שמעורר בעיות בינינו ובין היהודים. כך למשל איסטרמן שאפגוש בעוד דקות אחדות״. לדבריו, אם בעבר היו צרות וחיכוכים בין היהודים למוסלמים אשמים בזה הצרפתים. בן־ברכה, שהיה ער לטענה שמניעת היציאה מן המדינה מנוגדת להכרזת זכויות האדם של האו״ם, הדגיש שמרוקו גאה בקהילתה היהודית החשובה, שהיא השלישית בגודלה בעולם, ושהיהודים רשאים לעזוב את המדינה בדרכונים מרוקניים ולעלות לרגל לישראל כשם שהמוסלמים עולים לרגל למכה. הבעיה היחידה, טען, היא יציאה המונית של היהודים. בעבר אפשרו הצרפתים לארגון ״קדימה״ להוציא יהודים רבים מן המדינה, אך למרוקו העצמאית יש זכות למנוע יציאת יהודים המונית גם בגלל לחץ הליגה הערבית, המאשימה את מרוקו באפליית היהודים לטובה. לטענתו, 239 היהודים שנעצרו ליד קסטלחו(Castellejo) בדצמבר 1957 לא התכוונו לצאת לישראל אלא חיפשו עבודה מחמת האבטלה, הפוגעת גם בקהילה היהודית. אשר לישראל, הוא וחבריו אינם מתנגדים למדינה יהודית, אך אינם מוכנים להסכים לציונות, שהיא מעין אימפריאליזם כיוון שמטרתה להוציא יהודים מארצות אחרות. לדעתו, ישראל צריכה להיקרא ״פלשתינה״. השגריר האמריקני ברבאט שעמו נפגש ג׳רבזי טען שאל ליהודים ללחוץ יותר מדי על השלטון המרוקני כיוון שהמרוקנים מאפשרים ליהודים לצאת טיפין טיפין ובין כה וכה היהודים יוצאים בסתר ולכן אין צורך בהסדרים פורמליים. מוחמד לע׳זאוי היה קיצוני יותר מבן־ברכה. ג׳רבזי התרשם שאם מרוקו תהפוך ביום מן הימים לדיקטטורה, לע׳זאוי יעמוד בראשה. ראש שירותי הביטחון טען כי הוא ער לקיומו של ארגון חשאי המארגן את יציאת היהודים ממרוקו ואף ידוע לו על שחיתות בקרב אנשיו. מארגני ההברחה מקבלים על כל יהודי שיוצא תקציב של 300 פרנק אך מוציאים עליו רק מאה. הוא האשים את התועמלנים הציונים שמוציאים שם רע למרוקו, וחזר על הצהרתו שלא יינתנו אשרות ליהודים המתכוונים להגר לישראל.
בשיחה עם נציג הוועד היהודי־אמריקני, סיי רובין, התנגד לע׳זאוי ליציאתם הקבוצתית של משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה. לדבריו יהודי מרוקו שהיגרו לישראל הם בה אזרחים מדרגה שנייה ורבים מהם רוצים לחזור למולדתם. הוא מסר כי 8,000 מוסלמים עזבו את מרוקו בחודשים יולי־ספטמבר, ובאותו זמן יצאו גם 4,700 יהודים בדרכונים, מספר ללא השוואה לגודלם היחסי באוכלוסייה. ב־13 בינואר 1959 נשלח למרוקו מטעם משרד החוץ הישראלי מורים קאר, כתב העיתונים הארץ וג׳רוזלם פוסט. משימתו הייתה לכתוב על משפחות העולים שנעצרו בחצותם את הגבול ורוכזו בטנג׳ה. הובטח לו שמאמריו יתפרסמו בעיתונים אמריקניים חשובים. בסוף החודש העניק לו בן־ברכה ראיון ובו דיבר על עמדותיו בנושא הגירת היהודים:
היציאה ממרוקו לישראל כרוכה בוויתור על האזרחות וזה דבר חמור. אנו זקוקים לכל משאבינו האנושיים. אנו מעוניינים שכל הפטריוטים המרוקנים, מוסלמים ויהודים, יתמסרו למשימה משותפת של שיקום ארצנו. אולם אנו מקבלים שהיהודים יפנו מבטם לישראל כשם שאנו מפנים מבטנו למכה, אך אם הם רוצים להמיר את אזרחותם זה דבר שלילי. יציאת אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. יש במרוקו אחווה אמתית בין מוסלמים ליהודים ויש שוויון לא רק להלכה אלא גם למעשה. משעוזבים יהודים אחדים, מרגישים הנותרים פחות טוב ונוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם ההגירה החשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים ליהודים במרוקו.
שב. סיפור וסיפור מפי יהודי מר.
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
27 – " הימים הנוראים " על שפת ים כינרת
רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול
שמעון א ר נ ס ט (רושם! סיפורים 27—34), יליד קראקוב (גליציה מערבית), 1898. עלה ב־1912. היה במשך 35 שנים ספרן ומנהל הספרייה העירונית ״שערי ציון״ בתל־אביב. פעיל מנעוריו בתחום הספרות העברית והביקורת הספרותית. חיבר כמה ספרים, ביניהם: ״ספר האשה״, ״מאוצר הבדיחה״, ״סופרי ישראל בסנדלים״, ״רש״י, סיפור חייו״, ועוד. ערך את ספר הזיכרון לזאב יעבץ, ספר אמרות הרצל ועוד. השתתף באנציקלופדיות ״אשכול״, ״יזרעאל״ ועוד. פירסם מסות ומחקרים רבים על סופרים וספרים. באסע״י שמורים עתה 125 סיפורים רשומים על־ידיו מפי מספרים שונים, לרוב באורח מקרי — באוטובוס׳ על ספסל של גן עירוני, במעברות שבהן ביקר ובספרייה העירונית שאליה היו המספרים מזדמנים. התעניין במיוחד בדמותו של ר׳ חיים בן עטר׳ בעל ״אור החיים״׳ והיה מכוון את שיחתו עם מספריו המארוקאיים לנושא זה.
פתחיה אבוטבול (מספר; סיפורים 27—29),
הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ־ישדאל׳ שנסע למארוקו בשליחות ״עזרת דלים״ של עיר הקודש צפת. בעקבות הרעש בצפת (תקצ״ז) קיבל השליח במארוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו (סאלי׳ העיר שבה פעל ר׳ חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״). פתחיה נולד באיפראן שבדרום מארוקו, והוא עתה כבן 70 שנה, חושב תל־אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל ״אור החיים״.
