אלי פילו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר יצחק גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
קבר אור החיים הקדוש
הבשורה על מותו של אברהם מימראן הגיעה אל משה בן עטר בהיותו בכלא. כל בני משפחתו עשו נסיונות נואשים להצילו מגזר־דין המוות התלוי ועומד על ראשו. אולם הוא לא ידע זאת שעה שבא אליו התליין והוא הופשט מבגדיו ועמד להיות מובא לשריפה. בהגותו ״שמע ישראל״, היה בטוח שאוהביו, כולל בתו וחתנו, נטשו אותו.
אותה שעה ניצב לפני המלך צעיר משוקע לחיים, בעל עיניים יוקדות. איסמאעיל הביט בו משועשע: ״מה ההאשמה? מה ההאשמה? כלום חייבת להיות האשמה? אני איני מאשים את חותנך בשום פשע.״ ״אין לך זכות להתעלל באדם על לא עוול בכפו.״ ״הוא התחייב להביא את הגשם ולא עמד בהתחייבותו.״ חיים הביט לרגע במלך בשתיקה. הינהו שליט הארץ, המלך איסמאעיל ירום הודו, משועבד לשגיונותיו, והשררה מעבירה אותו על דעתו. כל העת השתעשע בשעון־כיס מזהב, משובץ באבנים טובות, הנתון בקצה שרשרת, מתנה שהביא למלך מאירופה משה בן עטר עצמו. מדי פעם הביט בשעון וחייך מתוך שביעות רצון. לבסוף אמר לאיש־שיחו בקול נרפה מעט: ״להיות מלך משמעותו לא להיות חייב להסביר… אפילו לעצמך… את מעשיך. השרירותיות היא זכות מזכויותיו של המלך. מעשיו נעלים מבינת בני אנוש.״ ״רק מעשיו של האל נעלים מבינת אנוש. דבריך הם חילול שם אללה!״ הטיח בו הצעיר.
״שתוק, חצוף! אינך רוצה ללכת בעקבות חותנך, אשר ברגע זה ממש מובל אל השריפה. אתה חושב שתוכל למנוע זאת? אדרבא. נסה! שלוש דקות של תפילה. ואז נרד שנינו, אתה ואני, אל המרתף. אם מאיזושהי סיבה נתעכבה ההוצאה להורג, סימן שאללה הקשיב לתפילתך. אם לאו — תוכל, תמורת כופר, לקבל את גווייתו של חותנך.״ כשירדו השניים למרתף הכלא, ניצב שם משה בן עטר, ערום ורועד, והתליין לידו. איסמאעיל קרב אל הנידון, חייך אליו ואמר: ״כלום חשבת שאתן לבחיר־יועצי למות ככה? מה עוד, שלאחר מותו של השר אברהם מימראן, נתפנה מקומו. ומיהו האיש שיעז להתחרות בך על המשרה, מוסא אבן עטר? החלטנו ברוב חסדנו לאפשר לך לקנות את נפשך תמורת כופר של עשרים כיכרות כסף. קום, לבש את בגדיך. מלאכה רבה ממתינה לך!״ והמלך יצא. משה בן עטר פרץ בבכי, ספק של כאב, ספק של אושר, ואולי של שניהם יחדיו, על כתפיו של חתנו. שעה ארוכה בכה הזקן ושעה ארוכה עוד תקפו אותו התייפחויות. חיים בן עטר עזר לו להתלבש וליווה אותו אל ביתו. המלך עמד בהבטחתו, והרעיף על משה בן עטר כיבודים ותפקידים מן הרמים בממלכה. לא רק על היהודים ניתן למשה שלטון ללא מצרים. גם על המוסלמים ניתנה לו שררה. כיוסף בשעתו, רק המלך עצמו ניצב מעליו. אף־על־ פי־כן, זוהרו הועם. חוש ההומור שלו נעלם. גידיו חשבו להתפקע מרוב מתיחות. וגרוע מבל — הוא החל לפתח תסביך רדיפה מוזר. היה סבור שהכל מתנכלים לו. עבד כמו מטורף, מהשכם בבוקר עד שעות מאוחרות בלילה, עד שהתיש את עצמו, ויום אחד עצם עיניו העייפות, ושוב לא קם.
ביום קבורתו של ר׳ משה בן עטר ז״ל נפתחו ארובות השמיים ומטר סוחף ניתך על הארץ. רבים ראו בכך נס, כביכול עמדה להם זכותו של המנוח, והיו נכונים להעניק כתר צדיק וקדוש לאיש, שכל חייו היה עסקן ממולח ואיש עסקים מפולפל, המוכן לעתים לשים את נפשו בכפו למען טובת הנאה גשמית חולפת. חיים בן עטר ראה בכך את צחוק הגורל, שאותה בצורת שהכריעה את שני ענקי הנגידות, אברהם מימראן ומשה בן עטר, הסירה את עולה מעל הארץ רק לאחר שנפטרו שניהם מן העולם. חיים בן עטר ניצב מעל קברו הפעור של חותנו ותמך באשתו המבכה את אביה: הוא לא זכה לנכד… כל טוב העולם היה לו, אבל נחת לא היתה לו… השאיר מאחוריו יתומה מאב ועוד יתומים רבים — כל היהודים שבמאגרב. במה מבין הזקנים מחו על כך שאשה מספירה את המנוח הנכבד, אך פאסוניה לא היתה האשה שתיכנע ללחשושי זקנים. היא ניצבה לפני הבור, כשגשם זלעפות ניתך עליה, ודמעותיה נמהלות בברכת האלוהים, אותה ברכה שכה בוששה לבוא.
חיים לא יכול שלא לחשוב על שקר הכבוד והבל העושר. ככל שגדול עושרך, כן גדול יותר הכופר שעליך לתת בידי השטן כדי להציל את צווארך משחיטה. ועתה, חיים בן עטר ורעייתו פאסוניה, בתו היחידה של הנפטר, ירשו את העושר הזה. עם תום ימי השבעה, יהיה עליו לשבת עם יועציו ופרקליטיו של המנוח. חיים בן עטר רצה לברוח מכל זאת. למצוא מקלט בין אותיותיה של התורה, שהן כמו זיקוקין די־נור, כמו נתזים של אור בחשכת עולמנו. ״אלי, אלי הטוב, הלוואי והיית פוטר אותי מהעול הזה — עזבונות, ירושות, עסקים…״
שבע שנים רדפה אחר חיים בן עטר ואשתו פאסוניה מארת עזבונו של המנוח. שבע שנים רעות ומתישות שזה אך החלו.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-הקוראן והיהודים
בסיכומו של חשבון, מרי היהודים הוא שמנע מהם את הארתה של האמונה החדשה, ועקב כך מנע מהם את החירויות והסמכויות של הממלכה, שגילמה עלי אדמות את הסדר החדש של האסלאם. " והיה אם יאמינו ( היהודים והנוצרים ) במה שאתם מאמינים, הריהם מודרכים, אך אם יסרבו, הרי זה מהיותם נתונים בפירוד, ואלאה יעמוד לכם נגדם כי הוא השומע, היודע "
פירוד זה עתיד היה , אפוא, להכניס במחשבה המדינית של האסלאם עקרון יסוד של אפליה בין המאמין לבין מי שאין לו חלק בחסדיו של הנביא. מחמת עצם המבנה של החברה המוסלמית, האציל עקרון זה מן המישור התיאולוגי על המציאות המדינית ושימש מקור לחוקים, שהגבילו זכויותיהם של הד'ימי.
הד'ימי, בן החסות, יש לו מקום בקריה המוסלמית. אין הוא כאותו עובד אלילים המושמד, או נמכר לעבדות, או נאנס להתאסלם. אדרבה, יש לו זכות לחיים וליחס של כבוד לנכסיו, ובדרך כלל ניתנה לו זכות זו.
אבל פרט לכך, לעולם לא יוכל לקוות להשתוות למאמין. קריית האלוהים סגורה בפני כל מי שאינו מודה באסלאם. מחוץ לעדתו של מוחמד, האומה, אי אפשר היה להעלות על הדעת כל שוויון בזכויות ובחובות עם המאמינים. בני " עם הספר " המתייחסים על משה או על והושע ודוחים את ההתגלות של מוחמד, אף כי בזכות האמיתות הפגומות השמורות עימהם הייתה להם נפשם לשלל, חייבים היו לפחות להכיר בעליונותו של האסלאם, על ידי תשלום מס הוא, " הג'יזה " – באלג'יריה הסתכמה הג'יזה בעת הכיבוש הצרפתי, ב 336.000 בוג'ו ששולמו בשיער של 7000 בוג'ו בשבוע, ובכל שבוע היה ראש האומה היהודית מביא אותה לפחה במוצאי יום החמישי לפני שקיעת החמה.
וכך כתוב בקוראן בסורה התשיעית " ההצהרה " בפסוק 29. " הילחמו באלה שניתן להם הספר לפניכם, שכיום אינם מאמינים באללה, גם לא ביום האחרון, שאינם אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם נוהגים לפי הדת האמיתית ( הילחמו בהם ) עד שייכנעו וישלמו לכם את הגִ'זְיָה במו ידיהם, בעודם מושפלים " – כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים ( אהל אל-דימה ).
עם הזמן בדו בעלי ההלכה של האסלאם מדמיונם ברית נאמנות ( עאהאד ) או חוזה הגנה ( ד'ימה ), שלפיהם קבעו, אחת ולתמיד, את הזכויות ואת החובות של הד'מי בתוך החברה המאמצת אותו. בעלי ההלכה של החוק הציבורי, ובפרט מווארדי, עתידים היו לנסות ולהגדיר בדיוק אותם " מנת זכויות ", כביטויו של לוּאי גארדֶה, שאותה נתן או העניק האסלאם לד'מים.
יחסו של מוחמד ליהודים היה שונה מאוד בשתי תקופות נבדלות בחייו. מוזר הוא גם שכעבור ימים רבים ידע מתקן דת אחר, לוותר, אותה התפתחות, באותו נושא. בראשית דרכו חשב מוחמד שיוכל להעבירם לדת החדשה, דת האסלאם, והעתיר עליהם דברי שבח והלל. לימים, משאבדה תקוותו שייספחו אל דתו, תקף אותם בגלוי, טפל עליהם עוונות קשים מאין כמותם והועידם לייסורי שאול.
הרי לנו כמה מן הדעות הללו, שבאסלאם עדיין שמור להן תוקף של אמת ממרום : היהודים המתנגדים התקיפים ביותר ( ה, 85 ) , הטלנו ביניהם איבה ושנאה, ( ה, 69 ) משתוקקים הם לחיים יותר מכל אדם אחר , ( ב, 90 ), מאשימים אותם, שהוציאו על הבתולה מרים דיבה קשה, ( ד, 155 ) לא יעניקו לשום אדם אפילו גלעין של תמר, ( ד, 56 ).
נוסף על כך הם מזייפים את כתבי הקודש, ואין זה הקטן בפשעיהם, לפי שזיוף זה מאפשר להם למנוע מן הנביא ומן הקוראן את האמונה המגיעה להם ( ב, 98 – ד, 48 ) , יש בתוכם המאמינים לנביא ויש בתוכם המתרחקים ממנו, אבל אֵשׂהּ של גיהינום תהיה להם עונש הולם על חטאיהם. משום שזייפו את הכתובים, צפוי להם עונש ( ד, 184 -185 ) , כן גם אסור לבוא עימהם בקשרים אינטימיים, שכן כופרים אלה ודאי יפיקו מכך תועלת וישחירו את המוסלמים, לפי שמנוי וגמור עימם להביא עליהם אובדן.
