אלי פילו
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Dr Dan Manor
Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
Cet article est un condense (par son auteur) du texte de Dan Manor : Kabala et Morale au Maroc. Editions Yad Ben Zvi, Jerusalem, 5742.
L'entourage geographique et social du R. Y. A
Ce sujet est largement traite autre part, nous n'en parlerons qu'en quelques mots ici. Le Tafilalet se situe dans la vallee du Ziv au pied de l'Atlas dans sa partie sud. C'est une region montagneuse aux multiples territoires et microclimats visibles dans ses differents paysages. Les debuts de l'etablissement des juifs dans la region ne sont pas clairs. On suppose que les premiers habitants a s'installer etaient des refugies de la ville de Touat, detruite par les Berberes. Ils ont fonde la ville juive de Sijilmassa, au centre du Tafilalet. Cette population juive avec sa civilisation rurale est tres differente de celle des villes cotieres et du Nord. Cette difference provient du fait historique que les villes des cotes tirent leur tradition spirituelle et leur civilisation du Judaisme espagnol, qui, il faut le croire n'a pas atteint les communautes rurales. C'est pourquoi nous avons elargi la discussion autre part en apportant des exemples nombreux de cette difference. En voici un : Rabbi Yehouda Ben Attar ecrit dans une reponse aux Rabbins d'Erets Israel, en que la Ketouba des expulses de Castilia a ete reconnue dans les villes de Fes, Meknes, Sefrou Elkatsar, et non au Tafilalet et ses alentours.
La personnalite de R. Y. A
La tradition dit qu'a l'age de 17 ans il etait "plein a deborder du verger de la Thora" et qu'il a pour cela regu des louanges d'un des sages de sa generation du nom de Rabbi Mordehai Ben Chaoul. En effet, il en temoigne lui-meme ainsi : " Quand j'etais agneau, je commentais des passages de la Thora et c'est par la suite que j'ai vu que les anciens avaient deja ecrit cela". On peut imaginer que par le surnom d'agneau il voulait parler de sa prime jeunesse, comme le dit la tradition.
Pour designer sa position de maitre de Halakha, on trouve a son sujet dans les prefaces de ses ouvrages : "II juge selon la Halakha ; il est considere comme un des decisionnaires, et il atteint les profondeurs de la justice."
L'echange de questions-reponses entre lui et les Grands de sa generation comme Rabbi Ytshak Ben Oualid auteur de Vayomer Ytshak et Rabbi Amor Abitbol auteur de Minhat Omer prouvent ces dires. L'une des questions qui ont ete posees a R. Y. A et a Rabbi Ytshak ben Oualid traite du rappel a un verdict au sujet du testament d'un mourant qui s'etait retabli. Couverture de Vedition originate de Pitouhe Hotam de R. Y. A
Cette question a ete posee en l'annee 5601 quand il avait 33 ans. Une autre question parle des benefices de l'argent remis entre les mains d'un goy qui s'en sert le Shabbat. R. Y. A en a permis l'usage, tandis que Rabbi Ytshak l'a interdit et voici son temoignage : "Voici ce que j'ai ecrit au sujet du jugement qu'a prononce notre maitre le Rabbin Yaacov Abehssera qui permet …"
ברית מס 32- יהודי מרוקו בקנדה..ד״ר דוד בן־שושן עם ישראל חי!
ד״ר דוד בן־שושן
עם ישראל חי!
קהילתנו מצויה בסיום מחזור אירועים סוער, אשר הקיף את המאה העשרים כולה: התקופה הקולוניאלית, תופעת הלאומיות, הציונית וההגירה. חברה שלמה, אשר ספגה את השפעת התרבות הצרפתית, הבריטית או האיטלקית, גם היא ידעה את המציאות הזאת, אם כי לגבי דידם של יהודי המזרח, ההגירה הייתה דרמטית יותר מאשר עבור יהודי מרוקו. למהפכות הטכנולוגיות והחברתיות שבעידן המודרני – כולל המהפכה באורח החיים ובמנהגים, התווספה זו של ההגירה לקנדה, אל תוך חברה אשר היא בעצמה בחיפוש אחר נרטיב לאומי בלב לבה של הקונפדרציה הקנדית. השיח הדמוקרטי המתרחש בה ראוי לשמש דוגמה לכלל אומות העולם. אולי הגיע הזמן לעמוד על פרטי התפתחותה של הקהילה ולבחון את הדרך הטובה ביותר לתכנן את העתיד. אתעכב להלן על התפתחות הקהילה היהודית המרוקאית המהווה את הרוב הגדול של הקהילה הספרדית הקוויבקית, אם כי ראוי לציין כי ההתפתחות בארצות האחרות של הגולה הספרדית דומה לה למדי.
בשלהי המאה ה- 19, היה מצבה של הקהילה היהודית המרוקאית מעורער ביותר, ללא אמצעי מגן בפני ההתנכלויות מכל סוג. נוסעים ותיירים שונים תיארו את קהילותינו. לבד ממיעוט זעום של בעלי ממון כטרף קל וחסר הגנה, ככורעת תחת עול העוני במללאחים צפופים עד להחריד. איך שהוא, התגברו הקהילה על תקופות הרעב, המחלות והפשיטות בזכות הארגון הקהילתי שלה ובאמצעיה הדלים השתדלה לבצע את הבלתי אפשרי. במובנים רבים, המנהיגות הקהילתית לא יכלה לגודלה של המשימה העומדת לפניה. למרבה המזל, נמצאו אנשים משכמם ומעלה, אשר גמרו אומר להקדיש את חייהם לשפר את מצבה של הקהילה במישורים החברתי והכלכלי. קל היה עבור אנשים רבים, אשר בנו לעצמם קריירה, לשקוד רק על האינטרס האישי שלהם ולהפנות עורף לבני עמם.
אלא שנמצאו אנשים דגולים, אשר פעלו לעיצובה של יהדות מרוקאית חדשה ודאגו למקמה בתוך החברה ובתוך המאה. אוכל לציין כאן אך מעטים בין אלה אשר להם אנו חבים חוב עצום. משה נבון, דוד צמח, אליאס הרוש, אמיל סבן ורבים אחרים הקדישו את עצמם לחברת "כל ישראל חברים", אשר הייתה בעיני רבים לסמל של קדמה ושל תקווה לימים טובים יותר, והרוב המכריע של ההורים היהודיים שלחו את ילדיהם ללמוד שם.
שמואל ד. לוי יזם את הקמתם של אינספור מוסדות צדקה יעילים ביותר, אשר להם הקדיש את עצמו למשך כל חייו, כשהוא מהווה מקור השראה ושכנוע במשך מאה שלמה: עמותת גני הילדים, ארגון הסיוע לבתי ספר, המרכז ללוחמה נגד השחפת. הפדרציה של העמותות היהודיות במאבק נגד השחפת, המרכז לטיפול מוקדם בשחפת ע״ש בן אחמד, איחוד העמותות היהודיות של קזבלנקה, הוועדה ללימודים יהודיים, ארגון מד״א, בית הספר העברי להכשרת מורים של כי״ח, קרן המלגות מטעם אברהם ריבי, המרכז החברתי של המלאח, בית הספר המקצועי של אורט, ארגון הבריאות OSE והרשימה עוד ארוכה. ומאידך, הוא היה לנשיא קרן היסוד במרוקו במשך 35 שנה.
אלונפסו סבח היה לנפש החיה של מרכז צירלס נטר בקזבלנקה, והוא שיתוף פעולה עם המחלקה הפדגוגית לנוער יהודי(DEJJ), כדי שתמשיך להתקיים פעילות תרבותית ותוססת, אשר יהיה בה כדי להקנות לנוער את האמצעים לשילוב מוצלח בין יהדות לבין מודרניות. לשם כך, הוא הציע מגוון רחב של פעילויות חינוכיות וספורטיביות: סמינרים, ערבי ריקוד, הרצאות, טיולים בטבע, ביקורים בבית הכנסת, מגרשי ספורט וכדומה.
ליאוך אשכנזי, בכינויו"מניטו", ידע להשיב את הטעם למורשת ההומניסטית היהודית, אותה חיבר שוב עם האורתודוקסיה המסורתית של היהדות, וכן עם הפילוסופיה וההגות המודרניות. דוד עמר, המזכ״ל של מועצת הקהילות, ידע לדרוש בפומבי את כיבוד זכויותיהם האזרחיות של היהודים המרוקאים. בשעה אשר בה היחס המבאיש של העבר, על פיו נתפסו היהודים כמיעוט נסבל, צף שוב על פני השטח.
פרנאנד קורקוס, גי. אוחיון, דייר ליאוך בן-זקן וקרלוס דה-נזרי ידעו כולם יחד וכל אחד לחוד, בזכות כתביהם ומאמרי המערכת שלהם, להציג ביד רמה וברבים את הצורך בניהול עצמי של היהדות המרוקאית.
סם אביטל (אביטבול) ואלי אוחיון היו לאדריכלים של העלייה המחתרתית לישראל, בהיותם משוכנעים כי רק במדינה יהודית תוכל הקהילה להגשים את עצמה.
דדא דארמון פעל במסגרת תנועות הנוער של הצוערים ושל היחידות העממיות, תנועות שהציעו לתלמידי בתי הספר שעות בלתי נשכחות של חוויות וכן קייטנות לעת חופשות הקיץ. אדגר גדג', יצחק טורגימן, ג'ו בנג'יו וגימם דהן הטביעו את חותמם על דור הצעירים, איש- איש בדרכו הוא. המחנות שהם ארגנו עיצבו דור שלם.
הקהילה נכנסה בדלת הראשית לתוך המאה העשרים, והמוסדות המפוארים שהיא יסדה הצטרכו להתמודד עם גידול אדיר ולאחר מכן עם התמעטות מהירה של האוכלוסייה בשל ההגירה, בעיקר לישראל. הזדקקנו לטרגדיה של הספינה Pisces, אשר טבעה במהלך הסערה שהתחוללה במיצר גיברלטר, כאשר נוסעיה (כולם עולים יהודיים מחתרתיים) נספו בים, על מנת שהאינטלקטואלים שבקהילה יתנו את דעתם על גורל בני עמם שביקשו לעלות לישראל. בעקבות נסיבות אלה, סטודנטים מתנועת "עודד" אשר עלו לארץ החליטו להשקיע את עצמם בעבודה סוציאלית בישראל. הקהילה, המפוזרת ונטולת המנהיגים הרוחניים שלה, סבלה מהיעדר הבנה בישראל. ההתקוממויות של ואדי סאליג ושל "הפנתרים השחורים" ביטאו את תחושת ההשפלה העמוקה.
נדרשו מספר עשורים כדי שהקהילה הספרדית תוכל לבטא את עצמה בישראל כקהילה עצמאית. המציאות הישראלית השתנתה. עם זאת, הצרכים החברתיים זועקים לשמים, ותנאי הביטחון הם נטל הנישא זה מספר עשורים על הישראלים.
אל לנו לשכוח את המציאות הזאת. עלינו לשתף פעולה למען קידום אחינו בישראל ולעשות את המיטב כדי לקדם את השלום בין ישראל לבין שכנותיה. חרף המתיחות התמידית, אל לנו לשכוח כי העבר בארצות הערביות המוסלמיות לא ידע רק תקופות קשות. היו בהן גם רגעים גדולים של סימביוזה והבנה, אשר על יסודם אפשר כיום לבנות עתיד משותף. עלינו לאחד את בעלי הרצון הטוב מכל ארצות תבל למטרה משותפת. בהקשר זה, מרוקו נבדלת מן העמדה הקיצונית השוללת את קיומה של מדינת ישראל כדוגמת רבות מארצות ערב, ותקוות גדולות מושתתות על היחסים בין יהודים לבין מרוקאים באשר לעתיד המבוסס על הבנה וחמלה הדדית בין יהודים לבין מוסלמים.