27. ״הימים הנוראים״ על שפת ימ־כינרת
כאשר היו מגיעים ״הימים הנוראים׳/ היה רבי חיים בן עטר עוזב את ירושלים. את ערב ראש השנה הוא היה מבלה ביחידות, בצריף, שנבנה בשבילו על שפתו של ים־כינרת, ומדי פעם בפעם אפשר היה לראותו יוצא ונכנס לים. כאשר שאל אותו אחד ממקורביו, מה מעשיו בכניסתו לים וביציאתו מתוכו, ענה:— אני עוזר לנשמות קדושות הבאות לטבול בכינרת ולהתקדש לקראת השנה החדשה.
הבינו המקורבים, כי בתקופת הימים הנוראים עוסק בעל ״אור החיים״ בתיקון נשמות.
28 – גיבור ברוח וגיבור בגוף
רושם ארנסט – מספר פתחיה אבוטבול
28. גיבור ברוח וגיבור בגוף
מול ביתו של רבנו חיים בן עטר היה גר סנדלר, שגם שמו היה: חיים בן־ עטר. היה רבנו גיבור ברוח, ושכנו — גיבור בגוף.
היה רבנו משכים לעבודת הבורא ושכנו משכים למלאכתו, מלאכת הסנדלרות; רבנו מסגף עצמו ואוכל מעט מערב לערב, ושכנו משכים, מתפלל תפילתו במהירות ומרבה לאכול.
כאשר יצאו מוניטין לרבנו חיים בן־עטר, והיו באים אליו ממרחקים אנשים ונשים, היו המבקרים תועים לפעמים ומגיעים לחיים בן עטר השני.
וראה זה פלא. כל מי שהיה בא עם צרתו לחיים השני והשיח את צרתו בפניו, היה מיד נושע. יצא גם לר׳ חיים הסנדלר שם כבעל מופת.
אמר ר׳ חיים בן עטר הצדיק על ר׳ חיים שכנו:— מקנא אני בו על עליצותו ועל חמותו. מכיוון שהוא אוכל מתוך חדווה, רצויה שמחתו לבורא. כי אם מתכוונים באכילה לעבודת הבורא, הרי זה כמו מזבח וקרבן לה׳.
מאז עזב רבנו חיים בן עטר את הסיגופים, והתחיל לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה וחדווה.
כאשר יצאו מוניטין לר׳ חיים האכלן הסנדלר הגיבור ורבים נושעו על ידיו, התחיל גם הוא לומד תורה. במרוצת השנים יצאו לו מוניטין גם כחכם גדול וכלמדן מופלג.
אמר עליו ר׳ חיים בן עטר: לאחר כל המדרגות, שהוא השיג על ידי שמחה וחדווה ונעשה חכם מפורסם, מגיח אני כל מדרגותי ומחזיק אני באמונה התמימה כי כך כתוב: ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״. אמנם כתוב: ״פתי יאמין לכל דבר״, אבל כתוב גם ״שומר פתאים ה׳״. מניח אני כל החכמות שבעולם כדי להיות פתי אשר אלוהים שומר עליו.
הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י-איך הפכתי להיות סירובניקית מוסלמית
איך הפכתי להיות סירובניקית מוסלמית
כמו מיליוני מוסלמים אחרים בארבעים השנים האחרונות,
גם משפחתי היגרה למערב. בשנת 1972 הגענו לריצ׳מונד, פרוור של המעמד הבינוני בוונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה. אני הייתי בת ארבע. בין 1971 ל־1973 נמלטו אלפי מוסלמים בני דרום אסיה מאוגנדה לאחר שהרודן הצבאי, גנרל אידי אמין דאדא, הצהיר שאפריקה מיועדת לשחורים. לבעלי העור החום שבינינו הוא נתן שבועות אחדים בלבד לעזוב, ואם לא יעשו כן – ימותו. מוסלמים חיו שנים ארוכות באפריקה המזרחית הודות לבריטים, שהביאו אותנו מדרום אסיה כדי לסייע בבניית מסילות הרכבת במושבות שלהם באפריקה. בתוך דורות ספורים הגיעו מוסלמים רבים למעמד של סוחרים אמידים. אבי ואחיו ניהלו סוכנות של ״מרצדס בנץ״ בקמפלה, והפיקו תועלת מהניידות המעמדית שהבריטים הורישו לנו ושאנו, בתורנו, מעולם לא הענקנו לשחורים ילידי המקום שהעסקנו.
באופן כללי, המוסלמים באפריקה המזרחית התייחסו לשחורים כמו לעבדים. אני זוכרת את אבי מכה את טוימסי, משרת הבית, חזק כל כך עד שחבורות בוהקות הופיעו על גפיו השחורות כזפת. אני, שתי אחיותי ואמי אמנם אהבנו את טומסי, אבל אם אבא היה תופס אותנו מטפלות בפצעיו, גם אנחנו היינו סופגות מכות. ידעתי שהדבר קורה במשקי בית מוסלמיים רבים אחרים, ושהשעבוד המשיך זמן רב לאחר שמשפחתי עזבה. זאת הסיבה לכך שבנערותי סירבתי להזדמנות לבקר את קרובי באפריקה המזרחית. ״אם אסע איתך,״ הזהרתי את אמי, ״את יודעת שאהיה מוכרחה לשאול את הדודות והדודים השמנים שלך למה הם מתייחסים למשרתים שלהם כמעט כמו לעבדים.״ אימא התכוונה לערוך טיול פרדה מקרובי משפחה מזדקנים, ולא מסע תעמולה למען זכויות אדם. כדי לא להביך אותה, נשארתי בבית.
בזמן שאימא היתה מחוץ לבית המשכתי לחשוב מה פירוש הדבר להיות ״בבית״. החלטתי שבית הוא המקום שבו נמצא כבודי העצמי, לא בהכרח המקום שממנו הגיעו אבות אבותי. ואז הבנתי מדוע הקדחת הפוסט־קולוניאלית של פאן-אפריקניות – ״אפריקה לשחורים!״ – סחפה את היבשת שנולדתי בה. אנחנו, המוסלמים, הקשינו על הכהים מאיתנו לחוש כבוד עצמי. ניצלנו באכזריות את האפריקנים הילידים. ובבקשה, אל תגידו לי שלמדנו קשיחות קולוניאלית מהבריטים כיוון שטענה זו מעלה שאלה אחרת: למה לא למדנו מהם גם לפנות מקום ליזמים שחורים כפי שהבריטים פינו מקום לנו?
אני לא מתנצלת על כך שאני חשה עלבון על שהיה לנו טומסי כזה. רובכם, אני משוכנעת, מתנגדים גם כן לשעבוד. אבל לא האיסלאם טיפח את אמונתי בכבודו של כל אדם. עשתה זאת הסביבה הדמוקרטית שהיגרנו אליה, משפחתי ואני: ריצ׳מונד, שבה אפילו ילדה מוסלמית יכולה להיות מעורבת בנעשה סביב – ולא רק מאורסת. הרשו לי להסביר.