הקוראן ממנו לוקחו מובאות אלו, יש דברים רב משמעות עוד יותר, כבר התגלתה שנאתם ביוצא מפיהם, ואשר כמוס בלבם עוד גדול יותר ( ג, 114-115 ). הסורה האחרונה בקוראן, שראוי היה להביאה כאן במלואה, יש בה סיכום החסדים, שגמל אלוהים לישראל וכן סיכום הפשעים וכפיות הטובה של ישראל כלפי אלוהיו. תמצאם משתוקקים לחיים יותר מכל אדם אחר, ואף יותר מעובדי אלילים, האם מדי כרתם ברית יפירה חלק מהם ? לא כי רובם אינם מאמינים.
אף על פי כן אין להגזים במשקלם של פסוקים אלה, שבסיכומו של דבר הם קיצוניים פחות מפרקים רבים בתנ"ך גופו, כולנו מכירים את חמת הזעם של תוכחות הנביאים. אבל, בגלל המבנה האחדותי של האסלאם, בו הדת והמשפט חד הם, הוליכו פסוקי הקוראן למסקנות משפטיות, שהכבידו רישומן על מצבם של היהודים.
הקוראן מבדיל בין מאמינים לכופרים, אלה האחרונים חייבים להעלם כליל מן הקריה המוסלמית, לבל יטמאוה, אבל בין המאמינים לכופרים קבע מוחמד מקום לסוג השלישי של בני אדם, אהל אל-כיתאב, עם הספר, אלה שקיבלו את ההתגלות האלוהית, מאמינים אנו באללה, במה שהורד לנו ובמה שהורד לאברהם, לישמעאל, ליצחק, ליעקב ולשבטים, ובמה שנתגלה למשה וישוע והנביאים ומריבונם. אין אנו מבדילים ביניהם, ואנו מסורים רק לאללה .
עוטר אור " י קורותיו של אור החיים הקדוש, תורתו, הנהגתו, קדושתו והשפעתו
קורות הרב והנהגותיו
משפחת בן עטר
משפחת בן עטר מקורה ביהדות ספרד והגיעה למרוקו עם המגורשים.
במשפחה זו נתקלנו בשלוש קהילות בפז, בסאלי ובמראכש.
בפז – נודע לשם ולתהילה הרב יהודה בן עטר, ״רבי לכביר״, מוהריב״ע, בעל שו״ת נודע בקדושתו ועליו מסופר שכאשר יצא עם תלמידיו לדרך ונתקלו באריה זועם, הוציא את ברית קודשו והבריח את האריה, כששאלוהו תלמידיו לפשר המעשה המוזר, ענה להם שהוא, כיעקב אבינו, לא פגם בבריתו ולכן מקדושת בריתו, ברח האריה.
קדושת הברית היתה אצלו כקדושת התפילין בהם נאמר ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״.
על ציון קברו מופיעה דמות אריה עם הסיפור הידוע שרבי אליעזר דאבילא ישב בחדרו וברוב עיונו וחכמתו השיג על פסק הלכה של רבי יהודה בן עטר. לפתע הגיחה לעברו דמות של אריה מבעית, רבי אליעזר ברח אל רבותיו ובבהלה שאלם לפשר הענין. הם שאלו אותו במה עסק באותה עת וכשענה שחלק על מוהריב״ע, ענו לו, בוודאי, חלקת על ״גור אריה יהודה״ ולולא תורתך, לא היית ניצל.
בסאלי התגורר רבי חיים בן עטר הקדמון, (א) הזקן. איש שנודע בחכמתו ובמידותיו הטהורות. כאדם פרוש מעניני העוה״ז, ישב ולמד תורה כל היום וכל הלילה והעמיד תלמידים הרבה ובראשם את נכדו רבי חיים בן עטר – אוהחה״ק.
נכדו כתב עליו בהקדמה ל״חפץ ה׳״:
״ישבתי ללמוד תורה לפני מו״ר, אדוני זקני, הרב המפורסם אשר נודע בשערים שמו המפואר, החסיד העניו כמוה״ר חיים אבן עטר זלה״ה, אשר מימיו שתיתי מיום היותי, לשאוב מדרכיו הטובים… לא עבר עליו חצי הלילה, אפילו לילי תמוז, מלקום ולספוד כאישה אלמנה על חרבן בית אלוקים בבכי גדול, ולהשלים הלימוד עמי ועם כיוצא בי מיוצאי חלציו… וראיתי דבקותו בו יתברך, שאפילו בשעת טרדתו לא נמנע מלהביט בספר המקרא וממנו למדתי קצת מעשים כטיפה מן הים״.
כן מתאר נכדו הדגול את היסורים שעברו עליו והגלויות מעיר לעיר ובכל מקום שגלה, גלתה עימו השכינה, מושב ביה״ד. רבי חיים בן עטר הקדמון למד תורה משני שדרי״ם, מחכמי ארץ ישראל רבי אלישע אשכנזי ורבי חייא דייאן.
כאן המקום לצאת חוצץ כנגד נבערים מדעת שדיברו סרה ברב הקדוש. משום שלמד תורה אצל רבי אלישע אשכנזי אביו של נתן העזתי, נביאו של שבתאי צבי, היו שחשדו ברבי חיים בן עטר, שגם הוא נתפס לשבתאות וכראייה לדבריהם כתבו שלא מצינו בכתובים שהוא יצא כנגדם.
זו בוודאי לא ראיה, משום שרבי חיים בן עטר, היה צדיק פרוש, שלא השאיר דברים בכתובים ונסתגר ב־ד׳ אמות ההלכה והשורש לא יכזב.
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….נוסח הכתובה המסורתית בדורות הראשונים בארפוד ובתאפילאלת.
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
נוסח כללי של שטר הנדוניה.
זאת נחלת כלתא בתולתא דא – זאת הנדוניה של הכלה הבתולה הזו – פלונית בת פלונית דהנעלת – שהכניסה – מבית אביה לבית בעלה פלוני בן פלוני י"ב מלבושים וי"ח פרנק, אצעדה עשרים אלף פקרנק, צמיד שלושים אלף פרנק, טבעת ט"ו אלף פרנק וכו….סך הכול עיקר ותוספות חמש מאות אלף פרנק, ונכנס הכול לרשות הבעל הנ"ל וזקפן עליו במלווה ורשו וכו… – וקיבלן על עצמו בתורת מלווה ונכנס הכול מיד הבעל הנ"ל בקניין של משיכה וכו…ובכל שריר ובריר וקיים.
וחותמין שני עדים או הסופר ועד ( ובתקופה האחרונה גם הבעל מצרף את חתימתו ) שטר הנחלנ כולל חמישה חלקים המופיעים ברף.
חלק א. כותרת השטר המודיעה על הנדוניה שמכניסה הכלה לחתן, תוך ציון שמה ושם אביה וציון שם החתן ושם אביו.
חלק ב. רשימת הפריטים. כל פריט נרשם בנפרד, שם הפריט וערכו המספרי.
חלק ג. סך הכול עיקר ותוספות של כל הפריטים
חלק ד. הצהרה והתחייבות הבעל בביטחונות ובאחריות לנכסים.
חלק ה. חתימה שנע העדים או עד אחד וסופר.
הנה מבנה שטר הנחלה וחלוקתו לסעיפים המפורטים לדוגמה.
חלק א. זאת נחלת פלונית בת פלוני מבית אביה לבית בעלה פלוני בן פלוני.
חלק ב. רישום כל פריט וערכו הכספי כולל תוספת שליש פריט א ), י"ב מלבושים י"ח פרנק כולל השליש. אצעדה עשרים אלף פרנק, צמיד שלושים אלף פרנק, טבעת ט"ו אלף פרנק.
חלק ג. סך הכול עיקר ותוספת חמש מאות אלף פרנק
חלק ד. ונכנס הכול לרשות הבעל הנ"ל וזקפן עליו במלווה ורשו וכו…
חלק ה. חותמים העדים. הועתק לפורום
נוסח הכתובה המסורתית בדורות הראשונים בארפוד ובתאפילאלת.
יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת.
בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה בשלישי בשבת בכך ובכך לחודש פלוני שנת כך וכך לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני בית כאן במתא סג'לסאמא דעל נהר זיו מותבה.
איך השם הטוב החתן ונכבד… פלוני בן פלוני הידוע הן ( שם המשפחה ) אמר לה לכלתא בתולתא דא פלונית בת פלוני הידוע הן…. הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסעייתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויניבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא.
וצביאת פלונית בתולתא והוות ליה לפלוני חתנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם ( כמו שכתוב בשטר הנדוניה )דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזקקים מן המטבע היוצא בזמן.
ודא נדוניה דהנעלת ליה פלונית כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.
ואפילו מגלימא דעל כתאפי.
עד כאן נוסח הכתובה, ואין חותמים בה עדים ולא חתן ולא סופר. נוסח זה מצוי בכתובות בארפוד עד תחילת 1948.
החתונה היהודית המסורתית במרוקו מאת יוסף שיטרית ואחרים
החתונה היהודית המסורתית במרוקו
אוניברסיטת חיפה 2003
מקדם ומים כרך ח
מאת יוסף שיטרית ואחרים
סיווגם ותיאורם של טקסי החתונה היהודית המסורתית
דרך תפקודם הסמלי בהביטוס החברתי ותפיסתם כזורֵי אור ומשמעות על הקיום האנושי ועל המציאות היומ־יומית, כמשחזריה של המציאות ואף כיוצריה, טקסי החתונה המסורתית מסדירים עניין מורכב בחיים האישיים והקהילתיים כמו עניין הנישואין. הם מעצבים ומקבעים עמדות, תדמיות, מעמדות ותהליכים במקטע מרכזי זה של החיים החברתיים, וממסדים חלקים שונים מן הפעלה. אולם גם אם טקסי החתונה מכוננים את מעמד בני הזוג החדש ומקבעים אותו ברשומות הקהילה אין הם בעלי מעמד דומה ואין הם מתחלקים שווה בשווה בין ענייניה ואישיותה של הכלה לענייניו ואישיותו של החתן. יתר על כן, חלק ניכר מן הטקסים הנוגעים לחתן קשורים לביקוריו המוסדרים בבית הכלה לפני בואה של הכלה לביתו וליוויו בידי פייטנים, קרובי משפחה ושושבינים, ובכלל זה עריכת טקס החופה והקידושין בבית הכלה בקהילות שמנהגי המגורשים השפיעו על מנהגיהן.
הטקסים המיועדים לכלה כוללים את טקסי ההכנות הכלליות הנוגעות לחתונה כולה לפני תחילת החתונה, במו רכישת המערכים הדרושים, ולאחר תחילתה, כמו שחיטת הפר, הכנת התבשילים ודאגה לאורחים, פעולות המתנהלות גם בבית החתן. עבור הכלה כללו טקסי החתונה המסורתית הכנת הנדוניה, סידורה, הצגתה, רישומה והעברתה לבית החתן; ביקורי השושבינות וטיפולן הנמרץ בה; השירים שהן שרות לה או אתה והמשחקים שהן משחקות אתה, ובכללם משחקי הנדנדה; הרחצה של הכלה בבית והטיפול בשערותיה ומריחתן בחינה בנוכחות חברותיה וקרובותיה; יציאתה למקווה והטבילה במקווה; איפורה והלבשתה לפני יציאתה לבית החתן; יציאתה בתהלוכה מרשימה לבית החתן כשפניה עצומות או כבושות באדמה; הצגת בתוליה; ולאחר מכן החזרה לבית הוריה שבוע לאחר נישואיה בקהילות שונות.