בגלות, קהילתנו ידעה סביבה הרבה פחות קשה. אלא שאסור שהצלחתנו במישור הכלכלי תאפיל על העובדה שברמת הזהות שלנו שברמת הזהות שלנו וברמת המוסדות החינוכיים צעדנו בצעדים גדולים.אך עלינו עדיין להגדיל לעשות בתחומים אלה. אנו מצויים בפרשת דרכים. אין לי ספק כי התרומה, ברמה האנושית, של הערכים האזרחיים והיהודיים הם העומדים בעדיפות ראשונה אני גם משוכנע כי רק באמצעות פעילות חברתית אנו נצעד בדרך הקדמה.
בעבר, כל אלה שהחליטו להשקיע באוכלוסיית העוני החיה במלאחים צפופים גברו על מטילי הספק. טיבה של היהדות היא לראות בכל ילד איינשטיין או רמב״ם בפוטנציה. חלה החובה לפעול כך שכל ילד בקהילה יוכל להתפתח באורה של ערכים, שיהפכו לאדם בעל הגשמה. עלינו גם חלה החובה לשתף פעולה עם החברה בכללותה, ליטול חלק פעיל בהתפתחותה ולשקוד על רווחתם של כולם.
עם זאת, ברצוני להדגיש כי הדורות הקודמים ידעו למצוא נוסחאות, אשר היה בהן כדי לענות על המאוויים של בני הנוער. נכון להיום, מוסדותינו ענו על צרכיה של קהילת להקל את הקליטה הן בקוויבק הן בקנדה כולה. אלא שדור חדש שלא ידע את מרוקו וצרכיו שונים מאלה של דור המהגרים. על כן, עלינו לבחון מחדש את התנהלותנו, לצעירים שלנו דרך מחשבה שונה משלנו. יש לעבד את הנוסחאות הישנות ביחד אתם, על מנת לאפשר את פריחתה של הייחודיות התרבותית של יהודי ספרד.
האתגרים תכופים ודחופים, ואני קורא במיוחד לצעירים שבקהילתנו, הם המנהיגים של מחר כדי שישאפו השראה ממנהיגינו הדגולים ויידעו להירשם בהיסטוריה המפוארת של כדי אהבה וכבוד ליהדות ולישראל, כשהם תורמים את המיטב שבהם לכלל החברה.
עם ישראל חי
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
PREFACE
Qu'est-ce que l'histoire ? Depuis que les hommes ont commence a s'interroger sur leur passe, cette question fait debat. Pourquoi ? Du fait que l'histoire est un narratif, mais se veut egalement une science. Narratif, car elle vient nous raconter une partie de notre passe, et que, comme toute personne qui compose un recit, l'historien devra choisir ce qu'il dit, mais egalement ce qu'il ne dit pas. Ombre et lumiere, son recit du passe va faire le choix entre ce que le lecteur saura, et ce qu'il ignorera. Mais l'histoire est aussi science, car pour construire son narratif, l'historien devra utiliser les materiaux que le passe a laisse, les trouver mais egalement les trier. On comprend que les debats sur les choix de l'historien n'ont rien d'evident
Le livre de Joseph Toledano est, de ce point de vue, une belle reussite historique. Tout d'abord par le choix du sujet qui lui a ete propose par le Comite de Coordination des organisations des originaires du Maroc en Israel. Car sur les Juifs du Maroc pendant la guerre, il existe peu de choses, toute la difficulte etant d'arriver a trouver des sources qui eclairent cette histoire. C'est peut-etre pour cela qu'en France ou en Israel notamment, ce domaine de recherche a ete neglige. Et c'est sans doute cette difficulte documentaire qui explique que tant de mythes, remis justement en cause par Toledano dans son livre, etaient jusqu'aujourd'hui consideres comme le reflet reel de cette periode difficile des annees 1939-1945
L'un des merites du livre et de son auteur est d'avoir su trouver des sources, articles de presse ou temoignages, qui attendaient depuis des decennies que l'on en fasse la synthese. Dans le meme temps, Joseph Toledano, qui s'interesse depuis longtemps dans son oeuvre a la vie de cette communaute aujourd'hui pratiquement disparue, a compris d'instinct qu'il ne fallait pas se contenter d'un narratif politique, mais qu'il fallait inviter les individus et les vecus collectifs a s'exprimer dans ce recit. Un des points les plus interessants, me semble-t-il, se trouve dans ces textes litteraires qu'il cite a plusieurs reprises, et qui nous font participer a la vitalite d'une tradition qui savait se confronter a sa maniere avec les evenements difficiles ou heureux
Son recit ne se contente pas « des grands moments » de l'histoire, mais nous fait penetrer au coeur meme d'une communaute vivante, riche et particuliere, et il ouvre ainsi une lucarne sur la vie des etres qui composaient cette grande tradition du Judaisme, aux racines implantees dans la terre du Maroc depuis des siecles. Choisissant de construire ce recit autour de paragraphes parfois tres courts, parfois bien plus longs, il nous evite de nous perdre dans ce foisonnement de communautes et de cas particulier, en nous fournissant le fil conducteur qui garde au recit sa coherence. On en vient parfois a regretter de ne pas pouvoir s'arreter plus sur tel evenement ou sur tel personnage, mais c'est le merite et la limite d'un travail pionnier tel que celui-ci de conserver l'exigence de la presentation de l'ensemble. Articule autour d'une periode de degradation suivie d'un lent retablissement, et dont l'evenement median est, bien sur, le debarquement americain de novembre 1942 , ce livre nous rappelle que si les Juifs du Maroc n'ont pas vecu directement les horreurs de la Shoah, leur sort est reste cependant difficile, voire par moment angoissant. De ce point de vue, il ne reste qu'a esperer que l'existence du livre de Joseph Toledano contribuera a encourager chercheurs et etudiants a approfondir les tres nombreux sujets abordes et qu'une veritable ecole historique resultera de ce premier travail courageux de defrichage, qui propose le premier narratif historique concernant les Juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Alain Michel Historien
AVANT PROPOS
Le livre qui vous est presente a ete prepare a l'initiative du Comite de Coordination des organisations des originaires du Maroc en Israel. Les recherches consacrees au judalsme marocain n'encombrent pas les rayons des bibliotheques ou des librairies. C'est le moins que l'on puisse dire… Pour pallier ce manque de travaux universitaires, nous avons demande a Joseph Toledano qui, depuis trois decennies, a poursuivi bon nombre de recherches sur le judaisme marocain et publie une serie d'ouvrages a ce sujet, de mener une enquete sur les Juifs du Maroc, pendant la seconde guerre mondiale.
Son excellent travail a deja trouve des echos positifs aupres de publics professionnels et autres. J'espere que la presente publication rencontrera en France un public encore plus large et plus varie.
Le sujet choisi couvre une periode critique de l'histoire des Juifs au Maroc, critique et decisive. Essayons de preciser en quoi.
Du 18eme au 19eme siecle, le Maroc a connu un declin desastreux au plan politique et economique. En l'absence d'un pouvoir central sur l'ensemble du territoire, les lignes de communications n'existaient pas ou n'etaient pas entretenues, la misere et les epidemies sevissaient partout. Chaque portion de territoire, aussi minuscule fut-elle, avait pour gouverneur un autocrate qui agissait uniquement selon son propre arbitraire. Les routes etaient peu sures, les luttes entre les tribus berberes frequentes, les razzias en periode de disette nombreuses.
Une pauvrete indecente, a la limite de la decheance humaine, etait le lot des Juifs, des Arabes et des Berberes. II est bien evident que les juifs, dhimmis par definition, subissaient un sort encore plus deplorable, prives qu'ils etaient de tout droit civique et totalement dependants de ce qui semblait etre une autorite. En fait, le regime politique etait fonde sur ce qu'aujourd'hui, on n'hesite aucunement a designer par le terme de corruption, et la corruption etait dans la nature meme des choses. On ne pouvait obtenir de services dits administratifs sans avoir auparavant remis a qui de droit les "dons" exiges.
C'est dans ce cadre-la que le colonialisme europeen s'installe au Maroc. Francais, Anglais, Allemands essaient a qui mieux mieux de mettre la main sur le pays. La France l’emporte. La mission civilisatrice, venue dEurope, modernise quelque peu le Maroc. Le systeme judiciaire, l'administration, la police et l'armee connaissent des reformes certaines. Mais en meme temps, la France installe des colons en masse qui, en un temps record, accaparent a leur profit l'ensemble de la vie economique du pays.
Pour eviter des rapports de domination directe avec les populations locales, le Protectorat assouplit le statut des Juifs, en qui il voit un intermediaire, a meme d'eviter les heurts frontaux entre Europeens et Indigenes. Les Juifs constituent une population tampon et sont tres satisfaits de jouer ce role. Pour la communaute, le Protectorat est une bouffee d'oxygene insufflee dans une cellule privee d'air. A cela, s'ajoute l'œuvre exeptionnelle de l'Alliance Israelite Universelle (AIU) qui multiplie les etablissements scolaires des que les moyens en sont trouves. La communaute experimente un essor remarquable en moins de vingt ans, surtout dans les villes du littoral et dans quelques grandes villes de l'interieur Meknes et Fes.
La tempete geopolitique, qui ebranle le monde en 1939 va servir de detonateur dans
l'explosion et l’emiettement du judaisme marocain qui s'ensuit. La defaite lamentable de la France, le regime collaborates de Vichy, l'antisemitisme latent des colons qui prend une tournure ouverte, a la limite de la violence, l'animosite des populations locales, surtout des elites bourgeoises, heurtees par le nouveau statut des juifs, par le systeme scolaire de l'AIU auquel ils n'ont pas part, par le succes tres certain de la vocation sioniste au sein des populations juives, sont autant d'elements qui favorisent l'ebranlement communautaire.
Un dernier facteur s'ajoute, apres le debarquement americain en Afrique du Nord. La richesse et la puissance americaine eclipsent la France tant aupres des populations musulmanes que juives. Le Maroc est fascine par les americains, leur democratic, leur liberalisme, leur soutien declare aux droits des peuples a disposer d'eux-memes et leur attachement aux droits du citoyen.
Pour les Juifs, la "dhimmitude" devient incomprehensible voire, en arriere- plan, angoissante. La crainte de retomber sous l'arbitraire des pouvoirs entraine aupres des populations juives une identification prononcee avec ce qu'on appelait alors l'Occident. Les regards se portent sur Paris, New York ou Geneve et les fils conducteurs se branchent sur ces centres et bientot, sur Jerusalem. Les forces centrifuges sont a l'ceuvre et la decolonisation ainsi que la creation de l'Etat d'Israel portent un coup irresistible a l'enracinement juif au Maroc. Apres la guerre, s'ecoule une decennie de prosperite sans pareille pour les Juifs du Maroc. Leur fonction d'intermediaires leur permet de profiter largement de l'essor economique europeen. Par ailleurs, au cours de cette periode, les autorites religieuses traditionnelles perdent toute emprise sans qu'un autre leadership quelconque prenne forme sur place.