שנים אחדות לאחר שמשפחתי השתקעה בקנדה גילה אבי את קיומם של שירותי השגחה על ילדים הניתנים בחינם בכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״. (אומרים ״חינם״ למהגר, והאמונה הדתית מתפוגגת אל מול המציאה שנפלה לידיו.) מדי שבוע בשבוע, כשאימא יצאה מהבית כדי למכור מדלת לדלת מוצרי קוסמטיקה של ״אבוץ״, אבי, שלא היה בדיוק ידידותי לילדים, זרק אותנו, הבנות, לכנסייה. הגברת הדרום אסיאתית שפיקחה שם על לימודי הקודש הפגינה כלפי וכלפי אחותי אותה סבלנות שבה התייחסה אל בנה שלה. היא גרמה לי להאמין שהשאלות שלי ראויות להישאל. ברור מאליו ששאלות של ילדה בת שבע הן פשוטות. מאיפה ישו בא? מתי הוא חי? במה הוא עבד? עם מי הוא התחתן? הסוגיות האלה לא הטרידו אף אחד, אבל מה שאני רוצה לומר הוא שעצם הצבת השאלה – ושאלות נוספות אחריה – תמיד נענה בחיוך מזמין.
אולי זה מה שהניע אותי, בגיל שמונה, לזכות בפרס ״הנוצרי המבטיח של השנה״. המתנה שקיבלתי: מהדורה מלאה בציורים צבעוניים של 101 סיפורי התנ״ך. אני מביטה לאחור עכשיו ומודה לאלוהים שהגעתי לעולם שבו הקוראן לא היה חייב להיות הספר הראשון והיחיד בחיי, כאילו הוא העושר היחיד שהחיים מציעים למאמינים. מלבד זה, 101 סיפורי התנ״ך ריתק אותי בתמונותיו. איך ייראה 101 סיפורי הקוראן? בזמנו לא ראיתי ספר כזה. היום אין מחסור בספרי ילדים על האיסלאם, כולל א הוא אללה מאת יוסוף איסלאם (לשעבר קט סטיבנס). חברות חופשיות מאפשרות המצאה מחדש של האני והתפתחות אמונות.
זמן קצר לאחר שזכיתי בתואר ״הנוצרי המבטיח של השנה״, אבא שלף אותי מהכנסייה. בתוך זמן קצר עמדה לקום מדרסה, בית ספר דתי איסלאמי. אני, החנונית הקטנה, חיכיתי לה בכיליון עיניים. אם להסיק מניסיוני בבית הספר של יום ראשון, יהיה כיף במדרסה, כך הנחתי בתמימות.
בינתיים עולמי החדש גדל איתי. נפתח מרכז קניות רחב ידיים, לנסדאון סנטר, שהיה לציר מרכזי בחינוכי כמוסלמית. שמותיהם של הסקוטים המייסדים של ריצ׳מונד, שפיארו שלטים חיצוניים – ברייהאוס, מקנאיר, ברנט, סטיבסון – התחרו עד מהרה על תשומת לבי עם מילים בהינדית, בפונג׳בית, באורדו, במנדרינית, בקנטונזית, בקוריאנית וביפנית. השפות האלה אפפו את חלקו ^ הפנימי של אברדין סנטר, שנבנה שנים מספר לאחר מכן וזכה לכינוי ״מרכז הקניות המקורה הגדול ביותר בסגנון אסיאתי בצפון אמריקה״.
זמן רב קודם לכן קלטתי שמקום כמו ריצ׳מונד יכול להכיל כמעט כל אדם שמגלה יוזמה. כשהייתי בכיתה י׳ התמודדתי על תפקיד נשיא מועצת התלמידים בתיכון ג״נ ברנט. שנה לפני כן הפסדתי את ההזדמנות להיבחר לנציגת הכיתה. את הקול המכריע הטיל אידיוט מסריח שלא רצה ״פקית״ בראש הכיתה שלו. רק שנה אחת לאחר מכן, רוב התלמידים בבית הספר כולו הפכו את ה״פקית״ הזאת למנהיגתם הנבחרת. הגזענות בריצ׳מונד לא דיכאה את שאיפותי יותר משהגזע עצמו עשה כשהגדיר וסיווג אותי.
חודשים ספורים לאחר שנבחרתי לנשיאת מועצת התלמידים, סגן מנהל בית הספר חלף ליד תא הציוד שלי, ונעצר לרגע כשהבחין בפוסטר המהפכנים האיראנים שהדבקתי עליו. דוד בצרפת שלח לי את הפוסטר, שבו נראו נשים בצ׳אדורים שחורים מרסקות כנפי מטוס. על הכנף השמאלית היו מצוירים הפטיש והמגל הסובייטיים ועל הכנף הימנית הוצגו הפסים והכוכבים של ארצות הברית.
״הפוסטר הזה לא מתאים,״ הזהיר אותי. ״תורידי אותו.״ הצבעתי על התא שליד, שעל דלתו היה תלוי הדגל האמריקני. ״אם היא יכולה להביע את דעותיה בגלוי,״ שאלתי, ״למה אני לא יכולה ?״
״כי את הופכת את הערכים הדמורקטיים שלנו לטריוויאליים. ובתור הנשיאה של כל התלמידים את צריכה לדעת שאסור לך לעשות זאת.״
אני מודה ומתוודה שלא הבנתי שהמשטר של חומייני נוטף רודנות. לא עשיתי שיעורי בית. התפתיתי הן בשל תעמולה והן בשל הגאווה לחיות בחברה חופשית, ורציתי להטיף למגוון דעות כדי שדגל הפסים והכוכבים לא יחסום את זוויות הראייה האחרות.
ואז התווכחתי. ״אני עושה טריוויאליזציה של הדמוקרטיה ? איך זה שאתה תומך בדמוקרטיה בכך שאתה אומר לי שאני לא יכולה להביע את עצמי, אבל,״ הצבעתי על התא העטוף בדגל, ״מישהו אחר כן יכול?״
נעצנו מבטים זה בזה. ״את מהווה דוגמה רעה,״ אמר סגן המנהל. הוא הקשיח את גבו והלך.
חייבים להעריך אותו על כך שהניח למגוון הדעות לשרוד בתיכון ברנט. הדבר ראוי עוד יותר להערצה בהתחשב בעובדה שהוא עצמו אימץ את הנצרות האוונגליסטית. הוא לא הסתיר את אמונותיו האישיות, וגם לא כפה אותן על התלמידים – לא כשהיה נדמה שנשיאת מועצת התלמידים היא חסידת התיאוקרטיה של חומייני, ואפילו לא כשהתלמידים ביקשו לכלול בתלבושת בית הספר מכנסיים קצרים שחשפו את הרגליים יותר מהסביר לדעתו. לאחר ויכוח סוער איתנו וכמה עיכובים אסטרטגיים הוא אישר ללבוש מכנסיים קצרים, בזעף אבל עדיין מתוך כיבוד רצון הרוב. כמה אוונגליסטים מוסלמים אתם מכירים שמתייחסים בסובלנות להבעת השקפות המענות את נשמותיהם? כמובן, סגן המנהל שלי היה חייב למשול ברוחו במערכת החינוך הציבורי, אבל מערכת כזאת יכולה לצמוח רק מתוך קונצנזוס שלפיו בני אדם בעלי אמונות, רקעים, שאיפות ומעמדות שונים צריכים להתכתש יחד. כמה מדינות מוסלמיות מתירות התכתשות שכזאת?