אשר לחתן, עיקר הטקסים הנוגעים לו אישית בתורת חתן מתנהלים בבית הכנסת בתפילות החגיגיות שעורכים לכבודו בשבת שלפני החתונה ובשבת שלאחריה, או בביתו כשבאים להתפלל אתו ערבית של מוצאי שבת שלפני החתונה וערבית של שבת חתן. כל פעם שהוא סר לבית הכלה כדי להשתתף בטקסים המגוונים הנערכים אצלה מלווים אותו פייטנים לרוב. בשבת שלפני החתונה כשבאות חברותיה של הכלה לבקרה גם הוא בא לבקר בביתה בלוויית שושביניו; שם עורכים לו בקהילות שונות את טקס המלקות המבוים כדי שהכלה או אמה ירחמו עליו ויצילו אותו מידי תוקפיו. במוצאי אותו יום הוא בא בליווי שושביניו וקרוביו לעשות את ההבדלה בבית הכלה, ובקהילות דרום־מערב מרוקו גם כדי להשתתף בטקס הכנת השמרים. הוא נוכח גם במסיבת ליל החינה שעורכים בבית הכלה, ובקהילות שהיו תחת השפעת המגורשים גם בטקס הקידושין. בבית החתן נערכים טקס כתיבת הכתובה ורישום הנדוניה בידי סופרי בית הדין או בידי הרב המקדש, וכן טקס התספורת והלבשת החתן. בקהילות שונות נהגו השושבינים לקנטר אותו לפני עריכת החופה על שעזב את עולם הרווקים והצטרף לקהל הנשואים. אחרי שהכלה מגיעה לבית החתן כל הטקסים המתנהלים שם נוגעים לשניהם, פרט אולי לטקס הצגת הבתולים, הנוגע במישרין לתומתה של הבלה ולכבודה ולכבוד משפחתה.
סיווג טקסי החתונה היהודית המסורתית, כמו סיווג כל מכלול מאורגן של טקסים ושל ישויות כלשהן, תלוי במערך הקריטריונים שהמתבונן מפעיל על הנתונים המוצבים לפניו, והטקסונומיה שלהם משתנה בהתאם. ניתן למשל, כפי שעשינו זה עתה, למיין אותם לטקסים הנוגעים לכלה ולביתה ולטקסים הנוגעים לחתן ולביתו. מיון אפשרי אחר של טקסי החתונה המסורתית במרוקו יביא בחשבון את הטקסים הרשומים בהלכה ובחיים היהודיים המסורתיים בכל קהילות ישראל לעומת הטקסים המקומיים השאובים מן הסביבה הערבית־המוסלמית, מן הסביבה הברברית ומן הסביבה הספרדית, כפי שהוער על כך כאן וכפי שנראה להלן. אולם כדי להבין את תפקודו של כל טקס וטקס ביחס ליתר הטקסים ולמערכת שכוללת אותם ולעמוד על מעמדו ותפקידיו החברתיים־התרבותיים השונים אין מנוס אלא לקבוע פרופיל אחיד ומובחן בו בזמן לכל טקס וטקס ממערך הטקסים של החתונה המסורתית (כמו של כל מערך טקסים אחר, יהודיים ולא יהודיים). למטרה זו נקבעו כאן עשר תבוניות מבחינות, שפירוטן עשוי לתאר כל טקס וטקס בנפרד ולייחד אותו ביחס לטקסי החתונה הנוספים. תבוניות אלה הן:
א. מקורו של הטקס – האם זה טקס יהודי מקורי או יהודי מסורתי או שאול מן הסביבה הקרובה;
ב. תכלית הטקס מבחינת העיסוק או מקטע הקיום האנושי שהוא מתייחם אליו, בין שמקטע זה קיים בנפרד ובין שהוא חלק ממערך שלם של טקסים;
ג. מעמדו של הטקס במערך הטקסים הכוללים אותו(כאן טקסי החתונה) או במערך הטקסים הקהילתי הכללי(אם הוא נפרד);
ד. זמנו ומקומו של הטקס בפי שנקבעו בקהילות השונות;
ה. המשתתפים בטקס – בני המשפחה והקרובים או קהל של מוזמנים ואחרים;
ו. מהלך הטקס, ובכלל זה שרשור המרכיבים והפעולות שהוא כולל מראשיתו ועד סופו וכן טקסי משנה הנערכים במסגרתו או המלווים אותו;
ז. השיח המלווה את הטקס, ובמיוחד השיח הקבוע בצורת שירים וטקסטים מיוחדים;
ח. טקסים מקדימים שהם תנאי או הכנה לקיומו של הטקס וטקסי המשך הממשיכים אותו;
ט. משמעותו של הטקס מבחינות שונות, הן פנימיות לתרבות או לקהילה המקיימת אותו הן חיצוניות ומבוססות על שיקולים נוספים;
י. התמורות שחלו בטקס ובמרכיביו השונים לאורך הדורות.
מפאת קוצר היריעה לא נתאר כאן את כל עשרות הטקסים שהתקיימו בחתונה היהודית המסורתית במרוקו. המעוניין יוכל למצוא מידע עליהם הן בפרקי הספר השונים הן במקורות ובמחקרים נוספים המוזכרים בהם. נסתפק באן בשני טקסים בעלי מעמד שונה ומקור שונה בקהילות היהודיות במרוקו. באחד מהם – טקס הטבילה במקווה – נדון כאן. בטקס השני, טקס החינה, נעסוק בפרק קצר נפרד שיעלה גם את עניין התחדשותו ודפוסיו החדשים ההולכים ומתגבשים בארץ.
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל יוסף שטרית
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל
יוסף שטרית
מקדם ומים כרך ט'
טקסי החינה השונים היו אירועים מרכזיים בחוויות החתונה הרבות והתכופות שנגעו להכנתה של הכלה לפרדתה מבית הוריה ולחיי הנישואין שלה. הם קבעו בעצם את סדר יומם של בני משפחת הכלה ושל הכלה עד ליציאתה לבית החתן. לאחר טקס האזמומג היה על הבלה לשמור את התחבושת המכבידה שעטפה את שערה למשך יום או יותר (עד שבעה ימים), לפי מנהג הקהילה או המשפחה, ובכלל זה בלילה. את התחבושת הורידו לה לפני טקס החינה הגדולה, ושטפו אז היטב את שערה משרידי החינה והביצה ורחצו אותה לפני הלבשתה בבגדים מפוארים, בחליפה הגדולה – אלקסואה אלכבירה – ברוב הקהילות העירוניות והעירוניות למחצה. לאחר טקס החינה הקטנה וטקס החינה הגדולה נהגו חברותיה של הכלה ונשים נשואות בפעם הראשונה ואימהות לילדים – אל־מזואראת -או הנשים המבוגרות שטיפלו בה ובחינה שלה ללון אתה בחדרה תוך ביצוע שירים, חידת חידות ומשחקים כדי להגן עליה מפני מזיקים ורוחות. בקהילות שונות לווה החתן לביתו בידי פייטנים אחרי טקס החינה הגדולה עם מנחה שכללה מגשים של מטעמים שנועדו לו ולחבריו. ארוחת לילה זאת שאכל עם שושביניו שימשה לו גם סעודה מפסקת לצום שצם ביום חופתו. באותו הזמן חולצה הכלה מתחבושת החינה שעטפה את ידיה, ובקהילות רבות אף את רגליה," ומשרידי עיסת החינה כדי שתוכל לסעוד את לבה ותתבונן לצאת לטבילה במקווה.
משמעותם של טקסי החינה
כפי שעמדתי על כך בפרק המבוא משמעותם של טקסים מסורתיים, עתיקי יומין, אינה חד־ממדית ואינה יציבה כלל, אלא משתנה ומתגבשת מחדש בהתאם לתקופה, למשתתפים בטקס ולזרמים הרעיוניים שלהם. גם שימורם או שחזורם של הטקסים עם התנועות, הפעולות והתרחישים שמייחדים אותם בהקשרים חברתיים ותרבותיים חדשים אינו ברוך באופן אוטומטי בשימור משמעויותיהם ומסכת פרשנותם העממית או המלומדת. ייחוס משמעות להתנהגות חברתית (ואף אישית) כלשהי גמיש הרבה יותר מביצוע ההתנהגות עצמו, שכן פעולה פרשנית זאת תלויה תמיד במתבונן או בחווה הישיר של האירוע וברשת הסמיוטית הטבעית או המקצועית העומדת לרשותו, שעה שההתנהגות עצמה כבולה לרוב לכללים המסורתיים שהתגבשו ונקבעו במסגרת ההביטוס הקהילתי. כל פרשן טבעי או מקצועי כזה מפעיל את המסננים התרבותיים והסמיוטיים האישיים שלו כדי להעניק פרשנות לאירוע שהיה מעורב בו.
במקורם נשענו טקסי החינה השונים על האמונות בסגולות החיטוי, הריפוי והקישוט של תכשיר החינה שהתקבל מאבקת החינה שנמהלה במים או במי בושם ועל האמונות המגיות שהתפתחו על יסוד זה. תרבותן הסינקרטית של הגשים היהודיות במרוקו(במו ביתר הקהילות היהודיות שתרבות הנשים היתה בהן בעיקרה תרבות בעל פה) השאירה מקום חשוב לאמונות אלה אם מתוך מודעות מלאה לאמונות המגיות ולעצמתן ואם מתוך שגרה וקבלת המנהגים כהווייתם.
על אמונות מודעות ובלתי מודעות אלה הולבשו אירועי אירוח ואירועי שמחה ועצב שנגעו למעורבותם האישית הישירה והעקיפה של המשתתפים באופן פעיל באירועי החתונה, ובראש וראשונה הבלה והחתן ובני משפחותיהם. עבור אלה משמעות טקסי החינה קיומית קודם כול וכרוכה בחוויות המידיות שהם חווים לקראת הטקסים ובעיצומם של הטקסים וכן ברישומן של חוויות אלה בזכרונם ואולי אף באישיותם. גם החוויות המצטברות תוך כדי ההשתתפות הפעילה בטקסים אלה מגוונות ביותר ונוגעות לתחושות האישיות של הכלה והחתן הזוכים בימי החתונה לטיפול אמפתי וחברתי נמרץ ביותר מעד בני משפחותיהם וחבריהם; לערכי האירוח ולהמולה המתוחה שמלווה את האירוח של קרובי משיפחה, ידידים וחברים; לרשמים מן הפאר וההדר היחסיים או המיוחדים שהתלוו לטקסים המרכזיים; וכן להתנהגות המסורתית המתבקשת מן המעורבים באירועי החתונה על פי ההביטוס הקהילתי, במו, למשל, עצימת עיניה של הבלה במשך כל טקס החינה הגדולה בקהילות רבות
2.10 התמורות שחלו בטקסי החינה
עם חדירת המודרניזציה לקהילות היהודיות העירוניות במרוקו, הן כתוצאה מפתיחת רשת בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי״ח) בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 הן בתוצאה מן הנוכחות המסיבית, הצבאית והתרבותית של צרפת ושל ספרד אחרי הטלת הפרוטקטורט שלהן ב־1912, החלו להשתנות מסגרות ארגוניות שונות ובן התנהגויות מסורתיות רבות בקהילות אלה. הסיבות לתמורות אלה רבות ומגוונות. ניתן למנות ביניהן את הנאורות החדשה שרכשה לה אחיזה בקרב חוגים חברתיים שונים עקב הידע החדש שנרכש בבתי הספר והביא לשינוי דעות, אמונות ועמדות; את המפגש עם התנהגויות תרבותיות אחרות, אירופיות בעיקר, שנחשבו בעיני הנאורים החדשים .יוקרתיות יותר וראויות יותר, ואת החיקוי של התנהגויות אלה שנבע מכך; את האפשרויות החדשות לצריכה תרבותית ולקיום חגיגות מחוץ לכותלי הבתים הפרטיים עקב פתיחתם של אולמות אירועים ואולמות בידור. אולם כל עוד שמרו הקהילות על רוב אוכלוסייתן היהודית המקורית, על הארגון ועל המבנה החברתי המסורתיים שלהן, לא חלו זעזועים רבים בהביטוס התרבותי ובחיים החברתיים התרבותיים שהתנהלו לאורו. התמורה העיקרית בשלב מוקדם זה הביאה בעיקר לעריכת חגיגת החינה הגדולה ולקיום הארוחה החגיגית שלאחר החופה והקידושין באולם אירועים שמחוץ לבתים הפרטיים כדי לארח מספר גדול יותר של מוזמנים. כמו כן התחילו לערוך את טקס החופה והקידושין בבתי כנסת במקום בבית החתן(ברוב הקהילות) או בבית הכלה (בקהילות שהתקיימה בהן השפעת המגורשים).