L'independance du Maroc et l'evacuation francai.se demembrent totalement la communaute. Le depart des juifs du Maroc a la suite de l'independance ressemble a un sauve-qui-peut general, une debandade aussi bien politique qu'economique et culturelle.
La communaute explose, abandonnant derriere elle une histoire, une culture, une approche communautaire, parfois une richesse economique, une hierarchie sociale (intellectuelle ou autre). On aboutit, pour resumer en une formule, a un present qui se deverse sur un avenir prive de passe. C'est l'histoire de cette communaute, a la veille de son arrachement a son terroir seculaire, que le livre de Joseph Toledano decrit en detail. La tempete, qui a bouleverse le monde en 1939 a atteint les rivages du Maroc et pour la communaute juive, a fait figure de veritable tsunami. Ce judaisme marocain, fleuron non negligeable de la culture millenaire juive, devait, apres son explosion et emiettement, se rebatir a zero une identite. Le livre de Joseph Toledano apporte, parmi d'autres, une pierre solide autant que necessaire a cette reconstruction.
C'est pour moi un grand plaisir de remercier en quelques mots le grand nombre de personnes et d'organismes qui ont contribue a la publication de cet ouvrage, par leur soutien sans faille. En premier lieu, la Claims Conference, qui a acquis une place d'honneur au coeur du curriculum juif par son inlassable travail d'encouragement aux recherches sur la Shoah. Citons aussi David Yedid, avocat et ami, en qui nous avons trouve une oreille plus que comprehensive, les directeurs du comite de coordination : Shimon Ohayon, membre de la Knesset, Shaoul Ben Simhon, Sam Ben Chetrit et Meir Knafo, dont les conseils et le suivi, lors de l'elaboration de ce projet, ont ete d'un precieux concours, Yolande Cohen Sabban qui a travaille avec efficacite, en concertation avec l'auteur, pour polir le texte, enfin, et non des moindres, Alain Michel, directeur des editions Elkana, dont nous avons grandement apprecie la patience et la perspicacite.
Raphael Ben Shoshan President du comite de Coordination
החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש
החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית
יוסף שיטרית
סוגים טבעיים ופנימיים אלה של משמעות הפעילות החברתית ומקטעיה שונים בוודאי מן המשמעות הקישורית והשקולה שהמומחה או המתבונן המקצועי החיצוני מעוניין להציב בנוגע למרכיבים השונים של כל פעילות חברתית־תרבותית, מוסדרת או בלתי מוסדרת, שהוא מתבונן בה ובוחן אותה על פי כישוריו והתמחותו. משמעות קישורית זו מחברת את ההתנהגויות והפעולות השונות עם מקורותיהן ההיסטוריים והתרבותיים, הידועים או המשוערים, עם תהליכי ההתפתחות של התרבות הקהילתית הנדונה, עם מסכת המיתוסים והערכים של התקנה התשתיתית, ועם תהליכים, התנהגויות ומיתוסים דומים בתרבויות אחרות. חלק מהותי ממסכת המשמעויות שהמתבונן אמור לגלות, לפענח או להניח הם הקשרים הגלויים או הסמויים של התרבות שהוא בוחן עם תרבויות אחרות – שכנות, סמוכות, קרובות או רחוקות. המשמעויות שהוא בונה אינן אקראיות, מפוזרות או מנותקות מן המכלול הסמיוטי, אלא מחוברות ומסודרות בתוכו על פי עקרונותיה של רשת פרשנית עוטפת, שהבוחן הפרשן פורם במודע או שלא במודע אגב עיסוקו הסמיוטי הכרוך בשקילת המשמעויות ובהצבתן השיטתית. כדי להדגים מלאכה סמיוטית זאת של החוקר או המתבונן ניקח, למשל, את טקסי החתונה, שהיו רבים ומגוונים בקהילות היהודיות במרוקו, ונתמקד בערכים התרבותיים, באמונות ובעקרונות הפעולה שכיוונו את עריכת מסכת הטקסים ונתנו להם את משמעויותיהם התרבותיות; מסכת משמעויות זאת מאוזכרת בצורה בלתי שיטתית בשיח הממוסד של הטקסים השונים, ובמיוחד בטקסט של הכתובה, בפיוטים העבריים ובשירים בלשונות היהודיות שהיו נהוגות בקהילות השונות.
אולם בנסותנו לרשום בקצרה את מרביבי התקנה שעמדו ביסוד טקסי החתונה ואירועיה אין אנו יכולים להתעלם מיסודותיה ההיסטוריים והחברתיים־הפוליטיים של הקהילה היהודית במרוקו, מן המסד האמוני העמוק שלה בדת ישראל ובנצח ישראל, ממעמדה המשפטי־הפוליטי המיוחד כקהילה הנתונה תחת חסות מצד השלטון המוסלמי, עם כל החולשה שבכך על אף ההגנה היחסית שחסות זו מספקת, ומן הסדרים החברתיים והדתיים שקבעו את דרכי התארגנותה וניהול חייה הפנימיים. מסכת זאת של אמונות, תנאים חברתיים וסדרים נמצאת ברקע ההחלטות, הפעולות וההתנהגויות של בני שתי המשפחות המחליטים לשתף פעולה בנישואי בנם ובתם ומכוונת ביודעין ושלא ביודעין את התנהגויותיהם, משום שהיא מעיבה בפניהם את הגבולות שביניהם הם יבולים להפעיל את רצונותיהם ואת התנאים שבמסגרתם חייבים הם לפעול.
מערכת אמונית־רבנית זאת היא גם שביסוד קבלתה של ההלבה היהודית במערכת הנורמטיבית והחוקית הלגיטימית והמחייבת את התנהגויותיהן של בני הקהילה, אם הן מפורשות בגוף דתי־הלכתי זה. טקסי הרחצה במקווה, החופה והקידושין וכן אירועי שבע הברכות שלאחר החופה מקבלים את משמעויותיהם הבסיסיות מן הקביעות ההלכתיות מבחינת חובת קיומם, אך קביעות כלליות אלה אינן ממעות את מלוא משמעויותיהם של טקסים אלה, שכן הם נערכים כל פעם בהקשר קהילתי אחר ובהקשר משפחתי אחר, שמעבה את משמעויותיהם התרבותיות המקומיות והחד־פעמיות. כפי שמוצהר בנוסח שבע הברכות,,2 ביסוד התמונה ההלכתית של הנישואין עומד העיקרון של יצירת האדם בעלם אלוהים. מכאן נובע קשר הקדושה הנקשר במעשה הקידושין בין הבעל לאשתו, המחייב אותם לכל אורך חייהם המשותפים. הכלה מתאימה את עצמה לחוזה קדושה זה על ידי שמירת בתוליה ומכינה את עצמה לכך דרך טבילתה במקווה.
הבתולים של הכלה הם היסוד לחוזה שקושר אותה לבעלה, ועל פי נוסח הכתובה הבעל מעניק לה תמורת ביתוקם ונישואיה אליו את הכתובה שלה על כל תנאיה. עיקרון הלכתי נוסף, שהוא גם ערך אוניברסלי בפני עצמו העומד ביסוד התורשה וההולדה והמעניק להן את משמעויותיהן התרבותיות האוניברסליות, הוא מצוות פריה ורביה המוטלת על האדם כדי שימשיך וישלים את מעשה הבריאה ויקיים את שלשלת הדורות. ערך מייסד נוסף של החתונה היהודית וטקסיה הוא קביעתו של הגבר היהודי בגורם הפעיל במשפחה שעליו מוטלים עול הפרנסה והאחריות הכללית על אשתו ועל משפחתו, כפי שמפורט בנוסח הכתובה, שמונה את חובות הבעל בלא להזכיר את תפקידיה המגוונים של האישה.50 מכאן נובעים גם סדר הטקסים ומקומותיהם והקדמת כל הטקסים הנוגעים לכלה – העומדת לצאת מחסות אביה ומשפחתה ולהיכנס תחת חסות בעלה – לטקסים הנוגעים למעמדו, לסמכויותיו ולאחריותו של החתן. בקהילות רבות מעמדה זה של האישה מצא ביטוי גם בעצימת עיניה של הכלה לאורך כל טקסי החתונה, ובכלל זה במהלך התהלוכה שהובילה אותה מביתה לבית החתן.
הערת המחבר : ראו על כך בפרקי התיעוד את עדויות הנוסעים האירופים שביקרו בקהילות שונות במרוקו במאה ה־19. מנהג זה חדל להתקיים במאה ה־20. ראה עדות קדומה על מנהג בזה בקרב בת האיסיים בתוף שרם ובלאו, האמת, עמי 168.
אולם מעבר למערך הלכתי מייסד ומפורש זה של קשר הנישואין בחתונה היהודית המסורתית עקרונות וערכים אלה מעובים דרך הערכים של התרבויות הלא־יהודיות השכנות, התרבות המוסלמית והתרבות הברברית; גם הן מדגישות את ערך הבתולים וגם הן שמרו עליו באופן קפדני במסגרות המסורתיות שלהן. חיזוק זה של ערכים עצמיים כתוצאה מהתנהגויות דומות רווחות בקרב השכנים הוא יסוד עיקרי בכל אינטראקציה של תרבויות שכנות, ובמיוחד כשהאחת – המחזקת – מהווה תרבות הרוב והשנייה תרבות המיעוט.
עמוד 38
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
מאור שמחון
הצדיק שכאב את כאב עמו, ״ויתפלל משה בעד העם בכדי לעצור את המגיפה, ולבטל את הגזרה הנוראה, ולהשיב את החיים לקדמותם, ואמר: ״ריבונו של עולם, מה עליי לעשות? שמע! אני באתי לבקש נדבה בכדי להחיות את עניי ירושלים ופתאום הגעתי לעיר זו ועתה כולם נופלים במגיפה נוראה?!?״ יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים: ערבים ויהודים״. הצדיק שראה שאינו מקבל שום סימן משמים שהגזרה עומדת להסתיים, מיד קיבל על עצמו למסור את נפשו הטהורה, ככפרה על עמו ועל שאר בני הכפר,על מנת לבטל את המגיפה הפוקדת אותם ולהצילם. נשא ידיו למרום ואמר: ״ריבונו של עולם, יודע אני כי גזירה קשה יצאה מלפניך על יושבי כפרים אלו וכי עתידים הם למות בתוך זמן קצר במגיפה. מציע אני לך את נפשי כקורבן עולה. קח-נא את נשמתי, ותהא היא כפרה לכל החולים״.
הצדיק הורה לשמשו שיתכונן לבוא איתו אל אחד ההרים בכפר, בכדי לערוך תיקון לכלל ישראל. השמש התייחס לדבריו של הצדיק כאל עוד מסע שגרתי שלהם וכבר התכונן לצאת לדרך – למסע הבא שלהם.
״ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים׳ פנה הצדיק לשמשו ואמר לו: ״בני, החלטתי למסור את נפשי ונשמתי על כלל ישראל, על יהודי האזור בפרט, ועל תושבי הכפר בכלל. במערה זו תהיה מנוחתי. לכן, הזדרז נא בני וחצוב קבר עבורי, כי ערב שבת– היה אז ערב ראש חודש מר חשון – היום, ונשמתי אמורה לעלות לשמי מרומים לקראת שבת קודש״. הסיר רבי דוד ומשה את גלימתו ומסרה לשמשו: ״קח את גלימתי זו!״ פקד עליו, השמש שהיה המום מהדברים ופחד אחזהו, החל למלא את בקשתו של אדונו בלי לפצות פה, ובלי לערער על דבריו. ובעודו עוסק בחציבת הקבר, נשא הצדיק תפילה,והנה נברא לעיניהם מעיין מים חיים.