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
Tisha Beav תשעה באב – Kinot קינות of Shaharit in Rashi Script – nz"y R. Moshé Nahon
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
האסכולות המשפטיות
מחברת: מירי שפר
במהלך המאות 8-9 התגבשו באסלאם אסכולות (מד'אהב, ביחיד מד'הב) משפטיות ששיקפו גישות שונות אל החוק הדתי. כל אחת מהאסכולות – קיימות כיום ארבע – נקראת על-שמו של איש ההלכה אשר לו מייחסים את התורה המשפטית של האסכולה. למרות ההבדלים ביניהן, ארבעתן נתפסות כדרכים לגיטימיות לפרש את השריעה.
יצירת האסכולה לא נשלמה בחייו של המורה, איש ההלכה, המוכר כראש האסכולה. היה זה מפעל של תלמידיו, שנמשך עשרות רבות ואולי מאות שנים. הם העלו על הכתב את תורתו של מורם שהועברה בעל-פה, התעמקו בה ופירשו אותה. כך הפכו לקבוצה רעיונית וחברתית.
כל אסכולה החלה באזור גיאוגרפי מסוים, אך עם ההתפשטות הטריטוריאלית של עולם האסלאם ומעבר של אנשים ושל רעיונות, תחום ההשפעה של האסכולות השונות חרג הרבה מעבר לאזור הגיאוגרפי המקורי שבו החלה האסכולה המסוימת לפעול.
האסכולה החנפית נקראת על-שמו של אל-נעמאן אבו חניפה (מת בשנת 767), חכם הלכה פרסי שחי בעיראק. אסכולה זו נפוצה במיוחד באזורים שבהם שלטו בעבר התורכים (תורכיה וארצות הים התיכון). זוהי גם האסכולה השלטת בפקיסטאן, בהודו, בסין וברפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר.
האסכולה המאלכית נקראת על-שמו של מאלכ בן אנס (מת בשנת 795), חכם הלכה (חדית') מהעיר מדינה. אסכולה זו התפשטה בעיקר במערב עולם האסלאם. לאחר נפילת האסלאם בחצי האי האיברי (המאחז האחרון, גרנדה, נפל בידי הספרדים הנוצרים ב- 1492), המאלכים מרוכזים בעיקר בצפון אפריקה.
האסכולה השאפעית מקובלת מאוד במזרח התיכון הערבי, אך גם במזרח ובדרום-מזרח אסיה. היא קרויה על-שמו של מוחמד בן אדריס אל שאפעי (נפטר ב- 820), חכם הלכה שנולד בחצי האי ערב (התייחס למשפחת הנביא) וחי בעיראק ובמצרים.
האסכולה החנבלית קרויה על-שמו של אחמד בן חנבל (מת ב- 855), שנודע בהתנגדותו התקיפה לחידושים בלתי רצויים (בדעה), ומכאן גם להסתמכות חכמי הלכה על דעה אישית כשיטה משפטית. האסכולה נוצרה בבגדאד, אך כיום היא מרוכזת בעיקר בחצי האי ערב. זוהי השיטה המשפטית הנהוגה בערב הסעודית.
אדם משתייך לאסכולה משפטית מסוימת על-פי המקובל במשפחתו ובאזור מגוריו. השתייכות לאסכולה משפטית היא בהחלט עניין של מסורת ואינה בגדר חובה. ניתן לעבור מאסכולה לאסכולה, אם כי בפועל אנשים בדרך כלל נשארים בגבולות האסכולה שלתוכה נולדו.
ידועים מקרים שבהם גם חכמי הלכה החליפו מד'אהב. אזור סוריה, למשל, משתייך באופן מסורתי לאסכולה השאפעית, אך עם הכיבוש העוסמאני בראשית המאה ה- 16 עברו כמה שופטים שאפעים לאסכולה החנפית, השלטת באימפריה. הם ידעו שהשתייכות למד'הב של השלטון תאפשר להם הטבות רבות וקריירה עניפה במסגרת אימפריאלית.
היו גם מקרים של פנייה לאיש הלכה מאסכולה אחרת, גם כאשר לא היה מעבר רשמי וסופי בין אסכולות. בדרך כלל היתה זו פנייה אד-הוק בעניין משפטי מאוד מוגדר, והיא נעשתה כאשר הפונה העריך שהפסיקה על-סמך האסכולה האחרת עשויה להיטיב איתו יותר מפסיקתו של איש הלכה בן האסכולה שהוא משתייך אליה. מטעמים אלה ואחרים מתקשה המחקר המודרני כיום לאפיין באופן ברור את האסכולות השונות מבחינה משפטית.
|
חוכמת המשפט |
הדיון המשפטי נתפס כמטלה אינטלקטואלית קשה התובעת מחכם ההלכה מאמץ, זהו האג'תהאד. מילולית, אג'תהאד פירושו מאמץ אישי, אך בהקשר של משפט מוסלמי הכוונה היא לתהליך שעובר כל איש הלכה בעת לימוד, התעמקות והסקת מסקנות בנושאים משפטיים.
הפקיה, שיכולותיו מאפשרות לו לעסוק באג'תהאד, מכונה מג'תהד. רוב המאמינים אינם מסוגלים ואינם ראויים לפסוק בעצמם, אך גם לאלה העוסקים בלימוד עצמאי פעילות זו אינה ללא גבולות. באמצעות האג'תהאד מאפשרת ההלכה התפתחות והשתנות דינאמית; בו בזמן מעודדת ההלכה גם הליכה בדרכה של אסכולה משפטית מסוימת וקבלת ההנחיה של איש דת סמכותי (מהלך המכונה תקליד).
הפקיה דן בעקרונות המשפט ובנורמה המשפטית, אך הוא אינו זה שמיישם את פסיקותיו. היושב למשפט הוא הקאדי, פקיה שקיבל מינוי מטעם המדינה ולכן בידיו גם סמכויות אכיפה. בקהילה המוסלמית הראשונה שילבו הח'ליפים הראשונים ומושלי המחוזות את תפקידי השלטון והשיפוט.
בכך אימצו את המודל של הנביא. אבל המדינה המוסלמית גדלה במהירות מבחינה טריטוריאלית ומספרית, ומלאכת השלטון ועשיית המשפט נעשו מורכבות יותר. הוחלט אפוא להעביר את סמכויות השיפוט לקאדים, הקבוצה המקצועית שמתמחה בחוק המוסלמי.