תמורות עמוקות יותר התפתחו בקהילה הגדולה ביותר, שהלכה ותפחה מתחילת המאה ה־20 עד לשנות החמישים ועברה מאלפים ספורים של יהודים לכ־75,000 יהודים, היינו ב־10% מאולוסייתה של העיר. המדובר בקהילת קזבלנקה, שממשל הפרוטקטורט הצרפתי החליט לבנות בה את הנמל העיקרי של מרוקו ולהפוך אותה לעיר מטרופולין כלכלית שתוביל את הפיתוח הכלכלי של מרוקו. באן חברו גורמים שונים לשינוי משמעותי בהביטוס הקהילתי של הרבבות. בין גורמים אלה ניתן לעיין את צפיפות הדיור של היהודים שהיגרו מקהילות הדרום ובמיוחד מן הקהילות הכפריות ואיבדו מניה וביה את היציבות התרבותית של קהילותיהם המקוריות; את פיזור הקהילה היהודית בשכונות שונות והמרחק שנוצר בין בתי היהודים, ובמיוחד בין בתי היהודים המבוססים; את עלייתה של שכבת בעלי אמצעים ובעלי תפקידים חשובים מקרב בני הקהילה הודות לאפשרויות הכלכליות, להזדמנויות החדשות ולקרבתם לחוגים האירופיים, שנהנו ראשונים מפיתוח כלכלי זה ונמצאו אתם במגעים עסקיים או מקצועיים; וכן את הצביון המודרני שהטביעו החוגים האירופים על החיים החברתיים והתרבותיים של שכבת בעלי האמצעים בעיר." כתוצאה מכך התחילו להצטמצם טקסי החתונה ואירועי החתונה המסורתיים, וביניהם טקסי החינה השונים, כך שנשאר בעיקרו של דבר טקס החינה הגדולה וטקס החופה והקידושין. בעלי האמצעים גם ערכו החגיגות שעטפו טקסים אלה מחוץ לבתיהם הפרטיים. גם מנהג היהודים יוצאי אירופה ויוצאי אלג'יריה הרבים יחסית שהתיישבו בקזבלנקה ונהגו לקיים את טקס החופה והקידושין בבית כנסת מרכזי שימש מודל לחיקוי עבור בני הקהילה המבוססים.
התמורות העמוקות ביותר במנהגי החתונה המסורתית של יהודי מרוקו התחוללו לאחר התפזרות הקהילות היהודיות ברבע השלישי של המאה ה־20 והגירת בניהן או עלייתם לישראל, לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות באירופה ובאמריקה. בארצות מגוריהם החדשות ניתק בבת אחת הקשר המידי והמכונן עם ההביטוס התרבותי הקהילתי של המשפחות, ניתקו הקשרים המשפחתיים המסועפים שקיימו את אורחות המשפחה הרחבה ובוטלו בבת אחת כל הרשתות החברתיות-השיחיות המסורתיות שתמכו באירועי החתונה המסורתיים ואפשרו את עריכתם על פי ההביטוס הקהילתי .
Lod , Israel- 5726 -1966
Lod , Israel- 5726 -1966
Le marie – David Avraham fils de Makhlouf fils de Mordekhai Attias
La mariee – Nitsa – vickie fille de R.Chlomo-Hai fils de R.David fils de R.Yossef Knafo
Note – La mariee est descendante des martyrs d'Oufrane. Les mariesayant perdu leur ketouba originale ont commande, a l'occasion du vingtieme anniversaire de leur mariage, une nouvelle ketouba qui leur a ete remise et signee devant temoins en 5750
Temoins – Binyamin Assoe et Barry Meyer Orkin
Artistes – Shira et Asher Knafo 46/54, TEMPERA SUR PARCHEMIN
Scribe – R.Yossef Elbaz
Remerciements – Vicky et David Attias, Lod, Israel
תולדות היהודים בארצות האסלאם-מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי
תולדות היהודים בארצות האסלאם
חלק ראשון
העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה
מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי
עורך שמואל אטינגר
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל
ירושלים – תשמ"א
כאמור, במאות ה־16 וה־17 נרקמו קשרים כלכליים, ובהמשך הזמן גם מדיניים, בין ארצות אפריקה הצפונית לבין מעצמות אירופה. בתהליך זה החלו ספרד ופורטוגל, ובמרוצת השנים הצטרפו אליהן הולנד, איטליה, אנגליה, צרפת, הקיסרות ההאבסבורגית ומדינות גרמניות אחרות. קשרים אלה הלכו ונתהדקו במאות ה־18 וה־ 19.
מעצמות אירופה ניצלו את חולשתו של ״האיש החולה״ — כפי שנתכנתה האימפריה העות׳מאנית החל בתקופת הירידה במאה ה־17 — לביצור מעמדן בשטחי הקיסרות. תחילה נעשה הדבר באמצעות הקפיטולציות. הקפיטולציות היו הסכמים שהעניקו למעצמות האירופיות זכות שיפוט בלעדית על נתיניהן שישבו באימפריה, וכן זכויות מיסחריות בה. עוד במאה ה־16 קיבלה צרפת זכויות נרחבות על־פי הסכמים שנכרתו עם הסולטאן, וכן נקבע, שמעצמה זו תיחשב למגינה על כל נתיני ארצות הנוצרים ברחבי האימפריה. על־פי כללים אלה היו כפופים לצרפת כמעט כל היהודים ה״נוצרים״, או ה״אירופאים״, או ה״פרנקים״ (במקורות ״פרנקוס״ = חופשים, בגלל מעמדם), כלומר היהודים שמוצאם היה מארצות אירופה(או ארצות הנצרות).
החל במאה ה־17, וביתר שאת במאות ה־18 —19, ניתנה חסות דיפלומטית גם לנוצרים וליהודים תושבי מדינות המגרב, שהעניקו שירותים כלכליים או קונסולריים למעצמות אירופה, כגון סוחרים, ספקים, פקידים ומתורגמנים. רבים רכשו חסות זו מן הקונסולים הזרים תמורת כסף. התפתחות דומה חלה במארוקו בסוף המאה ה־18 והגיעה לשיאה בשלהי המאה ה־19.
החל בראשית המאה ה־19 נפלו ארצות אפריקה הצפונית בזו אחר זו קורבן
היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים
לשאיפות ההתפשטות הקולוניאלית של המעצמות, על כל האינטרסים הצבאיים, המדיניים והכלכליים הכרוכים בהן. אלג׳יריה נכבשה בידי צרפת עוד בשנת 1830, ואילו יתר ארצות המגרב נכבשו בתקופת השיא של התפשטות האימפריאליזם האירופי, החל ברבע האחרון של המאה ה־19.
לסיכום — במשך כל התקופה הנדונה, היו ארצות אפריקה הצפונית נתונות במאבק כפול: מחד גיסא, התנהלה מערכה פנימית בין השלטון המרכזי של כל אחת מן הארצות לבין כוחות מקומיים כמו ראשי שבטים, קורסארים וקציני צבא שכירסמו בסמכותו, מערכה שתוצאתה היתה רפיון מדיני, במיוחד במארוקו, באלג׳יריה ובמצריים; מאידך גיסא, הפך המגרב לזירת מאבק בין מעצמות אירופה, שהחל במאה ה־19, ובייחוד בסופה, ביקשו להשתלט כליל על כל האיזור. תהליכים אלה קבעו את גורלן המדיני של ארצות האיזור ונתנו אותותיהם בהתפתחות הקיבוצים היהודיים שבתוכן.
ב. דפוסיה הדמוגראפיים של יהדות אפריקה הצפונית מגירוש ספרד ועד המאה ה־19
התגבשותו והתפתחותו של הקיבוץ היהודי באפריקה הצפונית ראשיתו של היישוב היהודי באפריקה הצפונית בימים קדומים. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצריים בימי בית־ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים סמוך לתקופה זו. ישוב זה הלך וגדל בתקופת בית־שני, והתרחב במיוחד בימי הכיבוש הערבי במאה השביעית, להוציא היישוב במצריים, שהלך ונתמעט במרוצת הדורות, ובלוב (קיריני), שבה ירד מיספר היהודים לאחר תקופת הפריחה שבימי הרפובליקה הרומית וראשית הקיסרות.
החל במאה ה־15 כונו יושבי הקהילות היהודיות הוותיקות בשם מוסתערבים (המשוערבים — דוברי ערבית או מושפעים מן התרבות הערבית). ראשוני המשתמשים במושג זה היו יהודים שהגיעו מאירופה למצריים, ארץ־ישראל וסוריה. גם בתוניסיה כונו התושבים הוותיקים בשם זה. אך הם נודעו גם כ׳׳תושבים״ או ״מוריסקוס״ (כינוים של המוסלמים בספרד, ושל תושבי המגרב בפי הספרדים). בקרב ״התושבים״ שמרה קבוצת היהודים ה״ברברים״ (כך הם מכונים בספרות ההיסטורית, אך בלשון הדיבור נקראו בשמות שונים, כגון ״שלוח״ במארוקו) על סימני היכר חברתיים ותרבותיים. קבוצה זו היתה נתונה להשפעה מיוחדת של תרבות שכניהם הברברים, אלה תושביה הקדומים של אפריקה הצפונית, שקיבלו עליהם אומנם את האיסלאם, אך המשיכו לשמור על מסורותיהם הדתיות והחברתיות הקדומות עד ימינו.
בתקופת כיבושי האיסלאם הגיעו קהילות ישראל באפריקה הצפונית לפריחה גדולה. הן הקימו הנהגה משלהן, יצרו מוסדות־קהילה מפותחים והטביעו חותמן על כלל ישראל בתחום ההלכה, ההגות והמדע. רדיפות ה״מייחדים״ (אלמווחידון — תנועה דתית ושושלת שליטים מוסלמים, ששלטה באפריקה הצפונית ובספרד במאות ה־12 —13) פגעו קשות בקהילות אלו וניכרו בהן סימני ירידה. אולם החל במאה ה־14 ניתוסף לקהילות היהודיות באפריקה הצפונית יסוד שהביא להתפתחות מחודשת: בעוד שקודם לכן היתה התנועה בין המגרב ואירופה דו־סיטרית — יהודים עברו מאפריקה הצפונית לאירופה ולהיפך — הרי בעקבות הרדיפות הגוברות נגד היהודים באירופה, התחוללה התנועה בכיוון אחד: גלים של מהגרים הגיעו מאירופה והשתקעו במדינות המגרב.
א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19
כידוע, ירדה פורענות על יהודי ספרד בשנת 1391 (קנ׳׳א), כמאה שנה לפני הגירוש הגדול. פליטים רבים הגיעו אז לאפריקה הצפונית. גל זה מצא מיפלט בעיקר בערי אלג׳יריה. הם הפכו את אלג׳יר למרכז רוחני ידוע בימים ההם, והטביעו שם את חותמם ברציפות על חיי הקהילות הגדולות, עד המאה ה־19.