הערת המחבר : המעיין עדיין קיים, אך בשנים האחרונות סגרו את הפתח למעיין מכיוון שאנשים היו נופלים וניזוקים. בתוך המעיין קיים עץ בגובה שני מטרים, ולמעלה יש כמין פראיה ירוקה מאוד של עלים. עד כאן
הצדיק ״ירד וטבל, עלה ונסתפג׳ ואז נגלו לעיניהם בדרך פלא תכריכים. התעטף בהם הצדיק, והשמש נדהם למראה עיניו. פנה אליו הצדיק ואמר לו: ״דע לך בני, הגיע הרגע שאני עומד להיפרד ממך ולעלות השמיימה, וסימן לזה, שברגע שאשכב בקבר, מן השמים יסתמו את פתח המערה, ולכשתחזור אל הכפר "תאמסטינת״ תיעצר המגיפה, וכל מה שראו עיניך לך וספר להם, והנה גלימתי בידיך, לברכה לחיים טובים ולשלום״.
השמש נשק ידי רבו וברעדה גדולה ודמעות החלו זולגות מעיניו. אט אט החל הצדיק לרדת אל תוך הקבר ושם נשכב. השמש הנפחד החל להתרחק מהמקום במהירות – טיפס ונעמד על גבעה קרובה ממנה ניתן היה לצפות על הקבר.
בעודו צופה לכיוון המקום ראה השמש לתדהמתו – מול עיניו ממש -שני סלעים ענקיים נעקרים מן ההר, סותמים את פתח המערה, כשהאבן שהייתה עליונה יורדת למטה ואילו זו שהייתה למטה עולה למעלה, עד שלא ידע איש כי הצדיק נמצא שם. השמש החל לבכות וזעק: ״יא סידי יא סידי, מי יתן לנו תמורתך״.
נסער עד עמקי נשמתו, עמד השמש זמן רב במקום עד אשר עיכל את המתרחש, וחזר לכפר. ״ותעצר המגפה" של ערבים ויהודים כאחד. הצדיק שהיה אמור לשאת דברים בכפר באותו יום ולא הגיע, גרם לדאגה רבה בקרב אנשי הכפר. זקני הכפר באו אל השמש ושאלוהו: ״איפה החכם שאמר שיגיע?״, ענה להם השמש: ״הצדיק נפטר ככפרה על אנשי הכפר״. כששמעו על כך – החלה מיד מהומה עצומה. אנשי הכפר תקפו את העבד ורצו להורגו בטענה שהוא הרג את הצדיק. תוך זמן קצר הם התגודדו כשבידיהם אלות ואבנים בעודם צועקים: ״אתה הרגת את הצדיק! אתה אחראי למותו! אנחנו ננקום בך על מה שעשית!״. השמש ניסה להסביר להם – כולו מבוהל מבין שהוא צפוי ללינץ׳ של ההמון הזועם והנסער. איכשהו בתוך כל ההמולה הצליח לומר להגנתו: ״אני לא הרגתיו בואו ואראה לכם את הצדיק!״. זקני הכפר סימנו להמון להירגע ולהניח להם ללכת עם שמש אל המקום שהוא טוען בו נקבר הצדיק.
לקח השמש את זקני הכפר אל המקום אשר נקבר שם הצדיק. זקני הכפר שהכירו את המקום,והבחינו בסלעים הענקיים שנעקרו ממקומם וסתמו את המערה הבינו את גודל הנס שקרה במקום, ואמרו לשמש:״עליכ לאמן". החליטו זקני הכפר כי ביום שבת יפרסמו את העניין לכל תושבי הכפר, והעבד יספר את הסיפור במלואו, וביום ראשון לאחר מכן השכם בבוקר יעלו אנשי הכפר אל מקום קבורת הצדיק.
וכך היה. ביום ראשון בבוקר השכימו תושבי הכפר מוקדם לתפילת הנץ, ומשם יצאו בהתרגשות אל ההר הקדוש, בו נטמן הצדיק רבי דוד ומשה, והשמש הולך לפניהם. אנשי הכפר שגם הם הכירו את המקום, הבינו את גודל הנס שקרה בו, לאחר שראו את סימני עקירת הסלעים הענקיים מהקרקע.
השמש סיפר לאנשי הכפר לפרטי פרטים את הסיפור, הוא הזכיר כל דבר שהתרחש ביום בו נקבר הצדיק. תוך כדי שהם מאזינים לדבריו של הצדיק ניגלה לעיניהם מחזה מרטיט: מנורת אש ענקית ירדה מהשמים וניצבה מעל המערה שבה נטמן הצדיק. האנשים הנפעמים פירשו זאת כאות משמים להצדקת דברי השמש והוכחה שכל מה שסיפר ותיאר, התרחש בדיוק כך. בשלב זה, הדליקו האנשים נרות רבים במקום,השתטחו על הציון הקדוש, נשאו תפילה וחזרו לביתם, כשהם יודעים שהצדיק קבע שם את מקומו, וכפרם שמור על ידו.
״ויהי בחצי הלילה״ בא הצדיק בחלום לאחד מזקני הכפר ויאמר לו: ״אני מסרתי את נפשי על כלל ישראל, לך ספר לאנשי הכפר בשמי שכל דברי שמשי נכונים״.
לאחר מכן, חזר השמש לירושלים כדי לראות את ביתו של הצדיק כשהוא לוקח עימו את הכספים שאסף הצדיק עבור העם היושב בציון, ושם סיפר את הסיפור.
מאז הכירו יהודי מרוקו את גדלותו של הצדיק, וכי מסר נפשו בעדם ובעד עם ישראל כולו, והחלו רבים לפקוד את ציונו הקדוש מידי יום ומידי שנה וביום ההילולה שלו בראש חודש מר-חשוון – נהגו מאות יהודים לפקוד את מקומו מידי שנה, והמקום הפך להיות קדוש ליהודי מרוקו בפרט ולעם ישראל בכלל.
בסביבות המאה ה-20 נבנו במקום: מצבה, אולם קבר, מקומות הדלקה וחדרי אירוח.
הציון נמצא במורדות הרי האטלס המערבי הגבוה שבדרום המדינה, בכפר שנקרא ״תאמסטינת",
שכפר זה מורכב מכמה כפרים למשל: ״תמזרית״, ״אסלן״, ״תדויכט״, ״איגדיין״, ועוד. הציון נמצא הכי קרוב ל״אסלן״ ואחר כך ל״תמזרית״. אזורים סמוכים נוספים: ״ורזאזאת״, ״סכורא״, ״תידלי״ ועוד.
סיפור זה נמסר מאב לבנו עד עצם היום הזה.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc
Yigal Bin-Nun
Bien avant le protectorat espagnol de 1912, l’Alliance Israélite Universelle établit des écoles françaises au nord du Maroc. Sa première école fut construite à Tétouan en 1862. Vinrent après celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu’avait la communauté juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraina, après la guerre, une émigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est généralement admis que le processus inégal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs. Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C’est ainsi que l’on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca.
Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l’association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphael Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno, Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi , Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l’ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l’accord de compromis » pour l’évacuation des Juifs du Maroc, en aout 1961.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Plus eclaire que son oncle et predecesseur, Moulay Abderahmanfavorisa toutes les initiatives de ses sujets, en particulier des Juifs dont les connaissances et l'experience etaient depuis longtemps prouvees
Moulay Abderrahman fut gouvcrneur de Mogador avant d'acceder au trone Les negociants de la ville et particuli6rcment ses amis juifs, Musa et Murdoch Aflalo, Salomon Corcos ct les deux freres Cohen ben Macnin 
l'initierent a la politique des Nations Chretienness el lui demonterent les avantages du commerce maritime
Nous avons vu qu'en general ce sont les memes families qui ont fourni traditionnellement les "Toujar as-Soultan", aussi les enfants de ces families etaient ils eleves pour tenir ce role. La connaissance du monde exterieur leur etait necessaire; de la l'habitude, depuis le dernier quart du XVIIIs siecle au moins, d'envoyer ces enfants, des apres l'age de treize ans, dans des ecoles privees juives en Europe, notamment en Angleterre, puis en stage dans la maison de commerce d'un associe ou d'un parent. De plus, depuis les premieres annees du XIX׳ siecle il y avait, a Mogador par exemple, des ecoles anglaises. Ces etablissements etaient aussi des ecoles privies. Les plus riches families avaient dgalement des precepteurs charges de l'education religieuse et profane de leurs enfants. Mais tous continuaient d'aller se perfectionner en Europe.
Si, sur le plan officiel, il parut ne pas vouloir changer la triste situation des communautes de Fes ou de Meknes se montrant meme d'une severite excessive envers les Juifs etrangers, allant pour l'un d'eux jusqu'a l'injustice et la cruaute, il n'en demeure pas moins vrai qu'il fit des efforts louables pour ameliorer le sort de la masse juive pour laquelle les trente cinq dernieres annees avaient ete les plus sombres qu'elle eut a traverser. Enfin, il permit a ceux qui desiraient aller s'installer en Terre-Sainte, Jerusalem, Tiberiade, Hebron ou Safed, de quitter le pays sans verser la taxe de sortie a laquelle les Marocains, musulmans ou juifs, etaient astreints. Ce n'etait pas un tel homme qui allait creer de nouveaux Mellahs dans les villes qui justement se repeuplaient. Au contraire, c'est sous son regne que nous assistons a la reinstallation de familles hors des quartiers juifs. Pourtant, a Tetuan, les Juifs, par une sorte de reaction contre l'injustice qui les avait groupes tous dans une seule et meme place, avaient fait de leur "Juderia" le quartier le mieux tenu de la ville. A l'exception de la Kasba de Mogador, il n'y avait pas au Maroc un quartier aussi confortable.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת נח ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס'22 ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
אלה תולדות נח וכו' תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (ו, ט).
כתב הגאון הדיין רבי אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל מחכמי מכנאס, בספרו אמרי ברוך. הנה מצינו לרבותינו על נח שיש דורשין אותו לגנאי וזה משום שלא היה מתחבר עם בני אדם, להורות להם דרכי האל, רק היה מתבודד לבדו עם האלקים. כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש(מ"ר דברים י"א ג'). אמר לו נח למשה אני גדול ממך שניצלתי מהמבול, אמר לו משה משל למה הדבר דומה קברניטים שהיו מנהיגים את ספינותיהם, והיה הים הולך וסוער עד שכמעט טבעו הספינות, אחד טרח ויגע עד אשר מלט נפשו אבל ספינתו כולה טבעה בים, ואחד טרח ויגע עד אשר מלט נפשו אבל ספינתו כולה טבעה בים, ואחד יגע וטרח עד שהציל גם ספינתו. למי מקלסין לאו למי שהציל עצמו ואת ספינתו, כן אתה לא הצלת רק עצמך אבל אני הצלתי את עצמי וגם את ישראל.
ועל פי זה יובן יש לפרש הסמיכות שבפסוק. שנרמז הטעם מדוע נח לא התחבר עם בני דורו להדריכם אלא התבודד תמיד עם האלקים. וזה משום שלא מצא "בדורותיו" את מי שיעשה חבר, אבל אילו היה בדורו של אברהם ודאי שהיה מתחבר עמו כדי לקנות שלמות יותר ויותר, ולכן נסמך ל"בדורותיו", את מי יעשה חבר, אבל אילו היה בדורותיו של אברהם ודאי שהיה מתחבר עמו כדי לקנות שלמות יותר ויותר, ולכן נסמך ל"בדורותיו" "את האלקים התהלך "נח" כדי ליתן טעם לזה וכמו שפרשנו.