מאחר שהקאדי הוא שליח המדינה, הוא חייב לפסוק לא רק על-פי השריעה אלא גם על-פי תקנות השלטון. מטעם זה סירבו חלק מאנשי הדת לקבל מישרות רשמיות במינהל. הם גם חששו שהתרועעות אישית עם אנשי השלטון והקשר עם השלטון עלול להשחית את מידותיהם.
דוגמה אחת לכך היא המסורת שמטפחים החנפים ביחס לאבו חניפה, מאנשי ההלכה הראשונים ואביה הרוחני של האסכולה. הם בחרו לתאר אותו כמי שדחה – גם במחיר של ישיבה בכלא – הצעות מן הח'ליפים האומיים ומן הח'ליפים העבאסים לקבל מישרת שיפוט רמה. עם זאת, היו אנשי הלכה בכירים שלא ראו כל פסול בכך שיתמנו לשופטים. אדרבה, טענו, כך יוכלו להשפיע על מוסריותו של השלטון ועל המערכת המשפטית מבפנים.
היעדרותם של חכמי הלכה בכירים בדורות הראשונים מרשימות השופטים עוררה בחוקרים מודרנים את התהייה אם החוק המוסלמי התפתח בתוך המדינה, במסגרת ממלכתית, או מחוצה לה. לפי דעה אחת החוק פותח בידי השופטים הראשונים שהועסקו במנגנון הביורוקרטי אצל הח'ליפים האומיים. טענה זו מסתמכת על העובדה שבין הסוגיות המשפטיות הראשונות שנידונו היו נושאים שענו על צורכי השלטון, למשל חוקי מלחמה, דיני עונשין וכספים.
לפי דעה אחרת, מערכת המשפט המוסלמי התפתחה דווקא מחוץ למרחב השלטוני. לא שופטים פיתחו אותה אלא חכמי הלכה חסרי מעמד רשמי במינהל. משום כך מקומם של הח'ליפים והשליטים בספרי המשפט הוא זניח.
שליטים ששמותיהם מוזכרים בכל זאת, הרי זה באחד משני הקשרים אפשריים: הם מוצגים כדוגמה כיצד אין לנהוג, ואם הם מוצגים כדמויות חיוביות – הדבר נעשה בהתייחס לאישיותם ולהתנהגותם, ולא בשל מעמדם הרשמי.
עד כאן מספריית " מטר "
.Une histoire de familles-J.Tol-Alcalai
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.
Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu
Alcalai
Nom patronymique arabo espagnol, ethnique de klaa, qui signifie en arabe, forteresse precede de l'indice Al, l'habitant de…..Il existe plusieurs localites en Espagne et au Maghreb portant ce nom.
Celles qui ont donne leur nom a cette famille peuvent etre ou Alcala de Heranes, dans la province de Madrid, ou Qualat Ben Ahmed en Algerie, qui abritrent au Moyen Age d'importantes communautes juives.
Le nom esr atteste en Espagne des le XIVeme siecle,et au Maroc au XVIeme siecle, figurant sur la liste Toledano. Apres l'expulsion de 1492, on trouvait les porteurs de ce patronyme principalement dans l'Empire ottoman – Balkans – et egalement au maroc et en Tunisie. Autre orthographe : Alkalai. Au XXeme siecle, nom tres rare, sinon disparu dans tout le Maghreb
Rabbi Abraham Alcalai
Rabbin ne a Qalat Bnei Ahmed en Algerie, un des grands centres de creation juive a Maghreb au debut du Xieme siecle
Rabbi Yehouda Alcalai
Fils de Shelomo. Considere comme l'un des premiers precurseurs du sionisme politique avant Herzl. Ne a Sarajevo en 1798. Il monta enfant a Jerusalem avec ses parents.
Apres ses etudes rabbiniques, il fut appele par la communaute de Zemlin, en Bosnie pour lui servir de guide spirituel. Apres l'affaire de l'accusation de crime rituel de Damas en 1840, il decida de se consacrer a la renaissance nationale du peuple juif et a son retour en Eretz Israel..
Il fut profondement influence dans ce domaine pae un rabbin descendant d'une famille originaire du Maroc, rabbi Yehouda Bibas – voir article le concernant – Mort a Jerusalem en 1878.
Rabbi Moche Alcalai
Rabbin en Serbie qui monta jeune a Jerusalem. En 1837, il fut envoye en mission au Maroc par la communaute sepharade de Tiberiade. Alors qu'il était a Rabat, il apprit la mort de son epouse et de ses enfants en Terre Sainte dans une epidemie et il decida de rester au Maroc et d'y prendre une femme. Vers la fin de sa vie, il decida de revenir a Tineriade ou il mourut en 1874.
Rabbi Bension Alcalai
Fils de rabbi Moche. Ne a Rabat en 1858. Il se joignit a son père quand il revint en Terre Sainte en 1874. Apres ses etudes al Yechiva de Tiberiade, il fut envoye a trois reprises en mission au Maghreb, d'abord par la Fondation rabbi Meir Baal Hanes de Tiberiade, une seconde fois par la communaute Maghrebine de Jerusalem et la troisieme fois, par la yechiva des Kabbalistes de Jerusalem, Bet El.
Au retour de sa derniere mission, en 1902. il s'installa a Hebron, puis a Jerusalem ou il mourut en 1913. Auteur de plusieurs ouvrages de Halakha connus.
ALCALAI ou ALKALAI : nom d’origine arabe al gala’a signifiant forteresse, chateau. Autre possibilite : originaire de Qalate, pres de Fez ou originaire de Qala’ des Beni Hammad, ville du Constantinois en Algerie.
ALCAN : nom d’origine espagnole compose de l’article arabe al (le) et can l’equivalent hispanique de Cohen.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Au contraire chaque jour apporte des nouvelles encore plus merveilleuses, il faut etre curieux, ouvert aux nouveautes. Mais le proverbe etait aussi, au second sens, employe par ironie, exactement dans le meme sens que le Roi Salomon pour exprimer le scepticisme face a quelqu'un qui s'enthousiasme: tiens chaque jour on en apprend de bonnes. . . ou encore "il y a des limites au culot qu'est-ce qu'il croit qu'il peut inventer comme betises comme si tout n'etait pas deja connu et qu'il n'y a rien de nouveau sous le soleil!
A CHAQUE JOUR SA SURPRISE
! Au cours de mes recherches sur 1'histoire des Juifs au Maroc, j'ai eu l'incroyable surprise de decouvrir que le premier Juif a avoir ete elu au Senat des Etats-Unis, le premier dans 1'histoire, etait justement un originaire du Maroc, David Yuli, ne a Manchester d'une famille immigree du Maroc. II fut senateur de la Californie de 1845 a 1860 Ce nom de YULI me paraissait tellement bizarre, inconu que je ne savais comment le prononcer. Sous le coup de l’emotion je racontai cela a Paris a un de mes amis, en ajoutant — bien imprudemment — que ce nom de Yuli avait disparu de 1'histoire.