לעומת זאת, התיישבו רוב מגורשי ספרד משנת 1492 ואילך במארוקו ובמצריים, ומעטים בלבד הגיעו לארצות אפריקה הצפונית האחרות, ארצות שהיו נתונות במאבק ממושך עם ספרד — אוייבת נפשם של היהודים. המגורשים לא זכו ליחס לבבי במיוחד בבואם למארוקו. גרמו לכך ההבדלים הרבים בין ה״תושבים״ לבין ה״מגורשים״ — הבדלים במסורת, בהליכות חיים, בשפה, בלבוש ועוד. ה״תושבים״ נהגו תחילה מתוך עליונות ב׳׳חדשים״, אך במשך דורות ספורים למדו הוותיקים להכיר בתרומתם הרבה של החדשים לתחיה הרוחנית ובערכם של דפוסי ההתארגנות החברתית שהביאו איתם. השפעתם במצריים ניכרה עוד יותר. שם עמדה הקהילה היהודית בסוף השלטון הממלוכי על סף כיליון ממש: מיספר היהודים הלך והידלדל והיישוב הצטמצם לעיר הבירה בלבד — קהיר. בואם של ה״ספרדים״ הפיח רוח חדשה בקהילות ישראל במצריים. גם אלה שהגיעו לטריפוליטניה אחרי הכיבוש העות׳מאני בשנת 1551 גרמו לתסיסה רוחנית, חברתית וכלכלית.
במאה ה־17 הגיע גל שלישי של מהגרים יהודים לאפריקה הצפונית. גל זה היה שונה באופיו משני הגלים הקודמים. עיקרו היו אלה שמלכתחילה התיישבו בליוורנו שבאיטליה, או כאלה שהיגרו לליוורנו במאה ה־16 מאפריקה הצפונית, ועם התמעטות האפשרויות הכלכליות בעיר זו בגלל המיספר הרב של מהגרים שנתקבצו בה, עברו בחלקם לאפריקה הצפונית ובמיוחד לתוניס, לאלג׳יר ולטריפולי. אלה שהיגרו לאלג׳יר ולטריפולי השתלבו בקרב הקהילה היהודית במקום, ובמיוחד בקרב חוג יוצאי ספרד ופורטוגל. לעומת זאת הקימו הליבורנים (שנתכנו ״ליבורנזים״, ״גורנים״, או ״גראנה״ — שמות שמקורם בשפות אירופיות או בערבית — וכן ״פורטוגלים״, כאות לשמירה על מוצאם) קהילה נפרדת מהקהילה המקומית — ה״תואנסה״ (התוניסאים), או מוסתערבים. הם גרו ברחוב משלהם ובמרוצת הזמן הקימו בתי־כנסת ומוסדות־קהילה נפרדים. פיצול זה המשיך להתקיים למעשה עד אמצע המאה ה־20. תופעה זו, שאין לה אח ורע ביתר הקהילות באפריקה הצפונית, ניתן לתלות אותה לא רק בתחושת העליונות שאיפיינה את היהודים ממוצא־ ספרדי בכל אתר ואתר — תחושה שניזונה מעברם המפואר, מהרגשת העוול שסבלו בשעת הגירוש, מחוכמת אבותיהם ומכשרונותיהם, במיוחד בתחום הכלכלי — אלא גם בשל המגע המתמיד שהיה לבני קהילה זו, שבתוניסיה היתה גדולה במיוחד, עם אחיהם בליוורנו. ואולי גם מעצם העובדה שהגיעו לתוניסיה לא כמגורשים וכפליטים המחפשים מיקלט, אלא כמהגרים וסוחרים המביאים עימם תנופה ושגשוג למקומות שאליהם באו.
במשך המאה ה־19 הגיעו מהגרים יהודים חדשים לאפריקה הצפונית ובמיוחד למצריים ולאלג׳יריה. מיספר היהודים במצריים הלך וגדל במאה ה־19 כתוצאה מהגירה מתמדת מאירופה. בראשית המאה היו אלה יוצאי איטליה. נראה, שכל היהודים שלא היו ילידי מצריים או מהגרים מסוריה ומארץ־ישראל, מעירק ומאפריקה הצפונית — נקראו ״איטלקים״, משום שיוצאי איטליה היוו רוב בקרב המהגרים שהגיעו מאירופה. רדיפות היהודים במאה ה־19 במזרח אירופה, במיוחד ברוסיה וברומניה, הביאו למצריים גם עשרות משפחות יהודיות אשכנזיות, והן הקימו להן בתי־כנסת משלהן בקהיר ובאלכסנדריה. לקהילה המוגרבית(יוצאימארוקו ויתר ארצות המגרב), שהיתה קיימת במצריים החל במאה ה־15 , התוספו אז משפחות רבות של יהודים ממארוקו, שהיגרו ממנה בעקבות מצבם שהידרדר בתקופה זו. לתשומת־ לב מיוחדת ראויה הקהילה הקראית, שהמשיכה להתקיים במצריים עד הדורות האחרונים. כיבוש אלג׳יריה בידי צרפת בשנת 1830 הביא עמו גם הוא מהגרים יהודים ממארוקו ומתוניסיה, וכן יהודים אירופיים, שבאו עם המתיישבים שהגיעו מצרפת לאלג׳יריה.
על אלה יש להוסיף הגירות פנימיות בתוך ארצות המגרב עצמן, הגירות שנבעו מסיבות כלכליות או מלחץ רדיפות. אם מצב היהודים היה רעוע באחת מארצות המגרב ויציב יותר באחרת, או אפילו בעטיים של הבדלים במצב הכלכלי במחוזות השונים באותה ארץ עצמה — אלה היו מניעים להגירה של יהודים ממקום למקום. שינויים אלה הביאו עימם תנודות במיספרי האוכלוסיה היהודית ובאופיה באפריקה הצפונית.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
עקיבא קשת מסיים את עדותו המרתקת והמלומדת בתיאור של אישיותו של אלפונסו צבע :
" אלפונסו צבע אדם צנוע, ירא שמים אמיתי, אוהב תורה, אדם המאפיין במתן בסתר. אני זוכר שביום הבר מצווה של בנו, יום-טוב, הוא קנה טלית ותפילין לעשרה ילדים עניים והלבישם, מבלי שידעו מי המממן כל אלה. אינני יודע מי החזיק את " שרל נטר .
לעניות דעתי הוא צדיק נסתר ויחד עם זה יהודי מרוקאי זקוף גו. בחיוך כבש את הג'וינט, גם ב " עליית הנוער " אותו מלא יכלו להונות. הגיע לארץ לברר את העובדות לאשורן. כשאמרתי לו כי יש ב " עליית הנוער " מקומות כלליים התקשה להאמין לי וביקש לוודא זאת בעיניו.
למרות עיסוקיו המאוד אחראיים הן ברמה המקומית והן ברמה הבין לאומית, התפנה תמיד לענייני ציבור וחינוך. לא ראיתי איש כמוהו. הוא יגיד שאני מגזים. כל מה שאמרתי לך הוא מעט. גרנו זה לצד זה בקזבלנקה, ובלילות שבת לאחר התפילה היינו מלווים האחד את השני ומשוחחים רבות עד למחצית השעה ודנים בדברים שברומו של עולם.
אני אומר לך, הוא צדיק. ראיתי בימי חיי הרבה אנשים, אבל אלפונסו צבע היה הפתעת חיי, וכל אשר אמרתי הוא לכבודו של אלפונסו צבע. "
לבסוף עקיבא קשת מעיר הערב מהותית לגבי אופיה של " שרל נטר " : " שרל נטר " היה מוסד יותר מתנועה. מוסד רב זרועות וענפים, אליו היו קשורים תנועות ומפעלים תרבותיים בכירים ".
פרק ג' – המשנה הערכית והחינוכית של התנועה " שרל נטר ".
מתוך תיאור הדמויות ששורטטו לעיל נצטיירו נקודות שונות המשקפות את תפיסת העולם שהניעה את התנועה " שרל נטר " בפעילותה החינוכית – חברתית ציבורית המבורכת ומגוונת כל כך. היבטים שונים משמשים בערבוביה בתמונה המצטיירת. בפרק זה תוצג משנה שיטתית יותר ושלמה יותר של האסטרטגיה והיעדים שהנחו את התנועה.
בביטאון התנועה של " שרל נטר ", " נוער ", מופיע מאמר ראשון על " תנועתנו שרל נטר ", ובו מוצג המצע של התנועה. בכותרת הראשית נכתב : " מטרתנו להרים את הרמה המוסרית, הפיסית והאינטלקטואלית של הנוער שלנו, תוך משמעת עצמית וכיבוד החוק ".
ראשי התנועה ראו את עצמם כגורם ראשון במעלה בתהליך השיקום של יהדות מרוקו והחזרת הנוער למעגל העשייה בקהילה, לאחר מלחמת העולם השנייה.
עם הולדת התנועה חיפשו שם, כותרת, סמל. השם " שרל נטר ", שנשא אותו יהודי צרפתי גדול שהשכיל ללמדנו כי ניתן להיות אזרח טוב מבלי להתנכר לשורשיו ולקהילה היהודית – נמצא הולם ביותר. בהשראת דמות מופת זו ניסחו את יעדי התנועה.
1- התנועה מבקשת להוות מרכז שיעודד רוחנית ואמנותית ועשייה ספורטיבית.
2 – התנועה תיצור פעילויות בילוי בריאות.
3 – התנועה תנחיל את מורשתו של שרל נטר, ממייסדי " כל ישראל חברים " ובית ספר חקלאי ראשון בארץ ישראל – דמות המהווה סינתזה בין הפטריוטיזם הצרפתי לבין הנאמנות היהודית
4 – אנו מתחייבים לעשות זאת תוך העלאת ערכה של המשמעת העצמית וכיבוד החוק, על פי העיקרון היהודי עתיק היומין " דינא דמלכותא דינא ".
במסגרת התנועה תוכננו פעילויות מגוונות :
פעילות ספורטיבית – בתנועה רכשה מגרש ספורט ברחוב " רנייה " פינת רחוב " שאטו-בריאה " הכולל בין היתר מגרש כדורסל, מגרש כדורעף, מתקן קפיצה, קורה אתלטית ומתקנים נוספים. במחסן הסמוך למגרש אוחסן ציוד מחנאות וצופיות עבור המחנות. התנועה יצרה זיקה עם מועדוני ספורט כלליים וראתה בזה מעשה של אחווה אוניברסאלית.
פעילות אינטלקטואלית – בתנועה עסקו בלימוד היסטוריה יהודית. בשיחות ספרותיות והגותיות, תוך העלאת סוגיות אקטואליות הקשורות בעם ישראל ובארץ ישראל.
עסקו בהכרת ארון הספרים היהודי ובלימוד השפות העברית והצרפתית. כשלושת אלפים תלמידים ברחבי מרוקו למדו עברית במסגרת " שרל נטר ". כמו כן התנהלו שיעורים ללימוד השפה האנגלית, סטנוגרפיה והנהלת חשבונות.
פעילות אומנותית – בתנועה התקיימו פעילות מוסיקליות, פעילות ספרותית שכולה הקראה שירה ופיוט, ואף דרמה ותיאטרון יהודי, בליווי מוסיקלי. נוסף לכך התקיימו בימי א' אחר הצהריים " ריקודי סלון " עבור נערים ונערות יהודים, וזאת כדי להניאם מלהגיע למגרות צרפתיות דומות.