אלה תולדות נח וכו' תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (ו, ט).
כתב הגאון רבי יהודה בן דאנאן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, אלה הם התולדות הטובות והשבח, שיבואו לאדם שהוא עניו ושפל ומשפיל את עצמו בעולם הזה. א. "נח" לו ולגופו שמעולם לא יכעוס ותגבר עליו המרה השחורה ובא לידי סכנה, וכמה חולאים רעים באים עליו מזה. ב. "איש צדיק תמים", כיון שאינו מחשיב את עצמו לכלום ואינו כועס, בודאי לא יבוא לידי חטא, כיון שיודע ערכו לפני בוראו, יתגבר על יצרו כאיש ויהיה צדיק תמים. ג. "היה בדורותיו" רוח הבריות נוחה הימנו, וכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, ונחה עליו רוח ה' וזוכה לרוח הקודש, שכן אמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כ:), ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש. וזהו שאמר "את האלהים התהלך נח", שמשרה שכינתו ורוח קודשו עליו.
את האלהים התהלך נח.
כתב הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספר אם למסורת, אפשר לרמוז על פי מה שנאמר בזוהר הקדוש: דוד המלך ע"ה קודם שחטא לא היה מפחד ממדת הדין". זאת אומרת, כי מה שכתוב: "את האלהים", שאפילו ממדת הדין לא היה נח מפחד.
ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפה (ו, י).
כתב הדין הרב חיים משאש זצ"ל מרבני מכנאס בספרו נשמת חיים, הקשו המפרשים ז"ל, למה הוצרך עוד לכתוב כאן שמות בניו, הרי כבר נכתבו לעיל (בראשית ה, לב), "ויולד נח את שם את חםואת יפת". ונראה הטעם שהזכירם כאן בכלל סיפור שבחיו, כי בני דורו היו משקין כוס עקרותלנשותיהם, כדי שלא יתעברו ויכחיש יופיין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש, והוא לא כן עשה אלא "ויולד נח". אגב הוסיף שיש נשים שעושות מניעת הריון על דעת עצמם, ואין לעשות כן על פי תורתנו אלא על פי היתר של רב פוסק בלבד, וגם שיש היתר אינו עד בכלל, וכן לשאול באיזה סוג אמצעי מניעה יש להשתמש. וידוע שכל ילד שבא, מביא איתו ככר בידו, וכל וידועים דברי הגמרא שאין בא בן דוד עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.
ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (ז, א).
כתב החסיד רבי ראובן טמסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, במה שאמר "בדור הזה", יש לדקדק שהוא מיותר, כי ידוע שנח בדורו היה צדיק ולא בדור אחר. ואם נלמד ממנו לגנאי או לשבח, הרי למדנו זאת מראש הפרשה, שכתוב (בראשית ו, ט), "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", חד אמר לשבח. וחד אמר לגנאי. אם כן "בדור הזה" כתוב ללא צורך, וכוונתו בזה לגנאי. רצה לומר שאם תזוח דעתו עליו שבדור הזה אני נחשב צדיק לפני המקום ברוך הוא, אבל אילו הייתי בדור הצדיקים, לא הייתי נחשב צדיק לפני המקום, ואין מקום שתזוח דעתו עליו, וגם למי שדרש בדורותיו לשבח, כאן הוכרח לדרוש לגנאי. שאם ידרוש לשבח, תיגדל דעתו עליו, כל שכן כשאומר לו "בדור הזה", וכ"ש בדורות הצדיקים שיהיה יותר ויותר, שאז לפתח חטאת רובץ לנח איש צדיק תמים.
ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה(ח, א).
כתב החסיד רבי יוסף נחמיאס זצ"ל {ה'תרע"ה}, בספרו יוסף חן, ישלומר שהלשון "ויזכור אלהים את נח" נופל לגבי אדם ששיך בהם השכחה, ולכן שייך בהם גם הזכירה. אבל הקב"ה אין לפניו לא שכחה ולא עוולה ולא משוא פנים, אלא ודאי על כרחך "ויזכור אלהים", פירושו שהקב"ה מזכיר את נח שלא יתייאש מן הרחמים.
וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ(ח, ז).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"א, הקשה חכם אחד, למה לא אמר לראות הקלו המים כמו שאמר ביונה? ואפשר שהעורב הבין מאליו שלכך שלחו והיונה לא הבינה, עד שאמר לה בפירוש לראות הקלו המים עכ"ל. והנה עשה את העורב חכם יותר מהיונה, ואינו אלא טיפש, שהרי חשד את נח בבת זוגו (סנהדרין קח:), היינו שרוצה להרביע על בת זוגו מין אחר, ומתוך החשד שהוא היה משמש בתיבה, חשב העורב כך היו כל המינים משמשים בתיבה, ואין לך טפשות גדולה מזו, ולכן הפירוש "וישלח את העורב" כמו "ושלחת לנפשה", כי נח כעס עליו ושלחו מן התיבה מפני ששימש בה. ואף שגם הכלב וחם שמשו, אפשר שלא ידע מהם, או אפשר שחס עליהם שלא ימותו, אבל העורב יש לו כנפים לעוף על פני התיבה. ועוד מפני העורב אכזרי על בניו (כתובות מט), לכן נתאכזר גם הוא עליו, מדה כנגד מדה.
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח.
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בספרו כפר ליצחק {בקרוב בס"ד נדפיס את הספר שאזל מן השוק לפני 90 שנה} פירש הרב הגדול החיד"א ע"ה על דרך מחלוקת[1]בית שמאי ובית הלל אי נוח לו לאדם שנברא או שלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא וכו'. ופירש מהרש"א נמנו לשון מנין מנו מצות עשה ומצות לא תעשה וגמרו נוח לו שלא נברא כי ההפסד יותר מן הריוח וזהו דוקא ביום לידת האדם שאין אנויודעין אם ירויח מצות או יפסיד עבירות אבל אם ראינולאדם צדיק והולך בדרכי ה' נוח לו שנברא וזהו "אלה תולדות" פירוש בני אדם הנולדים "נח נח" פירוש פליגי אם נוח שנברא או שלא נברא אבל כשיהיה איש צדיק תמים היה וכו' ואת האלהים התהלך לא אמרינן אלא נוח שנברא עכ"ל וש"י.
נושא לאשה. "אלה" זו אשה כמו שנאמר "ואשה בכל אלה לא מצאתי" "תולדות" שלה "נח נח" פירוש יש לה נוח בעולם הזה ונוח בעולם הבא על דרך שאמרו בש"ס[2] הני נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו כלומר, וגם כן "איש צדיק תמים היה בדורותיו" על דרך אומרו ומנטרן לגברייהו. "את האלהים התהלך"- יש לה שכר מן הדין. "אלה תולדות" פירוש תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים פירוש היה נח לשמים ונח לבריות ובעוד איש היה צדיק תמים על דרך אשרי איש בעודו איש. ושמא תאמר ולמה נסתלק. בדורותיו פירוש בעון הדור ועוד את האלהים התהלך על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן או את האלהים מן הדין ועוד נח פירוש על דרך ושם ינוחו יגיעי כח.
"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" (ט/ה) פירש הרב "ארץ חמדה" כי ה' יתברך אומר לישראל מהראוי "ואך את דמכם" פירוש עונותיכם אדרוש מכם ואפרע מכם לנפשותיכם כי נפש כי תחטא. אבל אני עושה עמכם חסד מיד כל חיה שהוא הצדיק בן איש חי אדרשנו פירוש נוטל צדיק אחד ומכפר עליכם ושמא תאמר טוביה חטא וזיגוד מינגד לזה אמר "מיד האדם" כי אם יחלה האדם בגופו מקיז דם בידו ומתרפא. אבל "מיד איש אחיו". פירוש תהיו באחדות אחד על דרך ואהבת לרעך כמוך דאם לא כן אם יסתלק הצדיק ולא תעשו תשובה ואחדות אדרוש מכם את נפש האדם על דרך שפירש הוא ז"ל פסוק "והיה בשומעו את דברי האלה הזאת"[3] ועל פי זה אפשר לפרש לעניות דעתי לפרש פסוק בפרשת יתרו(יט, ה) "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי עתה שהיא התשובה כי ישוב ביום שמא ימות למחר" אם שמוע תשמע בקולי הם המצות "ושמרתם את בריתי"- שהיא התורה על ידי פטירת הצדיק. והייתם לי סגולה- פירוש נוטל צדיק אחד ומכפר על הדור הפך. "מכל העמים"- על דרך ידין בגויים מלא גויות פירוש אומות העולם כל אחד נדרש לעצמו וזהו מלא גויות אבל ישראל מחץ ראש צדיק אחד על ארץ רבה ושמא תאמר אין נפרעין מערב תחילה. לזה אמר "כי לי כל הארץ" כולי עלמא דיליה רצה מזה גובה רצה מזה גובה.או אפשר לפרש על דרך מה שהקשה (גמרא לה/א-ב) בגמרא כתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" משמע שהקב"ה בשמים ובני אדם בארץ וכתיב "מלא כל הארץ כבודו" ותירצו כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הקב"ה משרה שכינתו בארץ. כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מסלק שכינתו למעלה.
עוד אמרו אמר ליה ההוא מינא לר' אבהו אלהיכם מפני מה נותן הגשמים בשבת והא אין מטלטלין מחצר לחצר. אמר ליה כולי עלמא דיליה נמצא אם ישראל עושים רצונו של מקום העולם הזה ועולם העליון חצר אחת היא וכדין ירדו הגשמים ביום השבת אבל אם עושים רצונו של מקום הקב"ה משרה שכינתו בארץ.כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מסלק שכינתו למעלה.
עוד אמרו אמר ליה ההוא מינא לר' אבהו אלהיכם מפני מה נותן הגשמים בשבת והא אין מטלטלין מחצר לחצר. אמר ליה כולי עלמא דיליה נמצא אם ישראל עושים רצונו של מקום העולם הזה ועולם העליון חצר אחת היא וכדין ירדו הגשמים ביום השבת אבל אם ישראל אינם עושים רצונו של מקום הוי ליה שתי חצירות ואין מטלטלין מחצר לחצר ואין יורדין הגשמים בשבת. וזהו "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה" פירוש וכדן ירדו הגשמים אפילו בשבת כי אז לי כל הארץ כי מלא כל הארץ כבודו והוי ליה חצר אחת.
בברכת שבת שלום
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
סאלי, סאלא (Salé, Sala)
עיר זו היא אחות תאומה לרבאט, בירת מרוקו כיום, ורק הנהר בוגרג מפריד ביניהן. החל במאה השנייה היתה סאלא עיר רומאית, ובה מושבה יהודית שעמה נמנו גם יהודים, מתייוונים. שושלת המווחדון העדיפה את רבאט על פניה. לשיא גדולתה הגיעה הקהילה עם בואם של מגורשי ספרד למרוקו.
סאלי הפכה לרפובליקה קטנה ועצמאית, שבה ישבו יהודים מהולנד ששירתו כדיפלומטים וביועצים בקשרים בין אירופה למרוקו. נמל סאלי היה שוקק תחבורה ימית גם לאפריקה ולאמריקה. עסקי הכלכלה והמסחר שגשגו, והיתה בעיר פריחה רוחנית ותרבותית.