– Mais ma femme est une Yuli me dit-il. C'etait bien ma chance, elle etait la representante de la seule famille portant ce nom et d'ailleurs se souvenait que des cousins s'etaient installes en Angleterre au 19eme mais ignorait parfaitement leur gloire americaine. Alors mon ami se tourna vers moi et me dit en arabe: tu vois comme dit le proverbe: vis un jour tu entendras des nouvelles!
Un an plus tard je racontai la meme histoire a Montreal et j'ajoutai a mes auditeurs: "Vous qui avez prefere traverser l'Atlantique au lieu de la Mediterranee, savez-vous au moins que vouz avez un personnage dont vous pouvez etre fiers et revendiquer le droit de figurer parmi les peres fondateurs de l'Amerique? Quelqu'un dans la salle se leva et cita le proverbe en ajoutant: nous ne le savions pas, mais tu peux etre sur que demain tout le monde le saura!
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
ערב שבת שלום
א. היום מכנים בגדים לשבוע הבא, פרוש לובשים בגד מכובס כחצי שעה, ואז יהא מותר ללבוש
בגד זה שבוע הבא שנקרא "שבוע שחל בו תשעה באב, גם בשבת ניתן ללבוש, כגון חולצה
לליל שבת, וחולצה נוספת בשחרית עד לצהרים וכדומה.
ב. שבוע הבא אסור להתגלח עד תשעה באב מעיקר ההלכה, ואין שום קולא בדבר.
תורת אמך◆ פרשת דברים ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס' 63◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב (א, א).
בספר מלאכת מחשבה הקשה, איך משה רבינו ע"ה יכל לדבר עם ששים רבוא בפעם אחת, ונראה שלא קשה, כי הקב"ה נתן במשה כח, והיה קולו מקיף כל המחנה וכולם שמעו את דברי. וכן אמרו רבותינו ז"ל (זוהר במדבר לב), שהשכינה מדברת מתוך גרונו, ואם כן, אין פלא איך שמעו כל ישראל את דבריו, כי הקב"ה הוא המדבר (נשמת חיים).
בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר (א, ה).
הואיל הם אותיות אליהו, רצה לומר, אליהו יבאר הקושיות והספיקות, כי מבואר בכמה מקומות כי משה ואליהו במדרגה אחת. משה ארבעים יום וארבעים לילה לא אכל (מדרש ילקוט מלכים א, רמז, ט), וכן אליהו (מלכים א, יט, ח), וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום. משה התפלל על ישראל, שנאמר (דברים ט, כו), וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום. משה התפלל על ישראל.
שנאמר (דברים ט, כו), אל תשת עמך ונחלתך אשר פדית בגודליך, ואליהו התפלל, שנאמר (מלכים א, יח , לז), ענני ה' ענני (עדן מקדם).
ה' אלהי אבותיכם יסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם (א, יא).
איתא בזוהר (ח"א קסא), ברכה של מעלה אינה פחותה מאלף. ונראה שלכן בירך משה את ישראל 'יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים', וכן (בדברים לב, ל), איכה ירדוף אחד אלף, ושנים יניסו רבבה. ואמרו בזוהר הקדוש (ח"א סוף רכז), כשאדם רוצה לברך את חברו או את בנו, צריך לברך בתחילה להקב"ה, ואי לא מברך תחילה להקב"ה אינון ברכאן לא איתקימו. וכתב החיד"א ז"ל, ששמע מהרב עיר וקדיש כמוהר"ר יעקב חזן ז"ל, שבא אליו אדם לברכו משים ידו על ראשו ואומר: יתברך שמו לעד הקב"ה, ואחר כך מברכו לאיש ההוא או לנער וכיוצא בזה (עדן מקדם).
ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (א, טז).
אפשר לומר, שבא להזהיר את הדיינים לשמוע טענות התובע והנתבע, כאילו הדבר בין שני אחיכם מאב ואם, שאז תתנו לב לשמוע דברי שניהם בשוה ולא תעדיפו האחד על חברו, ואז 'ושפטתם צדק בין איש', דיבר בהוה שאין דרך האשה להכנס לדין. 'ובין אחיו', בענין חלוקת ירושה, שלא תאמר אין לדקדק הרבה בדיניהם, כי הכל הוא ריוח שבא, וגם אם יקח אחד יותר מאחיו אין בכך כלום. וכן 'בין איש ובין גרו', דהיינו שכנו הדר עמו בחצר, שלא תאמר שכנים הם, וכתוב (משלי כז, י), טוב שכן מאח רחוק, ואין לדקדק בדיניהם, משמיע לנו 'ושפטתם צדק' (נשמת חיים).
ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר יהוה אלהי אבותיך לך אל תירא ואל תחת (א, כא).
על דרך כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי וכו' כי ר' אבהו היה סובר שכר עולם הבא דברשאין לו קצבה ולא משתעבד אבל לגבי הקב"ה הוי דבר שיש לו קצבה וזהו שחזר ואמר אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי ולגבי הקב"ה הוי דבר שיש לו קצבה וזהו "ראה" פירוש אומרים לצדיק ראה ומעיקרא "נתן ה'" בתורה מתנה לעל צד הרחמים עכשיו "אלהיך לפניך את הארץ" העליונה מן הדין שלך "עלה" פירוש נתקשרו "רש" בתורת ירושה שאין לה הפסק ואינו חוזר בגלגול ושמא תאמר שכר עולם הבא הוי דבר שאין לו קצבה ולזה אמר "כאשר דבר ה' אלהיך לך" ולגביה הוי דבר שיש לו קצבה ומשתעבד "אל תירא ואל תחת" מן המקטרגים ומן מדת הדין שמוחזקת בשכר העולם הבא:
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
ממזרח וממערב כרך ב'
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
אליעזר בשןף אברהם רובינשטיין, שמעון שורצקופ
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן, תש"מ
רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון " 
בחלום אדבר בו.
רבי אברהם חיבר חיבורים רבים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. חידושיו על הש"ס ידועים לנו – על מסכת יומא, מסכת חגיגה ועל מסכת סוטה. חידושיו על סוטה נקראים בשם " מנחת סוטה " והם מהווים חיבור גדול. בתחילת הכתב יד נכתב : " חידושי מסכת סוטה אשר אסף וקיבץ, ולא הניח פינה אשר לא עבר ".
נכד תלמידו של הגאון המחבר, רבי יוסף בן רבי חזקיה דוד בן רבי אברהם גיגי, העתיק חיבור זה בשנת תקע"ד, וכתב בשער ספרו : ספר " מנתח סוטה "….מעשה רב מופלא שבדורו מאריה דאתרא המקובל הלוקי אחד היה אברהם אבן מוסה זצ"ל.