פעילות חברתית סוציאלית
אנשי התנועה ביקשו לאתר את החוליות החברתיות החלשות ולהירתם לפתרון בעיותיהם השונות : מצוקת המללאח ; בעיות קהילתיות הנעוצות בבתי הדין הרבניים ; ביקור חולים ; גיוס כספים לגמילות חסדים ; גיוס תלמידים לבתי מלאכה והכשרה מקצועית ; תמיכה משפטית חינם.
פעילות דתית רוחנית – תפילות ערב שבת התקיימו בצוותא ובשירה בציבור המעוררת שמחה, רגישות והתעלות. פעילות זו החלה בקזבלנקה, ביוזמתו של דניאל לוי. לימים התפשט נוהג זה ברחבי מרוקו ונחל הצלחה גדולה.
סייעו בידו בארגון מניינים אלה אחיו ז'אק לוי, אלפונסו צבע והארכיטקט יצחק לוי. בכך הדגישו כי התנועה בהחלט מקיימת חופש מצפון ודת ואינה כופה כל תפיסת עולם, אולם מתוך סברה כי שי את הרגשות הדתיים עתיקי היומין.
ב " שרל נטר " האמינו כי יחסי גומלין עם תנועות הנוער היהודיות בצרפת, באנגליה, בארצות הברית ובמצרים יניבו השראה לפעילות החינוכית והפריה הדדית.
בביטאון " נוער " מופיע מאמר הפורס בצורה שירית את מגמות תנועת " שרל נטר ". זהו מאמר האמור לגייס חניכים לתנועה ואף מצהיר זאת בפירוש. אין ספר שהמאמר זכה להצלחה, בשל טוב טעמו. חתום עליו " עמנואל ", והא פונה באורח חברי וחושף את נשמת התנועה ויעדיה :
…………היהדות חיה. יש לה כל הנתונים להוות מערכת חברתית ורוחנית. " שרל נטר " קבעה לעצמה להבליט נתונים אלה. עם ישראל חי. עברו הנחוש והפורה, הוא ההוכחה לעתיד עשיר עוד יותר. " שרל נטר " קבעה לעצמה להצביע על התהוות עתידו וללמוד את גורמי התפתחותו.
הנוער היהודי ממתין לשעתו היפה. הוא מבטיח. " שרל נטר " נחוש להעניק לנוער זה את מלוא התנאים האופטימליים לפריחתו….למי שהבין שהקהילה היהודית זקוקה לנערים ונערות בריאים בגוף וברוח, הגאים ביהדותם ובעלי שמחת חיים, הרואים עצמם אלמנטים פעילים בעתיד, חייבים להצטרף לפעילויותינו.
אליך חניך התנועה, מן העיר או מהמללאח, מופנות שורות אלה :
1 – חלץ עצמותיך ורענו שריריך במגרש, בסניף, בכדור סל ובמשחק פינג פונג. השתתף בתחרויות והרבה בניצחונות. עליך להתמודד עם בזבוז האנרגיה המאפיין את החיים המודרניים….הספורט הוא המזון החיוני ביותר. הוא גורם מאזן מאין כמוהו – את מערכת השרירים והמערכת העצבית, את הגוף והנפש.
2 – השתלב ספונטאנית בקבוצות תנועת " שרל נטר ",בהן אתה רוכש את חוש הצוותא, היחד, את ערך השייכות והיותך מועיל ותורם לחברה, את ערך הסולידריות. ערכים אלו הם, הם החוטים הטווים את בגרותך הנפשית – בגרות שמשמעותה, תחושת היותך נדבך חיוני ביציבות המבנה, חרוז רב חשיבות במחרוזת .
המקובלים במרוקו
שלמה בלולו.
מורה צדק בדמנאת. " ביחס הכתוב " שביד זרעו תארוהו החכם השלם הדיין המצוין המקובל האלוהי.
שלמה בו עבו.
על מצבת קבורתו באיפראן כתוב : " מרנא ורבנא המקובל האלקי המלומד בנסים "
ראה " החבצלת " שנה לא, כ"ה בתמוז תרס"א עמוד 253.
ראיתי במכתב קבורת הצדיקים זיע"א בעי"ת אופראן שכתוב עליו בזו הלשון : " וכמה נסים ונפלאות שהיו בימי הרב ז"ל אין די באר ".
שמואל לבלייא.
מאות 18-19 בערך. מעיר צפרו. בנו משה מתארהו כצדיק וחסיד החכם השלם והכולל, אין גומרין עליו את הלל, המקובל האלוהי, האב ובנו האירכו ימים מאוד. ייתכן שהוא ושמא סבו מחבר פירוש לעשר ספירות מאת " שמואל בן א"א אברהם המכונה אלבילייא " שהועתק בכתב יד . תצלומו בירושלים קשה ביותר לקריאה
כן מיוחסת לו בדפוסים ובכתבי יד " בקשה " שהאסקרוסטיכון הוא שמעון בן לביא. מתחילה " שבת כאישון בת עין תשמור וזוכריהו על היין " אך אינה קבלית. פיוט זה ונוספים נדפס בקובץ " סדר תקוני כלה לליל השבועות כמנהג קהילת קודש טריפולי דלברבריא יע"ה, שהובא על ידי איש חכם ורופא ואבי הקבלה כבוד הרב שמעון לאבי זלה"ה, מגורש מספרד מעיר קשטילייא והוא בנוי על שבע ספירות וכו…אך נראה שאין הוא המחבר..
שמואל קארו.
1700 בערך. רב ומורה צדק בסאלי ורבאט עם רבי אליעזר די אבילא, והיה מקובל אלוהי.
אנציקלופדיה " ארזי הלבנון " – רבי שמואל קארו.
הגאון המקובל האלוהי כמוהר"ר שמואל קארו זצוקלה"ה, נודע למשגב כאחד מגדולי התורה והחסידות ברבאט-סאלי ונתמנה כאחד מחברי בית הדין. הוא חתום בהסכמה על ספר " חפץ ה' " לגאון הקדוש כבוד הרב חיים בן עטר זצוק"ל בעמח"ס או החיים הקדוש, ומשם נראה שלמדו יחד כי שם בהסכמה כתוב " כי מנעוריו גדל עמנו ".
כמה פסקי דין מובאים בספר בית יהודה עייאש, בספר נר מערבי, חתום שלישי פדו"ת עם הרב הגאון אהרן צרפתי והרב הגאון שלמה הכהן. בשאלות ותשובות " באר מים חיים " לרבי אליעזר די אבילה בן אחותו של רבי חיים בן עטר זצוק"ל, חתום בשנת התק"ט – 1749 ליצירה ואחריו הרב הגאון חיים טולידאנו.
ושם חתום הוא, ואחריו הרב הגאון אליעזר די אבילה. ובשאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב חלק ראשון סימן שמ"כ כותב לרבי יעקב אבן צור בזה הלשון :
רחימא דנפשאי וקימתין עזיזא, ה"ה החכם השלם הרב המצוין המאושר בכל ענייני כבוד הרב יעקב אבן צור נר"ו אחר דרישת שלום וברכה כדקא יאות משפט לאוהבי שמו יתברך באתי באותיות שתיים אלן למרס בדם אהבת תורה שלא יקרוש.
רבי שמואל קארו נמנה בין הלוחמים ברבי שמואל אזאווי שהיה סופר הבית דין וגם שוחט מתא בפרשה המפורסמת בעניין פגימת הסכין בעוקץ. באותה עת כתב הגאון יעב"ץ אגרת ארוכה לרבי שמואל אזאווי עם טורי חרוזים הנקראים על הסדר לשבח, ובמהופך לגנאי.
אגרת זו כתובה בספר לשון מלימודים להרב יעב"ץ ונדפסה בספר פאס וחכמיה לרבי דוד עובדיה זצוק"ל ועיין שם בהערות של המכתבים מכתב ט'
פרשה אחרת הייתה מינויו של רבי שמואל אזאווי לדיין בסאלי, הוא השתדל אצל רבני פאס ומכנאס. ואלה עזרו לו להימנות לאחד מבית הדין בסאלי, והיה מתחרה עם הבית דין ר"י צרפתי ר"ש כהן ורבי שמואל קארו. ושלושת הרבנים השתדלו להורידו מכסאו.
צעקת העיר סאלי גדלה, ורבני פאס ומכנאס התחרטו על שמינוהו, בראש מתנגדיו עמד הגאון יעב"ץ וביחד עם רבני מכנאס נועדו יחדיו וכתבו אגרות לסאלי כי לא יכירו עוד אותו לדיין וימטירו עליו חרפה. עוד פרטים בספר נר המערב עמוד ריג – רטו.
לא ברור לנו מתי נלב"ע רבי שמואל קארו. את מקומו מילא חתנו הרב הגאון עיוש אלמליח זלה"ה.
חיפשתי ומצאתי האגרת שכתב הגאון יעב"ץ נקראת רגיל כשבחים, ובמהופך כגנאי. פשוט מדהים. להלן האגרת במלואה, כפי שמובאת בספר " פאס וחכמיה " לרבי דוד עובדיה, בדף מספר 263.