סאלי היתה מרכז להפצת התעמולה השבתאית במאה ה־17, אך משנודעה התאסלמותו של שבתי צבי הפך ר׳ יעקב ששפורטש את המקום למעוז למלחמה בשבתאים. אחד מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה היה ר׳ חיים בן עטר, שנולד בסאלי ובה עשה את שנות ילדותו.
תנופה נוספת קיבלה העיר במאה ה-18, עם עלייתו של הסולטאן איסמאעיל לשלטון וביסוס בירתו במכנאס. סאלי היתה עיר נמל מרכזית בקשרים הכלכליים שפיתח המלך עם מעצמות אירופה וצרפת ואנגליה בראשן. גם בתקופה זו פרחה התורה בעיר והבולט שבחכמים שבה היה ר׳ שמואל די אבילה, שקברו נשתמר בבית הקברות הישן שברבאט. הקשרים ההדוקים עם הקהילות של פאס, מכנאס, צפרו ותטואן הפכו את חמש הקהילות הללו ליחידה רוחנית אחת. בשנת 1750 בערך נטמעה קהילת סאלי בזו של רבאט, שמנתה כ-6,000 נפש. בני המשפחות היהודיות של שתי הקהילות היו אחראים לגביית מיסי המכס בנמלי מרוקו. סכנת כליה ארבה לקהילה בימי הסולטאן יזיד, אולם המושל ברגיאש הצילם תמורת כופר נפש בסכום כסף עצום.
רוח הקנאות לאיסלאם, שאחזה גם בממשיכיו של יזיד, לא בישרה טובות ליהודים. בשנת 1807 הוגבלו המגורים של בני היהודים בסאלי וברבאט, כמו בערים נוספות, לשכונה מיוחדת, המלאח המפורסם. אחת התוצאות החשובות של מדיניות זו היתה הגירתם של רבים מבני המקום לדרום אמריקה ולארץ ישראל. בין המתיישבים הראשונים בחיפה, ביפו ובירושלים במאה ה-19 היו בני אמזלג, עמיאל ומויאל.
היהודים שנותרו בסאלי חיו בבטחה פיזית בעיר, אך פחות מכך באזורים הכפריים, שבהם חיפשו רבים מהם את פרנסתם. תנאי החיים החברתיים והכלכליים בסאלי היו משותפים ליהודים ולמוסלמים ואף נתרקמה אווירה תרבותית מניחה את הדעת שבאה לידי ביטוי בתחום הלשון והמוסיקה. אך לאחר הפרוטקטוראט התחולל שינוי חברתי, שהיו לו תוצאות מרחיקות לכת. המשפחות העשירות, שהפעילות הכלכלית היתה חשובה להן, עברו לקזבלנקה — המרכז הפוליטי והכלכלי שהקימו הצרפתים בראשית שלטונם. אלה שנשארו בעיר תלו את תקוותם בהגנת השלטון הצרפתי ובתרבות שהוא פיתח. כבר בשנת 1913, שנה אחרי כינון הפרוטקטוראט הצרפתי, נפתח בית הספר של כי״ח בעיר, ועד מהרה הוא זכה לתמיכתו של הרב רפאל אנקאווה (1935-1848), שגם היה לרב הראשי הראשון בכל מרוקו. בבית העלמין בסאלי נבנה ״אוהל״ מפואר לזכרו.
הדבק העיקרי בין בני הקהילה היה הפעילות החברתית והרוחנית בהשראתם של הרבנים. בין המוסדות הבולטים בשתי הערים סאלי ורבאט, שהפכו לעיר אחת, היה בית הדין הרבני הגבוה לכל מרוקו, אך גם בני השכבות העממיות זכו לתשומת לב: במבואות השכונה של סאלי היה בית חולים חדש.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם צמחה שכבה של משכילים, שפיתחה פעילות תרבותית מודרנית, ובין המוסדות הפעילים בקהילה היה חוג ציוני שרבנים ומשכילים תמכו בו. בשל כך קראו לעיר ״ירושלים של מרוקו״.
בשנת 1947 היו כעשרים אלף יהודים באזור סאלי-רבאט. בשנת 1961 נמנו בעיר 1,395 יהודים, ומתוכם עזבו 722 במהלך מבצע יכין. השכבה המשכילה היגרה לצרפת, לקנדה ולארצות הברית, אך רובם של יהודי סאלי עלו לארץ.
בבית הקהילה ובבית הכנסת החדש שוכנים נציגיהם של שרידי היהודים במרוקו. במקומות אלה נרקמת תוכנית להפוך את אתרי היהודים במאות הערים, העיירות והכפרים למוזיאונים, אנדרטאות ולוחות זיכרון לקהילה היהודית בת אלפיים השנה ויותר. סאלי היא מן הביטויים המובהקים של הרציפות היהודית במרוקו.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
קורות התנועה השבתאית
שבתאי צבי
ובענין גלות וגאולה, ועל כוח ההשפעה הטמון בקבלת האר״י אומר ״־פ׳ א. שביד:
"כל יחיד מצווה לתקן את עצמו, להיטהר מן הרע הדבק בו, להוציא את עצמו מן הגלות במובנה המוסרי־דתי ולהגאל ובכך הוא תורם את תרומתו לתיקונה של ההוויה כולה לתיקון החיים האלוהיים עצמם, בשלמותם. באשר יגיע התהליך הזה לסופו תבוא הגאולה ותתממש גם בצורתם החיצונית של החיים. משמע, שמושג הגלות קיבל במשנת האר״י מימד חדש, היא חוויית היסוד של האדם בעולם; והגאולה קיבלה גם היא מובן חדש: היא מפעל החיים היומיומי של כל יחיד בישראל. ניתנה לו לכל יחיד היכולת לבנות את בנין הגאולה מתוך תוכה של גלות מחמירה ומייאשת. זה היה סוד השפעתה של קבלת האר״י בדורות ההם, סוד התפשטותה וסוד הפיכתה לכוח מניע היסטורי שהתפרק אח״כ בצורה הרסנית בשבתאות.״
מוסיף ש.א. הורודוצקי:
גאולת הפרט וגאולת העם זו היתה מטרתה של העדה הישראלית בצפת. הנפש החוטאת תטהר מחלאתה, זוהמת הנחש הקדמוני, וע״י זה תמהר לבוא הגאולה, גאולת ישראל כולו. להחיש את הקץ, לקרב את ביאת המשיח – זה היה עיקר מגמתם של אנשי הרוח בצפת, וזהו היסוד ב׳תיקוני התשובה׳ של האר״י: ׳לתקן עולם במלכות שדי׳, ועל ידי זה יתקרב הקץ ויבוא המשיח. האר״י קורא לכל העם לעזור לגאולה, לביאת המשיח, ולהתקרבות הקץ.״
התורות האלה התפשטו בכל העולם היהודי וחדרו כאמור למרוקו על־ידי תלמידיו של האר״י יוצאי מרוקו ועל־ידי השד״רים שפקדו את מרוקו והשתרשו עמוק בקרב העם וכך פיתחה בקרב יהודי מרוקו הקבלה בכלל והקבלה של האר״י בפרט ציפיות גבוהות ועוררה תקוות גדולות לגאולה קרובה וכך גברו בקרבם הלהט והמתח המשיחיים לקראת בואו הקרוב של המלך המשיח. הקהילה היהודית היתה מוכנה מבחינה נפשית לבשורת המשיח, הקרקע היתה פוריה לקלוט כל זרע משיחי, דמיונם של ההמונים היה משולהב. הציפיות הרקיעו שחקים והגביהו עוף. הדריכות והציפיה לקראת בוא המשיח היו כה גדולות עד שאי־אפשר היה שלא להסחף בגל ההתלהבות – ולפי האוירה שהשרתה הקבלה של האר״י, כל מי שלא האמין בביאת המשיח נחשב לכופר בעיקר ומעכב את הגאולה. אוירה זו נוצלה על־ידי שבתי צבי וקבוצתו כדי להכשיר את הלבבות למשיחיותו של שבתי צבי. המוחות לכן היו משולהבים, האנשים נלהבים. פרושים לחזון דניאל צצו ועלו כפורחת.
הופעת עשרת השבטים
שמועות על הופעת המשיח ועל הופעתם של אנשים בלתי ידועים מארצות בלתי ידועות וממדבריות רחוקים החלו לפרוח. אגדות הילכו על גילוים של עשרת השבטים. לשיא הגיעה ההתלהבות כאשר נפוצה שמועה בחודש אוגוסט 1665, שמקורה בסאלי שבמרוקו, על הופעת עשרת השבטים מארץ המדבר ״הם עם רב ומכסים שטח רב״ ומדברים בלשון הקודש וכובשים כל הערים הנקרות בדרכם ומדבירים כל העמים תחתם, ובראשם עומד איש קדוש נשוא פנים היודע כל השפות, ויודע להגיד עתידות. כן נפוצו שמועות על אניה שבאה ממרחקים ומלחיה מדברים עברית.
סיפור המעשה על הופעתם של עשרת השבטים נשתמר באוסף של מכתבים בצרפתית על־ידי אדון מונט Monsieur Monet אל הרוזן דה מירוד Le Comte de Merode. האדון מונט היה כנראה בשרותו של הרוזן דה מירוד ומתפקידו היה להודיע לרוזן במקום מושבו על כל דבר שיש בו ענין. אחד מהמכתבים הנ״ל בא לעדכן את הרוזן על ההתעוררות המשיחית אצל יהודי מרוקו. המכתב הוא מ־6 בחודש אוגוסט 1665, כלומר בימים הראשונים של הופעת שבתי צבי. שבתי צבי התחיל להתפרסם כמשיח בעזה באמצע סיון תכ״ה (היינו יוני-יולי 1665 ). מפאת הענין שבמסמך המעיד על ההתעוררות המשיחית שהיתה בקרב יהודי מרוקו, אנו מביאים את המכתב בתרגומו העברי, ובסוף הפרק – המקור הצרפתי ככתבו וכלשונו.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 69
בעה״ו התקנ״ח – 1798
רבי דוד עובדיה
בראותם בהזותם יחידי קהל קדוש קהל צפרו יע״א שהחכם השלם הדיין המצויין כמהה״ר שלמה ס״ט בכה״ר מימון נ״ע הוא נושא במשאם של צבור והכנסת אורחים וצרכי צבור מוטלים עליו ואין לו שום הנאה מן הצבור כלל לא רב ולא מעט לכן ובכן נועצו לב יחדיו לעמוד לימין החכם הנז' ונתנו לו השליש בהנאת בית הכנסת הגדולה הי״ג אשר פה צפרו יע״א דהיינו השליש בהאלרינטא׳ס – בהכנסה ממכירת עליות לספר התורה – ונדרים ונדבות וכיוצא בהם וכל הנאה שנוהגים ליהנות בה השלוחי צבור שמקודם לזה ולעמוד לשרת בקדש להיותו שליח צבור בין בחול בין בשבת בין בימים טובים לפי שראו שכל תנאי שליח צבור כלולים בוחכמה וענוה ויראת חטא ובעל מעשה ומרוצה לקהל וריקם מעבירות וקולו נעים ונאה דורש ומקיים ומזכה את הרבים בדרשותיו ומוסריו ותוכהותיו שהם נכנסים בלב כל שומעיהם כמסמרות נטועים ודבריו נשמעים לבריות ורוח הבריות נוחה הימנו וראוי להיות שליח בין ישראל לאביהם שבשמים, ואלה שמות האנשים אשר נקבו בשמות ונקש׳׳מ בדלב׳ ושח״ך כל א׳ למש״י ובכח הקוש״ח הודו והסכימו על החכם הנז' ככל האמור וזה שמותם הר׳ אברהם ן׳ הר׳ מרדכי ה״ן אלבאז ס״ט והר׳ דוד ן׳ שלמה הכהן והר׳ שלמה בכהה׳׳ר שלם ה״ן מאמן והר׳ אהרן ן׳ הר׳ יעקב הכהן והר׳ יוסף ן׳ הר׳ משה אצאייג והר׳ יוסף ן׳ מכלוף ה״ן המו והר׳ אהרן ן׳ מרדכי ה״ן אלבאז והר׳ מכלוף ן׳ הר דוד ה״ן המש והר׳ משה ן׳ כד״ה׳ר יוסף ה״ן אדהאן נ״ע והר׳ דוד ן׳ הר׳ משה ה״ן אזולאי והר׳ יוסף ן׳ אברהם ה״ן הדוש והר׳ יעקב ן׳ אברהם ה״ן אביטבול והר׳ מימון ן׳ אברהם ה״ן אסודרי והר׳ שלמה ן׳ עזראן והר׳ אהרן ן׳ הר׳ מסעוד ה׳׳ן שלוש והר׳ אברהם ן׳ שלם ה״ן אלקובי והר׳ עמור ן׳ מרדכי ה״ן אסולין והר׳ דוד ן׳ ה׳׳ר מוסא ן׳ יתאח והר׳ מוסא ן׳ הר׳ עמור ן׳ יתאח והר׳ יוסף ן׳ הר׳ יעקב ן׳ שרביט וידיע ן׳ ישראל והר׳ מוסא ן׳ הר מסעוד ן׳ יתאח והר׳ סאלם ן׳ מכלוף ן׳ חמו והר׳ מימון אחיו והגזבר הנאמן ירא את ה׳ מרבים כה״ר יהודה אזייני ס״ט והר׳ סמהון ן׳ הר׳ יהודה ה״ן הרוש והר׳ שמעון ן׳ משה ה״ן אצאייג והר׳ יהודה ן׳ אברהם סיסו והר׳ יהודה ן׳ משה עולייל והר׳ מכלוף ן׳ אהרן הכהן והנגיד של חברת קוברי מתים הר׳ מאיר ן׳ שמואל היין חותא והר׳ יהודה ן׳ מכלוף ה״ן הרוש והר׳ מימון ן׳ יעקב ה״ן חמו שכלם נקוש״ה על כל האמור מלבד שאר הק׳׳ק שמתפללין בב׳׳ה הנז' שכלם כאחד הסכימו למנויו של החכם הנז׳ ולראיה וזכות ביד החכם הנז׳ וביד יחידי הקהל וחת״ם בד׳ לאייר חדש זו ש׳׳ש בת ציון לפ״ק.
והואלו לבאר שאם יחידי הקהל הנז'׳ הסכימו ועלתה הסכמתם לסלק לכל הש״ץ שכל בתי כנסיות שבעיר הלזו צפרו יע״א גם החכם כההר״ש הנז׳ כאחד מהן ולראיה חת״פ עה״ך והשו״ב וקיים.
אברהש א׳׳א יעקב אציני סי״ט היים יוסף הכהן ס״ט
וצריך לאודועי שאם הסכימו הרבנים ושלוחי צבור של הכא צפרו יע״א ויחידי ק״ק צפרו הנז׳ על בנין בית הכנסת שרצה לחדש החכם השלם הדו״מ כהה״ר שלמה הנז׳ והסכימו ע׳׳י לבנותה ולזכות בה אין במתנה ההיא ממש ויחזור השליש הנז׳ לזכות הקהל כבראשונה וקיים.
אברהם א״א יעקב אציני סי״ט
אחר שהסכימו יחידי קהלנו הנז״ב בקושח׳׳ך והצבור שמתפללין בב״ה הגדולה הנז׳ שנתרצו להיות החכם הנזכר ש״ץ בב״ה אף ידינו תכון עמו גם זרועינו תאמצנו בכח ההסכמה שהסכימו להיותו ש״ץ ולזכות בהנאת השליש של ב״ה הבז׳ ולעמוד ולשרת בה כי ידענו נאמנה שהוא דורש ומקיים ולראיה חת״פ ארבעה ימים לאייר חדש זו ש״ש והבית אשר בנה שלמה לפ״ק וקיים.
אברהם א״א יעקב ן׳ אציני יעקב א״א א״א כהה״ר יופף זלה״ה ארהאן ס׳׳ט
מסעוד בן עמור ן׳ יתאח סי״ט יהודה סירירו יש״ץ סליט״א
יפה הסכימו הקהל יש״ץ והחכמים לבל תהיה האמת נעדרת ולהרים דגל התורה גם זרוענו תאמצנו ולראיה ח״פ. הצעיר אהרן אפרייאט
גם אנחנו מהנמנים לדבר מצוה מסכימים ע׳׳י הקהל שהסכימו לדבר הזה והכל שו״ב ואמת ונכון וקיים.
שלמה א״א יהושע בן חותא סי״ט חיים יוסף הכהן סי״ט מסעוד א״א חיים יופף הכהן סי״ט
שלמה א״א אהרן אלבאז סי״ט
גם אנחנו מסכימים על כל האמור לעיל משה א״א מימון נ״ע הכהן סיל״ט
נעשו מזה שני טופסים וזה ניתן ביד כההר״ש הנז'.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 106
התקע"ד – 1814 – ב"ה
בראותם בחזותם יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה החשוב ומעולה הנבון כה״ר משה אלבאז יצ״ו והחשוב ומעולה הר׳ שלמה ה״ן מאמאן והחשוב ומעולה הר׳ אברהם אלבאז והחשוב ומעולה הר׳ מכלוף ה״ן עטייא והנגיד החשוב ומעולה הר׳ שלמה אדהאן והחשוב ומעולה הר׳ אהרן הכהן והחשוב ומעולה הנבון הר׳ דוד ה״ן מאמאן והחשוב הר׳ יוסף ה״ן חמו דידי׳ אדבדובי והר׳ יעקב ה״ן אביטבול והחשוב הר׳ משה ה״ן צרולייא שהן היום כלנו כצאן תעינו אין מנהל אותנו ואין מנהיג ונשאר כצאן אשר (אין) להם רועה לית דין ולית דיין כי כל איש הישר בעיניו יעשה ונהיה חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו מיד עמדו על עמדם וקמו קימה שיש בה הידור ונתכוונו לש״ש ונמנו וגמרו למנות דיינים ומנהיגים מחדש ויגמור אלוה בעדם ונתקיימה עצתם ומחשבותם לטובה ובחרו להם שני ת״ח מבחר המין טובים השנים, ויהיו לנו לעינים, ה״ה החכם השלם והכולל הדו״מ כהה״ר יהודה בכה״ר משה אלבאז והחי הש׳ והכולל הדו״מ כהה״ר מאיר בכה״ר יחייא נ״ע ה״ן צבע ומנו אותם וקבלו אותם עליהם ועל זרעם אחריהם מהיום הזה והלאה לדין ולהורות ולשפוט בין איש ובין רעהו כאשר עיניהם תחזינה מישרים, ולית מאן דימחא בידייהו ויימר להון מה עבידתו וכל מה שיעשו מהיום הזה והלאה עשוי ומקובל ומרוצה עליהם בספ״י כאשר כתוב וחתום ביד החכמים הנז׳ באורך ולהיות כי ראו והתבוננו יחידי קהלינו הנז׳ שכה״הר מאיר צבע הנז׳ מיצרך צריך וצריך סעד לתמכו ולהחזיק בידו באשר ימצא פנאי לעסוק בדינים ובצרכי הרבים וכיוצא לכן נדבה רוחם אותם ונכמרו רחמיהם אליו ונתנו לו הרביע בבה״כ הגדולה הי״ג שבמתא צפרו יע״א ליהנות ממנה מכירותיה מהיום הזה והלאה ובכן אמרו לנו אח״מ יחידי קהלינו הנ״ב בזה״ל כתבו והתמו ותנו ביד כהה״ר מאיר הנז׳ שנתננו לו הרביע בבה״כ הנ״ז ליהנות מפירותיה בשט״ו שיטרח ויעסוק בצרכינו ובשכר בטלתו שמתבטל מעסקיו ועוסק בצרכי הרבים כאמור בפנים וכ״ז דוקא כ״ז שהוא מרוצה לנו ובעת שיעלה על דעתינו לסלקו מהנאה זו הרשות בידינו ולית מאן דימחא בידן דאדעתא דהכי נתננו לו מתנה זו מעכשו ועדיין צריכין אנו לבאר באיר הטיב שמתנה זו שנתננו לו אינה מתנה החלטית אלא ליהנות ממנה כ״ז שאנו רוצים וחפצים בו בדלא למימר כבר הנהיג שררה בפנינו והחזיק בה ובלי שום ט״ו אלא שיהנה ממנה עה״ד האמור ורצה וקע״ע החכם הנז׳ בספ׳׳י ויובן שהרביע של בה״כ הנז׳ שנתננו לו הוא מהמחצית שהיה ביד כהה״ר שמעון אזולאי דהיינו שיתחלק המחצית הנז׳ לשני חלקים הרביע יהנה ממנו כהה״ר שמעון אזולאי והרביע יהנה ממנו כהה״ר מאיר הנז׳ והמחצית ישאד לזכות הקהל יש״ץ לעשות ממנו מה שלבם חפץ כקדם וכבתחילה ע״כ הואילו לבאר יחידי קהלינו הנז' ולראיה ביד כהה״ר מאיר הנז' שכן הודו לפנינו הקהל הנז' וצוו לנו לכתוב ולחתום וליתן בידו ח׳׳פ והי״ז בשלהי אב יה״ל ש״ש ה ת ק ע ד ליצי׳ וקיים.
שלמה א״א יהושע כן חותא ס״ט יעקב ן׳ חיים ס״ט נעשה מזה ב׳ גופות זה ניתן ביד הקהל הנ״ב וכיוצא בו ניתן ביד החכם הנד.
סופרי בית דין. ליד הדיינים מינו סופרי בית הדין תפקיד אותו מילא רבי יעקב אבן צור בפאס, ונראה שהם היו רושמים את טענות בעלי הדין וכותבים את פסקי הדיינים.
סופרי כתובות ושמאי נדונייא. משרה זו נראה שלא הייתה במינוי. ברם הרבנים שזכו בה בדור הראשון הורישו אותה לבניהם מדין שררה. בצפרו נתונים היו ענייני הנישואין ושומת הנדונייא בידי הרבנים ממשפחת אלבאז.
תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה
מהלכו של המרד
המרד בתפוצות
לכתחילה היהודים ואויביהם נמלטו אל אלכסנדריה, אבל כאן הצליחו היוונים להכות את היהודים. לפי מסורת חז"ל נחרב אז בית הכנסת הגדול של אלכסנדריה. ואולם כישלון זה לא דיכא את רוח המורדים. היוזמה עברה, כך ממשיך אבסביוס, אל יהודי קיריני, בהנהגתו של לוקואס, לאחר שלא יכלו לצרף את אלה – כלומר את יהודי אלכסנדריה שהוכו, עשו שמות במצרים והחריבו את אזוריה.