ועוד הן בא ליקוטי מסכת נזיר וקיוטוי הרמב"ם ז"ל הלכות חמץ ומצה. ובסופו ליקוטי קצת פסוקי תנ"ך ןליקוטי קצת מאמרים מרז"ל, אשר נמצאו וכן היו באמתות אבה מר זקני הרב זצוק"ל, אשר שמעם מהרב המחבר כאשר היה יוצק מים על ידו יוסף בן לאדוני אבי הרב הגדול החכם השלם הדיין המצויין כבור הרב חזקיה דוד גיגי.
הרבה הגה בתורה גם בהעלותו על משכבו, ואז עלה במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגייא בשעות היום. חידושים אלה בעיקר דברי דרוש וקבלה. החידושים שחידש בשוכבו לישון הלהיבו את נפשו, וחשב שהם נמסרו לו על ידי גילוי.
נזכיר אחד מהם : על מאמר הגמרא ( סוטה י"ב ) שמשה רבנו נולד מהול, הוא כתב פירוש על דרך הקבלה, והזכיר עוד, כל זה נאמר טלי אתמול בחלום הלילה, כי על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי לעמוד על הבנת המאמר הלזה.
ורעיוני על משכבי סילקו, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, והבא להיטהר מסייך אותו. בנו רבי משה כתב כמה חיבורים שלו על פי " מגיד ". כתב יד של חידושי מסכת בוטה, נמצא היום המכון " אהבת שלום בירושלים.
חיבורים רבים.
הגאון רבי יעקב פיתוסי זצ"ל – מגדולי חכמי תוניסיה, הדפיס בספרו " יגל יעקב " ( שיטה על מסכת נזיר ) הגהותיו של רבי אברהם בן מוסה על המסכת הזו, בכותבו : " ליקוטי נזיר מהרב הגדול כבוד הרב אברהם בן מוסה ז"ל. נדפס בליוורנו תק"ס.
העתיק את החידודים הללו רבי יוסף גיגי בסוף " מנחת סוטה ", וכתב על מהדיר " אלוף מעורי הרי"ף ז"ל ". ביאורו על הלכות חמץ ומצה להרמב"ם. היה בשיטת סוטה, בכתב יד שראה מר"ן החיד"א זצ"ל. כמו כן חיבר הרב פירוש על רש"י על התורה ועל הרא"ם.
ואין בידינו אלא העתקות מכמה מפירושיו, שכלל אותם חכם מרוקאי שחי לאחר זמנו, בליקוטו על החמד מספרים שבדפוס ומתוך כתב יד, אבל רוב החידושים הם משל רבי אברהם בן מוסה. המחבר מביא גם פירושים מאת " מורי המשבי"ר ", והוא הגאון רבי משה בירדוגו, מחכמי העיר מכנאס שבמרוקו, שנפטר בשנת תצ"א.
חיבור נוסף על המקרא הוא, ליקוטי תנ"ך ששמע רבי אברהם גיגי מפי רבי אברהם בן מוסה, בתוספת פירושים שלו. העתיקם נכדו רבי יוסף גיגי, בכתב יד " מנחת סוטה " הנ"ל, והם פותחים בלשון " שמעתי ממורי שפירש ", גם בנו של הרב, רבי משה בן מוסה מביא, פירוש אדוני אבי תנצב"ה בפסוק כי יום נקם בלבי, והא כנראה מפירושיו לחומש ולתהלים.
על אף גדולתו בחמת הקבלה, לא נותרו בידינו אלא הגהות על כתבי האר"י ז"ל, יש להניח שהייתה לו שיטה ברורה בקבלה. הוא סבר כי כתבי האר"י ז"ל הם העיקר, וכל שלא נכלל ונאמר בהם או משתמע מדבריו, יש לדחותו אפילו יש לו יסוד על פי ההיגיון.
מרן החיד"א הזכיר את הגהותיו על ספר " אוצרות חותם ", וכתב שהיה רבי אברהם מתווכח בקבלה עם הרב החסיד מהר"א אזולאי של מרווקיס, כנראה מהגהותיהם בספר " אוצרות חיים ". רבי אברהם בן רבי אנקאווא הדפיס ספר זה בליוורנו שנת תר"ד, ובשער הספר כתב שכלל בו, הגהות גאוני המערב חסיד קדושי עליון הרב הגדול כמוהר"ר אברהם אזולאי זצ"ל וכבוד הרב אברהם בן מוסה זצ"ל מתושבי עיר ואם בישראל מראקיס.
כן חיבר הרב הגהות על ספר " עץ החיים ". נעתק בידי בנו רבי משה. וכן הגהות על ספר הכוונות. כתב יד זה הועתק כנראה במרוקו בשנת ת"ס. וכך כתוב בנוסח השער, ספר הכוונות הועתק מספר. מוגה מעץ חיים, אשר הובא על ידי איש נאמן רוח כבוד ברב אלישע אשכנזי..נעתק ונשלם בשנת כי יתן ה' את רוחו עליהם ביום שלישי בשבת ביום ב'א ב'רוך ידיד דבר טוב על ישראל.
ההגהות " מבוא שערים " , רובן הם להרי"ם, להרב יעקב, ומיעוטן לרבי אברהן אזולאי ולרבו אברהם בן מוסה. המלקט רבי אברהם פינטו כתב, ואחר ימים מצאתי דכתב כן רבי אברהם אזולאי זלה"ה, ומסכים עמו הרב אברהם בן מוסה זלה"ה על זה, ושבל לאל יתברך שכוונתי לדעתו.
כן כתב הרב פירוש ההגדה דרך הקבלה, ומזכירו גם מר"ן החיד"א זצ"ל. פירוש זה הועתק על ידי הגר"א כלפון זצ"ל, מרבני לוב ובתחילתן כתב, פירוש ההגדה על דרך האמת שחיבר הרב המובהק רבי אברהם בן מיוסה מקהילת קודם מערב הפנימי ונפטר בשנת הת"ג.
הטופס שבידו לא היה שלם, ובסופו כתב : " ולא מצאתי יותר . חיבור נוסף על הקבלה הוא " נצר מטעי " שמזכירו בנו רבי משה.
כמו כן חיבר הרב ספר דרשות. בחידושיו של מסכת סוטה הוא כתב, ואני בעווני בדרושי לשבת הגדול יישבתי הגירסא.נראה שזה היה חיבור גדול, ובנו רבי משה כתב בגליון גם תוכן העניינים.