ידידנו מרחיק שונאינו ומקרב הצנועים ומנאר הצבועים ומפאר
הרועים ומקלל המרעים ומהלל השועים ומפרך התועים ומברך
הניטעים ומשרש המשוגעים ומקלס הישרים ומבזה הסוררים ומגדיל
הרעיונות ונוטש השגיונות ולוטש האמונות ומסריח הדראונות ומריח
ההדסים ושובר החמסים וצובר המקולסים ומנגח המאוסים ומשבח
הנמלצים ובוחל בלצים ובוחר היועצים ומשקץ הפריצים ומחבק
הפרושים ודורס העקשים ודורש הקדושים ומפגל הקדשים ומסגל
הבקיאים ומבלע הסובאים וסועד הנדכאים ומטמא הטמאים ומטהר
הנשיאים ומחרף הנכאים ומצרף הנביאים ומתעתע בחטאים ומשתעשע
בחסידים ודראונו הבוגדים וצביונו הנכבדים ומעקר הזדים ומבקר
הזריזים ומסבך את הנלוזים וסומך החוזים ומגבה הפוחזים ומחבב
האלופים ומזלזל החנפים ומסלסל הצדיקים ומואס בריקים ומתאבק
בנאמנים ונוזף בליצנים ודבק ברוזנים ונוקף המשטינים וזוקף
הסגנים ונוגף הנרגנים ומעודד הסרנים וסור את המדנים ומעורר
הנבונים וגוער המלשינים וכוסף החשמנים ומשסף העברינים ומאסף
הפנינים ומגדף הצנינים ושואף הנעימים ומנגף הזוממים ומגפף
השלמים ומארר הלוחמים ומברר הדעתנות ומגדע הרגזנות ונוחל
הצדקנות ונועל וסוגר הקפדנות וחוגר הרחמנות ומפגר המינות ואוגר
ההתבוננות ונמנע לפורענות ומוכן לבישנות וריקן מהגנות ומלא
הזריזות ודוחף העזות ועוטף הנדגלות ומשפיל החבלות גם הגזילות ומכפיל
הסגולות ומגרש התחבולות ומארש הנדיבות ודוחה המריבות ומיסד
הדינין ומעוות המינין ומחקה המצויינין ומכנה הגיותנין ומעמיד
הארץ והורס האינטרסים ומחזיק המוסר ומפסיד הנאמר ואוכל
הציצים וכורת הקוצים ונוטל השלימות ועוזב הגשמות ועוגב
התמימות ומנאץ ההתרוממות וחומד העבודה וחסר החמדה ושלם
התעודה ורעֵב החשדא ושבע הכושר ומשחית הקשר ומיפה
הנציבים ובולק השובבים וחושק הענוה ובוקק הגאוה ומשתוקק
הרצון ומכחש הלצון ומרחש לנעלמות ולועג ההערמות ולוהג
החכמה ומפיל האשמה ואוחז התומה ומשליך המרמה ותופש
המזימה ומיפר המשטמה ויועץ טובות וממעט חובות ומרבה
בהלכות ועושק בתהפוכות ועוסק בחוקות ומניא מעשקות ועושה
צדקות והודף המחלוקות ורודף הזכיות ושודף בגשמיות ומתעלס
במרגליות ופוגם הרמיות ומגבר המהוללים ומשבר להוללים ומתחבר
לשפלים ומכלים הנבלים ומרומם האצילים וכותש האוילים ומנשא
המשכילים ומאבד הכסילים ומכבד המסובלים ומנפץ הזוללים ומוקיר
המעולים ודוקר המתנכלים וחוקר הדעות ומקרקר הרעות ושותל
בנטיעות ומקצץ המגרעות ומאושש המשפטים ומקלל השוטים ומכלכל
הסרדיוטים ומוחץ ההדיוטים ומיחס הנקיים וקומל הבזויים וחומל
העניים ומכחד בפתיים ומתייחד ברוחניים ומפוצץ הגופניים ומנוצץ
לעייף ומעוה למזייף ומתלווה במלאכים ומלעיב החשוכים ומהדר
הנסיכים ומפיץ התככים וחפץ היראה ופושט השנאה גם הקנאה ולובש
החמודות ומחבל ומנבל השוחדות ומקבל הסולת ומוציא הפסולת וקולט
הויתור וגועל הקנתור ומחליף ורוצה הדרכמון לוקח הצדק ומדיח
הממון חלף האמונה ומניח הזוזים ומזריח ההסתפקות ומזניח
הפזים ומפריח הצדקות ומצניח הזהובים בעד האהובים ומקדיח
הדינרים בעד המישרים ומסיח הכספים בעד היהדות ומדליח
הפונדיונים בעד החסידות ומתעב ההתנגדות ומתאב העמית ושונא
התרמית אוהב גם רע אדם גדול כבוד הרב שמואל אזאווי ידידינו
לבו צדק בלי חדק, יקבוץ חמה לכל איש שקרים, וכולו מחמדים, ולא עולתה בו מחשבו, יופי בלי דופי, רק סעיפיו סרעפיו, מחשבות אמת ואין לצון בכתבו, מחשבו תחילה בלי תהילה, קדשים בלי מעקשים, פרישות בלי טפשוט שמץ דבר נמצא בו, סביבו מעלה בלי מעילה, דיעה בלי רשעה :
אמון אצלו היתה עמו, אתו בקומו ובשכבו, בקרבו תורה, בלי עברה, וזעם וצרה, אף חובב תמיד ישרים, סרים ללכתו בנתיבו, בניבו אמונה, בלי תואנה חמדה בלי קפדה, חברתו בישרים יזרוק, המה בסוררים, ישמח לבו
תולדות ר' יעקב פינטו
ערוב ימיו
"אני במערב ולבי במזרח״, מליצה נאה זו, תאמה גם להלך רוחו של ר׳ יעקב. שכן, למרות שעקר למרוקו מחמת אותן סיבות המנויות לעיל, לבו היה קשור בעבותות אהבה לארץ ישראל, וכמה פעמים חזר וביקר בה.
בספר דרשותיו ״פני שבת״ (כת״י), מספר על כך שביקר בארץ ישראל בחודש ניסן שנת תק״ד (1744), ובחודש ניסן שנת תק״ח (1748). בביקוריו שהה בעיקר בירושלים, ודרש בה במקהלות עם, כפי שמספר שם בדרוש לחג הפסח: ״את זה דרשתי בקהל רב, פה עיה״ק ירושלים תוב״ב, יום א׳ של פסח מהתק״ד״, ובדרוש לשבת החודש כותב: ״דרשתי פה עיה״ק ירושלים תוב״ב, שנת התק״ח״.
בערוב ימיו שב ר׳ יעקב לירושלים, והשתקע בה. במכתב ששיגר לבני משפחתו שנשארו במרוקו," מעלה ר׳ יעקב את התלבטויותיו, האם עליו לנהוג כמנהגי ארץ ישראל, או להמשיך במנהגי מרוקו שהיו קרובים ללבו. שוני רב יש בין מנהגי מרוקו העתיקה, למנהגי שאר עדות הספרדים. מנהגי מרוקו העתיקה היו קרובים למנהגי האשכנזים בדברים רבים, כגון: ברכת הדלקת נרות שבת, ובברכת לקרוא את ההלל. וכן אין אומרים במועדים שיר של יום הרגיל, אלא שיר המיוחד לאותו מועד. אכילת אורז בפסח, ועוד ועוד. לאחר התלבטויות קשות, החליט ר׳ יעקב להמשיך לנהוג כמנהגי מרוקו.
שנת פטירתו של ר׳ יעקב אינה ידועה לנו, אולם כפי העולה מתשובתו המובאת בשו״ת נר מערבי (סימן נ״ז), הרי שבשנת תקכ׳׳ד (1764) היה ר׳ יעקב עוד בין החיים, אך ככל הנראה נפטר כבר לפני שנת תקל״ג (1736).
לפי מסורת המשפחה, ר׳ יעקב נפטר בירושלים, ושם קבורתו.
ר' אברהם בן ר׳ יעקב פינטו
חמשה בנים נולדו לר׳ יעקב, כולם תלמידי חכמים גדולי תורה ויראה, שהאירו את עיני ישראל בחכמתם וצדקתם. לפי עדותו של רבינו משה אהרן פינטו זצ׳׳ל, בניו הגדולים של ר׳ יעקב עוד נולדו לו בארץ ישראל, וכשגלה למרוקו נטלם עמו. היות וסדר לידתם אינו ידוע לנו, לכן נמנה אותם לפי סדר א-ב.
הראשון, בנו הבכור, הגאון הנודע, ״אותו צדיק, הרב המובהק, נר המערבי, סבא דמשפטים, חק לישראל״,המקובל האלקי, רבינו אברהם פינטו, מחבר חידושי מסכת כתובות שנדפסו בספר חסד ואמת. גאון עצום היה, עמקן נדיר, ומחדש גדול בסברא ישרה, כפי שכינהו ר׳ יצחק סבע: ״אחד היה אברהם״.
בדרך לימודו היה עומד ר׳ אברהם על הנקודות העמומות בסוגיא, מבאר ומאיר לפי דרכו ותוך כדי כך מיישב קושיות רבות במהלך הסוגיא. כבוד הרב שליט״א מספר בצעירותו כשלמד בישיבה בסונדרלנד, ולמדו מסכת כתובות, שלח לו אביו הצדיק ר׳ משה אהרון פינטו זצ״ל, את ספרו של ר׳ אברהם (חסד ואמת) על מסכת זו.
באחד מים הקשה ראש הישיבה הגאון ר׳ חיים שמואל לופיאן זצ״ל, כמה קושיות בשם הגאון הנודע ר׳ עקיבא איגר זצ״ל, קושיות ברזל, אשר נשארו ללא מענה. קושיותיו של גאון זה, משולות בעולם הישיבות לחומות מבצר, וכל לוחם במלחמה של תורה מנסה למצוא את מקום התורפה בהן ניתן להבקיען ולו במעט, אולם בדרך כלל ללא הצלחה.
כמובן באותו יום, כאשר למד הרב עם החברותא שלו, (הוא היה ר׳ נסים רביבו זצ"ל, שלימים גדל ונעשה ראב״ד פריז), חזרו ושיננו את אותם קושיות נפלאות. לאחר מכן , פנו לעיין בספר חסד ואמת כדרכם מפעם לפעם.
עודם מעיינים בספר, ומהפכים במהלך הסוגיא הלוך ושוב לפי דרכו, ניסו לשוב ולהקשות את קושיות ר׳ עקיבא איגר, אולם הפעם ללא הצלחה, הקושיות לא ניסו שנית, וגם הפעם הקושיות נעלמו כלא היו.
קם כבוד הרב שליט״א, קם ר׳ נסים, ויחד פנו לפינתו של מורם ורבם, הגאון ר׳ חיים שמואל. נעמדו לפניו ביראה והכנעה, והחלו להרצות דרך חדשה בסוגיא, מבלי לומר מבטן מי יצאו הדברים. ר׳ חיים שמואל שמע והאזין, חשב וחשב, ולבסוף נענה, הרי לפי דבריכם מיושבות קושיות ר׳ עקיבא איגר, ואור חדש על הסוגיא האיר!
מששמעו כך, נענו ואמרו: האור אינו חדש, אלא אור הגנוז לצדיקים הוא, ומתורתו של אברהם פינטו בעל ״חסד ואמת״ נטלנוהו… ביקש מהם ר׳ חיים שמואל מהאור בעצמו, נטל את הספר לידיו, עיין בו לארכו ולרוחבו, ושש ושמח בו כמוצא שלל רב.
קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן
קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן
השליח רבי יקותיאל עבר בכל רחבי " המערב " ואסף כספים והתחייבויות לשלוח כספים בכל הערים. לבסוף חזר ירושלימה, וכאן סיפר , שאת כל הכסף שגבה הניח בידי הרב בנימין דוראן באלג'יר. הרב בנימין דוראן נתן לו כתב המעיד שהניח בידיו את הכסף.
הרב שיגר לירושלים אגרת השואלת כיצד ישלח לשם את הכסף. האם ברצונם של הנמענים שישלח להם את הקרן, או שישקיענה למענם, וישלח להם את הפירות כל שנה ?
הנמענים ביקשו שישלח את הקרן, והוא עשה זאת ושלח את הכסף לידי אחד מתלמידי החכמים. הרב בנימין דוראן ביקש שיכתבו לו כיצד מתנהלת הישיבה וכיצד חולק הכסף. עתה קמו בעלי הבתים, וטענו שבמשך שנים ארוכות היה להם חלק ונחלה במעות הבאות מאלג'יר, ומלבד זה יש בידם שטר התחייבות מתלמידי החכמים, שהתחייבו בו – לאחר שנתפרסם דבר השליחות – לתת גם לבעלי הבתים חלק מן הכסף שיבוא למען הישיבה.
תלמידי החכמים טענו, שהכסף ניתן כדי לחלקו ליהודים יוצאי " המערב " בירושלים. ביחס לכסף שנאסף באלג'יר עצמה, טענו שעד כה ביקשו יהודי אלג'יר לשלוח כספם " על פי ליסטא ", ואילו עתה חשקה נפשם להקים ישיבה לבני " המערבים " בירושלים. רבי משה בן חביב ניסח פשרה בין שני הצדדים.
עובדות אלה מסתכמות כך : קהילת אלג'יר נהגה לשלוח לירושלים מדי שנה בשנת ממון על פי רשימה, ובה התרכזו כספים שנאספו בכל ארצות " המערב " לשם מטרות שונות בירושלים. רבי בנימין דוראן היה הממונה על כספים אלה, ובידיו היה כוח ההחלטה מה ייעשה בכספים שנאספו בעירו.
הוא היה גם בא כוחם של יהודי ירושלים באשר לשימוש שייעשה בכספים בארצות " המערב " עצמן, ואם ביקשו יהודי ירושלים להשקיע את הכסף בארצות " המערב ", ולשלוח רק את הפירות לארץ, הרי רבי בנימין דוראן היה האיש הנאמן עליהם לצורך זה.
על רבי בנימין דוראן אין לנו ידיעות רבות. הוא היה בן למשפחת דוראן הנודעת שמוצאה היה מפרובאנס, והתיישבה במיורקה אחרי הגירוש בשנת 1306, וחרי הגזרות בשנת 1391 עקרה לאלג'יר.
משפחה זו הוציאה מתוכה גדולי תורה נודעים כרשב"ש והרשב"ץ. בנימין דוראן היה ככל הנראה אביו של צמח בן בנימין דוראן, שנפטר בשנת 1727. הבן היה סמכות בענייני הלכה. עסק הקבה במסחר, והשאיר אחריו הון גדול.
אישור לאַמור כאן על קהילת אלג'יר מוצאים אנו בידיעות חדשות על מקומה באיסוף כספי ארץ ישראל, המצויות בשתי אגרות מערים שונות בצפון אפריקה אל קהילת ירושלים.
האגרות מצויות בסופו של כרך אגרות מסוגים שונים בכתבי יד אשר בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי באוניברסיטה העברית בירושלים, ומספרו 861. הכרך כולל בעיקר אגרות שד"רים, אך גם אגרות פרטיות. מכל האגרות הושמטו סימני זיהוי, כדי שתוכלנה לשמש דוגמה למי שירצה לכתוב על פיהן.
למרות השמטת סימני הזיהוי, אפשר לברר במה עוסקות האגרות. מן האגרת הראשונה מתברר כי שליח ארץ ישראל הגיע אל קהילה אלמונית. שם הקהילה הושמט בידי מעתיק האגרות. על יהודי אותה עיר הוטלו מסים כבדים והתרגשו עליהם צרות שונות שטיבן לא פורש. לפיכך שלחו אתץ השליח לעיר אוראן.
קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן
השליח הלך לאוראן ואסף בה חמישים ושלושה גרושוש. הוא חזר בדרך היבשה לקהילה האלמונית ואסף בה עוד שישים ושלושה גרושוש. לפי האגרת נראה כי הקהילה האלמונית משמשת לשיח בסיס במסעיו, והיא המכוונת את צעדיו.
נראה כי מדובר בקהילת אלג'יר. השליח ההולך ממזרח למערב, מתעכב באלג'יר, הולך לאוראן ומשם חוזר לאלג'יר. באגרת השנייה מספר הכותב האלמוני על רדיפות שהן מנת חלקה של קהילתו מעם " אלופי עשו בארץ אדום ", היינו שליטים נוצריים.
הכותב במצפה לנכסים שצריכים להגיע אליו בדרך הים מארץ אדום. המדובר אפוא בעיר נמל צפון אפריקנית הנמצאת תחת שלטון נוצרי. בתקופה האמורה היה החוף הצפוני מערבי של צפון אפריקה תחת שלטון ספרד, ונראה שמדובר בקהילת אוראן.
המוען כותב עוד שכאשר יגיעו לידיו הנכסים האמורים, ישלח אותם את הממונים על כספי ארץ ישראל בקהילת אלג'יר.
שוב נזכרת קהילת אלג'יר כמרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל באזור זה. קשה לשער זמנן של אגרות אלה. כתב היד כולל אגרות מן השנים שפ"ה עד ת"ל לערך. נראה ששתי האגרות נכתבו לפני שנת 1699, שאז גורשו יהודי אוראן. האגרת השנייה מציינת רדיפות שהן מנת חלקם של תושבי העיר, וייתכן אפוא שהמדובר ברדיפות שקדמו לגירוש יהודי העיר והזמן הוא סוף העשור השביעי למאה הי"ז.
האגרות הועתקו ככתבן וכלשונן יחד עם הסימנים שנילוו אליהן בכתב היד. הוספתי בהן סימני פיסוק, כדי להקל הבנתן. במקום הגרשיים מעל האותיות לציון הדגשה נתתי מטעמים טכניים אותיות שמנות
סוף הפרק
חכמי גיברלטר שחתמו על ספרו של רבי יעקב בן שבת " רוח יעקב " הם.
חכמי גיברלטר שחתמו על ספרו של רבי יעקב בן שבת " רוח יעקב " הם.
רבי אלעזר הלוי אבן טובו, רבי יצחק אבן ואליד כתב לו בגיברלטר בשנת 1858 " ויאמר יצחק ". בין חכמי מכנאס נמנה רבי משה טובי החתום בשנת 1804 אולי הוא ממשפחה זו.
רבי רפאל חיים משה בן נאיים – 1845 – 1920, יליד תיטואן עלה עם הוריו לארץ בגיל 6 חודשים לאחר שאלה נדרו נדר ליד קברו של רבי עמרם בן דיוואן שאם יוולד להם בן יעלו לארץ. השפחה גרה בחיפה ואביו ישעיה לימדו תורה.
כשביקר רבי דוד בן שמעון מיסד עדת המערבים בירושלים המכונה " צוף דבש " בחיפה, הוליכו לירושלים גכדי ללמוד בבית ספר יחד עם בניו, והוא פרנס אותו. בגיל 13 עבר ללמוד בטבריה, ובמהלך השנים נחשב בין חכמי העיר.
נשלח בשליחות ארץ ישראל למרוקו בשנת 1881, ובבואו לגיברלטר הוצעה לו כהונה רב ראשי בטבריה, אבל נשאר בגיברלטר כי אמר שיש הרבה חכמים בטבריה, וכאן הוא דרוש יותר. נבחר לרב הקהילה בשנת 1886, עד פטירתו בשנת 1920. כינויו " רחמ"ן ".חיבר את הספרים הבאים : " קול תחנה קול טחנה "על איסור טחינת חטים לפסח בריחים הפועלים בקיטור, כתשובה לשאלה מאלג'יר.
" פטר רחם " דרושים על התורה, ליקוטים על הש"ס, " רחמיפ פשוטים " . בהקמה לספר זה הוא כותב שמורו היה רבי שמואל חיים הכהן קויורטי, ומשבח את אנשי גיברלטר " אשר אנוכי יושב בקרבו " וביחוד את החכם שלמה בן שמואל לעסרי שסייע בידו. רבי אליהו בן גיגי שכיהן שדבדו, כתב את הספר " קול צעקת הרועים " , נגד מסקנתו של רבי רפאל חיים משה בספרו " קול תחנה קול טחנה ", ושהוציא לעז שאכלו חמץ.
בתמוז תרנ"ז – 1897, שאל רבי רפאל חיים את רבי שלמה אבן דנאן " אשר שלמה, לפי ידיעה בשנת 1897 קיבל הרב מפירמה בשם לוי ושות' כמות של בשר ולחם לחלקו בין עניי היהודים בגיברלטר, כשם הפירמה חילקה לעניי הקתולים והפרוטסטנטים במקום.
בשנת 1908 שאל רבי דוד צבאח 1869 – 1956 את רבי רפאל חיים משה בן נאיים גיברלטר, בהיותו השואל בפורטוגל, על מנהגים משונים שמצאתי פה, הראשן שמתפללים בבית האבל ללא טלית מפני כבוד האבל
בין תלמידיו נמנה יצחק בו דניאל הלוי יליד תיטואן 1871 – 1930, מורה ומנהל בית הספר תלמוד תורה במליליה עד שנת 1929, שחיבר את הספר " דבור אשור " ספר ללימוד דקדוק הלשון העברית.
רבי שלמה אלמאליח, כיהן לאחר פטירתו של רבי רפאל חיים משה בן נאיים. כשביקר רבי יוסף משאש בגיברלטר בחורף 1920 פגש את רבי שלמה שכיהן בתור הרב של המקום. נפטר בשנת 1926. מאז עד בחירתו של הרב י"ע פציפיצי לא כיהן רב בקהילה.
דו בנו של רבי רפאל חיים משה בן נאיים, היה חזן הקהילה, ושימש במקום רב. רבי יוסף משאש ממכנאס 1892 – 1974, נשאל בשנת 1921 מעיר גיברלטר מרבי דוד בן נאיים האם יש לו ידיעה ממשפחת רבי וידאל הצרפתי.
יצחק שקרון, היה בהנהלת הקהילה, אבל לא כיהן ברבנות. רבי שלמה אבן דנאן מפאס 1848 – 1929, נשאל בשנת 1920, שאלה מעיר תהלה גיברלטר מהחכם יצחק שקרון שתי שאלות.
רבי יוסף עמנואל פציפיצי מאיטליה, כיהן החל ב *1956 עד שנת 1969 ותרם רבות לחיי הדת והחינוך בקהילה.
רי שמעון חאליווה החל משנת 1970 עד 1982
רבי רוני חסיד, יליד עיראק שהתחנך באנגליה ובישראל מכהן בשנים אלה
חכמים שביקרו בגיברלטר
רבי אברהם רפאל בן יהודה קורייאט הראשון, 1717 – 1806 יליד תיטואן שפעל במוגדור עד שנת 177 הגיע לגיברלטר ב- 1792. בתשובותיו " זכות אבות ", הודפסו שאלות שנשאל שם בין השניפ 1794 – 1798.
בשנת 1793 דן בנושא כלכלי. בויכוח על זכות חזקה ב " מעצרה " שעוצרים בה שעוה. כמו כן " נשאלתי מאחי ידידי מדי עברי פה גיברלטר ", כך גם בסימן לו מדובר על נושא כלכלי, ונאמר בו שגיברלטר הייתה מסוגרת, והחייב כתב שיפרע חובו לכשתפתח ואחר שפתחו בשלום נתחדשה האיבה. גם בשנת 1794 דן על אדם שהניח הכל לאשתו בצוואה חוץ ממתנות, וכאשר האשה תמות יתחלק הרכוש בין שני בניו, גם בנושא יבום פסק, מכאן עבר לליוורנו בה נפטר.
רבי יוסף חיים בן סאמון, שחי במחצית השנייה שלהמאה ה-18 בפאס, בתיטואן, בליוורנו ובארץ ישראל. כתב בספרו " עדות ביהוסף " חלק ראשון חידושים על בבא מציעא. בחלק שני תשובות " נשאלתי פה עיר גיברלטר. יש להמיח שרק בא לביקור שם, אולי כדי לאסוף כספים לקראת עלייתו לארץ ישראל.
רבי דוד אבן חסין ורע שלמה חלואה, ביקרו בגיברלטר באותה תקופה, וכתבו על חכמיה והקהילה. רבי דוד כתב בהקדמה לשיריו בשם " קדמת אשור " שבבואי לגיברלטר ראה " אדום בנגינתם " בחכמת המוסיקה.
רבי יצחק אבן ואליד 1778 – 1870 יליד תיטואן, היו לו קשרים עם יהודי גיברלטר, כפי שהזכרנו לעיל. הוא כתב בספרו " ויאמר יצחק " " את זה כתבתי בהיותי במתא גיברלטר שנת 1824. השיב תשובה מגיברלטר בשנת 1839 " החתונה פה בגיברלטר.
החכם היה נערץ על ידי יהודי גיברלטר ותיטואן, וגם המוסלמים היו עולים לקברו ביום ההילולה המוקדש לזכרו.
רבי חביב בן אליעזר טולידאנו, יליד שנת 1800 במכנאס. בזמן הרעב בשנת 1825 ביקר בגיברלטר כדי להתרים את יהודיה ומשם יצא לתוניס ולאיטליה בה הדפיס ספריו " פה ישרים ", על ההגדה של פסח, " תרומת הקדש " ומשם עלה לארץ ישראל.
רבי יעקב בן יקותיאל בירדוגו, שלח לגביר יהושע בו עולייל בגיברלטר " שהוא אחד מיוחד מהמחזיקים הידי ", שיר חדש לאחר ששמע שנשא את בת דודו בשנת 1830 " הוא שיבח את נדיבותם של יחידי סגולה קהל גיברלטר כולם נחמדים…יקריבו את מנחתם.