הקיסר נאלץ לשלוח נגדם את מארקיוס טורבו בראש גייסות רגלים, צי מלחמה ופרשים. לאחר קרבות רבים תחת לוקאס מלכם. דברים אלו אירעו בשנה השנייה של המרד ובשנה השלישית, שהייתה שנתו האחרונה של טראיאנוס וראשונה של אדריאנוס.
לארם-נהריים, שגם בה התקוממו היהודים, נשלח באותו זמו לוסיוס קוויטוס ; הוא שנתמנה לנציב ארץ ישראל, כאות הוקרה על שדיכא את יהודי ארם נהריים ועשה בהם שפטים. עד כאן תיאורו של אבסביוס.
בהיסטוריה של רומי מאת דיו קאסיוס, שכתב אותה במחצית הראשנה של המאה השלישית, מוקדש קטע מיוחד למלחמה זו, וזו לשונו : " וטראיאנוס יצא משום כך וכעבור זמן קצר התחיל לחלות. ואז השמידו היהודים בקיריני את הרומאים ואת היוונים, בהעמידם בראשם את אנדריאס.
ואת בשרם – של אויביהם – אכלו ובני מעיים שלהם עשו חגורות, ובדמם משחו את עצמם ; ואת עורם לבשו על עצמם ; ורבים ניסרו באמצע את הגולגולות. אחרים השליכו לחיות טורפות ; אחרים הכריחו להילחם זה בזה.
כתוצאה נהרגו בסך הכול 220.000 איש. במצרים עוללו הרבה דברים דומים. וכן בקיפרוס, כשבראשם עומד אחד ארטמיון ; וגם שם איבדו 240.000. ומשום כך אסור לשום יהודי לבוא לאי הזה. ואם אחד, אנוס מפני הרוח, נזרק על האי, הורגים אותו. את היהודים ניצחו עוד – מצביאים – אחרים, וגם לוסיוס שנשלח על ידי טראיאנוס.
אותו חלק בדברי דיו קאסיוס, שבו נמצא קטע זה, הגיע אלינו רק בסיכומו של כסיפילינוס, מעתיק־מסכם בן המאה האחת־עשרה, ויש הרוצים לזקוף את הגוזמאות בתיאור האכזריות למעתיק זה, כי דיו עצמו נחשב לסופר אובייקטיבי, שלא היה נגוע בשנאת יהודים.
אולם לנו נראה, כי הוא מצא תיאור זה במקורותיו ודאה חובה לעצמו למוסרו, כשם שמסר סיפורים בדומה לזה על עמים אחרים. התעמולה נגד היהודים באלכסנדריה הפיצה את המעשיות על אכזריות היהודים בקיריני ובמצרים והן מצאו אזניים קשובות.
באחד הפאפירוסים המצריים מימי מרד זד, מתפללת אֶבִדַימוֹנִיס הזקנה אל האלים, שישמרו על בנה לבל יצלו אותו האויבים. על דרכי התעמולה הזאת בתקופה זו ועל התעמולה הנגדית של היהודים נרחיב להלן את הדיבור.
ידיעות קצרות נשתמרו עוד אצל סופרים אחרים. ארטימידורוס דאלדיאנוס * ( המאה השנייה ) מוסר בקטע קצר על רוח הקנאה שמילאה את יהודי קיריני. גם לאחר שנוצח לוקואס נמשכו הקרבות בארץ זו. אורוסיוס (המחצית השנייה של המאה הרביעית) מציין במיוחד את ההרס הרב שנגרם בכל ארץ לוב, עד כדי כך שהקיסר אדריאנוס נאלץ להעביר לשם מתיישבים חדשים, ואלמלא הם אי־ אפשר היה לחדש את יישובה של הארץ.
הנזיר סינקלוס׳ סופר־דברי־הימים חשוב בקונסטאנטינופול ( בסוף המאה השמינית ובראשית התשיעית ), מספר על השמדת היהודים, שנלחמו בשכניהם היוונים בלוב, קיריני, מצרים, ועל הענשתם בידי אדריאנוס.
ספארטיאנוס ( סוף המאה השלישית וראשית המאה הרביעית ) הוא היחיד בתקופה הקדומה המזכיר בקיצור את מרדם של יהודי ארץ־ישראל בראשית שלטונו של אדריאנוס. בהרחבת־מה עומד על עניין זה הקאתוליקיס הסורי בר־עברי, שנקרא כך על שום מוצאו מהיהודים (1226—1286) : " ובשנה האחרונה ( לשלטונו של טראיאנוס ) התמרדו היהודים אשר באי קיפרוס, בסוריה ובחבש.
גם יהודי מצרים המליכו עליהם מלך בשם לומינוס(!). הלה ריכז צבא ופנה לארץ־ישראל. גיסות רומי רדפו אחריו והרגוהו יחד עם רבבות יהודים בכל מקום.
מלומדים רבים תהו על הסיבות שהביאו להתלקחות זו, שלא קדמה לה שום התגרות מצד השלטון הרומי. כל אחד מהם הצביע על גורמים אחרים, שדחפו את יהודי מצרים וקיריני למרד: מניעים לאומיים או דתיים ( מלחמה באלילות ), או חברתיים וכלכליים.
אין ספק שבקירינאיקה הרחוקה באה שנאת־יהודים של הגויים לידי גילויים גסים יותר מאשר באלכסנדריה התרבותית. ויש שייחסו למורדים מטרה של יצירת מדינה יהודית באפריקה או חידושה בארץ־ישראל.
התואר ׳מלך, שבו מכנה אבסביוס את לוקואם, מנהיג המרד, כאילו מעיד על אופייה המשיחי של התנועה ;, אף מצביעים בקשר לזה על מסעו של רבי עקיבא לאפריקה, ומוצאים סמוכים בינו ובין התלקחות המרד. אולם ספק אם מותר להסיק מסקנות מרחיקות־לכת מן השימוש בתואר ׳מלך, בייחוד מאחר שאישיותו ותפקידו אינם ודאיים, וכנגדו עומדת דמות מתחרה לכאורה, הנקראת בפי דיו קאסיוס בשם אנדריאס.
אמנם, אפשר לפשר בין שני המקורות, כגון שהיו שני מנהיגים בשני שלבים של הקרבות, או שנקבל דעתם של רוב החוקרים בפרשה זו, הסגורים כי היו לו למנהיג המרד שני שמות, דבר שהיה שכיח דווקא בקרב יהודי מצדים ואפריקה.
אבל אפילו נצרף את כל הסיבות שעלולות היו לגרום להתפשטות התנועה, עדיין לא תצטייר לפנינו תמונה ברורה של המניעים הבלתי־אמצעיים להתעוררותה; דבר זה נסתר מעינינו. מכל־מקום את עצם המאורע של התקוממות מזוינת נגד רומי בארצות הגולה יש לזקוף על חשבונה של יהדות קיריני.
בספרות חז"ל נמצאו רמזים והדים עמומים למאורעות אלה. אולם קודם שבאים אנו להציעם עלינו לדון על שני המצביאים הרומיים, שעמדו בראש החיילות לדיכוי המרד, שמקורות חז״ל מרמזים עליו. האחד היה מארקיוס טורבו, שלא נזכר כל־עיקר בספרותנו, כנראה מכיוון ששטח פעולתו היה בקיריני ובמצרים.
לאחד דיכוי המתקוממים נצטווה מארקיוס למלא תפקיד דומה בדיכוי הברברים במאוריטאניה. המפקד השני היה לוסיוס קווייטוס, מנהיג הברברים במאוריטאניה, שעלה לגדולה בקיסרות הרומית. הוא עמד בראש גדודי הברברים המתנדבים, שהשתתפו במלחמה בדאקיה.
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
COMMUNAUTE JUIVE A CEUTA AU DEBUT DU XVIIe RELATIONS DES JUIFS AVEC LA POPULATION CHRETIENNE ET LE GOUVERNEUR.
Analyse
Sur la demande du rabbin Yahia Berdugo, les rabbins de Fes invites a se prononcer avec le destinataire de la question, se consultent a nouveau avec ce dernier sur un probleme rituel relatif a l'observance du Sabbat par les Juifs qui resident dans la Douane de Ceuta. Ceux ci souhaitent savoir s'ils peuvent porter dans la ville le jour du Sabbat et acquerir du pain frais le meme jour du Sabbat.
Rabbi Yehia berdugo : il arriva a Tetouanvers 1609 apres avoir quitte Fes ou la communaute juive était alors violement persecutee. Il fut nomme adjoint du rabbin en 1614. Il avait contresigne une ordonnance en 1605 avec le rabbin Samuel Ibn Danan. Voir Joseph Benai,, Malkei Rabanan, Jerusalem
Ils declarent que "l'antique usage des Juifs qui resident dans la Douane de Ceuta, puisse t'elle etre detruite — est de ne pas en sortir le jour du Sabbat, et a plus forte raison de n'en rien faire sortir. Or 1'un d'entre nous vient de les autoriser a en faire sortir et a porter des objets dans toutes la ville." II vaut mieux s'en tenir a l'usage an tique que nous ont communique les anciens ils etaient devots et ne sortaient pas le Sabbat afin d'eviter ce jour les conversations inutiles avec les Chretiens (Edom).
D'ailleurs comme il leur etait interdit d'en sortir le dimanche, les plus zeles d'entre eux s'installaient dans la Douane des avant le samedi afin de s'y consacrer a des ceuvres pies, a l'etude sacree et a la priere, ainsi qu'il a ete rapporte par des hommes veridiques. Au cas ou les juifs de Ceuta souhaiteraient obtenir le droit de porter dans la ville, il faudra qu'ils s'adressent au "Capitan qui gouverne la ville " " pour qu'il leur vende un droit sur toutes les rues de la ville afin de leur permettre de porter le sabbat.7
Cependant s'il est impossible d'en agir ainsi en raison des craintes superstitieuses des Chretiens, il existe un autre moyen: un des notables juifs qui connait les gens de la cour, tels la femme du Capitan ou ses serviteurs — employe ou laquais — ira leur acheter ou louer un emplacement non affecte, dans la maison du Capitan pour y deposer un peu de la marchandise d'un Juif. Ce Juif en fera apres profiter ses freres … II aura ainsi pris part au droit qu'a le Capitan sur toute la ville et il s'y associera avec tous ses freres Juifs qui habitent dans la Douane ou dans la prison.
Ils pourrons alors tous porter dans la ville. Autrement ils ne pourront porter que dans la Douane" apres y avoir pris les mesures necessaires a cet effet• "C'est d'ailleurs ainsi qu'on se conduit ici de tout temps… Si quelqu'un se trouve dans l'obligation de porter de quoi manger a un prisonnier incarcere dans la prison de Fes Ajadidou de Fes Albali un non Juif portait cette nourriture entre les portes, c'est a dire de la porte du mellah a la porte de Fes Ajadid, ou de la porte Asbaa – porte des lions – a la porte Almahruq – porte brulee –
Une fois ce dernier entre dans Fes Ajadid ou Fes Albali, c'etait le Juif qui transportait la nourriture a travers tout Fes Ajadid. Maintenant que vous nous avez ecrit que le rabbin Moise Aboudraham et d'autre comme lui resident a demeure dans la prison depuis quelque temps, et que ce rabbin Moise se promene dans les marches et les rues, des Juifs qui vivent dans la Douane ne pourront porter en ville qu'en accord avec les mesures que nous avons mentionnees.