כדרכם של מקובלים רבים, חיבר הרב פיוטים רבים בעברית ובארמית, וחלקם על דרך הקבלה. רבי משה בנו העתיק שלושים ושישה פיוטים משל אביו, ואחד הפיוטים " נרדי נתן ריחו ". פיוט זה נכלל בסדר העבודה, ויהודי מרוקו נהגו לאומרו בחג בעת הוצאת ספר תורה. כך כתב רבי יוסף בן נאיים בספרו " מלכי רבנן " :
רוב הפיוטים הם על חגים ומועדים, אבל יש בהם על צרות הכלל, כגון, רעש ועצירת גשמים. וחלקם על צרותיו הפרטיות, ויש בהם שנכתבו על סיום מסכתות הש"ס. ואכן בספריו הוא מתאונן על עוניו, שאין באפשרותו לקנות ספרים, כי כלתה פרוטה מן הכיס, עד ישקיף ה' משמתם את עוני. בכל השירים אקרוסטיכון על שמו, ומכולם עולה זעקת המשורר על צרות הגלות ובקשה לגאולה קרובה.
אלו הם חיבוריו :
שיטה על מסכת סוטה יצא לאור מכי"ק בשנת תשמ"ט בירושלים.
חידושים על מסכת יומא. בכתב יד.
חידושים על מסכת חגיגה בכתב יד
חידושים על מסכת נזיר. רובן ככולן אבדו
חידושים על הלכות חמץ ומצה במשנה תורה. נמצא בכתב יד.
דרשות החיבור אבד ספר זה נזכר בחיבורו " מנחת סוטה עמודים – תיח, תכ.
פירוש על פסקי תנ"ך בכתב יד
פירוש על פרש'י על התורה ועל הרא"ם. אבד. ליקוטים ממנו נמצא במפוזר.
פירוש הגדה של פסח על דרך האמת. כתב יד.
נצר מטעי. חיבור קבלה, אבד
בית אברהם. החיבור אבד
הגהות לספר " אוצרות חיים " בכתב יד.
הגהות לספר " מבוא שערים " הגהות אלו נדפסו בספר " מקום בינה "
הגהות לספר " עץ חיים " כתב ידי ירושלים
הגהות לספר הכוונות כתב יד מכון בן צבי
מקדש מלך. חיבור שנכתב בחבורה עם כמה רבנים במרוקו רבי שלום בוזאגלו, רבי יעקב פינטו, רבי ימשעיה הכהן ועוד ורבינו.
פיוטים וקינות. שרדו בכמה כתבי יד חלקם חוברו על דרך הקבלה,כתב יד מכון בן צבי
חידושים ושמועות, שנודעו בשמו, ונדפסו בספרי חו"ר דורו ותלמידיו ושרדו במספר כתבי יד של חיבורי חכמי המערב. כתב יד באוסף בניהו.
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים
ממזרח וממערב כרך רביעי
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד
PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16e au 20e siècle)
HAÏ M ZAFRANI
On retiendra, à titre principal, le cas du talmid hakham, et, subsidiairement celui de l'aadib/faqih, son congénère musulman.
ITINÉRAIRE INTELLECTUEL DU LETTRÉ IUIF
Tout lettré est, obligatoirement et avant toute chose, le produit d'une formation effectuée dans le cadre de renseignement traditionnel et de la culture ancestrale.
De cette formation et de cette culture traditionnelles nous avons eu l'occasion de parler, ces questions ayant été traitées dans notre enquête sur l'enseignement de l'hébreu et du judaïsme au Maroc.
Nous y avons examiné successivement les principes fondamentaux de la tradition enseignante juive aux époques biblique, talmudique et gaonique, exposé les "conceptions idéalistes de l'enseignement" et procédé à une description détaillée de l'école traditionnelle juive au Maroc, de l'enseignement élémentaire du heder à celui "académique" de la yeshibah, évoquant aussi "l'instruction continue" par la prédication des jours solennisés (sabbats et jours de fêtes) et durant les séances noc- turnes au cours desquelles on se livre régulièrement à l'étude de la Bible, de la halakhah, du Talmud et du Zohar, du musar (éthique rabbinique), du midrash (homilétique et légendes) et des piyyutim (poésie associée au chant et à la musique), soit à la synagogue, soit dans le cadre des corporations d'artisans et de commerçants, ou au sein de confréries spécialisées
LES CONCEPTIONS IDÉALISTES DE L'ENSEIGNEMENT
Après que les premiers rabbins décisionnaires, tels Maïmonide dans ses Hilkhot Talmud Thora, eurent codifié l'héritage pédagogique des périodes talmudique et gaonique, d'autres penseurs juifs du Moyen-Age réfléchirent à ces problèmes, formulèrent des théories, construisirent des systèmes, s'inspirant des sources fondamentales de la tradition, mais empruntant aussi aux théories philosophiques de leurs contemporains.
Naturellement, ces systèmes n'ont jamais été appliqués à la lettre. L'idéal de haute culture prôné par un philosophe juif du 12è ou 13è siècle ne pouvait s'adresser qu'à une petite élite en mesure de se consacrer, la vie durant, à l'étude. On trouve un type de programme idéal d'enseignement dans un ouvrage rédigé en 1250, Ya'ir Natib dont l'auteur, Rabbi Yéhudah Ben Samuél Ben 'Abbas, vécut en Espagne :
"A l'âge de trois ans, ou au plus tard à trois ans et demi, on doit commencer l'enseignement de la lecture [lettres, voyelles, syllabes], suivi, à quatre ans et demi, par celui des premiers livres de la Torah, chaque semaine étant consacrée à la péricope qui lui correspond, avec cantilation et traduction en langue étrangère [en l'occurence l'arabe],
A six ans et demi, l'étude du Pentateuque doit être reprise, accompagnée de la traduction araméenne [Targum Onqelos] qui est une initiation à la langue du Talmud. Immédiatement, doit suivre l'étude des Prophètes dans l'ordre que nous connaissons, puis celles des Hagiographes, et toujours avec la traduction araméenne et arabe.
Au terme de ce premier cycle, l'enfant atteint l'âge de treize ans. Il doit alors aborder l'étude de la grammaire dans les ouvrages de Rabbi Yonah Ibn Janah, R. David Qamhi, Yéhudah Hayyuj et R. Abraham Ibn 'Ezra.
En même temps, une partie de son horaire doit être consacrée au Talmud dont l'enseingement doit débuter, dans le texte babylonien, par le traité de Berakhot, le plus facile du Seder Zera'im et se poursuivre progressivement par Seder Mo'ed, Seder Nashim, Seder Neziqin, Seder Taharot, Seder Qodashim, avec le commentaire de Rashi [le seul valable aux yeux de l'auteur.]"
L'auteur préconise ensuite "l'étude du Mishneh Torah, de Rambam, d'ouvrages de musar indispensables à une éducation morale fondamentale, tels que Mibhar Hapninim [dont l'auteur présumé est Salomon Ibn Gabirol], Marpe' hanefashot de Rabi Yosef ben 'Aqnin.
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
תפילת ערבית תשעה באב – קינות – נוסח מרוקאי – היכל השבת
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו