רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

רבי דוד ומשה זיע״א.

קורות חייו ומופתיו

מאור שמחון

הצדיק שכאב את כאב עמו, ״ויתפלל משה בעד העם בכדי לעצור את המגיפה, ולבטל את הגזרה הנוראה, ולהשיב את החיים לקדמותם, ואמר: ״ריבונו של עולם, מה עליי לעשות? שמע! אני באתי לבקש נדבה בכדי להחיות את עניי ירושלים ופתאום הגעתי לעיר זו ועתה כולם נופלים במגיפה נוראה?!?״ יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים: ערבים ויהודים״. הצדיק שראה שאינו מקבל שום סימן משמים שהגזרה עומדת להסתיים, מיד קיבל על עצמו למסור את נפשו הטהורה, ככפרה על עמו ועל שאר בני הכפר,על מנת לבטל את המגיפה הפוקדת אותם ולהצילם. נשא ידיו למרום ואמר: ״ריבונו של עולם, יודע אני כי גזירה קשה יצאה מלפניך על יושבי כפרים אלו וכי עתידים הם למות בתוך זמן קצר במגיפה. מציע אני לך את נפשי כקורבן עולה. קח-נא את נשמתי, ותהא היא כפרה לכל החולים״.

הצדיק הורה לשמשו שיתכונן לבוא איתו אל אחד ההרים בכפר, בכדי לערוך תיקון לכלל ישראל. השמש התייחס לדבריו של הצדיק כאל עוד מסע שגרתי שלהם וכבר התכונן לצאת לדרך – למסע הבא שלהם.

״ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים׳ פנה הצדיק לשמשו ואמר לו: ״בני, החלטתי למסור את נפשי ונשמתי על כלל ישראל, על יהודי האזור בפרט, ועל תושבי הכפר בכלל. במערה זו תהיה מנוחתי. לכן, הזדרז נא בני וחצוב קבר עבורי, כי ערב שבת– היה אז ערב ראש חודש מר חשון – היום, ונשמתי אמורה לעלות לשמי מרומים לקראת שבת קודש״. הסיר רבי דוד ומשה את גלימתו ומסרה לשמשו: ״קח את גלימתי זו!״ פקד עליו, השמש שהיה המום מהדברים ופחד אחזהו, החל למלא את בקשתו של אדונו בלי לפצות פה, ובלי לערער על דבריו. ובעודו עוסק בחציבת הקבר, נשא הצדיק תפילה,והנה נברא לעיניהם מעיין מים חיים.  

הערת המחבר : המעיין עדיין קיים, אך בשנים האחרונות סגרו את הפתח למעיין מכיוון שאנשים היו נופלים וניזוקים. בתוך המעיין קיים עץ בגובה שני מטרים, ולמעלה יש כמין פראיה ירוקה מאוד של עלים.  עד כאן

הצדיק ״ירד וטבל, עלה ונסתפג׳ ואז נגלו לעיניהם בדרך פלא תכריכים. התעטף בהם הצדיק, והשמש נדהם למראה עיניו. פנה אליו הצדיק ואמר לו: ״דע לך בני, הגיע הרגע שאני עומד להיפרד ממך ולעלות השמיימה, וסימן לזה, שברגע שאשכב בקבר, מן השמים יסתמו את פתח המערה, ולכשתחזור אל הכפר "תאמסטינת״ תיעצר המגיפה, וכל מה שראו עיניך לך וספר להם, והנה גלימתי בידיך, לברכה לחיים טובים ולשלום״.

השמש נשק ידי רבו וברעדה גדולה ודמעות החלו זולגות מעיניו. אט אט החל הצדיק לרדת אל תוך הקבר ושם נשכב. השמש הנפחד החל להתרחק מהמקום במהירות – טיפס ונעמד על גבעה קרובה ממנה ניתן היה לצפות על הקבר.

בעודו צופה לכיוון המקום ראה השמש לתדהמתו – מול עיניו ממש -שני סלעים ענקיים נעקרים מן ההר, סותמים את פתח המערה, כשהאבן שהייתה עליונה יורדת למטה ואילו זו שהייתה למטה עולה למעלה, עד שלא ידע איש כי הצדיק נמצא שם. השמש החל לבכות וזעק: ״יא סידי יא סידי, מי יתן לנו תמורתך״.

נסער עד עמקי נשמתו, עמד השמש זמן רב במקום עד אשר עיכל את המתרחש, וחזר לכפר. ״ותעצר המגפה" של ערבים ויהודים כאחד. הצדיק שהיה אמור לשאת דברים בכפר באותו יום ולא הגיע, גרם לדאגה רבה בקרב אנשי הכפר. זקני הכפר באו אל השמש ושאלוהו: ״איפה החכם שאמר שיגיע?״, ענה להם השמש: ״הצדיק נפטר ככפרה על אנשי הכפר״. כששמעו על כך – החלה מיד מהומה עצומה. אנשי הכפר תקפו את העבד ורצו להורגו בטענה שהוא הרג את הצדיק. תוך זמן קצר הם התגודדו כשבידיהם אלות ואבנים בעודם צועקים: ״אתה הרגת את הצדיק! אתה אחראי למותו! אנחנו ננקום בך על מה שעשית!״. השמש ניסה להסביר להם – כולו מבוהל מבין שהוא צפוי ללינץ׳ של ההמון הזועם והנסער. איכשהו בתוך כל ההמולה הצליח לומר להגנתו: ״אני לא הרגתיו בואו ואראה לכם את הצדיק!״. זקני הכפר סימנו להמון להירגע ולהניח להם ללכת עם שמש אל המקום שהוא טוען בו נקבר הצדיק.

לקח השמש את זקני הכפר אל המקום אשר נקבר שם הצדיק. זקני הכפר שהכירו את המקום,והבחינו בסלעים הענקיים שנעקרו ממקומם וסתמו את המערה הבינו את גודל הנס שקרה במקום, ואמרו לשמש:״עליכ לאמן". החליטו זקני הכפר כי ביום שבת יפרסמו את העניין לכל תושבי הכפר, והעבד יספר את הסיפור במלואו, וביום ראשון לאחר מכן השכם בבוקר יעלו אנשי הכפר אל מקום קבורת הצדיק.

וכך היה. ביום ראשון בבוקר השכימו תושבי הכפר מוקדם לתפילת הנץ, ומשם יצאו בהתרגשות אל ההר הקדוש, בו נטמן הצדיק רבי דוד ומשה, והשמש הולך לפניהם. אנשי הכפר שגם הם הכירו את המקום, הבינו את גודל הנס שקרה בו, לאחר שראו את סימני עקירת הסלעים הענקיים מהקרקע.

השמש סיפר לאנשי הכפר לפרטי פרטים את הסיפור, הוא הזכיר כל דבר שהתרחש ביום בו נקבר הצדיק. תוך כדי שהם מאזינים לדבריו של הצדיק ניגלה לעיניהם מחזה מרטיט: מנורת אש ענקית ירדה מהשמים וניצבה מעל המערה שבה נטמן הצדיק. האנשים הנפעמים פירשו זאת כאות משמים להצדקת דברי השמש והוכחה שכל מה שסיפר ותיאר, התרחש בדיוק כך. בשלב זה, הדליקו האנשים נרות רבים במקום,השתטחו על הציון הקדוש, נשאו תפילה וחזרו לביתם, כשהם יודעים שהצדיק קבע שם את מקומו, וכפרם שמור על ידו.

״ויהי בחצי הלילה״ בא הצדיק בחלום לאחד מזקני הכפר ויאמר לו: ״אני מסרתי את נפשי על כלל ישראל, לך ספר לאנשי הכפר בשמי שכל דברי שמשי נכונים״.

לאחר מכן, חזר השמש לירושלים כדי לראות את ביתו של הצדיק כשהוא לוקח עימו את הכספים שאסף הצדיק עבור העם היושב בציון, ושם סיפר את הסיפור.

מאז הכירו יהודי מרוקו את גדלותו של הצדיק, וכי מסר נפשו בעדם ובעד עם ישראל כולו, והחלו רבים לפקוד את ציונו הקדוש מידי יום ומידי שנה וביום ההילולה שלו בראש חודש מר-חשוון – נהגו מאות יהודים לפקוד את מקומו מידי שנה, והמקום הפך להיות קדוש ליהודי מרוקו בפרט ולעם ישראל בכלל.

בסביבות המאה ה-20 נבנו במקום: מצבה, אולם קבר, מקומות הדלקה וחדרי אירוח.

הציון נמצא במורדות הרי האטלס המערבי הגבוה שבדרום המדינה, בכפר שנקרא ״תאמסטינת",

שכפר זה מורכב מכמה כפרים למשל: ״תמזרית״, ״אסלן״, ״תדויכט״, ״איגדיין״, ועוד. הציון נמצא הכי קרוב ל״אסלן״ ואחר כך ל״תמזרית״. אזורים סמוכים נוספים: ״ורזאזאת״, ״סכורא״, ״תידלי״ ועוד.

סיפור זה נמסר מאב לבנו עד עצם היום הזה.